אני פשוט לא עומד בקצב. פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי כבר מסתיים מחר לפני שהספקתי לצפות ברוב הסרטים שסיקרנו אותי. אני מנסה לגמור לצפות בכמה סרטים מהפסטיבל האוסטרלי שמתחיל ביום שני, ובינתיים נערמים לי עוד ועוד סרטים מפסטיבל ירושלים לקראת מדוריי הפריוויו שאני מתכנן לכתוב עד פתיחת הפסטיבל. מתי אספיק?

=========

החדשות הטובות: תוכניית פסטיבל ירושלים יצאה לאור (חפשו בסינמטקים). החדשות המפתיעות: "ייבוא-ייצוא" של אולריך זיידל האוסטרי, שעורר מחלוקות ושערוריות בקאן (וזה אחרי שבסרטו הקודם, "ימי שרב", הוא צילם סצינה בה גבר דוחף את ראשה של אשה לתוך אסלה), הצטרף לפסטיבל בשניה האחרונה. החדשות הרעות: לסרט "Knocked Up" נמצא שם עברי סופי ("בקרוב אצלכם" היה השם הזמני). מוכנים? יושבים? רגועים? "הדייט שתקע אותי". נראה אתכם מבקשים מהקופאים שני כרטיסים לסרט הזה ולא מרגישים מבוכה גדולה.

=========

הפסטיבל האוסטרלי

פסטיבל הקולנוע האוסטרלי מתחיל לחצוב לעצמו מקום נאה לצד הפסטיבלים השנתיים לקולנוע בריטי וצרפתי המתקיימים בסינמטקים. בעוד שבועות של סרטים ממדינות המוצגים בסינמטקים מכילים לא פעם תוצרת מסוג ב', הפסטיבל האוסטרלי כבר מוכיח עצמו כמי שמצליח לחשוף את מיטב התוצרת. בשנה שעברה זה היה "ההצעה" של ניק קייב; שנה לפני כן גיליתי שם את אבי קורניש בסרט הבכורה הנפלא שלה, "סלטה". והשנה? מצד אחד הדרמות השגרתיות אך מרובות העוצמה "2:37" ו"ג'ינדביין", ומצד שני סרט פיקרסקי יוצא דופן וראוי לתשומת לב בשם "עשר סירות קאנו", שפסטיבלים מסוג זה הם מן הסתם המקום היחיד להיחשף להם על מסך גדול. "2:37" ו"ג'ינדביין" הם דרמות מהזן הבריטי-אמריקאי העצמאי. דרמות על דמויות אנושיות. זה עשוי מצוין, וקשה להתעלם מאיכותן, אבל הן מהוות עשייה קולנועית מרשימה אך סטנדרטית ("2:37", העוסק בסקס, סמים, אונס, אלימות ומוות ביום אחד בבית ספר תיכון, הוא המעניין מבין השניים, וגם המבנה שלו יוצא דופן). לעומת זאת, "עשר סירות קאנו" הוא סרט שדורש סבלנות. בראש ובראשונה, לפני כל דבר אחר, הוא פשוט מרהיב ביופיו. שנית, הוא מייצג עשייה קולנועית בלתי שגרתית, הנמצאת על קו התפר שבין שירה, סרט תעודה, וידיאו-ארט ומסמך אנתרופולוגי. רולף דה-הר הקליט פסקול עם סיפורי הפולקלור של שבט אבוריג'יני בערבות אוסטרליה, והוא עורך על הקריינות רצף דימויים שלעיתים אין בינם ובין הטקסט המדובר אלא אסוציאציה רחוקה, לעיתים זו המחזה של הפולקלור. לא תמיד זה עובד, אבל יש בסרט הזה רגעים מופלאים של חיבור בין מילה ותמונה, של עריכה, של צילום, של מבנה פתלתל העורם פלאשבק לתוך פלאשבק ומתרחש אי שם בעבר הרחוק מאוד, או ממש כאן ועכשיו, במקום בו הזמן נדמה שעצר מלכת.

