(עדכון, לפנות בוקר): זה פריים של AP מתוך אחת השריפות הכי פוטוגניות שנראו באחרונה: בהוליווד הילס בערה הלילה אש בשריפת חורש וקוצים, מעל השלט המפורסם "הוליווד". הכבאים דיווחו שלמרות מה שנראה בתמונה, בה ענן עשן עצום כמעט מכסה את השלט, האש עצמה בערה ברכס שני ולא איימה על המוניומנט. יוניברסל סיטי ואולפני וורנרס הסמוכים חטפו את העשן. האש כובתה בשתיים בלילה שעון ישראל.

האש הבלתי נשכת

בימים האחרונים הופצו שמועות בהוליווד שמי שהעלה לרשת את הסרטונים של דיוויד או ראסל מקלל וצועק על לילי טומלין על הסט של "אני (לב) האקביז" הוא לא אחר מג'ורג' קלוני. השמועות האלה אינן נטולות הגיון: קלוני רב עם ראסל, עד לרמה של קרב אגרופים, על הסט של "שלושה מלכים". קלוני קרא לראסל "אס-הול" וביקר את האופן בו התייחס הבמאי לאנשי הצוות הזוטרים, שלא קיבלו מספיק הפסקות לשתיית מים בעת הצילומים במדבר.
אתמול שלח קלוני מייל (באמצעות הסוכן שלו) לכתב "ריידאר אונליין" – שמציין שזה אירוע נדיר כי קלוני כנראה לא יודע איך שולחים אימייל – כדי להבהיר: לא אני אחראי לסרטונים האלה. במייל כותב קלוני שהוא מציע מיליון דולר למי שיוכיח אחרת.

הנה האימייל של ג'ורג':

From: Stan Rosenfield
Date: Thu, 29 Mar 2007 10:32:45 -0700
Subject: George Clooney letter

To Radar …

Contrary to popular opinion, neither the sound man, Ed Tise, nor yours truly sent in the David O. Russell tape. I saw it when we were working on "Ocean's 12," and there have been quite a few copies traveling around town for the last couple of years. Any rumor that either of us put it on the internet is simply false.

And I'd offer a million bucks to anyone who would prove otherwise.

Your fan,
George Clooney

ובינתיים, לדיוויד או ראסל יש עבודה חדשה: הוא מסומן כמי שיביים את הסרט "הגבעה של סאמי", שאמור להיות סאטירת רכילות על עולם הפוליטיקה בוושינגטון, על פי ספרה של קריסטין גור, הבת של אל גור, "לשעבר הנשיא הבא של ארצות הברית".

רוזמרי מכה שנית (ותינוקה גם)

האייטם הבא חזק במיוחד: מיה פארו, שגרירת רצון טוב של יוניצ"ף, כתבה יחד עם בנה רונאן, טור תקיף במיוחד ב"וול סטריט ג'ורנל", בו היא מבקרת – בין השאר – את העובדה שסטיבן ספילברג משתף פעולה עם ממשלת סין בבימוי מופע הפתיחה לאולימפיאדת בייג'ין ב-2008, בשעה שסין היא אחת המדינות שעוזרות לממן לסודן את רצח העם המתמשך בחבל דארפור. משפט המחץ: "האם ספילברג רוצה להיות הלני ריפנשטאל של אולימפיאדת בייג'ין?". הנה כמה קטעים מתוך הטקסט, כפי שפורסמו ברשת:

"That so many corporate sponsors want the world to look away from that atrocity during the games is bad enough, but equally disappointing is the decision of artists like director Steven Spielberg — who quietly visited China this month as he prepares to help stage the Olympic ceremonies — to sanitize Beijing's image," they wrote in the column titled "The Genocide Olympics."

"Is Mr. Spielberg, who in 1994 founded the Shoah Foundation to record the testimony of survivors of the Holocaust, aware that China is bankrolling Darfur's genocide?"

"Does Mr. Spielberg really want to go down in history as the Leni Riefenstahl of the Beijing Games?" they wrote.

"Do the various television sponsors around the world want to share in that shame? Because they will. Unless, of course, all of them add their singularly well-positioned voices to the growing calls for Chinese action to end the slaughter in Darfur."

גריינדהאוס בריבוע

למי שדאג מהפיצול המסתמן של "גריינדהאוס", דאבל-פיצ'ר האימה האלים של טרנטינו/רודריגז, לשני סרטים נפרדים בישראל (ושאר המדינות שאינן דוברות אנגלית): יכול להיות שמעז יצא מתוק. קודם כל, האחים וויינסטין כבר התחילו להדליף שיש סיכוי שהסרט של טרנטינו, "Death Proof" יוקרן בבכורה אירופאית בפסטיבל קאן, אולי בתחרות. אבל מסקרן יותר: אלי רות ("הוסטל") מספר שטרנטינו נמצא בחדר העריכה עובד על גרסה מורחבת לסרט שלו, שעשויה לעלות מ-87 דקות (בגרסה האמריקאית שיוצאת שם היום) לבערך שעתיים.

תוכן שיווקי, שתי גישות קוטביות:

א. בבוליווד (הודו), כמו בישראל (ישראווד), קודם יש מוצר ואז תופרים סביבו סרט. התוצאה, אני מניח, אינה חיננית לעין.

ב. דיוויד לינץ', בקטע וידיאו הנמשך 30 שניות, מסכם בארבע מילים את דעתו על נושא שילוב חסויות בסרטים. (הלינק הראשון ויה "סקרין דיילי", הלינק השני באדיבות יניב יעקובוביץ').

NSFW

הבלוג "Screen Grabs", המסונף למגזין האירוטיקה המקווה Nerve.com, בחר את עשרת סצינות העירום הכי טובות בקולנוע, בכל הזמנים. מ"קיץ אצל מוניקה" של ברגמן (הסרט שטבע בישראל את הצירוף "סרט שבדי" כמושג נרדף ל"סרט סקס"), דרך ישבנו של מל גיבסון ב"נשק קטלני" ועד רעמתה של ג'וליאן מור ב"תמונות קצרות". חלק א'. חלק ב'.

