כמה כותרת נחמדות מ"סקרין דיילי" לפני הכל:

נו, ברור. הארוויי וויינסטין חייב לייצר סערה בקנה מידה עולמי סביב הסרט כי הוא מחזיק את זכויות ההפצה הבינלאומיות ולמה שהצופה הישראלי יתעניין בסרט תיעודי על מערכת הבריאות האמריקאית? הוא יתעניין, אם בכלל יופץ בארץ, בסרט שיוכל להיות משווק תחת הכותרת "בואו לראות את הסרט שבגללו ניסו לרצוח/לאסור/לתבוע את מייקל מור".

עוד כותרת:

הו, ליבי החסיר פעימה.

ועוד ידיעה מקסימה מהבי.בי.סי: במאית אוסטרית שגרה בלונדון יצרה סרט שמבוסס כולו על שוטים שלה כפי שצולמו במצלמות אבטחה. על פי חוק חדש באנגליה רשאי כל אדם לבקש ולקבל את הצילומים ממצלמות אבטחה במעגל סגור בהם הוא מופיע. הבמאית בנתה עלילה, עמדה מול מצלמות אבטחה שונות, ואז פנתה לבקש את השוטים שלה, תוך שהיא מוחקת את פני האנשים האחרים בשוט, שאין לה רשות לעשות בהם שימוש. וכך היא יצרה סרט בשם "Faceless" בו היא האשה היחידה עם פנים בעולם עתידני בו לאנשים אין תווי זיהוי אלא רק כתמים שחורים. הרעיון מבריק – למעשה, נשמע לי רעיון יותר טוב לעשות סרט על קולנוענית שעושה כזה סרט. מעין "יצרים" במעגל סגור: מיכאל האנקה, אנדריאה ארנולד או מייקל ווינטרבוטום יתעניינו בעלילה כזאת. אבל בתום הקריאה עולה כמובן השאלה: איך הסרט? ועל זה אין תשובה. נחכה שיגיע לאנשהו.

ובענייני אינטרנט, לא קולנוע – זו היתה הידיעה המעניינת של הבוקר לדעתי, מתוך "דה מרקר": "הכנסות אתר 'מקו' של קשת יגיעו מתוכן שיווקי; יושק בתוך שלושה חודשים". (בערוץ הברנז'ה של וואלה שם, כמוני, לא מתעלפים מהצירוף "תוכן שיווקי" הכותרת מתונה בהרבה ורק מכריזה: "מקו של קשת יושק בעוד כשלושה חודשים".

הידיעה הזאת משמחת אותי מכמה סיבות:

