להבדיל מהפסטיבלים בוונציה ובברלין, נורא קשה לעקוב אחרי כל מה שקורה בקאן, בייחוד מרחוק. קאן הוא פסטיבל כל כך עצום שגם הבלוגרים הכי חרוצים מספיקים לכתוב בערך קטע ליום ובשאר הזמן הם עומדים בתורים, רואים סרטים או יושבים במסיבות עיתונאים. וגם אז, ריבוי הסרטים גורם לכך שלא תמיד אני מוצא ביקורת לסרט שסיקרן אותי. גם בשורות שמעניינות אותי מהשוק לא מצאתי. אז או שאף מפיץ ישראלי עוד לא קנה כלום או שהם קונים אבל אלה עסקאות זניחות בהשוואה לשיא של קולומביה שקנתה אתמול הסרט של ג'יימס גריי בעבור 11 מיליון דולר.

הנה שני דברים שכן מצאתי.

הביקורות של "וראייטי" אינן בהכרח הטובות ביותר, החכמות ביותר או המייצגות ביותר, אבל כשזה מגיע לפסטיבל כמו קאן הן בוודאות הנקראות והמשפיעות ביותר. ואם ב"וראייטי" כותבים ש"תהילים" של רפאל נדג'ארי הוא סרט שיותר צופים רבים מתוסכלים ומתאים בעיקר לפסטיבלים המפיצים הבינלאומיים קוראים ועוברים הלאה. אבל כשהם קוראים של"ביקור התזמורת" יש פוטנציאל להיות להיט… ובכן, נראה מה יקרה. הביקורת של ג'יי וייסברג על סרטו של ערן קולירין היא אחת הטובות שקראתי על סרט ישראלי בפסטיבל, קחו קטע:

a warm and delightful take on cross-cultural relations that proves that sometimes a light touch is just what's needed to address serious topics. Novice helmer Eran Kolirin has a playful eye for compositions and a fine touch with thespers, occasionally playing on the borders of cute but reining in before going to the wrong side of sentiment. An audience charmer that's sure to sweep Israel — and Egypt too if allowed to open — offshore arms will be more than welcoming.

לעומתו, ליסה נסלסון היתה קרירה יותר, אך לא נטולת פירגון, כלפי "תהילים", המשתתף בתחרות הרשמית:

Exploring unresolved loss with docu-like veracity, this intimate, disturbing tale will prove more frustrating than enlightening for many viewers, despite its conversation-sparking premise. Cannes preem in competition for keenly thesped drama assures further fest dates and niche bookings.

בהמשך היא ממשיכה לשבח בעיקר את המשחק, ובעיקר את משחקם של "שני הנערים" (מיכאל מושונוב ויונתן אלסטר).

ב"הוליווד ריפורטר" עוד מנמנמים. אין ביקורות. אבל דן פיינרו, ב"סקרין דיילי", מאזן את העניינים. הוא חיבב את "ביקור התזמורת" (תוך שהוא מדגיש עד כמה התסריט בלתי מציאותי) אבל נדמה שאהב מאוד את "תהילים".

ולא רק יס 3 מכיל בונבונים היום, גם יס 2: ב-17:10 "לדפוק אליפות" ("Kicking & Screaming" במקור). קומדיית הכדורגל המאוד משעשעת עם וויל פרל ורוברט דובל. ביים ג'סי דילן, הבן של בוב דילן ואח של ג'ייקוב דילן. וב-22:00 הקרנת בכורה ארצית ל"טים אמריקה", הסאטירה המוזיקלית המופלאה, הפרועה ונטולת התקינות הפוליטית של טריי פרקר ומט סטון, יוצרי "סאות פארק". הומאז' נהדר ל"כנפי הרעם" הלועג למלחמתה של אמריקה נגד כל העולם, תוך בוז לא קטן לכל שאר העולם גם, ובעיקר תוך לעג לא רק לפוליטיקה אלא גם לסרטי הפעולה של ג'רי ברוקהיימר.

============

צרות בכותרות (מחווה לוולווט)

השם של "Wild Hogs" בעברית: "תן גז".
השם של "Surf's Up" בעברית: "תפוס ת'גל".
השם של "Bee Movie" בעברית: "כוורת בסרט".

כבר הרבה זמן לא התלוננו על תרגומים אידיוטיים לשמות סרטים, אה? קאמבק מצער.

============

מחלקת הגהה (עוד מחווה לוולווט)

למגיהי הכרזות של פורום פילם: לשחקנית הראשית ב"שודדי הקריביים" קוראים קירה, לא קיירה. הייתי מצפה שתדעו כבר. ולשחקן הצרפתי מ"לאהוב את מישו" קוראים ז'ראר דפרדייה ולא ג'ראר. ולבמאי קוראים תומא, לא תומאס.
ואגב, מישו ראה את מישו?

============

בלוגלנד (נו, אם אני כבר בשוונג)

מה קורה כשאחד מסופרי הקומיקס הגדולים בעולם מתחתן ואחד מסופרי המד"ב והקומיקס המפורסמים נמצא שם כאורח ומצלם? או במילים אחרות: ניל גיימן לא היה יכול לעשות פוקוס בתמונות שצילם בחתונה של אלן מור? (וזו דרכנו הפולנית להגיד תודה). ויה MCN.

