הם קיבלו פרסים, בלטו בפסטיבלים, שובחו על ידי מבקרים ואפילו זכו באוסקרים. אבל הם מעולם לא הגיעו למסכי הקולנוע בישראל. ערוצי הסרטים של הכבלים והלוויין מציעים מבחר כמעט סמוי של הסרטים שלמפיצי הקולנוע לא אכפת אם לא תראו

(מתוך "פנאי פלוס", 7.6.2007)

בחלומי, כל מי שעוסק בקולנוע גם אוהב קולנוע. מת על קולנוע, חולה על קולנוע, חי ונושם קולנוע. יש את האנשים האלה, שגילויו של סרט חדש לפני כולם, או הצפייה בסרט מדובר שזכה בפרסים, מרגשת אותם, מלהיבה אותם. אלה הסינפילים האמיתיים, אנשים שקולנוע עבורם הוא הרבה יותר ממקצוע, הוא התמכרות, אובססיה, סיבה לקום בבוקר. אני נמצא בקשר עם לא מעט אנשים שעובדים בתחום הקולנוע – מפיצים, קניינים, מנהלים, מורים, מבקרים – אבל את הניצוץ המתרגש הזה בעיניים אני רואה לעיתים רחוקות מדי. אולי הוא שם, חבוי מעיניי, אבל יש לי לפעמים תחושה שמי שמתפרנס מקולנוע זמן רב מדי מתחיל לאבד את זה. קחו מפיצים למשל: אלה העוסקים בסרטי אמנות יספרו לכם איך אהבת הקולנוע הבוערת בעצמותיהם הכניסה אותם לעסק. שזה עסק של נשמה ולא של כלכלה. אבל ברוב המקרים אני לא רואה את התשוקה הזאת מגיעה למסך.
ואולי זו הכללה גסה ולא הוגנת. אולי כשהם משוחחים עם עיתונאי ומבקר הם משאירים את הריגוש שלהם לעצמם, מנסים להיות שקולים ואחראים יותר. אבל עזבו את הרושם החיצוני, בואו נדבר על המצב בשטח. המקומות היחידים בהם אני רואה אהבת קולנוע אמיתית, קיצונית, עדכנית, היפר-אקטיבית, זה בערוצי הסרטים – גם ביס וגם בהוט. אני משוחח עם האנשים שם על הסרטים שהם ראו, הסרטים שהם היו רוצים לשבץ, על הסרטים שהם השיגו, ואני רואה את זה, את הניצוץ הזה, את ההתלהבות. אם רק אלה היו האנשים שאחראים על קניית הסרטים בחברות ההפצה שמביאות סרטים למסך הגדול, לא למסך הקטן, כל סצינת הקולנוע המקומית היתה נראית אחרת לגמרי. מצד שני, יגידו המפיצים הוותיקים שעובדים בתחום הזה כבר עשרות שנים, הם יפשטו את הרגל תוך שנייה אם הם יביאו רק סרטים שהם אוהבים במקום להביא סרטים שאנשים אחרים אוהבים. אולי. מה אני מבין? אני רק צופה בסרטים, לא מושקע בהם. ואת השירות הסינפילי הטוב ביותר אני מקבל כרגע ביס ובהוט. לא מאמינים? קבלו ארבע הוכחות.

"מלחמות הראפ" (Hustle and Flow)
שישי, 8.6, 22:00, יס 2

אף פעם לא הבנתי למה היפ הופ ותרבות שחורה מצליחים כל כך טוב ברדיו הישראלי אבל לא זוכים לשום ייצוג על מסכי הקולנוע בארץ. פעם חשבתי שזה בגלל שהמפיצים בארץ גזענים, שהם פשוט לא אוהבים סרטים על אנשים שחורים ועניים. אבל לא, זה לא יכול להיות זה. אולי המפיצים יודעים שהקהל הישראלי גזעני? לא יודע. אבל גם אם כולנו נאורים, המצב בשטח נראה מפלה למדי. קחו, למשל, את הסרט "Hustle and Flow". ב-2005 הוא היה אחד הסרטים העצמאיים הכי מדוברים באמריקה. הוא זכה באוסקר על השיר, הוא הפך לכוכב את השחקן הראשי שלו, טרנס הווארד (שבלט באותה שנה גם ב"התרסקות"), שאפילו היה מועמד לאוסקר על תפקידו, והוא הפך את הבמאי והתסריטאי, קרייג ברואר לאחד השמות החמים בהוליווד. אבל כל זה לא הזיז למפיצים בארץ שפשוט לא הביאו את הסרט. ביס 2, לעומת זאת, נותנים לסרט משבצת פריים-טיים בולטת, חוגגים אותו. ובצדק.
ההישג הגדול בסרט הוא של הווארד, בתפקיד הראשי. זה תפקיד כפוי טובה והוא מבצע אותו באופן מושלם. הווארד מגלם סרסור וסוחר סמים מטנסי, שפתאום מתחבר מחדש לאהבתו המקורית: מוזיקה. מצד אחד הוא מנסה למצוא גאולה על ידי ביטוי עצמי מוזיקלי, אבל במקביל הוא ממשיך להיות חרא של בנאדם. זו דמות שנורא קשה להזדהות איתה, על פי כל הקריטריונים של קולנוע מסחרי, אבל הווארד מצליח להפוך את הגיבור המזוהם הזה לאנושי. מישהו שקשה להריע לו, אבל אי אפשר שלא להבין אותו. הבמאי, ברואר, מצידו, יוצר סרט מטונף ובוטה, וזורק את כל הפוליטיקלי קורקט לפח. שוב, זו מלאכה מסוכנת מבחינה מסחרית, אבל היא גם מרעננת. כך ש"Hustle and Flow" (או בשמו העברי הלא חינני "מלחמות הראפ") הוא עירבוב של שני ז'אנרים: מצד אחד סרטי ה"כוכב נולד", בו נראה שהמעבר מ"אני אפס" ל"היי. הוצאתי אלבום בכורה משובח" נראה קל מדי, כמעט קיטשי. ומצד שני, דרמה חברתית ריאליסטית על החיים בביבים, בה אין רגע אחד של קיטש, רק דם ודמעות.
ג'ים שרידן, הבמאי האירי שפועל בניו יורק ("בשם האב") עשה מעשה דומה – חיבור בין דרמת מוזיקה לסרט גנגסטרים – ב"להתעשר או למות בדרך" (שישודר באותה שבת ביס 2), בו מגלם הראפר 50 סנט דמות הקרובה לו מבחינה ביוגרפית (איש כנופיה אלים, ישב בכלא, הפך לכוכב ראפ), אבל סרטו של שרידן, להבדיל מסרטו של ברואר, לא עובד. אולי כי זה מבוסס על סיפור אמיתי, אולי כי הוא מנסה להפוך את הגיבור/הכוכב שלו למיתוס ואולי כי הסרט והשחקן פשוט פחות טובים.