1. זו הפעם הראשונה שקשת מצהירה בגלוי שהאינטרנט מבחינתה הוא כבר לא נגזרת לשידור הטלוויזיוני, אלא מוצר עצמאי. הוא לא פרבר הנסמך על שירותיה של עיר גדולה אלא מדובר במטרופולין בפני עצמו. ראשי קשת, בפסטיבל ראש פינה האחרון, עדיין פלטו ססמאות שהיססו ההפך: כאילו האינטרנט הוא סוג של תופעת לוואי לתכני הטלוויזיה. ברוכים הבאים למציאות.
2. יש עדיין תחושה שאין כסף באינטרנט, שמפרסמים לא ישקיעו באינטרנט. האתר הזה, מרגע שהוא מפסיק להיות לוח המודעות של קשת ומתחיל להיות אתר תוכן עצמאי שצריך לקיים את עצמו, עשוי לשנות את הלך הרוח הזה. אולי הם אפילו ימצאו סוף סוף דרך להקים לתחייה את "Mooma", האתר שהקדים את זמנו בתקופה בה איש עוד לא ידע איך מייצריםמתוכן משובח באינטרנט גם הכנסות.
3. אני לא מבוהל מהצירוף "תוכן שיווקי". אפילו להפך: אני שמח שקשת גילו סוף סוף את פיסת האדמה האחרונה בה אין עדיין רגולציה (ובתקווה שגם לא תהיה) כדי לפרוק בה את כל התיזות (המיושנות) שלה. אני חושב שזה יהיה ריאליטי-צ'ק מעניין מאוד למושג הזה "תוכן שיווקי". הרי אם זה יהיה אתר כבד מלא פרסומות, הבהובים ובעל ניווטיות מסורבלת שלא יהיה ברור מה תוכן עצמאי ומה תוכן שיווקי, הקהל פשוט ינטוש אותו. אני מניח שטוקבקים יהיו, אני מניח שפונקציית "דרגו את הקטע" תלווה כל אייטם, וברגע שהראשונים יפלו בפח ויקבלו פרסומת בוטה שמתחזה למשהו אחר, הם כבר יידעו לקבור את האייטם למען הגולשים הבאים. זה חינו של האינטרנט. אבל אם "תוכן שיווקי" אומר פשוט "חסויות" זה לא אמור להפריע לאף אחד. מה, יציק לי שיהיה על הכפתור שמפנה אותי לאתר הווידיאו-קליפים הטקסט "בחסות קוקה קולה"? לא. יפריע לי אם על נגן הווידיאו יהיה לוגו קטן של בקבוק קוקה קולה? לא. כן יפריע לי אם כל העמוד יהיה בצבעי אדום לבן עם אנימציית ג'אבה של בועות סודה ושנגן הווידיאו יהיה בצורת בקבוק ליטר וחצי משפחתי. כן יפריע לי אם בכל הקליפים יחויבו הזמרים להחזיק בקבוקי קולה. אבל בגלל שזו כזו מחשבה מ-1998 (שלא לומר 1958) לא נראה לי שזה יקרה. ואם זה יקרה, מתוך בהלה וחוסר ניסיון, תוך שנה זה יעלם כי האתר לא יתפוס. אנשים יבינו שעובדים עליהם.
4. עמיתיי אומרים לי שאני נאיבי. שלקהל הרחב לא אכפת מתוכן שיווקי והוא ממילא לא יודע להבחין בינו ובין תוכן מערכתי אובייקטיבי. האמת, אם השם "מקו" עבר סקרים וקבוצות מיקוד, יכול להיות שהם צודקים: מי שמחבב את השם "מקו" עשוי להתלהב מנגן וידיאו בצורת בקבוק קוקה קולה. אבל אני באמת חושב שיש משהו באינטרנט, שהוא מדיום המחייב הפעלת ראש, מחשבה ומעורבות הרבה יותר גבוהה מטלוויזיה בה אפשר פשוט לבהות כמו זומבי, שמחדד את החושים ואת הרגישויות. הקהל הרחב אולי לא יודע לזהות תוכן שיווקי ולהילחם בו מהסיבה הפשוטה שהרגולטור מאמין שהקהל אידיוט ושצריך להגן עליו כמו על תינוק וכך הרגישות הזאת מעולם לא פותחה כאן אצל הצופים. ובתגובה, הזכייניות משקיעות את מיטב המאמצים הקריאטיביים שלהן לא ביוזמת תוכניות חדשות אלא במציאת דרכים לעקוף את הרגולציה ועדיין לגרום למפרסם להיות מאושר. ואגב, גם המפרסמים בארץ די מיושנים אם הם חושבים שהחדרה בוטה של מוצר לתוך שידור היא "תוכן שיווקי", זה עובד רק על ילדים עד גיל 8, שרוצים בדיוק מה שיש מולם באותו רגע – ולכן רגולציה על תוכניות ילדים היא היחידה שאני מוכן לקבל – כל השאר נוחרים מול זה בבוז.
בקיצור, יהיה טוב. ואם לא, תמיד יהיו לנו הבלוגים.

1. "ספיידרמן 3" עובד לא רע בארץ. ביום ראשון, הצגה שנייה, ברב חן דיזנגוף צפו בו בין ארבעים לחמישים איש. מספר סביר ליום ראשון, הנחשב חלש. בעשרת הימים הראשונים לצאתו, ובתום שני סופי שבוע, הכניס הסרט בארץ 862,239 דולר, שהם כ-109,000 כרטיסים.

