הודעה לעיתונות שהגיעה זה עתה מיחצני פסטיבל ירושלים:

זו השנה השנייה ברציפות שגורמים מסוימים מפיצים שמועה אודות פרישתה של הגברת ליה ון ליר מניהול סינמטק ירושלים ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי של העיר.
הנהלת סינמטק ירושלים וליה ון ליר מבקשים להכחיש בכל תוקף את השמועה. הגברת ון ליר תמשיך להוביל את המוסד ולהיות מעורבת בעשייתו היומיומית החשובה.

הבלוג מאחל לליה אריכות ימים, וניהול מוצלח וממושך של הסינמטק והפסטיבל המשובח. ובהצלחה עם רות חשין.

כמה עניינים לפני שאני יוצא לכיוון פאנל "Cinema-Tech" במשכנות שאננים:

– מברוק ל-NRG על שהצליחו להעלות אייטם על גיליון "וראייטי" המוקדש לקולנוע הישראלי, שאמור לכלול את הבשורה שליה ון ליר תודיע על פרישתה מניהול פסטיבל הקולנוע בירושלים. מעניין איפה הם קראו על זה קודם. ואגב: משיחה עם עלי ג'פאר, כתב "וראייטי" בלונדון המכסה את המזרח התיכון, הוא עדיין לא קיים את הראיון שלו עם ון ליר.

– שמישהו ישלח מהר חילוץ אווירי לסינמטק ירושלים להציל את אורי קליין. הוא ראה כבר שלושה סרטים בתחרות העלילתית של פרס וולג'ין – "החוב", "חומר למחשבה" ו"זרים" – וסבל משלושתם. חיזר ממאדים שיקרא "הארץ" השבוע עשוי לחשוב שזו השנה הגרועה ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, בשעה שאני הולך ומתרשם שזו אחת השנים הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע המקומי. משונה. אולי שמישהו ייתן לדיטר קוסליק, מנהל פסטיבל ברלין, לכתוב את הביקורות היומיות על הסרטים הישראליים בפסטיבל? נראה שהוא מחבב אותם קצת יותר.

אני מודה שיש דמיון – מנקודת המבט הביקורתית, לא הסגנונית או התכנית – בין "החוב" ו"זרים". אבל אני רואה בשניהם רגעים מפתיעים ומבטיחים של הקולנוע הישראלי ולא "סימפטום לתהליך לא מוצלח שעובר על הקולנוע הישראלי". להפך: שניהם סימפטום לתהליך מאוד מוצלח. שניהם לוקחים את הנושאים "הגדולים" ומנסים להתמודד איתם באמצעות קולנוע, באמצעות ז'אנרים, סגנון, נראטיב, מיזנסצינה. באמצעות, צילום מעולה, עריכה מפתיעה ופסקול שפוגע בול (בייחוד ב"זרים", שם לא פעם מציל אייל קצב, המופקד על המוזיקה, את הסרט רגע לפני שהוא מתפרק לרסיסים). שניהם מתחילים ממש מצוין ולשניהם יש צילום מעולה (גיורא ביח ב"החוב" עושה גורפינקל נהדר, ורם שוויקי, שהתגלה ב"ימים קפואים" מוכיח ב"זרים" – שצולם במצלמת וידיאו קטנה אבל בפריים סינמסקופי נפלא – שהוא הראול קוטאר הישראלי). המנעותו של קליין לדון באספקטים הקולנועיים של הסרטים, תוך שהוא זועף רק על האופן שבו מיוצגים "הנושאים" מעלה תהיה האם המבקר הזה רק מאזין לסרטים או גם צופה בהם. "חומר למחשבה" היא פארסה זניחה למדי, אבל גם בה יש מיומנות קולנועית סבירה ועם רגעים מצוינים של הומור, גם אם אינפנטילי. והכי חשוב: גם "חומר למחשבה" וגם "זרים" הם סרטים שצולמו באופן מאולתר וספונטני ומומנו בכסף פרטי ועצמאי (ב"חומר למחשבה" אין שום כסף ציבורי, ב"זרים" הושקעו 40 אלף דולר מקרן הקולנוע, בשלב הפוסט פרודקשן, מתוך 150 אלף הדולר שהיו תקציב הסרט). העובדה שיותר ויותר סרטים ישראליים משיגים מימון פרטי היא נקודה ראויה להצדעה, וגם שווה עיון ביקורתי האם זה יוצר שינוי תכני, ולא רק כלכלי.

– היום ב-18:00 יוצג במדשאת סינמטק ירושלים המיזם החדש והמבורך שנועד לתעד, לשמר ולהנציח ראיונות של קולנוענים מקומיים למטרות ארכיוניות. מטבע הדברים ראשוני המרואיינים הם המבוגרים יותר, שפעלו בארץ בשנות הששים והשבעים. אני אהיה אחד האנשים שאנסה הערב בכמה דקות להגיד בדברי הפתיחה למה מיזם כזה הוא אחד הדברים הנפלאים והחשובים וההגיע-הזמן-כבר-באמת שנעשו כאן. אחד מבכירי התעשייה שכבר רואיינו למיזם היה איציק קול, שהיה מנהל אולפני הרצליה וחתום על הפקות של "השוטר אזולאי", "הצילו את המציל" ו"הלהקה". קול נפטר במוצאי שבת בגיל 75, ולמרות גילו, מותו היה פתאומי. הוא היה אחד המוזמנים להשתתף באירוע היום.

