אדוארד יאנג, הבמאי הטייוואני שאחראי ליצירת המופת "אחת ושתיים", עליו זכה ב-2000 בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, מת ביום שישי אחרי שבע שנים בהם נאבק בסרטן המעי. באותו יום, אגב, מת גם מבקר הקולנוע ג'ואל סיגל בדיוק מאותה מחלה. יאנג היה בן 59 (ואין על סטיבי שרואה הכל וממהרת לחלוק כאן. תודה!).
"אחת ושתיים" הגיע להקרנות מסחריות בישראל ביוני 2001. אני זוכר אותי משתעמם מהסרט, מתקשה לעקוב אחריו. אבל בערך שבוע או שבועיים אחרי שהסרט יצא כתב חגי לוי ב"העיר" במדור התרבות אותו ערכתי ביקורת מתמוגגת מהסרט. בראש ובראשונה נהניתי הנאה צרופה מהטקסט עצמו, ואז הוא עשה לי חשק עצום לצפות בסרט שוב. הבנתי שהחמצתי אותו בצפייה בלתי מרוכזת. לקח לי זמן לתפוס אותו לצפייה חוזרת, ומאז אני מכור. יש לי אותו מוקלט על היס מקס ואחת לכמה זמן אני מעיף בו מבט, עדיין מנסה לפענח את סבך דמויותיו, מתמוגג מהקומפוזיציות, מתרגש מרגעים של שלמות. אני חושב שהביקורת של לוי לימדה אותי לשבת בסבלנות ולשים לב, והסרט של יאנג גרם לי לחבב מגוון עצום של סרטים שראיתי אחריו שקודם לכן הייתי עשוי לתייק תחת רובריקת ה"אין לי כוח".
כשקראתי שיאנג מת – הוא גר בשנים האחרונות בבוורלי הילס – מיד נזכרתי בטקסט ההוא של חגי לוי והתגעגעתי אליו. הסתקרנתי לקרוא אותו שוב. ואיזה יופי זה מחשבים: שלחתי מייל, ביקשתי את הטקסט, הוא היה מול המחשב, ענה, הסכים, וצירף את הקובץ. ממש אחת ושתיים. אם כך, הרשו לארח בהופעת אורח חגיגית ומרגשת את חגי לוי, עם הביקורת שאני מקווה שתגרום לכם לרוץ לחפש את "אחת ושתיים", לצפייה ראשונה או לצפייה חוזרת, ובתקווה שהסינמטקים יקרינו אותו בהקדם מפילם על מסך גדול, לזכרו של הבמאי:
פעם למדתי פסיכולוגיה. שלוש שנים ארוכות ומרות היו אלו, כיוון שהייתי צעיר מאוד, בגיל העשרה, ונפשי רכה מאד ומבולבלת. על כן, אני לא זוכר הרבה מכל החוויה האקדמית הזו, מלבד תובנה אחת בסיסית מאוד, פשוטה, שנחצבה בי עמוק ושבמידת מה הדריכה את חיי מאז: עד כמה פריכה היא הנפש האנושית. כמה בקלות היא נפגעת, מתערערת, מידרדרת. כמה פשוט להביא אותה לכדי חרדה, רגשי אשמה, דיכאון, תחושת כשלון. כה שבירה היא השפיות שלה, מעמדה האיתן, השלמות היחסית שלה. ועד כמה גדולה היא, על כן, החובה המוטלת עלינו להיזהר זה בזה: במילים היוצאות מפינו, במעשינו, בשפת הגוף שלנו. מובן שזו השלכה אישית, מתוך מבנה נפשי פרטי מאוד, ושיש זן שלם של אנשים שההגנות שלהם יציבות כל כך, עד שמאום לא יחדור את ביצוריהן. ובכל זאת – כציץ נובל אדם, כצל חולף.
תחושת החמלה החריפה הזו היא הרגש הבסיסי מול הגיבורים של "אחת ושתיים", והיא מעורבת בחרדה מתגברת לגורלם, ובחוש אחריות לא מרפה: מה אני יכול לעשות למענם? איך אוכל להגן עליהם, להדריך אותם, להזהיר אותם? הנה ילד קטן נכנס אל תוך בריכת שחייה גדולה בתוך גשם שוטף: הוא עלול להצטנן! והוא עלול לטבוע! מה הולך לקרות לו? צא משם מהר, ילד! הנה אשתו של הבעל הטרי קוראת בשמו ברחבי הבית, והוא לא עונה לה – היכן הוא? מה קרה לו? אולי התמוטט? אולי התאבד, חלילה? צוות רפואי באחד הבתים, משיחתו מובן שמישהו מת. מי מת? האם זה מישהו שאני מכיר? ואיך הוא מת? מי לא השגיח עליו הפעם, מה שבר אותו? בשם אלוהים, רק לא הילד! דמעות של תשוקה עומדות בגרונך: התשוקה לעטוף את האנשים הללו, לגונן עליהם ללא הרף – הם כה זקוקים להגנה הזו, מצויים כל העת, כמו כולנו, כמו על סיפה של קטסטרופה: שמא יתמוטטו, יחלו, ישתגעו או ימותו.
