בזכות טורו האחרון של ישי קיצ'לס ב"העיר" למדתי ש"Hot Fuzz"* יצא בארץ ישירות לדי.וי.די. מיד נקבעה הקרנה. מועדון מעריצי "Shaun of the Dead" התכנס והכניס את הסרט למכשיר. מאה ומשהו דקות אחר כך האור עלה והיינו עם דמעות בעיניים. מרוב צחוק, כי הסרט הזה מצחיק נורא; מרוב התרגשות, כי חבורת אדגר רייט וסיימון פג, יוצרי Shaun of the Dead** ו-Spaced, באמת מוכשרים בטירוף; ומרוב עצב וכעס, כי הסרט הזה לא יוקרן בארץ ולא יהפוך לשיחת העיר, לפריט צפיית חובה, לאירוע מכונן של חובבי קולנוע צעירים.
אני באמת רוצה לדעת איך נראתה הקרנת הסרט מול נציגי UIP בישראל (ג.ג). כמה אנשים היו באולם? ואיך הם הצליחו לצפות בסרט ובסופו להגיד "נהההה, בואו לא נוציא אותו". איך? על פי איזה הגיון? אילו שיקולים? כי בדמיוני זה אחת משתי אופציות: או שהם בהו במסך ולא חשבו שזה מצחיק או מוצלח, ואז אני מזועזע מזה שאלה שומרי הסף של ההפצה בארץ, שלא קולטים גדולה של יצירת פופ כשהם רואים אותה; או שהם ראו, צחקו, התגלגלו על הרצפה מצחוק, כססו ציפורניים במערכה האחרונה הנפלאה, וכשעלו האורות הם אמרו "מצחיק, אבל לא יילך בארץ, אף אחד לא יבין את זה". שזה גם מזעזע. אנא אנא, אנשי ג.ג, אנא שילחו לי דיווח מפורט על ההחלטה להעלים את Hot Fuzz מהמסכים. אנא אימרו שזו היתה דרישה של יוצרי הסרט שקוראים לחרם אמנותי על ישראל בגלל הכיבוש, אנא אימרו שהמפיץ הבריטי דרש תנאי הפצה יקרים ובלתי אפשריים.

Hot Fuzz הוא פרודיה מופלאה על סרטי משטרה בריטיים ואמריקאיים. אחרי סיקוונס פתיחה מעולה, ערוך דק-דק לצלילי "גודי טו שוז" של אדם אנט, בו אנחנו מתוודעים להישגיו הנעלים של שוטר המקוף הכי מהולל בלונדון, הוא מיד מקודם אך מועף לכפר נידח. דמיינו את "האקדח מת מצחוק" פוגש את "ברז'ראק" בתוך עלילת "איש הקש" (Wicker Man). הבדיחות על חשבונו של המותחן הבריטי הפגאני, עם ציטוטים מ"צ'יינטאון", הופכים את "Hot Fuzz" לאחת הפרודיות הקולנועיות הטובות מאז "סודי ביותר".
אבל מה שהופך את רייט ופג לכה מוצלחים, כאן ממש כמו ב"Shaun of the Dead", הוא שבמערכה השלישית הפרודיה מתאדה והסרט לוקח טוויסט לכיוון הדבר עצמו. בסרט הקודם שלהם הם צחקו על סרטי זומבים, אבל בסוף הסרט היה מבהיל ומטריד כמו סרט זומבים אמיתי. וכאן, המערכה האחרונה מלאת קרבות יריות, מרדפים, אלימות, מתח וטוויסטים שלא היו מביישים כל סרט מתח הוליוודי רציני. וכך, כשהוא נע כמטוטלת בין הלעג לז'אנר וההערצה לו, Hot Fuzz הוא פשוט בידור משובח וחכם של צוות יוצרים מוכשר בטירוף.

תזכורת מהאייטיז: שלושת הסרטים הראשונים בסדרת "סיוט ברחוב אלם" לא הוקרנו בבתי הקולנוע בארץ. אלא שאז קרה דבר משונה: הם הפכו ללהיטים בווידיאו. עד כדי כך, ש"סיוט ברחוב אלם 4" כבר הגיע לבתי הקולנוע (ואחריו כל השאר). כך שאני מניח שאם Hot Fuzz יהיה הצלחה בדי.וי.די אולי יש סיכוי שהסרט הבא של אדגר רייט וסיימון פג כבר יוקרן בבתי הקולנוע בארץ. נההההה, אין סיכוי.

* "שוטרים לוהטים"
** "מת על המתים"

ברוכים הבאים לפוסט ה-600.