– ועוד הספד, לא קולנועי: היו שני הרכבים מוזיקליים שהכי אהבתי בשנות השמונים ואת שניהם ראיתי די הרבה פעמים בהופעות חיות. שניהם שונים מאוד. האחד היה הזיווג של רמי פורטיס וברי סחרוף. השני היה הברירה הטבעית, להקה שפשוט העיפה אותי לשמיים בהופעות. שלמה בר, עם הטאבלה והשירה, היה מרכז הלהקה, אבל סמסון קהמקר, הכנר הקשיש, שלא היה דופק חשבון לאף אחד על הבמה, היה הכוכב שתמיד גנב את ההצגה. בעיקר כי הוא תמיד נורא רצה כבר לרדת מהבמה. גם הוא מת השבוע.

אם מישהו מקוראי הבלוג נוסע מחר (שני) מירושלים לתל אביב אחרי הצהריים אחרי "תסמונות ומאה שנה" או "הטמאים", או קודם, ויש לו מקום מאחור למבקר קולנוע עם קלקול קיבה, אנא צרו קשר במייל.
עדכון, יום שני: תודה למציעים ולבעלי הלב והכוונות הטובות. נמצא טרמפ שהחזיר אותי למקלדת שלי, זו שלא מדלגת על אותיות (כלומר, דילוגי אותיות מעכשיו הן באשמתי ולא באשמת המקלדת של הלפטופ הקשיש). הווירוס בבטן מתחיל להתפייד, תודה לדורשי שלומי במדרגות הסינמטק (סוף סוף נמצאה דרך לבדוק רייטינג בבלוג). אהיה מחר (שלישי) לשעות ספורות בפסטיבל, בעיקר בפאנל שאני מנחה בבוקר במשכנות שאננים ובאירוע שאני אחד הדוברים בו אחרי הצהריים. אמשיך את הפסטיבל ברצף מחמישי עד שבת. אני חייב לכם עדכונים על הסרטים שראיתי. בעבודה. המשיכו לעדכן מה קורה גם ביומיים הקרובים בהם אעדר.

ב-28 במאי 2006, לפני 13 חודשים וחצי, פרסמתי את הידיעה שהקדימה את זמנה: ליה ון ליר תפרוש מניהול פסטיבל ירושלים והסינמטק המקומי. אני הייתי הראשון שפרסם את זה, אבל רבים מאנשי תעשיית הקולנוע הישראלית דיברו על כך במהלך פסטיבל קאן הקודם. אלא שהמהלך שהיה מתוכנן אז, בו יחליף כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, את ון ליר בניהול הפסטיבל, מעולם לא קרה. הפוסט ההוא גרר מלחמה לא פשוטה בין הצדדים. "עשית בלאגן גדול", אמר לי איש קולנוע בכיר בשנה שעברה.
והנה זה קורה שוב. בעודי מסתובב בפסטיבל, אני שומע שוב אנשים מדברים על כך. עיתונאי שכותב לעיתון בחו"ל סיפר לי שהדיבורים על כך פשטו גם בפסטיבל קארלובי וארי השבוע. אבל כעת אני מחכה לשמוע כשהעסק יהיה סגור. בקיצור: כולם מדברים על זה, חלק בטון יודע, חלק ספקולציות וקרעי שמועות, אבל איש לא מאשר.
ובינתיים, תראו מה קורה ב"וראייטי", עיתון התעשייה המוביל בהוליווד: ב-23 ביולי ייצא לאור גיליון מיוחד של "וראייטי" שיוקדש לקולנוע הישראלי. "זו הפעם הראשונה ש'וראייטי' מפנה זרקור כזה למדינה אחת", נכתב במייל שנשלח באחרונה לגורמים בתעשיית הקולנוע כדי לעניין אותם בפרסום בגיליון. ומה יכיל הגיליון מבחינה מערכתית? בין השאר את הדבר הבא: We will also be highlighting the fact that Lia Van Leer is leaving the Jerusalem Film Festival
המייל הזה הגיע לכל המפיקים, מפיצים, מנהלי קרנות וסינמטקים. כשאני מחפש תגובות או אישוש לידיעה אני נתקל בסירוב מוחלט. בסינמטק ירושלים לא יודעים על מה אני מדבר.

היומיים הראשונים בפסטיבל ירושלים מאופיינים בעיקר בתקלות. ובמשפט ההתנצלות הקבוע "גמרו את השיפוץ לפני יומיים". הבוקר התחיל הסרט "יוגה בע"מ*" באיחור של 25 דקות אחרי שהמקרין לא הצליח להפעיל את מקרנת הווידיאו. 25 דקות איחור על הסרט הראשון של היום זה נזק שקשה להדביק בהמשך היום. הסרט הבא, "הגרמני הטוב", התחיל כבר באיחור של חצי שעה. ובאמצע ההקרנה תקלות נוספות עיכבו אותה. ואחרי שנה של שיפוצים – עובדי הסינמטק טוענים שהמקום נראה עכשיו כמו בנק – המקרנה הימנית באולם הגדול עדיין מזייפת: לוקח לה כחצי דקה להיכנס לקצב, ועד אז היא מציגה את הסרט בהילוך איטי וסאונד מעוות.

הנה כמה מהסרטים שראיתי עד עכשיו:

"רטטוי" (ראיתי ביס פלנט בשישי בבוקר, בדרך לירושלים. מה שמזכיר לי שהקולנוע הזה נפתח בדיוק לפני שנה, ערב פתיחת הפסטיבל הקודם, משונה שאיש לא חגג לו יום הולדת).
בראד בירד הוא אחד התסריטאים הכי גדולים שעובדים כרגע בהוליווד. התסריט של "רטטוי" הוא מופת של כתיבה קלאסית, הבנויה באופן מושלם ושמצליחה להיות גם בידורית וגם להגיד דבר או שניים על החיים, באופן רציני. לא אתפלא למצוא את התסריט של "רטטוי" מועמד לאוסקר, ולא רק בזכות המונולוג הבא, בו מהרהר מבקר מסעדות אימתני מה המשמעות של עבודת הביקורת. דמיינו את הטקסט בקולו של פיטר אוטול (ואל דאגה, הסרתי ממנו כל מה שעשוי להיראות כספוילר):

In many ways, the work of a critic is easy. We risk very little yet enjoy a position over those who offer up their work and their selves to our judgment. We thrive on negative criticism, which is fun to write and to read. But the bitter truth we critics must face is that, in the grand scheme of things, the average piece of junk is more meaningful than our criticism designating it so. But there are times when a critic truly risks something, and that is in the discovery and defense of the new. Last night, I experienced something new, an extraordinary meal from a singularly unexpected source. To say that both the meal and its maker have challenged my preconceptions is a gross understatement. They have rocked me to my core.

