אל תזלזלו בהישג של רותם דנון, שהצליח לאתר הקרנה מוקדמת בלתי מאובטחת והעלה ביקורת על "ספיידרמן 3" כבר אתמול בבוקר. אנשי יחסי ציבור בדרך כלל מנסים לדחוף ולקדם פירסום של מוצריהם, במקרה של א.ד מטלון אנשי יחסי הציבור עסוקים במניעת הפירסום. לא אתפלא אם אתמול בבוקר מישהו הרים למישהו טלפון עצבני להבין איך זה קרה. אנשים משונים, מפיצים. ולדנון, שאפו: אבל אם כבר אתה רואה את הסרט ומשוחרר מתאריכי אמברגו למה לחכות לחמישי בבוקר? מה היו עושים לך אם היית מפרסם ברביעי בבוקר, מחרימים אותך?

הייתי כל כך עסוק בלשחק עם הבובות שלי אתמול שלא הספקתי להתעדכן בזמן אמת בניוז המרגש מטרייבקה: "חופשת קיץ" של דוד וולך זכה בפרס הגדול בפסטיבל טרייבקה. שופטי התחרות היו השחקנים טוני קולט ("החוש השישי"), כריס קופר ("אדפטיישן"), קטלינה סנדינו מורנו ("מריה הלבנה") והבמאים גורן פסקלייביץ' ("חבית אבק שריפה") ובארי סוננפלד ("גברים בשחור").
ראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה, שם הוקרן מעותק וידיאו, והתפעלתי מהצילום המופלא של בועז יעקב ומהסגפנות הסגנונית, אבל הרגשתי שהדרמה מעט חד סטרית. הבטחתי, ועודני מבטיח, להרחיב על הסרט כשייצא לבתי הקולנוע בארץ. אני מצפה גם לראותו שוב, בעיקר כדי לראות איך הוא נראה בעותק פילם, שבוודאי מרכך את הקונטורים הקשים של הווידיאו.
אריק קוהן מ"רילר" משווה את וולך לקאסבטס הישראלי ואת איתן פוקס לריצ'רד לינקלייטר. הווארד פיירסטין מ"אינדי-ווייר" מחבב את "הבועה" פחות מקוהן, אבל מתפעל מ"מלון תשעה כוכבים" של עידו הר:

Living in one of the world's most dangerous flashpoints, Israelis, especially progressive lefties, make great docs. Case in point is Ido Haar, whose fine "9 Star Hotel" reveals his empathy for the Palestinians under occupation… Israeli fiction is less successful. Eytan Fox did a nice job with "Walk on Water," but his Tribeca film, "The Bubble," doesn't gel.

ולשאר כותרות הבלוגים:

לידיעת הבלוגרים: אם תפתחו אתר אוסקרים ותשתמשו בשם "אוסקר" בלוגו או ב-URL אתם צפויים לחטוף תביעה מהאקדמיה. זה מה שקרה השבוע לסשה סטון, שמפעילה במו ידיה את אתר האוסקרים המשובח oscarwatch.com וקיבלה השבוע כתב תביעה מעורכי הדין של האקדמיה. זה נראה די מפחיד. כשבלוגר מתעמת עם תאגיד, אני לצד הבלוגר. בייחוד אם התאגיד, באטימותו האולד-סקולית, לא מבחין שהבלוגר – תחת מעטה הביקורתיות, הציניות והלשון השלוחה – למעשה מקדם את האינטרסים שלו.

ואן תומפסון ביקרה השבוע במפקדה החדשה של ג'ורג' לוקאס, שכבש את בסיס חיל הים הפרסידיו (זוכרים את הסרט שהתרחש שם?) בסן פרנסיסקו והעביר לשם את רוב עסקי ILM, ששכנו עד כה באיזור כפרי מחוץ לעיר. נשמע מקום שהייתי שמח לבקר בו.