"חצי סהר"
שבת, 9.6, 22:00, יס 3

סרטו הקודם של בהמן גובדי, "צבים יכולים לעוף", הוקרן מסחרית בישראל וזכה לתגובות נאות מצד הקהל. סרטו החדש, "חצי סהר", מוצלח פי 30, הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו האחרון וייצא להקרנות מסחריות באירופה בהמשך הקיץ. ובארץ? קולנוע לב? פסטיבל ירושלים? לא, מחרתיים בטלוויזיה. שירות אקספרס. גובדי קצת מקשט את סרטיו ביותר מדי פולקלור עממי לטעמי האישי, כאילו הוא מנסה להפוך את סרטיו לגלוית נוף מצועצעת למען תיירים המוקסמים מקישוטי האוריינטל, אבל סרטו החדש והשופע מוזיקה בהחלט מהנה. כמו ב"צבים יכולים לעוף", גם הפעם מתרחשת העלילה באיזור הקורדי של עירק וגובדי מספר סיפור עממי שכנראה (אולי) גם קרה באמת על מוסיקאי מהולל שמוזמן להופיע בפסטיבל ובדרך הוא צריך לאסוף באוטובוס תלמידים ישן את כל עשרת חברי להקתו, כולים בניו ובנותיו. אבל יש גם חיזיון שמטריד אותו: הוא חוזה את מותו בלילה בו הירח יהיה חצוי. האם תגיע הלהקה לפסטיבל בזמן? האם תתגשם הנבואה? קצת יותר מדי אמיר קוסטוריצה ופחות מדי סגנון אישי, אבל הסרט הזה, בזכות הקצב המדברי שלו, מהנה מאוד.

"להקשיב לזמן"
ישודר במהלך יוני-יולי בהוט פריים

לפני שבועיים במהלך פסטיבל קאן בישר פיטר בארט, עורך "וראייטי", העיתון החשוב ביותר בהוליווד, על השקתה של תחרות חדשה במסגרת פסטיבל קרלובי-וארי, המתקיים ביולי בצ'כיה, ובה יחשפו בחסות "וראייטי" סרטים של יוצרים מבטיחים. אחד הסרטים שיוקרנו במסגרת הזאת הוא המותחן הצרפתי המסוגנן "להקשיב לזמן" (או "Fissures" בשמו האנגלי). הסרט הוקרן בשבוע הבא בבכורה כמעט עולמית בערוץ הוט פריים, ויוקרן שוב לקראת סוף החודש. אפילו בצרפת, מולדתו, הוא ייצא להקרנות מסחריות רק בחודש הבא. הסרט מספר על בחורה צעירה שעובדת כטכנאית קול בסרטים תיעודיים שבאה לבית בו מתה אמה, ומגלה שהיא מסוגלת לשמוע באמצעות מכשירי ההקלטה שלה את כל מה שקרה בין קירות הבית. דמיינו את "האחרים" פוגש את "השיחה". הסרט עשוי באופן מרתק, אובססיבי, וחודר למשמה. מיד בצפייה אמרתי לעצמי שבמאיי האימה האמריקאים יחגגו עליו אם אי פעם יעשו לו רימייק. ואז מה גיליתי? שהאמריקאים כבר מתכננים את הרימייק.

"סטפני דיילי"
רביעי, 6.6, 18:25 (וביולי), הוט פריים

בגלל שאני לא מנוי של הוט, החמצתי את הסרט הזה לגמרי ורק עכשיו גיליתי אותו. הוא מוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בניו יורק וזוכה לביקורות אדירות. בהוט הוא מוקרן כבר מאז ינואר (אין לי מושג איך הם עושים את זה). אם אתם זריזים עם רכישת הגיליון וקריאתו תספיקו לתפוס אותו כבר היום, אם לא חכו לו בסיבוב הבא בסוף יוני, תחילת יולי.
אחרי שכל קאן רעשה מדרמת ההפלה הרומנית שזכתה בדקל הזהב, "סטפני דיילי" היא דרמת ההפלות האמריקאית, שזכתה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה. ומדובר במועקה צרופה: טילדה סווינטון, שחקנית מושלמת שמעולם לא זייפה בתפקיד, מגלמת פסיכולוגית משטרתית בהריון החוקרת נערה בת 17 הנחשדת שהרגה את עוברה. הסיפור נפרש קדימה, עם הריונה של האשה הבוגרת, ואז מסופר גם לאחור מנקודת מבטה של הנערה. זה מעין מייק לי אמריקאי, קטן, פצפון, מצולם בווידיאו ומבוסס על משחק ודייקנות של דמויות. בדרך כלל אני נשבר בסרטים כאלה מוקדם, הפעם השתיים האלה כבשו וריסקו אותי.

