"רטטוי", סרט האנימציה של פיקסאר בבימויו של בראד בירד ("משפחת סופר על", "ענק הברזל"), יפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים ב-5 ביולי. הסרט יעלה בארץ שבוע אחר כך.

אבל בפסטיבל ירושלים יש עוד 199 סרטים חוץ מסרט הפתיחה. והפסטיבל השנה, כך מסתמן, יהיה גיק-פרנדלי. רישמו לפניכם להכין כרטיסים ל"אני קיבורג אבל זה בסדר" של פארק צ'אן-ווק ול"המארח" של בונג ג'ון הו. סרט קוריאני מסקרן נוסף שיוקרן בירושלים הוא "אשה על החוף", של הונג סאנג סו, שכל סרטיו הקודמים הוקרנו בירושלים. גם "Rocket Science" של ג'פרי בליץ ("ודייק") יהיה שם. עכשיו רק נותר לראות האם יסכימו סרטי שפירא לתת לירושלים את "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", שזכה השבוע בפסטיבל קאן.

ובשבוע הבא יפורסמו הסרטים הישראליים שיתחרו על פרס וולג'ין בירושלים. יש להניח שהסרטים הבאים, המועמדים לפרס אופיר, יהיו שם: "מתוק ומר”, דורון בנבנישטי; “ביקור התזמורת”, ערן קולירין; “נודל”, איילת מנחמי; “המקלט”, רועי הורנשטיין; “מדוזות”, אתגר קרת ושירה גפן; “החוב”, אסף ברנשטיין; “וסרמיל”, מושון סלמונה; “תהילים”, רפאל נדג’ארי; “זרים”, ארז תדמור וגיא נתיב; "ריטה, שם זמני" של מיכל בת אדם. אני מניח שיצטרפו אליהם לפחות עוד סרט אחד או שניים נוספים. אולי איתן גרין? ואם הסרטים החדשים של סרז' אנקרי ויניב ברמן מוכנים, אולי גם הם.

אם בעבר הסרטים הכי מסקרנים הוקרנו בפסטיבלים בחיפה ובירושלים, הרי שהשנה יש לשני הפסטיבלים הוותיקים האלה בפעם הראשונה תחרות על הכותרים: "נערות הולה", נציג יפן לאוסקרים השנה, מוקרן ממש בימים אלה בפסטיבל אשדוד; "הדרך לגוונטאנמו" של מייקל ווינטרבוטום ו"רסיסים מאבו גרייב" התיעודי יוקרנו בשבוע הבא בפסטיבל קולנוע דרום; ו"אני לא רוצה לישון לבד" של צאי מינג ליאנג יהיה סרט הנעילה בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי בסינמטק תל אביב בעוד שבועיים (ומעניין במיוחד: הסרט נקנה להפצה על ידי יונייטד קינג ויהיה מסקרן לראות האם אכן יופץ מסחרית אחר כך, אם כן זה יהיה סרטו הראשון של צאי, אחד הבמאים הגדולים של ימינו, שיוקרן מסחרית בישראל).

אז כמה הכניס "שודדי הקריביים: סוף העולם" בסוף השבוע הראשון שלו?

142 מיליון דולר בארבעת ימי סוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי (יום הזכרון) האמריקאי. זה סכום שהספיק לו כדי להפוך לסרט הקופתי ביותר של ממוריאל דיי אי פעם, אבל זה פחות ממה שהכניסו "ספיידרמן 3" ו"שודדי הקריביים 2" בסופי השבוע הראשונים לבכורתם. כלומר, הישג מאוד מרשים, אבל לא ממוטט מהתרגשות. למעשה, "שוה"ק 3" הכניס בארבעה ימים פחות כסף ממה שהכניס "ספיידרמן 3" בשלושה ימים (151 מיליון דולר). בשלושת הימים הראשונים הכניס "שוה"ק 3" רק 115 מיליון דולר.

אבל בשאר העולם, התמונה מעט שונה. בדיסני טוענים ש"שוה"ק 3" רשם את הפתיחה הגלובלית הגדולה ביותר אי פעם. תוך שהוא שובר את השיא הקודם, העתיק, הנושן, שהוחזק על ידי "ספיידרמן 3" בשלושת השבועות האחרונים. הסרט, מדווחים בדיסני, הופץ על גבי 29,000 מסכים ברחבי העולם והניב 401 מיליון דולר, לעומת ה-381 מיליון של "ספיידרמן 3".

אלא ש… ניקי פינק מדווחת בבלוגה ששאר האולפנים בהוליוד מרימים גבה סקפטית ומטילים ספק באמיתות הנתונים האלה. נראה איך יגיבו בדיסני. (או, הנה).