ושני דברים מטה-בלוגיים לסיום:

א. פתחתי בלוג גם ב"דה-מרקר קפה". אין לי עוד מושג מה אעשה שם. יש לי כל מיני מחשבות, מאוד ראשוניות, אבל אתם מוזמנים לבקר בו.
ב. אהוד, סמנכ"ל טכנולוגיות ופיתוח של תאגיד "סינמסקופ" בינ"ל בע"מ, מקבוצת "סינמסקופ אחזקות והשקעות", שידרג לי הבוקר לגרסת וורד-פרס 2.01. החדשות הטובות: הגרסה הזאת מבצעת שמירה אוטומטית, כך שאני מקווה שלא יקרה יותר שפוסטים ייעלמו בגלל לחיצות פזיזות או נפילות חיבור. החדשות העוד-לא-טובות: הלינקים בצד נעלמו. אני מניח שזה באג זמני. צוותים טכניים של החברה-הבת "סינמסקופטק הנדסה ותעשיות" עמלים על פתרונה ברגעים אלה. (תוקן!)

קליפ ראשון לאלפנט פרייד, להקת הבית של "סינמסקופ". השיר הוא "Goodbye", שפותח את אלבום הבכורה של הצמד וחותם את אלבום האוסף של 106FM. הקליפ הוא דקה וחצי ב-17 שוטים. ביים עדו פלוק, צילם איתי גרוס, ערך אורן עידן.

להורדת הקליפ.
למייספייס של אלפנט-פרייד.
האתר הרשמי של אלפנט פרייד, בלינקים משמאל.

1. הנה, מגיליון "פנאי פלוס" של אתמול, הביקורות שלי על "החופשה של מיסטר בין" ו"תחושה מוקדמת".

2. עצה ליונייטד קינג בקשר למקבץ האסיאתי במוזיאון: כדי להדגיש את האלמנט הפסטיבלי שבאירוע, כדאי לשקול לצאת במבצע – שני סרטים בכרטיס אחד.

3. עצה לחובבי הקולנוע האסיאתי שבדרכם למוזיאון: תבחרו הצגה יומית, או יום בו המוזיאון פתוח עד הערב, ובמחיר הכרטיס לסרט גם תוכלו להסתובב לפניו או אחריו בתערוכה של מארק רותקו שנפתחת במוזיאון הערב. יום מושלם של תרבות עכשווית.

4. זה כריס דויל, הצלם של "החיים האחרונים ביקום" ו"גלים נסתרים", בפגישה שלנו בפסטיבל ברלין שעבר. זה היה 11 בבוקר ודויל כבר היה שיכור. ראיון של ממש לא יצא מזה, אבל גם להריח את הבל הפה האלכוהולי של אחד מגדולי הקולנוענים של ימינו זה סוג של הישג.

5. וזה מה שהיה לי לכתוב על שניים מסרטי המקבץ האסיאתי במוזיאון. גרסה מקוצרת של זה מופיעה ב"פנאי פלוס" של אתמול. אבל עם תמונה גדולה ונפלאה.

לפעמים פעולה טובה אחת יכולה לכפר על שלל טעויות ושטויות. קחו למשל את חברת יונייטד קינג, המפעילה את הקולנוע במוזיאון תל אביב, המיועד לסרטי איכות זרים. נציגי המפיץ מגיעים לכל הפסטיבלים הגדולים בשנים האחרונות, ויוצאים מהם עם שלל עצום. כשאני שואל "מה תעשו עם הסרט?" אני נענה "הוא מיועד למוזיאון". אבל אז הסרטים הבאמת יחודיים, אלה שזקוקים לקהל קשוב, סבלני, שמוכן לנסות טעמים קולנועיים אחרים, נעלמים במעמקי המחסנים, ולמוזיאון מגיעים סרטים זרים אבל קיטשיים, המיועד לקהל מפונק, בורגני, לובש פרוות (לפעמים מטאפוריות, לפעמים לא), שמגיע לקולנוע בשביל נופים ומאכלים, ולא כדי להתמודד עם אלטרנטיבות סגנוניות ועלילתיות. וכך קרה שכמעט כל הסרטים הכי מדוברים בפסטיבלים של השנים האחרונות נקנו להפצה בישראל, לרוב על ידי יונייטד קינג, ואז לא ראו אור מקרנה. זה הגיע למצב המגוחך בו שניים מהסרטים המדוברים של השנים האחרונות העלו אבק במחסנים כבר שלוש, כמעט ארבע שנים.
לכן הופתעתי לטובה כשביונייטד קינג החליטו לתקן את העוול הזה ובאופן מעורר הערכה וכבוד: הם קיבצו יחד חמישה סרטים אסיאתיים והם מעלים אותם במקביל להקרנה במוזיאון. בכל יום ארבע הקרנות של ארבעה מחמשת הסרטים, כשבשבועות הבאים הסרטים שיזכו לביקוש הרב ביותר יקבלו נוכחות גבוהה יותר בשיבוצי ההקרנות. שניים מהסרטים מתאילנד (עליהם מיד בהרחבה), אחד סיני, אחד טאייוואני ואחד מסינגפור. אין באמת קשר בין הסרטים, לא נושאי ולא סגנוני, פרט לעובדה שהם מגיעים מאותו צד של הגלובוס. אבל עזבו, שום דבר לא נכון באירוע הזה פרט לקיומו. בפועל אנחנו זוכים למעין פסטיבלון קולנוע, של סרטים שזכו לביקורות אדירות בעולם. תיכוניסטים, חיילים וסטודנטים, שסרטי הילדים שהמולטיפלקסים מציעים להם בחול המועד פסח לא מתאימים לטעמם האנין, יכולים לשרוץ כעת באופן מרתוני במוזיאון. כמו שצריך.

