ב-6 במרץ 2006 כתבתי את הפוסט "המתווך" בו ניבאתי, או ייחלתי, לכך שכניסתו של שילה דה בר למו"מ מול איגודי היוצרים תהיה נקודת המפנה בסכסוך בין הוט והיוצרים. כך כתבתי לפני כשנה וחודשיים:

לא יפתיע אותי אם נציגו של נוני מוזס בדירקטוריון HOT, שילֹה דה בר, יהיה האיש שיביא לפיוס ההיסטורי בין היוצרים ובין HOT.

וכך קראתי ב"הארץ" היום (מכתבתו של אסף כרמל שפורסמה שלשום, אבל אני בפיגור):

"כשהיוצרים פתחו במאבק על זכויות יוצרים מול חברת הוט (שמוזס הוא אחד מבעליה, א"כ), הציע מישהו להפגיש אותנו עם אדם מקורב מאוד למוזס בתקווה שאולי יסייע לנו", מספר הבמאי אורי ענבר. "נפגשנו עם שילה בבית קפה, ובין השורות הוא כל הזמן ניסה להבהיר לנו שהוא לא ממש קשור לעניינים. אז סתם גילגלנו שיחה מעניינת, שבאמת לא יצא ממנה כלום. אחרי כמה חודשים, בשיא המאבק, התקשר אלי יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, יורם מוקדי, ואמר שהוט רוצים לפגוש אותנו. הגענו למשרדי המועצה, ושם חיכה לנו שילה, שאמר מיד, 'כמה כסף אתם רוצים?' היה די משעשע לגלות שמי שלא קשור לעניינים בעצם חותך את העניינים".

כמו כן, כך כתבתי ב-6 במרץ:

ושלא יהיו לכם ספקות, בתוך כמה שנים דה בר יהיה מנכ”ל של אחת הזכייניות (צנגן, מאחוריך) או עורך “ידיעות אחרונות” (גינת, מאחוריך).

נזרקות כאן לא מעט ספקולציות, נבואות, תחזיות ומשאלות. רובן מתפוגגות באוויר הדק או סתם מתרסקות על סלעי המציאות. נחמד לראות שאחת לשנה יש גם אחת, או שתיים, שמתגשמות.

פנו לעצמכם עשר דקות כדי להתמוגג מ"רובוט-צ'יקן", הסדרה הפרועה והנפלאה של סת גרין. הפרק הראשון מכיל פארודיה מעולה על "רובוטריקים". אם תאהבו, אעלה בהמשך את הפרק עם הפארודיה על "האימפריה מכה שנית".

ואם כן, מתי מתקיים 1 במאית?

רוצים שיר מצחיק ומופלא שמתאים גם ל-1 במאי וגם לכותרות המדיניות בעיתוני היום? היכנסו והאזינו לשיר שאני מנגן היום לפרולטריון המדוכא של "דה מרקר קפה".

הנה כאנטיתזה לפוסט הבלוקבאסטרי מהבוקר, הצד השני של המטבע:

הכירו את פאולו צ'רקי אוסאי, במאי איטלקי שעבד במשך שש שנים על סרטו הלא-עלילתי "פאסיו", רצף של דימויים המלוּוים בפסקול של ארוו פרט. שש שנים הוא עבד, וכשהוא גמר, הוא שרף את הנגטיב. רק שבעה עותקים הוא השאיר. הוא רוצה לשמר את הייחודיות של המופע הקולנועי, החד פעמיות. הוא לא רוצה מפיצים, לא רוצה די.וי.די, רוצה ללוות כל הקרנה והקרנה באופן יחודי. זה מסוג הדברים שפולקלור ניזון מהם. הסרט, שהוקרן השבוע בפסטיבל טרייבקה (בתוך כנסייה), גם מקבל תשבוחות. פעם אנשי פסטיבל ישראל היו מאגנים הקרנות של סרטים אילמים בליווי תזמורתי. כבר שנים שזה לא קרה. אולי הסרט הזה הוא הזדמנות לחדש את המסורת, על נקודת המפגש בין קולנוע, קונצרט, תערוכה ומופע. הנה הדיווח של ה"הראלד טריביון".