ובישראל? יחצני הסרט מדווחים שבישראל (ממש כמו בקוריאה, יפן, רוסיה, ספרד, טייוואן והולנד) שבר "שוה"ק 3" את שיאי הפתיחה והכניס כ-3 מיליון שקלים (לעומת מחזיק השיא הקודם, "מטריקס Reloaded" שפתח עם 2.6 מיליון שקלים). זה אומר שלסרט נמכרו כבר כ-95,000 כרטיסים, כמות די פנומנלית (אם כי לפי הצפיפות באולמות שראיתי ביום רביעי זה לא נשמע נתון לחלוטין מופרך). מה שהקומוניקט הישראלי לא מבהיר הוא בכמה ימים הכניס הסרט את שלושת מיליוני השקלים שלו. הרי הסרט בישראל יצא כבר ביום רביעי, שהיה יום חג, וביום חמישי בתי הספר היו בחופשה. והאם הם סופרים גם את יום ראשון או לא? כך שבכל מקרה מדובר בסוף שבוע של ארבעה ימים ולא שלושה, מתוכם שלושה היו ימי חופשה, כך שלא בטוח, אלא אם יגיעו נתונים ברורים יותר, אם ההשוואה מול "מטריקס 2" בכלל תקפה כאן.

ובינתיים, ב"ניו יורק טיימס" לקחו את נתוני הקופות של הבלוקבאסטרים של ימי עבר, שיקללו אותם לפי נתוני המדדים מאז, והציבו מולם את נתוני שוברי הקופות של השנים האחרונות. ואז מתברר שפעם אפילו הבלוקבאסטרים היו גדולים יותר, עם הכנסות של מעל מיליארד דולרים ל"חלף עם הרוח" ו"מלחמת הכוכבים".

ואם כבר "מלחמת הכוכבים": ניקי פינק (שוב) מדווחת מכנס המעריצים ההזוי בלוס אנג'לס, וג'יימס ארל ג'ונס לא אוהב לדבר הרבה על דארת ויידר, הדמות לה העניק את קולו (למורת רוחו של דיוויד פראוס, השרירן הבריטי שהיה בתוך המסיכה, שהיה בטוח שקולו הוא זה שיישמע בסרט הסופי לפני שלוקאס דיבב אותו).

זו התמונה שהסתכלתי עליה הכי הרבה בשבוע האחרון מאז שצולמה בפסטיבל קאן. היא פשוט נפלאה בעיני. 30 ומשהו במאים, מהטובים בקולנוע העולמי, בפריים אחד.

אתם מוזמנים לנסות לזהות לבד, או להיעזר ברשימה*.

אבל, אנא, עזרו לי לענות על השאלות הבאות:

1. מי לטעמכם חסר בתמונה מבין הבמאים בני זמננו? לי, למשל, חבל שיש שם את האחים דארדן, האחים כהן אבל אין את האחים טאוויאני. ובקלות היייתי מוותר על קלוד ללוש.
2. מה אומר עמוס גיתאי לאטום אגויאן?
3. ומה, בשם כל הקדושים, קרה למייקל צ'ימינו?

*) רשימת המצולמים, אחרי הקפיצה.

continue reading…

יום שני, אחה"צ. הפוסט עודכן ותוקן.

הנה הרשימה המלאה של כל הפרסים שחולקו בפסטיבל קאן שננעל אמש.
continue reading…

עוד 24 שעות. מחר ב-20:30 יתפרשו צוותי "סינמסקופ" ברחבי קאן, סלולריים ביד, ויסמסו (אני מקווה) בזמן אמת במהלך טקס חלוקת הפרסים. אתם מוזמנים לעקוב כאן בשידור חי.

========

משונה מאוד: גלן קני, המבקר של "פרמייר", פרסם בבלוגו שפרס מצלמת הזהב יוענק ל"קונטרול" של אנטון קורביין (הסרט הכה מסקרן על חייו ומותו של איאן קרטיס, סולן ג'וי דוויז'ן). הבעיה היא שפרס מצלמת הזהב מוענק רק מחר (ויש לא מעט המקווים שהוא יוענק ל"ביקור התזמורת" הישראלי). אז מה העניין? האם הוא התבלבל עם שלושת הפרסים האחרים שכבר הוענקו ל"קונטרול" אמש בטקס נעילת אירועי השבועיים של הבמאים, או שהוא פשוט מסר באופן אגבי מידע בלעדי שעדיין לא נמצא בידי אף אחד אחר? (עדכון: סתם טעות. קני עידכו את פוסטו)

========

לקח לי כמה ימים עד שנפל לי האסימון. קראתי את המשפט הבא, שכתב אריק קוהן מ"אינדי-ווייר" על "ביקור התזמורת" (לינקקתי לקטע אתמול), אבל רק הבוקר קלטתי מה הוא אומר: An English-language comedy that balances small scale vignettes with overarching sentimentalism. לא חשבתי על זה קודם: הסרט העוסק בביקורה של תזמורת מצרית בעיירה ישראלית נידחת במדבר דובר ברובו אנגלית. זה בהחלט מסביר איך הצליח הסרט לזכות בחוזה הפצה אמריקאי, דבר די נדיר לסרטים בשפה זרה בשנה האחרונה. אבל זה גם מדליק לי את נורות האזהרה לגבי האוסקר הזר: האם יש בו מספיק עברית וערבית כדי להיות זכאי להשתלב בקטגוריית הפרס לסרט בשפה זרה? מסוג הדברים שחברי האקדמיה, כמו גם יוצרי הסרט, חייבים לבדוק ולוודא לפני שמהמרים עליו כנציג אפשרי באוסקרים (ובמילים אחרות: אולי בכל זאת "בופור"?).