אני ראיתי ארבעה מחמשת הסרטים. עם "שלוש פעמים" הטייוואני יש לי לא מעט בעיות (אם כי כמה מהמבקרים האהובים עלי חושבים שהסרט גאוני), ועל "העולם" הסיני אנסה להרחיב בפעם אחרת. את תשומת הלב אקדיש הפעם לשני הסרטים מתאילנד, מאת אחד הבמאים שאני הכי מחבב כרגע בעולם – נסו להגות את שמו בלי לגמגם – פן-אק רטנארואנג. שני הסרטים שלו "החיים האחרונים ביקום" (סרט שאני מהלל כבר כמעט ארבע שנים, מאז ראיתי אותו בפסטיבל ונציה ב-2003) ו"גלים נסתרים" הם כמעט סרטים אחים. בשניהם מככב השחקן היפני הפופולרי אסאנו טדאנובו (ששיחק לצד טאקשי קיטאנו גם ב"טאבו" וגם ב"זטואיצ'י"), ואת שניהם צילם כריס דויל, שהיה הצלם הקבוע של וונג קאר וויי עד שרבו על הסט של "2046".

"החיים האחרונים ביקום" הוא לא פחות מיצירת מופת. זהו סרט איטי וסהרורי, ומרגע שמסתנכרנים לקצב שלו מגלים שהוא רווי בהומור ציני ואבסורדי. טדאנובו מגלם בו ספרן יפני שחי בתאילנד, עם אובסייה פדנטית לסדר וקיטלוג. הוא מחליט להתאבד. אחיו היאקוזה, שמגיע אליו בהפתעה, משבש את תוכניותיו. אנשי היאקוזה שרודפים את אחיו, משבשים גם הם (אחד מהם הוא במאי הפולחן היפני טאקשי מיקה). ואז הוא פוגש בחורה. ואז היא נהרגת. ואז הוא פוגש את אחותה. כאן, אם אני זוכר נכון את המבנה האליפטי של הסרט, חלפה לה חצי שעה של סרט, והבמאי – שרק מטיל לסרטו המוקפד והסטטי עוד ועוד כאוס, זורק עכשיו פנימה את כותרות הפתיחה. כל דבר שתצפו לו, יקרה כאן ההפך. עד שלקראת סוף הסרט תצטרכו לשאול: רגע, האם כל זה בכלל קורה או שמדובר בהזיה של הגיבור, שלרגעים מתבלבל בין האחות החיה והאחות המתה מולו, ולרגעים נדמה כאילו הזמן מתגלגל לאחור, או מואץ קדימה. והכל מצולם באופן יפהפה, כל פריים מושלם, כל תנועת מצלמה מספרת סיפור שמתחיל בדרך אחת ומסתיים אחרת. והכל, כאמור, נעשה באירוניה, בציניות, באופן הזוי ומחויך, כמעט מסטולי. התוצאה היא סרט מהפנט לחלוטין שיוצר תחושת ריחוף. אמנות קולנוע אבסטרקטית סוריאליסטית במיטבה.
בשנה שעברה פגשתי את פן-אק רטנארואנג בפסטיבל ברלין. הוא הדהים אותי כשסיפר לי שתקציב סרטו האחרון, "גלים נסתרים", היה גדול בהרבה מתקציב "חיים אחרונים ביקום". נדהמתי כי זה נראה הפוך: "גלים נסתרים" נראה מצומצם אף יותר מהסרט שבא לפניו, מופשט יותר, אוורירי יותר. אם "חיים אחרונים ביקום" נראה קצת כמו בונואל אסיאתי, הרי ש"גלים נסתרים" מצטט מהאחים כהן ("פארגו" ו"ברטון פינק") ומ"הניצוץ" של קובריק, לסרט בו טדאנובו הוא הפעם טבח מטונף המבצע משימת חיסול עבור הבוס שלו ואז נאלץ לברוח לאי פוקט. ולכאן הלך התקציב: הסצינה הארוכה והנפלאה, מין ז'אק טאטי תאילנדי, המתרחשת במסעו מבנגקוק לפוקט, צולמה בסט של בטן אוניה שנבנה במיוחד באולפן. הסט הרועד, הם קראו לזה. בפוקט הם צילמו רגע לפני הצונאמי שהחריב את האי (ושהופך את שם הסרט למצמרר בנבואתו), אבל הסרט הגיע לפסטיבלים אחרי האסון. פתאום ההומור המקאברי של הסרט נראה קצת טראגי.
כשצופים בסרטים האלה יחד החוויה מופלאה. רטנארואנג – שעובד כבר על סרט חדש – הוא במאי שנון שמשתמש בקונבנציות קולנועיות, אבל מפורר אותן לפרורים ומהן לש עיסה חדשה, ייחודית לו. כשיוצאים מסרטיו, העולם נראה מקום מוזר ותמהוני יותר.

העיצוב המשופץ של "פנאי פלוס" יוצא היום לאור. עם כל הסלידה שלי מ"שיפוצי פורמט" (ראו טקסט בנושא שכתבתי בתחילת הגיליון החדש) אני חושב שמבחינה גרפית העיתון נראה עכשיו מצוין. המעצב הוא אמיר חסון (שאני תמיד אוהב להזכיר שהוא היה אחד הגרפיקאים הראשונים שעבדו על "סינמסקופ" כשהמדור נולד ב"זמן תל אביב" ב-1996). עכשיו כל מה שהעיתון זקוק לו הוא אתר אינטרנט נורמלי.
הביקורות שלי במדור היום: "החופשה של מיסטר בין" (מתוק מאוד), "תחושה מוקדמת" (סביר, חוץ מהסוף המזעזע) והשתפכות על מקבץ הסרטים האסייאתיים, עם דגש על שני סרטיו הנפלאים של פן-אק רטנארואנג התאילנדי, שעולים מחר במוזיאון תל אביב. בגלל שהפורמט החדש מחייב טקסטים קצרים ממה שאני רגיל בדרך כלל, תוכלו לקרוא כאן בבלוג, בסוף השבוע, את הגרסאות המלאות של אלה שהייתי צריך לקצר.