ואפשר סוף סוף להחזיר את הלינק הזה לרשימת המועדפים. רוג'ר איברט חזר למדורו השבועי ב"שיקגו סאן-טיימס" ובמאתיים העיתונים הנוספים בהם הוא מופיע בסינדיקציה. השבוע: "שרק השלישי", "פיי גרים" של האל הרטלי והחדש של גאי מאדין.

=============

ניקי פינק חוזה, אחרי 39 מיליון הדולר שהכניס ביום שישי, ש"שרק השלישי" יגמור את סוף השבוע עם 130 מיליון דולר בקופה. היא גם מפרסמת תחזית ש"שודדי הקריביים 3" יכניס בסוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי, בעוד שבוע, 180 מיליון דולר. אם כל זה יתממש, זה אכן הולך להיות קיץ לספרי ההיסטוריה (של מדורי הכלכלה אמנם, אבל היסטוריה בכל זאת).

ועוד מניקי פינק: אם אתם בלוס אנג'לס ב-23 במאי, חופשת שבועות נניח, אל תיבהלו אם תראו מולכם 30,000 גיקים לבושים כמו דארת ויידר או לוק סקייווקר. כנס מעריצי "מלחמת הכוכבים" הגדול ביקום יתקיים בעיר השבוע, לרגל חגיגות 30 שנה לבכורת הסרט הראשון בסדרה. קארי פישר תהיה אחת האורחות באירוע. והכל ייפתח במרתון בן 17 שעות של כל ששת סרטי "מלחמת הכוכבים" לפי הסדר הכרונולוגי של העלילה (כלומר החל ב"אימת הפנטום" וכלה ב"שובו של הג'דיי"). הבעיה היחידה עם מרתון כזה הוא שמרגע שרואים את הילדון שגדל להיות אנאקין סקייווקר אין שום אלמנט של פחד ברגע שדארת ויידר נכנס לתמונה ב"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה". מי שלא ראה את סרטי מלחמת הכוכבים מימיו ויצפה בהם לפי הסדר הזה לא יבין מה מפחיד באיש עם התלבושת השחורה שמתחתיה מסתתר החננה הבכיין משני הסרטים הקודמים.
ובישראל? הכי קרוב שיש לנו לחגיגת יומולדת 30 ל"מלחמת הכוכבים" זה שידור מבורך ומוצדק של הטרילוגיה המקורית בערוץ הוט אקשן בימים שני, שלישי ורביעי.

תוספת:

הפינה של סטיבי. פשוט צפו.

(עכשיו צריך לקוות שארול מוריס או צ'אק וורקמן יקחו את חומר הגלם המעולה הזה ויערכו ממנו מונטאז' מופלא).

ושוב, וירוס. קרסתי בחמישי בערב. מתחיל להתאושש אבל עדיין די רצוץ והפוך.

======

אחת היתרונות במחלה שמתישה את כוחותיך ומרתקת אותך למיטה: הבהייה האינסופית בטלוויזיה. ואז: גילוי פנינים שהוחמצו. למשל: "תשע נשמות" של רודריגו גרסיה, סרט מקסים שממש לא היה על הכוונת שלי אבל הצליח – מבעד לצפייה לא הכי מרוכזת – די לרגש אותי. קודם כל, בזכות ההחלטה הסגנונית המחייבת וחמורת הסבר: מדובר בתשעה סיפורים על תשע נשים וכל סיפור מוגש בשוט רצוף אחד, הנמשך כעשר דקות. זה די מהמם. יותר רוי אנדרסון מבלה טאר בסגנון. המשחק, בהתאם, מופלא. הבעיה היא שלא כל האפיזודות כתובות באותה רמה. אבל הפרק השני, בו פוגשת רובין רייט פן, הנשואה ובהריון, את החבר שהיה לה לפני הנישואים (ובינתיים גם הוא התחתן), וכל זה תוך כדי שיטוט לילי בסופרמרקט, כמעט המטיר דמעות על לחיי. קטע נפלא. במהלך הסרט אמרתי לעצמי "היי, הסרט הזה יותר טוב מ'בבל'", בעיקר כי משהו בתימות של הסרטים נראה לי דומה, ואז, בכותרות הסיום, גיליתי שהמפיק הוא אלחנדרו גונזלס איניאריטו. וכן, רודריגו גרסיה הוא בנו גבריאל גרסיה מרקס והבמאי של הגרסה האמריקאית ל"בטיפול" של חגי לוי.

=======

ובתור מנוי של יס, מה שקורה מאז שלשום בערוץ יס 3 זה דבר די פנומנלי. זה כבר מנהג: אם בעבר הייתי יושב כל יום שישי עם עכבר העיר ומתענת הווידיאו להקליט סרטים שאני רוצה לראות, כעת אני עושה אותו דבר, רק בלי העכבר אלא עם היס מקס. ובשבוע אחד מצאתי כל כך הרבה סרטים ראויים להקלטה – בין אם אני רוצה לצפות בהם שוב או כי מעולם לא ראיתי – שהמכשיר פשוט התמלא עד אפס מקום. המחווה לפסטיבל קאן נפלאה: זה התחיל ביום חמישי עם "מותו של מר לזרסקו", המשיך בשישי עם "12:08 מזרחה לבוקרשט", שניהם תוצרת רומניה, והמשיך עם "400 המלקות", "צעקות ולחישות", "היומן של נני מורטי", "התנין" (גם של נני מורטי) ו"שיחות נפש". זה ממשיך היום (שבת) עם "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", מחר (ראשון) עם "המוזיקה שלנו" של גודאר. בין לבין יש גם ורנר הרצוג ובו וידברג ועוד כל מיני. בשני: "התפשטות" של מילוש פורמן, "פסיונה ד'אמורה" של אטורה סקולה, "סרט מתוק" של דושאן מקבייב והסרט החדש של ההוא שעשה את "קסם הנעורים". בשלישי: "נוסטלגיה" של טרקובסקי, "סאקו וונזטי", "תיבה רוסית" ו"כלבי אשמורת". וזה ממשיך וממשיך. תענוג.