הייתי רוצה שקולנוע פריז יעשה קאמבק. או קולנוע כמוהו. אבל כשאני קורה כמה תלאות עוברים בעליו של קולנוע רפרטוארי ליד בוסטון, אני מבין שזה כנראה כבר לא יקרה.

ומהצד השני של הספקטרום האמנותי: "ספיידרמן 3" פוגש שני בלוגרים ותיקים ונחשבים שקורעים לו את הצורה: אן תומפסון ודיוויד פולנד. ביום חמישי בערב המוקדם אוסיף כאן את 35 השקלים ושני הסנטים שלי. מקווה שגם אתם.

אין לי מושג מה הציפיות מ"ספיידרמן 3" אצל המפיצים בארץ. מה שבטוח, שאר הסרטים ההוליוודיים שמציגים עכשיו בבתי הקולנוע לא זזים. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" של היום את "נקסט" ראו בסוף השבוע הראשון לצאתו בארץ 5,400 איש. חצי מכמות הצופים של "בופור" באותו סוף שבוע (שהיה סוף השבוע השמיני שלו). גם בארצות הברית הסרט החדש של ניקולס קייג' – ש-45 הדקות האחרונות שלו הן יומית סבירה, גם אם מטומטמת להפליא – התרסק לגמרי. קייג', קובה גודינג ג'וניור ורנה זלווגר צריכים לעשות חשבון נפש קולנועי עמוק. "הישרדות: סלבריטיז" הוא אולי רעיון לא רע אם יוצע להם.
"פגוש את הרובינסונים" הוא סרט אנימציה מדובב של דיסני שפשוט לא מוצא קהל. 35,000 איש ראו אותו בארץ בחודש מאז צאתו, על פי האתר. "300" התחיל חזק מאוד ואז נעצר במקום: 87,000 איש ראו אותו עד כה. ו"על הכוונת" עושה עסקים בינוניים עם 17,000 כרטיסים בעשרה יומים. הסרט היחיד ששובר כאן קופות בשבועות האחרונים הוא "החופשה של בין" עם 110,000 כרטיסים בחודש.

שומעים את זה? זה השקט שלפני הסערה. אנחנו אמנם גרים בישראל, וזה נורא רחוק מהוליווד, ואנחנו אמורים להיות בוגרים וסנובים יותר ולכן סרטי קומיקס ופעולה לכאורה לא מזיזים לנו, אבל יש תחושה שמשהו עצום עומד לקרות. ואם המשהו העצום הזה לא יקרה, הרי שזה דבר עצום בפני עצמו.
עונת סרטי הקיץ נפתחת בסוף השבוע. עד לא מזמן זה היה "סרטי הקיץ באמריקה", עכשיו האירוע הוא גלובלי. הבכורה האמריקאית של "ספיידרמן 3" תתקיים הלילה בפסטיבל טרייבקה. הסרט ייצא מחר בלא מעט טריטוריות באירופה ובאסיה. מחרתיים בישראל. וביום שישי באמריקה. ניקי פינק, בלוגרית אחת, מדווחת שהצפי של הוליווד הוא שהקיץ הזה ישבור שיאים ויניב הכנסות של 4.5 מיליארד (מיליארד!) דולר. ושוב, אנחנו אמורים להיות הבוגרים והצוננים, אנחנו אלה שמדי מרימים גבה תרבותית ואומרים "למי אכפת כמה כסף סרט מכניס". ובכל זאת: 4.5 מיליארד דולר. מקולנוע. לא ממכירות נשק, לא מכריית יהלומים, לא מתעשיית התרופות. מקולנוע. סרטים. זה לא קסם?

מצד שני, אתם יכולים לדמיין שיש לא מעט אנשים בהוליווד ובשאר העולם שלא ממש ישנים טוב בימים האלה. אם הקיץ הזה לא יעמוד בציפיות, ולא יכסה את ההשקעות, האדמה תפער את פיה והוליווד תיבלע לתוך הגיהנום הבוער.