ולשאר כותרות אתמול:

על פי "בוקס אופיס מוג'ו" ראו כ-8,000 איש את "גוסט ריידר" בישראל בסוף השבוע האחרון. לא הרבה יותר מה-6,000 של "ריקוד מסוכן". על פי אותו אתר את "נורביט" ראו בסוף השבוע הזה 5,000 איש, שזו צניחה עצומה בהשוואה ל-21,000 שראו אותו בסוף השבוע שלפני כן. אני שומע גם ש"מילים ולחן" מצליח לא רע ב-28 עותקיו בארץ (היה צפוי, הקהל הישראלי הרוס על קומדיות רומנטיות), אבל לא הצלחתי להשיג את הנתון כמה כרטיסים נמכרו. אנשי ג.ג מוזמנים להדליף.

כל הכבוד לוויינט שגילו, באיחור של שבועיים, שעומד לקום סינמטק בהרצליה. כנראה שמכשיר הטלקס במערכת היה מקולקל.

טלה-טיוביז

פרסי יו-טיוב חולקו שלשום. וזה סתם תירוץ בשבילי לשים שוב את הקליפ הנפלא של "OK Go" שזכה בפרס "הכי יצירתי". מנחם גולן, שב ולמד איך מביימים קטע ריקוד בשוט אחד שיהיה סוחף, מצחיק ומידבק. ובעיקר: מאוד מאוד זול ובייתי.

רשת שילבתי

אפרופו וידיאו באינטרנט. עצה לאתר של קשת: חוץ מהעובדה המדכאת שקטעי הווידיאו באתר שלכם לא מתנגנים על פיירפוקס (שזה כמו שתחליטו שהשידורים שלכם לא ייקלטו בטלוויזיות של סוני), כדאי מאוד לשקול אפשרות של לעשות Embed לנגנים שלכם. דיסני עשו את זה עכשיו עם הטריילר ל"שודדי הקריביים 3" והעתיד, כפי שאתם בוודאי יודעים, ויראלי.

התאבדות מסחרית

כפי שכבר דווח כאן, "הקייטנה של קנלר" (או Wristcutters), הסרט העצמאי על פי הנובלה של אגר קרת, נקנה סוף סוף להפצה הקיץ באמריקה (לא בישראל), וחברת ההפצה הצהירה שהיא מתכננת קמפיין שיווקי שידגיש את העובדה שהסרט עוסק בהתאבדויות, כשיתלו שלטים מגשרים ועמודי חשמל בהם ייראו דמויות הקופצות אל מותן או מתחשמלות. כצפוי, עצם ההצהרה הזאת הקפיצה ארגונים העוסקים במלחמה בהתאבדויות שקורא לחברה לבטל את תוכניותיה. חברת ההפצה הזאת, After Dark, כבר הסתבכה באחרונה עם שלטי חוצות בעייתיים כשנאלצה השבוע להסיר את הפרסומות ל"Captivity", סרט האימה עם אלישה קאתברט, אחרי שהגיעו תלונות שהן אלימות מדי.

המפסיקים

"המפיקים", המיוזיקל של מל ברוקס על פי הסרט של עצמו, יירד מבמת ברודוויי ב-22 באפריל. את מקומו בתיאטרון סיינט ג'יימס יתפוס המיוזיקל הבא של מל ברוקס על פי סרטו, "פרנקנשטיין הצעיר".
בבלוג המולאם "ריסקי ביזנס" של "הוליווד ריפורטר" קראתי שבעוד ההפקה הניו יורקית יורדת, זו שרצה בלאס וגאס תמשיך לרוץ. אבל הנה הטוויסט: כוכב ההצגה הוא דיוויד הסלהוף, שלא מגלם את מקס ביאליסטוק או ליאו בלום, אלא את רוג'ר דה-ברי, הבמאי ההומו ש-זהירות ספוילר!- בסופו של דבר נאלץ לגלם את דמותו של הפיהרר בהצגה של עצמו (בגרסה הישראלית, שם מגלם אותו איציק כהן, הוא נקרא רוג'ר דה-ביל). כדי להדגיש את נוכחותו של הסלהוף לקהל הלאס וגאסי, קוצרה ההצגה ל-90 דקות, הוסרו כמה מהשירים של ביאליסטוק ובלום וכניסתו של הסלהוף להצגה הוקדמה. כל הידיעה הזאת, אגב, נשמעת לא פחות מצחיקה מההצגה עצמה, ולרגע נשמע כאילו מקס ביאליסטוק עצמו הוא מפיק ההצגה בלאס וגאס.

אפרופו תיאטרון: מישהו פה כבר ראה את "הכתובה" ב"הקאמרי"? המפגש בין בראבא וקישון מסקרן אותי.

אין החלפות

לידיעת האוזן השלישית: מנכ"ל נטפליקס, ריד הייסטינגס, טוען בראיון שתוך כמה שנים ייעלם מהעולם העניין הזה שנקרא "השכרת די.וי.די".

Hastings: We're sure that we're going to be buying cars in 25 years, whereas renting DVDs through the mail in 25 years? For sure that's not going to exist. That's what creates the overhang — there's a known obsolescence. Now we can argue about whether that's 10 years or 25 years [away]. Some people probably think it's five. I think they're wrong. It's probably more like 20.

