בועז ואיילת וכל מי שנמאס לו מהאוסקרים: עוד פוסט אחרון ודי. חכו כמה דקות ותכף יעלה פוסט בול בשבילכם. משהו דליקטס.
רפרפתי פעם נוספת במשדר. הנאום של פורסט וויטאקר היה נהדר. גיליתי בשידור מהשטיח האדום שהוא העלה כ-25 קילו כדי לגלם את אידי אמין. באמת התפלאתי איך מימדיו השתנו כל כך בין הקליפ מהסרט ובין המראה שלו בטקס. העייפות פוגעת בריכוז ובהגיון.
גם בכתבה אתמול ב"סדר עולמי" (אחריה אני הופעתי, באופן סהרורי, מנומנם ולא קוהרנטי) וגם בסיכום של אורי קליין הבוקר ב"הארץ" תואר הטקס כנטול הפתעות. סליחה?! נכון: מירן, וויטאקר וסקורסזי היו בהתאם לציפיות. אבל אלן ארקין הדהים כשלקח לאדי מרפי אוסקר שהיה לכאורה מבוטח לו. "תזיזו ת'רגליים" התגנב מאחורי הזוכה הצפוי, "מכוניות". "חיים של אחרים" גבר על "המבוך של פאן". השיר מ"אמת מטרידה" גבר על שלושה שירים מ"נערות החלומות". הצילום של "המבוך של פאן" ניצח את הצילום של "הילדים של מחר", שהיה אמור להיות זוכה ודאי סגור ונעול (שלא לומר הישג היסטורי, ואחד ממפעלות הצילום הגדולות בתולדות הקולנוע). ואפילו שתי הקטגוריות שהיו אמורות להיות מובטחות ל"נערות החלומות" – תלבושות ותפאורה – נמסרו לסרטים אחרים. וזה בטקס בלי הפתעות. מה שכן, בגלל האווירה הנינוחה של אלן דג'נרס והאורך הבלתי אפשרי של הטקס, רגעי ההפתעה לא הובלטו מספיק בטקס. ההפתעה היתה שמורה רק למי שעקב אחר התחזיות וידע שהפייבוריט היה בכלל אחר.
הרייטינג של האוסקר השנה באמריקה היה טוב יותר מהשנה שעברה, אך טוב פחות מהטקס מלפני שנתיים. אלן דג'נרס הביאה יותר מ-39 מיליון צופים. ג'ון סטיוארט הביא כ-38 מיליון צופים. כריס רוק לפני שנתיים הביא כ-41 מיליון צופים.
ואיך היה הרייטינג של האוסקר באתר הזה? פשוט אושר צרוף. בסוף 2006 עמד הממוצע היומי שלי על כ-2000 יוניקים. במהלך ינואר עשיתי מאמץ לשבור את רף ה-2500 יוניקים ביום. הצלחתי. בפברואר התייצבתי על ממוצע של 2500 ליום. ביום ראשון נשבר שיא חדש: 3077 יוניקים נכנסו. הייתי מאושר. אבל יום שני כבר היה דרמטי יותר: 4218 יוניקים. לשם השוואה: בלייב בלוגינג הראשון לפני שנה, חודש אחרי השקת הבלוג, היו לי 1200 יוניקים, וזו היתה אז הפעם הראשונה שעברתי את אלף הקוראים ביום אחד.
ואגב, הקפיצה הגדולה נמצאת לא ביוניקים אלא בדפים הנצפים: בגלל ריבוי הריפרוש במהלך הטקס כמות הדפים הנצפים ביום שני היתה 22,482. יותר מפי שניים מהממוצע היומי.
אז קודם כל, ובגלל האספקט האישי של המדיום הבלוגי, אני לא יכול שלא להגיד תודה לכל מי שביקר אתמול. בין אם אתם ותיקים שנכנסתם כדי לראות האם עננת האוסקר כבר חלפה מעל האתר, או חדשים שרק שמעו על הבלוג בימים האחרונים, אני שמח שבאתם לבקר ומקווה שתתמידו. אולי בשנה הבאה, אם אצליח מבחינת חלוקת משאבי זמן, אקים בתחילת השנה בלוג נוסף שיוקדש כולו רק לאוסקרים לטובת אלה שהנושא לא מעניין אותם. מצד שני: זה המונדיאל שלי, הסופר-בול שלי, הקנטאקי דרבי, אליפות אירופה בכדורסל, גביע האלופות. אין שום תחום ספורט שמעניין אותי ושאני עוקב אחריו, והאוסקר מהבחינה הזאת הוא המפלט שלי בחיפוש אחר תחרויות ופרשנות ספורטיבית, גם אם בדיעבד דברי הפרשנות בסופו של דבר נראים ריקים מתוכן משמעותי. יש בזה מידה מסוימת של אקשן, הומור, מתח. והיי, זה די מהנה. אותי לפחות.