============

צאי מינג-ליאנג בפסטיבל ההומו-לסבי

לפני ההמלצה הבאה אני חייב להזהיר: בפעם הקודמת שהמלצתי על סרט של צאי מינג ליאנג בעיתון קיבלתי לא מעט אימיילים וטוקבקים זועמים מאנשים שפעלו על פי המלצתי, צפו בסרט ומצאו אותו משעמם מעבר לכל הגיון. כמעט ברמה של עינוי מים סיני מפרך, המנוגד לאמנת ז'נווה. אז כן, סרטיו של צאי הם עונג פרטי שלי – ושל עוד כמה מעריצים שיש לו בקרב מבקרי קולנוע ומנהלי פסטיבלים – אבל מדובר בהחלט בבמאי שסרטיו הם טעם נרכש. משעמם? בכלל לא. סרטיו מלאי כל טוב – סקס, הומור, תוגה קיומית, מוזיקה ומודעות עצמית אירונית. רק מה: הכל אצלו הולך לאט. מ-א-ו-ד לאט. ועד שלא מסתנכרנים לקצב הייחודי שלו אפשר באמת לטעות ולחשוב שסרטיו מייגעים עד אימה. אני כותב זאת מניסיון: בפעמים הראשונות שצפיתי בסרטיו חשבתי שהם אכן משעממים מאוד. אבל אז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, התאהבתי בהם. אולי פשוט אסור לבוא אליהם עייפים.
"אני לא רוצה לישון לבד", סרטו האחרון (שיוקרן בשבת ביומו האחרון של פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי המשובח שמתקיים בימים אלה בסינמטק תל אביב, ויהיה גם סרטו הראשון והראשון שייצא לקרנות מסחריות בארץ), הוא צאי במיטבו. ניכור עירוני, כמעט אפס דיאלוגים, ושוטים ארוכים-ארוכים בהם לוקח זמן להבין מה בכלל הנושא שלהם. אבל מרגע שמסתנכרנים לקצב, ומתחילים להבין את הלוגיקה הפנימית שלו – לוגיקה שעובדת, אגב, על הומור אבסורדי מחוכם להפליא – סרטיו הופכים להרפתקאה.

צאי, יליד מלזיה שחי ופועל בטייוואן, מביים כאן לראשונה במולדתו. הוא מצא לעצמו לוקיישן מרהיב: שלד של פרויקט בנייה עצום, מין פיל לבן נדל"ני הנראה נטוש, ושעם זוויותיו עושה מצלמתו פלאים גיאומטריים. שחקנו הקבוע של צאי, לי קנג שנג, הוא זר בקואלה לומפור, בירת מלזיה, והוא אינו מבין דבר הנאמר לו. בחיפושיו אחר פרנסה ומקום לישון הוא פוגש גבר שמתאהב בו, ואז הוא עצמו מתאהב בבחורה המטפלת בבחור משותק (המגולם, כמה מצמרר, על ידי אותו שחקן). כרגיל אצל צאי, זה לא הסיפור אלא האווירה והסמליות שצריכים להתמקד בהם. חבורת הגברים הנושאת מזרון – לאורכה ולרוחבה של העיר, בחיפושיה אחר מקומות לינה ארעיים – בשוטים שנראים כמו מחוות לז'אק טאטי ול"שני אנשים וארון", סרט הסטודנטים של רומן פולנסקי. עד שלבסוף, שלושת הדימויים המרכזיים של הסרט – השינה, המזרון והמים – מתמזגים לדימוי סופי אחד נפלא, שמבהיר שגם הסרט הזה, כמו סרטיו האחרים, מתקיים במישור הדמיוני, המטאפורי, ולא במישור המציאותי. אני התמוגגתי.