פיצי

ואם שרדתם עד כאן, מגיע לכם בונוס בדמות הזוכה בפרסי יו-טיוב בקטגוריית "הכי חמוד" (יו-טיוב זוכים אצלי בפרס על הקטגוריות הכי אידיוטיות). הנה סרט האנימציה המתוק "קיווי!", סרט גמר בתוכנית לתואר שני באנימציה, שבוים והונפש כולו על ידי סטודנט אחד (חוץ מהעננים).

מעקב "בופור" ממשיך: בחמישי-שישי-שבת האחרונים ראו את הסרט 23,000 איש. הופה, נפילה בהשוואה ל-34,000 של סוף השבוע שלפני. לאן נעלמו הצופים? בת כהן, יחצנית הסרט, מבארת: "ימים חמישי-שישי היו בדיוק כמו בחמישי-שישי הקודמים. בשבת היו לנו פחות 10,000 צופים מבשבת הקודמת. הסיבה ככל הנראה היא משחק הכדורגל, או בגלל שבחלק מהאולמות בוטלו הקרנות יום ונכנסו סרטי ילדים". בכל מקרה, מבכורת הסרט ועד שבת צפו בו כבר 130,900 צופים.
את "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן ראו בסוף השבוע הזה 6,000 איש.

והנה הביקורות שלי ל"גוסט ריידר" (רע), "ריקוד מסוכן" (איום ונורא) ו"מילים ולחן" (חמוד) מגיליון "פנאי פלוס" שיצא ב-22 במרץ 2007. למרבה הצער אני מגלה שוב ושוב שכשיש רצף של סרטים רעים ובינוניים, גם הביקורות עליהם נטולות ברק.

continue reading…

אוי, אוי, אוי. זה מתקרב: ב-8 באפריל יתחילו לשדר ב-HBO באמריקה את תשעת הפרקים האחרונים בהחלט של "הסופרנוס" (אנשי יס: מתי בארץ?).
בעמוד הזה ב-MSN יש טריילר לעונה האחרונה, עם "Paint it Black" של הרולינג סטונס ברקע, בו נראה טוני מובל למעצר כשהוא בחלוק (באותו עמוד תמצאו קליפ לשיר של ניק קייב בו תפגשו את כל מתי, נרצחי ומתאבדי "הסופרנוס" – גברים, נשים וסוסים – בשש העונות האחרונות).

מכיוון שאני מניח שאף רשת שידור לא תעלה טריילר שהוא ספוילר לסוף הסדרה אני לא יכול שלא לתהות באיזה פרק מהתשעה עוצרים את טוני, והאם ואיך הוא יוצא מזה. ובהצעת חבר אני פותח את קוויי ההימורים למעריצי "הסופרנוס": איך לדעתכם תיגמר הסדרה? האם טוני יהיה בכלא? או מת? האם הוא יישאר בוס וישתלט גם על ניו יורק? אם לא הוא, מי יהיה הבוס? ומה יקרה לד"ר מלפי? לכרמלה? לכריסטופר? למדו? לאיי.ג'יי? ולנו, אחרי שהסדרה הכי טובה בטלוויזיה תיעלם מאיתנו סופית?

היום בתוכנית הבוקר של קשת התארח יוסף סידר וסיפר ש"בופור" כבר הגיע ל-113 אלף כרטיסים.

============

ביום שני פירסמתי כאן את המייל של אהד פישוף, שהלחין את הסרט התיעודי "מבוזבזים", שזעף על איכות הקול הירודה בסינמטק בעת הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת דוק-אביב בשבת שעברה. ועכשיו: אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב, עונה לו.

יאיר שלום,
קראתי את מכתבו של אהד. המקרה הקלאסי של רקדן שמאשים את הרצפה.
אני שמח לבשר לך שערב פתיחת הפסטיבל רכשנו מקרן קולנוע דיגיטלי של חברת ברקו K2 זה הדגם האחרון בדגמים הדיגיטליים. יתרה מזו לראשונה בארץ התקיימה הקרנה של HD לסרטו של דוקי דרור (מציע שתשאל אותו על איכות ההקרנה, סאונד ותמונה) ההקרנה התאפשרה בזכות נגן HD שהביאו במיוחד. עלות המכשיר כ- $100,000 ועמדתי על כך שהאיכות הטובה ביותר תהיה בסינמטק כי כך צריך להיות (זילזול משווע?). למכתבו של אהד לא אתייחס, אך מציע לו שיבדוק היטב את העותק, במקום אחר. לכן אין צורך להתלהם, לא להחרים, נא להירגע וחג שמח.
בברכה,
אלון

אני מקווה שבפעם הבאה שבסינמטק יוקרן סרט ב-HD מהציוד החדיש הדבר יפורסם בתוכנייה או בהודעה לעיתונות, ואז נוכל כולנו לצפות באיכות ההקרנה ולהעיד בעצמנו.

================

בזכות העובדה שאת ימי שישי בבוקר שלי אני מבלה באולפני הרצליה, הצלחתי גם השבוע לקרוא את מקומון מעריב בשרון ומצאתי שם את האייטם הבא, פולו-אפ לכתבת השער מהשבוע שעבר:

פרט למידע על מינויו של רנן שור כיועץ להקמת הסינמטק, זו יותר מודעת דרושים מידיעה חדשותית. האם אתם, קוראים יקרים, מתאימים לתפקיד מנהל הסינמטק? אני מציע לתפקיד את ליה ון ליר. וזה המקום לספר שבעת הכנת מסמך ההקמה של שור לסינמטק הוא התייעץ עם לא מעט אנשי קולנוע בארץ, וביניהם איתי. ועכשיו אני במתח לדעת: האם במשהו, אפילו המזערי ביותר, ייראה סינמטק הרצליה כמו קולנוע חלומותיי?