הנה אן ג'יי, הדמות הראשית בסאגה המשפחתית הנפלאה הזו. איש כבן 45 או 50, נמוך קומה, עצוב מבט. איש עצור מאד, חכם, טוב לב. יש לו אשה בשם מין-מין ושני ילדים: טינג טינג בת 17, יאנג יאנג בן 8. הגיס שלו, א-די, מתחתן היום. הוא חייב לו כסף, אבל בואו לא נעשה מזה עניין. כי באותו יום עצמו, חמותו, אשה אצילית ויפה, אמה של מין מין, חוטפת שבץ מוחי ונכנסת לקומה, ואילו אשה בשם שרי, אהובת נעוריו, האשה שמאז ומעולם אהב באמת רק אותה, פוגשת בו במקרה במעלית. זו פגישה נחמדה, לכאורה, אבל מיד היא חוזרת כסערה: חיכיתי לך אז, היא אומרת לו בהתרגשות ובכעס, לאן נעלמת?!
בינתיים, הסבתא מוחזרת הביתה, חסרת הכרה. הרופא אומר שצריך לדבר אליה מדי יום, אבל רק טינג טינג, הנערה המתבגרת, ממלאת את החובה הזו באהבה. אן ג'י הוא איש מעוכב מכדי לדבר לעצמו; הילד הקטן, כה דומה לאביו, מפחד מהדמות הגדולה השרועה על המיטה ללא נוע; א-די, האח שהתחתן, טרוד בצרותיו שלו – עסקיו מתמוטטים, האקסית שלו עדיין חזק בתמונה, אשתו זורקת אותו מהבית, והיא בהריון מתקדם; ואילו אחותו, מין מין, אשתו של אן ג'יי, קולטת לפתע שאין לה מה לספר לאמה: חייה כה דלים, עד כי תוך שתי דקות היא גומרת לדווח עליהם. היא נכנסת למשבר קיומי, ומתוך התייפחות קשה היא מחליטה לעזוב את הבית לטובת איזה אשראם, מין מנזר מקודש בהרים.
ובכן, אן ג'יי נותר לבדו עם שני ילדים וחצי גופה, אבל עליו לנסוע לטוקיו כדי לסגור עסקה קריטית עם איש היי טק יפני אחד, חכם ורגיש לאין שיעור – ובעקר לפגוש שם את אותה שרי, אהבת חייו. עליהם לבדוק מה קרה, והאם יקרה משהו מעתה ואילך. בינתיים בטאי פה, מכורתו: טינג טינג בתו מתנסית באהבה ראשונה משלה, עם נער אחד שכנויו "השמן" (ולמעשה הוא רזה מאד). הוא חבר של השכנה שלה, לילי – נערה יפה ומוכשרת ממה, לכאורה, אבל דברים מתגלגלים לכדי כך שהוא מציע דוקא לפינג פינג חברות, כתחליף. זה נגמר בפיצוץ גדול, מאוד גדול. ואילו יאנג יאנג הקטן מתחיל לצלם במצלמה שאביו נותן לו. תחילה הוא מנסה לצלם יתושים, ואחר כך הוא פותח בסדרה של צילומי עורף – אמנות מודרנית, לועג לו המורה שלו. במקביל, עוד ילד נולד, עוד מישהו נרצח, עוד גיבור מתמוטט, עוד אשה מתה. החיים, פריכותם.
למה אני מספר לכם את כל זה? ראשית, כי אני עצמי השקעתי אנרגיה רבה בחלקו הראשון של הסרט כדי לזהות את 12 הדמויות המרכזיות של הסיפור הזה ולשייך אותן זו לזו. התקציר הזה עשוי לסייע לכם בכך. אבל בעיקר, כדי להמחיש עד כמה אכן שבירים החיים במשפחת ג'יאנג המורחבת ושלוחותיה, עד כמה חשופים האנשים הללו, ועד כמה הם יפים בשל כך. בקירבו של כל אחד מהם נפערות תובנות כה עמוקות ומערערות, עד שהם הופכים לפילוסופים או פסיכולוגים בעל כרחם: באדיקות הם מבקשים משמעות לחייהם, פשר כלשהו, מזור לכאבם. הם יכלו להפוך לאנשים קשים או מרירים או אטומים מתוקף התובנות הללו. הם יכלו להכריז, כמו רבים כל כך סביבם וסביבנו, שאין להם כוח לחיים הללו, שהם מעדיפים להעביר אותה, להדחיק או להכחיש, שחיים רק פעם אחת, אז יאללה. אבל לא: הם מתמודדים באומץ, הם סובלים ואוהבים, הם לא מוותרים. על כן הסרט הזה הומני כל כך, במשמעות הכי עמוקה של המלה הזו. על כן יש לו דבר מה לומר לכם על חייכם שלכם.