2. צפיתי בספיידרמן פעמיים, פעם אחת ביס פלאנט 4 ופעם שנייה באולם 1 של רב חן דיזנגוף, שהיה עד לפני שנה האולם הטוב ביותר בארץ. ובכן, לא עוד. המסך ועוצמת הקול עדיין מצוינים, אבל איכות הקול ביס פלאנט מעולה. שמעתי את אותן סצינות בשני האולמות וביס פלאנט החווייה היתה פשוט מצוינת בהרבה.

3. המטוסים הנושאים את נציגי ישראל לקאן – במאים, שחקנים, מפיקים, עיתונאים וגם מפיצים, מנהלי פסטיבלים ומנהלי קרנות – המריאו רובם היום. כמה ייצאו לדרך רק מחר. ועדיין, לאף אחד מהם אין בלוג. מי שרוצה לעדכן במה שקורה בקאן, במיילים או תמונות, מוזמן לעדכן בתגובות, במייל או בסמס.

4. נתקלתי ברחוב באחד האנשים שהיה בצוות השיפוט שבחר ב"Jaffa" של אייל סיוון. "נו, מה אתה אומר על הפרשה?", הוא שאל אותי. אותי זה די דוחה, עניתי. העובדה שתקשורת עושה לינץ' בסרט לפני שצולם ממנו פריים, על סמך דעותיו הפוליטיות של הבמאי היא לא פחות מציד מכשפות שלא היה מבייש את עידן מקארתי. מאמריו של בן דרור ימיני ב"מעריב" נגד הסרט, מבלי שהוא יודע על ההצעה דבר, נקראו כמו טקסטים פשיסטיים. מאחורי הקמפיין להשמצת הסרט של אייל סיוון עומדים שלושה דוקומנטריסטים מכובדים מאוד, לא אנשי ימין בכלל שבגיוסם את הקו הלאומני של "מעריב" נגד סיוון הפגינו צביעות לא קטנה שעשויה להתנקם בהם בבוא יום בו ייבחן סרטם. העניין הוא ששלושתם – שמותיהם שמורים אצלי עד שאצליח להצליב את המידע – היו יוצרים שהגישו הצעות לאותו מסלול וכנראה התמרמרו שההצעות שהם הגישו לא התקבלו. "מה שהאנשים האלה לא מבינים", אמר לי האיש שישב בוועדה, "זה שההצעה של אייל סיוון היתה פשוט באמת הכי טובה. תחקיר מעולה, חומרי ארכיון מצוינים, גישנה קולנועית מרתקת, והתזה שצוטטה בעיתונות, על הקשר בין הכיבוש לתפוזים, מהווה רק חלק קטן מההצעה המלאה".
ואגב, הוא עדכן אותי, קרן רבינוביץ' אכן פרשה מתמיכתה בסרט, אבל כבר יש קרן אחרת שנכנסה במקומה. (עדכון: מתברר שזה לא נכון. אין קרן שנכנסה במקומה. עדיין).

5. מאמר משעשע של נעם בן זאב ב"הארץ" של אתמול: על פי דוח"ות משרד התרבות נמכרים בישראל מיליון ורבע כרטיסים בשנה לקונצרטים אבל רק 910 אלף כרטיסים למשחקי כדורגל – אז למה שאנשי עסקים לא יפסיקו לקנות קבוצות כדורגל ויתחילו לקנות תזמורות? רעיון נהדר בעיניי, ובהחלט משעשע (אם מתעלמים מכל הצד העסקי של החיבור בין הטלוויזיה לכדורגל). אבל בן זאב מביא נימוק משכנע: אם אנשי העסקים משתמשים בקבוצות הכדורגל כדי ליצור קשרים, הרי שבמגרשי כדורגל הם יסתחבקו רק עם עורכי דין מפוקפקים בשעה שבהיכל התרבות ובתיאטרון ירושליים הם ייפגשו עם שופטי בית המשפט העליון. אז אנשי העסקים שחושבים ברצינות על הצעתו של בן זאב ורצים למכור את קבוצות הכדורגל שלהם, הנה נתון נוסף: בישראל נמכרים עשרה מיליון כרטיסי קולנוע בשנה. קנו רשת בתי קולנוע (למעשה, תכף תהיה אחת למכירה).