כבר כמה שנים אני שומע יוצרים ומפיקים מתלוננים על פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים. מהפרס הכי חשוב של הקולנוע הישראלי – יוקרתי, איכותי, עשיר ומטרים את פרסי אופיר – הוא הפך בשלוש השנים האחרונות לפרס שיותר ויותר מפיקים ויוצרים מקטרים עליו, מפקפקים בו. הם מרגישים שהפרס הזה מועיל לסרט אחד (הזוכה) אך מזיק לכל השאר. הביקורות המתפרסמות בבוקר שאחרי הפרמיירה חורצות את גורלו של הסרט, מרתיעות מפיצים מלהתקרב אל הסרטים שנקטלו ובעיקר פוגעות באגואים של היוצרים שמרגישים ששלושת מבקרי העיתונים היומיים כותבים במהירות ובברוטליות כדי להספיק לדד ליין של העיתון הנסגר. אבל פרס וולג'ין בכל זאת נושא עימו סכום כסף בלתי מבוטל, כך שקשה לעמוד בפיתויו.
בשנים קודמות תחרות וולג'ין היתה גם ההזדמנות הראשונה להיחשף ליבול השנתי. הסרטים מוולג'ין עברו היישר להתחרות על האופיר. ומשם להפצה. אך בזמן האחרון הסרטים הישראליים כבר מתקבלים לפסטיבלים בקאן ובברלין, ואף יוצאים למסכים באביב ובקיץ, לפני הפסטיבל בירושלים. קרנו של הפסטיבל כמזניק סרטים ירדה. והשנה, בגלל השינוי בתקנון פרסי אופיר, הקרנות האקדמיה כבר יסתיימו כשפסטיבל ירושלים רק יתחיל. הצפיפות באולם המשופץ בסינמטק הירושלמי צפויה להיות פחותה השנה. ואחרי שנדמה שהיתה לפסטיבל הזדמנות לקבץ כעשרה סרטים לתחרות, נותרו בה בסופו של דבר שבעה – היצע בינוני לשנה כה מרהיבה (בהודעה לעיתונות כתוב עדיין "שמונה סרטים" אבל יש פירוט של שבעה בלבד, רמז לכך שעד לפני יומיים גם "מדוזות" היה ברשימה ונשלף משם ברגע האחרון, כשהוקדמה הפצתו).
ובכל זאת, אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני אנשי וולג'ין, ששנה אחר שנה מצליחים למצוא סרט אחד שטס מתחת לרדאר של כולם. בשנה שעברה זה היה "נו אקזיט", שגם זכה (וגבר על "אביבה אהובתי" ועל "אדמה משוגעת"). השנה זהו "חומר למחשבה", שלא שמעתי עליו דבר עד לרגע זה. הנה שבעת הסרטים העלילתיים שייתחרו על פרס וולג'ין:

– "ביקור התזמורת", ערן קולירין.
– "וסרמיל", מושון סלמונה.
– "זרים", ארז תדמור וגיא נתיב.
– "החוב", אסף ברנשטיין.
– "חומר למחשבה", עמנואל נקש וסטפאן בלאיש.
– "מתוק ומר", דורון בנבנישתי.
– "תהילים", רפאל נדג'רי.

אחד ממבקרי הקולנוע האהובים עלי, ג'ונתן רוזנבלום רוזנבאום, כתב ביקורת מהללת על "לבבות" של אלן רנה, שיצא בישראל ובארצות הברית בסוף השבוע האחרון. הטעם של רוזנבאום ושלי די הפוך (למרות – וכך התוודעתי אליו – שהוא מחובביו האדוקים של ג'ו דנטה, מהבמאים האהודים עלי, ומבקר שאוהב את אלן רנה ואת ג'ו דנטה באותה מידה לא יכול שלא למצוא חן בעיני), אבל אני נורא אוהב את האופן שבו הוא כותב את ביקורותיו, את ההנמקות שלו, את האופן שבו הוא גורם לשכלתני להישמע אמוציונלי (שאיפה כמוסה שלי, שאני לא יודע אם אני מצליח לממש). בסופו של דבר, ביקורת היא טקסט אינטלקטואלי שמנסה לבטא סוג של רגש (כי סרט בראש ובראשונה עובד על הרגשות), לענות על השאלה "אהבתי או לא אהבתי?". אז אני לא נורא אהבתי את "לבבות", מקסימום הערכתי אותו, אבל רוזנבאום כן אהב, ולכן ביקורתו ארוכה ומפורטת ומקסימה, ובהחלט עושה חשק לבחון את הסרט שוב מבעד לעיניו. שמחתי לקרוא – בהיותי לא יותר מתלמיד זב חוטם מול השכלתו, ניסיונו ובקיאותו – שרוזנבאום מתאר כמוני את "לבבות" כסרט הממשיך את מחזור הסרטים שרנה התחיל עם "מלו" ב-1986. אך בעוד אני מנמק שזה הרגע בו הפסקתי להתעניין ברנה, רוזנבאום מצליח להראות איך מדובר בהמשך ישיר, גם אם אנטי-אינטלקטואלי, לסרטיו המוקדמים ופורצי הדרך. וביקורת טובה תמיד מלמדת דבר-מה חדש: לא ידעתי, למשל, ש"לבבות" הוא בסך הכל סרטו השלישי של רנה שצולם בסינמסקופ. בקיצור, המאסטרו והשוליה. להשוואתכם.

והסרט החינני של השבוע, "אושן 13". לו רק כל סרטי הקיץ היו כה קלילים, מודעים לעצמם וגדושים בכישרון. הנה הביקורת שלי עליו, מגיליון "פנאי פלוס" האחרון:
continue reading…

יום ראשון. חוזרים לעבודה. למי יש כוח. אל דאגה: הנה כמה כתבות שליקטתי בימים האחרונים מהרשת שתוכלו לקרוא בזמן שאתם בוהים בעיניים מזוגגות במסך המחשב ומעמידים פנים שאתם עובדים:

1. אם לא הייתם בבלוג בסוף השבוע (רשמתי נוכחות, מי שהבריז יקבל מכתב נזיפה לביתו): אני כותב על "ביקור התזמורת". ערן קולירין, הבמאי, עונה למגיבים. ויום לפני כן: פוסט עם שלל בשורות פסטיבליות. לא מצרף לינק, היכנסו לבד.

2. ריצ'רד קורליס מ"טיים מגזין" מתלהב מ"רטטוי".
אבל אני נתקעתי על הפסקה הבאה. היא נכתבת באופן לקוני וכמעט אגבי, אבל דמיינו את כמויות הכעס והעלבון שעומדות מאחוריה:

Ratatouille began with a premise of the movie's original director, Jan Pinkava. This was to have been the first feature assignment for Pinkava, the Czech-born director of Pixar's Oscar-winning short Geri's Game. But after a few years, says Lasseter regretfully, "it was just not working out. The leadership and vision in the story were not there." Bird, who had been away from the Ratatouille meetings for a year, finishing The Incredibles, now inundated the group with appealing story ideas. Eventually, he took over the project, and Pinkava, who still receives story credit, left the company.