"טיים מגזין" בחר במאה האנשים המשפיעים בעולם. כמה מהכותבים ראויים לא פחות מהנבחרים עליהם הם כותבים: רוזאן כותבת על סשה ברון כהן, מרטין סקורסזי כותב על ליאונרדו דיקפריו, סנדרה או על שונדה ריימס, ונטלי פורטמן על אלבר אלבז.

השורה התחתונה שלי מ"ספיידרמן 3" היא זאת: רוצה "ספיידרמן 4" ואשמח אם בריאן דה פלמה יביים אותו.

הנה הביקורת שלי, כמו גם תיעוד מצולם מחוויותיו של ספיידרמן, שהצטרף אלי לסרט, ונראה נרגש למדי לקראת הצפייה בסרט על חייו.
continue reading…

לא רק בישראל הוחרמו מבקרים מההקרנות המוקדמות של ספיידרמן. כנראה שזו הגישה הנוכחית של אולפני סוני: אם אתה ביקורתי מדי, אתה בחוץ. וכך גם ג'ף וולס לא הוזמן להקרנות המוקדמות של הסרט. אבל להבדיל מישראל, בארצות הברית המנהג להזמין מראש כרטיסים לבכורת סרטים מבוסס יותר. וולס כתב אתמול (רביעי, יומיים לפני בכורת ספיידרמן בארצות הברית) שהוא ניסה להשיג כרטיס בודד לאחת מהקרנות האיימקס בסוני לינקולן פלזה בניו יורק אבל כל הכרטיסים כבר נמכרו.
ובארץ? על פי האתר של יס פלאנט, שמאפשר הזמנת כרטיסים מראש ובחירת המושב באולם, לא הוזמנו נכון להבוקר יותר מששה-שבעה כרטיסים להצגות היומיות של היום. הקרנות הערב, משמונה ואילך, מתחילות להיראות צפופות יותר אבל עדיין יש שפע מקומות. כך גם הקרנות הערב של מחר.
"ספיידרמן 3" יתחיל להציג בארצות הברית החל בחצות של יום שישי, כלומר שההקרנות הראשונות יתחילו בניו יורק מחר (שישי) בשבע בבוקר שעון ישראל. במגה-פלקסים הגדולים יתחילו הקרנות מחצות כל חמש דקות, צפיפות שאני לא זוכר מאז "מלחמת הכוכבים, אימת הפנטום". סוני מוציאה את הסרט בהפצה הרחבה ביותר אי פעם באמריקה: 11,000 עותקים שיחולקו ליותר מ-4300 בתי קולנוע. יס פלאנט וסינמה סיטי, לשם השוואה, הזמינו רק שלושה עותקים. ברב חן דיזנגוף ובארנה, רק שני עותקים. כמות זעומה לדעתי, אבל מה אני מבין.

אנחנו ניפגש כאן בערך בשש ונתחיל לסכם: איך הסרט? עד אז, אמצו את שרירי העריכה שלכם ונסו להמציא כותרת שנונה לביקורת שלי על "ספיידרמן 3". השתמשתי כבר ב"רשת חברתית" והכותרת המתבקשת "web 3.0" כבר מוצתה בעיתונות האמריקאית. הידרדרתי אפילו ל"קורי פחם". יאללה, עכשיו תורכם. משחק מילים שנון וחכם הקשור לעולמו של ספיידרמן ומתאים לביקורת ושאתם מרשים לי להשתמש בו לפוסט של היום אחרי הצהריים.

