בוב קלארק, במאי לכאורה לא מאוד מפורסם ולא ממש איכותי, נהרג היום בתאונת דרכים בקליפורניה. קלארק היה בן 76. איתו במכונית היה גם בנו אריאל בן ה-22 שנהרג אף הוא. השניים נסעו בשתיים לפנות בוקר שעון לו אנג'לס בכביש הפליסיידס במכונית אינפיניטי משנת 1997 כשג'יפ GMC יוקון סטה מהמסלול מולם והתנגש בהם חזיתית. האב ובנו נהרגו במקום. נהג ה-GMC והנוסעת לצידו נפצעו קל. הנהג ההורג היה שתוי ונהג ללא רישיון.
ב-1983 קלארק ביים סרט קטן וזניח בשם "סיפור חג מולד" ("A Christmas Story"), על ילד משנות ה-40 שחולם לקבל רובה אוויר במתנה לחג המולד. אלא שדבר משונה קרה: בשידורים חוזרים בטלוויזיה הפך "סיפור חג מולד" לסרט פולחן ולאחת החוויות הכריסמסיות המכוננות של דור שלם שגדל באייטיז. עבור מי שנולד אחרי 1975 "סיפור חג מולד" הוא ה"אלו חיים נפלאים" של דורו.
הלהיט הגדול ביותר של קלארק היה "פורקי" מ-1982, מין "אסקימו לימון" אמריקאי המבוסס על נעוריו שטופי הזימה של הבמאי בפלורידה בשנות החמישים. הסרט הניב סרטי המשך בהפקתו של קלארק. שאר סרטיו של קלארק כבמאי, ביניהם "אחד מבריק, השני מדליק" עם ג'ין הקמן ודן אייקרויד, לא עזרו לקלארק לבנות מוניטין של במאי איכותי או קופתי.

היום לפני 39 שנים נרצח מרטין לותר קינג. האם ברק אובמה יגיע חי לפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בינואר?

==================

כתאגיד עסקי בנק הפועלים הוא לא העסק האהוד עלי. שרי אריסון, עופר גלזר, שלמה נחמה, 900 מפוטרים – לא נשמע מקום של צדיקים. מצד שני, כשבתי הקטנה מאושפזת באיכילוב ואני ישן על הספות הדי נוחות שתרם בנק הפועלים, או כשאני קונה לבתי השניה ספר ילדים בעשרה שקלים כי בנק הפועלים מסבסדים ספרים כדי לקדם קריאה בקרב ילדים – אני מעריך את זה. וכשבנק הפועלים מממן את פתיחתם של מוזיאונים בכל הארץ, ובכלל זה את הסינמטק בתל אביב, נו – אני סאקר של פילנתרופיה תרבותית. אני רושם כוכב של זכות לטובתם ומקווה שזה לא מסך עשן להסוות ברדקים כלכליים.
בכל מקרה: היום ומחר וביום שישי וביום ראשון הכניסה לסינמטק חינם.
מה שאומר שתוכלו לראות היום ב-22:00 את "הדברים מאחורי השמש", אחד הסרטים הישראליים הטובים והמרשימים של השנה האחרונה. סרט עם עוצמה אדירה ושפה קולנועית מרתקת. מחר אין ממש מה לראות (אולי רק את "לה פמיליה", קראוד פליזר חמוד מארגנטינה). ובשישי: שוב "הדברים מאחורי השמש" ו"הלזאפופין", שהוא סרט חובה, ואחת הקומדיות המופרעות שנעשו בהוליווד, אם מישהו שם בחוץ עוד לא ראה אותו. וביום ראשון: "שלוש אמהות" הלא-רע. במילים אחרות: הכניסה חינם, אבל אין ממש מה לראות. אלי בשנה הבאה יממן בנק הפועלים לסינמטק גם כמה סרטים לקנייה לפני שהם מזמינים אנשים להיכנס חינם.

=========

אני כל כך מרוכז בכותרות הקולנוע מאמריקה שאני לא פעם מזניח את מה שקורה באנגליה. ובשבועות האחרונים התעשייה הבריטית מנפיקה כותרות ענק, אבל הן נותרות כנראה מקומיות מדי.
לפני כשבועיים, למשל, יצאה הודעה שהממשלה הבריטית חותכת באופן מסיבי בתקציב הקולנוע ומבטלת את רוב הטבות המס (הטבה נוספת הנקראת lease-back, שאני לא ממש יודע איך היא מיטיבה עם המשקיעים, בוטלה ואז הוחזרה בעקבות מחאת המפיקים). מפיקי ג'יימס בונד איימו שאם הגזירות האלה ייכנסו לתוקף, הג'יימס בונד הבא לא יהיה הפקה בריטית. ולמה הממשלה של טוני בלייר עושה את זה? כי הם צריכים כסף למימון האולימפיאדה.
והנה עוד כותרת בריטית מרשימה מאתמול: חברת המכירות Celluloid Dreams בראשות הנגמה פנאהי התאחדה עם חברת ההפקה HanWay של ג'רמי תומאס ליצירת חברת הפקה/הפצה חדשה בשם Dreamachine. ("טיידלנד" של טרי גיליאם בהפקת תומאס וחברת האן-וויי שלו, יצא בישראל בעוד שבועיים).
הכותרת הזאת לבדה אולי לא מספיק מעניינת עבור הקהל המקומי, אבל הנספח שלה מעניין ועוד איך. החברות ניצלו את ההודעה לעיתונות אתמול כדי לחשוף את הסרטים שלהן שיוקרנו בקאן, וזו לדעתי הרשימה הרשמית הראשונה של סרטי קאן 2007 שרואה אור (ולא במסגרת שמועות). הנה:

Dreamachine will bow in Cannes this year with an impressive line-up including potential festival headliners:

= Alan Ball’s Nothing Is Private starring Aaron Eckhart, Maria Bello and Toni Collette
= Paolo Barzman’s Emotional Arithmetic starring Susan Sarandon, Christopher Plummer, Gabriel Byrne and Max von Sydow
= Tom Kalin’s Savage Grace starring Julianne Moore, Eddie Redmayne and Stephen Dillane
= Asif Kapadia’s Far North starring Michelle Yeoh and Sean Bean
= Harmony Korine’s Mister Lonely starring Samantha Morton and Diego Luna
= Todd Haynes’ Bob Dylan-inspired I’m Not There, starring Cate Blanchett, Richard Gere, Christian Bale, Heath Ledger, Michelle Williams, Charlotte Gainsbourg and Julianne Moore
= Johnnie To, Tsui Hark, Ringo Lam’s Triangle starring Louis Koo, Simon Yam, Sun Honglei and Kelly Lin
= Marjane Satrapi’s Persepolis based on the worldwide best selling graphic novel and voiced by Catherine Deneuve, Gena Rowlands and Chiara Mastroianni among others
= Bille Eltringham’s Mrs. Ratcliffe’s Revolution starring current UK comedy favourite Catherine Tate.

יהיה מעניין לעקוב אחרי הרשימה הזאת בקאן ומה מתוכה יגיע לישראל, ומי יביא. את הסרטים האחרונים של Celluloid Dreams הפיצו בארץ יונייטד קינג. הסרטים של HanWay שייכים לרוב ל-ג.ג. מי יחתום ראשון חוזה מול החברה הממוזגת? נעקוב.

===============

עדכון "סופרנוס": הבלתי-מורידים יצטרכו להתאפק רק חודש ויום עד ש-yes יביאו את החצי-עונה החדשה. זה מתחיל ביום ראשון הקרוב באמריקה וב-9 במאי בישראל.

================

הצטרפו לדיון: האם בלוגים זה חמץ או כשר לפסח?

================

ונסיים בברכת יפי-קיי-יה.

עשו לכם "גריינדהאוס" משלכם לפסח

לקטע הבא הגעתי דרך היומית של "עין הדג" אתמול. הם כה הזדעזעו מהאלימות שבו שהם סרבו ללנקק אליו. ואני? אלימות, סקס וטעם רע הם מטבע עובר לסוחר אצלי. אני מלקק את האצבעות. רוב זומבי הוא האליל החדש שלי. לכן, קבלו ללא היסוס וללא פקפוק, את הטריילר הפיקטיבי של איליי רות ("הוסטל") לסרט הבלתי קיים "חג ההודיה" ("פסח" בעברית). הקטע בן שתי הדקות מוקרן כעת באמריקה ב"גריינדהאוס", הסרט הכפול והמדמם של טרנטינו ורודריגז. והוא עכשיו כאן (מי דואג לכם, מי). מה שבטוח, הצנזורה בארץ הולכת לעשות ל"גריינדהאוס" חיים קשים מאוד. תכף תראו למה.

שימו לב: מכיל סקס! ואלימות! וזוועות קולינריות!

צפו בו ויה IGN, אחרי אישרורי גיל מסובכים, או דרך הלינק הפשוט שלי אל קובץ הקוויקטיים שלי.

רגל קרושה

ודרך Twitch הגעתי לסרטון הבא שנמשך 10 דקות והוא פשוט מופלא. נא להכיר את האיליי רות, הרוב זומבי והאלכסנדר אז'ה החדשים. שלושה צרפתים-קנדים (שני בנים ובת) שיצרו סרט קצר ואולטרה אלים בשם "באגמן", איש השקית.

שימו לב: מאוד אלים (אבל אלימות סלפסטיקית). מכיל קטיעת איברים אינטנסיבית.

דם, צפרדע, דם, דם

ואחרי שני סרטים קצרים, הנה סרט באורך מלא. "Bloody Pit of Horror" מ-1965. תיהנו (ממילא בתי הקולנוע סגורים היום).

