החג הזה מסרב להיגמר, אה? איזה סיוט.

==============

הערב באמריקה: פרק ראשון מתוך תשעת הפרקים האחרונים בהחלט של "הסופרנוס". קוראיי בניו יורק: אני מצפה לחוות דעת מנומקת אך נטולת ספוילרים בתגובות לפוסט זה מיד בתום השידור אצלכם, שזה בערך חמש לפנות בוקר כאן.

===============

היום היתה ההזדמנות האחרונה שלכם לראות סרטים בחינם בסינמטק בחסות בנק אחד.
אבל אם אתם רוצים לראות יצירות מופת מתולדות הקולנוע, לאן תלכו? לסינמטק? כבר שנים שתולדות הקולנוע לא זוכים שם לייצוג. רוצים להשלים חורים בקאנון של הקולנוע העולמי, או לצפות שנית ביצירות מופת? תראו מה מצאתי לכם: עמוד ה-VOD של אינדיק השתדרג באחרונה והוא מכיל כעת כבר 20 סרטים, כולם ניתנים לצפייה בסטרימינג על המחשב, או להורדה, באיכות לחלוטין לא רעה. continue reading…

עדכון: כבר ראיתי את "אינלנד אמפייר". יש תוספת בסוף.

עוד לא ראיתי את "אינלנד אמפייר" של דיוויד לינץ' (שכמו בסרטו הקודם, גם כאן הסרט קרוי על שם של איזור בקליפורניה בעל ייחוד טופוגרפי). אבל יש לי תחושה שהביקורת הבלתי אוהדת שלי ל"מלהולנד דרייב" שהתפרסמה לפני שש שנים, עשויה להכיל גם את הסרט החדש. אבל אל דאגה: צפה אצפה ב"אינלנד אמפייר", כי אני חייב לנסות לפצח את הלינץ' הזה, כפי שבכל שבוע אני מנסה לפתור את תשבציו של אמנון בירמן, לפני שאני משליך אותם מעליי בתסכול, ומתוך הכרה שלא מחלחלת שגלי המוח שלנו פשוט לא מסונכרנים.

הנה, מהימים בהם ביקורות קולנוע נמשכו אלפי מילים, המדור שלי מגיליון "העיר", 7.3.2002, והביקורות ל"מלהולנד דרייב" ול"משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון:
continue reading…

אם אלימות קומיקסית ואפקטים דיגיטליים הם לא כוס התירוש שלכם, אל תשכחו שהמבצע הבלעדי לקוראי "סינמסקופ" עדיין בתוקף: כרטיס שני בחצי מחיר לסרטים האסיאתיים במוזיאון. הנה הקופון.

=============

למי שמחכה לדיונים סוערים על דיוויד לינץ': מחר (שבת), מ-10:00 בבוקר כאן.

=============

ולא הספקתי לכתוב על זה לפני: אם את לקוחות יס או הוט ואתם נתקלים בשידור חוזר של "קיימן" (או "התנין" ב-יס) הסרט החדש של נני מורטי, אל תחמיצו. איזה סרט מקסים, שנון ומבדר. גם סאטירה פוליטית, אבל בעיקר פארודיה מושחזת על הקולנוע האיטלקי שלא חוסכת בניים-דרופינג.

עד כאן קולנוע איכותי. ועכשיו לאקשן.

============

כותרת המשנה המפורסמת והשנונה של אתר עין הדג היא "ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע". אבל הביקורת הכפולה של עורכי האתר ל"300" נראית כמו ביקורת קולנוע לאנשים שאוהבים ביקורת קולנוע. לא שיש לי בעיה עם הביקורת או עם כך שאנשי הדג לא אהבו אותו, אלא שנדמה לי שאם בעבר האתר ביטא את הפער שבין ה"שניצקליינים" (כך הוא מכנים שם את המבקרים הממוסדים, הרציניים) ובין ה-fanboys, שיודעים להעריך סרטי קומיקס, גיבורי על ואקשן כסוג של אמנות שהשניצקליינים פשוט לא מסוגלים לקלוט, הרי שאתמול הפער הזה התאדה. שניצר יחתום על כל מילה שלונג ג'ון ורד פיש כתבו על "300 ".

=============

בתחילת המדור שלי השבוע ב"פנאי פלוס" אני משתפך על "300 " של זאק סניידר, אורגיה קולנועית מופלאה של סקס, אלימות ואפקטים, אבל עורכי וויינט בחרו להעלות לאתרם דווקא את הטקסטים הצוננים שלי. לכו תבינו אותם. עד של"פנאי פלוס" לא יהיה אתר נורמלי ועצמאי, קשה לי להתמודד עם הטיפול הרעוע שזוכים לו תכני העיתון (ובעיקר, תכניי) בידיים המגושמות של וויינט. ובכל אופן: הנה הביקורות המנומנמות שלי על "אל הים השחור" התיעודי ו"צבי הנינג'ה" הדבילי.