==============

לחובבי נוסטלגיית טלוויזיה: האתר AV Club מדרג את 22 הפתיחים הכי טובים לסדרות טלוויזיה. והנה 25 קטעי כותרות הפתיחה הכי טובות בקולנוע (בחירה פרטית, אך מושקעת, של צמד אלמונים הולנדים מיו טיוב). חלק א'. חלק ב'. שימו לב שהסרט ה-23 עוצב על ידי אחד משני עורכי הלקט. (ויה IMDB).

ב"עין הדג" היו מלקטים פעם טעויות תרגום אדירות. נדמה לי שהתרגום של "כריסטיאן סלייטר" ל"מניח רעפים נוצרי" בתוכנית טלוויזיה כלשהי סימל איזשהו שיא של ניתוק בין המתרגמים ובין העולם בו הם חיים והפך שם (למרבה המזל, בתרגומים של אידלשטיין ל"סטודיו 60" עוד לא מצאתי דופי).
ובכן, העולם הקסום של טעויות התרגום הגיע בימים אלה גם לאנגליה. מה מתברר: שכדי לקצץ בעליות התרגום היקרות לא מעט מפיצים מעדיפים כעת להעביר את מלאכת התרגום מאנגלית לשפות זרות לידי עובדים זולים באסיה, במקום לקחת דוברי שפות זרות בריטיים, כפי שהיה נהוג עד כה. המתרגמים הבריטיים זועפים על כך, לאר רק בגלל הפגיעה בפרנסתם, אלא בעיקר כי איכות התרגום נפגעת בגלל מתרגמים שבקיאותם בשפה ירודה. ה"טיימס" הלונדוני פרסם את הסיפור בתחילת השבוע ובעודי מפיץ אותו במייל לידידיי הלשונאים שכחתי להעלות אותו לכאן. בלוגר רע שכמוני. הנה כמה דוגמאות מהכתבה:

In one film, translated from English to Danish, the line “Jim is a Vietnam vet” became “Jim is veterinarian from Vietnam”. In another film “flying into an asteroid field” became “flying into a steroid field” and in a television programme “she died in a freak rugby accident” was translated into “she died in a rugby match for people with deformities”.

הכתבה מציינת שעבודת תרגום על סרט של 90 דקות נמשכת שלושה ימי עבודה, ולמרות שהמשכורות של רוב המתרגמים הבריטיים נמוכה משכר המינימום, עדיין מעדיפים המפיקים להעסיק מתרגמים מטייוואן, הודו ומלזיה. אני, למשל, עדיין לא יודע מי תרגם לעברית את הדי.וי.די הבריטי ל"סולאריס" של טרקובסקי, אבל אני די משוכנע שהוא לא ידע עברית. אני בספק גם לגבי רוסית. אין שם טעויות תרגום, יש שם פשוט רצף של משפטי ג'יבריש שלא מתחברים לכלום.

הנה עוד כמה טעויות קסומות מ"הטיימס".

My Super Ex-Girlfriend starring Uma Thurman, (Taiwanese version) “We have a zero tolerance policy on this kind of thing” became: “We have a standard for sexual harassment”

Seabiscuit (Spanish DVD) “It was a ball to shoot” (ie easy) became: “It was like filming a dance scene”

Confetti (Spanish version of theatrical release) “I’m the puff, you are the straight man” became: “I’m the puff, and you’re normal”

X-Men 3 (Taiwanese version) “I introduce our new ambassador to the UN, and the representative to the world for all US citizens” became: “I introduce the ambassador of UN, who raises his voice to represent US citizens”

המצחיק הוא שהטעויות שנתקלים בהן בישראל, בעיקר בטלוויזיה אבל גם בדי.וי.די ובקולנוע, תמיד יהיו חמורות יותר. האנגלים האלה מפונקים. עזבו סרטי עלילה: נסו פעם לבשל מתכון מתוכנית בישול זרה רק על פי התרגום. היתה אפילו תוכנית בישול שראיתי פעם שהטבח אמר שם באופן מובלט "אל תוסיפו מלח" והתרגום היה "תוסיפו מלח".

וב-20 התגובות לכתבה ב"טיימס" מצאו דיווחים ממתרגמים נוספים ברחבי העולם, פינלנד, צרפת וסקוטלנד (ותלונות מוצדקות על כך שאין קשר בין הירידה באיכות והעובדה שהמתרגמים הם מאסיה). ויש גם שני מגיבים מישראל. אני מניח ש"עליזה, ירושלים" היא עליזה בר מוחא.

אני לא יכול להפסיק להגיד את זה בכל ביקור: יס פלאנט הוא פשוט קולנוע אדיר. הוא מושלם. עוד לא מצאתי בו פגם. כמה מאכזב שהבעלים שלו הם אנשים כל כך מבאסים.

