התעשייה מדברת על זה כבר חודשים, אבל לראשונה – ככל שאני יודע – זה גם מופיע כנתון מוסמך בדפוס: סינמה סיטי אחראי כיום למכירת 40 אחוז מכרטיסי הקולנוע בישראל. כך מוסר גל אוחובסקי בראיון ל"מרקר-וויק".
עדכון/תיקון: 40 אחוז ממכירת הכרטיסים ל"הבועה" היתה בסינמה סיטי. סינמה סיטי אחראית למכירת 20-25 אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע במדינה.
זה נתון מדהים. קחו בחשבון דבר נוסף: חודש אחרי פתיחת סינמה סיטי יצאה מטעם יחצני המקום הודעה לעיתונות המספרת על התנפלות חסרת תקדים של הקהל על המתחם. כיום, 50 יום אחרי שנפתח יס פלאנט, לא נמסר עדיין שום נתון לגבי מידת הצלחתו. דממה תקשורתית מכוונת או סיבה לבהלה?
הראיון של אוחובסקי ב"מרקר-וויק" הוא יוזמה יפה: בהחלט יש מקום לדבר על קולנוע ישראלי במושגים של שיווק ומיתוג. ואוחובסקי הוא כנראה אדם נכון לדבר איתו על הנושא. אבל הראיון עצמו נקרא כאילו ב"מרקר" לא שמעו מעולם על קולנוע. ג'י וויז, הקימו ל"הבועה" אתר ב-MSN? במה זה שונה מכל סרטי ישראלי אחר שיוצא ומוקם לזכרו אתר באחד הפורטלים? מצד שני: העובדה שהסרט עלה 1.5 מיליון דולר והכניס בארץ 0.5 מיליון דולר אומרת מה? למי הולך הכסף? "60 אחוז בערך נשארים בבתי הקולנוע", מסגיר אוחובסקי. וכל השאר? מתי מגיע כסף ליוצרים? ומתי מתחילים להחזיר השקעות לקרנות? ומאיפה הנתון המופרך של 140 אלף כרטיסים שנמכרו ל"יוסי וג'אגר" בארץ? המספר הנכון: 30 אלף. עדיין מספר מרשים לסרט שהוצג רק בסינמטק תל אביב, אבל בכל זאת 110 כרטיסים פחות ממה שפורסם בעיתון.
ועם כל הכבוד ל-200 אלף הדולר שהושקעו ביחסי הציבור, כמה הושקע בפרסום? חברת יונייטד קינג, מפיצת הסרט (בבעלות משה אדרי, שהוא גם מבעלי סינמה סיטי), הציפה את המדינה בימי המלחמה בכרזות לסרטיה: "הבועה", "אביבה אהובתי", "מישהו לרוץ איתו" ו"גיבורים קטנים". לא ראיתי מימי קמפיין פרסומי כל כך מסיבי, על שלטי חוצות ענקיים, לסרטים ישראליים. כמה זה עלה? האם ההשקעה הצדיקה את עצמה? האם אדרי משקיע בשלטים האלה בתור מפיץ הסרטים (ככזה הוא שותף לנתח מתוך 40 אחוז מהכנסות הסרט) או בתור הבעלים של סינמה סיטי (וככזה הוא מכניס לכיסו, על פי הנתונים בכתבה, 60 אחוזים מתוך 40 אחוזים מכלל הכרטיסים שנמכרו לסרטים האלה)? והאם יש קשר בין העובדה ששוק הפרסום נפגע בימי המלחמה ובין מחירי מבצע שיונייטד קינג אולי השיגה לבליץ הפרסומי הזה, שכנראה היה אפקטיבי למדי?

ומה עוד? אוחובסקי מספר ש-80 אלף איש כבר ראו את "הבועה". אני שומע ש-120 אלף איש כבר ראו את "אביבה אהובתי" (מה שהופך אותו כרגע לסרט הישראלי הקופתי של השנה), ושהוא היה בשבועות האחרונים גם הסרט הכי קופתי בארץ. במודעה של "מישהו לרוץ איתו" כתוב ש-50 אלף צופים כבר ראו (עם או בלי ה-7,000 בבריכת השולטן?). ואני שומע, ממקורות שיש מקום להטיל ספק בהם, ש"ימים קפואים" "פתח חזק".