============

אחת הסיבות שאני כל כך אוהב קולנוע היא שכשסרט סוחף אותי לתוכו, למשך שעתיים אני מרגיש שאני נמצא בעורו ובמוחו של מישהו אחר. בחיים אני אדם נורא משעמם, שגרתי, סטרייט, לבן, בורגני, פחדן, יושב כל היום מול המחשב. אבל בסרטים? אני הכי קיצוני. תנו לי סרט אימה מדמם ואלים וקיצוני ואהיה קניבל צמא דם. ב"מולן רוז'" וב"הדוויג והשארית העצבנית" הייתי הומו, והרעתי לסרט בהתלהבות של דראג קווין. ב"אולימפיה" הייתי פשיסט תאב כוח. וב"300 " של זאק סניידר: אני פשיסט הומו. איזה סרט מופרע. הוא כוחני וקאמפי בה בעת. הוא הכל, והוא גם ההפך המוחלט. כל מילת ביקורת שלילית שתשמעו על הסרט היא נכונה. אבל בתוספת קטנה: הסרט הזה פסיכי לגמרי ומהנה בצורה כמעט פרוורטית. זו הביקורת שלי עליו מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול:

בשר ודם
למרות שרוב מבקרי הקולנוע ישנאו אותו, סרט הקומיקס "300" הוא אחד הרגעים הקולנועיים המרשימים הראשונים של הוליווד השנה

"300 ", סרטו של זאק סניידר על פי הרומן הגרפי של פרנק מילר ("עיר החטאים") הוא יצירת פופ גרנדיוזית ומדממת שכמעט מגונה להודות שהיא מהנה. מכל בחינה רעיונית הסרט הזה נראה על פניו פסול, אפילו מתועב. הוא מייצג את המל-גיבסוניזציה של הקולנוע ההוליוודי: סרט ברוטאלי, נטול אנושיות, המשחיר תרבויות שלמות, ומציג עולם כוחני, פשיסטי, צמא דם, ברברי, ועוד מהלל את העולם הזה, מצדיע לו, חוגג אותו, עורג לו. אם הוא היה נוצר בשנות השלושים, "300" היה מתויג כסרט נאצי. הוא בז לחלשים, לשונים, לנכים, לחולים, הוא מהלל גבריות, גופניות, עוצמה ומשמעת. זה סרט שגיבוריו נטולי האלוהים מאמינים אך ורק בחרב. כל מי שחלש, שונה ונכה הוא גם הרע, החלש והבוגדני.

הסרט עוסק בקרב ההיסטורי בתרמופליי במאה החמישית לפני הספירה, בו לחמו 300 חיילים ספרטנים בהנהגת המלך ליאונידס נגד מיליוני חיילים פרסיים שהגיעו לכבוש את יוון. כמעט מפתה להזדהות עם הספרטנים: מעטים מול רבים המנסים להדוף צבא עצום מלכבוש את ארצם. דוד נגד גוליית? לא בדיוק. האקספוזיציה מעדכנת אותנו מי היו הספרטנים: הם הרגו את התינוקות שנולדו קטנים, חלשים, נכים או מעוותים כדי לא להחליש את עוצמת העם, שעסק אך ורק בבנייה צבאית ופיזית, לא מנטלית. הם תלשו את הילדים מהוריהם בגיל שבע כדי לאמן אותם להיות חיילים, אילפו אותם להרוג, לגנוב, לסבול, ויצרו תרבות שכולה מושתתת על כוח והרג. והמלך ליאונידס עוד לועג לבני אתונה שהם, לדבריו "פילוסופיים וחובבי בנים". אה, הספרטנים היו גם בורים והומופובים (אם כי, השמועות מספרות שהם היו חובבי בנים לא קטנים בעצמם).

האסתטיקה, הגיאומטריה, זוויות הצילום וסיסמאות הקרב, הכל לקוח מסרטי פרופגנדה מתסיסים של משטרים חשוכים. זה סרט שמוציא את הצופים בו צמאים לריב, לדם, לתגרה טובה. היו מבקרים אמריקאים שניסו לקרוא בסרט ביקורת פוליטית עכשווית, שהקרב בין הספרטנים לפרסיים מסמל את הנוכחות של ארצות הברית בעירק, אם כי לא ברור מפרשנות כזאת מי בדיוק מסמל את האמריקאים ומי את העירקים. פרשנות כזאת נשמעת תלושה, ולא רק בגלל שפרנק מילר כתב את הרומן הגרפי שלו ב-1998, אלא בעיקר כי הספרטנים, האמורים לייצג את המערב הנאור והחופשי, לא היו לא נאורים ולא חופשיים (לפחות על פי הייצוג בסרט). הם היו אומת מלחמה שטופת מוח. אם כבר רוצים לנסות לפענח את הסרט ההיסטורי על פי דמויות בנות זמננו, הרי ש"300" נראה כמו מלחמת אירן-עירק. כשהפרסים הם האירנים, והספרטנים הם העירקים.