3. ויטוריו סטוררו, מגדולי צלמי הקולנוע ואחד האנשים הנערצים עלי, כבר המון זמן לא צילם סרט באמת משמעותי (וחבל). אבל רגע לפני בכורת "קרוואג'יו" שהוא צילם, בלינקולן סנטר בניו יורק, הוא מדבר עם "פילם-מייקר" ומבקר את שיטת הצילום הדיגיטלית הקיימת ועדיין מקווה שהוא זה שיצליח ליצור סטנדרט צילום אחיד – מבחינת רזולוציה ופרופרוציות פריים – בכל העולם. איש עם חזון.

4. "פרמייר" מציג: עשרים הסרטים שכבר חשבנו שתכף מתחילים הצילומים שלהם אבל הם עדיין תקועים איפשהו בחדרים האפלים של מחלקות הפיתוח בהוליווד, או שלא נמצא להם מימון.

5. זוכרים שלארס פון טרייר הודיע בראיון שהוא סובל מדכאון? כבר עבר לו. אז מה היה הראיון ההוא? "אולי אני פשוט מדבר יותר מדי". הוא סבל מדיכאון שלושה חודשים בשנה שעברה אבל עכשיו יש לו סרט חדש, "Boss of it All", והוא מתחיל לביים בקרוב סרט אימה, "Antichrist". וחלק שלישי בטרילוגיה של "דוגוויל" ו"מנדרליי"? אולי אחר כך.

(כל הלינקים: ויה MCN)

1. פסטיבל ירושלים עשו טעות איומה-איומה-איומה בכך שלא לקחו את "ביקור התזמורת" לסרט הפתיחה של הפסטיבל. אני לא יודע בדיוק איך זה הולך ומה השיקולים ומי מחליט, אבל אני יודע שהרעיון עלה ואז ירד. לא יודע למה ובגלל מי. אבל זאת נראית לי טעות נוראית. זה הסרט הישראלי שזכה לזמזום הכי גדול בקאן והוא פשוט מקסים, ונגיש לקהל רחב, והיה עובד מעולה מול 7,000 איש בבריכת השולטן. אני כבר שנים מנג'ס שסרט הפתיחה בירושלים צריך להיות ישראלי, לפחות בימים האלה כשהקולנוע הישראלי כה מרהיב, ובשנה שעברה היה נדמה לרגע שיש מישהו בירושלים שחושב כמוני כשנבחר "מישהו לרוץ איתו". אבל השנה הם שוב הלכו על ברירת המחדל הבטוחה: סרט אנימציה. אין לי בעיה עם "רטטוי", זה סרט שאני מחכה לו בכיליון עיניים ובטח יהיה מדהים לראות אותו על מסך ענק, אבל בשנתו ה-21 נדמה לי שפסטיבל ירושלים יכול להיות קצת יותר נועז. שלא לדבר על לוקל-פטריוטיות (וחוץ מזה, אחרי שראיתי את "ביקור התזמורת" אני גם לא ממש בטוח שזה רעיון טוב בשבילו להתחרות בוולג'ין. בתור סרט הפתיחה הוא היה נהנה מהיוקרה של הפסטיבל מבלי להתמודד על פרס שבאופן עקבי נרתע מכל מה שנראה כמו מיינסטרים או "חביב קהל").

2. הדבר הכי מקסים ב"ביקור התזמורת" הוא שרוב הבדיחות שלו אינן מילוליות אלא קולנועיות. ערן קולירין מצליח לגרום לקומפוזיציות ולמיזאנסצינה להיות מבדרת. מהבחינה הזאת, "ביקור התמורת" עם הפריימים המדוקדקים שלו, ממשיך את דרכם הקולנועית של ג'ים ג'רמוש ואקי קאוריסמקי: סרטים לקוניים, מצחיקים-עצובים, בה נקודת התצפית האידיוסינקרטית של הבמאי יוצרת את הסיטואציה האבסורדית. וחוץ מזה, ששון גבאי מופלא בסרט הזה (אגב, ששון גבאי מופלא כמעט בכל סרט), והבן של מוחמד בכרי הוא תגלית נפלאה. חליפה נטור, שחקן פלסטיני שכבר ראינו פה ושם, גונב כאן את ההצגה והסרט הזה עשוי סוף סוף להבליט אותו להרים אותו לדרגת בכרי-דאו-חורי.
אבל…
למרות כל זה שהסרט הזה מקסים ומתפקע מכשרון, ואם יפיצו אותו כמו שצריך הוא גם חייב להצליח בצורה פנומנלית בארץ, הוא אינו מושלם. הסוף שלו, לדעתי, בלתי מספק. הוא, למעשה, אפילו לא טוב. לא הייתי מתייחס לזה, כי הסרט בכללותו בהחלט מבדר ומשלב תמהיל מוצלח בין קומדיה ודרמה (בסגנון "השוטר אזולאי" של קישון), אילולא הרגשתי שמתחיל להסתמן סוג של פוטו-פיניש בין "בופור" ו"ביקור התזמורת" בקרב חברי האקדמיה. ו"בופור" סרט מושלם יותר, ובעל תוקף אמנותי מהדהד יותר, מ"ביקור התזמורת". אבל שמעתי שיחה בין ארבעה חברי אקדמיה, ימים לפני ההקרנה של "ביקור התזמורת", בה השתמע שהם מאמינים שחייבים להצביע לסרטו של קולירין כי העובדה שסוני רכשה את הסרט להפצה באמריקה תבטיח לו מועמדות לאוסקר. ואולי זה נכון (אם כי ג'ף ברג מ-ICA, שמחזיק את הזכויות האמריקאיות של "בופור", הוא בהחלט לא כבד-קצוץ כשזה מגיע לקמפיינים לאוסקר), וכאן עולה הסוגיה שאני מדבר עליה כבר שנים שדופקת את הדבר הזה שנקרא "פרס אופיר": אין שום הגיון במשלוח הזוכה בפרס הסרט הטוב לאוסקרים. אלה שני שיקולים שונים וזרים זה לזה. אם האקדמיה רוצה שחברי האקדמיה יחליטו מי ייצג את התעשייה באוסקר שיקציבו לעניין הצבעה נפרדת (או קטגוריה נפרדת בטקס). כן, החשש שלי הוא ש"בופור" יידפק. אני לא מדבר על הנציגות לאוסקר, שזו בהחלט סוגיה שצריך לחשוב עליה היטב ולבחון למי יש יותר סיכויים, אבל התואר "הסרט הטוב של השנה", לפחות בקרב בין המצרים ללבנונים, "בופור" טוב בהרבה מ"ביקור התזמורת".