שושלת מינג-ליאנג

אהבתם את "אני לא רוצה לישון לבד", נשארתם ערים לכל אורכו, מצאתם אותו חינני, וקלטתם את ההומור הפלגמטי שלו? אפילו החלטתם שהצאי הזה שווה ניסיון נוסף? הנה כמה מסרטיו הטייוואניים שאתם חייבים לחפש, בספריות כמו "האוזן השלישית" או בערוצים כמו יס 3 או הוט פריים:

1. "עננה חמקמקה". סרטו הקודם של צאי אינו סרטו הטוב ביותר, אך הוא בהחלט סרטו הנגיש ביותר למי שרק מתוודע אליו לראשונה, לא מעט בזכות העובדה שהוא מתרחש בחלקו על סט של סרט פורנו ומכיל סצינה מצחיקה מאוד של סקס עם אבטיח.

2. "מה השעה שם?". הסרט של צאי שאני הכי אוהב, על מוכר שעונים שאביו מת והוא מתאהב בבחורה שהוא פוגש לדקה וחצי לפני שהיא נוסעת לפריז. הוא מפתח אובססיה עם השעה בצרפת, והיא מפנטזת שהיא מגיעה לסרט של טריפו.

3. "שלום פונדק הדרקון". סרט המצולם כולו באתר אחד: בית קולנוע ענק, המקרין את סרטו האחרון לפני הסגירה וההריסה. שני כוכבי קולנוע מגיעים לצפות בסרטם הישן ולקופאית יש הזדמנות אחרונה לראות את המקרין בו היא מאוהבת. סרט איטי, אבל מושלם, על אהבה עצומה לקולנוע.

4. "החור". יש חור בתקרה וגשם דולף ממנו. צאי למתקדמים. איטי מאוד, חשוך, אבל כשכבר מכירים את הקצב והשפה של סרטיו, גם המועקה שבסרט הזה משעשעת וצינית מאוד.

5. "תחי האהבה". הסרט שפירסם את צאי בעולם והעניק לו את הפרס הגדול בפסטיבל ונציה. דמויות בודדות ומנוכרות בטייפה המפנטזות שהן חיות במיוזיקל סיני מצועצע וקמפי (קטעי המיוזיקל נמצאים גם ב"הנהר" וב"עננה הפכפכה").

(פורסם ב"פנאי פלוס", 20.6.2007)

כמה הפתעות מהסרטים שראיתי ביומיים האחרונים:
"Sicko" של מייקל מור נורא משעמם בשעה הראשונה, ודי סוחף בשעה השניה. לדעתי הסרט לא נקנה להפצה בארץ, חפשו אותו בגוגל-וידיאו, הוא מסתובב שם.
"מיסטר ברוקס" עם קווין קוסטנר, וויליאם הרט ודמי מור? מפתיע לטובה. ממש לא רע. נראה כמו משהו שקרטיס הנסון היה יכול לביים בשנות השמונים – כהמשך ל"מחלון חדר המיטות". או שפול ורהובן היה יכול לעשות ממנו מותחן ממש קינקי ופרוע בתחילת שנות התשעים. אווירת שנות השמונים של הצוות והבמאי (האיש שכתב את התסריט ל"אני והחבר'ה") חילחלה גם לדיאלוגים. "אתה יודע שאתה מזכיר את הילד ההוא עם האופניים באי.טי?", שואל קוסטנר את דיין קוק.
"פלאנט טרור". קודם כל, לא יכולתי שלא לחשוב על כל מי שראה את "גריינדהאוס" בגרסת הדאבל-פיצ'ר, כשהסרט של רודריגז ראשון וזה של טרנטינו שני. הסרט של רודריגז מכיל, בתור בדיחה לא רעה (ואכזרית), ספוילר מטורף לסרט של טרנטינו. הגיבורה מדליקה רדיו במכונית והקריין אומר "אנחנו מקדישים את השעה הזאת לזכרה של ג'אנגל ג'וליה, יהי זכרה ברוך".
הסרט עצמו הוא, נו, סרט גריינדהאוס טיפוסי, וככזה גם די אחלה. סקס ואלימות, זומבים, איברים כרותים, פנים נמסות, הרס טוטאלי, פיצוצים. והופעת אורח חביבה של ברוס וויליס. מה קורה עם כל הרטרו הזה? חבל שאי אפשר להקרין אותו בקולנוע מרכז בתחנה המרכזית הישנה, או בדרייב אין. הסרט הזה קצת מלוכלך בכדי לראותו באולם קולנוע חדש.
ועכשיו, כששני הסרטים כבר בבתי הקולנוע, ואני לא שומע ש"חסין מוות" קורע את הקופות, אולי הגיע הזמן להכריז על ביטול הביטול של הקונספט ולפחות לכמה הצגות חצות או הצגות יומיות להחזיר את הסרט לגרסת ה"שניים בכרטיס אחד"? עכשיו כשראיתי את שניהם, בהחלט יש סיכוי ששני סרטים בינוניים, עם כמה טריילרים מעולים ביניהם, יצליחו להפוך לוויית דמים רציפה אחת די מהנה.