=======

פטריק גולדסטין מדווח ב"לוס אנג'לס טיימס" שהסרט החדש של ג'יימס גריי (בו משחק גם מוני מושונוב) מעולה. ואני קורא דברים מצוינים על "אין ארץ לזקנים" של האחים כהן ומחמאות גם ל"קונטרול" של אנטון קורביין. אלה שניים מהסרטים שהכי מסקרנים אותי בפסטיבל. הערב יוקרן הראשון מבין הסרטים הישראליים, "ביקור התזמורת", כך שביקורות בטח יהיו מחר.
וכך נראה יום אחד בקאן מבעד לרגליה הפצועות של אן תומפסון מ"וראייטי". פוסט מושלם, חסר אוויר מפעלתנות, וקל לסלוח על טעויות ההקלדה ושיבוי השמות בקצב הפעילות, הצפייה והכתיבה הזה.
========

ויה גרין-סינה: ג'ים הוברמן, המבקר של הווילג' וויס, וסקוט פאונדס, המבקר של "ל.א וויקלי", צורפו לוועדה לבחירת סרטים לפסטיבל הקולנוע בניו יורק. הוברמן, אני מזכיר, בהחלט בקיא במתרחש בקולנוע הישראלי ואף שימש בעבר שופט בתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים. אולי כדאי להזמין אותו לבקר השנה.

========

והפרק השני מתוך התשעה האחרונים של "הסופרנוס": או… מיי… גוד!
ספוילרים!! ספוילרים!! ספוילרים!! ספוילרים!! ספוילרים!!
אם עוד איכשהו חשבתי שאולי דיוויד צ'ייס יחליט לסיים את הסדרה דווקא באנטי-קליימקס, עם עסקים כרגיל, אני עכשיו מתחיל להבין שאנחנו רגע לפני מרחץ דמים. הסרט שכריסטופר מולטיסנטי מפיק, "Cleaver", מצית שני פתילים: אנחנו רואים איך כריסטופר היה רוצה לדמיין את סופו של טוני סופרנו (עם סכין קצבים בגולגלתו) והוא מצית גם את זעמה וקנאתה של כרמלה, שבטח עוד תנסה לברר מה באמת קרה לאדריאנה. וכרגע, מקרי המוות היחידים בפרק הם של המאפיה מניו יורק, אבל בטוח שהם יציתו מלחמות ירושה גם בניו ג'רזי. בוס אחד מת, מועמד אחר לרשת אותו חוסל, ושני מועמדים נוספים פרשו. וגם פיל ליאוטרדו לא שוכח ולא סולח לכריסטופר על רצח אחיו. ואל תשכחו על עלילת השבוע שעבר שלא זכתה להמשך בפרק הזה: משהו יקרה בין טוני, אחותו ובובי בקלה. זה שבובי יתפס ויואשם ברצח הקנדי נראה די ברור. האם הוא ילשין על טוני? האם ג'ניס תלשין על טוני? אם יש דבר אחד שהפרק הקודם הזכיר לנו זה בעצם את התימה של הסדרה: הדבר הכי איום, הכי מסוכן והכי קטלני בעולם זו המשפחה. ואני גם מאוד דואג לד"ר מלפי. היא יודעת יותר מדי.
ואנא, אם אתם מפתחים דיון על "הסופרנוס" בתגובות, בואו ניצמד בינתיים רק לשני הפרקים הראשונים. בלי ספוילרים.

בהחלט ייתכן שהרסתי לעצמי את הצפייה ב"תנועה מגונה", סרטו החדש של צחי גראד כבמאי (והשני אחרי "ג'ירפות"). נתקלתי בפרויקט הזה לראשונה לפני כשש שנים כשקראתי את אחת הגרסאות המוקדמות של התסריט שכתבו גל זייד ועקב איילי. אז קראו לו "מיכאל קליינהאוס" ואני חשבתי שמדובר בתסריט מבריק, מצחיק, ארסי, סאטירי. התאהבתי בתסריט וניסיתי לעקוב, ככל שיכולתי, אחר הפרויקט הזה, שלקח לו זמן עד שהשיג מימון מהקרנות, עד שמצא במאי ועד שיצא להפקה. בפיתול משונה אף יותר של הגורל, בשנה שעברה היו הבת שלי והבן של גראד באותו גן טרום-חובה, כך שיכולתי מדי פעם, בפוגשי אותו בכניסה או ביציאה מהגן, להתעניין בשלום הסרט.
ואז, כשסוף סוף ראיתי אותו לראשונה בפסטיבל חיפה האחרון, שם זכה בפרס הסרט הטוב, התבאסתי ממנו. התסריט המצחיק, המדויק והקצבי הפך לסרט עגום, מריר ואיטי. ובכל זאת, חשבתי שתגובתי קשורה בכך שהגעתי לסרט עם ציפיות, עם אינטרפרטציה משלי לאופן שבו דמיינתי את הסרט, ולא כי שפטתי את הסרט על סמך קריטריונים נקיים. וכך, כשהציפיות שלי כבר מאופסות, צפיתי בו כעת בפעם השנייה. ואכן גיליתי אותו מחדש: "תנועה מגונה" הוא סרט רב מעלות, עם כמה סצינות משובחות, ושפה קולנועית מנומקת. אבל, יש אבל: הוא עדיין מזגזג שלא לטובתו בין המשובח לאומלל. התוצאה לעיתים מבלבלת ומתסכלת.

