מכיוון שאני כאן (תל אביב) ולא שם (קאן) אין לי מושג איך הסרטים עצמם, אבל כמות הסרטים שאני מגיר ריר בציפייה לקראתם רק הולכת וגדלה. אחרי בלה טאר ואנטון קורבין, מצטרפים גם הרמוני קורין ואייבל פררה. בכלל, אני מת על אייבל פררה (למרות שלא כל סרטיו טובים, אבל הם תמיד מבוססים על אקספירמנטים שאני מאוד מעריך). אני חושב שחייבים לעשות לו רטרוספקטיבה בסינמטקים. האיש נראה לי מטורף אמיתי (והוא צילם בירושלים את "מארי", סרטו הלפני אחרון כך שהוא בטח לא יחשוש להגיע הנה עם סרטיו). והיום אני מצרף לרשימת ה"רוצה-לראות" שלי את "שמש סודית" הקוריאני של לי צ'נג-דונג ואת "Ploy", החדש של פן-אק רטאנארואנג. וגם "אלכסנדרה" של אלכסנדר סוקורוב כבר הוקרן. לא תמיד יש לי כוח לסוקורוב. נותרו עוד ארבעה סרטים עד שחבר השופטים ייצא לדיוניו בשבת בערב ויחזור ביום ראשון עם רשימת הזוכים.

אורי קליין הפך היום לעד עוין בעקבות תגובתו לסרט של בלה טאר. מבקר קולנוע יכול לצאת מסרט באמצע (בפסטיבל) כל עוד הוא מספק לקוראיו כנות וקליין עשה זאת, כך שאין לי בעיה עם האספקט הזה של ביקורתו (שהיא בעלת תנופה קומית ומצמררת כאחת). הבעיה שלי פרטית לחלוטין: מכיוון שזה אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם בפסטיבל השנה כמובן שקיוויתי שמישהו כמו קליין יפגין מעט יותר סבלנות ויתמודד עם הסרט במלואו, ולא יישבר באמצע (או שיתלונן על כך שהשחקנית הבריטית מדובבת להונגרית. חשבנו שהוא רציני יותר). ולצד הכרזת ה"פרשתי" מבלה טאר הוא גם כותב ש"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן אינו מוצלח. לעומתו, אליסה סיימון ב"וראייטי" כותבת על אותו סרט דברים טובים (סיימון האמריקאית היתה בחבר השופטים של פסטיבל דוק-אביב האחרון). מכיוון שאותה סיימון כתבה באהדה ובאופן מנומק מאוד על "Sicko" של מייקל מור, שקליין נותר צונן כלפיו, יש לי תחושה שאני מאמין יותר לטעמה מאשר לטעמו. כמובן שאדע זאת רק אחרי שאראה את הסרטים ואחליט בעצמי.

ודיוויד האדסון עושה בגרין-סינה את הדבר הטוב ביותר שאפשר לדמיין כדי לעשות קצת סדר בשלל הסרטים ששמותיהם חדרו לחיינו בשבוע האחרון: הוא אירגן אינדקס של כל סרטי קאן 2007 שאוזכרו באתרו ושהוא מפנה לביקורות עליהם.

אריק קוהן ב"אינדי-ווייר" מציין את "ביקור התזמורת" כאחד הסרטים המובילים לזכייה בפרס מצלמת הזהב, המוענק לסרט בכורה.

דייב קר מתרגם בבלוגו את תגובות המבקרים הצרפתיים לסרטי התחרון בקאן. המובילים לזכייה, הוא מפרשן, הם "פעמון הצלילה והפרפר" (כפי שהימרתי אמש בתגובתי לתגובה של חן חן) של ג'וליאן שנאבל ו"אין ארץ לזקנים" של האחים כהן.

בטבלת המבקרים של "סקרין דיילי", שני סרטים נמצאים במצב של תיקו עם הציון הגבוה ביותר מצד עשרת המבקרים שהם דוגמים לאורך הפסטיבל: "אין ארץ לזקנים" האמריקאי ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני. זה המקום לציין שכמעט אף פעם אין התאמה בין הסרטים שהמבקרים הכי אהבו ובין הסרטים שלבסוף זכו בפרסים הראשיים בפסטיבלים.

והנה משהו שלא קשור לפסטיבל קאן: האתר של "ניו יורק מגזין" מציג השבוע עמודים מתוך הרומן הגרפי החדש של רותו מודן, "Exit Wounds" שיוצא עכשיו באמריקה (אחרי שכבר יצא באירופה). הדפים הראשונים נראים כמו גרסת הקומיקס ל"ההרוג ה-17". היכנסו ללינקים לקרוא את הקטעים.

=======

קאי קומאי, הבמאי היפני שסרטו "סאנדאקן: בית מס' 8" הוקרן בישראל בשנות השבעים, מת אתמול בגיל 76.

(הקטע הבא מכיל ספוילרים. אבל תאמינו לי שהסרט כל כך גדוש ורועש שאין סיכוי שתזכרו משהו מהם אם תחליטו – אלוהים יודע למה – ללכת לראות את "שודדי הקריביים: סוף העולם").