=========

"ארבעת המופלאים – עלייתו של גולש הכסף" מכר בארץ כ-11 אלף כרטיסים בארבעת הימים הראשונים לצאתו. "שימו גז" פלט אדי אגזוז על כ-4,000 רוכשי כרטיסים. "אושן 13" הגיע בעשרה הימים הראשונים בארץ כבר ל-61,000 כרטיסים. "שודדי הקריביים 3" עוד רגע חוצה את קו 200 הכרטיסים. והשבוע השודדים עקפו את "ספיידרמן 3" שנעצר בינתיים באיזור ה-180 אלף כרטיסים.

=========

אם לא הייתם כאן יומיים: חיזרו אחורה לדיון הסוער שהתחיל ב"הסודות" – טוב או רע? והמשיך ל"אורי קליין – טוב לקולנוע הישראלי, או רע לו?". ולבסוף ל"יאיר רוה – מה הסיפור שלו?". היה כאן אקשן, והיה לי קשה ליזום פוסט נוסף שיזיז את הפוסט הקודם מראש הדף. אז בקרו בו.
ואם צפיתם בינתיים בפרק האחרון של "הסופרנוס" ואתם מחפשים עם מי לדבר על זה, כאן עדיין נמשך הדיון בו. זה פוסט סגור שהכניסה אליו מותרת רק למי שראה את הפרק או שלא אכפת לו מספוילרים. מדברים שם על הכל, ספוילרים חופשי, והתגובות שלו לא מתפרסמות בתיבת התגובות. בעוד שלושה שבועות נמצא דרך להקפיץ אותו לראש הדף, אחרי שהפרק הזה ישודר גם בישראל.

======

ולכל המגיבים מאתמול, בייחוד לחברי האקדמיה מביניכם: מבין כל הסרטים שראיתם בהקרנות האקדמיה מה היו הסרטים הכי טובים?

=======

ז'אנג יימו: שוב הביתה, מתגעגעים אליך, סולחים על הכל. על החתום, אגודת צופים מאוכזבים מ"קללת פרח הזהב", שחושבים שצ'ן קאיגה אחד זה מספיק. הנה הביקורת.

מה זה אומר ששלושת הסרטים המצליחים האחרונים בקולנוע הישראלי התרחשו כולם בצפון הארץ ועל ראש הר? ב"אביבה אהובתי" לא יכולתי שלא להיות מוקסם מהשימוש שעשה שמי זרחין בטופוגרפיה ההררית של טבריה ובמסע של גיבורתו במעלה ובמורד העיר (והארץ). ב"בופור" צילם יוסף סידר את המוצב הצבאי באופן כמעט דתי ומיתי על ראש ההר. וב"הסודות" שוב עולה אוטובוס (זה שהוריד את אביבה קודם בטבריה?) מגוש דן להרי הגליל, שוב יש שימוש בפסגת הר כאלמנט צורני, ויזואלי. צירוף מקרים? אולי. continue reading…