4. מה שבטוח, ובלי קשר לנבואותיי מפברואר, הוא שמועמדות לאוסקר לסרט ישראלי, נראית השנה דבר בהחלט בטווח השגה.

5. "רגע", אומרים לי, "עוד לא ראית את 'נודל' של איילת מנחמי. אל תסגור כלום עד שלא תראה אותו". בסדר, מקבל את הטיפ. אראה את "נודל" ביום שני. מישהו ראה את "החוב" או כל אחד מהסרטים האחרים ויכול להמר אם יש להם סיכוי כלשהו? (ואגב, איך נכנסים להקרנות האקדמיה? יש 700 חברי אקדמיה הזכאים לכרטיס זוגי, כלומר 1400 מוזמנים פוטנציאליים על אולם סינמטקי המכיל 388 כסאות. אז איך נכנסים? פשוט, מגיעים מוקדם ותופסים מקום. ואם יש לכם סבלנות, מחכים להקרנה החוזרת)

6. מי שעשוי להידפק כהוגן מ"ביקור התזמורת" הוא אושרי כהן. עד לפני דקה הוא היה המועמד לזכות באופיר על "בופור". כרגע קשה לדמיין מצב בו ששון גבאי אינו הזוכה. ואני כבר מהמר על אדיר מילר ומיכל שטמלר מ"הסודות" כשחקני משנה. אמשיך לעדכן הימורים ככל שאראה את שאר הסרטים.

7. אני לא סמכות לענייני פרוטוקולי האוסקר, אבל בעניין השפה הזרה נדמה לי שלא צריכה להיות בעיה ל"ביקור התזמורת". יש בסרט מספיק עברית וערבית כדי להיחשב "סרט בשפה זרה" למטרות האוסקר. רצוי, כמובן, שמישהו מוסמך ממני יבדוק את הנושא.

פתאום קלטתי שבחודש הקרוב מתקיימים לא מעט אירועים שאני מנסה לזכור, ואולי אפילו לכתוב עליהם פה או שם. למטרות סדר עצמי, וגם כדי לשתף אתכם, הנה הרשימה:

18-23 ביוני: פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי, סינמטק תל אביב. שנה שניה לפסטיבל שמארגן יאיר הוכנר, והשנה זה מתחיל להיראות כמו הדבר האמיתי. ג'יי ברנן מ"שורטבאס" יגיע להופיע. "קווינסיניירה", שזכה בקאן לפני שנה וחצי ינעל, ולפניו יורקן "אני לא רוצה לישון לבד" של צאי מינג ליאנג (שראיתי הבוקר. אני כל כך אוהב את הסרטים של צאי. זה לא מסרטיו הכי טובים, אבל עדיין כל שוט שם הוא כמו יהלום).
25 ביוני עד 14 ביולי: פסטיבל קולנוע אוסטרלי בסינמטקים. המגיב קובי מאוסטרליה הזהיר אותנו בתגובות לפני כמה ימים לא להתפתות ל"עשר סירות קאנו" ו"ג'ינדביין". אני אצפה בהם בימים הקרובים ואוסיף את דעתי.
25 ביוני: "חזק-חלש-חזק", הסרט על הפיקסיז, הוט פריים.
30 ביוני: "חצי נלסון", יס 1
5-17 ביולי: פסטיבל הקולנוע בירושלים. יש הרחבה להלן.
5-6 ביולי: בלונד רדהד*. חתיכת דילמה: "רטטוי" בבריכת הסולטן או בלונד רדהד ורוקפור בהאנגר 11. החיים איומים כאן גם כשהם נהדרים. מצד שני, בלונד רדהד כבר הבריזו לנו באוגוסט שעבר (הם היו אמורים לחמם את דפש מוד), אז אולי הם יבריזו שוב? האלבום החדש שלהם, "23", נהדר*.
7 ביולי: איגי פופ והסטוג'ס.
18-22 ביולי: פסטיבל בובות, חולון. כולל הקרנת פסטיבל סרטי הבובות של התר הנסון, הבת של ג'ים הנסון. אני ממעריצי ג'ים הנסון, ועצוב לי שבנו בריאן, שמנהל את עסקיו אחרי מותו, לא ירש מיליגרם מהכשרון של אביו. מעניין יהיה לראות מה עושה הבת, התר.

=========

דן עידכן בתגובות שלשום: "Blades of Glory" מת ועלה לגן העדן של המפיצים הישראליים שם הוא ינוח במשכבו בשלום עד בכורתו בדי.וי.די. יענו, נגנז. וואו, המפיצים בישראל ממש שונאים את וויל פארל. אותי הוא דווקא נורא מצחיק. זה הלהיט הרביעיי ברציפות של פארל שעף כאן לפח אחרי "קטן עליו" ("Elf"), "והרי החדשות" ("Anchorman") ו"לילות טלדגה". סוג של ביזיון.

========

ביום שני הגיעו לסינמטק תל אביב נציגים של יונייטד קינג וקולנוע לב כדי לצפות ב"מדוזות", סרטם זוכה "מצלמת הזהב" של שירה גפן ואתגר קרת. שני המפיצים התעניינו בהפצת הסרט, בעקבות הזמזום שנוצר סביבו בקאן. למחרת נסגר עניין: קולנוע לב, יחד עם ירון כפתורי, יפיצו את הסרט כבר ב-28 ביוני. החלטה מצוינת לדעתי: הכיסוי התקשורתי שהזכייה בקאן קיבלה, כולל דיווח כמעט חי במהדורות החדשות, לא יישאר טרי בזכרון הציבור לאורך זמן והיה נכון להזדרז עם צאת הסרט. גם המיתוג של קולנוע לב נכון עבורו: זה סרט מושלם לקהל שבא לראות את "מחבואים" של מיכאל האנקה ויתמוגג מסרט שנון ומתוחכם, בו תל אביב מעולם לא נראתה אירופאית יותר.