האמת, החרם המפגר של פורום פילם על מבקרי הקולנוע הוא אולי אחד הדברים הכי טובים שקרו כאן לעיתונות הקולנוע. קחו, למשל, אותי. בשבועות לפני "ספיידרמן 3" הייתי בהתרגשות מהסרט, חיכיתי לו, רציתי אותו, הייתי בטוח שהוא ישבור שיאים. כשבאתי לצפות בו התפלאתי איך זה שהאולמות לא מלאים, אין תור, דוחק, איפה כל חובבי הספיידרמן? ובכן, מתברר שהם לא גרים בישראל.
ואז התקרב "שודדי הקריביים 3", שעלה בארץ כבר אתמול בערב, והייתי אדיש. בפעם הראשונה הגיע לבתי הקולנוע סרט קיץ, מפוצץ בתקציב, גדוש אפקטים, מאיים להיות הקופתי או היקר או הכי-לא-משנה-מה, ולי ממש לא התחשק לצפות בו. ואני פריק של סרטי קיץ. אני מת על הג'אנק הזה. אוהב אפקטים, אוהב קרבות, מרדפים, הומור אידיוטי, מת על זה. למען השם, אני חושב ש"המומיה" ו"המומיה 2" היו סרטי פעולה מצוינים. אבל "שודדי הקריביים 3"? לא עניין אותי בכלל. בפעם הראשונה ב-17 השנים שאני כותב ביקורות סרטים שהלכתי לראות סרט בלי חשק. ועוד סרט קיץ. והאמת, אם לא היה לי מדור להגיש הבוקר ואילולא הייתי במצוקת חומרים, לא הייתי טורח. שהסרט הזה יסתדר בלעדיי.
אבל הלכתי. כי זו עבודתי. והייתי בשוק. לא מהסרט – הוא בזבוז מוחלט של הזמן – אלא מההיענות לו. יס פלאנט, אמש: כל האולמות שמקרינים את "שוה"ק3" מלאים עד אפס מקום, סולד אאוט, מפוצץ. אני, ואני נשבע לכם שאני לא מפריז לצרכים דרמטיים, קניתי את הכרטיס האחרון באולם 5.
מי הקהל?
ילדות. הייתי בהלם. ילדות ונערות, בנות 12 עד 17. בזוגות, חבורות, עם הורים, כמה דייטים, כמה קבוצות כיתתיות. והן ציחקקו בכל פעם שג'וני דפ עשה פרצוף מצחיק. אחת, בת תשע נראה לי, דירגה בדרך החוצה את הסרטים באוזני אמה: "הסרט הראשון הכי הכי טוב, השני הכי הכי טוב, והשלישי היה הכי טוב. למה צריך לדרג?". ורציתי לאחוז בכתפיה בנות התשע וצעוק לה: זה היה אידיוטי! זה היה סרט אידיוטי! מה ראית?! ספרי לי מה קרה בסרט?! ממה נהנית?!
ואם הסרט באמת עלה קרוב לחצי מיליארד דולר הרי שזה לא רק פשע אמנותי, אלא גם פשע נגד האנושות. עם כל התשוקה שלי לבידור מהסוג הכי אסקפיסטי, נראה לי שצריך לשים גבול על כמות הכסף שאפשר לזרוק על מוצר שאין בו שום ערך אנושי כלשהו. כמות האנשים, הכפרים, המדינות שאפשר היה להציל בסכום הזה הופכת את הפאשיזם של "שוה"ק3" לא לעסק תיאורטי, אלא לעניין ממשי.
והכי אידיוטי: אני באמת חושב שגור ורבינסקי והתסריטאים אליוט & רוסו הם אנשים מוכשרים בתחומם. אבל "שוה"ק3" אינו סרט של במאי או של תסריטאים, אלא סרט של מפיק. כל מה שיש בו זו הפקה, וכמות מגונה של כסף. טד אליוט דיווח על כך בבלוגו, אבל רואים את התוצאה בשטח: היו סטים ענקיים, אלפי סטטיסטים, תלבושות, איפור, אפקטים, אבל אף אחד לא באמת ידע מה הולך לקרות. לא היה תסריט. לא היה חזון. הבריף היה: עוד, והרבה. וכך "שוה"ק3" הוא סרט ענק שעובר בסיקוונס לסיקוונס בלי לדעת לאן הוא מנסה להגיע. או מה ההגיון הפנימי של הסרט. או מה הטון שלו. יש שם שורה נהדרת שמישהו אומר על ג'ק ספארו: "הוא מתכנן את כל הדברים האלה או שהוא פשוט שולף את זה מהשרוול"? הרגשתי שמישהו שם כתב את השורה הזאת מהלב. הסרט הזה הוא מופע אילתורים בחצי מיליארד דולר. נונסנס עלילתי מוחלט. הוא מתחיל בסינגפור, כשגיבורינו מחפשים דרך להגיע לג'ק ספארו שלכוד בלוקר של דיווי ג'ונס, עולם הרוחות שבין החיים ובין המוות. בסינגפור הם פוגשים את צ'או יון-פאט. יופי של ליהוק. חרא תפקיד. והם רוצים לכנס את מועצת הפיראטים כדי להכריז חרם על מבקרי הקולנוע. אה, סליחה, כדי לשחרר את האלה קליפסו מגופה (למה? לא שאלתי). ואז הם מחלצים את ג'ק, שכבר התחיל ללקות בדמנציה ולדבר עם עצמו, וצ'או יון-פאט מת, ואליזבת נהיית קפטן של ספינה ו-וויל נהיה הקפטן של ההולנדי המעופף, והיא מחפשת את אבא שלה והוא מחפש את אבא שלו וג'ק מוצא את אבא שלו. הצילו!
הפסקה. הסדרנים מחלקים כרטיסים עם לוגו שודדי הקריביים שרק איתו יהיה אפשר להיכנס בחזרה לאולם אחרי ההפסקה. כי עם כל הכבוד לפיראטים בסרט, פיראטים בבית הקולנוע אינם רצויים.
חוזרים. ואז אליזבת נהיית מלכת הפיראטים. הפיראטים מכריזים מלחמה על הבריטים. ומתחיל דיון שלם מי יהרוג את דיווי ג'ונס, הפיראט עם פני התמנון. ולמה זו בעיה? כי מי שהורג את דיווי ג'ונס צריך להפוך בעצמו לקפטן של ההולנדי המעופף, ובכך לזכות בחיי נצח אמנם, אבל בלי יכולת לעלות אל היבשה אלא למשך יום אחד בעשר שנים. אני רואה כאן התחלה של רעיון לפרק 4. ואז דיווי ג'ונס נלחם עם ג'ק ספארו בגשם. אבל למה? למה? מה הקשר בין כל הדברים האלה? לאן זה הולך? אה, כן: לסצינה אחת בודדה ויפה לקראת הסוף בה הספינות הפנינה השחורה וההולנדי המעופף קורעות לגזרים את ספינת אנדוור של הצי הבריטי. הסצינה היחידה שהרגשתי בה שהיה במאי על הסט. ב"שוה"ק2" היו לפחות כשלוש סצינות אקשן מרשימות בתוך סבך המלל והשיעמום, כאן אפילו זה לא. כל פעם שרצו להעיר את הקהל מהתרדמת חתכו לריאקשן של הקוף הקטן של ג'ק. את זה אפשר היה לעשות גם ב-20 מיליון דולר.
אה, כן: ובסוף בסוף, אחרי כל הקרדיטים, יש סצינה אחת נוספת המתרחשת עשר שנים אחרי עלילת הסרט. נשבע לכם שהיא היתה לא פחות אידיוטית מכל מה שקדם לה.

החדשות הטובות: תכף "אושן 13". הנה סרט שאני מחכה לו.

הביקורת שלי על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר נמצאת כאן. הסרט גם מזנק לראש טבלת ה"מומלץ למהר" מצד שמאל, ומוריד מהמקום הראשון את "בופור" שהיה הסרט הכי מומלץ שלי בחודשים האחרונים. לגבי ספוילרים: אני באמת ובתמים מאמין שאין בביקורתי שום מידע שייפגע בהנאתם של צופים שטרם צפו בו. אבל הפנאטים שלא רוצים לדעת כלום על סרט, ובייחוד אם הם בני 15 ולא שמעו מימיהם על רוצח הזודיאק מסן פרנסיסקו, אולי יחשבו שזו ביקורת מלאת ספוילרים. התחושה שלי היא שפינצ'ר עשה את הסרט עבור קהל בעל רקע תרבותי משותף, אנשים ששמעו על הזודיאק, ידעו שהוא כבר הונצח בעבר בקולנוע (ב"הארי המזוהם") ותהו בינם לבין עצמם "מה בעצם עלה בגורלו". וכך, פינצ'ר – שעובד מתסריט די נפלא של ג'יימס ונדרבילט – מתמקד בפרטים ובפרוצדורות, מדקדק בזמנים ובגיאוגרפיה ופחות בכרוניקה. כך שאולי השכלה מוקדמת כלשהי מתבקשת. אבל זה כבר לשיקולכם.