הביקורת שלי על "סוף העולם שמאלה" (הביקורת התפרסמה בשבוע היציאה של הסרט, לפני שמישהו ידע שהוא יביא 450 אלף צופים).

continue reading…

הצלם אלכס תומסון מת. ב"הנוסע השמיני 3" הוא הובא להחליף את ג'ורדן קרוננוות שהיה כבר מאוד חולה. ועכשיו הוא מת בעצמו. תומסון צילם את "המבוך" של ג'ים הנסון, את "אגדה" של רידלי סקוט, את "שנת הדרקון" של מייקל צ'ימינו ואת "אקסקליבר" של ג'ון בורמן. וגם את… "ארבינקא" של אפרים קישון.
מה שלוקח אותי להירהור הבא: אחת הדרכים הכי טובות למדוד את מצב הקולנוע הישראלי הוא להביט במדד הצלמים. בזכות פריחת הקופרודוקציות יותר אנשי צוות זרים ועתירי ניסיון מגיעים לקחת חלק בהפקות מקומיות. אבל הנתיב הוא דו-סטרי: אנשי צוות ישראליים זוכים להצלחה באמריקה (לדוגמה, הצלמים יונתן סלע ושרון מאיר). בכל פעם שהקולנוע הישראלי נמצא בפריחה, מתחילה תנועה ערה של ייבוא וייצוא צלמים – שהם אנשי הצוות המשמעותיים ביותר על הסט שיכולים להסתדר גם בלי שליטה מושלמת של השפה. החל מפלויד קרוסבי, הצלם של "בצהרי היום" (ואבא של דיוויד קרוסבי מקרוסבי, סטילס ונאש) שצילם כאן את ב-1964 "סאלח שבתי" ועד מישל אברמוביץ, שעבד בהפקות של לוק בסון וצילם את "הסודות" של אבי נשר.
בפעם הקודמת שהקולנוע הישראלי שגשג, בשנות ה-70, הגיע ז'אן בופטי, הצלם של "רוקמת התחרה", לצלם את "דיזנגוף 99". לעומתו, אדם גרינברג, הצלם של "אסקימו לימון" ו"מבצע יונתן", יצא לקריירה נפלאה באמריקה.
ובשנים האחרונות זה קורה שוב. "אדמה משוגעת" ו"הכלה הסורית" צולמו על ידי צלמים גרמניים. ופתאום צלמים מקומיים עם עין אירופאית – שי גולדמן, אסף סודרי – מתחילים לצלם בפריים סינמסקופי. בשנתיים האחרונות צולמו בארץ בפריים סינמסקופי "הכלה הסורית", "עטאש", "גן עדן עכשיו" "שלוש אמהות" ו"תנועה מגונה" והכפילו את כמות הסרטים הסינמסקופיים הישראליים שהיו קיימים עד עכשיו.
וזה עוד לא נגמר: את "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, אולי הסרט הישראלי עם הצילום הכי יפה השנה, צילם אנטואן הברלה הצרפתי ("גן עדן עכשיו"). את "עץ הלימון" של ערן ריקליס מצלם הגרמני ריינר קלאוסמן ("עם הראש בקיר", "הנפילה", "הפלישה").
ומה שיפה הוא שבזכותם אנחנו רואים את העולם המצומצם שלנו בעיניים אחרות. הברלה צילם באופן מרהיב את שכם ב"גן עדן עכשיו" ועכשיו הוא עושה קסם עם האור והזוויות של תל אביב ב"מדוזות".

אלי רות מבואס מהכשלון של "הוסטל II". מי אשם? העותקים הפיראטים שהודלפו לאינטרנט, המבקרים שכתבו ביקורת על הסרט על סמך הצפייה בעותקים הפיראטים באינטרנט, האולפנים והקהל.