גל זייד מגלם את דמותו של מיכאל קליינהאוס, לוזר תל אביבי דכאוני שאחרי מות אביו החליט לפרוש מעבודתו בתעשייה החקלאית ולנסות לשבת בבית ולכתוב ספר. הוא קם מאוחר, מתבטל, מנסה לכתוב את פסקת הפתיחה של ספרו ומיד מוחק. קליינהאוס הוא אנטי-גיבור מובהק: תכונתו הדומיננטית ביותר היא הפסיביות שלו. האיש יוצא מגדרו כדי להימנע מעשייה, כדי לחמוק מהתפתחות, כדי להישאר כמה שיותר סטטי. הסיפור מתחיל בצפירת יום השואה ומסתיים בדיוק כעבור שבוע, אחרי צפירת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ועם זיקוקי הדינור שמסמנים את תחילת חגיגות יום העצמאות. וזה גם המהלך שעושה הדמות: משואה לתקומה, מקורבן לגיבור.
כל העסק מסתבך כשאשתו (קרן מור) מפנה אצבע משולשת לכיוון מכונית הצופרת לכיוונה ברחוב. נהג המכונית, פגוע מכך שאשה עושה לו תנועה מגונה, נותן גז ומפרק לקליינהאוס את הדלת של הרכב. אחרי שהוא חוכך בדעתו בתחילה לא לעשות דבר, מתחיל קליינהאוס לחפש צדק – תחילה בהיסוס, ואז בנמרצות הולכת וגוברת. ובהיעדרו של צדק, הוא מסתפק בנקמה. במסעו לחפש את הצדק מגלה האנטי-גיבור שהוא דווקא פרצופה של המדינה: כל המנגנונים הרשמיים – משטרה, רשויות, משרד הפנים – אימפוטנטים בדיוק כמוהו, מצטיינים בלא לעשות דבר. היחידים שיש להם דרייב להצליח, אינסטינקטים של קילרים, הם אלה שפועלים בשולי החברה, בצידי החוק, היזמים הפרטיים והאפורים שנמנעים ממגע עם מוסדות המדינה המאטים אותם.

גראד המיר את הקצביות הקומית של התסריט המקורי בנקודת תצפית מדכדכת ואפרורית. הצילום הסינמסקופי של שי גולדמן ("שלוש אמהות"), שצילם במצלמת HDV, מציג את הדמויות באופן נטול פירגון – הוא צמוד לנקבוביותיהן, חושף את כרסן, מדגיש את הבלאגן והלכלוך. ברמה הפרקטית ביותר, "תנועה מגונה" הוא בעיקר סרט מוזנח ובלתי מוקפד, כמו גיבורו. לי, כצופה, זה הציק. מצד שני, קשה להתחמק מהתחושה שיש כאן מעין "דרכים צדדיות" ישראלי, כשזייד הוא סוג של פול ג'יאמטי שיוצא למסע שמתחיל בעל כורחו, אבל אז הופך למסע של תשוקה וגאולה. כמו "דרכים צדדיות" גם "תנועה מגונה" משבץ כמה סצינות קומיות מובהקות לתוך הסיפור הדכאוני על האיש שמצוי בחסימה תמידית. ההבדל הוא ש"תנועה מגונה", למרבה הצער, הוא סרט מאוד לא אחיד. לא במשחק, לא בקצב, לא בליהוק, לא בעריכה ואפילו לא בפסקול המוזיקלי, שלעיתים נדמה כאילו הוא פועל נגד הסרט.
בראותי את התוצאה הסופית לא יכולתי שלא להיזכר בצער בסרט ישראלי אחר, "מייד אין ישראל" של ארי פולמן, שסבל כמדומני מבעיות זהות – תסריט מקורי, מרתק, עם שפה עכשווית, עם טוויסט סאטירי נוקב, אבל עם בימוי מוקפד למחצה שנע ביד לא רגישה מספיק בין הקומי/אבסורדי לדרמטי/טראגי. כך גם כאן. אולי בניסיון לקרב בין "מיכאל קליינהאוס" ל"מיכאל קולהאס", בחרו גראד ושותפיו לעבות את העלילה באלמנטים דרמטיים כבדים שממוטטים את האיזון העדין שבין האבסורד לטרגדיה.

דווקא הרגעים בהם קליינהאוס מתעורר לחיים הסרט חושף את הפוטנציאל שהיה טמון בו. ובעיקר: נדמה שחסרה לסרט מערכתו האחרונה. וכך, במקום סרט על אדם שנלחם באנשי העולם התחתון ולומד מהם את כללי המשחק, אנו מקבלים סיפור על נקמה נטולת השלכות, של איש שמתחיל מעצבן ונגמר מסוכן, אבל למרות הפרטנות של הסרט בעיצוב דמותו, עולמו וחייו, אין לנו מושג איך באמת הסיפור הזה נגמר. נותרנו באוויר.