======

ובקאן, האקשן ממשיך. "ביקור התזמורת" נקנה להפצה בארצות הברית על ידי סוני פיקצ'רס קלאסיקס. ב"וראייטי" דווח שהזכויות נקנו מאהוד בלייברג על ידי סוני בסכום in the low six figures, שזה בהוליוודית בין 200,000 ל-300,000 דולר. "וראייטי" טוענים שזו העסקה היקרה ביותר עבור סרט ישראלי באמריקה, יותר מהשיא הקודם של "ללכת על המים". אבל הציטוט של מייקל ברקר, נשיא סוני פיקצ'רס קלאסיקס באייטם שווה זהב:

"We had the same feeling watching this movie that we did last year watching 'The Lives of Others.' Here's a 32-year-old director and the birth of a major international filmmaker," said Michael Barker, co-topper of Sony Pictures Classics, about helmer Eran Kolirin. "The film is rich, entertaining, humorous and fresh."

סוני הפיצו את "חיים של אחרים" באמריקה וזכו עליו באוסקר הזר. כך שמסתמן שבאמת יהיה השנה סרט ישראלי באוסקרים, עכשיו נותר רק לחכות לראות איזה (אך גם צריך לזכור: סוני פיקצ'רס קלאסיקס הפיצו לפני כמה שנים את "כנפיים שבורות", שהיו להם ציפיות ממנו אחרי הצלחותיו בפסטיבלים בברלין ובטוקיו, אבל בסוף הסרט לא ממש עבד באמריקה).

=======

טוד מקארתי, מבקר הקולנוע של "וראייטי" מסכם את החצי הראשון של התחרות. שני הסרטים הבולטים בינתיים הם אלה שהוצגו ראשונים: "אין ארץ לזקנים" של האחים כהן (עם התזכורת שבכל שש הפעמים הקודמות שהאחים כהן היו בקאן הם יצאו עם פרס כלשהו) ו"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הרומני (שזו הפעם השלישית ברציפות שסרט רומני סוחף תשואות בקאן, אחרי "מותו של מר לזרסקו" ב-2005 ו"12:08 מזרחה לבוקרשט" ב-2006).

======

הלהיט המזומזם החדש בקאן הוא סרט אימה ספרדי בשם "בית יתומים" (The Orphanage; El Orfanato; site; MySpace), שכבר מוכתר כ"המבוך של פאן" של השנה. או "האחרים". פיקצ'רהאוס, שהפיצו את "המבוך של פאן" באמריקה, קנו אותו השבוע בקאן. דיוויד האדסון בגרין-סינה מרכז את הביקורות עליו.

והנה הביקורות הראשונות והחיוביות על "האיש מלונדון", החדש של בלה טאר, אחד הסרטים שאני הכי מחכה להם.

הסרטים החדשים של קרלוס רייגדס וג'וליאן שנאבל זוכים לביקורות מעורבות. "פסרסופוליס" הכה מסקרן מקבל ביקורת אוהדת ב"וראייטי". בימים עד סוף הפסטיבל נותרו עוד הבכורות של פאטי אקין, אמיר קוסטוריצה, אלכסנדר סוקורוב וקתרין ברייה. מישהו כבר רוצה להתחיל להמר על דקל הזהב?

======

ויה "לוס אנג'לס טיימס": דיוויד מקמילן, תסריטאי צעיר שמחפש עבודה בתוכנית טלוויזיה אמריקאית, החליט לעשות את הפנייה למפיקים האחראים בדרך מקורית: הוא יצר סרטון בן שתי דקות וחצי בו הוא מקדם את עצמו, ומפרט את עשר הסיבות שבגללן כדאי להם להעסיק אותו, העלה אותו ליו-טיוב ושלח את הלינק לכל אנשי הטלוויזיה והאולפנים שהוא מכיר.טרם נמצאה לו עבודה.

הזמזום בקאן סביב "ביקור התזמורת", סרטו של ערן קולירין שמוצג במסגרת "מבט מסוים" בתחרות, רק הולך וגובר. אחרי ביקורת מהללת ב"הוליווד ריפורטר" מדווח העיתון שסוני פיקצ'רס קלאסיקס נמצאת במגעים לרכישת זכויות ההפצה של הסרט בצפון אמריקה (אחרי שהסרט נמכר כבר לצרפת, איטליה, ספרד, אוסטרליה וניו זילנד, יוון, שוויץ ודרום אמריקה).

"The Band's Visit," which garnered a 15-minute standing ovation following Saturday's official screening at the Festival de Cannes, provides Sony with an instant art house crowd-pleaser and a possible awards season contender.

במילים אחרות: פשששש.

=======

ומה עושה מנחם גולן בקאן? הוא מסתובב עם ז'ראר דפרדייה ומכריז על סרטו הבא, שיצולם באירופה עם הכוכב הצרפתי: "Le Grand Festival", קומדיית שואה. זו קופרודוקציה אוסטרית/איטלקית/הונגרית/ישראלית שצילומיה יתחילו באוגוסט. הידיעה מ"סקרין".

=======

אם אתם רוצים לקרוא את גיליון "וראייטי" שמופץ הבוקר לכל באי פסטיבל קאן, אתם יכולים לעשות את זה כאן.

==========

ובחזרה לישראל: חברת ההפצה "חמישה כוכבים", שבמשך תקופה ארוכה היתה מנומנמת, קמה לתחייה לפני כשנתיים והיא מפיצה באופן עקבי כחצי תריסר סרטים בשנה. "הצד הטוב של הכעס" ו"הסוחר מוונציה" היו שלה, למשל. אבל מה קורה שם במחלקת תרגומי השמות? אחרי ש"Man About Town" שלהם תורגם ל"איך להסתדר בחיים (ולהישאר נשוי)" ו"Peaceful Warrior" תורגם ל"לתפוס את הרגע", התכוננו לסרטם הבא: "In the Land of Woman", הקומדיה הרומנטית של ג'ון קסדן (הבן של לורנס והאח של ג'ייק) תיקרא בעברית "לך תבין נשים". לך תבין מפיצים.