=========

בסוף אפריל, כשיצא "סיילנט היל" בארצות הברית, התקשרתי ליחצנית יונייטד קינג דאז ושאלתי אותה מתי ייצא הסרט בארץ. הנחתי שכמו בכל הפקה בה שותף המפיק הצרפתי סמואל חדידה גם זכויות ההפצה של הסרט הזה נמצאות בידי יונייטד קינג (חדידה, שהיה מפיק גם ב"האויב שבפנים", "אחוות הזאבים" ו"סוף העולם שמאלה", הוא משקיע שותף בסינמה סיטי). אך היחצנית לא ידעה על מה אני מדבר. הסרט הזה לא היה ברשימותיה. היא לא ידעה אם הוא בכלל שייך ליונייטד קינג, וממילא האם יוקרן בארץ ואם כן מתי.
בשבוע שעבר ראיתי את הסרט, שיצא עכשיו בדי.וי.די איזור 1, וחשבתי שהוא אדיר. תכננתי לכתוב עליו ועל "The Descent" למדורי הקודם ב"פנאי פלוס" אלא שמצוקות מקום השאירו את האייטם בחוץ.
והיום מגיע מייל מיונייטד קינג: "סיילנט היל" ייצא בארץ בעוד חודש, 28.9. יצאו קצת טמבלים שם בסופו של דבר, אבל מזל שיש את חדידה לסמוך עליו. אם הוא משקיע בזה, זה יגיע לסינמה סיטי. חדידה מכריח. (וחבל שאין אף אחד שמכריח את קולנוע לב להוציא את "The Descent", אחד מסרטי השנה).

ועוד מסרטי יונייטד קינג לעונה הקרובה:

7/9 – "איש הקש" – Wicker Man של ניל לביוט
7/9 14/9 – "NO אקזיט" של דרור סבו
21/9 – "מחילות" של אודי אלוני
21/9 – "הצד האחר של החיים" – Look Both Ways
28/9 – "סיילנט היל"
28/9 – "הדליה השחורה" של בריאן דה פלמה
12/10 – "לבבות בודדים" – Lonely Hearts
12/10 – "הצגת הרדיו האחרונה" – A PRAIRIE HOME COMPANION של רוברט אלטמן.

אני כמעט בטוח שהסרט של אלטמן עוד יוצג לפני כן בפסטיבל חיפה, 7 עד 14 באוקטובר. ומה דעתי על השם בעברית? בינוני. לא איום. סתם בינוני. בעיקר נשמע כמו כותרת לכתבה על הסרט במקומון, ולא בתור השם הרשמי של אחד הסרטים היותר שנונים וחכמים שתראו השנה בקולנוע.

===========

אפרופו כותרות:

הכותרת שלי לביקורת על "ימים קפואים" היתה "אליס בארץ הפרעות". הכותרת של אבנר שביט לביקורת על "טיידלנד" של טרי גיליאם שיצא בדי.וי.די: "אליס בארץ הבלהות". מוחות גדולים או קלישאות קטנות?

============

ראיתי את זה אתמול ב"דיילי שואו: המהדורה הגלובלית" ביס פלוס, והתלהבתי: הראיון האולטימטיבי של סמיואל ל' גקסון על "נחשים על המטוס". הסיפור שלו, על הבמאי המקורי רוני יו*, החזון שלו וההתפטרות שלו, הוא מהלך די יוצא דופן ולא צפוי לראיון יחצני. גם הרגע שבו ג'קסון מתאר את האופן בו הוא ויוצרי הסרט ליבו את התגובות בבלוגוספירה הוא טוויסט מעניין (שנשמע קצת מופרך) על הסיפור המוכר. ההכרזה של ג'קסון "לא חתמתי איתם על חוזה לסרט המשך, אני אקרע אותם במשא ומתן" היתה מצחיקה מאוד ערב בכורת הסרט, וקצת יותר טראגית כיום, כשדי ברור שאם יהיה "נחשים על המטוס 2" זה יהיה סרט שייצא ישר לדי.וי.די.

*) סרטו החדש של רוני יו, "בלי פחד", עם ג'ט לי, יגיע לקולנוע לב ב-5 באוקטובר.