==========

לפני שבוע, בשעה שניסיתי להבין על אילו סרטים אכתוב במדוריי הבאים (שנסגרים מוקדם בגלל פסח וחול המועד) ניסה עורך התרבות בעיתון שלי לברר עם יחצני "צבי הנינג'ה", אלה המחרימים מבקרים, האם יש סיכוי שיסכימו שאגיע להקרנה המוקדמת לסרט כדי לדאוג למלאי סרטים לקראת החגים. היחצנית הסכימה, אבל בתנאי אחד – טה דם! – שלא אכתוב על הסרט לפני יום ראשון, 25.3. סרבתי לתנאי הזה ולא הלכתי להקרנה. אני שוב ושוב לא מצליח להבין את האמברגו התמוה שמטילים פורום פילם וא.ד מטלון על המבקרים. אמברגו עיתונאי אינו מושג יוצא דופן והוא נועד כדי ליישר קו, כדי לאפשר לדוברים וליחצנים להעביר מידע בלתי-בלעדי לכל העיתונאים ולתזמן מועד פרסום סימולטני. וכך, כשזה מגיע להקרנות עיתונאים באמריקה, מתחילות הקרנות מוקדמות כמעט חודשיים מראש בתחילה לעורכי המגזינים, ואז למבקרי הירחונים (שהדד ליין שלהם מוקדם), ואז לעיתונאי השבועונים. ולבסוף, כעשרה ימים לפני הבכורה מתקיימת הקרנת ה-all-media. אם קיים אמברגו הוא לרוב עד ההקרנה הגדולה והסופית. מהרגע שכל העיתונאים בכל אמצעי התקשורת ראו את הסרט, אין לאחד עדיפות על השני וכולם יכולים לצאת בפרסום. יש מקרים, בעיקר בסרטים שהם מאורע תקשורתי גדול, שהאולפן דורש אמברגו עד שבוע היציאה (ובשבוע היציאה הכוונה היא למועד בו העיתון יוצא לאור ממילא באותו שבוע. רוב השבועונים באמריקה יוצאים בימי רביעי בשעה שהסרטים יוצאים בימי שישי, כך שהביקורות מתפרסמות יומיים לפני הבכורה ואף אחד לא מת מזה, גם לא האולפנים שהמפיצים המחרימים מייצגים בארץ. סרטים שהאולפנים מעדיפים שייצאו ללא ביקורות, לא זוכים בכלל להקרנות מוקדמות). אבל לעולם לא יקרה מצב בו האמברגו יוטל עד שלושה ימים אחרי הבכורה. הרי מה ההגיון? אם הייתי מסכים לתנאי שלהם הייתי מחויב במילתי לא לכתוב על הסרט עד יום ראשון. לא קיבלתי את התנאי, ראיתי את הסרט היום בהצגה יומית ואני חופשי לחלוטין לכתוב עליו מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. עורכים ומבקרים העובדים באינטרנט, רדיו או טלוויזיה והולכים להקרנות האלה תוך קבלת תנאי היחצנים, בוגדים במשלוח ידם ובקהל שלהם. אין שום סיבה בעולם, למעט גחמנות ובריונות תאגידית וחשיבה תקשורתית מיושנת, שקהל קוראי אתרי האינטרנט, מאזיני הרדיו וצופי הטלוויזיה לא יידעו מה ערכם – האמנותי או הבידורי – של הסרטים שעולים היום. מי שלא מבין את הבעיה בזה הוא פשוט לא עיתונאי.

==============

ואחרי כל זה מגיע שאפו מופתע לטובה ל"עכבר העיר" שהחליט ש"צבי הנינג'ה" הוא אירוע השבוע בתרבות, הקדיש לסרט שער*, סקירה ואפילו – טה דם! – ביקורת. איכשהו הצליח עיתונאי להיכנס להקרנה המוקדמת של "צבי הנינג'ה" ולהניב ממנו טקסט ביקורתי שיוצא עם בכורת הסרט בארץ (ובעולם). הטקסט של גיא שחם לא מזהיר אמנם, אבל הוא משרת את מטרתו ואת קהל היעד של הסרט. ההשוואה בין הדינמיקה של הצבים האחים ובין הדמויות מ"20 פלוס", סדרת ההמשך של "עניין של זמן", היתה משעשעת. שחם מסכם: "לזכותו של הסרט, שבאופן כללי הוא די מגוחך, ייאמר שהשקיעו המון באנימציה, וזהו ללא ספק אחד הסרטים הכי מושקעים שנעשו בז'אנר". אז זהו, שאני לא מסכים בכלל.

===========

אכן, אנימציית הצבים לא רעה, אבל הדמויות האנושיות נראות כמו "בראץ, הסרט", או כאילו הסרט נשלח להדפסה לפני שנגמר רינדור הטקסטורות. אבל זו לא המגרעת העיקרית של הסרט. קסמם של "צבי הנינג'ה", מאז ומתמיד, היה בצ'יזיות הזולה שלהם, וזה אכן סרט מעט צ'יזי באנימציה שלו. לא קרוב אפילו ל"אחד הסרטים הכי מושקעים" בז'אנר. אבל ניחא. הבעיה היא שהסרט הזה נטול פאן באופן מטריד. "צבי הנינג'ה" לא אמור להיות יותר מבידור קראנצ'י להצגה יומית, ובמשך 20 דקות נכנסתי לתוכו, כשאני מתעלם מהעלילה העקלתונית והמרושלת איתה החליטו היוצרים להציג את הצבים לדור חדש. אבל אחרי 20 דקות חילחלה בי ההבנה: הסרט הזה נורא משעמם.

=============

ולפירוט נתוני הקופות מיום ההקרנה הראשון של הסרט: יס פלאנט, הגרסה באנגלית, 15:30, אולם 13: שני אנשים באולם. אני ועוד ילדון בן 14 בערך.

=============

הדבר הכי כיפי ב"צבי הנינג'ה"? הטריילר המעולה ל"ספיידרמן 3" לפני הסרט. היו פה כמה פוחזים לפני כמה ימים שקיטרו על "ספיידרמן 2", מסרטי הקומיקס המעולים שנוצרו. הטריילר למספר 3 נראה מגרה עד מאוד. תוך כדי שאני מתרגש, מסתקן ומריע לגיבורים בטריילר, שהזכירו לי למה אני כל כך אוהב קולנוע – כדת, כפאן, כבידור, כהתעלות – עברה בראשי מחשבה: זה לא יהיה מקסים אם "ספיידרמן 3" יזכה באוסקר כסרט השנה?

(* – Having said that, אני די שונא את זה ששער "עכבר העיר" מקדם יחצנות, זו היתה הפינה העיתונאית האחרונה שהיתה חפה מקידום מכירות ויחסי ציבור והוקדשה להתבוננות לירית או אירונית בפכי העיר).