אבל…

וכאן אני לוחץ על דוושת הבלם, ועושה פניית פרסה של 180 מעלות: זה סרט נפלא. גם אם נקבל אותו כיצירה הנעשית ברצינות גמורה, כלומר טקסט פשיסטי נטול אירוניה, הרי שלצד צמרמורת אידיאולוגית לא נעימה, אי אפשר להתעלם מהאספקט הקולנועי של הסרט הזה. ומדובר בחגיגה ויזואלית. אורגיה ממש.

אבל הטענה שלי אחרת: מדובר בטקסט אירוני, מודע לעצמו, כמעט קומי. לא פשיסטי אלא פטישיסטי. כלומר, הבחירה שלנו היא בין סרט כוחני צמא דם, או סרט רדוד החוגג את חיצוניותו ועיוור להשלכותיו התרבותיות. ואכן, מעלותיו של "300" אינן אינטלקטואליות. אירוני או לא, את הבהמיות שלו אי אפשר לקחת ממנו.

זה סרטו השני של זאק סניידר, במאי קליפים במקור, אחרי הרימייק המפתיע לטובה שלו ל"שחר המתים". להבדיל מ"עיר החטאים" של רוברט רודריגז (שהיה מבוסס גם הוא על רומן גרפי של מילר), שהיה סרט מרהיב אמנם, אך מסורבל, מגושם ויומרני, סניידר מייצר סרט קליל ודינמי בהרבה, טראשי במופגן. למרות שזהו סרט היסטורי קשה להתחמק מהעובדה שהוא נראה כמו סרט מדע בדיוני או סרט פנטזיה, שאין שום קשר בינו ובין ההיסטוריה. מאז שנות השבעים והשמונים, וסרטיהם המוקדמים של פול ורהובן או קן ראסל, לא נתקלתי בכמות כזאת של סקס ואלימות בוטים כל כך בסרט מיינסטרימי. הבומבסטיות של הסרט, כמו גם המשחק השואג של ג'רארד באטלר בתפקיד הראשי, משרתים את אווירת אופרת הרוק. העיצוב האמנותי נראה כמו עטיפות אייר-בראש לאלבומי רוק כבד ורוק מתקדם. גיטרות הדיסטורשן מלוות את קטעי הקרב. וכמעט מאה אחוזים מצילומי הקרב והפאתוס הם בהילוך איטי. הכל כאן מופרז, עד גבול הפארודיה, בסרט שנראה לי חוגג את ההפרזה במידה בלתי מבוטלת של הומור עצמי. זה כמו גרסה מצולמת לאלבום רוק כבד, הבי מטאל, דת'-רוק. זה סרט היסטורי להד-באנגרים.

מצד שני, זה גם הסרט הכי גיי-פרנדלי כרגע. הבוצ'ים הספרטנים חשופי השת, עם שרירי הקוביות בבטנם, ומולם הטרנס-סקסואלים הנשיים של הצבא הפרסי, החוגגים את המשיכה המינית לאחר, לשונה, לחריג.

כשהמלך ליאונידס עומד ערום מול אור הירח המאיר בתכלכלות ענוגה את ישבנו השרירי, אני בטוח שהבמאי כיוון לבדיחה. הסרט הזה חוגג את סרטי המלחמה ההיסטוריים, אבל גם מקצין עד לעג את האסתטיקה שלהם, מבליט את האלמנטים ההומו-אירוטיים, ומתענג עליהם. "300" הוא סרט כל כך לא פוליטיקלי קורקט שהוא מענג ומשחרר בחירויות הביטוי המוקצנות שהוא מרשה לעצמו.
ראיתי את "300" כבר פעמיים, והוא מהנה לגמרי (אם, כמובן, אתם לא סולדים מראשים כרותים, רגליים כרותות, חרבות ננעצות ונשים חשופות פטמות). כן, הוא אידיוטי, מנוון ונטול בינה. אבל מבחינה קולנועית הסרט הזה הוא חגיגה. כמו "עיר החטאים" (שלא אהבתי) גם הסרט הזה צולם כולו על במה חשופה מול מסכים כחולים, עליהם הולבשו בהמשך באמצעות מחשבים הרקעים, שכולם מונפשים. התוצאה עוצרת נשימה מבחינה ויזואלית. רוב המבקרים האמריקאיים, ואני מניח שגם כמה מעמיתיי הישראליים, מצאו את הסרט איום ונלעג. אני חושב שהוא ספקטקל ויזואלי מרהיב, מרענן בקיצוניות חסרת הפשרות שלו ובעיקר מאוד מאוד משעשע.

משרדי המפיצים (אלה שמדברים איתי לפחות) סגורים בחול המועד. רציתי לדעת כמה עשה "בופור" בסוף השבוע ומי הביא יותר קהל: "החופשה של בין" או "לפגוש את הרובינסונים". "בין" יצא בסוף השבוע האחרון ב-24 מדינות בבת אחת וב-21 מתוכן, דווח ב"וראייטי", הוא הגיע למקום הראשון. המידע שהצלחתי לבסוף להשיג, והוא חלקי למדי אך נראה די מוסמך, טוען ש"בופור" היה הסרט במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בסוף השבוע הקודם ו"החופשה של בין" במקום השני עם בערך 20,000 כרטיסים. כנראה שבדיוק כמו שטענו כאן רני/דורון/רז בתגובות לפני כמה ימים, נדמה ש"הרובינסונים" אכן נפגע מסחרית מהעובדה שלא הופץ גם בגרסה האנגלית שלו.
ואגב, ראיתי אתמול את הגרסה באנגלית של "לפגוש את הרובינסונים" והסרט אכן מתוק להפליא.