======

חולקו הפרסים של שבוע המבקרים בקאן. "XXY" הארגנטינאי זכה בפרס הגדול. "מדוזות" זכה בשני פרסי משנה.

======

חולקו הפרסים בסינפונדסיון, תחרות סרטי הסטודנטים בקאן. אף סרט ישראלי לא זכה. תישלח מאיה דרייפוס ללימודי תואר שני בקולנוע.

=====

ועם קאן רגע לפני הסוף, מדווח "וראייטי" מה צפוי בוונציה השנה (בחגיגות יומולדת 75 לפסטיבל): ז'אנג יימו יעמוד בראש חבר השופטים, טים ברטון יקבל פרס על מפעל חיים וצפויות הבכורות לסרטים החדשים של פול תומס אנדרסון, טוד היינז, אנג לי, רוברט זמקיס, קן לואץ' ואריק רוהמר.

=====

ניקי פינק מדווחת ש"שודדי הקריביים III" הכניס ביומו הראשון באמריקה 38.8 מיליון דולר. שזה סכום מעולה. אבל פחות מסכום השיא שהכניס "ספיידרמן III" ביומו הראשון (אי אז בעידן הפרה-היסטורי של לפני שלושה שבועות) – 59.8 מיליון דולר. הצפי הוא שהשודדים יכניסו בשישי עד ראשון כ-145 מיליון דולר, שזה פחות מסוף השבוע הראשון של ספיידי, שהסתיים עם 151 מיליון דולר. מה שכן, בגלל שזה סוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי, השודדים אמורים די בוודאות להכניס כ-170 מיליון דולר לארבעת הימים הראשונים ולהפוך לסרט הכי מצליח בסוף השבוע של ממוריאל דיי.

======

הארווי וויינסטין מת. רגע, אל תיבהלו. זה ההארווי וויינסטין השני. יצרן הבגדים הניו יורקי שב-1993 נחטף על ידי אחד מעובדיו ונקבר בחיים לצרכי כופר. תקציר הפרשה הדי מופלאה ההיא נמצא בהספד עליו ב"ניו יורק טיימס". אני די בשוק שהארווי וויינסטין המפיק עוד לא עשה סרט מהארווי וויינסטין החטוף (ויה MCN).

======

אין לי בעיה עם זה שלמבקרים שונים יש עמדות שונות כלפי הסרטים שהם מסקרים. מי רוצה קונסנזוס, נכון? אבל הביקורת הקוטלת של יקיר אלקריב על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר היתה טקסט תמוה למדי. משפט לדוגמה: "אחרי הכל, אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות, ולא כדי לשבת מכווצים כמעט שלוש שעות על המושב באווירה שהולכת ונעשית פסיכומטרית מרגע לרגע. בלי רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן, מה נשאר?". אה, אנחנו רק בעניין של בידור? ואחד הפילם נוארית הסבוכים המרתקים והחידתיים של העשור האחרון הוא פשוט, נו, לא מספיק כיפי. נכון. ו"שואה" של קלוד לנצמן נורא מבאס כזה. והעניין הוא שהמשך הביקורת, כשהוא מתאר את הפלונטר של כל גורמי המשטרה והחקירה שלא מצליחים למצוא דרך להגיש כתב אישום נגד החשוד המרכזי שלהם, כותב אלקריב את התיאור בשיעמום, בשעה שזהו בדיוק האלמנט, המעקב הפדנטי אחר הפרוצדורה, ההליכה אחר הספר, שהופך את "זודיאק" לסרט כה מבריק בעיניי.

=======

נורא רציתי לכתוב על הפרק השלישי מבין התשעה של "הסופרנוס". פרק נהדר בעיני, שביים פיל אייברהמס, הצלם הכמעט קבוע של הסדרה מאז יומה הראשון. מהפרקים הזכורים האלה בכל עונה, מאוד מדוד, מאוד פשוט. שני סיפורים שמצטלבים אבל לא נפגשים. אבל אני לא מצליח להיכנס לזה. בשבועות עשיתי לי מרתון הדבקת פערים וראיתי את כל פרקי "הסופרנוס" ששודרו עד עכשיו באמריקה, עד הפרק השביעי (שני פרקים לסוף). ומה שאני ראיתי בשני הפרקים האחרונים… ליבי עדיין פועם בטירוף. אבל לא אסגיר. ניסיתי לכתוב על הפרק השלישי, כאילו אני לא יודע מה הולך לבוא, אבל לא הצלחתי. בניין עומד לקרוס על ראשכם. אני עדיין מנסה להיחלץ מבין הריסותיו.
מה שכן, מגרעת אחת שבלטה בפרק השלישי: בגלל שאלה הפרקים האחרונים בסדרה נדמה שהסאבטקסט האמוציונלי המורכב של טוני סופרנו קצת נזנח. בעונות קודמות, עלילה כמו זו של המסע של טוני ופולי לפלורידה היתה מטופלת באופן מעודן יותר, מבחינת התגובות של טוני. עכשיו נדמה שכל מילה שגויה של פולי וטוני כבר מודד לו בעיניים ארון מתים, בשעה שבשנים קודמות היה ברור שלמרות שפולי יכול להיות נטל, הוא מישהו שמעמדו איתן מבחינת טוני, בעיקר בגלל קרבתו לג'וני סופרנו, אבא של טוני. אבל פתאום נראה שלטוני נמאס. זה הופך את טוני לדמות קצת פחות מתוחכמת ממה שהיא היתה בתשע השנים האחרונות. והסיפור על ג'וניור במחלקה הפסיכיאטרית היה נפלא בעיני. המחלקה הפסיכיאטרית, והגנים הנפשיים הרעועים של שושלת סופרנו ימשיכו לככב בפרקים הבאים. הפרק הבא יהיה חלש יותר, אבל אחריו מתחיל סחרור מופלא. אמשיך לדווח (ללא ספוילרים, אל דאגה).

