1. הנה, מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול, הביקורות שלי על "החופשה של מיסטר בין" ו"תחושה מוקדמת".
2. עצה ליונייטד קינג בקשר למקבץ האסיאתי במוזיאון: כדי להדגיש את האלמנט הפסטיבלי שבאירוע, כדאי לשקול לצאת במבצע – שני סרטים בכרטיס אחד.
3. עצה לחובבי הקולנוע האסיאתי שבדרכם למוזיאון: תבחרו הצגה יומית, או יום בו המוזיאון פתוח עד הערב, ובמחיר הכרטיס לסרט גם תוכלו להסתובב לפניו או אחריו בתערוכה של מארק רותקו שנפתחת במוזיאון הערב. יום מושלם של תרבות עכשווית.
4. זה כריס דויל, הצלם של "החיים האחרונים ביקום" ו"גלים נסתרים", בפגישה שלנו בפסטיבל ברלין שעבר. זה היה 11 בבוקר ודויל כבר היה שיכור. ראיון של ממש לא יצא מזה, אבל גם להריח את הבל הפה האלכוהולי של אחד מגדולי הקולנוענים של ימינו זה סוג של הישג.

5. וזה מה שהיה לי לכתוב על שניים מסרטי המקבץ האסיאתי במוזיאון. גרסה מקוצרת של זה מופיעה ב"פנאי פלוס" של אתמול. אבל עם תמונה גדולה ונפלאה.
לפעמים פעולה טובה אחת יכולה לכפר על שלל טעויות ושטויות. קחו למשל את חברת יונייטד קינג, המפעילה את הקולנוע במוזיאון תל אביב, המיועד לסרטי איכות זרים. נציגי המפיץ מגיעים לכל הפסטיבלים הגדולים בשנים האחרונות, ויוצאים מהם עם שלל עצום. כשאני שואל "מה תעשו עם הסרט?" אני נענה "הוא מיועד למוזיאון". אבל אז הסרטים הבאמת יחודיים, אלה שזקוקים לקהל קשוב, סבלני, שמוכן לנסות טעמים קולנועיים אחרים, נעלמים במעמקי המחסנים, ולמוזיאון מגיעים סרטים זרים אבל קיטשיים, המיועד לקהל מפונק, בורגני, לובש פרוות (לפעמים מטאפוריות, לפעמים לא), שמגיע לקולנוע בשביל נופים ומאכלים, ולא כדי להתמודד עם אלטרנטיבות סגנוניות ועלילתיות. וכך קרה שכמעט כל הסרטים הכי מדוברים בפסטיבלים של השנים האחרונות נקנו להפצה בישראל, לרוב על ידי יונייטד קינג, ואז לא ראו אור מקרנה. זה הגיע למצב המגוחך בו שניים מהסרטים המדוברים של השנים האחרונות העלו אבק במחסנים כבר שלוש, כמעט ארבע שנים.
לכן הופתעתי לטובה כשביונייטד קינג החליטו לתקן את העוול הזה ובאופן מעורר הערכה וכבוד: הם קיבצו יחד חמישה סרטים אסיאתיים והם מעלים אותם במקביל להקרנה במוזיאון. בכל יום ארבע הקרנות של ארבעה מחמשת הסרטים, כשבשבועות הבאים הסרטים שיזכו לביקוש הרב ביותר יקבלו נוכחות גבוהה יותר בשיבוצי ההקרנות. שניים מהסרטים מתאילנד (עליהם מיד בהרחבה), אחד סיני, אחד טאייוואני ואחד מסינגפור. אין באמת קשר בין הסרטים, לא נושאי ולא סגנוני, פרט לעובדה שהם מגיעים מאותו צד של הגלובוס. אבל עזבו, שום דבר לא נכון באירוע הזה פרט לקיומו. בפועל אנחנו זוכים למעין פסטיבלון קולנוע, של סרטים שזכו לביקורות אדירות בעולם. תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים, שסרטי הילדים שהמולטיפלקסים מציעים להם בחול המועד פסח לא מתאימים לטעמם האנין, יכולים לשרוץ כעת באופן מרתוני במוזיאון. כמו שצריך.