6a00cd9789c155f9cc00d09e7596bfbe2b-mp3
השיר הזה יצא באלבום ב-1983, אבל יצא בסינגל ב-1982. יש בו את סולו הפסנתר האהוב עלי (בפסנתר: ג'ולז הולנד מהסקוויז). ויש לו פייד-אין נורא ארוך, אז האזינו לדממה בפתיחה בסבלנות.

פורסם לפני חמש שנים. "העיר", אפריל 2002:

2002 תהיה שנה אדירה בקולנוע. היסטורית. היא חייבת להיות כזאת, פשוט חייבת. ולא, זו לא נבואה, או אינטואיציה, זו מסקנה הנובעת ממחקר אמפירי, גם אם מופרך משהו, שאני שוקד עליו כבר שנים. המחקר הזה נטול נימוקים, אך יש בו מסקנה: 2002 צריכה להיות שנה גדולה. וגם 2012. ו-2022. וכן הלאה.
כמו ג'ון נאש, גיבור "נפלאות התבונה", שניסה למצוא נוסחאות מתימטיות שיסבירו תבניות התנהגותיות שנראות לכאורה שרירותיות או אקראיות, כך אני מנסה למצוא אלגוריתם מדעי שיסביר את עולם הקולנוע. האם אפשר, על סמך נתונים חיצוניים, לחשב אם סרט יהיה טוב או רע לפני הצפייה בו? האם אפשר לצפות שנה בה היבול הקולנועי יהיה רע במיוחד, או טוב במיוחד? האם אפשר למצוא נוסחה שתסביר קריירות של במאים? (שכפי שכבר שאלתי כאן ב-28.2 בקשר לקריירת הסלאלום של רוברט אלטמן). ובכן, גם אחרי 12 שנים, המחקר עדיין בשלביו הראשוניים, אבל באחרונה הוא הניב פריצת דרך ראשונה. זהו, אם כן, הפייפר הראשון לתיזה אקדמאית שתושלך מכל המדרגות גם בפקולטה למתימטיקה וגם בחוג לקולנוע. ובכל זאת: שמתם לב שהשנה השלישית בכל עשור מניבה יבול מדהים? לא יודע למה בכל עשור דווקא השנה הזאת בולטת במיוחד. האם זה קשור למצב רוח עולמי או להיערכות כלשהי של כוכבי הלכת, ואולי זה סתם הרגל קוסמי. אבל עובדה, זה קורה. הספקנים שביניכם ינסו לטעון שהקביעה הזאת ממילא מושפעת מטעם אישי, אך זו טענה קנטרנית.
חשדותי התעוררו כשהבטתי ברשימת מאה הסרטים האהובים עלי בכל הזמן (כמו עולם ב"עיר אפלה" הרשימה הזו משתנה בקיצוניות מדי לילה, ולכן מעולם לא פורסמה). שני הסרטים הראשונים בה – "אי.טי" ו"בלייד ראנר" – נוצרו ב-1982. אני יורד במורד הרשימה ומגלה עוד ועוד הפתעות: "באטמן חוזר" ו"כלבי אשמורת" הם מ-1992. "הסנדק" מ-1972. "לורנס איש ערב" מ-1962. "שיר אשיר בגשם" מ-1952. "קזבלנקה" מ-1942. כל הסרטים הכי אהובים עלי נוצרו, כאמור, בשנה השלישית של כל עשור. והנה, אנחנו שם ברגע זה. איזה סרט מ-2002 יהיה יצירת מופת שתשנה את פני הקולנוע?

1982 היתה השנה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע. בעיני. continue reading…

שני (היום), 22:00, הוט פריים. ממש כדאי: "חזק-חלש-חזק", סרט על הפיקסיז. כמה נהניתי ממנו? איך שהוא נגמר גלגלתי את הדי.וי.די לאחור (געגוע לעבר הסלילי) והתחלתי את הסרט מיד שוב. גם כי ההתחלה שלו עצומה, ויש דעיכה מסוימת לקראת סופו, אבל בעיקר כי הוא פשוט הלהיב אותי.

"מי החליט לאחד את הפיקסיז?", שואל כתב האן.אם.אי את צ'רלס תומפסון, אק"א פרנק בלאק, בראיון טלפוני המצולם בתחילת הסרט. "זו הלהקה שלי, אז זו היתה ההחלטה שלי", שואג תומפסון. הוא מוסיף צחקוק בסוף כדי שכולם יבינו שזה בצחוק, אבל אם יש דבר אחד שברור מ"חזק-חלש-חזק" הוא שזה ממש לא בצחוק. השאלה "של מי הלהקה הזאת" היא שפירקה אותה, ועד סוף סיבוב ההופעות הזה, בו התאחדה הלהקה לקיץ אחד ב-2004 ובמהלכו תועדה, תפרק אותה שוב. (צפו כאן בחמש הדקות הראשונות של הסרט). continue reading…