מאי באמריקה וברוב העולם נראה ככה: "ספיידרמן" ב-3 במאי, "שרק השלישי". ב-17 במאי, "שודדי הקריביים 3" ב-24 במאי. הולך להיות טבח בבתי הקולנוע. אנשים ייכנסו לאמוק. ואם לא הם, אז מנהלי האולפנים. ובישראל? "ספיידרמן" ו"שודדי הקריביים" יוצאים יחד עם אמריקה והעולם, אבל ג.ג העיפו הצידה את "שרק השלישי". הוא ייצא כאן רק ב-28 ביוני. כנראה כדי לא להידרס על ידי הסרטים האחרים, וכדי להתקרב יותר ליולי, בו יוצאים הילדים לחופשת הקיץ. (וגם, באופן הכי פשוט: אין מספיק מסכים בארץ כדי לאכלס שלושה סרטים שיוצאים בו בזמן בהפצה אולטרה-רחבה). "שרק השלישי" הוא הסרט היחיד מבין השלושה שיוצא בארץ מדובב ובכך מתאים לצפייה כלל-משפחתית. מה שמעלה את השאלה: האם זו לא היתה טעות מצד א.ד מטלון להוציא גם גרסה מדובבת לעברית של ספיידרמן 3?

ב-14 ביוני ייצא בארץ "Blades of Glory" קומדיית ההחלקה-על-הקרח של וויל פרל, שתקרא בעברית "שניים על הקרח". אבל שלא תחשבו שבין "שודדי הקריביים" ל"שרק השלישי" תהיה דממה. לא. ב-7 ביוני יוצא "אושן 13" וב-14 ביוני יוצא "הסודות" של אבי נשר, שזה הכי קרוב ל"שודדי הקריביים 3" תוצרת ישראל מבחינת ציפיית הקהל וסיכוייו להצלחה. איזה בלאגן. זו עונה מעולה להיות בעל בית קולנוע, אבל זו עונה איומה להיות מפיץ.

"שניים על הקרח" זכה אתמול למועדויות בפרסי הקולנוע של אם.טי.וי שיחולקו ביוני. הנה הרשימה המלאה. אבל אנשי אם.טי.וי הצליחו להבריק עם המיזם החדש שלהם (שהוא צעד נוסף, ומבריק למדי, במלחמה של סאמנר רדסטון, בעלי הרשת, ביו-טיוב): צלמו וערכו פארודיה על אחד הסרטים המועמדים, העלו אותה לרשת, וחמשת היוצרים שסרטם יזכה למירב קולות הגולשים יוטסו לטקס לשבת בקהל כמועמדים לכל דבר. אחד מהם יזכה בפרס "Best Spoof". אתר התחרות, עם ההקדמות של ברט ראטנר וג'קי צ'אן, פונה באופן מושלם לקהל היעד שלו, בין 15 עד 25, וגורם אפילו לי להרגיש צער שאני לא שולט באף תוכנת עריכה ולא יכול להגיש להם את הפארודיה שלי: "300 מיס סאנשיין קטנות", בו יוצאת משפחה דיספונקציונלית למסע כדי להשתתף בקרב נגד הספרטנים. בואו נעשה הסכם: אם אתה מגלים על התחרות הזאת דרכי, ואם אתם שולחים להם סרטון, ואם אתם זוכים ועולים על הבמה. אימרו בנאום הזכייה שלכם "תודה ל-www.open-it.co.il/orange". צאו לדרך.