זו היתה בעיני הבשורה החדשותית החשובה ביותר של השבוע החולף, הרבה יותר מהעסק עם טום קרוז ופרמאונט: פלוטו איננו כוכב לכת יותר. הוא סתם ננס. אבן שהושלכה לחלל, נצפתה לראשונה ב-1930, ועכשיו תקועה בלופ אליפטי שלוקח לה 248 שנים להקיף את השמש והיא מצטלבת במסלוהו עם נפטון. יש לא מעט ידיעות קהילתיות, מקומיות, ארציות. יש גם חדשות בינלאומיות. אבל הידיעה הזאת צריכה היתה להיות הכותרת הראשית של העיתונים בכל מערכת השמש, ולא פרפראה מדעית הדחוקה בעמודים האחוריים של עיתוני ארצנו. ההתחכמות הפיקטוריאלית הבאה מתבקשת וצפויה, אבל זו כנראה הפעם האחרונה שיהיה אפשר להשתמש בה.

איה פלוטו?

פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו

ופלוטו שלנו שרוי במבוכה

========

והסיפור עם טום קרוז ופרמאונט? הוא לא כזה מהפכני או מרגש בעיני. כן, הוא מעלה דיון אפשרי בשאלה האם טום קרוז הוא כבר לא כוכב הלכת הכי זוהר במערכת השמש, או לחילופין האם סאמנר רדסטון, יו"ר ויאקום שהודיע את הבשורה (ולא בראד גריי, נשיא אולפני פרמאונט) הוא אסטרונום שראייתו צלולה או סתם אסטרונאוט שחושיו התערפלו משהייה ממושכת בסביבה דלילה בחמצן. אבל קרוז ופולה ווגנר, שותפתו, ימצאו מן הסתם במהרה בית חדש לחברת ההפקות שלהם, וממילא אירגון מחדש, קיצוץ ובחינה עצמית הם כולם דברים חיוניים שכדאי לעשות במהלך הקריירה, וממילא הם השתתפו בעבר בהפקות גם מחוץ לפרמאונט כך שגם כאן לא תהיה בעיה, וזה רק אומר שלא יהיה "משימה בלתי אפשרית 4" בקרוב. ובסוף, בעוד חמש שנים, אחרי שרדסטון ימות, פולה וואגנר תנהל את אולפני פרמאונט. ככה זה בהוליווד: יום אחד אתה כוכב, אחר כך סתם אבן מתגלגלת בחלל החיצון, ואז שוב כוכב. קרוז, למי שמודאג, יכול בטח לקנות את פלוטו עם כל הכסף שיש לו. (ואני מתפתה לכתוב שגם קרוז הורד השבוע לדרגת ננס, אבל אני מתאפק).

"וראייטי" סוקר את הפרויקטים שהיו בפיתוח אצל ווגנר וקרוז, ולא ברור עכשיו מי יקבל עליהם חזקת אבהות. (ויה MCN)
========

ובצד השני של מערכת השמש: ה"ניו יורק טיימס" מטייל במרפה, עיירה קטנה בטקסס, בה מצטלמים כעת הסרטים החדשים של האחים כהן ושל פול תומס אנדרסון.

היצ'קוק/טריפו, פרק 10

תקציר הפרקים הקודמים לטובת החדשים: אחת לשבוע-שבועיים אני מעלה כאן קטעים בני כ-25 דקות מתוך המפגשים בין פרנסואה טריפו ואלפרד היצ'קוק, שמהם נוצר אחד מספרי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים "היצ'קוק/טריפו". את הקטעים אני מרים מהבלוג הפנאטי של טום סוטפן. ואם החמצתם את אחד הפרקים הקודמים, כדאי לכם להשלים. ברוב המקרים זה מהנה עד מענג.