ולווט חשפה לפני כשעתיים: דן דאור ואדם אבולעפיה הם מבקרי הקולנוע החדשים של "העיר" במקום ישי קיצ'לס. זיווג מעניין. דאור, המבוגר, הרציני, המומחה לכל מה שקשור לסין ולסינית והמו"ל של חרגול. אני מנחש שהוא יופקד על הסרטים האיכותיים, הכבדים. מולו, אבולעפיה הצעיר, שקראתי כמה טקסטים מוצלחים מאוד שלו ב"גלובס", שבטח יופקד על הסרטים הפופיים יותר. נשמע קצת כמו הזוג המוזר. יהיה מסקרן לראות איך יעבוד הציוות הזה.

===========

ועכשיו אני חושף: המספר הזה עוד לא הוצלב אבל אני שומע שעוד 21,000 איש צפו בחמישי-שישי-שבת ב"הסודות". בתום עשרה ימים מכר הסרט 57,000 כרטיסים. אבי נשר, אגב, יקבל בפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים אות הוקרה. גם כתרי שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, וארמנו אולמי, הבמאי של "קבקבי העץ", יזכו באות הוקרה על פועלם.

============

סמ"ס מסין: "אביבה אהובתי" זכה בפרס התסריט בפסטיבל שנחאי. סמ"ס מסיאטל: איתן פוקס הגיע למקום השני בפרס הבימוי בפרסי הקהל של פסטיבל סיאטל על "הבועה". סמ"ס ממרילנד: "סובנירים" של שחר כהן וחליל אפרת זכה בפרס הקהל בפסטיבל סילברדוקס לסרטים תיעודיים.

===========

רוצים לנהל בית קולנוע של רשת לב? הנה ההזדמנות שלכם.

===========

לאנשים הקשורים ל"החוב": הייתי אמור להגיע להקרנת האקדמיה של הסרט ביום ראשון שעבר, אך סיבות בריאות מנעו ממני. אנא עדכנו בתגובות או במייל אם מתקיימות בקרוב הקרנות נוספות.

==============

ובהמשך הערב: למה אתם חייבים לצפות מחר ב"חזק-חלש-חזק", הסרט התיעודי המ-ע-ו-ל-ה על הפיקסיז, שישודר מחר ב-22:00 בהוט פריים.

ופתאום ישי קיצ'לס חותם את מדורו השבועי ב"העיר" במילים: "זה המדור האחרון שלי. היה כיף". רגע, מה האחרון? קיצ'לס, כך דווח ב"ולווט אנדרגראונד" לפני כמה שבועות, עובר לגור לתקופה בחו"ל (באמסטרדם, לשם הוא עובר בעקבות בת זוגו) אבל ימשיך לכתוב את מדורו. ופתאום "מדורי האחרון"? אני שומע ב"העיר" שגם העורכים לא ממש ידעו שזה הולך לקרות ופחות או יותר קיבלו את הבשורה כשהגיע הטקסט של המדור. איתמר בן כנען החליף את קיצ'לס בעריכת מדור התרבות, כרגע לא ידוע מי יחליף את קיצ'לס בכתיבת ביקורת הקולנוע בעיתון. קיצ'לס עוזב את "העיר" קצת פחות משלוש שנים אחרי שהגיע לעיתון להחליף אותי כמבקר הקולנוע שם. אלה היו שלוש שנים לא סימפטיות במיוחד בתולדות "העיר". בקיץ 2004 החליף איתן מרקוביץ' את אמנון רבי. תוך חודשים בודדים נטשו את העיתון כל אנשי רבי (ואני בתוכם) ומרקוביץ' הביא את אנשין מ"כל העיר" הירושלמי (ובהם קיצ'לס). אך בתוך שמונה חודשים התפטר מרקוביץ' והוחלף על ידי יוסי קליין. קליין הובא כדי לבצע מהפכה: להפוך את "העיר" לחינמון המתרכז בתכנים קצרים וצרכניים ברובם. ביקורת הקולנוע, כמו רוב מדורי התרבות האחרים, הוגלו ל"עכבר העיר". ואז הגיע אורי שאלתיאל, החזיר את הקולנוע לעיתון, הושיב את קיצ'לס על כסא עורך התרבות, והעיתון חזר להימכר בעבור חמישה שקלים. רוח "העיר" הישנה התחילה שוב לנשוב בקטנה בין דפיו. אבל חילופי גברא תכופים במערכת העידו שכנראה לא הכל יציב שם. זה בוודאי סמלי שחוץ מפרידתו של מבקר הקולנוע של העיתון השבוע מתפרסמת שם גם ביקורת מסעדות די קטלנית על "אורנה ואלה", שנחשבה עד עכשיו למעין מסעדת הבית של "העיר". במושגי שינקין, זה כמעט רצח-אם. להיכנס לאורנה ואלה ולחסל ביריות את מעוז התמיכה האחרון של "העיר" בתל אביב. ניסיתי להבין מקיצ'לס מה קרה אבל לא זכיתי לתשובה. כל מה שהוא אמר לי היה שהוא בארץ עד סוף יולי, יכתוב בסוף השבוע הקרוב את הפריוויו לפסטיבל ירושלים, ושהוא מקווה להמשיך לכתוב מדי פעם כתבות קולנוע לעיתון, אבל לא ביקורות. עיתון אחר? אולי, קודם מנוחה מכתיבה. בלוג? יכול להיות.