======

במסגרת משחק השרשרת החדש בקרב בלוגרי ארצנו הטילה עלי דבורית לספר לקוראיי איך גיליתי את הרשת. בגלל שלא רציתי לשבור את רצף הדיווחים מקאן, העברתי את הסיפור לבלוג השני שלי, ב"דה מרקר קפה". אתם מוזמנים לקרוא.

מכיוון שאני כאן (תל אביב) ולא שם (קאן) אין לי מושג איך הסרטים עצמם, אבל כמות הסרטים שאני מגיר ריר בציפייה לקראתם רק הולכת וגדלה. אחרי בלה טאר ואנטון קורבין, מצטרפים גם הרמוני קורין ואייבל פררה. בכלל, אני מת על אייבל פררה (למרות שלא כל סרטיו טובים, אבל הם תמיד מבוססים על אקספירמנטים שאני מאוד מעריך). אני חושב שחייבים לעשות לו רטרוספקטיבה בסינמטקים. האיש נראה לי מטורף אמיתי (והוא צילם בירושלים את "מארי", סרטו הלפני אחרון כך שהוא בטח לא יחשוש להגיע הנה עם סרטיו). והיום אני מצרף לרשימת ה"רוצה-לראות" שלי את "שמש סודית" הקוריאני של לי צ'נג-דונג ואת "Ploy", החדש של פן-אק רטאנארואנג. וגם "אלכסנדרה" של אלכסנדר סוקורוב כבר הוקרן. לא תמיד יש לי כוח לסוקורוב. נותרו עוד ארבעה סרטים עד שחבר השופטים ייצא לדיוניו בשבת בערב ויחזור ביום ראשון עם רשימת הזוכים.

אורי קליין הפך היום לעד עוין בעקבות תגובתו לסרט של בלה טאר. מבקר קולנוע יכול לצאת מסרט באמצע (בפסטיבל) כל עוד הוא מספק לקוראיו כנות וקליין עשה זאת, כך שאין לי בעיה עם האספקט הזה של ביקורתו (שהיא בעלת תנופה קומית ומצמררת כאחת). הבעיה שלי פרטית לחלוטין: מכיוון שזה אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בפסטיבל השנה כמובן שקיוויתי שמישהו כמו קליין יפגין מעט יותר סבלנות ויתמודד עם הסרט במלואו, ולא יישבר באמצע (או שיתלונן על כך שהשחקנית הבריטית מדובבת להונגרית. חשבנו שהוא רציני יותר). ולצד הכרזת ה"פרשתי" מבלה טאר הוא גם כותב ש"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן אינו מוצלח. לעומתו, אליסה סיימון ב"וראייטי" כותבת על אותו סרט דברים טובים (סיימון האמריקאית היתה בחבר השופטים של פסטיבל דוק-אביב האחרון). מכיוון שאותה סיימון כתבה באהדה ובאופן מנומק מאוד על "Sicko" של מייקל מור, שקליין נותר צונן כלפיו, יש לי תחושה שאני מאמין יותר לטעמה מאשר לטעמו. כמובן שאדע זאת רק אחרי שאראה את הסרטים ואחליט בעצמי.

ודיוויד האדסון עושה בגרין-סינה את הדבר הטוב ביותר שאפשר לדמיין כדי לעשות קצת סדר בשלל הסרטים ששמותיהם חדרו לחיינו בשבוע האחרון: הוא אירגן אינדקס של כל סרטי קאן 2007 שאוזכרו באתרו ושהוא מפנה לביקורות עליהם.

אריק קוהן ב"אינדי-ווייר" מציין את "ביקור התזמורת" כאחד הסרטים המובילים לזכייה בפרס מצלמת הזהב, המוענק לסרט בכורה.

דייב קר מתרגם בבלוגו את תגובות המבקרים הצרפתיים לסרטי התחרון בקאן. המובילים לזכייה, הוא מפרשן, הם "פעמון הצלילה והפרפר" (כפי שהימרתי אמש בתגובתי לתגובה של חן חן) של ג'וליאן שנאבל ו"אין ארץ לזקנים" של האחים כהן.