כמה כותרת נחמדות מ"סקרין דיילי" לפני הכל:

נו, ברור. הארוויי וויינסטין חייב לייצר סערה בקנה מידה עולמי סביב הסרט כי הוא מחזיק את זכויות ההפצה הבינלאומיות ולמה שהצופה הישראלי יתעניין בסרט תיעודי על מערכת הבריאות האמריקאית? הוא יתעניין, אם בכלל יופץ בארץ, בסרט שיוכל להיות משווק תחת הכותרת "בואו לראות את הסרט שבגללו ניסו לרצוח/לאסור/לתבוע את מייקל מור".

עוד כותרת:

הו, ליבי החסיר פעימה.

ועוד ידיעה מקסימה מהבי.בי.סי: במאית אוסטרית שגרה בלונדון יצרה סרט שמבוסס כולו על שוטים שלה כפי שצולמו במצלמות אבטחה. על פי חוק חדש באנגליה רשאי כל אדם לבקש ולקבל את הצילומים ממצלמות אבטחה במעגל סגור בהם הוא מופיע. הבמאית בנתה עלילה, עמדה מול מצלמות אבטחה שונות, ואז פנתה לבקש את השוטים שלה, תוך שהיא מוחקת את פני האנשים האחרים בשוט, שאין לה רשות לעשות בהם שימוש. וכך היא יצרה סרט בשם "Faceless" בו היא האשה היחידה עם פנים בעולם עתידני בו לאנשים אין תווי זיהוי אלא רק כתמים שחורים. הרעיון מבריק – למעשה, נשמע לי רעיון יותר טוב לעשות סרט על קולנוענית שעושה כזה סרט. מעין "יצרים" במעגל סגור: מיכאל האנקה, אנדריאה ארנולד או מייקל ווינטרבוטום יתעניינו בעלילה כזאת. אבל בתום הקריאה עולה כמובן השאלה: איך הסרט? ועל זה אין תשובה. נחכה שיגיע לאנשהו.

ובענייני אינטרנט, לא קולנוע – זו היתה הידיעה המעניינת של הבוקר לדעתי, מתוך "דה מרקר": "הכנסות אתר 'מקו' של קשת יגיעו מתוכן שיווקי; יושק בתוך שלושה חודשים". (בערוץ הברנז'ה של וואלה שם, כמוני, לא מתעלפים מהצירוף "תוכן שיווקי" הכותרת מתונה בהרבה ורק מכריזה: "מקו של קשת יושק בעוד כשלושה חודשים".

הידיעה הזאת משמחת אותי מכמה סיבות:

1. זו הפעם הראשונה שקשת מצהירה בגלוי שהאינטרנט מבחינתה הוא כבר לא נגזרת לשידור הטלוויזיוני, אלא מוצר עצמאי. הוא לא פרבר הנסמך על שירותיה של עיר גדולה אלא מדובר במטרופולין בפני עצמו. ראשי קשת, בפסטיבל ראש פינה האחרון, עדיין פלטו ססמאות שהיססו ההפך: כאילו האינטרנט הוא סוג של תופעת לוואי לתכני הטלוויזיה. ברוכים הבאים למציאות.
2. יש עדיין תחושה שאין כסף באינטרנט, שמפרסמים לא ישקיעו באינטרנט. האתר הזה, מרגע שהוא מפסיק להיות לוח המודעות של קשת ומתחיל להיות אתר תוכן עצמאי שצריך לקיים את עצמו, עשוי לשנות את הלך הרוח הזה. אולי הם אפילו ימצאו סוף סוף דרך להקים לתחייה את "Mooma", האתר שהקדים את זמנו בתקופה בה איש עוד לא ידע איך מייצריםמתוכן משובח באינטרנט גם הכנסות.
3. אני לא מבוהל מהצירוף "תוכן שיווקי". אפילו להפך: אני שמח שקשת גילו סוף סוף את פיסת האדמה האחרונה בה אין עדיין רגולציה (ובתקווה שגם לא תהיה) כדי לפרוק בה את כל התיזות (המיושנות) שלה. אני חושב שזה יהיה ריאליטי-צ'ק מעניין מאוד למושג הזה "תוכן שיווקי". הרי אם זה יהיה אתר כבד מלא פרסומות, הבהובים ובעל ניווטיות מסורבלת שלא יהיה ברור מה תוכן עצמאי ומה תוכן שיווקי, הקהל פשוט ינטוש אותו. אני מניח שטוקבקים יהיו, אני מניח שפונקציית "דרגו את הקטע" תלווה כל אייטם, וברגע שהראשונים יפלו בפח ויקבלו פרסומת בוטה שמתחזה למשהו אחר, הם כבר יידעו לקבור את האייטם למען הגולשים הבאים. זה חינו של האינטרנט. אבל אם "תוכן שיווקי" אומר פשוט "חסויות" זה לא אמור להפריע לאף אחד. מה, יציק לי שיהיה על הכפתור שמפנה אותי לאתר הווידיאו-קליפים הטקסט "בחסות קוקה קולה"? לא. יפריע לי אם על נגן הווידיאו יהיה לוגו קטן של בקבוק קוקה קולה? לא. כן יפריע לי אם כל העמוד יהיה בצבעי אדום לבן עם אנימציית ג'אבה של בועות סודה ושנגן הווידיאו יהיה בצורת בקבוק ליטר וחצי משפחתי. כן יפריע לי אם בכל הקליפים יחויבו הזמרים להחזיק בקבוקי קולה. אבל בגלל שזו כזו מחשבה מ-1998 (שלא לומר 1958) לא נראה לי שזה יקרה. ואם זה יקרה, מתוך בהלה וחוסר ניסיון, תוך שנה זה יעלם כי האתר לא יתפוס. אנשים יבינו שעובדים עליהם.
4. עמיתיי אומרים לי שאני נאיבי. שלקהל הרחב לא אכפת מתוכן שיווקי והוא ממילא לא יודע להבחין בינו ובין תוכן מערכתי אובייקטיבי. האמת, אם השם "מקו" עבר סקרים וקבוצות מיקוד, יכול להיות שהם צודקים: מי שמחבב את השם "מקו" עשוי להתלהב מנגן וידיאו בצורת בקבוק קוקה קולה. אבל אני באמת חושב שיש משהו באינטרנט, שהוא מדיום המחייב הפעלת ראש, מחשבה ומעורבות הרבה יותר גבוהה מטלוויזיה בה אפשר פשוט לבהות כמו זומבי, שמחדד את החושים ואת הרגישויות. הקהל הרחב אולי לא יודע לזהות תוכן שיווקי ולהילחם בו מהסיבה הפשוטה שהרגולטור מאמין שהקהל אידיוט ושצריך להגן עליו כמו על תינוק וכך הרגישות הזאת מעולם לא פותחה כאן אצל הצופים. ובתגובה, הזכייניות משקיעות את מיטב המאמצים הקריאטיביים שלהן לא ביוזמת תוכניות חדשות אלא במציאת דרכים לעקוף את הרגולציה ועדיין לגרום למפרסם להיות מאושר. ואגב, גם המפרסמים בארץ די מיושנים אם הם חושבים שהחדרה בוטה של מוצר לתוך שידור היא "תוכן שיווקי", זה עובד רק על ילדים עד גיל 8, שרוצים בדיוק מה שיש מולם באותו רגע – ולכן רגולציה על תוכניות ילדים היא היחידה שאני מוכן לקבל – כל השאר נוחרים מול זה בבוז.
בקיצור, יהיה טוב. ואם לא, תמיד יהיו לנו הבלוגים.