========

ביום חמישי דיווחתי כאן שהשבוע עקף "שודדי הקריביים 3" את "ספיידרמן 3" במכירות הכרטיסים בארץ. בשישי כתבה ניקי פינק שמתחיל להסתמן שבסיכום נתוני הקופה הכלל-עולמיים יש סיכוי שהשודדים אכן ינצחו את ספיידרמן. "שודדי הקריביים" עומדים כרגע על 840 מיליון דולר ו"ספיידרמן" על 875 מיליון דולר, אבל השודדים עוד מוכרים כרטיסים בעולם ולכן כנראה יעקפו את העכביש. בקופות האמריקאיות נראה ש"ספיידרמן" (330 מיליון) יישאר המוביל על "שודדי הקריביים" (275 מיליון).

==========

"ניו יורק מגזין" מדווח: מורגן פרימן יגלם את נלסון מנדלה בסרט קולנוע שצילומיו יתחילו בקרוב. הכינו את פרס האוסקר של 2009. "אם פורסט וויטאקר יכול לזכות באוסקר על גילום מנהיג אפריקאי מנוול, מורגן פרימן עוד עשוי לזכות בפרס נובל על התפקיד הזה".

==========

זה הכי קרוב שאני אגיע להקרנת העתונאים של "מת לחיות 4": 8 הדקות הראשונות של הסרט מוצגות ביאהו. נו, שמונה דקות מפתות למדי: אלפי קליעים, קפיצות מגגות, מכוניות דוהרות. יאמי. מה שכן, 8 הדקות האלה מיד מעוררות געגוע לג'ון מקטירנן, אחד מגדולי במאי האקשן של הדור האחרון, והאיש מאחורי "מת לחיות" 1 ו-3. הוא היה מביים את קטעי הפעולה האלה באופן יותר ממוקד, ברור ופחות היסטרי. ובכל זאת, נראה לי ש"מת לחיות 4" הולך להיות סרט שאחבב מאוד.

==========

ובהמשך לציפייה לקראת השקת הדי.וי.די האולטימטיבי של "בלייד ראנר": צפו להכרזה דרמטית של אולפני וורנר בכנס קומיק-קון בעוד חודש, שם כנראה יוכרז רשמית מה יכיל המארז המחומש, והאם הסרט – בגרסתו האולטרה-משופצת – גם יופץ מחדש בבתי הקולנוע לפני הפצת המארז.

===========

לאינטרפול יש שיר חדש. מה שמזכיר לי: "קונטרול" של אנטון קורביין, על ג'וי דיוויז'ן, יוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים פעמיים – ביום רביעי, 11.7, ב-22:00 באולם רבקה קראון, ובשישי 13.7 ב-16:00 בסינמטק 1.

ועוד בשורות מתוכניית הפסטיבל: "פפריקה" של סטושי קון יוקרן עם תרגום לעברית. האם זה אומר שמתוכננת לו הפצה אחרי הפסטיבל? והפסטיבל מכיל גם רטרוספקטיבה מסרטי האוונגרד של קנת אנגר, כולל הסרט התיעודי עליו. נשמע כמו אירוע חובה.

===========

והנה תמונה ראשונה של הריסון פורד בתפקיד, מהסט של "אינדיאנה ג'ונס 4" שצילומיו התחילו השבוע. קרדיט צילום: סטיבן ספילברג.

============

רוצים לכתוב ביקורות קולנוע? עין הדג זקוק לכם.

אני פשוט לא עומד בקצב. פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי כבר מסתיים מחר לפני שהספקתי לצפות ברוב הסרטים שסיקרנו אותי. אני מנסה לגמור לצפות בכמה סרטים מהפסטיבל האוסטרלי שמתחיל ביום שני, ובינתיים נערמים לי עוד ועוד סרטים מפסטיבל ירושלים לקראת מדוריי הפריוויו שאני מתכנן לכתוב עד פתיחת הפסטיבל. מתי אספיק?