בטבלת המבקרים של "סקרין דיילי", שני סרטים נמצאים במצב של תיקו עם הציון הגבוה ביותר מצד עשרת המבקרים שהם דוגמים לאורך הפסטיבל: "אין ארץ לזקנים" האמריקאי ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני. זה המקום לציין שכמעט אף פעם אין התאמה בין הסרטים שהמבקרים הכי אהבו ובין הסרטים שלבסוף זכו בפרסים הראשיים בפסטיבלים.

והנה משהו שלא קשור לפסטיבל קאן: האתר של "ניו יורק מגזין" מציג השבוע עמודים מתוך הרומן הגרפי החדש של רותו מודן, "Exit Wounds" שיוצא עכשיו באמריקה (אחרי שכבר יצא באירופה). הדפים הראשונים נראים כמו גרסת הקומיקס ל"ההרוג ה-17". היכנסו ללינקים לקרוא את הקטעים.

=======

קאי קומאי, הבמאי היפני שסרטו "סאנדאקן: בית מס' 8" הוקרן בישראל בשנות השבעים, מת אתמול בגיל 76.

(הקטע הבא מכיל ספוילרים. אבל תאמינו לי שהסרט כל כך גדוש ורועש שאין סיכוי שתזכרו משהו מהם אם תחליטו – אלוהים יודע למה – ללכת לראות את "שודדי הקריביים: סוף העולם").