What I'm saying is, this is your last chance to see one of my films for a while. If you haven't seen it, go now, because after next weekend the film will be gone from theaters. … I am not directing CELL any time soon, and I most likely will take the rest of the year to write my other projects. Which means I wouldn't shoot until the spring, and you wouldn't see a film directed by me in the cinemas until at least next fall. … But right now the R rated horror film is in serious jeopardy. Studios feel the public doesn't want them any more, and so they are only putting PG-13 films into production. The only way to counter this perception is to get out there and support R rated horror.

זאק בראף מתוסכל מהכשלון של "האקס". מי אשם? המבקרים, המפיצים, בתי הקולנוע. אבל לפחות, להבדיל מרות, הוא קצת פחות עצבני ולא מאיים בשביתה ובסנקציות:

For those of you that went to see the EX, thank you. It didn't do as well as any of us hoped, and I'm not quite sure why. Obviously the reviews weren't great and it was only on 1000 screens (that's half the number of the other new movies.) But I have to be honest, I didn't think we'd get beaten by Delta Farce! That stings. The Ex is by no means a perfect movie, but I think it's a pretty funny one if you like silly, goofy, physical comedy. I do.

מכירת כרטיסים: החל בשבת. תוכנייה: ביום חמישי. אתר, כנראה גם באותו יום.

רוצים עוד בשורה? "Knocked Up" של ג'אד אפאטו (שם עברי זמני: "בקרוב אצלכם") יוקרן בטרום בכורה בירושלים. מגניב.

סרט המתח הגדול ביותר של הפסטיבל יוצג בסינמטק הירושלמי בימים שלפני הפתיחה: האם יספיקו הפועלים לסיים את עבודות השיפוץ שנמשכות שם כבר שנה? מה שבטוח הוא שהעבודות יימשכו ממש עד הדקה האחרונה. פריוויו העיתונאים המסורתי, אירוע סימפטי להפליא המתקיים שבוע לפני פתיחת הפסטיבל, והמחייב כמאה אנשים שלא אומרים זה לזה שלום ביום-יום לשבת זה לצד זה בארוחת ערב, בוטל השנה.
ואני שואל: האם יהיה סוף סוף אינטרנט אלחוטי בסינמטק הירושלמי? ואיזה בית קפה יוקם שם במקום קקאו?

והנה עוד כמה סרטים ששמחתי לגלות ברשימות הירושלמיות:

* "הגרמני הטוב", סטיבן סודרברג (כבר ראיתי בדי.וי.די, אבל אשמח לראות על מסך גדול)
* "הוזה", טום דיצ'ילו (לא מת עליו אבל יש לו לא מעט מעריצים בארץ, בעיקר בזכות "רעש מצלמים").
* "הנדסת חלל", ג'פרי בליץ (הבמאי של "ודייק" בסרט עלילתי שנשמע גיקי למופת)
* "חלומות קליפורניה (עד אין קץ)", כריסטיאן נמסקו (הישר מקאן, הסרט הרומני השני הכי מדובר שם, וזוכה פרס "מבט מסוים". במאי הסרט נהרג בתאונת דרכים לפני סוף העריכה).
* "טקסידרמיה", גיורגי פולפי (הסתקרנתי ממנו לפני כשנה וקצת).
* "יומני קנוד ראסמוסן" (סרט הפתיחה של פסטיבל טורונטו שעבר, עוד דרמת אינואיטים/אסקימוסים מאת היוצרים של "ארנז'טואט, הרץ המהיר")
* "תסמונות ומאה שנה", אפיצ'אטונג וויראסתקול (אני ממעריצי פן-אק רטאנארואנג, אבל דווקא הבמאי הזה, שאת שמו אין לי מושג איך מבטאים, הוא בשנים האחרונות בכיר נציגי תאילנד בפסטיבלים).
* "הטמאים", בנואה ז'קו.