===========

להקדמת ההפצה של "מדוזות" יש משמעות נוספת: הסרט יופץ בבתי הקולנוע שבוע לפני פסטיבל ירושלים ולכן לא יתמודד על פרס וולג'ין. אז מי נשאר? אני סופר בינתיים תשעה: “מתוק ומר”, דורון בנבנישטי; “ביקור התזמורת”, ערן קולירין; “נודל”, איילת מנחמי; “המקלט”, רועי הורנשטיין; “החוב”, אסף ברנשטיין; “וסרמיל”, מושון סלמונה; "תהילים”, רפאל נדג’ארי; “זרים”, ארז תדמור וגיא נתיב; “ריטה, שם זמני” של מיכל בת אדם. ומהיכרות עם הפסטיבל, הם בטח יצליחו לשלוף עוד איזה סרט או שניים בעותק רטוב מחדר העריכה. איתן גרין? אני מניח שהקומוניקט הרשמי ייצא בתחילת השבוע הבא.

אבל לחובבי אתגר קרת, יש בשורה בכל זאת: מסתמן ש"Wristcutters", ההפקה האמריקאית-עצמאית על פי "הקייטנה של קנלר", תוקרן בירושלים. אין לסרט מפיץ ישראלי. אולי באי הבלוג רוצים לארגן מגבית של 5-10 דולר לבנאדם ולקנות יחד את זכויות ההפצה של הסרט בישראל?

========

ועוד ירושלים: רשימת סרטי התעודה בתחרות וולג'ין פורסמה אתמול (כאן). אין לי שום תובנה עליה. באופן עקרוני אני נוטה להעדיף סרטים על נושאים, אישים ותופעות המתבוננים מן החוץ (לכן אני מסוקרן, למשל, מ"גודיק" של ארי דוידוביץ'), וסרטים אישיים בגוף ראשון נוטים לגרום לי להגיד "למי אכפת" לפני הצפייה. אבל מצד שני, דווקא הסרטים האישיים מאפשרים מבט לירי ופיוטי יותר, כך ששם לפעמים נמצאות ההפתעות.
אני מסוקרן לא פחות מסרטי התעודה הזרים שיגיעו לפסטיבל. עדיין לא ברור אם "Sicko" של מייקל מור יהיה בפסטיבל, אבל "לפברק מחלוקת", הסרט על מייקל מור, המבקר את שיטות התחקיר והבימוי שלו ועושה למור את מ מנסה להשיג אותו לראיון, כשהוא עסוק בלהתחמק מהם.
סרט מסקרן נוסף שאני מחכה לו מאז סאנדאנס, שם זכה בפרס הקהל, ויוקרן בירושלים הוא "בצילו של הירח", הפקה של הבי.בי.סי על משימות אפולו לירח בין 1968 ו-1972. הסרט, כך דווח, מציג קטעי ארכיון נדירים של נאס"א. ויהיה גם סרט תיעודי של אלכסנדר סוקורוב – שלישי בסדרת הקינות שלו – על המאסטרו רוסטופוביץ', שמת לא מזמן (ויהיה מושלם אם לצידו יוקרן גם סרטו העלילתי האחרון של סוקורוב, "אלכסנדרה", שהתחרה בקאן).
אני ממשיך לדלות שמות של סרטים מסקרנים שיגיעו לירושלים. אעדכן כשיהיו לי עוד.

============

*) ולמי שתהה, הנה אחת הסיבות שאני מחכה לבלונד רדהד. שיר הנושא מתוך האלבום החדש שלהם, שבעיקר גורם לי להתגעגע ל-Lush ולסולניתה מיקי ברני, שהופיעו אי שם בשנות התשעים השו-גייזריות ברוקסן.

משום מה אתמול קפצו מוני הכניסות באתר לשיא של כל הזמנים: 3,500 יוניקים ביום אחד. אחרי ששאפתי לחצות באפריל את קו 2500 היוניקים בממוצע ליום, מאי היה חודש חזק להפליא עם ממוצע של 2,800 יוניקים ליום, וכמעט חצי חודש בו המונים סופרים יותר מ-3,000 כניסות ביום. אני מזכיר לכם: הבלוג הזה מופעל ונכתב על ידי איש אחד. אתם מוזמנים להמשיך להיכנס, ואם אתם מחבבים, להעביר לינקים הלאה. האתר ממשיך לצמוח, וזה גורם לי להיות מרוצה.

=======

צפו הערב בפרק הראשון בסדרת התעודה "ששה ימים ביוני" (21:00, ערוץ 10) וענו על החידה: מי מקריא את שני המשפטים מיומנו של יצחק רבין? רמז: הקריינות בסדרה מבוצעת על ידי ירון לונדון. את קטעי היומן של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה מקריא אלון אבוטבול. אז מי רבין?

========

עוד ארבעה ימים לפרק האחרון של "הסופרנוס". ראיתי אתמול את הפרק ששודר ביום ראשון. אני מסתובב במתח. (אל דאגה, לא יהיה כאן אפילו שמצוץ ספוילר, למרות שחובבי ספוילרים יכולים למצוא כל מה שקרה בשלושת הפרקים האחרונים באייטם של MSNBC, שאני אפילו לא טורח ללנקק אליו). בלילה חלמתי על הפרק האחרון בסדרה ובחלומי כל הגיבורים נרדפים ונרצחים. הם רצים למצוא מחסה ואז מסתתרים אפילו בבית שלי. ואז מתחילים לירות ולזרוק רימונים לתוך החדרים אצלי בבית. אני לוקח את הסדרה הזאת קשה מדי. יש סיכוי שביום שני לפנות בוקר, כשאצפה בפרק האחרון, אלקה בדום לב. ובמילים אחרות: היום ב-22:00 ביס, הפרק החמישי מתוך התשעה האחרונים. הפרק "לך כמו גבר", שביים טרנס ווינטר, אחד התסריטאים הקבועים בסדרה, מתמקד ברובו בסכסוך בין פולי וכריסטופר, ומתחיל את הסחרור הפרוע שייקח את הסדרה אל קצה הצוק עליו היא עומדת כרגע.