אוקיי, עכשיו כשהנערים הנמרצים עזבו לעיסוקיהם, נשארנו רק הבוגרים הרציניים והאיכותיסטיים. אלה שבוודאי נלהבים, ובצדק, מהעובדה שפסטיבל הקולנוע הצרפתי נפתח היום בסינמטקים. ויש מה לראות בו. "מולייר", סרט הפתיחה (שעולה למסכים בסוף השבוע), ממש חינני. "אל תדאגו, אני בסדר" הוא הברקה קטנה ומפתיעה שלא ראיתי אותה באה. סרט שדי הולך איתי. הוא גם עולה מסחרית, בשבוע הבא במוזיאון, אבל כדאי להקדים ולתפוס אותו, ולראות אותו מבלי שיודעים עליו הרבה. ועל הסרטים החדשים של אנדרה טשינה וז'אן קלוד בריזו אני מקווה – בלי נדר – להרחיב מחר. אתם מוזמנים לעדכן מה ראיתם ואיך היה.

עדכון: נכון לאתמול, "בופור" מכר 270,856 כרטיסים בשבעה שבועות.

קראתי לאחור את שלל התגובות מיום העצמאות ונתקלתי בדיון שהתנהל ושהחמצתי סביב השאלה מהו הסרט הישראלי הקופתי בכל הזמנים. כמה מגיבים זרקו מיני מספרים, חלקם מדויקים, חלקם מופרכים. אז בואו נעשה קצת סדר.
על פי נתונים שפירסם בסוף שנות השבעים מרכז הסרט הישראלי במשרד המסחר והתעשייה (ותודה למאיר שניצר שעזר לי לאמת את הנתונים שהיו בידי) אלה הסרטים הישראליים שמכרו הכי הרבה כרטיסים בארץ:

"אסקימו לימון": 1,350,000
"קזבלן": 1,203,000
"סאלח שבתי": 1,200,000
"שני קונילמל": 900,000
"לופו": 865,000
"כץ וקרסו": 865,000
"מבצע יונתן": 812,000

מתוך שבעה סרטים, ארבעה ביים מנחם גולן ושניים הוא הפיק. רק "שני קונילמל" לא קשור אליו. יש האוהבים להזכיר שביחס לגודל האוכלוסיה באותה תקופה (1963) "סאלח שבתי" הוא אולי הסרט הקופתי בכל הזמנים בכל העולם, אבל אני נצמד למספר הכרטיסים ולא ליחס הכמות מול מספר התושבים.

אחרי שנות השמונים זו קרן הקולנוע הישראלי שעוקבת אחר מכירת הכרטיסים לסרטים הישראליים. הסרט היחיד שהיה שובר קופות אבל לא הופק באמצעותה בשנות השמונים והתשעים היה "שתי אצבעות מצידון", שהופק על ידי דובר צה"ל אבל לא ברור כמה כרטיסים הוא מכר (מכיוון שהוקרן בסוף שנות השמונים לכל חייל בשירות פעיל אין ספק שהוא זכה לקהל צופים עצום, אבל אין בידיי תיעוד כמה מתוכם רכשו כרטיסים).
אלה הסרטים הקופתיים ביותר של קרן הקולנוע מ-1980 עד 2000:

"מאחורי הסורגים": 600,000
"בלוז לחופש הגדול": 285,000
"החיים על פי אגפא": 220,000
"חולה אהבה בשיכון ג'": 205,000
"הקיץ של אביה": 200,000
"שורו": 200,000
"נועה בת 17": 193,000
"אחד משלנו": 188,000
"צלילה חוזרת": 160,000
"סיפורי תל אביב": 157,000
"שירת הסירנה": 118,500

בין "חולה אהבה בשיכון ג'" (1995) ועד "חתונה מאוחרת" (2001) יחלפו שש שנים עד שסרט ישראלי נוסף יחצה את קו 200,000 הכרטיסים.

ולא רק הקולנוע הישראלי: בפעם האחרונה שסרט כלשהו מכר בישראל יותר ממיליון כרטיסים זה היה בדיוק לפני עשר שנים, ב-1997, עם "טיטאניק".