אני חשבתי שזה יהיה רעיון נהדר מצד יונייטד קינג לקדם את המקבץ האסיאתי שלהם באמצעות מכירת שני כרטיסים לשני סרטים במחיר אחד, וככה לדאוג שהאולם במוזיאון יהיה כמה שיותר מלא. הצעתי להם. הם הציעו בחזרה: כרטיס שני בחצי מחיר, לקוראי סינמסקופ שידפיסו את הקופון שנמצא בדף הזה. אמרתי: סבבה. אז הנה, יצא לנו מין צ'ופרון לחג: קחו את עצמכם לראות את "החיים האחרונים ביקום" או את "גלים נסתרים" או את "העולם" (שהם הסרטים שראיתי ואני ממליץ עליהם), או את "3 פעמים" (ששניצר אהב, אני לא) או את "4:30" (שדבורית אהבה, אני לא ראיתי, אנצל את הקופון של עצמי כדי להשלים את החור). הנה שעות ההקרנה של כל הסרטים. לכל החוששים: אני לא רואה מהמבצע הזה אגורה. אני לא מקבל כסף על פרסומו. אני רק מקדם כאן מיזם שאני חושב שהוא מוצלח, שיש בו לפחות שני סרטים שאני מעריץ, ובהזדמנות זו להראות לכם שהקריאה באתר שלי לא יכולה רק להעביר את הזמן בנעימים כשמשעמם בעבודה, אלא גם לחסוך לכם כסף. אז חג שמח.

נון אוף יור האקביזנס

זוכרים את דיוויד או ראסל מתפוצץ על לילי טומלין על הסט של "אני (לב) האקביז"? נו, הפרשה האינטרנטית הזאת מסרבת לגווע ועכשיו כבר זוכה לפארודיה. הנה מייקל שואוולטר ופול ראד בגרסה שלהם לקרב האגרופים המילולי בין ראסל וטומלין.

(ואם פספסתם את המקור, הנה הוא).

חזרו לכאן לפני כניסת החג ותקבלו כמה מנות מדממות של אימה וגועל, לטובת אלה שרוצים מזון אחר בחג, קצת יותר נא, מדמם ולא כשר.

(יש עדכונים!)

שתי בשורות טרום פסח:

1. לדבורית שרגל יש בבית מטמון של קלטות VHS והיא עומדת לזרוק את כולם לפח הערב. מי שרוצה לאמץ את הקלטות מוזמן ליצור איתה קשר במיידי. לדעתי זה משהו שמרכזי מגמות קולנוע בבתי ספר תיכוניים, שם בוודאי עדיין עובדים עם קלטות וידיאו, יתמוגגו ממנו. הנה המידע המלא בבלוג של דבורית.
עדכון: האוסף חוסל.

2. יש לי ידידה שעובדת בנתב"ג והיא סיפרה שביומיים האחרונים שדה התעופה נראה כמו רכבת אווירית של סלבריטאים הוליוודיים שנוחתים כאן אחד אחרי השני. ראשונים היו סשה ברון כהן ואיילה פישר. ואז הגיעה סיגורני וויבר. ואז נחתו דארן ארונופסקי ורייצ'ל וייס. ואתמול הגיע אדם סנדלר. היא ועמיתיה פטפטו איתם קצת, וכולם מתברר הגיעו לעשות את הסדר בארץ עם קרובי משפחה. אבל הקטע הכי מופלא? מה פתאום סיגורני וויבר? סיפרה שהיא באה לחג אצל קרובים של בעלה, כדי להכיר את ישראל. למה? כי ג'יימס קמרון – ככה היא אמרה – מתכנן לצלם את הסצינות שלה ב"Avatar" בישראל בסוף השנה.
בקיצור: מי שפוגש אותם ברחוב, שישלח תמונות לאתר.
עדכון: כן, זה היה הניסיון שלי להשיק מתיחת 1 באפריל. שאפו לאורון שאמר את זה ראשון בקול רם. תודה לכתב הטלוויזיה שהתקשר לשמוע פרטים נוספים על הסלבים ושמע ממני שזה בסך הכל אייטם 1 באפרילי. וסליחה עם כל השאר שבזבזתי את זמנם על ההבל הזה. ב"מרקר קפה" ניסיתי מתיחה קצת יותר בומבסטית, שהצליחה למשוך אליה רק 33 קוראים שלא התרשמו ממנה יותר מדי. אני צריך לעבוד על חוש ההומור שלי.

(עדכון, לפנות בוקר): זה פריים של AP מתוך אחת השריפות הכי פוטוגניות שנראו באחרונה: בהוליווד הילס בערה הלילה אש בשריפת חורש וקוצים, מעל השלט המפורסם "הוליווד". הכבאים דיווחו שלמרות מה שנראה בתמונה, בה ענן עשן עצום כמעט מכסה את השלט, האש עצמה בערה ברכס שני ולא איימה על המוניומנט. יוניברסל סיטי ואולפני וורנרס הסמוכים חטפו את העשן. האש כובתה בשתיים בלילה שעון ישראל.