למרילין מנסון יש קליפ חדש שהוא ביים לשיר שלו "Heart Shaped Glasses" (מחווה ל"לוליטה"). למרילין מנסון יש גם בת זוג חדשה: השחקנית בת ה-19 אוון רייצ'ל ווד. למרילין מנסון יש פרובוקציה חדשה בקליפ החדש שלו עם בת הזוג החדשה שלו: הקליפ (שנמשך שמונה דקות) נפתח בסצינת סקס בין ווד ומנסון. אמנם עירום של ממש לא רואים שם, אבל אנשי צוות שהיו על הסט דיווחו ל"ריידר" שהסקס בין בני הזוג בזמן הצילומים היה אמיתי לגמרי. היחצן של מנסון מכחיש. עכשיו, כל מה שנותר לעשות הוא לצפות בקליפ ולבחון אותו מבחינה אמנותית ואסתטית ולהעלות לדיון את השאלה האינטרדיסציפלינרית: נראה לכם שהיתה חדירה?

Link: sevenload.com

1.

אולי כבר שמעתם ש"בופור", שנוגע ב-300,000 צופים, כבר הפך לפריט הורדה נחשק בתוכנות שיתופי הקבצים. עותק שלו דלף לרשת לפני כמה שבועות. ההנחה המקורית היתה שסקרינר (די.וי.די לצפייה מוקדמת) שנשלח לאחד הפסטיבלים הוא זה שהועלה אי שם בחו"ל לאינטרנט. אלא שבשבוע שעבר אחד האנשים שהורידו את הסרט העביר לי אותו צרוב על די.וי.די ומצפייה בו (אחלה סרט, אגב – גם בפעם השלישית) אני יכול לדווח די בוודאות שמי שהעלה את הסרט לאינטרנט היה ישראלי. הוכחות? בבקשה:
א. הסרט באינטרנט נטול כותרות תרגום לאנגלית. אם זה היה סקרינר פסטיבלים היו בו כתוביות באנגלית.
ב. שם הקובץ המופץ באינטרנט הוא bufor, האיות הישראלי המקורי של הסרט (וכך גם מאויתת כתובת אתר הסרט) ולא Beaufort כפי שהיה מכיר אותו צופה שקיבל את הסרט בחו"ל עם אריזה באנגלית.
ג. הסרט באינטרנט מופץ בפריים 16X9 ולא בפריים הסינמסקופי המקורי (1:2.35). אני מניח שסקרינרי הפסטיבלים משמרים את הפריים הקולנועי המקורי ולא מקצצים בו.

אז מאיפה הגיעה גרסת 16X9 של הסרט לאינטרנט? אני מנחש שגרסה כזאת נוצרה עבור השידור הטלוויזיוני של הסרט, כך שלמי שהעלה את הסרט לאינטרנט היתה גישה או לדי.וי.די או לבטא של גרסת הטלוויזיה המקומית (שתשודר מן הסתם מתישהו ב-2008). גרסה כזאת תמצאו מן הסתם אצל אנשי יס או אנשי קשת, הזכייניות שהשקיעו בסרט. או שמישהו שעובד ביס או בקשת העלה, מסיבותיו שלו, את הסרט לאינטרנט. או שמישהו מהם שיכפל את הסרט לחבר'ה, ואחד מהם העביר הלאה למישהו שהעביר הלאה למישהו שהעלה לאינטרנט.

הנה כמה פריימים מוקטנים שהורדתי מהדי.וי.די שהגיע אליי, פריימים בהם חשתי שהגרסה קצוצת השוליים לא מיטיבה עם הסרט המקורי.