אם אתם מנויים של יס, אל תחמיצו את השידורים החוזרים היום של "חמש המכשלות", היצירה הקולנועית הכי מבריקה שלארס פון טרייר היה מעורב בה מאז "רכבות לילה". במסווה של סרט תיעודי זהו למעשה אקספרימנט נפלא בפורמליזם קולנועי ודו קרב של מוחות בין שני קולנוענים מבריקים.
בסוף השבוע המוקדש לפון טרייר בערוץ יס 3 חסרים כל הסרטים הראויים שפון טרייר היה מעורב בהם (חוץ מ"רכבות לילה") אבל הסרט חשף בפני את "אקדח יקר שלי", סרט משונה מאוד שביים תומס וינטרברג ("החגיגה") על פי תסריט של המנטור שלו. הסרט נראה כמו ספין-אוף לטרילוגיה האמריקאית של פון טרייר. כמו תסריט שהיה אמור להיות המשך ל"דוגוויל" ו"מנדרליי" אבל נזנח. וכמו בסרטיו הקודמים, פון טרייר מוותר על דרמה אמינה לטובת מסר חשוף: האמריקאים האידיוטים מאוהבים באקדחים שלהם, וזו הסיבה שהאומה הזאת כה שטופת אלימות. העניין הוא שהרעיון הבנאלי הזה והתסריט המשונה מייצרים, בסופו של דבר, סרט שדי קשה להתיק את העיניים ממנו. הוא נמאס עלי מהר מאוד, אבל הייתי חייב לראות לאן הסרט הזה הולך. וחוץ מזה, כמות הציטוטים שיש בו לקובריק הפכה אותו גם לשעשועון צפייה סביר.

כמה דיווחים ששווה לקרוא:

דיוויד ד'ארסי כותב מפסטיבל טרייבקה על "מלון תשעה כוכבים" של עדו הר ועל "החופש הגדול" של דוד וולך, אותו הוא משווה בהתפעלות לסרטים של ברגמן וברסון (ומציין לשבח, ובצדק, את הצילום של בועז יעקב).

ו"מלון תשעה כוכבים" יוקרן בפילם פורום בניו יורק מ-23 במאי (ויה indieWire).

ועוד מ-indieWire: "ידיים קשורות" של דן וולמן זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל פאלם ביץ'.

סטיב אריקסון מ-The Reeler מדווח מטרייבקה על "הבועה" של איתן פוקס וסרטים מזרח תיכוניים נוספים.

רוג'ר איברט נכח ביום רביעי בפתיחת פסטיבל הקולנוע שלו. אשתו צ'אז הקריאה דברים בשמו.

גלן קני, המבקר של "פרמייר", כתב פוסט מצוין בו העלה תמונות שצילם השבוע בשדרה השמינית במנהטן בכמה מהלוקיישנים בהם הסתובב טראוויס ביקל ב"נהג מונית" ב-1976, והוא משווה אותם לפריימים מהסרט המקורי.

בניו יורק חגגו שלשום יום הולדת 20 ל"ריקוד מושחת". איפה פה זו הפינה בה אני יכול להסתתר בצלליות, להסמיק קלות ולהודות שאני חושב ש"ריקוד מושחת" הוא סרט נפלא?

"ניו יורק מגזין" מגיש:חמישה סרטים קצרים שמוצגים השבוע בפסטיבל טרייבקה.

דיוויד מאמט ביים שתי פרסומות חדשות לפורד. הנה הן (אם כי הדרך היותר משעשעת היתה לשים את הפרסומות ולבקש מכם לנחש מי ביים אותן):

1. Quicker than a BMW

2. Quieter than a Lexus

כמה הודעות ממזכירות הבלוג לפני הכל:

– התוכנית האסיאתית במוזיאון תל אביב תימשך עד ה-9 במאי (ב-10 במאי יעלה שם הסרט הצרפתי הדי מקסים "אל תדאגו, אני בסדר"), כך שמי שעדיין מתכנן לראות את אחד הסרטים במוזיאון אל תשכחו את הקופון שאירגנו לכם כאן בפסח ועדיין תקף, בו תוכלו לקנות כרטיס שני בחצי מחיר.