האש הבלתי נשכת

בימים האחרונים הופצו שמועות בהוליווד שמי שהעלה לרשת את הסרטונים של דיוויד או ראסל מקלל וצועק על לילי טומלין על הסט של "אני (לב) האקביז" הוא לא אחר מג'ורג' קלוני. השמועות האלה אינן נטולות הגיון: קלוני רב עם ראסל, עד לרמה של קרב אגרופים, על הסט של "שלושה מלכים". קלוני קרא לראסל "אס-הול" וביקר את האופן בו התייחס הבמאי לאנשי הצוות הזוטרים, שלא קיבלו מספיק הפסקות לשתיית מים בעת הצילומים במדבר.
אתמול שלח קלוני מייל (באמצעות הסוכן שלו) לכתב "ריידאר אונליין" – שמציין שזה אירוע נדיר כי קלוני כנראה לא יודע איך שולחים אימייל – כדי להבהיר: לא אני אחראי לסרטונים האלה. במייל כותב קלוני שהוא מציע מיליון דולר למי שיוכיח אחרת.

הנה האימייל של ג'ורג':

From: Stan Rosenfield
Date: Thu, 29 Mar 2007 10:32:45 -0700
Subject: George Clooney letter

To Radar …

Contrary to popular opinion, neither the sound man, Ed Tise, nor yours truly sent in the David O. Russell tape. I saw it when we were working on "Ocean's 12," and there have been quite a few copies traveling around town for the last couple of years. Any rumor that either of us put it on the internet is simply false.

And I'd offer a million bucks to anyone who would prove otherwise.

Your fan,
George Clooney

ובינתיים, לדיוויד או ראסל יש עבודה חדשה: הוא מסומן כמי שיביים את הסרט "הגבעה של סאמי", שאמור להיות סאטירת רכילות על עולם הפוליטיקה בוושינגטון, על פי ספרה של קריסטין גור, הבת של אל גור, "לשעבר הנשיא הבא של ארצות הברית".

רוזמרי מכה שנית (ותינוקה גם)

האייטם הבא חזק במיוחד: מיה פארו, שגרירת רצון טוב של יוניצ"ף, כתבה יחד עם בנה רונאן, טור תקיף במיוחד ב"וול סטריט ג'ורנל", בו היא מבקרת – בין השאר – את העובדה שסטיבן ספילברג משתף פעולה עם ממשלת סין בבימוי מופע הפתיחה לאולימפיאדת בייג'ין ב-2008, בשעה שסין היא אחת המדינות שעוזרות לממן לסודן את רצח העם המתמשך בחבל דארפור. משפט המחץ: "האם ספילברג רוצה להיות הלני ריפנשטאל של אולימפיאדת בייג'ין?". הנה כמה קטעים מתוך הטקסט, כפי שפורסמו ברשת:

"That so many corporate sponsors want the world to look away from that atrocity during the games is bad enough, but equally disappointing is the decision of artists like director Steven Spielberg — who quietly visited China this month as he prepares to help stage the Olympic ceremonies — to sanitize Beijing's image," they wrote in the column titled "The Genocide Olympics."

"Is Mr. Spielberg, who in 1994 founded the Shoah Foundation to record the testimony of survivors of the Holocaust, aware that China is bankrolling Darfur's genocide?"

"Does Mr. Spielberg really want to go down in history as the Leni Riefenstahl of the Beijing Games?" they wrote.

"Do the various television sponsors around the world want to share in that shame? Because they will. Unless, of course, all of them add their singularly well-positioned voices to the growing calls for Chinese action to end the slaughter in Darfur."

גריינדהאוס בריבוע

למי שדאג מהפיצול המסתמן של "גריינדהאוס", דאבל-פיצ'ר האימה האלים של טרנטינו/רודריגז, לשני סרטים נפרדים בישראל (ושאר המדינות שאינן דוברות אנגלית): יכול להיות שמעז יצא מתוק. קודם כל, האחים וויינסטין כבר התחילו להדליף שיש סיכוי שהסרט של טרנטינו, "Death Proof" יוקרן בבכורה אירופאית בפסטיבל קאן, אולי בתחרות. אבל מסקרן יותר: אלי רות ("הוסטל") מספר שטרנטינו נמצא בחדר העריכה עובד על גרסה מורחבת לסרט שלו, שעשויה לעלות מ-87 דקות (בגרסה האמריקאית שיוצאת שם היום) לבערך שעתיים.

תוכן שיווקי, שתי גישות קוטביות:

א. בבוליווד (הודו), כמו בישראל (ישראווד), קודם יש מוצר ואז תופרים סביבו סרט. התוצאה, אני מניח, אינה חיננית לעין.