לכן, בכל חוק שמישהו מתכנן להעביר על פיראטיות באינטרנט ועל ניסיון לעצור ולשפוט גולשים שמורידים סרטים, צריך גם להתמודד עם המציאות: פיראטיות של מוזיקה וסרטי קולנוע היא כמעט תמיד עבודה מבפנים. מה שמביא אותנו לאייטם הבא.

2.

לפני שבוע כתבתי על הצעת החוק נגד הורדות סרטים באיננטרנט שהגיש אבשלום וילן ושהוכנה על ידי התאחדות ענף הקולנוע בישראל. היום כתבה לי ענת איזיק, הדוברת של ח"כ אבשלום (אבו) וילן, תגובה משמחת במייל: "ח"כ וילן אינו מקדם את הצעת החוק הזו, היא מוקפאת ואין לח"כ וילן כל כוונה לקדמה בכנסת הנוכחית".

אנחת רווחה. מה שאומר שאפשר לחזור להשתמש במחשב, שהוא כבר אינו כלי שכל המשתמש בו מפר זכויות. ואם אתם מחפשים מחשב חדש, אולי תתעניינו באייטם הבא.

3.

הפינה של סטיבי:
הפרסומת החדשה למחשבי HP, בכיכובו של מישל גונדרי.

מה שמעלה את התהייה: איך זה שגונדרי לא עובד על מאק?

משונה, אני חשבתי שביחס לז'אנר שלו אני עשיתי חסד עם ביקורתי ל"טיוטה לרצח", פילם נואר זניח ובסיסי אבל שחיבבתי מאוד (מאוד) את סופו. על פי התגובות לביקורת בוויינט נראה שבני משפחתו של גדעון רף מצאו את הביקורת מעליבה.

=======

שאלה חשובה: כמה מכם ראה השבוע את הראשון מבין תשעת פרקי הסיום של "הסופרנוס" ששודר ביום רביעי בערוץ יס סטארס 2? continue reading…

הביקורות שלי על "אל תדאגו, אני בסדר", "בחורה זהב" ו"טיוטה לרצח".

===========

הערב בפסטיבל הצרפתי בתל אביב: "העדים" של אנדרה טשינה. אני מת על טשינה, הוא לא פעם מצליח לקלוע בול ללב שלי באופן בו הוא מתאר מערכות יחסים הססניות. "עדים" הוא מעין "והתזמורת המשיכה לנגן" תוצרת צרפת, אבל אם מתעלמים מכותרת הגג "איידס", מקבלים נרטיב מלופף בין ארבע דמויות מרתקות. טשינה בונה את הסרט באפיזודות שהולכות ונהיות מינוריות ומהורהרות יותר. הוא מצליח לתאר את הרגשות של גיבוריו באמצעות העריכה. באפיזודה הראשונה, בה אנחנו עדיין מנסים להבין מי זה מי ומה הקשר בין כולם ועל מה בכלל הסרט, טשינה גורם לכל קאט להיראות כמו טריקת דלת, קפיצה בעין. ובאופן הדרגתי השוטים הולכים ומתארכים, הקאטים הולכים ומתמתנים. יש משהו מוחצן ומפואר בסרט הזה, בשימוש שלו בכותרות ענק, בסגנון קובריק או גודאר, וביכולת שלו – המזכירה את ריווט – להיכנס לעיצומה של מערכת יחסים מפורטת בלי להשקיע שניה של אקספוזיציה. כדאי מאוד לראות.

=========

כמה דברים שכדאי לקרוא משאר העולם, ונישאר בתחום האמנות והקולנוע האיכותי:

גלן קני קורא בספרו החדש של ג'ונתן רוזנבאום על הסיוט שחווה כשהוזמן לכתוב ל"פרמייר" כתבה על השיחזור של "מגע של רשע", ועל התהליך המפרך של עבודת העריכה והשכתוב מול עורכי המגזין. קני, שהיה אחד העורכים של "פרמייר" באותה תקופה, מנצל את בלוגו כדי להתנצל בפני רוזנבאום אבל גם כדי להסביר את שפע הדילמות שעומדות בפני עורכי ירחון כרומו פופוליסטי. רוזנבאום, מבקר הקולנוע האמריקאי האהוב עליי, מגיב לו בטוקבקים.