אירגון הסחר האמריקאי הציב את ישראל, ו-11 מדינות נוספות, בראש הרשימה השחורה של מדינות בהן ההתמודדות לקויה עם נושא שמירת זכויות היוצרים על סרטים, מוזיקה ותרופות. 12 המדינות האלה יזכו למעקב צמוד ובולש מצד אירגון הסחר לוודא שחקיקה מתאימה תועבר ותאכף.
הלחץ על ישראל מורגש. באחרונה מנסים מפיצי הקולנוע בארץ לקדם חקיקה נוקשה יותר מהקיימת שתאפשר להם לתבוע ספקיות אינטרנט שאיפשרו לגולשים להוריד סרטים. מי שמגיש את הצעת החוק בשם התאחדות ענף הקולנוע הוא, משום מה, ח"כ אבשלום וילן ממרצ. אבל מה שוילן והמפיצים לא מבינים הוא שאין די הורדת סרט לשימוש פרטי ובין הורדת סרט וצריבתו לצורכי מכירה. אפילו ה-MPAA, שמספק לוושינגטון את הנתונים על הפיראטיות בקולנוע, טוען שהבעיה עם המדינות האלה היא שעשרה אחוזים מכלל כותרי הדי.וי.די הנמכרים כאן הם מזויפים.
על הדו"ח הזה, שפורסם שלשום, שמעתי רק עכשיו (ויה פורטפוליו). בצירוף מקרים, כתבתי על כך ביתר הרחבה לגיליון "7 לילות" שייצא מחרתיים.

ב-6 במרץ 2006 כתבתי את הפוסט "המתווך" בו ניבאתי, או ייחלתי, לכך שכניסתו של שילה דה בר למו"מ מול איגודי היוצרים תהיה נקודת המפנה בסכסוך בין הוט והיוצרים. כך כתבתי לפני כשנה וחודשיים:

לא יפתיע אותי אם נציגו של נוני מוזס בדירקטוריון HOT, שילֹה דה בר, יהיה האיש שיביא לפיוס ההיסטורי בין היוצרים ובין HOT.

וכך קראתי ב"הארץ" היום (מכתבתו של אסף כרמל שפורסמה שלשום, אבל אני בפיגור):

"כשהיוצרים פתחו במאבק על זכויות יוצרים מול חברת הוט (שמוזס הוא אחד מבעליה, א"כ), הציע מישהו להפגיש אותנו עם אדם מקורב מאוד למוזס בתקווה שאולי יסייע לנו", מספר הבמאי אורי ענבר. "נפגשנו עם שילה בבית קפה, ובין השורות הוא כל הזמן ניסה להבהיר לנו שהוא לא ממש קשור לעניינים. אז סתם גילגלנו שיחה מעניינת, שבאמת לא יצא ממנה כלום. אחרי כמה חודשים, בשיא המאבק, התקשר אלי יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, יורם מוקדי, ואמר שהוט רוצים לפגוש אותנו. הגענו למשרדי המועצה, ושם חיכה לנו שילה, שאמר מיד, 'כמה כסף אתם רוצים?' היה די משעשע לגלות שמי שלא קשור לעניינים בעצם חותך את העניינים".

כמו כן, כך כתבתי ב-6 במרץ:

ושלא יהיו לכם ספקות, בתוך כמה שנים דה בר יהיה מנכ”ל של אחת הזכייניות (צנגן, מאחוריך) או עורך “ידיעות אחרונות” (גינת, מאחוריך).

נזרקות כאן לא מעט ספקולציות, נבואות, תחזיות ומשאלות. רובן מתפוגגות באוויר הדק או סתם מתרסקות על סלעי המציאות. נחמד לראות שאחת לשנה יש גם אחת, או שתיים, שמתגשמות.

פנו לעצמכם עשר דקות כדי להתמוגג מ"רובוט-צ'יקן", הסדרה הפרועה והנפלאה של סת גרין. הפרק הראשון מכיל פארודיה מעולה על "רובוטריקים". אם תאהבו, אעלה בהמשך את הפרק עם הפארודיה על "האימפריה מכה שנית".

ואם כן, מתי מתקיים 1 במאית?

רוצים שיר מצחיק ומופלא שמתאים גם ל-1 במאי וגם לכותרות המדיניות בעיתוני היום? היכנסו והאזינו לשיר שאני מנגן היום לפרולטריון המדוכא של "דה מרקר קפה".