ב. דיוויד לינץ', בקטע וידיאו הנמשך 30 שניות, מסכם בארבע מילים את דעתו על נושא שילוב חסויות בסרטים. (הלינק הראשון ויה "סקרין דיילי", הלינק השני באדיבות יניב יעקובוביץ').

NSFW

הבלוג "Screen Grabs", המסונף למגזין האירוטיקה המקווה Nerve.com, בחר את עשרת סצינות העירום הכי טובות בקולנוע, בכל הזמנים. מ"קיץ אצל מוניקה" של ברגמן (הסרט שטבע בישראל את הצירוף "סרט שבדי" כמושג נרדף ל"סרט סקס"), דרך ישבנו של מל גיבסון ב"נשק קטלני" ועד רעמתה של ג'וליאן מור ב"תמונות קצרות". חלק א'. חלק ב'.

ושני דברים מטה-בלוגיים לסיום:

א. פתחתי בלוג גם ב"דה-מרקר קפה". אין לי עוד מושג מה אעשה שם. יש לי כל מיני מחשבות, מאוד ראשוניות, אבל אתם מוזמנים לבקר בו.
ב. אהוד, סמנכ"ל טכנולוגיות ופיתוח של תאגיד "סינמסקופ" בינ"ל בע"מ, מקבוצת "סינמסקופ אחזקות והשקעות", שידרג לי הבוקר לגרסת וורד-פרס 2.01. החדשות הטובות: הגרסה הזאת מבצעת שמירה אוטומטית, כך שאני מקווה שלא יקרה יותר שפוסטים ייעלמו בגלל לחיצות פזיזות או נפילות חיבור. החדשות העוד-לא-טובות: הלינקים בצד נעלמו. אני מניח שזה באג זמני. צוותים טכניים של החברה-הבת "סינמסקופטק הנדסה ותעשיות" עמלים על פתרונה ברגעים אלה. (תוקן!)

קליפ ראשון לאלפנט פרייד, להקת הבית של "סינמסקופ". השיר הוא "Goodbye", שפותח את אלבום הבכורה של הצמד וחותם את אלבום האוסף של 106FM. הקליפ הוא דקה וחצי ב-17 שוטים. ביים עדו פלוק, צילם איתי גרוס, ערך אורן עידן.

להורדת הקליפ.
למייספייס של אלפנט-פרייד.
האתר הרשמי של אלפנט פרייד, בלינקים משמאל.

1. הנה, מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול, הביקורות שלי על "החופשה של מיסטר בין" ו"תחושה מוקדמת".

2. עצה ליונייטד קינג בקשר למקבץ האסיאתי במוזיאון: כדי להדגיש את האלמנט הפסטיבלי שבאירוע, כדאי לשקול לצאת במבצע – שני סרטים בכרטיס אחד.

3. עצה לחובבי הקולנוע האסיאתי שבדרכם למוזיאון: תבחרו הצגה יומית, או יום בו המוזיאון פתוח עד הערב, ובמחיר הכרטיס לסרט גם תוכלו להסתובב לפניו או אחריו בתערוכה של מארק רותקו שנפתחת במוזיאון הערב. יום מושלם של תרבות עכשווית.

4. זה כריס דויל, הצלם של "החיים האחרונים ביקום" ו"גלים נסתרים", בפגישה שלנו בפסטיבל ברלין שעבר. זה היה 11 בבוקר ודויל כבר היה שיכור. ראיון של ממש לא יצא מזה, אבל גם להריח את הבל הפה האלכוהולי של אחד מגדולי הקולנוענים של ימינו זה סוג של הישג.

5. וזה מה שהיה לי לכתוב על שניים מסרטי המקבץ האסיאתי במוזיאון. גרסה מקוצרת של זה מופיעה ב"פנאי פלוס" של אתמול. אבל עם תמונה גדולה ונפלאה.