ואגב, אני גם ממש לא מסכים עם אלה שטוענים שהאוסקר הוא פרס חסר חשיבות. האם "השתולים" הוא הסרט הטוב ביותר של 2006? לא. אבל אם בשנת 2026, כשתרצו להיזכר – או להתוודע, אם תהיו בני פחות מעשרים – למה שקרה בקולנוע בשנה שעברה, תגיעו גם לרשימת הזוכים באוסקר. ותיזכרו ב"השתולים". זה אולי לא סרטו החשוב ביותר של סקורסזי, אבל לפחות בארץ הוא היה אחד הסרטים שקהל גדול ומבוגר מאוד נהנה ממנו (זה הסרט השני אחרי "האיש שבפנים" שהכי הרבה אנשים השנה – מבוגרים, לא מהסוג שהולכים כל שני וחמישי לקולנוע – סיפרו לי כמה הם נהנו ממנו). ובסופו של דבר, רשימת הזוכים ראויה בהחלט. ג'ורג' מילר זכה באוסקר הראשון שלו. במאי נפלא. "המבוך של פאן" היה הזוכה השני הכי גדול של הטקס, וזה יהיה סרט שבהחלט עוד ידברו עליו גם בעוד 20 שנה. "מיס סאנשיין הקטנה" בהחלט יהפוך לקלאסיקה אמריקאית בת זמננו, הדבר הכי קרוב ל"אנני הול" שהיה באוסקרים בשלושים השנים האחרונות.
ובסופו של דבר, האוסקרים, כשמסתכלים עליהם עשרות שנים מאוחר יותר, נותנים תחושה של מה קרה באותה שנה. לא רק בקולנוע, בכלל. "רוקי" זכה על 1976. שנה שחורה לאוסקרים. סרט איום. אבל היו לצידו גם "רשת שידור" ו"נהג מונית" ו"כל אנשי הנשיא", ופתאום סיפורה של 1976 – גם בקולנוע, אבל גם באמריקה כולה – נהייה ברור יותר.
ומי שצועק "פחחחח" על כך שמבין כל סרטיו של סקורסזי הוא זכה דווקא על "השתולים", הרשו לי להזכיר לכם את סיפורו של ג'ורג' קיוקור. מדובר באחד הבמאים הדגולים של תור הזהב ההוליוודי. האם אתם זוכרים, סינפילים יקרים, בכמה אוסקרים זכה קיוקור ועל מה?
בתחילת 1965 היה ג'ורג' קיוקור בן 64. הוא היה מועמד לאוסקר בפעם החמישית, אחרי שהפסיד בארבע הפעמים הקודמות. הבמאי הדגול של "סיפור פילדלפיה", "ארוחת ערב בשמונה" ו"נשים קטנות" (ומי שהיה אמור להיות הבמאי המקורי של "חלף עם הרוח") זכה לבסוף באוסקר הראשון והיחיד שלו על המיוזיקל "גבירתי הנאווה". כיום זהו אחד מסרטיו המפורסמים והאהובים ביותר, אבל אז היו מבקרים שראו בכך עבודה מינורית, משנית, תעשייתית, של במאי דגול.
יום ראשון השבוע. מרטין סקורסזי עכשיו בן 64. הוא לא זכה באוסקר והוא מועמד על סרט שרבים רואים בו יצירה מינורית בהשוואה להישגי העבר. והוא זוכה. ההבדל היחיד בין סקורסזי וקיוקור מצוי במועמדות בודדה: קיוקור זכה במועמדותו החמישית, סקורסזי בשישית (טוב, וסקורסזי עושה סרטים גבריים ומדממים, וקיוקור עשה סרטי נשיים ומעודנים). במילים אחרות: בעוד 40 שנה לא יהיה לנו אכפת שסקורסזי זכה באוסקר על סרט פחות חשוב שלו – אם כי הוא מסתמן כסרטו הפופולרי ביותר עד כה – אלא תיזכר העובדה הברורה: לאחד הבמאים הכי דומיננטיים בקולנוע האמריקאי יש אוסקר ביד. ונראה לי שלסקורסזי עצמו – בהיותו סינפיל וחובב היסטוריה וטריוויה של הקולנוע – הנתון הזה היה חשוב.
ועד כאן סיקור אוסקר 2006
תגובות אחרונות