=========

החדשות הטובות: תוכניית פסטיבל ירושלים יצאה לאור (חפשו בסינמטקים). החדשות המפתיעות: "ייבוא-ייצוא" של אולריך זיידל האוסטרי, שעורר מחלוקות ושערוריות בקאן (וזה אחרי שבסרטו הקודם, "ימי שרב", הוא צילם סצינה בה גבר דוחף את ראשה של אשה לתוך אסלה), הצטרף לפסטיבל בשניה האחרונה. החדשות הרעות: לסרט "Knocked Up" נמצא שם עברי סופי ("בקרוב אצלכם" היה השם הזמני). מוכנים? יושבים? רגועים? "הדייט שתקע אותי". נראה אתכם מבקשים מהקופאים שני כרטיסים לסרט הזה ולא מרגישים מבוכה גדולה.

=========

הפסטיבל האוסטרלי

פסטיבל הקולנוע האוסטרלי מתחיל לחצוב לעצמו מקום נאה לצד הפסטיבלים השנתיים לקולנוע בריטי וצרפתי המתקיימים בסינמטקים. בעוד שבועות של סרטים ממדינות המוצגים בסינמטקים מכילים לא פעם תוצרת מסוג ב', הפסטיבל האוסטרלי כבר מוכיח עצמו כמי שמצליח לחשוף את מיטב התוצרת. בשנה שעברה זה היה "ההצעה" של ניק קייב; שנה לפני כן גיליתי שם את אבי קורניש בסרט הבכורה הנפלא שלה, "סלטה". והשנה? מצד אחד הדרמות השגרתיות אך מרובות העוצמה "2:37" ו"ג'ינדביין", ומצד שני סרט פיקרסקי יוצא דופן וראוי לתשומת לב בשם "עשר סירות קאנו", שפסטיבלים מסוג זה הם מן הסתם המקום היחיד להיחשף להם על מסך גדול. "2:37" ו"ג'ינדביין" הם דרמות מהזן הבריטי-אמריקאי העצמאי. דרמות על דמויות אנושיות. זה עשוי מצוין, וקשה להתעלם מאיכותן, אבל הן מהוות עשייה קולנועית מרשימה אך סטנדרטית ("2:37", העוסק בסקס, סמים, אונס, אלימות ומוות ביום אחד בבית ספר תיכון, הוא המעניין מבין השניים, וגם המבנה שלו יוצא דופן). לעומת זאת, "עשר סירות קאנו" הוא סרט שדורש סבלנות. בראש ובראשונה, לפני כל דבר אחר, הוא פשוט מרהיב ביופיו. שנית, הוא מייצג עשייה קולנועית בלתי שגרתית, הנמצאת על קו התפר שבין שירה, סרט תעודה, וידיאו-ארט ומסמך אנתרופולוגי. רולף דה-הר הקליט פסקול עם סיפורי הפולקלור של שבט אבוריג'יני בערבות אוסטרליה, והוא עורך על הקריינות רצף דימויים שלעיתים אין בינם ובין הטקסט המדובר אלא אסוציאציה רחוקה, לעיתים זו המחזה של הפולקלור. לא תמיד זה עובד, אבל יש בסרט הזה רגעים מופלאים של חיבור בין מילה ותמונה, של עריכה, של צילום, של מבנה פתלתל העורם פלאשבק לתוך פלאשבק ומתרחש אי שם בעבר הרחוק מאוד, או ממש כאן ועכשיו, במקום בו הזמן נדמה שעצר מלכת.

============

צאי מינג-ליאנג בפסטיבל ההומו-לסבי

לפני ההמלצה הבאה אני חייב להזהיר: בפעם הקודמת שהמלצתי על סרט של צאי מינג ליאנג בעיתון קיבלתי לא מעט אימיילים וטוקבקים זועמים מאנשים שפעלו על פי המלצתי, צפו בסרט ומצאו אותו משעמם מעבר לכל הגיון. כמעט ברמה של עינוי מים סיני מפרך, המנוגד לאמנת ז'נווה. אז כן, סרטיו של צאי הם עונג פרטי שלי – ושל עוד כמה מעריצים שיש לו בקרב מבקרי קולנוע ומנהלי פסטיבלים – אבל מדובר בהחלט בבמאי שסרטיו הם טעם נרכש. משעמם? בכלל לא. סרטיו מלאי כל טוב – סקס, הומור, תוגה קיומית, מוזיקה ומודעות עצמית אירונית. רק מה: הכל אצלו הולך לאט. מ-א-ו-ד לאט. ועד שלא מסתנכרנים לקצב הייחודי שלו אפשר באמת לטעות ולחשוב שסרטיו מייגעים עד אימה. אני כותב זאת מניסיון: בפעמים הראשונות שצפיתי בסרטיו חשבתי שהם אכן משעממים מאוד. אבל אז, יום אחד, בלי הכנה מוקדמת, התאהבתי בהם. אולי פשוט אסור לבוא אליהם עייפים.
"אני לא רוצה לישון לבד", סרטו האחרון (שיוקרן בשבת ביומו האחרון של פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי המשובח שמתקיים בימים אלה בסינמטק תל אביב, ויהיה גם סרטו הראשון והראשון שייצא לקרנות מסחריות בארץ), הוא צאי במיטבו. ניכור עירוני, כמעט אפס דיאלוגים, ושוטים ארוכים-ארוכים בהם לוקח זמן להבין מה בכלל הנושא שלהם. אבל מרגע שמסתנכרנים לקצב, ומתחילים להבין את הלוגיקה הפנימית שלו – לוגיקה שעובדת, אגב, על הומור אבסורדי מחוכם להפליא – סרטיו הופכים להרפתקאה.