========

ומהיום בבתי הקולנוע: "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר. אסור להחמיץ. אם הביקורת שלי לא תעלה בהמשך היום בוויינט אעלה אותה כאן. ומחר ב"הסופרנוס": הפרק השלישי מתוך התשעה האחרונים, ואחד הפרקים היותר טובים מבין אלה שכבר שודרו באמריקה. ארחיב עליו בהמשך השבוע.

להבדיל מהפסטיבלים בוונציה ובברלין, נורא קשה לעקוב אחרי כל מה שקורה בקאן, בייחוד מרחוק. קאן הוא פסטיבל כל כך עצום שגם הבלוגרים הכי חרוצים מספיקים לכתוב בערך קטע ליום ובשאר הזמן הם עומדים בתורים, רואים סרטים או יושבים במסיבות עיתונאים. וגם אז, ריבוי הסרטים גורם לכך שלא תמיד אני מוצא ביקורת לסרט שסיקרן אותי. גם בשורות שמעניינות אותי מהשוק לא מצאתי. אז או שאף מפיץ ישראלי עוד לא קנה כלום או שהם קונים אבל אלה עסקאות זניחות בהשוואה לשיא של קולומביה שקנתה אתמול הסרט של ג'יימס גריי בעבור 11 מיליון דולר.

הנה שני דברים שכן מצאתי.

הביקורות של "וראייטי" אינן בהכרח הטובות ביותר, החכמות ביותר או המייצגות ביותר, אבל כשזה מגיע לפסטיבל כמו קאן הן בוודאות הנקראות והמשפיעות ביותר. ואם ב"וראייטי" כותבים ש"תהילים" של רפאל נדג'ארי הוא סרט שיותר צופים רבים מתוסכלים ומתאים בעיקר לפסטיבלים המפיצים הבינלאומיים קוראים ועוברים הלאה. אבל כשהם קוראים של"ביקור התזמורת" יש פוטנציאל להיות להיט… ובכן, נראה מה יקרה. הביקורת של ג'יי וייסברג על סרטו של ערן קולירין היא אחת הטובות שקראתי על סרט ישראלי בפסטיבל, קחו קטע:

a warm and delightful take on cross-cultural relations that proves that sometimes a light touch is just what's needed to address serious topics. Novice helmer Eran Kolirin has a playful eye for compositions and a fine touch with thespers, occasionally playing on the borders of cute but reining in before going to the wrong side of sentiment. An audience charmer that's sure to sweep Israel — and Egypt too if allowed to open — offshore arms will be more than welcoming.

לעומתו, ליסה נסלסון היתה קרירה יותר, אך לא נטולת פירגון, כלפי "תהילים", המשתתף בתחרות הרשמית:

Exploring unresolved loss with docu-like veracity, this intimate, disturbing tale will prove more frustrating than enlightening for many viewers, despite its conversation-sparking premise. Cannes preem in competition for keenly thesped drama assures further fest dates and niche bookings.

בהמשך היא ממשיכה לשבח בעיקר את המשחק, ובעיקר את משחקם של "שני הנערים" (מיכאל מושונוב ויונתן אלסטר).

ב"הוליווד ריפורטר" עוד מנמנמים. אין ביקורות. אבל דן פיינרו, ב"סקרין דיילי", מאזן את העניינים. הוא חיבב את "ביקור התזמורת" (תוך שהוא מדגיש עד כמה התסריט בלתי מציאותי) אבל נדמה שאהב מאוד את "תהילים".

ולא רק יס 3 מכיל בונבונים היום, גם יס 2: ב-17:10 "לדפוק אליפות" ("Kicking & Screaming" במקור). קומדיית הכדורגל המאוד משעשעת עם וויל פרל ורוברט דובל. ביים ג'סי דילן, הבן של בוב דילן ואח של ג'ייקוב דילן. וב-22:00 הקרנת בכורה ארצית ל"טים אמריקה", הסאטירה המוזיקלית המופלאה, הפרועה ונטולת התקינות הפוליטית של טריי פרקר ומט סטון, יוצרי "סאות פארק". הומאז' נהדר ל"כנפי הרעם" הלועג למלחמתה של אמריקה נגד כל העולם, תוך בוז לא קטן לכל שאר העולם גם, ובעיקר תוך לעג לא רק לפוליטיקה אלא גם לסרטי הפעולה של ג'רי ברוקהיימר.

============

צרות בכותרות (מחווה לוולווט)

השם של "Wild Hogs" בעברית: "תן גז".
השם של "Surf's Up" בעברית: "תפוס ת'גל".
השם של "Bee Movie" בעברית: "כוורת בסרט".

כבר הרבה זמן לא התלוננו על תרגומים אידיוטיים לשמות סרטים, אה? קאמבק מצער.

============

מחלקת הגהה (עוד מחווה לוולווט)

למגיהי הכרזות של פורום פילם: לשחקנית הראשית ב"שודדי הקריביים" קוראים קירה, לא קיירה. הייתי מצפה שתדעו כבר. ולשחקן הצרפתי מ"לאהוב את מישו" קוראים ז'ראר דפרדייה ולא ג'ראר. ולבמאי קוראים תומא, לא תומאס.
ואגב, מישו ראה את מישו?

============

בלוגלנד (נו, אם אני כבר בשוונג)

מה קורה כשאחד מסופרי הקומיקס הגדולים בעולם מתחתן ואחד מסופרי המד"ב והקומיקס המפורסמים נמצא שם כאורח ומצלם? או במילים אחרות: ניל גיימן לא היה יכול לעשות פוקוס בתמונות שצילם בחתונה של אלן מור? (וזו דרכנו הפולנית להגיד תודה). ויה MCN.

ואפשר סוף סוף להחזיר את הלינק הזה לרשימת המועדפים. רוג'ר איברט חזר למדורו השבועי ב"שיקגו סאן-טיימס" ובמאתיים העיתונים הנוספים בהם הוא מופיע בסינדיקציה. השבוע: "שרק השלישי", "פיי גרים" של האל הרטלי והחדש של גאי מאדין.

=============

ניקי פינק חוזה, אחרי 39 מיליון הדולר שהכניס ביום שישי, ש"שרק השלישי" יגמור את סוף השבוע עם 130 מיליון דולר בקופה. היא גם מפרסמת תחזית ש"שודדי הקריביים 3" יכניס בסוף השבוע הארוך של ממוריאל דיי, בעוד שבוע, 180 מיליון דולר. אם כל זה יתממש, זה אכן הולך להיות קיץ לספרי ההיסטוריה (של מדורי הכלכלה אמנם, אבל היסטוריה בכל זאת).