לפעמים פעולה טובה אחת יכולה לכפר על שלל טעויות ושטויות. קחו למשל את חברת יונייטד קינג, המפעילה את הקולנוע במוזיאון תל אביב, המיועד לסרטי איכות זרים. נציגי המפיץ מגיעים לכל הפסטיבלים הגדולים בשנים האחרונות, ויוצאים מהם עם שלל עצום. כשאני שואל "מה תעשו עם הסרט?" אני נענה "הוא מיועד למוזיאון". אבל אז הסרטים הבאמת יחודיים, אלה שזקוקים לקהל קשוב, סבלני, שמוכן לנסות טעמים קולנועיים אחרים, נעלמים במעמקי המחסנים, ולמוזיאון מגיעים סרטים זרים אבל קיטשיים, המיועד לקהל מפונק, בורגני, לובש פרוות (לפעמים מטאפוריות, לפעמים לא), שמגיע לקולנוע בשביל נופים ומאכלים, ולא כדי להתמודד עם אלטרנטיבות סגנוניות ועלילתיות. וכך קרה שכמעט כל הסרטים הכי מדוברים בפסטיבלים של השנים האחרונות נקנו להפצה בישראל, לרוב על ידי יונייטד קינג, ואז לא ראו אור מקרנה. זה הגיע למצב המגוחך בו שניים מהסרטים המדוברים של השנים האחרונות העלו אבק במחסנים כבר שלוש, כמעט ארבע שנים.
לכן הופתעתי לטובה כשביונייטד קינג החליטו לתקן את העוול הזה ובאופן מעורר הערכה וכבוד: הם קיבצו יחד חמישה סרטים אסיאתיים והם מעלים אותם במקביל להקרנה במוזיאון. בכל יום ארבע הקרנות של ארבעה מחמשת הסרטים, כשבשבועות הבאים הסרטים שיזכו לביקוש הרב ביותר יקבלו נוכחות גבוהה יותר בשיבוצי ההקרנות. שניים מהסרטים מתאילנד (עליהם מיד בהרחבה), אחד סיני, אחד טאייוואני ואחד מסינגפור. אין באמת קשר בין הסרטים, לא נושאי ולא סגנוני, פרט לעובדה שהם מגיעים מאותו צד של הגלובוס. אבל עזבו, שום דבר לא נכון באירוע הזה פרט לקיומו. בפועל אנחנו זוכים למעין פסטיבלון קולנוע, של סרטים שזכו לביקורות אדירות בעולם. תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים, שסרטי הילדים שהמולטיפלקסים מציעים להם בחול המועד פסח לא מתאימים לטעמם האנין, יכולים לשרוץ כעת באופן מרתוני במוזיאון. כמו שצריך.

אני ראיתי ארבעה מחמשת הסרטים. עם "שלוש פעמים" הטייוואני יש לי לא מעט בעיות (אם כי כמה מהמבקרים האהובים עלי חושבים שהסרט גאוני), ועל "העולם" הסיני אנסה להרחיב בפעם אחרת. את תשומת הלב אקדיש הפעם לשני הסרטים מתאילנד, מאת אחד הבמאים שאני הכי מחבב כרגע בעולם – נסו להגות את שמו בלי לגמגם – פן-אק רטנארואנג. שני הסרטים שלו "החיים האחרונים ביקום" (סרט שאני מהלל כבר כמעט ארבע שנים, מאז ראיתי אותו בפסטיבל ונציה ב-2003) ו"גלים נסתרים" הם כמעט סרטים אחים. בשניהם מככב השחקן היפני הפופולרי אסאנו טדאנובו (ששיחק לצד טאקשי קיטאנו גם ב"טאבו" וגם ב"זטואיצ'י"), ואת שניהם צילם כריס דויל, שהיה הצלם הקבוע של וונג קאר וויי עד שרבו על הסט של "2046".

"החיים האחרונים ביקום" הוא לא פחות מיצירת מופת. זהו סרט איטי וסהרורי, ומרגע שמסתנכרנים לקצב שלו מגלים שהוא רווי בהומור ציני ואבסורדי. טדאנובו מגלם בו ספרן יפני שחי בתאילנד, עם אובסייה פדנטית לסדר וקיטלוג. הוא מחליט להתאבד. אחיו היאקוזה, שמגיע אליו בהפתעה, משבש את תוכניותיו. אנשי היאקוזה שרודפים את אחיו, משבשים גם הם (אחד מהם הוא במאי הפולחן היפני טאקשי מיקה). ואז הוא פוגש בחורה. ואז היא נהרגת. ואז הוא פוגש את אחותה. כאן, אם אני זוכר נכון את המבנה האליפטי של הסרט, חלפה לה חצי שעה של סרט, והבמאי – שרק מטיל לסרטו המוקפד והסטטי עוד ועוד כאוס, זורק עכשיו פנימה את כותרות הפתיחה. כל דבר שתצפו לו, יקרה כאן ההפך. עד שלקראת סוף הסרט תצטרכו לשאול: רגע, האם כל זה בכלל קורה או שמדובר בהזיה של הגיבור, שלרגעים מתבלבל בין האחות החיה והאחות המתה מולו, ולרגעים נדמה כאילו הזמן מתגלגל לאחור, או מואץ קדימה. והכל מצולם באופן יפהפה, כל פריים מושלם, כל תנועת מצלמה מספרת סיפור שמתחיל בדרך אחת ומסתיים אחרת. והכל, כאמור, נעשה באירוניה, בציניות, באופן הזוי ומחויך, כמעט מסטולי. התוצאה היא סרט מהפנט לחלוטין שיוצר תחושת ריחוף. אמנות קולנוע אבסטרקטית סוריאליסטית במיטבה.
בשנה שעברה פגשתי את פן-אק רטנארואנג בפסטיבל ברלין. הוא הדהים אותי כשסיפר לי שתקציב סרטו האחרון, "גלים נסתרים", היה גדול בהרבה מתקציב "חיים אחרונים ביקום". נדהמתי כי זה נראה הפוך: "גלים נסתרים" נראה מצומצם אף יותר מהסרט שבא לפניו, מופשט יותר, אוורירי יותר. אם "חיים אחרונים ביקום" נראה קצת כמו בונואל אסיאתי, הרי ש"גלים נסתרים" מצטט מהאחים כהן ("פארגו" ו"ברטון פינק") ומ"הניצוץ" של קובריק, לסרט בו טדאנובו הוא הפעם טבח מטונף המבצע משימת חיסול עבור הבוס שלו ואז נאלץ לברוח לאי פוקט. ולכאן הלך התקציב: הסצינה הארוכה והנפלאה, מין ז'אק טאטי תאילנדי, המתרחשת במסעו מבנגקוק לפוקט, צולמה בסט של בטן אוניה שנבנה במיוחד באולפן. הסט הרועד, הם קראו לזה. בפוקט הם צילמו רגע לפני הצונאמי שהחריב את האי (ושהופך את שם הסרט למצמרר בנבואתו), אבל הסרט הגיע לפסטיבלים אחרי האסון. פתאום ההומור המקאברי של הסרט נראה קצת טראגי.
כשצופים בסרטים האלה יחד החוויה מופלאה. רטנארואנג – שעובד כבר על סרט חדש – הוא במאי שנון שמשתמש בקונבנציות קולנועיות, אבל מפורר אותן לפרורים ומהן לש עיסה חדשה, ייחודית לו. כשיוצאים מסרטיו, העולם נראה מקום מוזר ותמהוני יותר.