בירד מתקרב ברמת הכתיבה שלו לזו של בילי וויילדר. "רטטוי" אמנם מזוהה כסרט אנימציה, אבל אפשר לתייק אותו מיד כיצירה אינסטנט-קלאסית, המושפעת מוויילדר, לוביטש והוקס הרבה יותר מאשר מוולט דיסני.
לא פעם אני רוטן – לפעמים בכתב ולפעמים עם עצמי – כשאנשים שופטים סרטים על פי העלילה או הסיפור שלהם. סרט הוא הרבה יותר מרק סיפור, ולעיתים סיפור יכול להיות אלמנט זניח או בלתי קיים בסרט גדול. ולפעמים ה"סיפור" קיים, אבל לאו דווקא באופן הכי קונבנציונלי. במקרה של "רטטוי" זה סרט שעיקר אמנותו מצויה באופן בו יוצרו שולט במיומנות ה-story-telling. השליטה הטכנית הנשגבת בענייני אנימציה היא כבר עניין כמעט מובן מאליו אצל פיקסאר. "רטטוי" הוא אחד השיאים של סרטי האנימציה האמריקאים.
ואם להמשיך את הדיון שהותחל לפני כמה ימים בתגובות, אפרופו "מת לחיות 4" והאם יש קשר בין גדולה (Greatness) ויומרה. "רטטוי" הוא סרט שיש בו גדוּלה. הוא בסף הכל סרט חסר יומרות, מיינסטרימי, שמנסה להיות בידור המוני לכל המשפחה. אבל פיקסאר, להבדיל מכל אולפן הוליוודי אחר, מפגינה כמות עצומה של בטחון עצמי. הם מאמינים במוצר של עצמם ולכן הם לא מרגישים צורך להגיש אותו לעוס למכנה המשותף הנמוך ביותר. זה מתחיל בשם: שם בצרפתית המכיל 11 אותיות שהאמריקאי הממוצע לא יידע איך מבטאים. ובסרט זה נאמר במפורש: "רטטוי" היא מילה שלא מעוררת תיאבון. לא מעט בגלל שיש בתוכה Rat. זה ממשיך בזה שהסרט הזה אינו המשכון ואינו מבוסס על סדרה, קומיקס או ספר. זה אחד הסרטים הבודדים הקיץ שהוא מקורי לחלוטין. הלאה: הוא מתרחש בפריז, עיר שהאמריקאי הממוצע אמור לשנוא מאז המלחמה בעירק. ולבסוף: הגיבור שלו הוא עכברוש, חיה שמזוהה עם זוהמה ולא עם חמידות. ובירד ושות' לקחו את כל זה, והפכו את זה לסרט מבריק (ברובו, ההתחלה שלו קצת מסורבלת, אבל הסוף שלו אלוהי ומפצה על הכל) שעוסק בדיוק בכך: בפער שבין הדימוי החיצוני והמהות הפנימית, וביכולת לשפוט על פי התוכן ולא על פי דעות קדומות.

"ראיון". סרטו הטוב ביותר של סטיב בושמי כבמאי (אם לא סופרים את שני הפרקים המעולים שביים ב"הסופרנוס"). הסרט נקנה להפצה בארץ על ידי נצחונה גלעד, הוקרן כבר מתורגם לעברית ואמור לעלות בסינמטק בשבועות הקרובים (בתרגום היה שמו העברי "ראיון לילי" על כך אני יכול רק להגיד: אנא, לא!). "ראיון" מבוסס על סרט הולנדי של תיאו ון גוך, הבמאי שנרצח על ידי פונדמנטליסט מוסלמי ברחובות אמסטרדם לפני כשנתיים. רובו של הסרט מתרחש בלופט ניו יורקי ומתאר דינמיקה בין עיתונאי ובין כוכבנית שאמורים לקיים ביניהם ראיון. בושמי הוא העיתונאי, סיינה מילר – בתפקיד מעולה – היא המעיין לינדסי לוהן המתראיינת. הוא כתב מלחמות ופוליטיקה שנשלח על ידי עורכו לראיין אותה כמעין עונש. הוא מזלזל בה ובראיון. היא מנסה להוכיח לו שאפשר לראיין שחקנית באותה רצינות בה מראיינים פוליטיקאי, ושיש בנאדם מאחורי כותרות הטבלואידים. הדינמיקה האינטימית/תיאטרלית מצליחה לא לשעמם, גם כשחלק מהתפניות נראות צפויות מדי, ובאופן מפתיע למדי הדיון המתפתח מוביל לעיסוק נבון למדי בתרבות הרייטינג, פוליטיקה, עיתונות, אמנות, בידור ובעיקר המתח התמידי בין המינים, שכנראה תמיד יש בו אלמנט של ניצול ומאבקי כוחות. אלא שבסרט הזה היחס מנצל/מנוצל כל הזמן מתהפך. (הגרסה המקורית של "ראיון" תוקרן באוגוסט בערוץ יס 3).