=======

התחלתי את הפוסט עם סטטיסטיקת אינטרנט, אז הנה עוד: סקר TIM על הרייטינג באינטרנט פורסם היום. לא יודע, אני לא מצליח להאמין לו. סקר אוף-ליין (בטלפון אני מניח) בין אלף איש? לא אומר לי כלום. איך זה שיו-טיוב לא נמצא בין עשרת המקומות הראשונים? ומיי-ספייס? אני מרגיש די בטוח שיש להם יותר כניסות בארץ מ"גלובס" או "דה מרקר". סקר משונה.

======

אם החמצתם את הטקסט שכתבתי ביום שישי ל"7 לילות" על הצעת החוק האידיוטית של שר התקשורת אריאל אטיאס לנקות את האינטרנט הישראלי מפורנו והימורים (טוב, כל עוד לא רוצה לצנזר בלוגים על קולנוע), אתם יכולים לקרוא גרסה מורחבת שלו כאן.

הידיעה הזאת מ"ההוליווד ריפורטר", על התקנת מקרני ההי-דפינשן הראשונים ברזולוציית 4K של סוני בבתי קולנוע בלוס אנג'לס, ממלאת אותי שמחה ותקווה גדולה. אני באמת מאמין שברגע שטכנולוגיית ההיי-דפינישן תהיה נגישה לקנייה במחירים סבירים (לבתי קולנוע) הקולנוע יחווה מהפכה. אבל חשוב מזה, מנקודת המבט שלי: זו עשויה להיות נקודת מפנה היסטורית ודרמטית לכל סצינת הקולנוע הישראלית. בואו נדמיין: אם יימצא תורם לרכישת מקרן 4K לסינמטק תל אביב, כל מה שנצטרך כדי לראות את העותקים המשופצים של "ד"ר סטריינג'לאב" ו"מעתה ועד עולם" זה קלטת בטא דיגיטלית. לא עוד סלילי פילם ענקיים ששינועם עולה הון וצריך לחכות בתור שעותקי הפסטיבלים יתפנו ועד שהם יגיעו לישראל הם כבר יהיו מאוד לא משופצים אלא שרוטים ובלויים. מרגע שענייני זכויות ההקרנה יסודרו, זה עניין של הכנסת קלטת לתיק יד, או משלוח אובר-נייט בקורייר ב-200 שקל (שלא לדבר שבעתיד הלא רחוק הסינמטק יוכל להוריד את הסרט בקו לווייני או אינטרנטי מקודד ממחזיק הזכויות הישר להארד-דיסק, ואז מחירי השינוע יעלמו לחלוטין). הצד הפיזי של הקרנת הקולנוע – הגלגלים וזמינותם – הוא אחד המכשולים הגדולים בהבאת סרטים אלטרנטיביים למסכים בארץ. הצד הפיזי של הסרטים מייקר מאוד את עסק ההפצה לסרטים, והופכת סרטים עם קהל יעד של 20 אלף צופים לעסק לא משתלם. והכי חשוב: הקרנת היי-דפינישן 4K נראית נפלא. העתיד הדיגיטלי משמח אותי עד מאוד.

ומתי נראה מקרני היי-דפינישן בארץ? רק כשלבעלי בתי הקולנוע כאן לא תהיה ברירה. הסרטים הדיגיטליים בתלת-מימד הם הגביע הקדוש החדש (ישן) של הוליווד. האולפנים בהיפר-ונטילציה מרוב התרגשות. הנה סקירה שלי על העתיד התלת מימדי של הוליווד, הן של IMAX והן של הקרנות היי-דפינישן באולמות קולנוע רגילים – שמתחיל לבצבץ כבר עכשיו, אבל יהפוך לצונאמי ב-2009. האם זה יהיה קוריוז משונה וקצר מועד כמו שני הגלגולים הקודמים של סרטי התלת-מימד, בשנות החמישים ושנות השמונים? אם אין לכם סבלנות לקרוא הכל, לפחות תגללו עד סוף הטקסט לקרוא את תגובות בעלי בתי הקולנוע בישראל לשאלה: תלת מימד בישראל – מתי?

continue reading…

פששש… קהל קשה יש כאן. חשבתי שהתגובות על "הסודות" יהיו קצת יותר מגוונות. היתה תגובה אחת שסיקרנה אותי במיוחד: רצף נימוקים על כמה הסרט מכעיס ומקומם (אך מקצועני) והסיפא – הסרט יהיה שלאגר אצל הקהל. והרי כבר שנים שאין עוד נתק בין הקהל והביקורת כשזה מגיע לקולנוע הישראלי. אז מה יראה הקהל בסרט שהמגיבים כאן לא ראו. אוו ממה יתעלם הקהל שהמגיבים לא מצליחים לסלוח לו?
אני חשבתי שב"הסודות" יש המון דברים משובחים. אני מסכים שיש בו מגרעות, אבל אני רואה מגרעות בכל סרט, אני פשוט הולך עם הסרט עד סופו ומנסה להבין האם הוא יותר עמוס דברים טובים או מגרעות. האם יותר נהניתי או יותר סבלתי. והמילה "מקצועני" היא מחמאה בעיני, ולא מילת גנאי. ול"הסודות", לדעתי, יש קלף מנצח (חוץ מליהוק מופלא והופעת בכורה אדירה של מיכל שטמלר): כל עשרים הדקות האחרונות שלו מרגשות ונפלאות.
מי שרואה, לא משנה באיזו הקרנה, מוזמן לדווח התרשמות.

======

בתור סרט שלא מעט אנשים (חוץ ממני) כנראה די חיבבו, מתחיל להיווצר הרושם שאף אחד לא סובל את "שודדי הקריביים: סוף העולם". בארצות הברית הוא התרסק בסוף השבוע השני. "Knocked Up", הסרט שאני מאוד מחכה לו של ג'אד אפטו ("בתול בן 40"), הכניס פר-אולם יותר מ"שודדי הקריביים". ובישראל? אחרי שמפיצי הסרט התגאו בפתיחה של 3 מיליון שקל (אבל מעולם לא מסרו בכמה ימים נאסף הסכום הזה), השבוע הקומוניקטים דוממים. מראשון-עד-ראשון הכניס "שודדי הקריביים" בישראל רק עוד 1.6 מיליון שקלים נוספים, והגיע לסכום נוכחי של 4,677,028 מיליון שקל, שהם כ-148 אלף כרטיסים. זה בכלל לא מספר רע, אבל אין שום התאמה בין הפתיחה העצומה וההמשך המדולדל. אולי כל מי שרצה לראות את הסרט כבר ראה אותו בשבוע הראשון.
"ספיידרמן 3" הכניס 5,296,892 מיליון שקל בתום חודש להפצתו, שהם כ-168 אלף כרטיסים.