העיצוב המשופץ של "פנאי פלוס" יוצא היום לאור. עם כל הסלידה שלי מ"שיפוצי פורמט" (ראו טקסט בנושא שכתבתי בתחילת הגיליון החדש) אני חושב שמבחינה גרפית העיתון נראה עכשיו מצוין. המעצב הוא אמיר חסון (שאני תמיד אוהב להזכיר שהוא היה אחד הגרפיקאים הראשונים שעבדו על "סינמסקופ" כשהמדור נולד ב"זמן תל אביב" ב-1996). עכשיו כל מה שהעיתון זקוק לו הוא אתר אינטרנט נורמלי.
הביקורות שלי במדור היום: "החופשה של מיסטר בין" (מתוק מאוד), "תחושה מוקדמת" (סביר, חוץ מהסוף המזעזע) והשתפכות על מקבץ הסרטים האסייאתיים, עם דגש על שני סרטיו הנפלאים של פן-אק רטנארואנג התאילנדי, שעולים מחר במוזיאון תל אביב. בגלל שהפורמט החדש מחייב טקסטים קצרים ממה שאני רגיל בדרך כלל, תוכלו לקרוא כאן בבלוג, בסוף השבוע, את הגרסאות המלאות של אלה שהייתי צריך לקצר.

ולשאר כותרות אתמול:

על פי "בוקס אופיס מוג'ו" ראו כ-8,000 איש את "גוסט ריידר" בישראל בסוף השבוע האחרון. לא הרבה יותר מה-6,000 של "ריקוד מסוכן". על פי אותו אתר את "נורביט" ראו בסוף השבוע הזה 5,000 איש, שזו צניחה עצומה בהשוואה ל-21,000 שראו אותו בסוף השבוע שלפני כן. אני שומע גם ש"מילים ולחן" מצליח לא רע ב-28 עותקיו בארץ (היה צפוי, הקהל הישראלי הרוס על קומדיות רומנטיות), אבל לא הצלחתי להשיג את הנתון כמה כרטיסים נמכרו. אנשי ג.ג מוזמנים להדליף.

כל הכבוד לוויינט שגילו, באיחור של שבועיים, שעומד לקום סינמטק בהרצליה. כנראה שמכשיר הטלקס במערכת היה מקולקל.

טלה-טיוביז

פרסי יו-טיוב חולקו שלשום. וזה סתם תירוץ בשבילי לשים שוב את הקליפ הנפלא של "OK Go" שזכה בפרס "הכי יצירתי". מנחם גולן, שב ולמד איך מביימים קטע ריקוד בשוט אחד שיהיה סוחף, מצחיק ומידבק. ובעיקר: מאוד מאוד זול ובייתי.

רשת שילבתי

אפרופו וידיאו באינטרנט. עצה לאתר של קשת: חוץ מהעובדה המדכאת שקטעי הווידיאו באתר שלכם לא מתנגנים על פיירפוקס (שזה כמו שתחליטו שהשידורים שלכם לא ייקלטו בטלוויזיות של סוני), כדאי מאוד לשקול אפשרות של לעשות Embed לנגנים שלכם. דיסני עשו את זה עכשיו עם הטריילר ל"שודדי הקריביים 3" והעתיד, כפי שאתם בוודאי יודעים, ויראלי.