"דיקסי צ'יקס: סתמו ותתחילו לשיר". סרט תעודה פוליטי/מוזיקלי מוצלח מאוד שביימה ברברה קופל על להקת הבנות הכי מצליחה כרגע בעולם. התיעוד מתחיל ב-2003 כשהדיקסי צ'יקס יוצאות לסיבוב ההופעות העולמי הגדול בתולדותיה, ובהופעה בלונדון, רגע לפני הפלישה לעירק, אומרת מלאני נטלי מיינס, סולנית הלהקה (ואשתו של אדריאן פסדר מ"גיבורים") – ואחת הזמרות האמריקאיות הכי כריזמטיות כרגע, עם המראה של בלינדה קרלייל מהגו-גוז והחוצפה של סוזנה הופס מהבנגלס – שהלהקה מתנגדת למלחמה ו"אנחנו מתביישות שהנשיא שלנו בא מטקסס" (מדינת המוצא של חברות הלהקה). שש המילים האלה גררו אחריהן שלוש שנים של קמפיין אגרסבי מצד אירגוני ימין שקראו להחרים את הלהקה, לשרוף את הדיסקים, למנוע השמעות ברדיו וזה הגיע אף לאיום במוות. וכך סרטה המותח ולרגעים המרגש של קופל עוקב אחר שלוש השנים האלה. מצד אחד זהו מותחן פוליטי, שמראה עד כמה אמריקה היא מדינה חשוכה, אלימה ובלתי סובלנית. ויש כאן גם מנגנון שהוא אוניברסלי: מי שהיו רגע אחת בצמרת, ובשניה אחר כך המעריצים שלהם מפנים להם עורף. ובמקביל, זהו סרט מוזיקלי בו הבנות מתאוששות מטראומת הפרשה, מתרכזות במשפחותיהן, ואז ניגשות להקליט אלבום חדש, בהפקת ריק רובין, תוך שהן מפנות גב לקהל הקאנטרי ובעצם מתחילות את הקריירה מחדש. סוף הסרט לא נמצא בו: בחודש שעבר זכתה הלהקה בשפע פרסי גראמי על האלבום הזה, והוכיחה שההימור השתלם.

עוד על סרטי השבת, "פרספוליס" ו"2 ימים בפריז", מחר. עוד מחר: סיכום מקבץ ראשון של סרטי תחרות וולג'ין. ועוד מחר: סקופ מדהים. אני רציני.

============

*) ואחרי עיכוב של 25 דקות התחיל סרט איום ונורא שניסה להציג את הצד הקפיטליסטי המושחת של עסקי היוגה שהיו אמורים להיות רוחניים. הסרט הוקרן מדי.וי.די ולווה בתרגום איום ונורא לעברית. לא מעט משפטים בעברית אמרו את ההפך המוחלט מהמקור באנגלית, פעמיים התייחסו ל-Indians כאל אידיאנים במקום להודים, הצירוף "ארצות הברית והמערב" הופך ל"מערב ארצות הברית", סטודיו ליוגה הפך לאולפן, והיו עוד שפע טעויות שרק הפכו את הסרט הדל הזה למביך ומרגיז כפליים.

האיחוד האירופי החליט להשיק קמפיין לקידום הקולנוע האירופי עם מונטאז' של 44 שניות עם קטעי סקס מ-18 סרטים. פוליטיקאים שמרנים מאנגליה מזועזעים מהשימוש בסקס לטובת קידום האיחוד האירופי. פוליטיקאים פולנים מזועזעים מסצינת הסקס ההומואי מתוך "חינוך רע" ששולבה בקליפ.

הקליפ המשעשע, שכותרתו הוא "בואו נתאחד/נגמור יחד" (NSFW) אחרי הקפיצה:
continue reading…

מחר (שבת, 21:30, בית שמואל) בפסטיבל ירושלים, ההקרנה של "חותכי ורידים, סיפור אהבה", סרטו של גוראן דוקיץ' על פי "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת. דוקיץ' וקרת יהיו בהקרנה ויענו לשאלות הקהל אחריה. הנה הראיון שלי עם דוקיץ' (פורסם ב"7 לילות", 6.7.2007).