============

הפלישה Reloaded

כשקראתי את הידיעה הבאה (ויה ג'ף וולס) דבר ראשון הסתכלתי על התאריך. זה נראה לרגע כמו מתיחת 1 באפריל. אבל הידיעה התפרסמה שלשום, אז אולי יש בה מידה מסוימת של אמת. הכותרת: האחים וושאובסקי ובמאי-הבובה שלהם, ג'יימס מקטיג, אחראים על צילומי ההשלמה ושכתוב התסריט של "הפלישה", סרט האימה-מד"ב של ניקול קידמן שהיה עד כה מזוהה כסרטו האמריקאי הראשון של אוליבר הירשביגל.

The last time you may have heard of this film was when Nicole Kidman was involved with a stunt gone wrong. What you may not have known was that took place during the reshoots for the film.

Apparently, Warner Bros. saw an early rough cut of The Invasion and realized it needed a little work. The director, Oliver Hirschbiegel, was “unavailable” to work on the planned reshoots, so Warner Bros. and Joel Silver brought in a pair of writer/directors that they knew they could rely upon, The Wachowski Brothers. It was reported that they came in to shoot a new ending. But I can report that they rewrote over 2/3 of the film, and brought in their trusted colleague, James Mcteigue (V For Vendetta), to direct the material while they were busy prepping their own film.

Joel Silver and Warner Bros. knew that they were capable of creating a more commercially accessible and large scale film than had previously been put together. Apparently, the earlier cut may have been a little artsy, talky, and not exactly a summer tentpole.

ידיעה מעניינת. כשדובר על רימייק ל"פלישת חוטפי הגופות" מאת הבמאי של "הנפילה" (הסרט על היטלר) לא הרגשתי פעימות לב מואצות לקראתו. אבל סרט של האחים וושאובסקי? זה כבר נשמע מוצלח יותר.
הסרט מתוכנן, נכון להיום, לצאת בישראל ב-13 בספטמבר.

==============

אינגליש אינגליש אינגליש

ומהצד השני של עולם הקולנוע, אבל אולי בעצם יש קשר בין הדברים: אנתוני קאופמן מ"אינדי-ווייר" מראיין את הנגמה פנאהי מ-Celluloid Dreams שהתאחדה השבוע עם HanWay ליצירת חברה חדשה בשם Dreamachine. המסקנה של קאופמן: זו תהיה מכת מוות לקולנוע שאינו דובר אנגלית אם גם פנאהי מודה שאין לסרטים האלה יותר מקום בשוק. החברה המאוחדת תשקיע בפחות סרטים, עם תקציב יותר גדול, ולרוב באנגלית. את הסרטים שאינם דוברי אנגלית קשה יותר ויותר למכור למפיצים ולמצוא להם מקום בבתי הקולנוע. הם מקסימום יוצגו בערוצי VOD.

"Everybody is drowning in volume," Panahi continued, partly blaming herself and Celluloid's past slate of some 25 films annually for flooding countries with art films that don't have an audience anymore. "Today, the market is about survival. All my distributors are asking me to bring them less movies and more solid movies. So when we come and bring them beautiful movies that they'll lose more money with, they're unhappy and unsatisfied"

נדמה לי שמה שקורה עכשיו במוזיאון, בו מוצגים חמישה סרטים אסיאתיים (כולם, נדמה לי, נקנו מ-Celluloid Dreams), רק מדגיש את העובדה שפנאהי מציינת. למפיצים אין יותר כוח לסרטים האלה והקהל שלהם הולך וקטן.

===========

גת שמנים

אני מוטרד ממה שקורה בקולנוע גת. לפני ארבע שנים, כשהוקם סינמה סיטי, משה אדרי (הבעלים של יונייטד קינג) ומוקי גרדינגר (הבעלים של פורום פילם) היו צ'ילבות. גרדינגר זעם על כך שאדרי השתמש בשם "סינמה סיטי" שהוא המותג תחתיו פועלים מרכזי הקולנוע של גרדינגר במזרח אירופה. בתחילת ימיו של סינמה סיטי פורום פילם לא נתנו להם את סרטיהם. בהמשך הדרך נרשמה התפייסות. אבל פתאום, במקום שלום קר, נדמה שהם עברו לדיבורים על אירוסים וחתונה: סרט של יונייטד קינג ("אינלנד אמפייר") מוקרן בגת? מה הדיל שעומד מאחורי שיתוף הפעולה הזה? מאוד מטריד. וב"גלובס" דווח על כך שפורום פילם ויונייטד קינג שוקלים להקים יחד חברת תוכן למכירת סרטים לערוצי הכבלים והלוויין. אם חברה כזאת תקום יש סיכוי שיונה ויזנטל, סמנכ"ל yes הנוכחי, יעמוד בראשה. פתאום גם ההסכם בין yes וגרדינגר על מיתוג "יס פלאנט" נשמע קצת משונה. ואיך זה יכול להיות ששתי חברות שאמורות להתחרות זו בזו הופכות למשתפות פעולה? את כל השאלות האלה אנסה לברר בהקדם. מי שיודע פרטים נוספים מוזמן לעדכן.