ועוד מניקי פינק: אם אתם בלוס אנג'לס ב-23 במאי, חופשת שבועות נניח, אל תיבהלו אם תראו מולכם 30,000 גיקים לבושים כמו דארת ויידר או לוק סקייווקר. כנס מעריצי "מלחמת הכוכבים" הגדול ביקום יתקיים בעיר השבוע, לרגל חגיגות 30 שנה לבכורת הסרט הראשון בסדרה. קארי פישר תהיה אחת האורחות באירוע. והכל ייפתח במרתון בן 17 שעות של כל ששת סרטי "מלחמת הכוכבים" לפי הסדר הכרונולוגי של העלילה (כלומר החל ב"אימת הפנטום" וכלה ב"שובו של הג'דיי"). הבעיה היחידה עם מרתון כזה הוא שמרגע שרואים את הילדון שגדל להיות אנאקין סקייווקר אין שום אלמנט של פחד ברגע שדארת ויידר נכנס לתמונה ב"מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה". מי שלא ראה את סרטי מלחמת הכוכבים מימיו ויצפה בהם לפי הסדר הזה לא יבין מה מפחיד באיש עם התלבושת השחורה שמתחתיה מסתתר החננה הבכיין משני הסרטים הקודמים.
ובישראל? הכי קרוב שיש לנו לחגיגת יומולדת 30 ל"מלחמת הכוכבים" זה שידור מבורך ומוצדק של הטרילוגיה המקורית בערוץ הוט אקשן בימים שני, שלישי ורביעי.

תוספת:

הפינה של סטיבי. פשוט צפו.

(עכשיו צריך לקוות שארול מוריס או צ'אק וורקמן יקחו את חומר הגלם המעולה הזה ויערכו ממנו מונטאז' מופלא).

ושוב, וירוס. קרסתי בחמישי בערב. מתחיל להתאושש אבל עדיין די רצוץ והפוך.

======

אחת היתרונות במחלה שמתישה את כוחותיך ומרתקת אותך למיטה: הבהייה האינסופית בטלוויזיה. ואז: גילוי פנינים שהוחמצו. למשל: "תשע נשמות" של רודריגו גרסיה, סרט מקסים שממש לא היה על הכוונת שלי אבל הצליח – מבעד לצפייה לא הכי מרוכזת – די לרגש אותי. קודם כל, בזכות ההחלטה הסגנונית המחייבת וחמורת הסבר: מדובר בתשעה סיפורים על תשע נשים וכל סיפור מוגש בשוט רצוף אחד, הנמשך כעשר דקות. זה די מהמם. יותר רוי אנדרסון מבלה טאר בסגנון. המשחק, בהתאם, מופלא. הבעיה היא שלא כל האפיזודות כתובות באותה רמה. אבל הפרק השני, בו פוגשת רובין רייט פן, הנשואה ובהריון, את החבר שהיה לה לפני הנישואים (ובינתיים גם הוא התחתן), וכל זה תוך כדי שיטוט לילי בסופרמרקט, כמעט המטיר דמעות על לחיי. קטע נפלא. במהלך הסרט אמרתי לעצמי "היי, הסרט הזה יותר טוב מ'בבל'", בעיקר כי משהו בתימות של הסרטים נראה לי דומה, ואז, בכותרות הסיום, גיליתי שהמפיק הוא אלחנדרו גונזלס איניאריטו. וכן, רודריגו גרסיה הוא בנו גבריאל גרסיה מרקס והבמאי של הגרסה האמריקאית ל"בטיפול" של חגי לוי.

=======

ובתור מנוי של יס, מה שקורה מאז שלשום בערוץ יס 3 זה דבר די פנומנלי. זה כבר מנהג: אם בעבר הייתי יושב כל יום שישי עם עכבר העיר ומתענת הווידיאו להקליט סרטים שאני רוצה לראות, כעת אני עושה אותו דבר, רק בלי העכבר אלא עם היס מקס. ובשבוע אחד מצאתי כל כך הרבה סרטים ראויים להקלטה – בין אם אני רוצה לצפות בהם שוב או כי מעולם לא ראיתי – שהמכשיר פשוט התמלא עד אפס מקום. המחווה לפסטיבל קאן נפלאה: זה התחיל ביום חמישי עם "מותו של מר לזרסקו", המשיך בשישי עם "12:08 מזרחה לבוקרשט", שניהם תוצרת רומניה, והמשיך עם "400 המלקות", "צעקות ולחישות", "היומן של נני מורטי", "התנין" (גם של נני מורטי) ו"שיחות נפש". זה ממשיך היום (שבת) עם "שלוש הלוויות של מלכיאדס אסטרדה", מחר (ראשון) עם "המוזיקה שלנו" של גודאר. בין לבין יש גם ורנר הרצוג ובו וידברג ועוד כל מיני. בשני: "התפשטות" של מילוש פורמן, "פסיונה ד'אמורה" של אטורה סקולה, "סרט מתוק" של דושאן מקבייב והסרט החדש של ההוא שעשה את "קסם הנעורים". בשלישי: "נוסטלגיה" של טרקובסקי, "סאקו וונזטי", "תיבה רוסית" ו"כלבי אשמורת". וזה ממשיך וממשיך. תענוג.

=======

פטריק גולדסטין מדווח ב"לוס אנג'לס טיימס" שהסרט החדש של ג'יימס גריי (בו משחק גם מוני מושונוב) מעולה. ואני קורא דברים מצוינים על "אין ארץ לזקנים" של האחים כהן ומחמאות גם ל"קונטרול" של אנטון קורביין. אלה שניים מהסרטים שהכי מסקרנים אותי בפסטיבל. הערב יוקרן הראשון מבין הסרטים הישראליים, "ביקור התזמורת", כך שביקורות בטח יהיו מחר.
וכך נראה יום אחד בקאן מבעד לרגליה הפצועות של אן תומפסון מ"וראייטי". פוסט מושלם, חסר אוויר מפעלתנות, וקל לסלוח על טעויות ההקלדה ושיבוי השמות בקצב הפעילות, הצפייה והכתיבה הזה.
========

ויה גרין-סינה: ג'ים הוברמן, המבקר של הווילג' וויס, וסקוט פאונדס, המבקר של "ל.א וויקלי", צורפו לוועדה לבחירת סרטים לפסטיבל הקולנוע בניו יורק. הוברמן, אני מזכיר, בהחלט בקיא במתרחש בקולנוע הישראלי ואף שימש בעבר שופט בתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים. אולי כדאי להזמין אותו לבקר השנה.