הנה כאנטיתזה לפוסט הבלוקבאסטרי מהבוקר, הצד השני של המטבע:

הכירו את פאולו צ'רקי אוסאי, במאי איטלקי שעבד במשך שש שנים על סרטו הלא-עלילתי "פאסיו", רצף של דימויים המלוּוים בפסקול של ארוו פרט. שש שנים הוא עבד, וכשהוא גמר, הוא שרף את הנגטיב. רק שבעה עותקים הוא השאיר. הוא רוצה לשמר את הייחודיות של המופע הקולנועי, החד פעמיות. הוא לא רוצה מפיצים, לא רוצה די.וי.די, רוצה ללוות כל הקרנה והקרנה באופן יחודי. זה מסוג הדברים שפולקלור ניזון מהם. הסרט, שהוקרן השבוע בפסטיבל טרייבקה (בתוך כנסייה), גם מקבל תשבוחות. פעם אנשי פסטיבל ישראל היו מאגנים הקרנות של סרטים אילמים בליווי תזמורתי. כבר שנים שזה לא קרה. אולי הסרט הזה הוא הזדמנות לחדש את המסורת, על נקודת המפגש בין קולנוע, קונצרט, תערוכה ומופע. הנה הדיווח של ה"הראלד טריביון".

הייתי רוצה שקולנוע פריז יעשה קאמבק. או קולנוע כמוהו. אבל כשאני קורה כמה תלאות עוברים בעליו של קולנוע רפרטוארי ליד בוסטון, אני מבין שזה כנראה כבר לא יקרה.

ומהצד השני של הספקטרום האמנותי: "ספיידרמן 3" פוגש שני בלוגרים ותיקים ונחשבים שקורעים לו את הצורה: אן תומפסון ודיוויד פולנד. ביום חמישי בערב המוקדם אוסיף כאן את 35 השקלים ושני הסנטים שלי. מקווה שגם אתם.

אין לי מושג מה הציפיות מ"ספיידרמן 3" אצל המפיצים בארץ. מה שבטוח, שאר הסרטים ההוליוודיים שמציגים עכשיו בבתי הקולנוע לא זזים. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" של היום את "נקסט" ראו בסוף השבוע הראשון לצאתו בארץ 5,400 איש. חצי מכמות הצופים של "בופור" באותו סוף שבוע (שהיה סוף השבוע השמיני שלו). גם בארצות הברית הסרט החדש של ניקולס קייג' – ש-45 הדקות האחרונות שלו הן יומית סבירה, גם אם מטומטמת להפליא – התרסק לגמרי. קייג', קובה גודינג ג'וניור ורנה זלווגר צריכים לעשות חשבון נפש קולנועי עמוק. "הישרדות: סלבריטיז" הוא אולי רעיון לא רע אם יוצע להם.
"פגוש את הרובינסונים" הוא סרט אנימציה מדובב של דיסני שפשוט לא מוצא קהל. 35,000 איש ראו אותו בארץ בחודש מאז צאתו, על פי האתר. "300" התחיל חזק מאוד ואז נעצר במקום: 87,000 איש ראו אותו עד כה. ו"על הכוונת" עושה עסקים בינוניים עם 17,000 כרטיסים בעשרה יומים. הסרט היחיד ששובר כאן קופות בשבועות האחרונים הוא "החופשה של בין" עם 110,000 כרטיסים בחודש.

שומעים את זה? זה השקט שלפני הסערה. אנחנו אמנם גרים בישראל, וזה נורא רחוק מהוליווד, ואנחנו אמורים להיות בוגרים וסנובים יותר ולכן סרטי קומיקס ופעולה לכאורה לא מזיזים לנו, אבל יש תחושה שמשהו עצום עומד לקרות. ואם המשהו העצום הזה לא יקרה, הרי שזה דבר עצום בפני עצמו.
עונת סרטי הקיץ נפתחת בסוף השבוע. עד לא מזמן זה היה "סרטי הקיץ באמריקה", עכשיו האירוע הוא גלובלי. הבכורה האמריקאית של "ספיידרמן 3" תתקיים הלילה בפסטיבל טרייבקה. הסרט ייצא מחר בלא מעט טריטוריות באירופה ובאסיה. מחרתיים בישראל. וביום שישי באמריקה. ניקי פינק, בלוגרית אחת, מדווחת שהצפי של הוליווד הוא שהקיץ הזה ישבור שיאים ויניב הכנסות של 4.5 מיליארד (מיליארד!) דולר. ושוב, אנחנו אמורים להיות הבוגרים והצוננים, אנחנו אלה שמדי מרימים גבה תרבותית ואומרים "למי אכפת כמה כסף סרט מכניס". ובכל זאת: 4.5 מיליארד דולר. מקולנוע. לא ממכירות נשק, לא מכריית יהלומים, לא מתעשיית התרופות. מקולנוע. סרטים. זה לא קסם?