אחרי ששככו חגיגות הפרסים והבכורה של "מדוזות", הנה מגיע עוד פרק ב"עלילות אתגר קרת בדרך להוליווד". הסרט "חותכי ורידים, סיפור אהבה", שיוקרן בשבת בפסטיבל הקולנוע בירושלים, הוא הגרסה האמריקאית הקטנה והמקסימה לנובלה "הקיטנה של קנלר" מאת קרת. בתפקיד קנלר (או נלר, כפי שמבוטא שמו באמריקאית): טום ווייטס. בתפקיד חיים, שהפך לזיה בסרט, פטריק פוג'יט, הנער מ"כמעט מפורסמים". זהו סרט מסע המתרחש בעולם הבא, ובו מגלים כל אלה שהתאבדו שהחיים שאחרי אפרוריים יותר מאלה שמהם ברחו. כאן הם כבר תקועים, בלימבו נצחי, מפחדים להתאבד שוב, מהחשש שהעולם הבא-הבא יהיה אפילו גרוע יותר. וכך במין מיקסוס בין "הקוסם מארץ עוץ" ו"אורפיאוס", יוצאים כמה מתאבדים למסע בחיפוש אהבתו הנכזבת של הגיבור. האווירה השמימית שלו, ובשילוב בין מסע, רוחניות, אהבה ורוקנרול, הסרט הזכיר לי קצת את "זיווג משמים" המקסים והלא מוערך דיו של אלן רודולף.
על "חותכי ורידים" חתום כבמאי ותסריטאי גוראן דוקיץ', קרואטי בן 41, שלמד בבית הספר לקולנוע בזאגרב והמשיך לתואר שני במכון הקולנוע האמריקאי, ומאז הוא חי באמריקה, מנסה להשיק קריירה. "חותכי ורידים" הוצג בבכורה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה וחצי, זכה לביקורות נהדרות, היה מועמד לפרסי הקולנוע העצמאי, ובחודש הבא יופץ סוף סוף בבתי הקולנוע בארצות הברית. בישראל, נכון לעכשיו, אין לו מפיץ. כשהתקשרתי לדוקיץ' בביתו בלוס אנג'לס – אופס! נשמע שהערתי אותו – אמרתי לו שאני מקווה שיגיעו מפיצים להקרנה בירושלים, ואני מקווה שהתגובות של הקהל יהיו חיוביות ומי יודע, אולי מישהו יהמר על הסרט כאן. זה מאותם סרטים שבשנות השמונים היו הופכים לסרטי פולחן בקולנוע פריז, תמוז או בית לסין. וחוץ מזה, הסרט הזה בוודאי יותר אתגר-קרתי מ"מדוזות", לפחות מנקודת המבט של מעריציו כסופר.
כשאני שואל את דוקיץ' איך בכלל הגיע לספר הזה ומאיפה הוא מכיר את קרת, מתברר שמי שעשה את החיבור בין כולם הוא גור בנטוויץ', הבמאי של "הכוכב הכחול" ו"משהו טוטאלי" (קרת היה שותף לכתיבת "משהו טוטאלי"). בנטוויץ' ודוקיץ' נפגשו בפסטיבל לסרטי סטודנטים בתל אביב ב-1992, ואז בפסטיבל לסרטי סטודנטים במינכן. שנים אחר כך שניהם נפגשו שוב בלוס אנג'לס. "גור הוא חבר טוב שלי", מסביר דוקיץ', "וגור גם חבר של אתגר. כשאתגר הגיע ללוס אנג'לס לקדם את ההוצאה לאור של 'הקיטנה של קנלר' באנגלית גור קרא לי לבוא איתו לאירוע הקראה מהספר בחנות ספרים. שם פגשתי את אתגר בפעם הראשונה. אחרי שאתגר חזר לתל אביב לקחתי את הספר, קראתי ומאוד אהבתי. גור נתן לי את הטלפון שלו והתקשרתי ואמרתי לו שאני רוצה לעבד את הספר לסרט, אבל שאין לי אגורה לשלם לו על הזכויות. אתגר אמר לי שיש לו כבר הצעה מבמאי צרפתי שרצה לקנות את הזכויות, אבל שהוא בכל מקרה לא ימכור לאף אחד לפני שהוא יראה תסריט. אז למרות שלא היו לי הזכויות ישבתי לכתוב תסריט, שלחתי לאתגר, הוא אהב והרשה לי לצלם את הסרט בלי לשלם על הזכויות".
על התסריט של "חותכי ורידים" עבד דוקיץ' בסדנאות התסריט של סאנדאנס, שם הוא יצר קשר עם כמה מפיקים שעזרו לו להשיג את מיליון הדולר שהסרט עלה.
איך השגת את טום ווייטס?
"אני מעריץ גדול שלו וממש רציתי אותו לתפקיד של קנלר. שלחתי את התסריט לסוכן שלו, ווייטס אהב והסכים. הוא היה השחקן הראשון שהתחייב לסרט, ומאותו הרגע האחרים פשוט הגיעו בזכותו. הוא מאוד עזר".
חוץ מהעובדה שהוא זמר מעולה, הוא גם כבר שיחק אצל ג'ים ג'רמוש, רוברטו בניני ופרנסיס פורד קופולה. היה קל לעבוד איתו כשחקן?
"זה מצחיק כי הייתי מבקש ממנו דברים וטום כל הזמן היה אומר לי 'שמע, אני לא באמת שחקן מקצועי, אני לא בטוח שאני יודע איך לעשות מה שאתה מבקש', ואז היה עושה את זה מושלם על הטייק הראשון".
אתה יודע שאתגר קרת די מפורסם בישראל? ספריו מאוד מצליחים כאן.
"כן. אני יודע. אבל עכשיו הוא נהיה יותר ויותר מפורסם גם באמריקה. הוא היה כאן בלוס אנג'לס לפני חודשיים ואני רואה שהוא מקבל יותר ויותר כתבות. ואני זוכר שהוא גם הגיע לקדם ספר שלו בקרואטיה, וקיבל המון תשומת לב מהתקשורת".
הסרט ייצא רק באוגוסט למסכים באמריקה, יותר משנה וחצי אחרי שהוצג בסאנדאנס. למה זה לקח כל כך הרבה זמן למצוא מפיץ?
"היו לנו כמה הצעות בדרך, אבל הרגשנו שהן לא מספיק טובות לסרט שלנו, אבל הנושא הקודר גם הרתיע לא מעט מפיצים, היו כאלה שחששו מסרט שעוסק בהתאבדויות. בסופו של דבר הכל קרה לטובה כי המפיץ שלנו מתכנן להוציא את הסרט בקיץ ב-500 בתי קולנוע, שזה המון לסרט עצמאי קטן".
החששות של המפיצים האחרים היו בגלל מחאות נגד הסרט כי הוא מציג התאבדויות. הם חששו מתביעות נגד הסרט?
"כן, זאת אמריקה ותמיד יהיה מי שיתלונן. איך שהסרט הוצג בפעם הראשונה התחלנו לקבל מכתבים מארגונים העוסקים במלחמה בהתאבדויות שכעסו עלינו שאנחנו עושים סרט שמציג התאבדות, ועוד סרט שמתייחס להתאבדויות בהומור".
אבל אני מניח שהם לא ראו את הסרט כי קשה להגיד שהסרט מעודד התאבדות. הוא מציג את העולם הבא עבור אלה שמתאבדים כמקום עוד יותר מדכא לחיות בו מאשר העולם הזה.
"כן, חלק מהם ראו וחלק מהם לא ראו. זה לא משנה להם. תמיד יהיו קבוצות מוסר שמרניות שימחו נגד הסרט, ומבחינתי זה טוב מאוד. כל מחאה כזאת היא טובה מאוד לסרט.
אחת ההברקות הגדולות בסרט היא המוזיקה שלו. כשזיה נכנס לבר מתנגן ברקע השיר "האהבה תפריד בינינו" של ג'וי דיוויז'ן, להקה שסולנה התאבד בתלייה (ואגב, סרט עלילתי עליו ועל הלהקה יוקרן בפסטיבל ירושלים. שתדעו). ואז מתחיל להתברר שכל המוזיקה בעולם הבא היא של מוזיקאים שהתאבדו. לעומת זאת, המוזיקה המוצמדת לדמותו הסהרורית של יוג'ין (ארי בסיפור המקורי) היא של להקת הפאנק הבלקני השמחה גוגול בורדלו. מתברר שיוג'ין האץ, סולן גוגול בורדלו, ומי שגנב את ההצגה בגרסה הקולנועית של 'הכל מואר', הוא אחת ההשראות לדמות הזאת. "יוג'ין האץ הוא חבר שלי. כשקראתי את הסיפור של אתגר דמיינתי אותו בתפקיד של ארי מהספר. הדמות בתסריט מבוססת על הדמות שכתב אתגר, אבל גם על יוג'ין. ואגב, גם קצת על הדמות של גור בנטוויץ'. נדמה לי שגם אתגר ביסס את הדמות הזאת על גור. בסוף יוג'ין לא היה יכול להיות בסרט אז רק קראתי לדמות הזאת על שמו. ושמתי את המוזיקה שלו".
פגשת פעם את אריק קנלר, הסוכן והקמע של אתגר קרת והאיש שעליו מבוססת דמותו של קנלר בסיפור? הוא מאוד לא מזכיר את טוס ווייטס.
"כן, פגשתי אותו כמה פעמים. מאוד חיבבתי אותו. אבל ברור שאין שום קשר בין הקנלר האמיתי ובין הדמות שנקראת קנלר בסרט שלי".