========

והפרק השני מתוך התשעה האחרונים של "הסופרנוס": או… מיי… גוד!
ספוילרים!! ספוילרים!! ספוילרים!! ספוילרים!! ספוילרים!!
אם עוד איכשהו חשבתי שאולי דיוויד צ'ייס יחליט לסיים את הסדרה דווקא באנטי-קליימקס, עם עסקים כרגיל, אני עכשיו מתחיל להבין שאנחנו רגע לפני מרחץ דמים. הסרט שכריסטופר מולטיסנטי מפיק, "Cleaver", מצית שני פתילים: אנחנו רואים איך כריסטופר היה רוצה לדמיין את סופו של טוני סופרנו (עם סכין קצבים בגולגלתו) והוא מצית גם את זעמה וקנאתה של כרמלה, שבטח עוד תנסה לברר מה באמת קרה לאדריאנה. וכרגע, מקרי המוות היחידים בפרק הם של המאפיה מניו יורק, אבל בטוח שהם יציתו מלחמות ירושה גם בניו ג'רזי. בוס אחד מת, מועמד אחר לרשת אותו חוסל, ושני מועמדים נוספים פרשו. וגם פיל ליאוטרדו לא שוכח ולא סולח לכריסטופר על רצח אחיו. ואל תשכחו על עלילת השבוע שעבר שלא זכתה להמשך בפרק הזה: משהו יקרה בין טוני, אחותו ובובי בקלה. זה שבובי יתפס ויואשם ברצח הקנדי נראה די ברור. האם הוא ילשין על טוני? האם ג'ניס תלשין על טוני? אם יש דבר אחד שהפרק הקודם הזכיר לנו זה בעצם את התימה של הסדרה: הדבר הכי איום, הכי מסוכן והכי קטלני בעולם זו המשפחה. ואני גם מאוד דואג לד"ר מלפי. היא יודעת יותר מדי.
ואנא, אם אתם מפתחים דיון על "הסופרנוס" בתגובות, בואו ניצמד בינתיים רק לשני הפרקים הראשונים. בלי ספוילרים.

בהחלט ייתכן שהרסתי לעצמי את הצפייה ב"תנועה מגונה", סרטו החדש של צחי גראד כבמאי (והשני אחרי "ג'ירפות"). נתקלתי בפרויקט הזה לראשונה לפני כשש שנים כשקראתי את אחת הגרסאות המוקדמות של התסריט שכתבו גל זייד ועקב איילי. אז קראו לו "מיכאל קליינהאוס" ואני חשבתי שמדובר בתסריט מבריק, מצחיק, ארסי, סאטירי. התאהבתי בתסריט וניסיתי לעקוב, ככל שיכולתי, אחר הפרויקט הזה, שלקח לו זמן עד שהשיג מימון מהקרנות, עד שמצא במאי ועד שיצא להפקה. בפיתול משונה אף יותר של הגורל, בשנה שעברה היו הבת שלי והבן של גראד באותו גן טרום-חובה, כך שיכולתי מדי פעם, בפוגשי אותו בכניסה או ביציאה מהגן, להתעניין בשלום הסרט.
ואז, כשסוף סוף ראיתי אותו לראשונה בפסטיבל חיפה האחרון, שם זכה בפרס הסרט הטוב, התבאסתי ממנו. התסריט המצחיק, המדויק והקצבי הפך לסרט עגום, מריר ואיטי. ובכל זאת, חשבתי שתגובתי קשורה בכך שהגעתי לסרט עם ציפיות, עם אינטרפרטציה משלי לאופן שבו דמיינתי את הסרט, ולא כי שפטתי את הסרט על סמך קריטריונים נקיים. וכך, כשהציפיות שלי כבר מאופסות, צפיתי בו כעת בפעם השנייה. ואכן גיליתי אותו מחדש: "תנועה מגונה" הוא סרט רב מעלות, עם כמה סצינות משובחות, ושפה קולנועית מנומקת. אבל, יש אבל: הוא עדיין מזגזג שלא לטובתו בין המשובח לאומלל. התוצאה לעיתים מבלבלת ומתסכלת.

גל זייד מגלם את דמותו של מיכאל קליינהאוס, לוזר תל אביבי דכאוני שאחרי מות אביו החליט לפרוש מעבודתו בתעשייה החקלאית ולנסות לשבת בבית ולכתוב ספר. הוא קם מאוחר, מתבטל, מנסה לכתוב את פסקת הפתיחה של ספרו ומיד מוחק. קליינהאוס הוא אנטי-גיבור מובהק: תכונתו הדומיננטית ביותר היא הפסיביות שלו. האיש יוצא מגדרו כדי להימנע מעשייה, כדי לחמוק מהתפתחות, כדי להישאר כמה שיותר סטטי. הסיפור מתחיל בצפירת יום השואה ומסתיים בדיוק כעבור שבוע, אחרי צפירת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ועם זיקוקי הדינור שמסמנים את תחילת חגיגות יום העצמאות. וזה גם המהלך שעושה הדמות: משואה לתקומה, מקורבן לגיבור.
כל העסק מסתבך כשאשתו (קרן מור) מפנה אצבע משולשת לכיוון מכונית הצופרת לכיוונה ברחוב. נהג המכונית, פגוע מכך שאשה עושה לו תנועה מגונה, נותן גז ומפרק לקליינהאוס את הדלת של הרכב. אחרי שהוא חוכך בדעתו בתחילה לא לעשות דבר, מתחיל קליינהאוס לחפש צדק – תחילה בהיסוס, ואז בנמרצות הולכת וגוברת. ובהיעדרו של צדק, הוא מסתפק בנקמה. במסעו לחפש את הצדק מגלה האנטי-גיבור שהוא דווקא פרצופה של המדינה: כל המנגנונים הרשמיים – משטרה, רשויות, משרד הפנים – אימפוטנטים בדיוק כמוהו, מצטיינים בלא לעשות דבר. היחידים שיש להם דרייב להצליח, אינסטינקטים של קילרים, הם אלה שפועלים בשולי החברה, בצידי החוק, היזמים הפרטיים והאפורים שנמנעים ממגע עם מוסדות המדינה המאטים אותם.

גראד המיר את הקצביות הקומית של התסריט המקורי בנקודת תצפית מדכדכת ואפרורית. הצילום הסינמסקופי של שי גולדמן ("שלוש אמהות"), שצילם במצלמת HDV, מציג את הדמויות באופן נטול פירגון – הוא צמוד לנקבוביותיהן, חושף את כרסן, מדגיש את הבלאגן והלכלוך. ברמה הפרקטית ביותר, "תנועה מגונה" הוא בעיקר סרט מוזנח ובלתי מוקפד, כמו גיבורו. לי, כצופה, זה הציק. מצד שני, קשה להתחמק מהתחושה שיש כאן מעין "דרכים צדדיות" ישראלי, כשזייד הוא סוג של פול ג'יאמטי שיוצא למסע שמתחיל בעל כורחו, אבל אז הופך למסע של תשוקה וגאולה. כמו "דרכים צדדיות" גם "תנועה מגונה" משבץ כמה סצינות קומיות מובהקות לתוך הסיפור הדכאוני על האיש שמצוי בחסימה תמידית. ההבדל הוא ש"תנועה מגונה", למרבה הצער, הוא סרט מאוד לא אחיד. לא במשחק, לא בקצב, לא בליהוק, לא בעריכה ואפילו לא בפסקול המוזיקלי, שלעיתים נדמה כאילו הוא פועל נגד הסרט.
בראותי את התוצאה הסופית לא יכולתי שלא להיזכר בצער בסרט ישראלי אחר, "מייד אין ישראל" של ארי פולמן, שסבל כמדומני מבעיות זהות – תסריט מקורי, מרתק, עם שפה עכשווית, עם טוויסט סאטירי נוקב, אבל עם בימוי מוקפד למחצה שנע ביד לא רגישה מספיק בין הקומי/אבסורדי לדרמטי/טראגי. כך גם כאן. אולי בניסיון לקרב בין "מיכאל קליינהאוס" ל"מיכאל קולהאס", בחרו גראד ושותפיו לעבות את העלילה באלמנטים דרמטיים כבדים שממוטטים את האיזון העדין שבין האבסורד לטרגדיה.