האמת, החרם המפגר של פורום פילם על מבקרי הקולנוע הוא אולי אחד הדברים הכי טובים שקרו כאן לעיתונות הקולנוע. קחו, למשל, אותי. בשבועות לפני "ספיידרמן 3" הייתי בהתרגשות מהסרט, חיכיתי לו, רציתי אותו, הייתי בטוח שהוא ישבור שיאים. כשבאתי לצפות בו התפלאתי איך זה שהאולמות לא מלאים, אין תור, דוחק, איפה כל חובבי הספיידרמן? ובכן, מתברר שהם לא גרים בישראל.
ואז התקרב "שודדי הקריביים 3", שעלה בארץ כבר אתמול בערב, והייתי אדיש. בפעם הראשונה הגיע לבתי הקולנוע סרט קיץ, מפוצץ בתקציב, גדוש אפקטים, מאיים להיות הקופתי או היקר או הכי-לא-משנה-מה, ולי ממש לא התחשק לצפות בו. ואני פריק של סרטי קיץ. אני מת על הג'אנק הזה. אוהב אפקטים, אוהב קרבות, מרדפים, הומור אידיוטי, מת על זה. למען השם, אני חושב ש"המומיה" ו"המומיה 2" היו סרטי פעולה מצוינים. אבל "שודדי הקריביים 3"? לא עניין אותי בכלל. בפעם הראשונה ב-17 השנים שאני כותב ביקורות סרטים שהלכתי לראות סרט בלי חשק. ועוד סרט קיץ. והאמת, אם לא היה לי מדור להגיש הבוקר ואילולא הייתי במצוקת חומרים, לא הייתי טורח. שהסרט הזה יסתדר בלעדיי.
אבל הלכתי. כי זו עבודתי. והייתי בשוק. לא מהסרט – הוא בזבוז מוחלט של הזמן – אלא מההיענות לו. יס פלאנט, אמש: כל האולמות שמקרינים את "שוה"ק3" מלאים עד אפס מקום, סולד אאוט, מפוצץ. אני, ואני נשבע לכם שאני לא מפריז לצרכים דרמטיים, קניתי את הכרטיס האחרון באולם 5.
מי הקהל?
ילדות. הייתי בהלם. ילדות ונערות, בנות 12 עד 17. בזוגות, חבורות, עם הורים, כמה דייטים, כמה קבוצות כיתתיות. והן ציחקקו בכל פעם שג'וני דפ עשה פרצוף מצחיק. אחת, בת תשע נראה לי, דירגה בדרך החוצה את הסרטים באוזני אמה: "הסרט הראשון הכי הכי טוב, השני הכי הכי טוב, והשלישי היה הכי טוב. למה צריך לדרג?". ורציתי לאחוז בכתפיה בנות התשע וצעוק לה: זה היה אידיוטי! זה היה סרט אידיוטי! מה ראית?! ספרי לי מה קרה בסרט?! ממה נהנית?!
ואם הסרט באמת עלה קרוב לחצי מיליארד דולר הרי שזה לא רק פשע אמנותי, אלא גם פשע נגד האנושות. עם כל התשוקה שלי לבידור מהסוג הכי אסקפיסטי, נראה לי שצריך לשים גבול על כמות הכסף שאפשר לזרוק על מוצר שאין בו שום ערך אנושי כלשהו. כמות האנשים, הכפרים, המדינות שאפשר היה להציל בסכום הזה הופכת את הפאשיזם של "שוה"ק3" לא לעסק תיאורטי, אלא לעניין ממשי.
והכי אידיוטי: אני באמת חושב שגור ורבינסקי והתסריטאים אליוט & רוסו הם אנשים מוכשרים בתחומם. אבל "שוה"ק3" אינו סרט של במאי או של תסריטאים, אלא סרט של מפיק. כל מה שיש בו זו הפקה, וכמות מגונה של כסף. טד אליוט דיווח על כך בבלוגו, אבל רואים את התוצאה בשטח: היו סטים ענקיים, אלפי סטטיסטים, תלבושות, איפור, אפקטים, אבל אף אחד לא באמת ידע מה הולך לקרות. לא היה תסריט. לא היה חזון. הבריף היה: עוד, והרבה. וכך "שוה"ק3" הוא סרט ענק שעובר בסיקוונס לסיקוונס בלי לדעת לאן הוא מנסה להגיע. או מה ההגיון הפנימי של הסרט. או מה הטון שלו. יש שם שורה נהדרת שמישהו אומר על ג'ק ספארו: "הוא מתכנן את כל הדברים האלה או שהוא פשוט שולף את זה מהשרוול"? הרגשתי שמישהו שם כתב את השורה הזאת מהלב. הסרט הזה הוא מופע אילתורים בחצי מיליארד דולר. נונסנס עלילתי מוחלט. הוא מתחיל בסינגפור, כשגיבורינו מחפשים דרך להגיע לג'ק ספארו שלכוד בלוקר של דיווי ג'ונס, עולם הרוחות שבין החיים ובין המוות. בסינגפור הם פוגשים את צ'או יון-פאט. יופי של ליהוק. חרא תפקיד. והם רוצים לכנס את מועצת הפיראטים כדי להכריז חרם על מבקרי הקולנוע. אה, סליחה, כדי לשחרר את האלה קליפסו מגופה (למה? לא שאלתי). ואז הם מחלצים את ג'ק, שכבר התחיל ללקות בדמנציה ולדבר עם עצמו, וצ'או יון-פאט מת, ואליזבת נהיית קפטן של ספינה ו-וויל נהיה הקפטן של ההולנדי המעופף, והיא מחפשת את אבא שלה והוא מחפש את אבא שלו וג'ק מוצא את אבא שלו. הצילו!
הפסקה. הסדרנים מחלקים כרטיסים עם לוגו שודדי הקריביים שרק איתו יהיה אפשר להיכנס בחזרה לאולם אחרי ההפסקה. כי עם כל הכבוד לפיראטים בסרט, פיראטים בבית הקולנוע אינם רצויים.
חוזרים. ואז אליזבת נהיית מלכת הפיראטים. הפיראטים מכריזים מלחמה על הבריטים. ומתחיל דיון שלם מי יהרוג את דיווי ג'ונס, הפיראט עם פני התמנון. ולמה זו בעיה? כי מי שהורג את דיווי ג'ונס צריך להפוך בעצמו לקפטן של ההולנדי המעופף, ובכך לזכות בחיי נצח אמנם, אבל בלי יכולת לעלות אל היבשה אלא למשך יום אחד בעשר שנים. אני רואה כאן התחלה של רעיון לפרק 4. ואז דיווי ג'ונס נלחם עם ג'ק ספארו בגשם. אבל למה? למה? מה הקשר בין כל הדברים האלה? לאן זה הולך? אה, כן: לסצינה אחת בודדה ויפה לקראת הסוף בה הספינות הפנינה השחורה וההולנדי המעופף קורעות לגזרים את ספינת אנדוור של הצי הבריטי. הסצינה היחידה שהרגשתי בה שהיה במאי על הסט. ב"שוה"ק2" היו לפחות כשלוש סצינות אקשן מרשימות בתוך סבך המלל והשיעמום, כאן אפילו זה לא. כל פעם שרצו להעיר את הקהל מהתרדמת חתכו לריאקשן של הקוף הקטן של ג'ק. את זה אפשר היה לעשות גם ב-20 מיליון דולר.
אה, כן: ובסוף בסוף, אחרי כל הקרדיטים, יש סצינה אחת נוספת המתרחשת עשר שנים אחרי עלילת הסרט. נשבע לכם שהיא היתה לא פחות אידיוטית מכל מה שקדם לה.

החדשות הטובות: תכף "אושן 13". הנה סרט שאני מחכה לו.

הביקורת שלי על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר נמצאת כאן. הסרט גם מזנק לראש טבלת ה"מומלץ למהר" מצד שמאל, ומוריד מהמקום הראשון את "בופור" שהיה הסרט הכי מומלץ שלי בחודשים האחרונים. לגבי ספוילרים: אני באמת ובתמים מאמין שאין בביקורתי שום מידע שייפגע בהנאתם של צופים שטרם צפו בו. אבל הפנאטים שלא רוצים לדעת כלום על סרט, ובייחוד אם הם בני 15 ולא שמעו מימיהם על רוצח הזודיאק מסן פרנסיסקו, אולי יחשבו שזו ביקורת מלאת ספוילרים. התחושה שלי היא שפינצ'ר עשה את הסרט עבור קהל בעל רקע תרבותי משותף, אנשים ששמעו על הזודיאק, ידעו שהוא כבר הונצח בעבר בקולנוע (ב"הארי המזוהם") ותהו בינם לבין עצמם "מה בעצם עלה בגורלו". וכך, פינצ'ר – שעובד מתסריט די נפלא של ג'יימס ונדרבילט – מתמקד בפרטים ובפרוצדורות, מדקדק בזמנים ובגיאוגרפיה ופחות בכרוניקה. כך שאולי השכלה מוקדמת כלשהי מתבקשת. אבל זה כבר לשיקולכם.