לפני כשבוע נתתי את הכותרת "מרחק נגיעה" לאחד הפוסטים. ובאופן די משעשע, מי שמחפש בגוגל את סדרת הטלוויזיה "מרחק נגיעה" מקבל את הלינק לפוסט הזה במקום הרביעי. וכך, אולי הבחנתם, הגיעו לבלוג הסנובי שלנו כמה ממעריצי הסדרה שלא הבינו את האירוניה בהצהרה שלי בתחילת הפוסט ההוא. בכל אופן, אם הכותרת "מרחק נגיעה" הביאה לכאן קוראים שמעולם לא הכירו אותי קודם, מעניין מי יגיע הנה בעקבות כותרת הפוסט הזה.

=============

גיליון "פנאי פלוס" חדש. בוויינט כבר עלתה הביקורת המאוכזבת שלי מ"הרוחות של גויה", הסרט של מילוש פורמן וז'אן-קלוד קארייר, שפשוט לא מצליח להתרומם.

הדבר היחיד שהצחיק אותי, אבל זה לגמרי ביני לבין עצמי, היתה העובדה שלאורך כל הסרט, בסצינות המתרחשות במרתפי האינקוויזיציה הספרדית, מילמלתי לעצמי "Nobody expects the Spanish inquisition".

============

לפני שבועיים יצאו "בופור" ו"לילה מוטרף במוזיאון" באותו יום. בחלוף סוף השבוע הראשון הביאו שניהם כמות כמעט זהה של צופים: כ-29,000. בסוף השבוע השני רשם "בופור" עליה והביא עוד 34,000 אלף. מה שמעלה את השאלה: כמה כרטיסים מכר בן סטילר בסוף השבוע השני בארץ? התשובה: כ-18,000 בלבד. וכך בתום עשרה ימים זה לצד זה, הביא "בופור" 90,000 צופים, ו"לילה מוטרף במוזיאון" (על פי "בוקס אופיס מוג'ו") הביא חצי ממנו: 47,000.

הקהל הישראלי מעדיף שאדי מרפי יצחיק אותו ולא ישיר לו. 21,000 צופים הגיעו בסוף השבוע האחרון לבתי הקולנוע כדי לגלות ש"נורביט" הוא סרט לא מצחיק. לעומת זאת, בחודש ש"נערות החלומות" מוצג בארץ ראו אתו לא יותר מ-17,000 איש. פלופ. המצב של "רמז לסקנדל" חמור יותר: בחודש שהוא על המסכים ראו אותו בקושי 10,000 איש בארץ.

============

יניב אידלשטיין הביא בתגובות את הלינק לכתבה של "הניו יורק טיימס" על הצרות בחדר העריכה של "Across the Universe", מיוזיקל הביטלס של ג'ולי טיימור. היום ניקי פינק מוסיפה בבלוגה פרטים. אח, חומר עסיסי. היא תוהה איך "הניו יורק טיימס" התגייס בכתבתו לטובת טיימור בשעה שכולם יודעים שהיא מטורפת, בלתי נסבלת ובמאית יומרנית ופלצנית. גם ג'ו רות, בעל הבית של האולפן, יוצא אפס מהסיקור שלה. לא בגלל שהוא הלך וערך גרסה של הסרט מאחורי גבה של הבמאית אלא כי הוא שכר אותה מלכתחילה. ההפקה הזאת, מתארת פינק, היתה דפוקה מהרגע הראשון. ולמה היא בכלל יצאה לדרך? כי לסוני, השותפה של ג'ו רות באולפני רבולושן, יש גישה לזכויות של 250 שירים של הביטלס שהחברה קנתה יחד עם מייקל ג'קסון. עכשיו סוני רומזים שאם העסק עם טיימור לא יסתדר, הם מצידם בכלל לא יפיצו את הסרט. בסוף הכתבה מצוטט מישהו שמנבא שטיימור לא תעבוד שוב בעיר הזאת. פינק מזכירה שמייקל צ'ימינו המשיך לעבוד אחרי שהוא מוטט את יונייטד ארטיסטס. ואני מוסיף: אבל איליין מיי לא קיבלה עבודה כבמאית כבר 20 שנה מאז "הבטלנים מאישתר".

===========

סטיבי היתה הראשונה לציין את מותו של הצלם והבמאי פרדי פרנסיס. דיוויד לינץ' עבד עם שני צלמים בשם פרד: פרדי פרנסיס הבריטי צילם לו את "איש הפיל", "חולית" ו"סיפור פשוט". פרד אלמס צילם לו את "קטיפה כחולה" ו"לב פראי". לא להתבלבל. גרין-סינה מרכזים את ההספדים על פרנסיס.

===========

התאונה עליה מדווח בכותרת הידיעה הזאת בוויינט? היא בול כמו התאונה שעומדת במרכז הסרט "תחושה מוקדמת" עם סנדרה בולוק שעולה בשבוע הבא בארץ. ברררר. מצד שני, אל תיכנסו ללינק אם אתם חוששים מספוילרים. הסרט עצמו לא נורא, יש בו כמה רגעים די מפתיעים, למרות שהוא רופס למדי בתור מותחן. יש לו סצינת שיא מצוינת חמש דקות לפני הסוף (ע"ע התאונה), ואז סצינה אחרונה כל כך רעה שהיא הורגת כל סיכוי לצאת מהסרט עם רושם חיובי כלשהו. הביקורת שלי עליו בשבוע הבא, הקרנת העיתונאים המשת"פים במוצאי שבת.

===========

דיוויד בורדוול כתב בתחילת השבוע פוסט על ספר חדש ומסקרן (שכתב קולגה שלו), המנתח תסריטים של סרטי עצמאיים. שם הספר: "אני, אתה, ממנטו ופארגו". הוא מפנה לפרק מתוך הספר. גם תחילת הפוסט מעניין, בו הוא עוסק במחקר של האופן בו העין והמוח קולטים את הפריים הקולנועי. הוא מפנה לבלוג של עורך המחקר. דורש התעמקות.