דווקא הרגעים בהם קליינהאוס מתעורר לחיים הסרט חושף את הפוטנציאל שהיה טמון בו. ובעיקר: נדמה שחסרה לסרט מערכתו האחרונה. וכך, במקום סרט על אדם שנלחם באנשי העולם התחתון ולומד מהם את כללי המשחק, אנו מקבלים סיפור על נקמה נטולת השלכות, של איש שמתחיל מעצבן ונגמר מסוכן, אבל למרות הפרטנות של הסרט בעיצוב דמותו, עולמו וחייו, אין לנו מושג איך באמת הסיפור הזה נגמר. נותרנו באוויר.

כמה כותרת נחמדות מ"סקרין דיילי" לפני הכל:

נו, ברור. הארוויי וויינסטין חייב לייצר סערה בקנה מידה עולמי סביב הסרט כי הוא מחזיק את זכויות ההפצה הבינלאומיות ולמה שהצופה הישראלי יתעניין בסרט תיעודי על מערכת הבריאות האמריקאית? הוא יתעניין, אם בכלל יופץ בארץ, בסרט שיוכל להיות משווק תחת הכותרת "בואו לראות את הסרט שבגללו ניסו לרצוח/לאסור/לתבוע את מייקל מור".

עוד כותרת:

הו, ליבי החסיר פעימה.

ועוד ידיעה מקסימה מהבי.בי.סי: במאית אוסטרית שגרה בלונדון יצרה סרט שמבוסס כולו על שוטים שלה כפי שצולמו במצלמות אבטחה. על פי חוק חדש באנגליה רשאי כל אדם לבקש ולקבל את הצילומים ממצלמות אבטחה במעגל סגור בהם הוא מופיע. הבמאית בנתה עלילה, עמדה מול מצלמות אבטחה שונות, ואז פנתה לבקש את השוטים שלה, תוך שהיא מוחקת את פני האנשים האחרים בשוט, שאין לה רשות לעשות בהם שימוש. וכך היא יצרה סרט בשם "Faceless" בו היא האשה היחידה עם פנים בעולם עתידני בו לאנשים אין תווי זיהוי אלא רק כתמים שחורים. הרעיון מבריק – למעשה, נשמע לי רעיון יותר טוב לעשות סרט על קולנוענית שעושה כזה סרט. מעין "יצרים" במעגל סגור: מיכאל האנקה, אנדריאה ארנולד או מייקל ווינטרבוטום יתעניינו בעלילה כזאת. אבל בתום הקריאה עולה כמובן השאלה: איך הסרט? ועל זה אין תשובה. נחכה שיגיע לאנשהו.

ובענייני אינטרנט, לא קולנוע – זו היתה הידיעה המעניינת של הבוקר לדעתי, מתוך "דה מרקר": "הכנסות אתר 'מקו' של קשת יגיעו מתוכן שיווקי; יושק בתוך שלושה חודשים". (בערוץ הברנז'ה של וואלה שם, כמוני, לא מתעלפים מהצירוף "תוכן שיווקי" הכותרת מתונה בהרבה ורק מכריזה: "מקו של קשת יושק בעוד כשלושה חודשים".

הידיעה הזאת משמחת אותי מכמה סיבות:

1. זו הפעם הראשונה שקשת מצהירה בגלוי שהאינטרנט מבחינתה הוא כבר לא נגזרת לשידור הטלוויזיוני, אלא מוצר עצמאי. הוא לא פרבר הנסמך על שירותיה של עיר גדולה אלא מדובר במטרופולין בפני עצמו. ראשי קשת, בפסטיבל ראש פינה האחרון, עדיין פלטו ססמאות שהיססו ההפך: כאילו האינטרנט הוא סוג של תופעת לוואי לתכני הטלוויזיה. ברוכים הבאים למציאות.
2. יש עדיין תחושה שאין כסף באינטרנט, שמפרסמים לא ישקיעו באינטרנט. האתר הזה, מרגע שהוא מפסיק להיות לוח המודעות של קשת ומתחיל להיות אתר תוכן עצמאי שצריך לקיים את עצמו, עשוי לשנות את הלך הרוח הזה. אולי הם אפילו ימצאו סוף סוף דרך להקים לתחייה את "Mooma", האתר שהקדים את זמנו בתקופה בה איש עוד לא ידע איך מייצריםמתוכן משובח באינטרנט גם הכנסות.
3. אני לא מבוהל מהצירוף "תוכן שיווקי". אפילו להפך: אני שמח שקשת גילו סוף סוף את פיסת האדמה האחרונה בה אין עדיין רגולציה (ובתקווה שגם לא תהיה) כדי לפרוק בה את כל התיזות (המיושנות) שלה. אני חושב שזה יהיה ריאליטי-צ'ק מעניין מאוד למושג הזה "תוכן שיווקי". הרי אם זה יהיה אתר כבד מלא פרסומות, הבהובים ובעל ניווטיות מסורבלת שלא יהיה ברור מה תוכן עצמאי ומה תוכן שיווקי, הקהל פשוט ינטוש אותו. אני מניח שטוקבקים יהיו, אני מניח שפונקציית "דרגו את הקטע" תלווה כל אייטם, וברגע שהראשונים יפלו בפח ויקבלו פרסומת בוטה שמתחזה למשהו אחר, הם כבר יידעו לקבור את האייטם למען הגולשים הבאים. זה חינו של האינטרנט. אבל אם "תוכן שיווקי" אומר פשוט "חסויות" זה לא אמור להפריע לאף אחד. מה, יציק לי שיהיה על הכפתור שמפנה אותי לאתר הווידיאו-קליפים הטקסט "בחסות קוקה קולה"? לא. יפריע לי אם על נגן הווידיאו יהיה לוגו קטן של בקבוק קוקה קולה? לא. כן יפריע לי אם כל העמוד יהיה בצבעי אדום לבן עם אנימציית ג'אבה של בועות סודה ושנגן הווידיאו יהיה בצורת בקבוק ליטר וחצי משפחתי. כן יפריע לי אם בכל הקליפים יחויבו הזמרים להחזיק בקבוקי קולה. אבל בגלל שזו כזו מחשבה מ-1998 (שלא לומר 1958) לא נראה לי שזה יקרה. ואם זה יקרה, מתוך בהלה וחוסר ניסיון, תוך שנה זה יעלם כי האתר לא יתפוס. אנשים יבינו שעובדים עליהם.
4. עמיתיי אומרים לי שאני נאיבי. שלקהל הרחב לא אכפת מתוכן שיווקי והוא ממילא לא יודע להבחין בינו ובין תוכן מערכתי אובייקטיבי. האמת, אם השם "מקו" עבר סקרים וקבוצות מיקוד, יכול להיות שהם צודקים: מי שמחבב את השם "מקו" עשוי להתלהב מנגן וידיאו בצורת בקבוק קוקה קולה. אבל אני באמת חושב שיש משהו באינטרנט, שהוא מדיום המחייב הפעלת ראש, מחשבה ומעורבות הרבה יותר גבוהה מטלוויזיה בה אפשר פשוט לבהות כמו זומבי, שמחדד את החושים ואת הרגישויות. הקהל הרחב אולי לא יודע לזהות תוכן שיווקי ולהילחם בו מהסיבה הפשוטה שהרגולטור מאמין שהקהל אידיוט ושצריך להגן עליו כמו על תינוק וכך הרגישות הזאת מעולם לא פותחה כאן אצל הצופים. ובתגובה, הזכייניות משקיעות את מיטב המאמצים הקריאטיביים שלהן לא ביוזמת תוכניות חדשות אלא במציאת דרכים לעקוף את הרגולציה ועדיין לגרום למפרסם להיות מאושר. ואגב, גם המפרסמים בארץ די מיושנים אם הם חושבים שהחדרה בוטה של מוצר לתוך שידור היא "תוכן שיווקי", זה עובד רק על ילדים עד גיל 8, שרוצים בדיוק מה שיש מולם באותו רגע – ולכן רגולציה על תוכניות ילדים היא היחידה שאני מוכן לקבל – כל השאר נוחרים מול זה בבוז.
בקיצור, יהיה טוב. ואם לא, תמיד יהיו לנו הבלוגים.