זה היה אמור להיות הפוסט ה-500. זיקוקין דינור היו אמורים לעוף מהדפדפן שלכם ברגע הכניסה לאתר. אלא שבלילה, בתום הצפייה ב"לפגוש את הרובינסונים" (באמת סרט חמוד מאוד), גיליתי ב"לוס אנג'לס טיימס" את הידיעה על תאונת הדרכים בה נהרג בוב קלארק והעליתי על כך פוסט מהיר, וכך ברח הפוסט עם המיספור העגול והחגיגי מבין ידיי. לא נורא. ניפגש בפוסט ה-1000.

===========

לפני כשבועיים שאלתי את איש יחסי הציבור של פסטיבל הקולנוע הצרפתי (אירוע סינמטקי שנתי שאני מסמפט עד מאוד) מה יהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל ב-30.4. הוא ענה "עזוב, אני אוציא הודעה מסודרת לכל העיתונים אחרי החג". כמה ימים אחר כך, לגמרי במקרה, התברר לי משיחה עם איש קולנוע אחר שסרט הפתיחה יהיה "מולייר" של לורן טיראר. לא פרסמתי את הפרט הזה כי זה נראה לי מידע משני ולא עד כדי כך חשוב כדי לחרב לבנאדם את הקמפיין התקשורתי שלו. אחרי הכל, זה גם לא מי-יודע-מה-סקופ. אלא שאתמול, בעודי מדפדף בתוכניית סינמטק תל אביב לחודש אפריל גיליתי שהמידע הזה כבר מודפס בסוף התוכנייה: פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי – "מולייר". עצה ליחצנים: אם אתם מתזמנים הוצאת ידיעה לעיתונות, ודאו שכל הפרטנרים שלכם מסונכרנים איתכם על תאריך הפרסום. עכשיו אחכה בסבלנות עד שכתבי הקולנוע בוויינט ונרג' יקבלו את הקומוניקט כדי לפרסם את המידע הזה, כמו לוח מודעות צייתני.

=========

אם היה לי קצת יותר זמן (i.e בלי שתי ילדות וארבעים דד-ליינים בשבוע) הייתי שורץ מהשבוע הבא בסינמטק כדי לראות מה זה "הקולנוע הפורטוגזי" שזוכה שם למחווה. בדרך כלל אני צונן כלפי המחוות האלה שמגיעות ארוזות מראש משגרירויות, אלא שהפעם מוצגים שם סרטים שאין לי מושג קלוש עליהם והם איכשהו מסקרנים אותי. לא שמעתי עליהם או על יוצריהם דבר. הסינמטק לא אירגן הקרנות מוקדמות או סקרינרים כדי שכתבי הקולנוע יוכלו לכתוב משהו על הסרטים לפני הקרנתם, וכמו שאני רואה את לו"ז השבוע הבא שלי אני בספק אם אצליח להגיע להקרנות. אז המשימה היא שלכם: אם מישהו רואה משהו מהמחווה לקולנוע דובר הפורטוגזית (הפתיחה ביום חמישי הבא, 12.4 עם "עיר חלולה" תוצרת אנגולה) אנא עדכנו האם נצפו דברים ראויים.

=========

ועוד סינמטק: בטוח אלך לראות את "כל אנשי המלך" של סטיב זייליאן ולטרום בכורה של "סנשיין" של דני בויל. וראיתי השבוע את "הימנית האחרונה של מכס בר", מוקומנטרי ישראלי שהתמוגגתי ממנו, ושיוקרן בשבוע הבא כמה פעמים. ארחיב עליו אז.

=========

וסינמטק פעם אחרונה: קצת שכחתי את המייל הבא בתיבת הדואר הנכנס שלי. לא יפה מצדי. תקציר הפרקים הקודמים: אהד פישוף, שהלחין את פסקול סרטו התיעודי של נורית קידר "מבוזבזים" הזדעדע לשמוע את איכות הקול בסרטו בעת הקרנת הבכורה בסינמטק במסגרת דוק-אביב. אלון גרבוז, מנהל הסינמטק, ענה כאן שהאשמה היתה בוודאי בעותק ולא באיכות הקול ושהסינמטק השקיע באחרונה כסף רב במקרן וידיאו חדיש. אבל פישוף טוען, ואני חייב להסכים, שהתגובה לא היתה עניינית. הנה פישוף חוזר:

עלבונות כלפי לא יעזרו – אין שום קשר בין איכות המקרן של הסינמטק (או לצורך זה, של כל מקרן אחר) לאיכות הסאונד באולם. אין שום קשר בין הקרנות היי-דפינישן שמתקיימות באולם הסינמטק לאיכות הסאונד בהקרנות בטא. התגובה של גרבוז לא עניינית. אף אחד לא האשים את הסינמטק בזלזול גורף ביוצרים, דיברתי אך ורק על הסאונד, אך ורק במערכת בה הם משתמשים להקרנות בטא. נראה לי שהלהט להדגים איכפתיות והשקעה כתגובה לטענה שכלל לא נטענה גרם לו להחמיץ את הנקודה. האפשרות השנייה היא, שחסרה לו הבנה בסיסית בציוד שברשות המוסד שהוא עומד ברשותו ובמה עושה מה. אני מקווה שלא זה המקרה. בכל מקרה, אני מציע להתעלם מהתגובה הזאת ולבקש שוב תגובה עניינית שמתייחסת ישירות לטענה שהעלתי.
תודה,
אהד

בוב קלארק, במאי לכאורה לא מאוד מפורסם ולא ממש איכותי, נהרג היום בתאונת דרכים בקליפורניה. קלארק היה בן 76. איתו במכונית היה גם בנו אריאל בן ה-22 שנהרג אף הוא. השניים נסעו בשתיים לפנות בוקר שעון לו אנג'לס בכביש הפליסיידס במכונית אינפיניטי משנת 1997 כשג'יפ GMC יוקון סטה מהמסלול מולם והתנגש בהם חזיתית. האב ובנו נהרגו במקום. נהג ה-GMC והנוסעת לצידו נפצעו קל. הנהג ההורג היה שתוי ונהג ללא רישיון.
ב-1983 קלארק ביים סרט קטן וזניח בשם "סיפור חג מולד" ("A Christmas Story"), על ילד משנות ה-40 שחולם לקבל רובה אוויר במתנה לחג המולד. אלא שדבר משונה קרה: בשידורים חוזרים בטלוויזיה הפך "סיפור חג מולד" לסרט פולחן ולאחת החוויות הכריסמסיות המכוננות של דור שלם שגדל באייטיז. עבור מי שנולד אחרי 1975 "סיפור חג מולד" הוא ה"אלו חיים נפלאים" של דורו.
הלהיט הגדול ביותר של קלארק היה "פורקי" מ-1982, מין "אסקימו לימון" אמריקאי המבוסס על נעוריו שטופי הזימה של הבמאי בפלורידה בשנות החמישים. הסרט הניב סרטי המשך בהפקתו של קלארק. שאר סרטיו של קלארק כבמאי, ביניהם "אחד מבריק, השני מדליק" עם ג'ין הקמן ודן אייקרויד, לא עזרו לקלארק לבנות מוניטין של במאי איכותי או קופתי.

היום לפני 39 שנים נרצח מרטין לותר קינג. האם ברק אובמה יגיע חי לפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בינואר?

==================

כתאגיד עסקי בנק הפועלים הוא לא העסק האהוד עלי. שרי אריסון, עופר גלזר, שלמה נחמה, 900 מפוטרים – לא נשמע מקום של צדיקים. מצד שני, כשבתי הקטנה מאושפזת באיכילוב ואני ישן על הספות הדי נוחות שתרם בנק הפועלים, או כשאני קונה לבתי השניה ספר ילדים בעשרה שקלים כי בנק הפועלים מסבסדים ספרים כדי לקדם קריאה בקרב ילדים – אני מעריך את זה. וכשבנק הפועלים מממן את פתיחתם של מוזיאונים בכל הארץ, ובכלל זה את הסינמטק בתל אביב, נו – אני סאקר של פילנתרופיה תרבותית. אני רושם כוכב של זכות לטובתם ומקווה שזה לא מסך עשן להסוות ברדקים כלכליים.
בכל מקרה: היום ומחר וביום שישי וביום ראשון הכניסה לסינמטק חינם.
מה שאומר שתוכלו לראות היום ב-22:00 את "הדברים מאחורי השמש", אחד הסרטים הישראליים הטובים והמרשימים של השנה האחרונה. סרט עם עוצמה אדירה ושפה קולנועית מרתקת. מחר אין ממש מה לראות (אולי רק את "לה פמיליה", קראוד פליזר חמוד מארגנטינה). ובשישי: שוב "הדברים מאחורי השמש" ו"הלזאפופין", שהוא סרט חובה, ואחת הקומדיות המופרעות שנעשו בהוליווד, אם מישהו שם בחוץ עוד לא ראה אותו. וביום ראשון: "שלוש אמהות" הלא-רע. במילים אחרות: הכניסה חינם, אבל אין ממש מה לראות. אלי בשנה הבאה יממן בנק הפועלים לסינמטק גם כמה סרטים לקנייה לפני שהם מזמינים אנשים להיכנס חינם.