======

אני מרבה להתלונן בבלוג על אורי קליין. היחס שלו לקולנוע הישראלי העכשווי מקומם אותי במיוחד. אבל כשהוא טוב, הוא הכי טוב. אין עוד אחד בארץ שהיה יכול לראיין את מרסל אופולס יותר טוב ממנו. כדאי לקרוא.

=======

עוד קריאת חובה: במאי האוונגרד קנת אנגר (כבר בן 80) כותב על "ספיידרמן 3": "ערימת החרא הכי גדולה שראיתי מימיי". ואז הוא הולך ומחרבן על ראשם של טובי מגווייר וג'יימס דין. דוגמה:

high school kids are 15-years-old, 16, 17 (maybe 18-years-old if they're not very smart), and then they get kicked out. You don't have 23 or 24-year-olds like James Dean in American high schools. But there's James Dean (who was incidentally one of the most embarrassing, overacting embarrassments) trying to impersonate a 16-year-old kid and failing miserably.

אני לא מסכים, אבל נהניתי לקרוא.
(ויה MCN)

========

שניים מהסרטים הכי מדוברים בעת האחרונה בסצינת הארט-האוס הם "ג'ינדביין" שביים מארק לורנס ("לנטנה") ו"עשר סירות קאנו" של רולף דה-הר. החדשות הטובות: שניהם יוקרנו בסינמטקים במסגרת פסטיבל הקולנוע האוסטרלי שייפתח ב-25 ביוני.

========

לפני כשבוע פרסם האתר "Cinematical" ידיעה שפורסמה קודם ב"גרדיאן" שנשמעה כמו בדיחה מצוינת: הבמאי מייק פיגיס נעצר בשדה התעופה בלוס אנג'לס לחקירה ממושכת אחרי שנשאל על ידי איש ביקורת הדרכונים מה מטרת בואו ופיגיס ענה לו "I'm here to shoot a pilot". סיפור מעולה. אלא שהיום מתברר שהוא מעולם לא קרה. עוד אגדה אורבנית התנפצה. ה"האפיגנטון פוסט" מדווח.

======

איך נשמע לכם לבלות ערב בחברת מירנדה ג'וליי, המקריאה סיפורים מספרה החדש, ועם דיוויד ביירן שמראיין אותה על הבמה, ועם סינדי שרמן ומישל גונדרי בקהל? לי זה נשמע מושלם. אנדרו הולטקרנס, שדיווח על האירוע ב"ארטפורום", נשמע קצת סובל.

ועוד מירנדה ג'וליי: בגיליון הפיקשן השנתי של "הניו יורקר" התבקשו סופרים לכתוב על חוויות קולנועיות. מירנדה ג'וליי כותבת על הסרט הראשון שצילמה: סרט קצר בשם "אטלנטה", "הוא נמשך עשר דקות, חמש דקות מהן היו מיותרות".

========

ונדמה לי שזה אחד הסימנים לפני בואה של האפוקליפסה: 45 עובדי מפעל ליצור פופקורן באנגליה פוטרו מעבודתם כי מכירות הפופקורן ברשת אודיאון, לה הם מספקים את פופקורניהם, הולכים ומצמטקים. אבל הכי מנוול: הפיטורים יכנסו לתוקף רק בסוף הקיץ, אחרי שעובדים יגמרו להכין את המאנצ'יז לקהל של "שרק השלישי", "הסימפסונים" ו"הארי פוטר". אם יתגלו מקרים של פופקורן מורעל, תדעו איפה להתחיל לחפש את האשם.

הקרנת האקדמיה של "הסודות" של אבי נשר היתה ביום חמישי. הטרום בכורה במוצאי שבת בנתיבות. הפרמיירה אתמול בסינמה סיטי. מי היה, מי ראה, למי יש משהו להגיד?

=======

התקשורת רצה לפרסם את הקומוניקט: וויינסטין וסוני רבות ביניהן על הזכות להפיץ את "ביקור התזמורת" באנגליה ובסקנדיביה. לא יודע, אני לא אוהב דיווחים חצי אפויים על מהלכים באוויר. תמיד נראה לי שמישהו מנסה לקטוף קרדיט על משהו שאולי בסוף לא יקרה. וחוץ מזה: לוויינסטין ולסוני/מ.ג'.מ יש הסכם שיתוף פעולה בענייני הפצה, לא? וחוץ מזה וחוץ מזה: אם כבר מפיקי הסרט מפרסמים על מלחמות המפיצים, קחו עצה חינם: יש נאחס על הארוויי וויינסטין. מגע הזהב שלו מימי מיראמקס התפוגג. מאז שהוא הקים את "וויינסטין קומפני" ויצא לדרך עצמאית נטולת דיסני כל הסרטים שהוא נגע בהם מתו. לקריאה נוספת בעניין.

=======

ועוד קומוניקט פזיז: "גורי אלפי ואורנה בנאי ידבבו את 'רטטוי'". בעתיד. זה יקרה. תכף בא. הנה זה מגיע. אבל ב"עיתון תל אביב" מופיע ראיונונצ'יק (גללו מעט מטה) עם אורנה בנאי: "השבוע: בעיקר יושבת באולפן ומדבבת סרט מצויר חדש שנקרא "רטאטוי". משחקת בתפקיד אישה צרפתיה". אה, אז היא כבר מדבבת. לא תדבב. לא משנה, בקומוניקט כתבו "תדבב". אנחנו לא בודקים.

=======

מיצאו את ההבדלים:

========

זוכרים את טאשה ודישקה ואת הגרסה שלהן ל"היי" של הפיקסיז? עכשיו קבלו את הקליפ החמודון הבא, מטעם חבורת סטארט-אפיסטים טרוטי עיניים.