אני ראיתי ארבעה מחמשת הסרטים. עם "שלוש פעמים" הטייוואני יש לי לא מעט בעיות (אם כי כמה מהמבקרים האהובים עלי חושבים שהסרט גאוני), ועל "העולם" הסיני אנסה להרחיב בפעם אחרת. את תשומת הלב אקדיש הפעם לשני הסרטים מתאילנד, מאת אחד הבמאים שאני הכי מחבב כרגע בעולם – נסו להגות את שמו בלי לגמגם – פן-אק רטנארואנג. שני הסרטים שלו "החיים האחרונים ביקום" (סרט שאני מהלל כבר כמעט ארבע שנים, מאז ראיתי אותו בפסטיבל ונציה ב-2003) ו"גלים נסתרים" הם כמעט סרטים אחים. בשניהם מככב השחקן היפני הפופולרי אסאנו טדאנובו (ששיחק לצד טאקשי קיטאנו גם ב"טאבו" וגם ב"זטואיצ'י"), ואת שניהם צילם כריס דויל, שהיה הצלם הקבוע של וונג קאר וויי עד שרבו על הסט של "2046".
"החיים האחרונים ביקום" הוא לא פחות מיצירת מופת. זהו סרט איטי וסהרורי, ומרגע שמסתנכרנים לקצב שלו מגלים שהוא רווי בהומור ציני ואבסורדי. טדאנובו מגלם בו ספרן יפני שחי בתאילנד, עם אובסייה פדנטית לסדר וקיטלוג. הוא מחליט להתאבד. אחיו היאקוזה, שמגיע אליו בהפתעה, משבש את תוכניותיו. אנשי היאקוזה שרודפים את אחיו, משבשים גם הם (אחד מהם הוא במאי הפולחן היפני טאקשי מיקה). ואז הוא פוגש בחורה. ואז היא נהרגת. ואז הוא פוגש את אחותה. כאן, אם אני זוכר נכון את המבנה האליפטי של הסרט, חלפה לה חצי שעה של סרט, והבמאי – שרק מטיל לסרטו המוקפד והסטטי עוד ועוד כאוס, זורק עכשיו פנימה את כותרות הפתיחה. כל דבר שתצפו לו, יקרה כאן ההפך. עד שלקראת סוף הסרט תצטרכו לשאול: רגע, האם כל זה בכלל קורה או שמדובר בהזיה של הגיבור, שלרגעים מתבלבל בין האחות החיה והאחות המתה מולו, ולרגעים נדמה כאילו הזמן מתגלגל לאחור, או מואץ קדימה. והכל מצולם באופן יפהפה, כל פריים מושלם, כל תנועת מצלמה מספרת סיפור שמתחיל בדרך אחת ומסתיים אחרת. והכל, כאמור, נעשה באירוניה, בציניות, באופן הזוי ומחויך, כמעט מסטולי. התוצאה היא סרט מהפנט לחלוטין שיוצר תחושת ריחוף. אמנות קולנוע אבסטרקטית סוריאליסטית במיטבה.
בשנה שעברה פגשתי את פן-אק רטנארואנג בפסטיבל ברלין. הוא הדהים אותי כשסיפר לי שתקציב סרטו האחרון, "גלים נסתרים", היה גדול בהרבה מתקציב "חיים אחרונים ביקום". נדהמתי כי זה נראה הפוך: "גלים נסתרים" נראה מצומצם אף יותר מהסרט שבא לפניו, מופשט יותר, אוורירי יותר. אם "חיים אחרונים ביקום" נראה קצת כמו בונואל אסיאתי, הרי ש"גלים נסתרים" מצטט מהאחים כהן ("פארגו" ו"ברטון פינק") ומ"הניצוץ" של קובריק, לסרט בו טדאנובו הוא הפעם טבח מטונף המבצע משימת חיסול עבור הבוס שלו ואז נאלץ לברוח לאי פוקט. ולכאן הלך התקציב: הסצינה הארוכה והנפלאה, מין ז'אק טאטי תאילנדי, המתרחשת במסעו מבנגקוק לפוקט, צולמה בסט של בטן אוניה שנבנה במיוחד באולפן. הסט הרועד, הם קראו לזה. בפוקט הם צילמו רגע לפני הצונאמי שהחריב את האי (ושהופך את שם הסרט למצמרר בנבואתו), אבל הסרט הגיע לפסטיבלים אחרי האסון. פתאום ההומור המקאברי של הסרט נראה קצת טראגי.
כשצופים בסרטים האלה יחד החוויה מופלאה. רטנארואנג – שעובד כבר על סרט חדש – הוא במאי שנון שמשתמש בקונבנציות קולנועיות, אבל מפורר אותן לפרורים ומהן לש עיסה חדשה, ייחודית לו. כשיוצאים מסרטיו, העולם נראה מקום מוזר ותמהוני יותר.
תגובות אחרונות