=========

אני כל כך מרוכז בכותרות הקולנוע מאמריקה שאני לא פעם מזניח את מה שקורה באנגליה. ובשבועות האחרונים התעשייה הבריטית מנפיקה כותרות ענק, אבל הן נותרות כנראה מקומיות מדי.
לפני כשבועיים, למשל, יצאה הודעה שהממשלה הבריטית חותכת באופן מסיבי בתקציב הקולנוע ומבטלת את רוב הטבות המס (הטבה נוספת הנקראת lease-back, שאני לא ממש יודע איך היא מיטיבה עם המשקיעים, בוטלה ואז הוחזרה בעקבות מחאת המפיקים). מפיקי ג'יימס בונד איימו שאם הגזירות האלה ייכנסו לתוקף, הג'יימס בונד הבא לא יהיה הפקה בריטית. ולמה הממשלה של טוני בלייר עושה את זה? כי הם צריכים כסף למימון האולימפיאדה.
והנה עוד כותרת בריטית מרשימה מאתמול: חברת המכירות Celluloid Dreams בראשות הנגמה פנאהי התאחדה עם חברת ההפקה HanWay של ג'רמי תומאס ליצירת חברת הפקה/הפצה חדשה בשם Dreamachine. ("טיידלנד" של טרי גיליאם בהפקת תומאס וחברת האן-וויי שלו, יצא בישראל בעוד שבועיים).
הכותרת הזאת לבדה אולי לא מספיק מעניינת עבור הקהל המקומי, אבל הנספח שלה מעניין ועוד איך. החברות ניצלו את ההודעה לעיתונות אתמול כדי לחשוף את הסרטים שלהן שיוקרנו בקאן, וזו לדעתי הרשימה הרשמית הראשונה של סרטי קאן 2007 שרואה אור (ולא במסגרת שמועות). הנה:

Dreamachine will bow in Cannes this year with an impressive line-up including potential festival headliners:

= Alan Ball’s Nothing Is Private starring Aaron Eckhart, Maria Bello and Toni Collette
= Paolo Barzman’s Emotional Arithmetic starring Susan Sarandon, Christopher Plummer, Gabriel Byrne and Max von Sydow
= Tom Kalin’s Savage Grace starring Julianne Moore, Eddie Redmayne and Stephen Dillane
= Asif Kapadia’s Far North starring Michelle Yeoh and Sean Bean
= Harmony Korine’s Mister Lonely starring Samantha Morton and Diego Luna
= Todd Haynes’ Bob Dylan-inspired I’m Not There, starring Cate Blanchett, Richard Gere, Christian Bale, Heath Ledger, Michelle Williams, Charlotte Gainsbourg and Julianne Moore
= Johnnie To, Tsui Hark, Ringo Lam’s Triangle starring Louis Koo, Simon Yam, Sun Honglei and Kelly Lin
= Marjane Satrapi’s Persepolis based on the worldwide best selling graphic novel and voiced by Catherine Deneuve, Gena Rowlands and Chiara Mastroianni among others
= Bille Eltringham’s Mrs. Ratcliffe’s Revolution starring current UK comedy favourite Catherine Tate.

יהיה מעניין לעקוב אחרי הרשימה הזאת בקאן ומה מתוכה יגיע לישראל, ומי יביא. את הסרטים האחרונים של Celluloid Dreams הפיצו בארץ יונייטד קינג. הסרטים של HanWay שייכים לרוב ל-ג.ג. מי יחתום ראשון חוזה מול החברה הממוזגת? נעקוב.

===============

עדכון "סופרנוס": הבלתי-מורידים יצטרכו להתאפק רק חודש ויום עד ש-yes יביאו את החצי-עונה החדשה. זה מתחיל ביום ראשון הקרוב באמריקה וב-9 במאי בישראל.

================

הצטרפו לדיון: האם בלוגים זה חמץ או כשר לפסח?

================

ונסיים בברכת יפי-קיי-יה.

עשו לכם "גריינדהאוס" משלכם לפסח

לקטע הבא הגעתי דרך היומית של "עין הדג" אתמול. הם כה הזדעזעו מהאלימות שבו שהם סרבו ללנקק אליו. ואני? אלימות, סקס וטעם רע הם מטבע עובר לסוחר אצלי. אני מלקק את האצבעות. רוב זומבי הוא האליל החדש שלי. לכן, קבלו ללא היסוס וללא פקפוק, את הטריילר הפיקטיבי של איליי רות ("הוסטל") לסרט הבלתי קיים "חג ההודיה" ("פסח" בעברית). הקטע בן שתי הדקות מוקרן כעת באמריקה ב"גריינדהאוס", הסרט הכפול והמדמם של טרנטינו ורודריגז. והוא עכשיו כאן (מי דואג לכם, מי). מה שבטוח, הצנזורה בארץ הולכת לעשות ל"גריינדהאוס" חיים קשים מאוד. תכף תראו למה.

שימו לב: מכיל סקס! ואלימות! וזוועות קולינריות!

צפו בו ויה IGN, אחרי אישרורי גיל מסובכים, או דרך הלינק הפשוט שלי אל קובץ הקוויקטיים שלי.