======

ובקאן, האקשן ממשיך. "ביקור התזמורת" נקנה להפצה בארצות הברית על ידי סוני פיקצ'רס קלאסיקס. ב"וראייטי" דווח שהזכויות נקנו מאהוד בלייברג על ידי סוני בסכום in the low six figures, שזה בהוליוודית בין 200,000 ל-300,000 דולר. "וראייטי" טוענים שזו העסקה היקרה ביותר עבור סרט ישראלי באמריקה, יותר מהשיא הקודם של "ללכת על המים". אבל הציטוט של מייקל ברקר, נשיא סוני פיקצ'רס קלאסיקס באייטם שווה זהב:

"We had the same feeling watching this movie that we did last year watching 'The Lives of Others.' Here's a 32-year-old director and the birth of a major international filmmaker," said Michael Barker, co-topper of Sony Pictures Classics, about helmer Eran Kolirin. "The film is rich, entertaining, humorous and fresh."

סוני הפיצו את "חיים של אחרים" באמריקה וזכו עליו באוסקר הזר. כך שמסתמן שבאמת יהיה השנה סרט ישראלי באוסקרים, עכשיו נותר רק לחכות לראות איזה (אך גם צריך לזכור: סוני פיקצ'רס קלאסיקס הפיצו לפני כמה שנים את "כנפיים שבורות", שהיו להם ציפיות ממנו אחרי הצלחותיו בפסטיבלים בברלין ובטוקיו, אבל בסוף הסרט לא ממש עבד באמריקה).

=======

טוד מקארתי, מבקר הקולנוע של "וראייטי" מסכם את החצי הראשון של התחרות. שני הסרטים הבולטים בינתיים הם אלה שהוצגו ראשונים: "אין ארץ לזקנים" של האחים כהן (עם התזכורת שבכל שש הפעמים הקודמות שהאחים כהן היו בקאן הם יצאו עם פרס כלשהו) ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני (שזו הפעם השלישית ברציפות שסרט רומני סוחף תשואות בקאן, אחרי "מותו של מר לזרסקו" ב-2005 ו"12:08 מזרחה לבוקרשט" ב-2006).

======

הלהיט המזומזם החדש בקאן הוא סרט אימה ספרדי בשם "בית יתומים" (The Orphanage; El Orfanato; site; MySpace), שכבר מוכתר כ"המבוך של פאן" של השנה. או "האחרים". פיקצ'רהאוס, שהפיצו את "המבוך של פאן" באמריקה, קנו אותו השבוע בקאן. דיוויד האדסון בגרין-סינה מרכז את הביקורות עליו.

והנה הביקורות הראשונות והחיוביות על "האיש מלונדון", החדש של בלה טאר, אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם.

הסרטים החדשים של קרלוס רייגדס וג'וליאן שנאבל זוכים לביקורות מעורבות. "פסרסופוליס" הכה מסקרן מקבל ביקורת אוהדת ב"וראייטי". בימים עד סוף הפסטיבל נותרו עוד הבכורות של פאטי אקין, אמיר קוסטוריצה, אלכסנדר סוקורוב וקתרין ברייה. מישהו כבר רוצה להתחיל להמר על דקל הזהב?

======

ויה "לוס אנג'לס טיימס": דיוויד מקמילן, תסריטאי צעיר שמחפש עבודה בתוכנית טלוויזיה אמריקאית, החליט לעשות את הפנייה למפיקים האחראים בדרך מקורית: הוא יצר סרטון בן שתי דקות וחצי בו הוא מקדם את עצמו, ומפרט את עשר הסיבות שבגללן כדאי להם להעסיק אותו, העלה אותו ליו-טיוב ושלח את הלינק לכל אנשי הטלוויזיה והאולפנים שהוא מכיר.טרם נמצאה לו עבודה.

הזמזום בקאן סביב "ביקור התזמורת", סרטו של ערן קולירין שמוצג במסגרת "מבט מסוים" בתחרות, רק הולך וגובר. אחרי ביקורת מהללת ב"הוליווד ריפורטר" מדווח העיתון שסוני פיקצ'רס קלאסיקס נמצאת במגעים לרכישת זכויות ההפצה של הסרט בצפון אמריקה (אחרי שהסרט נמכר כבר לצרפת, איטליה, ספרד, אוסטרליה וניו זילנד, יוון, שוויץ ודרום אמריקה).