1. "ספיידרמן 3" עובד לא רע בארץ. ביום ראשון, הצגה שנייה, ברב חן דיזנגוף צפו בו בין ארבעים לחמישים איש. מספר סביר ליום ראשון, הנחשב חלש. בעשרת הימים הראשונים לצאתו, ובתום שני סופי שבוע, הכניס הסרט בארץ 862,239 דולר, שהם כ-109,000 כרטיסים.

2. צפיתי בספיידרמן פעמיים, פעם אחת ביס פלאנט 4 ופעם שנייה באולם 1 של רב חן דיזנגוף, שהיה עד לפני שנה האולם הטוב ביותר בארץ. ובכן, לא עוד. המסך ועוצמת הקול עדיין מצוינים, אבל איכות הקול ביס פלאנט מעולה. שמעתי את אותן סצינות בשני האולמות וביס פלאנט החווייה היתה פשוט מצוינת בהרבה.

3. המטוסים הנושאים את נציגי ישראל לקאן – במאים, שחקנים, מפיקים, עיתונאים וגם מפיצים, מנהלי פסטיבלים ומנהלי קרנות – המריאו רובם היום. כמה ייצאו לדרך רק מחר. ועדיין, לאף אחד מהם אין בלוג. מי שרוצה לעדכן במה שקורה בקאן, במיילים או תמונות, מוזמן לעדכן בתגובות, במייל או בסמס.

4. נתקלתי ברחוב באחד האנשים שהיה בצוות השיפוט שבחר ב"Jaffa" של אייל סיוון. "נו, מה אתה אומר על הפרשה?", הוא שאל אותי. אותי זה די דוחה, עניתי. העובדה שתקשורת עושה לינץ' בסרט לפני שצולם ממנו פריים, על סמך דעותיו הפוליטיות של הבמאי היא לא פחות מציד מכשפות שלא היה מבייש את עידן מקארתי. מאמריו של בן דרור ימיני ב"מעריב" נגד הסרט, מבלי שהוא יודע על ההצעה דבר, נקראו כמו טקסטים פשיסטיים. מאחורי הקמפיין להשמצת הסרט של אייל סיוון עומדים שלושה דוקומנטריסטים מכובדים מאוד, לא אנשי ימין בכלל שבגיוסם את הקו הלאומני של "מעריב" נגד סיוון הפגינו צביעות לא קטנה שעשויה להתנקם בהם בבוא יום בו ייבחן סרטם. העניין הוא ששלושתם – שמותיהם שמורים אצלי עד שאצליח להצליב את המידע – היו יוצרים שהגישו הצעות לאותו מסלול וכנראה התמרמרו שההצעות שהם הגישו לא התקבלו. "מה שהאנשים האלה לא מבינים", אמר לי האיש שישב בוועדה, "זה שההצעה של אייל סיוון היתה פשוט באמת הכי טובה. תחקיר מעולה, חומרי ארכיון מצוינים, גישנה קולנועית מרתקת, והתזה שצוטטה בעיתונות, על הקשר בין הכיבוש לתפוזים, מהווה רק חלק קטן מההצעה המלאה".
ואגב, הוא עדכן אותי, קרן רבינוביץ' אכן פרשה מתמיכתה בסרט, אבל כבר יש קרן אחרת שנכנסה במקומה. (עדכון: מתברר שזה לא נכון. אין קרן שנכנסה במקומה. עדיין).