צאי, יליד מלזיה שחי ופועל בטייוואן, מביים כאן לראשונה במולדתו. הוא מצא לעצמו לוקיישן מרהיב: שלד של פרויקט בנייה עצום, מין פיל לבן נדל"ני הנראה נטוש, ושעם זוויותיו עושה מצלמתו פלאים גיאומטריים. שחקנו הקבוע של צאי, לי קנג שנג, הוא זר בקואלה לומפור, בירת מלזיה, והוא אינו מבין דבר הנאמר לו. בחיפושיו אחר פרנסה ומקום לישון הוא פוגש גבר שמתאהב בו, ואז הוא עצמו מתאהב בבחורה המטפלת בבחור משותק (המגולם, כמה מצמרר, על ידי אותו שחקן). כרגיל אצל צאי, זה לא הסיפור אלא האווירה והסמליות שצריכים להתמקד בהם. חבורת הגברים הנושאת מזרון – לאורכה ולרוחבה של העיר, בחיפושיה אחר מקומות לינה ארעיים – בשוטים שנראים כמו מחוות לז'אק טאטי ול"שני אנשים וארון", סרט הסטודנטים של רומן פולנסקי. עד שלבסוף, שלושת הדימויים המרכזיים של הסרט – השינה, המזרון והמים – מתמזגים לדימוי סופי אחד נפלא, שמבהיר שגם הסרט הזה, כמו סרטיו האחרים, מתקיים במישור הדמיוני, המטאפורי, ולא במישור המציאותי. אני התמוגגתי.

שושלת מינג-ליאנג

אהבתם את "אני לא רוצה לישון לבד", נשארתם ערים לכל אורכו, מצאתם אותו חינני, וקלטתם את ההומור הפלגמטי שלו? אפילו החלטתם שהצאי הזה שווה ניסיון נוסף? הנה כמה מסרטיו הטייוואניים שאתם חייבים לחפש, בספריות כמו "האוזן השלישית" או בערוצים כמו יס 3 או הוט פריים:

1. "עננה חמקמקה". סרטו הקודם של צאי אינו סרטו הטוב ביותר, אך הוא בהחלט סרטו הנגיש ביותר למי שרק מתוודע אליו לראשונה, לא מעט בזכות העובדה שהוא מתרחש בחלקו על סט של סרט פורנו ומכיל סצינה מצחיקה מאוד של סקס עם אבטיח.

2. "מה השעה שם?". הסרט של צאי שאני הכי אוהב, על מוכר שעונים שאביו מת והוא מתאהב בבחורה שהוא פוגש לדקה וחצי לפני שהיא נוסעת לפריז. הוא מפתח אובססיה עם השעה בצרפת, והיא מפנטזת שהיא מגיעה לסרט של טריפו.

3. "שלום פונדק הדרקון". סרט המצולם כולו באתר אחד: בית קולנוע ענק, המקרין את סרטו האחרון לפני הסגירה וההריסה. שני כוכבי קולנוע מגיעים לצפות בסרטם הישן ולקופאית יש הזדמנות אחרונה לראות את המקרין בו היא מאוהבת. סרט איטי, אבל מושלם, על אהבה עצומה לקולנוע.

4. "החור". יש חור בתקרה וגשם דולף ממנו. צאי למתקדמים. איטי מאוד, חשוך, אבל כשכבר מכירים את הקצב והשפה של סרטיו, גם המועקה שבסרט הזה משעשעת וצינית מאוד.

5. "תחי האהבה". הסרט שפירסם את צאי בעולם והעניק לו את הפרס הגדול בפסטיבל ונציה. דמויות בודדות ומנוכרות בטייפה המפנטזות שהן חיות במיוזיקל סיני מצועצע וקמפי (קטעי המיוזיקל נמצאים גם ב"הנהר" וב"עננה הפכפכה").