מצד שני, אתם יכולים לדמיין שיש לא מעט אנשים בהוליווד ובשאר העולם שלא ממש ישנים טוב בימים האלה. אם הקיץ הזה לא יעמוד בציפיות, ולא יכסה את ההשקעות, האדמה תפער את פיה והוליווד תיבלע לתוך הגיהנום הבוער.

מאי באמריקה וברוב העולם נראה ככה: "ספיידרמן" ב-3 במאי, "שרק השלישי". ב-17 במאי, "שודדי הקריביים 3" ב-24 במאי. הולך להיות טבח בבתי הקולנוע. אנשים ייכנסו לאמוק. ואם לא הם, אז מנהלי האולפנים. ובישראל? "ספיידרמן" ו"שודדי הקריביים" יוצאים יחד עם אמריקה והעולם, אבל ג.ג העיפו הצידה את "שרק השלישי". הוא ייצא כאן רק ב-28 ביוני. כנראה כדי לא להידרס על ידי הסרטים האחרים, וכדי להתקרב יותר ליולי, בו יוצאים הילדים לחופשת הקיץ. (וגם, באופן הכי פשוט: אין מספיק מסכים בארץ כדי לאכלס שלושה סרטים שיוצאים בו בזמן בהפצה אולטרה-רחבה). "שרק השלישי" הוא הסרט היחיד מבין השלושה שיוצא בארץ מדובב ובכך מתאים לצפייה כלל-משפחתית. מה שמעלה את השאלה: האם זו לא היתה טעות מצד א.ד מטלון להוציא גם גרסה מדובבת לעברית של ספיידרמן 3?

ב-14 ביוני ייצא בארץ "Blades of Glory" קומדיית ההחלקה-על-הקרח של וויל פרל, שתקרא בעברית "שניים על הקרח". אבל שלא תחשבו שבין "שודדי הקריביים" ל"שרק השלישי" תהיה דממה. לא. ב-7 ביוני יוצא "אושן 13" וב-14 ביוני יוצא "הסודות" של אבי נשר, שזה הכי קרוב ל"שודדי הקריביים 3" תוצרת ישראל מבחינת ציפיית הקהל וסיכוייו להצלחה. איזה בלאגן. זו עונה מעולה להיות בעל בית קולנוע, אבל זו עונה איומה להיות מפיץ.

"שניים על הקרח" זכה אתמול למועדויות בפרסי הקולנוע של אם.טי.וי שיחולקו ביוני. הנה הרשימה המלאה. אבל אנשי אם.טי.וי הצליחו להבריק עם המיזם החדש שלהם (שהוא צעד נוסף, ומבריק למדי, במלחמה של סאמנר רדסטון, בעלי הרשת, ביו-טיוב): צלמו וערכו פארודיה על אחד הסרטים המועמדים, העלו אותה לרשת, וחמשת היוצרים שסרטם יזכה למירב קולות הגולשים יוטסו לטקס לשבת בקהל כמועמדים לכל דבר. אחד מהם יזכה בפרס "Best Spoof". אתר התחרות, עם ההקדמות של ברט ראטנר וג'קי צ'אן, פונה באופן מושלם לקהל היעד שלו, בין 15 עד 25, וגורם אפילו לי להרגיש צער שאני לא שולט באף תוכנת עריכה ולא יכול להגיש להם את הפארודיה שלי: "300 מיס סאנשיין קטנות", בו יוצאת משפחה דיספונקציונלית למסע כדי להשתתף בקרב נגד הספרטנים. בואו נעשה הסכם: אם אתה מגלים על התחרות הזאת דרכי, ואם אתם שולחים להם סרטון, ואם אתם זוכים ועולים על הבמה. אימרו בנאום הזכייה שלכם "תודה ל-www.open-it.co.il/orange". צאו לדרך.