– לפני כשבועיים הוספתי בטור הצד משמאל מודעה קטנה המפנה למארז הדי.וי.די של "יומן". כמו עם קופון הסרטים האסיאתיים גם מדובר במין פרסום פרו-בונו להפנות את תשומת לבכם לדברים שאני חושב שהם מעולים, וממילא אינם מסחריים מדי. אבל שימו לב, אגלה לכם סוד קטן. המחיר של מארז פרלוב בחנות "האוזן השלישית" הוא 350 שקל, ואני מודה שזה לא סכום פעוט. אפילו אני נרתעתי ממנו בתחילה. אבל אם תקנו את אותו מארז און-ליין דרך אינדיק, החנות המקוונת של "האוזן", הוא יעלה לכם רק 300 שקל.

============

כל מי שנולד אחרי שנות הששים והתעניין אפילו במעט בפוליטיקה הפנימית של הוליווד יכול היה להיות בטוח שג'ק ולנטי, שגריר הוליווד לעולם, היה שם תמיד והוא חי לנצח. אתמול, אחד האנשים הכי חזקים בהוליווד, וללא ספק האיש שעיצב את פניה של הוליווד בת זמננו, של אחרי עידן האולפנים, מת בגיל 85. הוא היה השמעון פרס של הוליווד.
ולנטי היה הפה של האולפנים מ-1966 עד 2004. ב-1966, כדי לנתק את האולפנים מאכיפת הצנזורה המוסרית של הממשל הפדרלי, הוקם אירגון הגג ה-MPAA, המייצג את האינטרסים של שבעת האולפנים ההוליוודיים המרכזיים. הארגון הזה נועד להיות הגוף המתווך שבין הוליווד לוושינגטון, גוף שיעשה בקרה עצמית, וולונטרית, על הוליווד. כשחיפשו מישהו שיעמוד בראשו הגיעו האולפנים אל ולנטי, יד ימינו של נשיא ארצות הברית באותם ימים, לינדון ג'ונסון.
ולנטי היה חברו הטוב והקרוב ביותר של ג'ונסון. שניהם ילידי טקסס. ולנטי היה גם פעיל במפלגה הדמוקטית ועזר לקמפיין הבחירות של הצמד קנדי וג'ונסון ב-1960. ב-1963 ביקש ג'ונסון מחברו הטוב מטקסס לרכז את כל נושא יחסי הציבור לקראת מסעו הגדול ומתוקשר של הנשיא קנדי למדינה בנובמבר של אותה שנה. במסע ההוא נרצח הנשיא קנדי. ולנטי היה בשיירת המכוניות. והוא היה לצד ג'ונסון על אייר פורס 1 כשהוא הושבע לנשיא אחרי שהוכרז מותו של קנדי.

לינדון ג'ונסון מושבע לנשיא על סיפון אייר פורס 1,
22 בנובמבר 1963. מוקף בעיגול: ג'ק ולנטי,
ילדון בן 41

ב-1966 הוא נטש את הפוליטיקה לטובת הקולנוע, בעיקר כי האולפנים רצו לצידם תועמלן שהוא חברם הטוב של אנשי הבית הלבן וגבעת הקפיטול. והיה המייסד והנשיא הראשון של ה-MPAA, הוא שלט באירגון הזה עד פרישתו לפני שלוש שנים. הוא האיש שהגה ויזם את שיטת מידרוג הגיל הקיימת בקולנוע האמריקאי מאז 1968.
בשלוש השנים האחרונות לכהונתו הוא הפך לדובר התקיף ביותר של תעשיית הבידור נגד ההורדות הפירטיות באינטרנט. העובדה שוולנטי הפך את המלחמה בפיראטיות האינטרנטית למסע צלב שלו בסוף חייו הפכה אותו גם למושא ביקורת מצד מבקרים צעירים, שראו בו סמן מיושן להוליווד שלא מצליחה להתחדש (אירוני, או אולי בעצם הגיוני, כשחושבים שזה האיש שעזר להוליווד לעצב את פניה המודרניות אחרי שתפיסת העולם הקודמת, זו של שיטת האולפנים, קרסה בשנות הששים).