"מת לחיות 4" הוא סרט פעולה מבדר אבל אחרי שנקבעו חוקי הסדרה, שהופרו במערכה השלישית של הסרט השלישי, מגיע הסרט הרביעי ומתייחס אליהם כאל בלתי קיימים. "מת לחיות" הראשון היה מותחן ורטיקלי, אנכי. הוא היה מופת של צמצום עלילתי וריכז את כל מערכותיו בין קומותיו של גורד שחקים אחד. עוד לפני קטעי הפעולה פורצי הדרך ועוצרי הנשימה, הוא התהדר בתסריט מופלא ושינה את חוקי המשחק של הקולנוע ההוליוודי: מעתה היה ברור שגם קטעי פעולה צריך לתסרט, ולא רק לסמוך על רעיונותיו של במאי הסקנד-יוניט. סיקוונס התרסקות המסוק על גג מגדל נקטומי הוא סרט פעולה בזעיר אנפין, שלוש מערכות, כמעט אפס דיאלוגים. עידן חדש נולד.
סרטי ההמשך לא עמדו בסטנדרטים של עצמם, לא מעט בגלל שכולם – כולל סטיבן סיגל וז'אן-קלוד ואן דאם – הלכו ועשו את ה"מת לחיות" שלהם. סרטים 2, 3, ו-4 מבוססים כולם על תסריטים או ספרים שהמותג "מת לחיות" נכפה עליהם. ב-2 ו-3 החוקיות נשמרה לרוב הסרט: צימצום מסגרת הזמן והמקום. וכך גם החוקיות הגאומטרית. מול האנכיות של הסרט הראשון היה הסרט השלישי אופקי, נע על ציר ה-X ללא ציר ה-Y (ואם ג'ונתן הנסלי, התסריטאי, היה מצליח למצוא דרך להשאיר את העלילה כולה רק במנהטן, הסרט השלישי היה משתווה לראשון באיכותו). לסרט השני היה מבנה של קונוס: נקודת מוצא אחת – טרמינל שדה התעופה בוושינגטון די.סי – שהלכה והתרחבה באופן שווה לכל הכיוונים, ויצרה מעין שרוול אוויר שהכיל בתוכו את המטוסים המיועדים לנחיתה. פתיחת העלילה למרדף מחוץ לשטח שדה התעופה היא נקודת התורפה של הסרט.
במילים אחרות: עוצמתם של סרטי "מת לחיות" היא בכך שהם פועלים תחת חוקים מאוד מצומצמים, ולכן יש הגיון בסיסי בכך שאיש אחד יכול להכשיל בכוחות עצמו את שלל המזימות וההרפתקאות. סרט 4 לא שם קצוץ על כל זה. זהו, בפשטות, סרט מרדפים משטרתי, היי-טקי, מהזן הכי סטנדרטי (לפחות מבחינת בניית העלילה). כשבתו של ג'ון מקליין נחטפת על ידי הנבל התורן הבנתי מה הבעיה הגדולה של הסרט: זה לא "מת לחיות", זה "נשק קטלני". מי שהגה את הסרט זרק לפח את כל מה שייחד את שלושת הסרטים הראשונים וחשב שזו רק דמותו הצינית הכל-יכולה של ברוס וויליס.
כל מה שנותר מ"מת לחיות 4" הוא סרט פעולה שמנסה להיות מאוד עדכני בעלילתו (מישהו פרץ למחשבים הממשל באמריקה!) אבל למעשה נראה כמו שאריות מתסריטי מותחני האינטרנט של 1997.
מי שמרוויח מהסיפור הזה הוא לן ווייסמן, בכסא הבמאי. כמו ילד בחנות ממתקים עצומה ועם תקציב כנראה בלתי מוגבל הוא רק היה צריך לשבור את הראש כדי להגות סצינות פעולה, ואז לראות אותן מתגשמות. מה שמחבר אותן זו לזו זה לא תסריט – ל"אין לה אלוהים" של חיים מרין וינקול גולדווסר היה הגיון פנימי עמוק יותר – אלא יותר דברי קישור. הבעיה העיקרית עם הדמיון של ווייסמן היא שהוא לא מדמיין, הוא נזכר. כל מה שהוא חולם, ג'יימס קמרון כבר עשה. התנגשות בין מסוק וכלי רכב? "שליחות קטלנית 2". מטוס קרב יורה על גשר ומישהו קופץ עליו? "שקרים אמיתיים". וזו פעם שניה השבוע – אחרי "רובוטריקים" – שאני רואה סרט פעולה ענק, מלא פיצוצים, עם האקרים שמנסים לפרוץ לכל מיני דברים, ואני שואל את עצמי "איפה ג'יימס קמרון כשצריך אותו"?
ובכל זאת, "מת לחיות 4", בעיקר בראשיתו, הוא שרשרת מבדרת מאוד של set pieces, סצינות פעולה ענקיות שעומדות בפני עצמן בהן מוכיח לנו ג'ון מקליין שהוא לעולם לא מדמם למוות ושעצמותיו לעולם לא נשברות. הסרט דינמי, ברובו בלתי משעמם, מצחיק דיו, עם כמה שוטים באמת טובים, כמה רגעים מפתיעים לטובה (ממש בהתחלה יש סצינה נאה מאוד בה מערכת הרמזורים בוושינגטון קורסת וממבט עילי נראים צמתים שבכולם מתנגשות מכוניות זו בזו, ועוד סצינה חביבה מאוד בה שולח הנבל הנוכחי הודעת וידיאו המורכבת ממונטאז' של נאומי נשיאי ארה"ב) וגיבור שלהבדיל מהפעמים הקודמות, לא באמת צריך להיות שם, חוץ מהעובדה שהוא פשוט מין קאובוי כזה, שחייב להציל את העולם.
אבל ווייסמן, שבאמת מתעלה על עצמו ביחס לשני סרטי Underworld שקדמו לסרט הזה, רחוק מלהיות במאי אקשן מופתי. ג'ון מקטירנן, אייכה. האיש שביים קטעי פעולה ומרדף בדייקנות של נוירוכירורג, אפילו בסרט כמו "אחרון גיבורי הפעולה". ריצ'רד דונר, אייכה? מרדף המכונית האדיר, הענק, המופלא, ב"נשק קטלני 4" הוא בדיוק מה שחסר ל"מת לחיות 4" כדי להפוך לבלתי נשכח. אפילו מייקל ביי הצליח להתעלות על עצמו בסצינת המרדף-וזריקת-סירת-המירוץ ב"בחורים רעים 2". דברים מתפוצצים זה כיף. לכן "מת לחיות 4" הוא סרט מבדר מאוד. אבל אין בו גדוּלה.