רגל קרושה

ודרך Twitch הגעתי לסרטון הבא שנמשך 10 דקות והוא פשוט מופלא. נא להכיר את האיליי רות, הרוב זומבי והאלכסנדר אז'ה החדשים. שלושה צרפתים-קנדים (שני בנים ובת) שיצרו סרט קצר ואולטרה אלים בשם "באגמן", איש השקית.

שימו לב: מאוד אלים (אבל אלימות סלפסטיקית). מכיל קטיעת איברים אינטנסיבית.

דם, צפרדע, דם, דם

ואחרי שני סרטים קצרים, הנה סרט באורך מלא. "Bloody Pit of Horror" מ-1965. תיהנו (ממילא בתי הקולנוע סגורים היום).

אני חשבתי שזה יהיה רעיון נהדר מצד יונייטד קינג לקדם את המקבץ האסיאתי שלהם באמצעות מכירת שני כרטיסים לשני סרטים במחיר אחד, וככה לדאוג שהאולם במוזיאון יהיה כמה שיותר מלא. הצעתי להם. הם הציעו בחזרה: כרטיס שני בחצי מחיר, לקוראי סינמסקופ שידפיסו את הקופון שנמצא בדף הזה. אמרתי: סבבה. אז הנה, יצא לנו מין צ'ופרון לחג: קחו את עצמכם לראות את "החיים האחרונים ביקום" או את "גלים נסתרים" או את "העולם" (שהם הסרטים שראיתי ואני ממליץ עליהם), או את "3 פעמים" (ששניצר אהב, אני לא) או את "4:30" (שדבורית אהבה, אני לא ראיתי, אנצל את הקופון של עצמי כדי להשלים את החור). הנה שעות ההקרנה של כל הסרטים. לכל החוששים: אני לא רואה מהמבצע הזה אגורה. אני לא מקבל כסף על פרסומו. אני רק מקדם כאן מיזם שאני חושב שהוא מוצלח, שיש בו לפחות שני סרטים שאני מעריץ, ובהזדמנות זו להראות לכם שהקריאה באתר שלי לא יכולה רק להעביר את הזמן בנעימים כשמשעמם בעבודה, אלא גם לחסוך לכם כסף. אז חג שמח.

נון אוף יור האקביזנס

זוכרים את דיוויד או ראסל מתפוצץ על לילי טומלין על הסט של "אני (לב) האקביז"? נו, הפרשה האינטרנטית הזאת מסרבת לגווע ועכשיו כבר זוכה לפארודיה. הנה מייקל שואוולטר ופול ראד בגרסה שלהם לקרב האגרופים המילולי בין ראסל וטומלין.

(ואם פספסתם את המקור, הנה הוא).

חזרו לכאן לפני כניסת החג ותקבלו כמה מנות מדממות של אימה וגועל, לטובת אלה שרוצים מזון אחר בחג, קצת יותר נא, מדמם ולא כשר.

(יש עדכונים!)

שתי בשורות טרום פסח:

1. לדבורית שרגל יש בבית מטמון של קלטות VHS והיא עומדת לזרוק את כולם לפח הערב. מי שרוצה לאמץ את הקלטות מוזמן ליצור איתה קשר במיידי. לדעתי זה משהו שמרכזי מגמות קולנוע בבתי ספר תיכוניים, שם בוודאי עדיין עובדים עם קלטות וידיאו, יתמוגגו ממנו. הנה המידע המלא בבלוג של דבורית.
עדכון: האוסף חוסל.

2. יש לי ידידה שעובדת בנתב"ג והיא סיפרה שביומיים האחרונים שדה התעופה נראה כמו רכבת אווירית של סלבריטאים הוליוודיים שנוחתים כאן אחד אחרי השני. ראשונים היו סשה ברון כהן ואיילה פישר. ואז הגיעה סיגורני וויבר. ואז נחתו דארן ארונופסקי ורייצ'ל וייס. ואתמול הגיע אדם סנדלר. היא ועמיתיה פטפטו איתם קצת, וכולם מתברר הגיעו לעשות את הסדר בארץ עם קרובי משפחה. אבל הקטע הכי מופלא? מה פתאום סיגורני וויבר? סיפרה שהיא באה לחג אצל קרובים של בעלה, כדי להכיר את ישראל. למה? כי ג'יימס קמרון – ככה היא אמרה – מתכנן לצלם את הסצינות שלה ב"Avatar" בישראל בסוף השנה.
בקיצור: מי שפוגש אותם ברחוב, שישלח תמונות לאתר.
עדכון: כן, זה היה הניסיון שלי להשיק מתיחת 1 באפריל. שאפו לאורון שאמר את זה ראשון בקול רם. תודה לכתב הטלוויזיה שהתקשר לשמוע פרטים נוספים על הסלבים ושמע ממני שזה בסך הכל אייטם 1 באפרילי. וסליחה עם כל השאר שבזבזתי את זמנם על ההבל הזה. ב"מרקר קפה" ניסיתי מתיחה קצת יותר בומבסטית, שהצליחה למשוך אליה רק 33 קוראים שלא התרשמו ממנה יותר מדי. אני צריך לעבוד על חוש ההומור שלי.