ולנטי, חבר קרוב של קירק דאגלס, ידע להצטלם
כמו כוכב קולנוע. בפעם היחידה שפגשתי אותו, בפסטיבל
ונציה 2003, הופתעתי לגלות כמה הוא איש קטן עם ראש ענק

ואכן, כשהגיע לגבורות הודיע שהוא מתחיל לחפש יורש ומסמן את תאריך פרישתו. הוא ניסה לשכנע את ביל קלינטון להחליף אותו. אך לבסוף נבחר ברנש בשם דן גליקמן.
בשלוש השנים מאז פרישתו עמל ולנטי על ספר זכרונותיו, שייראה אור ביוני השנה. אם אני זוכר נכון – אנסה לאמת בהמשך הסופשבוע – ולנטי גם היה אחד התורמים לבניית סינמטק ירושלים.

"הוושינגטון פוסט" פירסם הספד מקיף על האיש ופועלו. ויש שם גם גלריית תמונות מצוינת שלו.

הקרנת העיתונאים ל"ספיידרמן 3" הסתיימה בחצות ורבע ומיד התחילו להגיע הסמ"סים והטוקבקים. ואני חייב לציין בהפתעה שהתגובות די פנומנליות.

סמסים (אני כמובן שומר על אנונימיות המגיבים, שלא רוצים לסכן הזמנות עתידיות):

א':
"בכלליות, אחלה סרט. הכי מפוקס מבין השלושה. קצת מרחק גדול מדי בין אקשן לאקשן".

ב':
"האווירה הכללית באולם התחלקה בין אלו שאהבו, אלו שחשבו שזה ארול מדי, ואלו ששנאו".

ג':
"סרט גאוני".

ד':
"הטוב מהשלושה לדעתי. אפל יותר, הדמויות עמוקות יותר ולפעמים נדמה שאפילו קירסטן דאנסט פחות מעצבנת".

ובתגובות מהאייטם "מלכת העכביש":

עדן:
היה בסדר עד לא משהו. “ספיידרמן 3″ הוא סרט נפוח וארוך מדי עם יותר מדי עלילות ורעים שמזכיר מהבחינה הזו גם את “שודדי הקאריביים 2″ וגם את “באטמן לנצח”. קטעי האקשן בו מבריקים ומופלאים אבל כל רגע חסר אקשן בסרט נוטה בד”כ להיות משעמם או סנטימנטלי עד כדי גיחוך.

חן חן:
האפקטים המרהיבים, האזכורים העדינים אך המצמררים ל9/11, רבדים פסיכולוגים כה מורכבים עד שגם לאקאן ופרויד היו מתקשים לעכל אותם, שני רשעים עסיסים ומוצלחים להפליא, והבת של רון הווארד בשיער בלונדיני – בזכות כל אלה “ספיידרמן” 3 הוא סרט גאוני.

רתם:
יש ב”ספיידרמן 3″ יותר מדי עלילות ויותר מדי סנטימנטליות מביכה, אבל מצד שני הוירטואוזיות של הבימוי, המורכבות הפסיכולוגית (היחסית) והרעים המעולים הופכים אותו לסרט הכי מהנה בסדרה עד כה. ההשוואה הכי טובה היא לסרטים של שפילברג בשנים האחרונות – קולנוע ברמת על, שנפגם בגלל קיטש אינפנטילי קשה מנשוא.

אורון:
מי שאהב את 2, יתחרפן לטובה מ-3.

רון:
ספיידרמן 3 הוא סרט רע. רע רע רע. קיטש מהסוג הגרוע ביותר ולכאורה-מודע-לעצמו.

יעל שוב מ"טיים אאוט" שלחה גם היא אימייל לניקי פינק. בראבו, יעל. זה כבר פוסט שני של פינק, הילדה הרעה של הבלוגרים ההוליוודיים, בנושא. (זה הראשון). פבלו אוטין ואהרון קשלס, הגיע תורכם לשלוח מייל. רותם דנון וישי קיצ'לס, אתם אחר כך.