אוקיי, עכשיו כשהנערים הנמרצים עזבו לעיסוקיהם, נשארנו רק הבוגרים הרציניים והאיכותיסטיים. אלה שבוודאי נלהבים, ובצדק, מהעובדה שפסטיבל הקולנוע הצרפתי נפתח היום בסינמטקים. ויש מה לראות בו. "מולייר", סרט הפתיחה (שעולה למסכים בסוף השבוע), ממש חינני. "אל תדאגו, אני בסדר" הוא הברקה קטנה ומפתיעה שלא ראיתי אותה באה. סרט שדי הולך איתי. הוא גם עולה מסחרית, בשבוע הבא במוזיאון, אבל כדאי להקדים ולתפוס אותו, ולראות אותו מבלי שיודעים עליו הרבה. ועל הסרטים החדשים של אנדרה טשינה וז'אן קלוד בריזו אני מקווה – בלי נדר – להרחיב מחר. אתם מוזמנים לעדכן מה ראיתם ואיך היה.

עדכון: נכון לאתמול, "בופור" מכר 270,856 כרטיסים בשבעה שבועות.

קראתי לאחור את שלל התגובות מיום העצמאות ונתקלתי בדיון שהתנהל ושהחמצתי סביב השאלה מהו הסרט הישראלי הקופתי בכל הזמנים. כמה מגיבים זרקו מיני מספרים, חלקם מדויקים, חלקם מופרכים. אז בואו נעשה קצת סדר.
על פי נתונים שפירסם בסוף שנות השבעים מרכז הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה (ותודה למאיר שניצר שעזר לי לאמת את הנתונים שהיו בידי) אלה הסרטים הישראליים שמכרו הכי הרבה כרטיסים בארץ:

"אסקימו לימון": 1,350,000
"קזבלן": 1,203,000
"סאלח שבתי": 1,200,000
"שני קונילמל": 900,000
"לופו": 865,000
"כץ וקרסו": 865,000
"מבצע יונתן": 812,000

מתוך שבעה סרטים, ארבעה ביים מנחם גולן ושניים הוא הפיק. רק "שני קונילמל" לא קשור אליו. יש האוהבים להזכיר שביחס לגודל האוכלוסיה באותה תקופה (1963) "סאלח שבתי" הוא אולי הסרט הקופתי בכל הזמנים בכל העולם, אבל אני נצמד למספר הכרטיסים ולא ליחס הכמות מול מספר התושבים.

אחרי שנות השמונים זו קרן הקולנוע הישראלי שעוקבת אחר מכירת הכרטיסים לסרטים הישראליים. הסרט היחיד שהיה שובר קופות אבל לא הופק באמצעותה בשנות השמונים והתשעים היה "שתי אצבעות מצידון", שהופק על ידי דובר צה"ל אבל לא ברור כמה כרטיסים הוא מכר (מכיוון שהוקרן בסוף שנות השמונים לכל חייל בשירות פעיל אין ספק שהוא זכה לקהל צופים עצום, אבל אין בידיי תיעוד כמה מתוכם רכשו כרטיסים).
אלה הסרטים הקופתיים ביותר של קרן הקולנוע מ-1980 עד 2000:

"מאחורי הסורגים": 600,000
"בלוז לחופש הגדול": 285,000
"החיים על פי אגפא": 220,000
"חולה אהבה בשיכון ג'": 205,000
"הקיץ של אביה": 200,000
"שורו": 200,000
"נועה בת 17": 193,000
"אחד משלנו": 188,000
"צלילה חוזרת": 160,000
"סיפורי תל אביב": 157,000
"שירת הסירנה": 118,500

בין "חולה אהבה בשיכון ג'" (1995) ועד "חתונה מאוחרת" (2001) יחלפו שש שנים עד שסרט ישראלי נוסף יחצה את קו 200,000 הכרטיסים.