איזה איש חכם הוא אדוארד יאנג, ואיזה סרט יפהפה ומרגש ואינטיליגנטי ומורכב הוא "אחת ושתיים". יאנג, 53, נולד בשנחאי וגר בטאיפה, בירת טייוואן, שם ממוקם הסרט הזה, השביעי שלו במספר. נוף מערבי לחלוטין לסרט מערבי לגמרי: לא תחושו כאן את אותה זרות מוכרת מול סרטים מהעולם השלישי, שמנהגיהם השונים כל כך פוגמים בכושר להזדהות עמם. לא לחינם רץ הסרט הזה כבר 10 חודשים רצופים בניו יורק, כפי שכבש גם את לונדון ובירות נוספות, לא לחינם זיכה אשתקד את יאנג בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, לא לחינם נבחר על ידי כל איגודי המבקרים באמריקה ובעוד מדינות כסרט הטוב ביותר של שנת 2000. לא לחינם התמלא לחלוטין אולם קולנוע בשבת אחר הצהריים מול סרט דובר סינית שארכו כשלוש שעות (וזו הזדמנות להחמיא בחום למפיצים המקומיים: תרגום מדויק של השם, פוסטר נהדר, מרשים ונקי מאד, מודעות עמוד כנ"ל).
רק הסגנון של יאנג, כה צלול וייחודי, מסגיר את מקורותיו: זה סרט בלי קלוז-אפ אחד, רובו בלונג-שוטס, מעט מאוד תנועות מצלמה. מדהים עד כמה אפשר להיקשר לדמויות נטולות קלוז אפים, מכשיר ההזדהות המרכזי של הקולנוע. מרגש לראות סרט שלא פוזל לרגע לאפשרות הקרנתו במסך קטן (כי אכן אין לו קיום שם). אבל הרבה יותר מזה: לעיתים קרובות נראות הדמויות דרך השתקפויות, לעתים הן צלליות בתוכן, ולעתים הם כלל לא על המסך. המונח "אוף סקרין" – מחוץ למסך – הוא אבן יסוד בקולנוע של יאנג: אנשים מדברים ורק קולם נשמע, התרחשויות שלמות מעבר לדלת חצי פתוחה, והכי מפתיע: אירועים קריטיים ביותר לעלילה שאינם נחשפים בסרט עצמו – הם מתגלים בדיעבד! אשה שעוזבת את הבית, חולה שחוזרת לתחייה, בחור שנזרק מביתו – נקודות מפנה מכריעות רק נרמזות לאחור כבדרך אגב. לסגנון האנדרסטיימנטי הזה, היובשני לכאורה, המאופק כל כך, האנטי סנסציוני במפגיע – יש כח עצום. הוא מכריח אותך להיות קשוב מאוד, להביט היטב בפרטים, להאזין היטב למה שנאמר, ויותר מכך למה שלא נאמר. הוא יוצר מטאפורות באורח כה מינימליסטי, כה מעודן ולא בוטה. הוא אומר לך: מה שאינך רואה – הוא מה שחשוב.
כמו שאומר הילד יאנג יאנג, אחת הדמויות הנלבבות ומכמירות הלב שנראו אי פעם על המסך: "אני רוצה להראות לכם את מה שאינכם יכולים לראות" (על כן הוא מצלם אנשים מעורפם). איזה ילד זה: יפה וחכם, פעור אל העולם, אמן והוגה דעות, אינשטיין בפיג'מה. לא תוכלו לעמוד בפניו כשהוא יושב על האסלה בעירום ומהרהר, או כשהוא משתכשך ארוכות-ארוכות באמבטיה שלו, או כשמורה שלו מתעלל בו, או כשהוא מתאהב בילדה גדולה ויפה ומנסה ללמוד לצלול כמוה, או כשהוא מנסה לצלם יתושים באמצע הלילה, או כשהוא נושא מונולוג שכתב בעצמו לסבתו הדוממת. התמימות, הישירות, התבונה האינסטינקטיבית, המתיקות שאין לה קץ.
כמו רומן גנוז של צ'כוב הסרט הזה: מדויק וצלול עד להכאיב, חדור אמונה עזה ברוח האדם, מסוגנן בקפדנות עצומה, מתעקל בחכמה בין דמויות רבות ועונות שונות, עמוס ברגש עז שלעתים רחוקות מתפרץ, מרהיב ביופיו, יצירת מופת.
תגובות אחרונות