ויה MCN: לחברת קרייטריון יש בלוג בו מסבירה המפיקה הראשית איך הם השיגו את סטיבן סודרברג לערוץ הקומנטרי של "האדם השלישי" שיצא כעת. בכלל, ההצצה אל מאחורי הקלעים של קרייטריון די מאלפת.

ההונגרים (לב) בלה טאר וגאים בו שהוא מייצג אותם בקאן (את הלינק השאירה סטיבי בתגובות לפני כמה ימים, והכתבה ראויה לקריאה, כמו גם המידע מה עושה סטיבי באתר של "בודפשט טיימס").

והנה אחת מהתעלומות הגדולות של היקום המגיעה סוף סוף לפתרונה: איך מגיעים פסלי הענק הכבדים והעצומים של ריצ'רד סרה למקומם? ה-MoMA, שישיק ביוני תערוכת פסלים של סרה, פותר את התעלומה בקטע הווידיאו הבא, המציג צילום מואץ למוזיקה של I am Robot (ויה "ניו יורק מגזין"):

Phillipe Lioret, director of "Je vais bien, ne t'en fais pas"
Tel Aviv, May 3rd 2007

ראיון מיוחד ל-www.open-it.co.il/orange

"אל תדאגו, אני בסדר" הוא הסרט השני של פיליפ ליורה שמגיע להקרנות מסחריות בארץ. קדם לו "המגדלור". בשני המקרים מדובר בדרמות משפחתיות שנוגעות במלודרמה אבל מצליחות לרגש ולהפתיע בזכות מבנה עלילתי לא ממש שגרתי ומשחק רב דקויות ורגישויות. אלא ש"אל תדאגו, אני בסדר" – שניתן להשוותו בקווי המתאר של הדמויות, ברגישות הבלתי צפויה שלו ובתפקיד של המוזיקה בסרט, ל"כנפיים שבורות" הישראלי – הוא סרט משובח בהרבה מ"המגדלור". continue reading…

תייקו תחת: פרסום ראשון.

ב-16 במאי יתחילו בסינמטק תל אביב הקרנות האקדמיה לקראת פרסי אופיר 2007 שיחולקו לקראת ספטמבר. כפי שפורסם לראשונה ב"סינמסקופ", החל מהשנה יתקיימו שתי הצבעות לחברי האקדמיה: הצבעה ראשונה שבה ייבחרו מבין 17 הסרטים חמשת המועמדים בכל קטגוריה, ואז הצבעה נוספת שתבחר מתוך חמשת המועמדים את הסרט הזוכה.
ששת הסרטים הראשונים ברשימה כבר הוקרנו בפסטיבל חיפה או יצאו מסחרית (או במקרה של "הסודות" ייצאו מסחרית ממש בקרוב). "תהילים", "מדוזות" ו"ביקור התזמורת" יוצגו בהמשך מאי בפסטיבל קאן. ויש להניח שרוב הסרטים שלא יצאו עדיין לבתי הקולנוע או הוצגו בחיפה יגיעו בסופו של דבר גם לתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים. הנה רשימת הסרטים המועמדים:

"אסקימוסים בגליל", יונתן פז
"נוזהת אל-פואד", ג'אד נאמן
"תנועה מגונה", צחי גראד
"חופשת קיץ", דוד וולך
"בופור", יוסף סידר
"הסודות", אבי נשר
"מתוק ומר", דורון בנבנישטי
"ביקור התזמורת", ערן קולירין
"הכתובה", מנחם גולן
"נודל", איילת מנחמי
"המקלט", רועי הורנשטיין
"מדוזות", אתגר קרת ושירה גפן
"החוב", אסף ברנשטיין
"וסרמיל", מושון סלמונה
"תהילים", רפאל נדג'ארי
"זרים", ארז תדמור וגיא נתיב
"הבוגד הקטן", לין רות

אני סקרן במיוחד מ"נודל", "החוב", "ביקור התזמורת" ו"מדוזות". ואני גם מנסה לברר במקביל האם יש סיכוי שהסרטים "רחמים" ו"הבודדים", שאמורים להיות בשלבי סיום, יצליחו להיכנס ברגע האחרון לרשימה.