5. מאמר משעשע של נעם בן זאב ב"הארץ" של אתמול: על פי דוח"ות משרד התרבות נמכרים בישראל מיליון ורבע כרטיסים בשנה לקונצרטים אבל רק 910 אלף כרטיסים למשחקי כדורגל – אז למה שאנשי עסקים לא יפסיקו לקנות קבוצות כדורגל ויתחילו לקנות תזמורות? רעיון נהדר בעיניי, ובהחלט משעשע (אם מתעלמים מכל הצד העסקי של החיבור בין הטלוויזיה לכדורגל). אבל בן זאב מביא נימוק משכנע: אם אנשי העסקים משתמשים בקבוצות הכדורגל כדי ליצור קשרים, הרי שבמגרשי כדורגל הם יסתחבקו רק עם עורכי דין מפוקפקים בשעה שבהיכל התרבות ובתיאטרון ירושליים הם ייפגשו עם שופטי בית המשפט העליון. אז אנשי העסקים שחושבים ברצינות על הצעתו של בן זאב ורצים למכור את קבוצות הכדורגל שלהם, הנה נתון נוסף: בישראל נמכרים עשרה מיליון כרטיסי קולנוע בשנה. קנו רשת בתי קולנוע (למעשה, תכף תהיה אחת למכירה).

למרילין מנסון יש קליפ חדש שהוא ביים לשיר שלו "Heart Shaped Glasses" (מחווה ל"לוליטה"). למרילין מנסון יש גם בת זוג חדשה: השחקנית בת ה-19 אוון רייצ'ל ווד. למרילין מנסון יש פרובוקציה חדשה בקליפ החדש שלו עם בת הזוג החדשה שלו: הקליפ (שנמשך שמונה דקות) נפתח בסצינת סקס בין ווד ומנסון. אמנם עירום של ממש לא רואים שם, אבל אנשי צוות שהיו על הסט דיווחו ל"ריידר" שהסקס בין בני הזוג בזמן הצילומים היה אמיתי לגמרי. היחצן של מנסון מכחיש. עכשיו, כל מה שנותר לעשות הוא לצפות בקליפ ולבחון אותו מבחינה אמנותית ואסתטית ולהעלות לדיון את השאלה האינטרדיסציפלינרית: נראה לכם שהיתה חדירה?

Link: sevenload.com

1.

אולי כבר שמעתם ש"בופור", שנוגע ב-300,000 צופים, כבר הפך לפריט הורדה נחשק בתוכנות שיתופי הקבצים. עותק שלו דלף לרשת לפני כמה שבועות. ההנחה המקורית היתה שסקרינר (די.וי.די לצפייה מוקדמת) שנשלח לאחד הפסטיבלים הוא זה שהועלה אי שם בחו"ל לאינטרנט. אלא שבשבוע שעבר אחד האנשים שהורידו את הסרט העביר לי אותו צרוב על די.וי.די ומצפייה בו (אחלה סרט, אגב – גם בפעם השלישית) אני יכול לדווח די בוודאות שמי שהעלה את הסרט לאינטרנט היה ישראלי. הוכחות? בבקשה:
א. הסרט באינטרנט נטול כותרות תרגום לאנגלית. אם זה היה סקרינר פסטיבלים היו בו כתוביות באנגלית.
ב. שם הקובץ המופץ באינטרנט הוא bufor, האיות הישראלי המקורי של הסרט (וכך גם מאויתת כתובת אתר הסרט) ולא Beaufort כפי שהיה מכיר אותו צופה שקיבל את הסרט בחו"ל עם אריזה באנגלית.
ג. הסרט באינטרנט מופץ בפריים 16X9 ולא בפריים הסינמסקופי המקורי (1:2.35). אני מניח שסקרינרי הפסטיבלים משמרים את הפריים הקולנועי המקורי ולא מקצצים בו.

אז מאיפה הגיעה גרסת 16X9 של הסרט לאינטרנט? אני מנחש שגרסה כזאת נוצרה עבור השידור הטלוויזיוני של הסרט, כך שלמי שהעלה את הסרט לאינטרנט היתה גישה או לדי.וי.די או לבטא של גרסת הטלוויזיה המקומית (שתשודר מן הסתם מתישהו ב-2008). גרסה כזאת תמצאו מן הסתם אצל אנשי יס או אנשי קשת, הזכייניות שהשקיעו בסרט. או שמישהו שעובד ביס או בקשת העלה, מסיבותיו שלו, את הסרט לאינטרנט. או שמישהו מהם שיכפל את הסרט לחבר'ה, ואחד מהם העביר הלאה למישהו שהעביר הלאה למישהו שהעלה לאינטרנט.

הנה כמה פריימים מוקטנים שהורדתי מהדי.וי.די שהגיע אליי, פריימים בהם חשתי שהגרסה קצוצת השוליים לא מיטיבה עם הסרט המקורי.