בתיעודיים:
"קייטנת ישו" (היה מועמד לאוסקר)
"הילד שלי יכול לצייר את זה", אמיר בר-לב (היה בסאנדאנס השנה)
"החול והצער" (ג'ורג' קלוני מקריין סרט על דארפור)
"מייצרים אי הסכמה" (הסרט התיעודי על מייקל מור)
הסרט התיעודי של מייקל מור ו"השעה ה-11" של ליאונרדו דיקפריו, נפקדים.

וכמו שכבר פירסמתי: "אני קיבורגית" של פארק צ'אן-ווק, "המארח" של בונג ג'ון הו ו"אשה על החוף" של הונג סון סו, יוקרנו גם.

הללויה! יש למה להגיע לירושלים.

"פרספוליס" של מריאנה סאטראפי ו"פפריקה" של סטושי קון יוקרנו שם.
גם "קונטרול" של אנטון קורבין (על חייו ומותו של איאן קרטיס סולן ג'וי דיוויז'ן).
ועוד מוזיקה: התיעודיים על דיקסי צ'יקס וסקוט ווקר – גם.
"הרחק ממנה" של שרה פולי ו"יומיים בפריז" של ז'ולי דלפי גם.
והחדשים של ז'אק ריווט, פרדריק וויזמן, אלכסנדר סוקורוב (התיעודי, לא העלילתי), האחים טאוויאני, ארמנו אולמי אוטר יוסליאני ופולקר שלונדורף.

עדכונים נוספים בהמשך.

אז מה היה הסרט הכי קופתי בישראל בסוף השבוע האחרון? "אושן 13"? לא. "ארבעת המופלאים"? לא. "הסודות", של אבי נשר. כן. שני מסמכים מופלאים, משני מקורות שונים לחלוטין, הגיעו אלי אמש. באחד, נתוני סוף השבוע של "הסודות" בסוף השבוע האחרון, מפורטים לפי ימים. השני, טבלה עם פירוט של כל ההכנסות, לפי ימים ושבועות, של כל הסרטים האחרונים שהופקו והופצו על ידי יונייטד קינג. הבה נצליב אותם זה מול זה.
20,586 איש ראו את "הסודות" בסוף השבוע הראשון לצאתו, חמישי-שישי-שבת. באותו פרק זמן ראו את "בופור" 29,097 איש. את "סוף העולם שמאלה": 16,198. את "אביבה אהובתי": 9,286.
במילים אחרות, "הסודות", המופץ ב-31 בתי קולנוע (לעומת 36 של "בופור") נהנה מהפתיחה השניה בגודלה בתולדות הקולנוע הישראלי.
האם אפשר להסיק מכך מה יהיה המספר הסופי אליו יגיעו מכירות הכרטיסים? לא ממש. "אביבה אהובתי" התחיל לאט ואז עלה ועלה והגיע ל-302 אלף. "סוף העולם שמאלה" עבד יציב לאורך זמן והגיע ל-450 אלף. "בופור" התחיל חזק מאוד אבל נעצר שניה לפני שהגיע ל-300,000 כרטיסים.
לחזאיי הקופות האמריקאים יש שלל נוסחאות ולוגריתמים בו הם מסוגלים לחשב על פי העליה משישי לשבת, והירידה משבת לראשון, מה יהיה סך הכל הסופי של הסרט. בארץ נדמה לי שנוסחה עקבית שכזאת עוד לא נמצאה.
אתמול, ביום ראשון הנחשב לחלש של השבוע, מכר הסרט 3,500 כרטיסים. זאת בהשוואה ל-3,924 של "בופור", ל-2,679 של "סוף העולם שמאלה" ול-2474 של "אביבה אהובתי".

=====

כל המאושפזים חזרו בשלום לביתם. ולכן היום הוא מעין יום ראשון שלי, עם המון ניירות לנקות משולחני. אנסה אחרי הצהריים להתעמק קצת בביקורתו המאוד משונה של אורי קליין על "הסודות".

נדמה לי שזה הפריים שאני הכי אוהב מבין כל הסרטים שאי פעם ראיתי בימי חיי: