האייטם הזה עלה לאתר ביום חמישי, 31.5, ב-21:30. אני מקפיץ אותו כעת לראש האתר לטובת אלה שלא ראו אינטרנט בסוף השבוע ואולי קשורים לנושא, או מוצאים בו עניין. במהלך השישי-שבת הגיעו אלי שפע חומרים נוספים ואנסה לעדכן במהלך היממה הקרובה.

ביום חמישי בשש ננעל מכרז שהעסיק כמה מאנשי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בשבועות האחרונים: על פי מידע שהגיע ל"סינמסקופ" ארבע קבוצות ניגשו למכרז כדי להפעיל החל מינואר 2008 את ערוצי הסרטים של הוט.
מנכ"ל הוט, דוד קמיניץ, החליט להוציא את הפעלת ערוצי הסרטים למכרז ולא להאריך את החוזה עם חברת יסמין טי.וי שמפעילה את הערוצים כרגע. מטרת המכרז, טוענים גורמים המקורבים לנושא, היא להוזיל באופן משמעותי את העלויות של הפעלת ערוצי הסרטים.
פניתי לקרני זיו, סמנכ"ל התוכן של הוט, בניסיון להבין אילו חברות הגישו הערב את מסמכי המכרז. כל מה שזיו הסכימה להגיד הוא "הגישו יותר משלוש קבוצות, אני מקווה שתוך חודש תהיה לנו החלטה בנושא".
על פי הידוע לי הקבוצות שניגשו למכרז הן "מפל" בראשות ליאורה ניר, "ענני תקשורת" בראשות אודי מירון, "יסמין טי.וי" בראשות יוסי עוזרד (המפעילה הנוכחית) ו"יונייטד קינג" בראשות משה אדרי.

כמה שאלות מסקרנות אך גם מטרידות עולות מכל עניין המכרז הזה:

1. האם המכרז הזה הוא לא יותר מקרב ראש-בראש בין יוסי עוזרד, לשעבר מנכ"ל איי.סי.פי, ובין השריף החדש בעיירה שמנסה להראות לכולם מי הבוס? בדיוק היום כתבתי למדורי ב"פנאי פלוס" (ליום רביעי הבא) על הרפרטואר הדי מופלא שמופיע בימים אלה בערוצי הסרטים של יס ושל הוט. האם זה לא מקרה של רצון לתקן דבר שאינו שבור, רק כדי להוכיח מנהיגות?
2. אני מבין מה יסמין עושה במכרז, וקל לנחש מה האינטרס של יונייטד קינג, שיש לה ספריית סרטים משלה שיכולה להניב לה כעת הכנסה חוזרת (אם כי הסרטים הפרטיים של יונייטד קינג הם ברובם בי-מוביז ולא מייג'ורים, מהאולפנים הגדולים. לא שהייתי מתנגד לערוץ בי-מוביז של ניו אימג' וסמואל חדידה, אבל אני מקווה שיהיו להם גם דברים אחרים). אבל אני סקרן לדעת מה הכילו ההצעות של מפל ושל ענני. מאיפה הם ישיגו סרטים להפעלת הערוצים עד ינואר 2008? הרי אם הם יצטרכו לקנות את הסרטים שכבר קיימים אצל יסמין ההגיון טוען שכבר ההצעה שלהם לא יכולה להיות זולה יותר. האם יש להם מקורות חלופיים?
3. על פי כמה מקורות שונים שהעבירו לי מידע בשבוע האחרון, משה אדרי ויונייטד קינג התחילו את העבודה על המכרז בשיתוף עם "פורום פילם" של מוקי גרדינגר. העובדה ששני גופים שאמורים להיות מתחרים, ועד לא מזמן היו אפילו מסוכסכים באופן גלוי סביב השימוש במותג "סינמה סיטי", מטרידה מאוד. האם השותפות במכרז בין "פורום פילם" ו"יונייטד קינג" פורקה בגלל סכסוכי העבר או בגלל בעיות רגולציה? והאמנם הקשר בין החברות אכן נותק או שהוא רק הוסווה בדפי המכרז, כדי ליצור מראית עין חוקית?
4. ואפילו בלי שיתוף הפעולה בין פורום פילם ויונייטד קינג: האם הממונה על ההגבלים תאשר לחברה שכבר יש ברשותה 20 מסכים (בקרוב כפול מזה), חברת הפצה, חברת הפקה וחברת די.וי.די גם להפעיל ערוצי טלוויזיה? זו לא שליטה מונופוליסטית בכל שרשרת ההפקה, ההפצה, וההצגה של סרט, באופן שמטרל תחרות?
אני יודע על כמה מפיצים קטנים שחוששים שאם יונייטד קינג תזכה במכרז, זה יביא למעשה למחיקתן של כל חברות ההפצה הקטנות בארץ, שעבורן מכירת חבילות סרטים לערוצי הסרטים הוא מקור הכנסה בלתי מבוטל. כששאלתי כמה מהחברות הקטנות יותר האם במקרה כזה הם יערערו על הזכייה, יעתרו לבג"צ או יפנו לרגולטור כולם היססו וענו שהם יצטרכו לבדוק. אף אחד מהם לא ימהר להסתכסך עם מי שבסופו של דבר לוקח את סרטיהם למסכי הקולנוע שלו, להפצת הדי.וי.די שלו ואולי בעתיד גם לערוצי הטלוויזיה שלו.
5. ולא פחות מסקרן: "ביקור התזמורת", הסרט של ערן קולירין שזכה לשבחים בקאן ונקנה להפצה כמעט בכל העולם, הופק על ידי יוסי עוזרד וחברה אחות של "יסמין טי.וי", יולי אוגוסט הפקות. האם הצלחתו של עוזרד כמפיק תירשם כעת לזכותו בדו-קרב בינו ובין קמיניץ? או שההצלחה הבינלאומית של "ביקור התזמורת" תגרום לעוזרד בכלל להעדיף להתעסק בהפקת קולנוע במקום בהפעלת ערוצי הסרטים?

אמשיך לעקוב אחר הסיפור הזה בתחילת השבוע.

כשחדשות 10 בחרו לשלוח דווקא את ינון מילס לרומניה לעשות כתבה על צילומי "אדם בן כלב", לא היה כדאי שהם יציידו אותו, נגיד, עם הדף של פול שריידר מ-IMDB? זה היה מונע מהכתב לעשות פדיחות ולכנות את התסריטאי של "נהג מונית" "במאי גרמני". ומעניין מה יחשוב מילס על האייטם שלו אם יגיע דצמבר והסרט לא יהיה מוכן, או שהמבקרים לא יחפשו סופרלטיבים, או שהקהל לא יגדש את אולמות הקולנוע או שהמועמדויות לאוסקר לא יוכרזו? לא יותר מדי מילים ריקות על סרט – מעניין ומסקרן ככל שיהיה – שאיש עוד לא יודע איך הוא ייצא? שרדר, יש גם מקום להזכיר, ביים גם סרטים שנגנזו. אבל האייטם, למרות ניסוחיו הבעייתיים של מילס, מהנה למדי.

=========

יש לי בעיה גדולה עם הפרק הרביעי מתוך תשעת האחרונים של "סופרנוס" ששודר ביס השבוע. יש משהו מרושל תסריטאית – וזו אחת הפעמים הבודדות שהרגשתי את זה בסדרה הזאת – בסיטואציה בה טוני הופך למהמר כפייתי אחרי רצף הפסדים. כל עלילת ההימורים הזאת כתובה רע. אבל הופעת האורח של ננסי סינטרה במסיבת ההכתרה של פיל ליאוטרדו, וטוני בחלוק מזמזם את "Comfortably Numb" (הומאז' פצפון ל"השתולים" שיזכה לפיי-אוף מדהים בעוד שני פרקים) מצילים את הפרק הבעייתי הזה. רציתי לכתוב עליו בהרחבה, אבל איל פרידמן כתב עליו ב"וואלה" טקסט פשוט מושלם. פסקה לדוגמה:

ולסיום הסצינה – כשסינטרה זורקת לפיל וטוני "אתם שניכם מתכוננים ללכת הביתה ביחד?", היא עוקצת אותם, בהומופוביות יתירה, בדיוק איפה שכואב לשניהם. מותו של ויטו, בשל נטייתו המינית, המוות שמעיב על כל הפרק, שעומד בין שני הבוסים ומכריח אותם להתמודד עם ויטו ג'וניור הקטן. ועוד משהו – זה לא סתם שפיל אומר שם בגסות "אני מניח שהקקי לא נופל רחוק מההומו", כשמאוחר יותר קקי זה בדיוק מה שויטו ג'וניור עושה במקלחת לעיני כל.

ניתוח מעולה.

=======

הידיעה הזאת מ"הלוס אנג'לס טיימס" מאוד מעניינת בעיני: חברת הסבונים והשמפו "דאב" (שבעבר הייתי חובב גדול של מוצריה), תשקיע 3 מיליון דולר בהפקה העצמאית לרימייק של "הנשים", סרטו של ג'ורג' קיוקור מ-1939. דיאן אינגליש ("מרפי בראון") כתבה ותביים וישחקו מג ראיין, אווה מנדס, אנט בנינג, קנדיס ברגן וג'יידה פינקט סמית. והאם שלושה מיליוני הדולר אומרים שהסרט יהיה מלא סצינות מקלחת המציגים מוצרים של "דאב"? כנראה שבכלל לא. המצבת מוצרי החברה בכלל אינה כלולה בהסכם ואינה נדרשת על ידי החברה.

The companies view investment in niche movies as a way to promote a lifestyle, rather than a brand. Dove, for instance, plans to launch a marketing campaign for "The Women" that plays off of its "Campaign for Real Beauty," which garnered attention in 2004 with innovative ads featuring real women of all shapes and sizes in their underwear.
English plans to create a director's blog for the Dove website, http://www.campaignforrealbeauty.com . In addition, she will make a short film for the site that will chronicle the making of "The Women" featuring the movie's stars and crew.

וחוץ מזה, בתור אחת המשקיעות בסרט, "דאב" גם תוכל לראות תשואה להשקעתה אם הסרט יכסה את תקציבו בן 15 מיליון הדולר.
האייטם הזה מעניין בעיני כי אני כבר אומר מזה זמן שיש דרך ליהנות מתמיכה של תאגידים ומפרסמים בסרטים ובדרמות גם בלי להראות את יהודה לוי שותה חלב תנובה באופן בולט באמצע "שושלת שוורץ". נצטרך לראות מה ייצא בסוף מ"הנשים" ומה עלה בגורלו של שיתוף הפעולה בין הסרט ובין הסבוניה, אבל מבחינה אסטרטגית זו נשמעת לי התחלה של כיוון שדנשמע הגיוני כבר מזמן, רק דרש גם בגרות מצד המפרסמים וגם מחשבה על טקטיקות שיווקיות חלופיות, חוץ מהבלטת המוצר באמצע סצינה באופן שגורם לצופה הממצוע לפחות "פחחחח" שרק מזיק לדימוי המוצר, כמו גם לאמינות הסרט.

=======

"ניו יורק מגזין" מדווח על מכשיר אלחוטי חדש שיחולק לצופים ברשת בתי הקולנוע הגדולה באמריקה, ריגל. המכשיר יאפשר ליושבים באולם להודיע למנהל הקולנוע על בעיות בהקרנה מבלי שהם יצטרכו לצאת מהאולם או להתחיל לשרוק. "תלונותומט", מכנים את המכשיר הזה עורכי "ניו יורק מגזין". זה מכשיר נפלא, מהסוג שכל צופה קולנוע כבר מזמן חשב לעצמו שצריך להמציא ולהצמיד למסעד הכסא. עצם זה שהרשת נכנסה להוצאות והנפיקה את הווקי-טוקי הזה אומר שני דברים: 1. הם לחוצים בעולם בתי הקולנוע והם רוצים לגרום לצופים להרגיש שהם בשליטה. 2. הם מודים ומצהירים בזאת שאתם יכולים לשכוח מזה שסדרן או מקרין יהיו נוכחים בהקרנה לכל אורכה. האחריות לתקינות ההקרנה נופלת כעת על כתפי הצופה. ועכשיו רק נשאלת השאלה: אחרי שהסדרנים והמקרינים כבר לא במשמרתם, מי מבטיח שמנהל בית הקולנוע יהיה במשרדו כדי לשמוע את צפצופי התלונות? אוללי צריך להוסיף כפתור המאותת ישירות למנכ"ל הרשת אם מנהל הקולנוע לא מגיב בתוך שלושים שניות (והכפתור "פיראטיות" מצחיק במיוחד והופך את המכשיר הזה למלשינומט).
עורכי "ניו יורק מגזין" הרגישו שארבע הסיטואציות שהמכשיר נותן לצופים להתלונן עליהן – קול, תמונה, פירטיות, הפרעה אחרת – אינה מספקת עבור צופה הקולנוע הניו יורקי, והם מציעים לרשת את הגרסה שלהם למכשיר. מצחיק:

(עדכון, ראשון בבוקר: אויה לבושה, רק עכשיו ראיתי שב"עין הדג" כתבו על זה כבר ביום חמישי).

בעניין הגניבות וההומאז'ים של קוונטין טרנטינו שנידונו בתגובות לפוסט על "חסין מוות".

הסיפור סביב עניין הגניבה/הומאז' של "כלבי אשמורת" (ארה"ב, 1992) ו"City on Fire" של רינגו לאם (הונג קונג, 1987) כבר די ישן. אבל אם מישהו לא מכיר, הנה תקציר מצוין. והנה סרט מרתק. והנה רצף תמונות.

הבעיה הכי גדולה שלי עם התואר "גנב" לטרנטינו, לפחות כשזה מגיע ל"כלבי אשמורת", היא פשוטה מאוד: למרות הדימיון הרב, ולמרות העובדה שטרנטינו מעולם לא הודה שהוא הושפע/גנב/השאיל ובכך ללא ספק יצא קצת מניאק/שקרן/פחדן, אי אפשר להתעלם מהעניין הפשוט והבסיסי ביותר: "עיר בוערת" הוא סרט בינוני ו"כלבי אשמורת" הוא סרט מעולה. וגם אם זה רימייק לא חוקי, הרי שזהו רימייק מצוין וחכם להפליא, שגונב מהסרט ההונג קונגי כדי ליצור יצירה חדשה החבה לגודאר ולקובריק, מבחינת המשמעות, המסר והפילוסופיה, גם אם התוכן והסגנון הורם מסרטו של לאם (ושופר באופן דרמטי).

לעומת זאת, הבעיה שלי עם "להרוג את ביל" (ושימו לב למשפט "הם הרגו את ביל" ב"עיר בוערת") ועם "חסין מוות" היא שאלה שני סרטים בהם ההומאז'ים היו גלויים, מכוונים, מוצהרים, אבל התוצאה היתה פחותה מהמקורות. סרג'יו ליאונה (מאיטליה) והאחים שואו (מהונג קונג) אוכלים את "להרוג את ביל" בלי מלח, וכל אחד מסרטי הפאלפ/גריינדהאוס שטרנטינו גונב מהם את "חסין מוות" מוטרף, סקסי ומבהיל פי כמה ממנו (טרנטינו נורא בוטה כשזה מגיע לאלימות ודם, אבל הוא באופן עקבי שמרן להחריד כשזה מגיע לסקס). זה לא אומר שבכל אחד מהסרטים האלה של טרנטינו אין כמה שיאים, אין סצינות מופלאות ואין הוכחות לכשרונו העצום. יש. אני חושב שמשני ה"להרוג את ביל"ים אפשר היה לערוך סרט מעולה אחד בן 90 דקות. אבל הסך הכל היה מאכזב. אלא אם – ועל זה טרנטינו כנראה בונה – לא ראית סרט קולנוע מימיך לפני כן.
אז שיעשה הומאז'ים, שיגנוב, שיעשה קולאז'ים. אין לי שום בעיה עם זה בכלל. להפך, אני מת על הומאז'ים/ציטוטים/פאורודיות/פוסטמודרניזם (רק חכו וראו איך אני מלקק את האצבעות מ"אושן 13" בשבוע הבא, שכולו מחרוזת ציטוטים וגניבות אחת ארוכה). אבל שיצור דברים בעלי משמעות, חשיבות, יחודיות ועצמאות. כמו שעשה פעם.

האם הפיראטים של "שודדי הקאריבים" הם מטאפורה לפיראטים? הנה הביקורת שלי על "שודדי הקאריביים". ועוד בקטנה על "כלה בהשאלה", צרפתי חמודונצ'יק.

ובקשר ל"חסין מוות" של קוונטין טרנטינו:

אז מה עושים עם קוונטין טרנטינו? האם פשוט להרים ידיים ולהכיר בעובדה שזה האיש ולקבל אותו בחיבה כמות שהוא, או להמשיך לצפות שיבוא יום והוא – כמו שאומרות המורות – יגשים את הפוטנציאל שהוא בעצמו הבטיח בתחילת דרכו. מה שכן, אני כבר מוצא עצמי זה סרט שלישי מתפעל מטרנטינו מהצד, אבל מתקשה להתחבר לפרויקטים שלו. והמצב, בעיניי, רק הולך ונהייה חמור יותר: נדמה שהאיש פשוט מאבד שליטה על עצמו.
זה התחיל עם "להרוג את ביל". טרנטינו רצה לעשות סרט פעולה קליל, עמוס דם, הומאז' לסרטי הקונג-פו למערבוני הספגטי, הלך לצלם את הסרט הקטן שלו וחזר עם סרט באורך שלוש שעות, שפוצל לשני סרטים שונים. אני הרגשתי שיש כאן מאמץ יתר. בא טרנטינו, גנב מפורצי דרך אמיתיים, חיבר כמה סצינות פעולה מצוינות, כתב דיאלוגים מושחזים אבל במקום פרויקט צידי לחימום הקנה עד סרטו הרציני והמשמעותי, יצא מעין פסטיבל "להרוג את ביל" שמנסה להעמיד פנים שזו היתה יצירה קולנועית משמעותית.
ועכשיו זה קורה שוב עם "חסין מוות", סרטו החדש. טרנטינו מצליח לנצל את הבורות הקולנועית של העולם כדי ליצור סנסציה מסרט חביב ומשעשע (ומאוד אלים) אבל זניח לחלוטין, טראשי במכוון. הרעיון, אולי כבר קראתם כאן או שם, היה לחבר שני סרטים באורך שעה שיביימו טרנטינו וחברו רוברגט רודריגז לסרט אחד בשם "גריינדהאוס", שיהיה הומאז' לסרטי הטראש הזולים של תחילת שנות השבעים. אלא שטרנטינו ורודריגז עובדים בלי מעצורים ובלי אלוהים: במקום סרט באורך שעה לכל אחד, הם חזרו עם סרטים הנושקים לשעתיים. אחרי קיצוצים מאסיביים הגיע "גריינדהאוס" לאורך המשותף של למעלה משלוש שעות והסרט נכשל כלכלית באמריקה. כדי לנצל את המוניטין הבינלאומיים של טרנטינו הוחלט לפרק את הצימוד ולהפיץ את סרטו של טרנטינו, בגרסתו המלאה, כסרט נפרד. אלא שעכשיו התוצאה תמוהה: כשהוא מנותק מהכותרת הפארודית "גריינדהאוס", הממחזרת את חוויית פסטיבלי הטראש בבתי הקולנוע המיושנים והמוזנחים, לא ברור למה סרטו של טרנטינו מתגאה במראה מיושן במכוון: פילם דהוי, חומר גלם שרוט, סאונד חורק. טרנטינו מנסה לשחזר חוויה פרטית כנער שראה סרטים ירודים באיכות נמוכה. הוא לא יודע שבישראל כך נראו הסרטים האיכותיים והיוקרתיים עד ממש לא מזמן. לא חוויה שאיש כאן מתגעגע אליה ורוצה למחזר.
וכך, גם פרויקט הצידי והמבודח הזה יצא משליטה. סרט טראש זול וירוד שעולה 30 מיליון דולר להפקה? לא צריך לראות גאון פיננסי כדי להבין למה ההפקה האת כשלה כלכלית. אז כן, כהומאז' לסרטי שנות השבעים, תוך העתקה בוטה של "עקיצה בשישים שניות" ("המקורי, לא הזבל עם אנג'לינה ג'ולי", כפי שנאמר במחווה עצמית בסרט עצמו), "חסין מוות" הוא סרט מאוד מבדר. עמוס נערות במכנסיים קצרות שמדברות ומדברות ומדברות, עם סצינה אלימה אחת מצוינת באמצע, ועם סצינת מרדף מעולה בסוף הנמשכת רבע שעה. זה סרט פרטי, פנימי, סינפילי, כמעט לא קומוניקטיבי, שמציג את טרנטינו כמי שמטורף על כל תת ז'אנר זניח. הוא לא במאי, הוא מבקר קולנוע עם כשרון לבימוי. ואני עדיין מחכה שהוא יגמור כבר עם פרויקטי הצד הזניחים שלו, שהשלתטו לו על הקריירה, ויתחיל לעשות סרטים משמעותיים יותר. לחזור לעשות סרטים שאחרים ירצו לחקות, במקום להפוך לחקיין של סרטים אחרים.

מתוך "פנאי פלוס" של אתמול.

"רטטוי", סרט האנימציה של פיקסאר בבימויו של בראד בירד ("משפחת סופר על", "ענק הברזל"), יפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים ב-5 ביולי. הסרט יעלה בארץ שבוע אחר כך.

אבל בפסטיבל ירושלים יש עוד 199 סרטים חוץ מסרט הפתיחה. והפסטיבל השנה, כך מסתמן, יהיה גיק-פרנדלי. רישמו לפניכם להכין כרטיסים ל"אני קיבורג אבל זה בסדר" של פארק צ'אן-ווק ול"המארח" של בונג ג'ון הו. סרט קוריאני מסקרן נוסף שיוקרן בירושלים הוא "אשה על החוף", של הונג סאנג סו, שכל סרטיו הקודמים הוקרנו בירושלים. גם "Rocket Science" של ג'פרי בליץ ("ודייק") יהיה שם. עכשיו רק נותר לראות האם יסכימו סרטי שפירא לתת לירושלים את "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", שזכה השבוע בפסטיבל קאן.

ובשבוע הבא יפורסמו הסרטים הישראליים שיתחרו על פרס וולג'ין בירושלים. יש להניח שהסרטים הבאים, המועמדים לפרס אופיר, יהיו שם: "מתוק ומר”, דורון בנבנישטי; “ביקור התזמורת”, ערן קולירין; “נודל”, איילת מנחמי; “המקלט”, רועי הורנשטיין; “מדוזות”, אתגר קרת ושירה גפן; “החוב”, אסף ברנשטיין; “וסרמיל”, מושון סלמונה; “תהילים”, רפאל נדג’ארי; “זרים”, ארז תדמור וגיא נתיב; "ריטה, שם זמני" של מיכל בת אדם. אני מניח שיצטרפו אליהם לפחות עוד סרט אחד או שניים נוספים. אולי איתן גרין? ואם הסרטים החדשים של סרז' אנקרי ויניב ברמן מוכנים, אולי גם הם.

אם בעבר הסרטים הכי מסקרנים הוקרנו בפסטיבלים בחיפה ובירושלים, הרי שהשנה יש לשני הפסטיבלים הוותיקים האלה בפעם הראשונה תחרות על הכותרים: "נערות הולה", נציג יפן לאוסקרים השנה, מוקרן ממש בימים אלה בפסטיבל אשדוד; "הדרך לגוונטאנמו" של מייקל ווינטרבוטום ו"רסיסים מאבו גרייב" התיעודי יוקרנו בשבוע הבא בפסטיבל קולנוע דרום; ו"אני לא רוצה לישון לבד" של צאי מינג ליאנג יהיה סרט הנעילה בפסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי בסינמטק תל אביב בעוד שבועיים (ומעניין במיוחד: הסרט נקנה להפצה על ידי יונייטד קינג ויהיה מסקרן לראות האם אכן יופץ מסחרית אחר כך, אם כן זה יהיה סרטו הראשון של צאי, אחד הבמאים הגדולים של ימינו, שיוקרן מסחרית בישראל).

אז כמה הכניס "שודדי הקריביים: סוף העולם" בסוף השבוע הראשון שלו?

142 מיליון דולר בארבעת ימי סוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי (יום הזכרון) האמריקאי. זה סכום שהספיק לו כדי להפוך לסרט הקופתי ביותר של ממוריאל דיי אי פעם, אבל זה פחות ממה שהכניסו "ספיידרמן 3" ו"שודדי הקריביים 2" בסופי השבוע הראשונים לבכורתם. כלומר, הישג מאוד מרשים, אבל לא ממוטט מהתרגשות. למעשה, "שוה"ק 3" הכניס בארבעה ימים פחות כסף ממה שהכניס "ספיידרמן 3" בשלושה ימים (151 מיליון דולר). בשלושת הימים הראשונים הכניס "שוה"ק 3" רק 115 מיליון דולר.

אבל בשאר העולם, התמונה מעט שונה. בדיסני טוענים ש"שוה"ק 3" רשם את הפתיחה הגלובלית הגדולה ביותר אי פעם. תוך שהוא שובר את השיא הקודם, העתיק, הנושן, שהוחזק על ידי "ספיידרמן 3" בשלושת השבועות האחרונים. הסרט, מדווחים בדיסני, הופץ על גבי 29,000 מסכים ברחבי העולם והניב 401 מיליון דולר, לעומת ה-381 מיליון של "ספיידרמן 3".

אלא ש… ניקי פינק מדווחת בבלוגה ששאר האולפנים בהוליוד מרימים גבה סקפטית ומטילים ספק באמיתות הנתונים האלה. נראה איך יגיבו בדיסני. (או, הנה).

ובישראל? יחצני הסרט מדווחים שבישראל (ממש כמו בקוריאה, יפן, רוסיה, ספרד, טייוואן והולנד) שבר "שוה"ק 3" את שיאי הפתיחה והכניס כ-3 מיליון שקלים (לעומת מחזיק השיא הקודם, "מטריקס Reloaded" שפתח עם 2.6 מיליון שקלים). זה אומר שלסרט נמכרו כבר כ-95,000 כרטיסים, כמות די פנומנלית (אם כי לפי הצפיפות באולמות שראיתי ביום רביעי זה לא נשמע נתון לחלוטין מופרך). מה שהקומוניקט הישראלי לא מבהיר הוא בכמה ימים הכניס הסרט את שלושת מיליוני השקלים שלו. הרי הסרט בישראל יצא כבר ביום רביעי, שהיה יום חג, וביום חמישי בתי הספר היו בחופשה. והאם הם סופרים גם את יום ראשון או לא? כך שבכל מקרה מדובר בסוף שבוע של ארבעה ימים ולא שלושה, מתוכם שלושה היו ימי חופשה, כך שלא בטוח, אלא אם יגיעו נתונים ברורים יותר, אם ההשוואה מול "מטריקס 2" בכלל תקפה כאן.

ובינתיים, ב"ניו יורק טיימס" לקחו את נתוני הקופות של הבלוקבאסטרים של ימי עבר, שיקללו אותם לפי נתוני המדדים מאז, והציבו מולם את נתוני שוברי הקופות של השנים האחרונות. ואז מתברר שפעם אפילו הבלוקבאסטרים היו גדולים יותר, עם הכנסות של מעל מיליארד דולרים ל"חלף עם הרוח" ו"מלחמת הכוכבים".

ואם כבר "מלחמת הכוכבים": ניקי פינק (שוב) מדווחת מכנס המעריצים ההזוי בלוס אנג'לס, וג'יימס ארל ג'ונס לא אוהב לדבר הרבה על דארת ויידר, הדמות לה העניק את קולו (למורת רוחו של דיוויד פראוס, השרירן הבריטי שהיה בתוך המסיכה, שהיה בטוח שקולו הוא זה שיישמע בסרט הסופי לפני שלוקאס דיבב אותו).

זו התמונה שהסתכלתי עליה הכי הרבה בשבוע האחרון מאז שצולמה בפסטיבל קאן. היא פשוט נפלאה בעיני. 30 ומשהו במאים, מהטובים בקולנוע העולמי, בפריים אחד.

אתם מוזמנים לנסות לזהות לבד, או להיעזר ברשימה*.

אבל, אנא, עזרו לי לענות על השאלות הבאות:

1. מי לטעמכם חסר בתמונה מבין הבמאים בני זמננו? לי, למשל, חבל שיש שם את האחים דארדן, האחים כהן אבל אין את האחים טאוויאני. ובקלות היייתי מוותר על קלוד ללוש.
2. מה אומר עמוס גיתאי לאטום אגויאן?
3. ומה, בשם כל הקדושים, קרה למייקל צ'ימינו?

*) רשימת המצולמים, אחרי הקפיצה.

continue reading…

יום שני, אחה"צ. הפוסט עודכן ותוקן.

הנה הרשימה המלאה של כל הפרסים שחולקו בפסטיבל קאן שננעל אמש.
continue reading…

עוד 24 שעות. מחר ב-20:30 יתפרשו צוותי "סינמסקופ" ברחבי קאן, סלולריים ביד, ויסמסו (אני מקווה) בזמן אמת במהלך טקס חלוקת הפרסים. אתם מוזמנים לעקוב כאן בשידור חי.

========

משונה מאוד: גלן קני, המבקר של "פרמייר", פרסם בבלוגו שפרס מצלמת הזהב יוענק ל"קונטרול" של אנטון קורביין (הסרט הכה מסקרן על חייו ומותו של איאן קרטיס, סולן ג'וי דוויז'ן). הבעיה היא שפרס מצלמת הזהב מוענק רק מחר (ויש לא מעט המקווים שהוא יוענק ל"ביקור התזמורת" הישראלי). אז מה העניין? האם הוא התבלבל עם שלושת הפרסים האחרים שכבר הוענקו ל"קונטרול" אמש בטקס נעילת אירועי השבועיים של הבמאים, או שהוא פשוט מסר באופן אגבי מידע בלעדי שעדיין לא נמצא בידי אף אחד אחר? (עדכון: סתם טעות. קני עידכו את פוסטו)

========

לקח לי כמה ימים עד שנפל לי האסימון. קראתי את המשפט הבא, שכתב אריק קוהן מ"אינדי-ווייר" על "ביקור התזמורת" (לינקקתי לקטע אתמול), אבל רק הבוקר קלטתי מה הוא אומר: An English-language comedy that balances small scale vignettes with overarching sentimentalism. לא חשבתי על זה קודם: הסרט העוסק בביקורה של תזמורת מצרית בעיירה ישראלית נידחת במדבר דובר ברובו אנגלית. זה בהחלט מסביר איך הצליח הסרט לזכות בחוזה הפצה אמריקאי, דבר די נדיר לסרטים בשפה זרה בשנה האחרונה. אבל זה גם מדליק לי את נורות האזהרה לגבי האוסקר הזר: האם יש בו מספיק עברית וערבית כדי להיות זכאי להשתלב בקטגוריית הפרס לסרט בשפה זרה? מסוג הדברים שחברי האקדמיה, כמו גם יוצרי הסרט, חייבים לבדוק ולוודא לפני שמהמרים עליו כנציג אפשרי באוסקרים (ובמילים אחרות: אולי בכל זאת "בופור"?).

======

חולקו הפרסים של שבוע המבקרים בקאן. "XXY" הארגנטינאי זכה בפרס הגדול. "מדוזות" זכה בשני פרסי משנה.

======

חולקו הפרסים בסינפונדסיון, תחרות סרטי הסטודנטים בקאן. אף סרט ישראלי לא זכה. תישלח מאיה דרייפוס ללימודי תואר שני בקולנוע.

=====

ועם קאן רגע לפני הסוף, מדווח "וראייטי" מה צפוי בוונציה השנה (בחגיגות יומולדת 75 לפסטיבל): ז'אנג יימו יעמוד בראש חבר השופטים, טים ברטון יקבל פרס על מפעל חיים וצפויות הבכורות לסרטים החדשים של פול תומס אנדרסון, טוד היינז, אנג לי, רוברט זמקיס, קן לואץ' ואריק רוהמר.

=====

ניקי פינק מדווחת ש"שודדי הקריביים III" הכניס ביומו הראשון באמריקה 38.8 מיליון דולר. שזה סכום מעולה. אבל פחות מסכום השיא שהכניס "ספיידרמן III" ביומו הראשון (אי אז בעידן הפרה-היסטורי של לפני שלושה שבועות) – 59.8 מיליון דולר. הצפי הוא שהשודדים יכניסו בשישי עד ראשון כ-145 מיליון דולר, שזה פחות מסוף השבוע הראשון של ספיידי, שהסתיים עם 151 מיליון דולר. מה שכן, בגלל שזה סוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי, השודדים אמורים די בוודאות להכניס כ-170 מיליון דולר לארבעת הימים הראשונים ולהפוך לסרט הכי מצליח בסוף השבוע של ממוריאל דיי.