=========

אני הולך לבלונד רדהד. החוזרים מפתיחת פסטיבל ירושלים עדכנו עוד הערב: איך "רטטוי"?

=========

בלאגן גדול, עצום ומאוד מאוד מבאס עם המלונות ימנע ממני לשרוץ כל השבוע בירושלים. באמצע השבוע אצטרך לנסוע הלוך ושוב. מי שנוסע בבקרים וחוזר בערבים או בצהריים, מוזמנים להשאיר הודעות כאן או במייל, אזדקק לטרמפים. ואם כבר, נצלו את הבלוג כדי לתאם הסעות בינכם ובין עצמכם. "סינמסקופ" למען טרמפים לכולם וצמצום פליטת גזי החממה.

=========

עוד קצת המלצות מפסטיבל ירושלים, ויה מדורי השבועי ב"פנאי פלוס". כל מי שרואה משהו בפסטיבל, מוזמן לדווח כאן איך היה.

===========

שרה אדלר וז'אן לוק גודאר על השער של "פנאי פלוס". אני מאושר. רגע מופלא.

היכנסו לפוסט הזה רק אם ראיתם את הפרק האחרון של "הסופרנוס", או אם אין לכם בעיה לקרוא עליו ספוילרים.

אגב, אל דאגה: תגובות מהפוסט הזה לא יופיעו בתיבת "תגובות אחרונות" בטור הצד השמאלי. האתר ימשיך להיות נטול ספוילרים לפרק הסיום של "הסופרנוס" לטובת מי שלא רוצה להיחשף אליהם באופן מקרי.

continue reading…

טפסי ההצבעה לסיבוב הראשון של פרס אופיר נשלחו ואמורים להגיע בכל רגע ל-700 חברי האקדמיה המשתתפים בבחירה. כפי שפורסם כאן לראשונה לפני שנה, 2007 תהיה השנה הראשונה בה מתבצעת ההצבעה בשני שלבים: שלב אחד לבחירת חמישה מועמדים בכל קטגוריה מתוך 16 הסרטים האפשריים, ואז סיבוב הצבעה שני בו יבחר הזוכה בכל קטגוריה מבין חמשת המועמדים הסופיים.

לחברי האקדמיה יש מהיום עשרה ימים בדיוק למלא את הטפסים ולשלוח בחזרה לאקדמיה. ההצבעה תינעל ב-14.7.2007 (הו, כמה סמלי: היא נפתחת ביום העצמאות האמריקאי וננעלת ביום הבסטיליה הצרפתי). עשרה ימים אחר כך, ב-24.7.2007, תתקיים מסיבת עיתונאים בה יוכרזו שמות חמשת המועמדים בכל קטגוריה.

המטלה שעומדת בפני חברי האקדמיה היא כזאת: לסמן חמישה מועמדים מועדפים, לא יותר ולא פחות, מבין ה-16 בקטגוריית הסרט. "בקטגוריית הסרט, מי שלא יסמן 5 מועמדים, קולו בקטגוריה זו יפסל!!", כותבת אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, באותיות ענק בצבע אדום מסומנות בקו תחתון במייל שנשלח אמש לחברי האקדמיה. בשאר הקטגוריות צריך לסמן מינימום שלושה מועמדים ומקסימום חמישה.

בסוף יולי יוקרנו בסינמטק תל אביב חמשת הסרטים המועמדים.

מבדיקה לא מדגמית, אבל אני חושב שדי מייצגת, שערכתי בשבועות האחרונים מסתמן להפתעתי ש"ביקור התזמורת" של ערן קולירין מוביל בפער די עצום על "בופור" של יוסף סידר, הסרט שהיה הפייבוריט לזכייה (שלי לפחות) לפני דקה וחצי. יהיה מאוד מעניין לראות מה יקרה בסיבוב השני, כשהקולות שיתבזבזו בסיבוב הראשון על סרטים מעוטי סיכוי כמו "החוב" או "תהלים" יצטרכו לבחור מועמד חדש לתמוך בו.

על פי הערכה שלי, ארבעה סרטים כבר הבטיחו את מקומם בחמישיה:

"בופור"
"ביקור התזמורת"
"מדוזות"
"נודל"

הסרט החמישי הולך ומסתמן כ"חופשת קיץ" של דוד וולך, שזכה בפסטיבל טרייבקה. ההפתעה היחידה שיכולה למנוע מ"חופשת קיץ" להגיע למועמדות לפרס הסרט היא אם "הסודות" של אבי נשר יצליח להשתחל פנימה. כן כן, זו תהיה חתיכת הפתעה.

הרשו לי להסביר: בשבועות האחרונים בעודי משוטט בהקרנות האקדמיה מתשאל חברי אקדמיה על העדפותיהם, גם הם עצמם לא ידעו להסביר לי איך תתנהל הבחירה. האם בשלב הראשון הם יצטרכו לבחור סרט אחד או חמישה. אף אחד מהאנשים איתם שוחחתי לא ציין את "הסודות" כבחירה ראשונה שלו, אבל כמה וכמה דירגו אותו כחמישי אפשרי ברשימה. מכיוון שעל פי המייל שהגיע מהאקדמיה אמש, הבחירה במועמדים אינה מדורגת על פי סדר עדיפות (בשונה מהאופן בו מתבצעת בחירת המועמדים באקדמיה האמריקאית*) הרי שיש סיכוי ש"הסודות" יזכה ליותר איזכורים ממה שהיה צפוי לסרט כה מותקף.

בקטגוריית הסרט התיעודי צפויה גם תחרות מאוד צמודה ומתוחה, ומאוד מאוד איכותית. גם כאן אני צופה שארבעה סרטים כבר בטוח בפנים:

"מלון 9 כוכבים"
"שלוש פעמים מגורשת"
"מרגל השמפניה"
"הבטחוניים"

המקום החמישי יילך ל"בלעין חביבתי" המאוד אהוד בקרב חברי האקדמיה, אבל עדיין יש סיכוי ש"המלחמה של גיורי" יתגנב מאחוריו ויחטוף לו את המקום.

ועכשיו, 700 חברי אקדמיה יקרים, ספרו לי (בעילום שם, אם עדיף לכם): למי אתם מצביעים?

*) נו, אתם יכולים להיות בטוחים שעד שהאקדמיה הישראלית עושה משהו אחד טוב, גם אותו הם עושים עקום. ההצבעה למועמדויות באוסקר מתנהלת באופן שונה, המייצג לא רק כמות של קולות אלא גם סדר עדיפויות. חברי האקדמיה נדרשים לדרג את חמשת המועמדים שלהם על פי סדר עדיפות. ספירת הקולות מתחילה אך ורק אם הסרטים שנמצאים בעדיפות הראשונה. ואז עוברים לספירת הסרטים בעדיפות השניה. עם 6000 חברי אקדמיה, כך קראתי בעבר, בברוב המקרים אין צורך לספור את הסרטים בעדיפויות 3-5 כי כבר צומצו חמישה סרטים שיצרו פער כזה שהעדיפויות הבאות לא יוכלו להדביק. כך נבחרים הסרטים שלא רק הכי הרבה חברי אקדמיה אוהבים, אלא שחברי האקדמיה הכי אוהבים. השיטה של האקדמיה הישראלית לכאורה נשמעת סבירה והגיונית, אבל כש-500 איש – וזה המספר המקסימלי של חברי אקדמיה שיצביעו בפועל – יבחרו חמישה סרטים, יש המון סיכויים ששלושה סרטים יזכו למספר קולות גבוה ובולט, אבל שלושה-ארבעה סרטים נוספים, הבאים בתור, יהיו עם מספר קולות שווה. ומה אז? תהיה רשימת מועמדים של 6-7 סרטים, במקום חמישה? קצת אידיוטי, לא? אני לא מצליח להבין איך האקדמיה, ביחוד אחרי התיקו של השנה שעברה, לא ממגנת את עצמה מעוד מצב כזה.

==========

והיום ב-22:00 ב-יס: פרק הסיום הסופי לגמרי של "הסופרנוס". למי שהצליח להתאפק עד עכשיו. בחצות אקפיץ לראש הבלוג את הפוסט "הסוף-רנוס" מלפני שלושה שבועות. ואחר כך הפוסט הזה יילך לישון עם הדגים.