1. "ספיידרמן 3" עובד לא רע בארץ. ביום ראשון, הצגה שנייה, ברב חן דיזנגוף צפו בו בין ארבעים לחמישים איש. מספר סביר ליום ראשון, הנחשב חלש. בעשרת הימים הראשונים לצאתו, ובתום שני סופי שבוע, הכניס הסרט בארץ 862,239 דולר, שהם כ-109,000 כרטיסים.

2. צפיתי בספיידרמן פעמיים, פעם אחת ביס פלאנט 4 ופעם שנייה באולם 1 של רב חן דיזנגוף, שהיה עד לפני שנה האולם הטוב ביותר בארץ. ובכן, לא עוד. המסך ועוצמת הקול עדיין מצוינים, אבל איכות הקול ביס פלאנט מעולה. שמעתי את אותן סצינות בשני האולמות וביס פלאנט החווייה היתה פשוט מצוינת בהרבה.

3. המטוסים הנושאים את נציגי ישראל לקאן – במאים, שחקנים, מפיקים, עיתונאים וגם מפיצים, מנהלי פסטיבלים ומנהלי קרנות – המריאו רובם היום. כמה ייצאו לדרך רק מחר. ועדיין, לאף אחד מהם אין בלוג. מי שרוצה לעדכן במה שקורה בקאן, במיילים או תמונות, מוזמן לעדכן בתגובות, במייל או בסמס.

4. נתקלתי ברחוב באחד האנשים שהיה בצוות השיפוט שבחר ב"Jaffa" של אייל סיוון. "נו, מה אתה אומר על הפרשה?", הוא שאל אותי. אותי זה די דוחה, עניתי. העובדה שתקשורת עושה לינץ' בסרט לפני שצולם ממנו פריים, על סמך דעותיו הפוליטיות של הבמאי היא לא פחות מציד מכשפות שלא היה מבייש את עידן מקארתי. מאמריו של בן דרור ימיני ב"מעריב" נגד הסרט, מבלי שהוא יודע על ההצעה דבר, נקראו כמו טקסטים פשיסטיים. מאחורי הקמפיין להשמצת הסרט של אייל סיוון עומדים שלושה דוקומנטריסטים מכובדים מאוד, לא אנשי ימין בכלל שבגיוסם את הקו הלאומני של "מעריב" נגד סיוון הפגינו צביעות לא קטנה שעשויה להתנקם בהם בבוא יום בו ייבחן סרטם. העניין הוא ששלושתם – שמותיהם שמורים אצלי עד שאצליח להצליב את המידע – היו יוצרים שהגישו הצעות לאותו מסלול וכנראה התמרמרו שההצעות שהם הגישו לא התקבלו. "מה שהאנשים האלה לא מבינים", אמר לי האיש שישב בוועדה, "זה שההצעה של אייל סיוון היתה פשוט באמת הכי טובה. תחקיר מעולה, חומרי ארכיון מצוינים, גישנה קולנועית מרתקת, והתזה שצוטטה בעיתונות, על הקשר בין הכיבוש לתפוזים, מהווה רק חלק קטן מההצעה המלאה".
ואגב, הוא עדכן אותי, קרן רבינוביץ' אכן פרשה מתמיכתה בסרט, אבל כבר יש קרן אחרת שנכנסה במקומה. (עדכון: מתברר שזה לא נכון. אין קרן שנכנסה במקומה. עדיין).

5. מאמר משעשע של נעם בן זאב ב"הארץ" של אתמול: על פי דוח"ות משרד התרבות נמכרים בישראל מיליון ורבע כרטיסים בשנה לקונצרטים אבל רק 910 אלף כרטיסים למשחקי כדורגל – אז למה שאנשי עסקים לא יפסיקו לקנות קבוצות כדורגל ויתחילו לקנות תזמורות? רעיון נהדר בעיניי, ובהחלט משעשע (אם מתעלמים מכל הצד העסקי של החיבור בין הטלוויזיה לכדורגל). אבל בן זאב מביא נימוק משכנע: אם אנשי העסקים משתמשים בקבוצות הכדורגל כדי ליצור קשרים, הרי שבמגרשי כדורגל הם יסתחבקו רק עם עורכי דין מפוקפקים בשעה שבהיכל התרבות ובתיאטרון ירושליים הם ייפגשו עם שופטי בית המשפט העליון. אז אנשי העסקים שחושבים ברצינות על הצעתו של בן זאב ורצים למכור את קבוצות הכדורגל שלהם, הנה נתון נוסף: בישראל נמכרים עשרה מיליון כרטיסי קולנוע בשנה. קנו רשת בתי קולנוע (למעשה, תכף תהיה אחת למכירה).