(פורסם ב"פנאי פלוס", 20.6.2007)

כמה הפתעות מהסרטים שראיתי ביומיים האחרונים:
"Sicko" של מייקל מור נורא משעמם בשעה הראשונה, ודי סוחף בשעה השניה. לדעתי הסרט לא נקנה להפצה בארץ, חפשו אותו בגוגל-וידיאו, הוא מסתובב שם.
"מיסטר ברוקס" עם קווין קוסטנר, וויליאם הרט ודמי מור? מפתיע לטובה. ממש לא רע. נראה כמו משהו שקרטיס הנסון היה יכול לביים בשנות השמונים – כהמשך ל"מחלון חדר המיטות". או שפול ורהובן היה יכול לעשות ממנו מותחן ממש קינקי ופרוע בתחילת שנות התשעים. אווירת שנות השמונים של הצוות והבמאי (האיש שכתב את התסריט ל"אני והחבר'ה") חילחלה גם לדיאלוגים. "אתה יודע שאתה מזכיר את הילד ההוא עם האופניים באי.טי?", שואל קוסטנר את דיין קוק.
"פלאנט טרור". קודם כל, לא יכולתי שלא לחשוב על כל מי שראה את "גריינדהאוס" בגרסת הדאבל-פיצ'ר, כשהסרט של רודריגז ראשון וזה של טרנטינו שני. הסרט של רודריגז מכיל, בתור בדיחה לא רעה (ואכזרית), ספוילר מטורף לסרט של טרנטינו. הגיבורה מדליקה רדיו במכונית והקריין אומר "אנחנו מקדישים את השעה הזאת לזכרה של ג'אנגל ג'וליה, יהי זכרה ברוך".
הסרט עצמו הוא, נו, סרט גריינדהאוס טיפוסי, וככזה גם די אחלה. סקס ואלימות, זומבים, איברים כרותים, פנים נמסות, הרס טוטאלי, פיצוצים. והופעת אורח חביבה של ברוס וויליס. מה קורה עם כל הרטרו הזה? חבל שאי אפשר להקרין אותו בקולנוע מרכז בתחנה המרכזית הישנה, או בדרייב אין. הסרט הזה קצת מלוכלך בכדי לראותו באולם קולנוע חדש.
ועכשיו, כששני הסרטים כבר בבתי הקולנוע, ואני לא שומע ש"חסין מוות" קורע את הקופות, אולי הגיע הזמן להכריז על ביטול הביטול של הקונספט ולפחות לכמה הצגות חצות או הצגות יומיות להחזיר את הסרט לגרסת ה"שניים בכרטיס אחד"? עכשיו כשראיתי את שניהם, בהחלט יש סיכוי ששני סרטים בינוניים, עם כמה טריילרים מעולים ביניהם, יצליחו להפוך לוויית דמים רציפה אחת די מהנה.

=========

"ארבעת המופלאים – עלייתו של גולש הכסף" מכר בארץ כ-11 אלף כרטיסים בארבעת הימים הראשונים לצאתו. "שימו גז" פלט אדי אגזוז על כ-4,000 רוכשי כרטיסים. "אושן 13" הגיע בעשרה הימים הראשונים בארץ כבר ל-61,000 כרטיסים. "שודדי הקריביים 3" עוד רגע חוצה את קו 200 הכרטיסים. והשבוע השודדים עקפו את "ספיידרמן 3" שנעצר בינתיים באיזור ה-180 אלף כרטיסים.

=========

אם לא הייתם כאן יומיים: חיזרו אחורה לדיון הסוער שהתחיל ב"הסודות" – טוב או רע? והמשיך ל"אורי קליין – טוב לקולנוע הישראלי, או רע לו?". ולבסוף ל"יאיר רוה – מה הסיפור שלו?". היה כאן אקשן, והיה לי קשה ליזום פוסט נוסף שיזיז את הפוסט הקודם מראש הדף. אז בקרו בו.
ואם צפיתם בינתיים בפרק האחרון של "הסופרנוס" ואתם מחפשים עם מי לדבר על זה, כאן עדיין נמשך הדיון בו. זה פוסט סגור שהכניסה אליו מותרת רק למי שראה את הפרק או שלא אכפת לו מספוילרים. מדברים שם על הכל, ספוילרים חופשי, והתגובות שלו לא מתפרסמות בתיבת התגובות. בעוד שלושה שבועות נמצא דרך להקפיץ אותו לראש הדף, אחרי שהפרק הזה ישודר גם בישראל.