ולא רק הקולנוע הישראלי: בפעם האחרונה שסרט כלשהו מכר בישראל יותר ממיליון כרטיסים זה היה בדיוק לפני עשר שנים, ב-1997, עם "טיטאניק".

אם אתם מנויים של יס, אל תחמיצו את השידורים החוזרים היום של "חמש המכשלות", היצירה הקולנועית הכי מבריקה שלארס פון טרייר היה מעורב בה מאז "רכבות לילה". במסווה של סרט תיעודי זהו למעשה אקספרימנט נפלא בפורמליזם קולנועי ודו קרב של מוחות בין שני קולנוענים מבריקים.
בסוף השבוע המוקדש לפון טרייר בערוץ יס 3 חסרים כל הסרטים הראויים שפון טרייר היה מעורב בהם (חוץ מ"רכבות לילה") אבל הסרט חשף בפני את "אקדח יקר שלי", סרט משונה מאוד שביים תומס וינטרברג ("החגיגה") על פי תסריט של המנטור שלו. הסרט נראה כמו ספין-אוף לטרילוגיה האמריקאית של פון טרייר. כמו תסריט שהיה אמור להיות המשך ל"דוגוויל" ו"מנדרליי" אבל נזנח. וכמו בסרטיו הקודמים, פון טרייר מוותר על דרמה אמינה לטובת מסר חשוף: האמריקאים האידיוטים מאוהבים באקדחים שלהם, וזו הסיבה שהאומה הזאת כה שטופת אלימות. העניין הוא שהרעיון הבנאלי הזה והתסריט המשונה מייצרים, בסופו של דבר, סרט שדי קשה להתיק את העיניים ממנו. הוא נמאס עלי מהר מאוד, אבל הייתי חייב לראות לאן הסרט הזה הולך. וחוץ מזה, כמות הציטוטים שיש בו לקובריק הפכה אותו גם לשעשועון צפייה סביר.

כמה דיווחים ששווה לקרוא:

דיוויד ד'ארסי כותב מפסטיבל טרייבקה על "מלון תשעה כוכבים" של עדו הר ועל "החופש הגדול" של דוד וולך, אותו הוא משווה בהתפעלות לסרטים של ברגמן וברסון (ומציין לשבח, ובצדק, את הצילום של בועז יעקב).

ו"מלון תשעה כוכבים" יוקרן בפילם פורום בניו יורק מ-23 במאי (ויה indieWire).

ועוד מ-indieWire: "ידיים קשורות" של דן וולמן זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל פאלם ביץ'.

סטיב אריקסון מ-The Reeler מדווח מטרייבקה על "הבועה" של איתן פוקס וסרטים מזרח תיכוניים נוספים.

רוג'ר איברט נכח ביום רביעי בפתיחת פסטיבל הקולנוע שלו. אשתו צ'אז הקריאה דברים בשמו.

גלן קני, המבקר של "פרמייר", כתב פוסט מצוין בו העלה תמונות שצילם השבוע בשדרה השמינית במנהטן בכמה מהלוקיישנים בהם הסתובב טראוויס ביקל ב"נהג מונית" ב-1976, והוא משווה אותם לפריימים מהסרט המקורי.

בניו יורק חגגו שלשום יום הולדת 20 ל"ריקוד מושחת". איפה פה זו הפינה בה אני יכול להסתתר בצלליות, להסמיק קלות ולהודות שאני חושב ש"ריקוד מושחת" הוא סרט נפלא?

"ניו יורק מגזין" מגיש:חמישה סרטים קצרים שמוצגים השבוע בפסטיבל טרייבקה.