לכן, בכל חוק שמישהו מתכנן להעביר על פיראטיות באינטרנט ועל ניסיון לעצור ולשפוט גולשים שמורידים סרטים, צריך גם להתמודד עם המציאות: פיראטיות של מוזיקה וסרטי קולנוע היא כמעט תמיד עבודה מבפנים. מה שמביא אותנו לאייטם הבא.

2.

לפני שבוע כתבתי על הצעת החוק נגד הורדות סרטים באיננטרנט שהגיש אבשלום וילן ושהוכנה על ידי התאחדות ענף הקולנוע בישראל. היום כתבה לי ענת איזיק, הדוברת של ח"כ אבשלום (אבו) וילן, תגובה משמחת במייל: "ח"כ וילן אינו מקדם את הצעת החוק הזו, היא מוקפאת ואין לח"כ וילן כל כוונה לקדמה בכנסת הנוכחית".

אנחת רווחה. מה שאומר שאפשר לחזור להשתמש במחשב, שהוא כבר אינו כלי שכל המשתמש בו מפר זכויות. ואם אתם מחפשים מחשב חדש, אולי תתעניינו באייטם הבא.

3.

הפינה של סטיבי:
הפרסומת החדשה למחשבי HP, בכיכובו של מישל גונדרי.

מה שמעלה את התהייה: איך זה שגונדרי לא עובד על מאק?

משונה, אני חשבתי שביחס לז'אנר שלו אני עשיתי חסד עם ביקורתי ל"טיוטה לרצח", פילם נואר זניח ובסיסי אבל שחיבבתי מאוד (מאוד) את סופו. על פי התגובות לביקורת בוויינט נראה שבני משפחתו של גדעון רף מצאו את הביקורת מעליבה.

=======

שאלה חשובה: כמה מכם ראה השבוע את הראשון מבין תשעת פרקי הסיום של "הסופרנוס" ששודר ביום רביעי בערוץ יס סטארס 2? continue reading…

הביקורות שלי על "אל תדאגו, אני בסדר", "בחורה זהב" ו"טיוטה לרצח".

===========

הערב בפסטיבל הצרפתי בתל אביב: "העדים" של אנדרה טשינה. אני מת על טשינה, הוא לא פעם מצליח לקלוע בול ללב שלי באופן בו הוא מתאר מערכות יחסים הססניות. "עדים" הוא מעין "והתזמורת המשיכה לנגן" תוצרת צרפת, אבל אם מתעלמים מכותרת הגג "איידס", מקבלים נרטיב מלופף בין ארבע דמויות מרתקות. טשינה בונה את הסרט באפיזודות שהולכות ונהיות מינוריות ומהורהרות יותר. הוא מצליח לתאר את הרגשות של גיבוריו באמצעות העריכה. באפיזודה הראשונה, בה אנחנו עדיין מנסים להבין מי זה מי ומה הקשר בין כולם ועל מה בכלל הסרט, טשינה גורם לכל קאט להיראות כמו טריקת דלת, קפיצה בעין. ובאופן הדרגתי השוטים הולכים ומתארכים, הקאטים הולכים ומתמתנים. יש משהו מוחצן ומפואר בסרט הזה, בשימוש שלו בכותרות ענק, בסגנון קובריק או גודאר, וביכולת שלו – המזכירה את ריווט – להיכנס לעיצומה של מערכת יחסים מפורטת בלי להשקיע שניה של אקספוזיציה. כדאי מאוד לראות.

=========

כמה דברים שכדאי לקרוא משאר העולם, ונישאר בתחום האמנות והקולנוע האיכותי:

גלן קני קורא בספרו החדש של ג'ונתן רוזנבאום על הסיוט שחווה כשהוזמן לכתוב ל"פרמייר" כתבה על השיחזור של "מגע של רשע", ועל התהליך המפרך של עבודת העריכה והשכתוב מול עורכי המגזין. קני, שהיה אחד העורכים של "פרמייר" באותה תקופה, מנצל את בלוגו כדי להתנצל בפני רוזנבאום אבל גם כדי להסביר את שפע הדילמות שעומדות בפני עורכי ירחון כרומו פופוליסטי. רוזנבאום, מבקר הקולנוע האמריקאי האהוב עליי, מגיב לו בטוקבקים.

ויה MCN: לחברת קרייטריון יש בלוג בו מסבירה המפיקה הראשית איך הם השיגו את סטיבן סודרברג לערוץ הקומנטרי של "האדם השלישי" שיצא כעת. בכלל, ההצצה אל מאחורי הקלעים של קרייטריון די מאלפת.

ההונגרים (לב) בלה טאר וגאים בו שהוא מייצג אותם בקאן (את הלינק השאירה סטיבי בתגובות לפני כמה ימים, והכתבה ראויה לקריאה, כמו גם המידע מה עושה סטיבי באתר של "בודפשט טיימס").

והנה אחת מהתעלומות הגדולות של היקום המגיעה סוף סוף לפתרונה: איך מגיעים פסלי הענק הכבדים והעצומים של ריצ'רד סרה למקומם? ה-MoMA, שישיק ביוני תערוכת פסלים של סרה, פותר את התעלומה בקטע הווידיאו הבא, המציג צילום מואץ למוזיקה של I am Robot (ויה "ניו יורק מגזין"):