======

ולכל המגיבים מאתמול, בייחוד לחברי האקדמיה מביניכם: מבין כל הסרטים שראיתם בהקרנות האקדמיה מה היו הסרטים הכי טובים?

=======

ז'אנג יימו: שוב הביתה, מתגעגעים אליך, סולחים על הכל. על החתום, אגודת צופים מאוכזבים מ"קללת פרח הזהב", שחושבים שצ'ן קאיגה אחד זה מספיק. הנה הביקורת.

מה זה אומר ששלושת הסרטים המצליחים האחרונים בקולנוע הישראלי התרחשו כולם בצפון הארץ ועל ראש הר? ב"אביבה אהובתי" לא יכולתי שלא להיות מוקסם מהשימוש שעשה שמי זרחין בטופוגרפיה ההררית של טבריה ובמסע של גיבורתו במעלה ובמורד העיר (והארץ). ב"בופור" צילם יוסף סידר את המוצב הצבאי באופן כמעט דתי ומיתי על ראש ההר. וב"הסודות" שוב עולה אוטובוס (זה שהוריד את אביבה קודם בטבריה?) מגוש דן להרי הגליל, שוב יש שימוש בפסגת הר כאלמנט צורני, ויזואלי. צירוף מקרים? אולי. continue reading…

הביקורת שלי על "סוף העולם שמאלה" (הביקורת התפרסמה בשבוע היציאה של הסרט, לפני שמישהו ידע שהוא יביא 450 אלף צופים).

continue reading…

הצלם אלכס תומסון מת. ב"הנוסע השמיני 3" הוא הובא להחליף את ג'ורדן קרוננוות שהיה כבר מאוד חולה. ועכשיו הוא מת בעצמו. תומסון צילם את "המבוך" של ג'ים הנסון, את "אגדה" של רידלי סקוט, את "שנת הדרקון" של מייקל צ'ימינו ואת "אקסקליבר" של ג'ון בורמן. וגם את… "ארבינקא" של אפרים קישון.
מה שלוקח אותי להירהור הבא: אחת הדרכים הכי טובות למדוד את מצב הקולנוע הישראלי הוא להביט במדד הצלמים. בזכות פריחת הקופרודוקציות יותר אנשי צוות זרים ועתירי ניסיון מגיעים לקחת חלק בהפקות מקומיות. אבל הנתיב הוא דו-סטרי: אנשי צוות ישראליים זוכים להצלחה באמריקה (לדוגמה, הצלמים יונתן סלע ושרון מאיר). בכל פעם שהקולנוע הישראלי נמצא בפריחה, מתחילה תנועה ערה של ייבוא וייצוא צלמים – שהם אנשי הצוות המשמעותיים ביותר על הסט שיכולים להסתדר גם בלי שליטה מושלמת של השפה. החל מפלויד קרוסבי, הצלם של "בצהרי היום" (ואבא של דיוויד קרוסבי מקרוסבי, סטילס ונאש) שצילם כאן את ב-1964 "סאלח שבתי" ועד מישל אברמוביץ, שעבד בהפקות של לוק בסון וצילם את "הסודות" של אבי נשר.
בפעם הקודמת שהקולנוע הישראלי שגשג, בשנות ה-70, הגיע ז'אן בופטי, הצלם של "רוקמת התחרה", לצלם את "דיזנגוף 99". לעומתו, אדם גרינברג, הצלם של "אסקימו לימון" ו"מבצע יונתן", יצא לקריירה נפלאה באמריקה.
ובשנים האחרונות זה קורה שוב. "אדמה משוגעת" ו"הכלה הסורית" צולמו על ידי צלמים גרמניים. ופתאום צלמים מקומיים עם עין אירופאית – שי גולדמן, אסף סודרי – מתחילים לצלם בפריים סינמסקופי. בשנתיים האחרונות צולמו בארץ בפריים סינמסקופי "הכלה הסורית", "עטאש", "גן עדן עכשיו" "שלוש אמהות" ו"תנועה מגונה" והכפילו את כמות הסרטים הסינמסקופיים הישראליים שהיו קיימים עד עכשיו.
וזה עוד לא נגמר: את "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, אולי הסרט הישראלי עם הצילום הכי יפה השנה, צילם אנטואן הברלה הצרפתי ("גן עדן עכשיו"). את "עץ הלימון" של ערן ריקליס מצלם הגרמני ריינר קלאוסמן ("עם הראש בקיר", "הנפילה", "הפלישה").
ומה שיפה הוא שבזכותם אנחנו רואים את העולם המצומצם שלנו בעיניים אחרות. הברלה צילם באופן מרהיב את שכם ב"גן עדן עכשיו" ועכשיו הוא עושה קסם עם האור והזוויות של תל אביב ב"מדוזות".