בתחום הקולנוע התיעודי יתחרו 16 סרטים, ביניהם "מלון 9 כוכבים" "ובלעין חביבתי" שזכו בירושלים, "המלחמה של גיורי", שזכה בחיפה, "הבטחוניים" שצוין לשבח בסאנדאנס ו"שלוש פעמים מגורשת", שזכה בדוק-אביב. ולצידם: "האולפן", "אמא חוזרת הביתה", "מרגל השמפניה", "בעקבות החתיכה החסרה", "מרגיש את הרוח", "החוג לקולנוע", "החנויות של פעם", "כבר לא אחמד", "נאף ילד רחוב", "סרט הודי" ו"ערוס אלג'ליל".

הקרנות הסיבוב הראשון יימשכו עד סוף יוני. והשנה הכינה האקדמיה הפתעה מיוחדת: יש לה סוף סוף אתר אינטרנט. דברים זזים שם. רשימת הסרטים המועמדים מתפרסמת כאן לפני שהיא עודכנה באתר הרשמי שלהם.

כמעט מביך לערבב את שני האייטמים האלה לכדי פוסט אחד, אבל זה מה שיש:

1. 53,000. זו כמות הכרטיסים שנמכרה ל"ספיידרמן 3" בסוף השבוע בישראל. 418,121 דולר בהכנסות. עכשיו נצטרך להמתין ולראות האם הפתיחה הזאת תביא את הסרט למספר סופי של 300 אלף כרטיסים, כמו ספיידרמן הראשון ב-2002, או לכמעט 200,000 כרטיסים כמו ספיידרמן השני ב-2004.

2. רפי לביא נפטר הערב. מעבר לעובדה שהאמנות שלו שיעשעה אותי, נהניתי לערוך אותו ואת מדור המוזיקה הקלאסית השנון שלו במשך כשלוש שנים, תחילה בתרבות "העיר" ואז ב"עכבר העיר". עד המדור האחרון, לביא היה לדעתי אחרון בעלי הטור בארץ שעדיין כתב את מדוריו בעט ונייר. שירי ואביב, תנחומיי.

פששש… קהל קשה יש כאן. אני הלכתי ל"ספיידרמן 3", חיכיתי בסבלנות ליד המזנון עד שתבעבע אספקה טרייה לחלוטין של פופקורן, השקעתי 26 שקלים בפופקורן קטן וקולה בינונית ו-35 שקלים בכרטיס, נכנסתי לאולם 5, הייתי מאוד מרוצה מגודל המסך, איכות ההקרנה ואיכות הקול (לא מבין את התלונות על הסראונד. כבר בהתחלה, כשגובלין ג'וניור טס על הגלשן שלו, העסק זמזם מעליי, מאחוריי ומצדדיי כמו שצריך), ישבתי באולם ופשוט נהניתי. אני מסכים עם רוב הטענות (חוץ מאלה שרוטנות על דגלים אמריקאיים וכנסיות; כשסרט כזה נעשה בבירור לקהל אמריקאי נוצרי, מה אתם מצפים לראות? דגל עיראקי ומסגדים?), וגם אני הצטערתי שלא היה לסרט העומק הרגשי של "ספיידרמן 2", אבל הלכתי איתו וחיבבתי אותו. אהבתי את הילד בן השש שמעווה את פניו כשספיידרמן מתנשק עם גוון. אהבתי את הרגעים בסרט שעלה 350 מיליון דולר שבהם הצילום נעשה במצלמת כתף עם חשיפה לא מדויקת (יש כמה שוטים כאלה כשהשוטרים מחפשים סביב משאית החול את סאנדמן הבורח). בקיצור, זה היה סרט מהנה. לא חשוב, לא עמוק, לא מושלם, לא מאוד מרגש, אבל ממש כיפי. עד כדי כך שאני בהחלט מתכוון לצפות בו שוב. הוא היה ממש מבדר. אני המום שאתם מחמירים איתו כאילו זה היה "גוסט ריידר".