התאבדות מסחרית

כפי שכבר דווח כאן, "הקייטנה של קנלר" (או Wristcutters), הסרט העצמאי על פי הנובלה של אגר קרת, נקנה סוף סוף להפצה הקיץ באמריקה (לא בישראל), וחברת ההפצה הצהירה שהיא מתכננת קמפיין שיווקי שידגיש את העובדה שהסרט עוסק בהתאבדויות, כשיתלו שלטים מגשרים ועמודי חשמל בהם ייראו דמויות הקופצות אל מותן או מתחשמלות. כצפוי, עצם ההצהרה הזאת הקפיצה ארגונים העוסקים במלחמה בהתאבדויות שקורא לחברה לבטל את תוכניותיה. חברת ההפצה הזאת, After Dark, כבר הסתבכה באחרונה עם שלטי חוצות בעייתיים כשנאלצה השבוע להסיר את הפרסומות ל"Captivity", סרט האימה עם אלישה קאתברט, אחרי שהגיעו תלונות שהן אלימות מדי.

המפסיקים

"המפיקים", המיוזיקל של מל ברוקס על פי הסרט של עצמו, יירד מבמת ברודוויי ב-22 באפריל. את מקומו בתיאטרון סיינט ג'יימס יתפוס המיוזיקל הבא של מל ברוקס על פי סרטו, "פרנקנשטיין הצעיר".
בבלוג המולאם "ריסקי ביזנס" של "הוליווד ריפורטר" קראתי שבעוד ההפקה הניו יורקית יורדת, זו שרצה בלאס וגאס תמשיך לרוץ. אבל הנה הטוויסט: כוכב ההצגה הוא דיוויד הסלהוף, שלא מגלם את מקס ביאליסטוק או ליאו בלום, אלא את רוג'ר דה-ברי, הבמאי ההומו ש-זהירות ספוילר!- בסופו של דבר נאלץ לגלם את דמותו של הפיהרר בהצגה של עצמו (בגרסה הישראלית, שם מגלם אותו איציק כהן, הוא נקרא רוג'ר דה-ביל). כדי להדגיש את נוכחותו של הסלהוף לקהל הלאס וגאסי, קוצרה ההצגה ל-90 דקות, הוסרו כמה מהשירים של ביאליסטוק ובלום וכניסתו של הסלהוף להצגה הוקדמה. כל הידיעה הזאת, אגב, נשמעת לא פחות מצחיקה מההצגה עצמה, ולרגע נשמע כאילו מקס ביאליסטוק עצמו הוא מפיק ההצגה בלאס וגאס.

אפרופו תיאטרון: מישהו פה כבר ראה את "הכתובה" ב"הקאמרי"? המפגש בין בראבא וקישון מסקרן אותי.

אין החלפות

לידיעת האוזן השלישית: מנכ"ל נטפליקס, ריד הייסטינגס, טוען בראיון שתוך כמה שנים ייעלם מהעולם העניין הזה שנקרא "השכרת די.וי.די".

Hastings: We're sure that we're going to be buying cars in 25 years, whereas renting DVDs through the mail in 25 years? For sure that's not going to exist. That's what creates the overhang — there's a known obsolescence. Now we can argue about whether that's 10 years or 25 years [away]. Some people probably think it's five. I think they're wrong. It's probably more like 20.

פיצי

ואם שרדתם עד כאן, מגיע לכם בונוס בדמות הזוכה בפרסי יו-טיוב בקטגוריית "הכי חמוד" (יו-טיוב זוכים אצלי בפרס על הקטגוריות הכי אידיוטיות). הנה סרט האנימציה המתוק "קיווי!", סרט גמר בתוכנית לתואר שני באנימציה, שבוים והונפש כולו על ידי סטודנט אחד (חוץ מהעננים).

מעקב "בופור" ממשיך: בחמישי-שישי-שבת האחרונים ראו את הסרט 23,000 איש. הופה, נפילה בהשוואה ל-34,000 של סוף השבוע שלפני. לאן נעלמו הצופים? בת כהן, יחצנית הסרט, מבארת: "ימים חמישי-שישי היו בדיוק כמו בחמישי-שישי הקודמים. בשבת היו לנו פחות 10,000 צופים מבשבת הקודמת. הסיבה ככל הנראה היא משחק הכדורגל, או בגלל שבחלק מהאולמות בוטלו הקרנות יום ונכנסו סרטי ילדים". בכל מקרה, מבכורת הסרט ועד שבת צפו בו כבר 130,900 צופים.
את "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן ראו בסוף השבוע הזה 6,000 איש.

והנה הביקורות שלי ל"גוסט ריידר" (רע), "ריקוד מסוכן" (איום ונורא) ו"מילים ולחן" (חמוד) מגיליון "פנאי פלוס" שיצא ב-22 במרץ 2007. למרבה הצער אני מגלה שוב ושוב שכשיש רצף של סרטים רעים ובינוניים, גם הביקורות עליהם נטולות ברק.

continue reading…