"The Band's Visit," which garnered a 15-minute standing ovation following Saturday's official screening at the Festival de Cannes, provides Sony with an instant art house crowd-pleaser and a possible awards season contender.

במילים אחרות: פשששש.

=======

ומה עושה מנחם גולן בקאן? הוא מסתובב עם ז'ראר דפרדייה ומכריז על סרטו הבא, שיצולם באירופה עם הכוכב הצרפתי: "Le Grand Festival", קומדיית שואה. זו קופרודוקציה אוסטרית/איטלקית/הונגרית/ישראלית שצילומיה יתחילו באוגוסט. הידיעה מ"סקרין".

=======

אם אתם רוצים לקרוא את גיליון "וראייטי" שמופץ הבוקר לכל באי פסטיבל קאן, אתם יכולים לעשות את זה כאן.

==========

ובחזרה לישראל: חברת ההפצה "חמישה כוכבים", שבמשך תקופה ארוכה היתה מנומנמת, קמה לתחייה לפני כשנתיים והיא מפיצה באופן עקבי כחצי תריסר סרטים בשנה. "הצד הטוב של הכעס" ו"הסוחר מוונציה" היו שלה, למשל. אבל מה קורה שם במחלקת תרגומי השמות? אחרי ש"Man About Town" שלהם תורגם ל"איך להסתדר בחיים (ולהישאר נשוי)" ו"Peaceful Warrior" תורגם ל"לתפוס את הרגע", התכוננו לסרטם הבא: "In the Land of Woman", הקומדיה הרומנטית של ג'ון קסדן (הבן של לורנס והאח של ג'ייק) תיקרא בעברית "לך תבין נשים". לך תבין מפיצים.

========

ומהיום בבתי הקולנוע: "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר. אסור להחמיץ. אם הביקורת שלי לא תעלה בהמשך היום בוויינט אעלה אותה כאן. ומחר ב"הסופרנוס": הפרק השלישי מתוך התשעה האחרונים, ואחד הפרקים היותר טובים מבין אלה שכבר שודרו באמריקה. ארחיב עליו בהמשך השבוע.

להבדיל מהפסטיבלים בוונציה ובברלין, נורא קשה לעקוב אחרי כל מה שקורה בקאן, בייחוד מרחוק. קאן הוא פסטיבל כל כך עצום שגם הבלוגרים הכי חרוצים מספיקים לכתוב בערך קטע ליום ובשאר הזמן הם עומדים בתורים, רואים סרטים או יושבים במסיבות עיתונאים. וגם אז, ריבוי הסרטים גורם לכך שלא תמיד אני מוצא ביקורת לסרט שסיקרן אותי. גם בשורות שמעניינות אותי מהשוק לא מצאתי. אז או שאף מפיץ ישראלי עוד לא קנה כלום או שהם קונים אבל אלה עסקאות זניחות בהשוואה לשיא של קולומביה שקנתה אתמול הסרט של ג'יימס גריי בעבור 11 מיליון דולר.

הנה שני דברים שכן מצאתי.

הביקורות של "וראייטי" אינן בהכרח הטובות ביותר, החכמות ביותר או המייצגות ביותר, אבל כשזה מגיע לפסטיבל כמו קאן הן בוודאות הנקראות והמשפיעות ביותר. ואם ב"וראייטי" כותבים ש"תהילים" של רפאל נדג'ארי הוא סרט שיותר צופים רבים מתוסכלים ומתאים בעיקר לפסטיבלים המפיצים הבינלאומיים קוראים ועוברים הלאה. אבל כשהם קוראים של"ביקור התזמורת" יש פוטנציאל להיות להיט… ובכן, נראה מה יקרה. הביקורת של ג'יי וייסברג על סרטו של ערן קולירין היא אחת הטובות שקראתי על סרט ישראלי בפסטיבל, קחו קטע:

a warm and delightful take on cross-cultural relations that proves that sometimes a light touch is just what's needed to address serious topics. Novice helmer Eran Kolirin has a playful eye for compositions and a fine touch with thespers, occasionally playing on the borders of cute but reining in before going to the wrong side of sentiment. An audience charmer that's sure to sweep Israel — and Egypt too if allowed to open — offshore arms will be more than welcoming.

לעומתו, ליסה נסלסון היתה קרירה יותר, אך לא נטולת פירגון, כלפי "תהילים", המשתתף בתחרות הרשמית:

Exploring unresolved loss with docu-like veracity, this intimate, disturbing tale will prove more frustrating than enlightening for many viewers, despite its conversation-sparking premise. Cannes preem in competition for keenly thesped drama assures further fest dates and niche bookings.

בהמשך היא ממשיכה לשבח בעיקר את המשחק, ובעיקר את משחקם של "שני הנערים" (מיכאל מושונוב ויונתן אלסטר).

ב"הוליווד ריפורטר" עוד מנמנמים. אין ביקורות. אבל דן פיינרו, ב"סקרין דיילי", מאזן את העניינים. הוא חיבב את "ביקור התזמורת" (תוך שהוא מדגיש עד כמה התסריט בלתי מציאותי) אבל נדמה שאהב מאוד את "תהילים".