==========

וכמובן: "ספיידרמן 4" הפך ממשאלה לעובדה. אני מניח שזה לא יקרה לפני מאי 2010 (קיץ 2009 כבר צפוף מדי). מתערבים שוונום יחזור וליזארד ייחשף?

==========

וכמה מתוך 375 מיליון הדולר שהכניס "ספיידרמן 3" בכל העולם בשלושת הימים האחרונים הגיעו מישראל? הו, שאלה טובה. מהיכרותי עם עסקי ההפצה בארץ הנוהל הוא כזה: כשסרט מוכר בסוף שבוע אחד יותר מ-50 אלף כרטיסים, מזדרזים יחצניו להוציא על כך הודעה לעיתונות. עכשיו כבר יום שני בצהריים, וקומוניקט כזה עוד לא הגיע. אם הוא לא יגיע עד הערב, תדעו שהסרט מכר פחות מ-50 אלף כרטיסים. טבלת שוברי הקופות המקומית מופצת מחר אחרי הצהריים בין משרדי ההפצה הגדולים בארץ. אני מקווה שמחרתיים בבוקר יהיה מספר הכרטיסים של ספיידרמן בישראל כבר בידי.

===========

ועכשיו כש"ספיידרמן 3" מאחורינו, ומכיוון ש"שודדי הקריביים 3" ממש לא מעניין אותי, הסרט הבא על הכוונת שלי הוא "חסין מוות", החלק המוארך של קוונטין טרנטינו מתוך "גריינדהאוס". הסרט יוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, וב-31 במאי יעלה בארץ.
פיצולו של "גריינדהאוס" לשני סרטים מעצבן לא רק את מעריצי טרנטינו בארץ. הנה (באדיבות סטיבי) בלוגר בריטי שפירסם פוסט בשם "פאק יו הארווי וויינסטין" ובו הוא מכריז:

Here it is, straight up… I’m not waiting until September. I will be downloading Grindhouse, either that or i’m going to walk down the road and buy it on dvd from a Chinese guy in Tesco’s car park.

יש כאלה שמאיימים, ויש כאלה שעושים. בלוג חדש של "צורא", מקוראי "סינמסקופ", כבר מפרסם ביקורת על "גריינדהאוס" על סמך עותק שהורד באינטרנט.

=========

עדכון: סשה ברון כהן לא יגלם את פרדי מרקורי.

=========

אן תומפסון, במדור הדפוס שלה ב"וראייטי" כותבת על האופן שבו בלוגרים משנים את סיקור עסקי הקולנוע. למרבה האכזבה, היא מתארת את מפת בלוגי הקולנוע באופן שמאוד ממחזר את מה שנכתב עליהם ערב האוסקרים. אבל היא גם קצת מתארת – אם כי פחות מדי לטעמי – את הצד השני: איך האולפנים והיחצנים מתמודדים עם הבלוגרים.

========

זוכרים את המפגש בין ג'ימי קימל לאמילי גולד, העורכת של gawker, שהיה אמור להיות ראיון אבל הפך לאמבוש אגרסיבי מצידו? (צפו בקטע הווידיאו כאן). עכשיו גולד מחטיפה לקימל בחזרה, בטור דעה ארסי ב"ניו יורק טיימס" (לא פחות).

========

בבלוג השני שלי: האמת האמיתית מאחורי סיפור עזמי בשארה, כפי שפינטזתי אותה.

=========

ואחרי כמה ימים שבהם הבלוג הזה הוקדש לעכבישים ואפקטים, אני מכין עכשיו פוסט איכותי ובלעדי למי שמתעניין בקולנוע קצת אנין יותר. בדקו בהמשך.