======

הארווי וויינסטין מת. רגע, אל תיבהלו. זה ההארווי וויינסטין השני. יצרן הבגדים הניו יורקי שב-1993 נחטף על ידי אחד מעובדיו ונקבר בחיים לצרכי כופר. תקציר הפרשה הדי מופלאה ההיא נמצא בהספד עליו ב"ניו יורק טיימס". אני די בשוק שהארווי וויינסטין המפיק עוד לא עשה סרט מהארווי וויינסטין החטוף (ויה MCN).

======

אין לי בעיה עם זה שלמבקרים שונים יש עמדות שונות כלפי הסרטים שהם מסקרים. מי רוצה קונסנזוס, נכון? אבל הביקורת הקוטלת של יקיר אלקריב על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר היתה טקסט תמוה למדי. משפט לדוגמה: "אחרי הכל, אנחנו באים לקולנוע כדי ליהנות, ולא כדי לשבת מכווצים כמעט שלוש שעות על המושב באווירה שהולכת ונעשית פסיכומטרית מרגע לרגע. בלי רומנטיקה, סקס, צחוקים ואקשן, מה נשאר?". אה, אנחנו רק בעניין של בידור? ואחד הפילם נוארית הסבוכים המרתקים והחידתיים של העשור האחרון הוא פשוט, נו, לא מספיק כיפי. נכון. ו"שואה" של קלוד לנצמן נורא מבאס כזה. והעניין הוא שהמשך הביקורת, כשהוא מתאר את הפלונטר של כל גורמי המשטרה והחקירה שלא מצליחים למצוא דרך להגיש כתב אישום נגד החשוד המרכזי שלהם, כותב אלקריב את התיאור בשיעמום, בשעה שזהו בדיוק האלמנט, המעקב הפדנטי אחר הפרוצדורה, ההליכה אחר הספר, שהופך את "זודיאק" לסרט כה מבריק בעיניי.

=======

נורא רציתי לכתוב על הפרק השלישי מבין התשעה של "הסופרנוס". פרק נהדר בעיני, שביים פיל אייברהמס, הצלם הכמעט קבוע של הסדרה מאז יומה הראשון. מהפרקים הזכורים האלה בכל עונה, מאוד מדוד, מאוד פשוט. שני סיפורים שמצטלבים אבל לא נפגשים. אבל אני לא מצליח להיכנס לזה. בשבועות עשיתי לי מרתון הדבקת פערים וראיתי את כל פרקי "הסופרנוס" ששודרו עד עכשיו באמריקה, עד הפרק השביעי (שני פרקים לסוף). ומה שאני ראיתי בשני הפרקים האחרונים… ליבי עדיין פועם בטירוף. אבל לא אסגיר. ניסיתי לכתוב על הפרק השלישי, כאילו אני לא יודע מה הולך לבוא, אבל לא הצלחתי. בניין עומד לקרוס על ראשכם. אני עדיין מנסה להיחלץ מבין הריסותיו.
מה שכן, מגרעת אחת שבלטה בפרק השלישי: בגלל שאלה הפרקים האחרונים בסדרה נדמה שהסאבטקסט האמוציונלי המורכב של טוני סופרנו קצת נזנח. בעונות קודמות, עלילה כמו זו של המסע של טוני ופולי לפלורידה היתה מטופלת באופן מעודן יותר, מבחינת התגובות של טוני. עכשיו נדמה שכל מילה שגויה של פולי וטוני כבר מודד לו בעיניים ארון מתים, בשעה שבשנים קודמות היה ברור שלמרות שפולי יכול להיות נטל, הוא מישהו שמעמדו איתן מבחינת טוני, בעיקר בגלל קרבתו לג'וני סופרנו, אבא של טוני. אבל פתאום נראה שלטוני נמאס. זה הופך את טוני לדמות קצת פחות מתוחכמת ממה שהיא היתה בתשע השנים האחרונות. והסיפור על ג'וניור במחלקה הפסיכיאטרית היה נפלא בעיני. המחלקה הפסיכיאטרית, והגנים הנפשיים הרעועים של שושלת סופרנו ימשיכו לככב בפרקים הבאים. הפרק הבא יהיה חלש יותר, אבל אחריו מתחיל סחרור מופלא. אמשיך לדווח (ללא ספוילרים, אל דאגה).

======

במסגרת משחק השרשרת החדש בקרב בלוגרי ארצנו הטילה עלי דבורית לספר לקוראיי איך גיליתי את הרשת. בגלל שלא רציתי לשבור את רצף הדיווחים מקאן, העברתי את הסיפור לבלוג השני שלי, ב"דה מרקר קפה". אתם מוזמנים לקרוא.