חלק 1
חלק 2
חלק 3
חלק 4
חלק 5
חלק 6
חלק 7
חלק 8
חלק 9

והשבוע: חלק 10, ובו יסופר על "כתב זר". זהו אחד הסרטים של היצ'קוק האהובים עלי, וסרט שהשפעתו על במאים אחרים גדולה בהרבה מאשר השפעתו על הקהל הרחב. הסצינה עם המטריות, כפי שגם היצ'קוק קורא לה בראיון, היא מהמצוטטות ביותר בתולדות הקולנוע. היצ'קוק מספר שהוא רצה את גארי קופר לתפקיד הראשי אבל בגלל שבהוליווד לא ידעו להעריך את ז'אנר המותחנים, ושמו לא היה מספיק חזק, גם אחרי "רבקה" המצליח, נתקע היץ' עם שחקנים מדרג ב'. והוא לא חוסך מהם את ביקורתו בהקלטה. אגב, גארי קופר ניגש להיצ'קוק כמה שנים אחרי ואמר "כנראה שטעיתי, אה?". ואז פונה היצ'קוק לדבר על המקגאפן, אולי המושג המפורסם ביותר שהוא השאיר אחריו. הוא מדבר על המקגאפן ב"כתב זר", המקגאפן בספריו של רודיארד קיפלינג, מה זה בכלל מקגאפן, ועל המקגאפן המפורסם ביותר שלו, זה של "הנודעת". הסרט, שהופק שנה לפני הירושימה, עסק בתוכניות של הנאצים לבניית פצצת אטום. באותה תקופה התוכניות לבניית פצצת אטום היו סודיות ביותר, ולמעט כתבה בודדה ב"ניו יורקר" לא פורסם עליהם דבר. "האף.בי.איי עקב אחרי במשך שלושה חודשים", אומר היצ'קוק.

==============

דניאל פאיקוב, מהקבועים כאן, השיק בלוג קולנוע בשם "העדשה האדישה". צ'ק איט אאוט.

==============

דבורית שרגל אהבה.
יקיר אלקריב לא.
שמוליק דובדבני אהב.
אני חיבבתי.
"ימים קפואים", סרט ישראלי יוצא דופן, מקבל תשומת לב נאה מהמבקרים. האם יימצא לו גם קהל?

Scroll down for English

1. לפני הכל הערה טכנית: המיילינג ליסט אמור להתחיל לפעול, בשעה טובה. אם נרשמתם בעבר, צפו להתחיל לקבל מייל בכל יום בשמונה בבוקר עם עידכוני היום שעבר. אתם מוזמנים להירשם משמאל, ותוכלי להתנתק מהרשימה בכל רגע באמצעות לינק מהניוזלטר עצמו. נדמה לי שגם תוכלו לקבוע בעצמכם מתי לקבל את העידכון וכמה פעמים ביום או בשבוע. שחקו עם זה.

ועכשיו לאורחים מחו"ל:

The Cinemascope mailing list is finally up and running. Enter your e-mail in the Zookoda box on the left side-bar and you'll get daily or weekly updates from this site

2. כפי שבישרתי בשבוע שעבר, התחלתי לערוך מיקס מוזיקלי שבועי (פחות או יותר) בעמוד המיי-ספייס שלי. אז הנה מיקס מספר 2. הוא מתחיל קצבי ושמח ודועך לדכדוך בערך בחצי הדרך.

הנה רשימת השירים, וכאן תוכלו לשמוע אותם:

Mix #2 track list:

Eels – Trouble with Dreams (live). I wanted the album version but couldn't find it online. Nevermind. It's one of those happy-sad songs that one can never get tired of.

Webjay station tag

Beirut – Postcards from Italy. My good friends Elephant Parade (see Mix #1) supported them on a recent New York gig, and aren't they great fun?

Thievery Corporation – Lebanese Blonde. I wanted to nail the Beirut-Lebanon connection. Only later was I reminded that I know this song fron the "Garden State" soundtrack. Another track from there has coincidentally popped up later in the mix

Morrissey – I Like You. "Because you're not right in the head, and nor am I. And this is why". I admit, with all my love to this song, it's mainly here because it segues great into the Voxtrot track coming up.

Voxtrot – Start of Something. An Austin Texas band sounding like early Smiths here. Thanks for Deddy S for getting me to listen to them.

Darky – Slipping Away. The magic of MySpace. I've never heard of Efrat Darky (aka Darky) before I stumbled upon her MySpace page (via Quami) and discoverd – amidst way too many spelling errors, a couple of amazing songs. I'll have her on Mix #3 as well, stay tuned.

Naama Hillman – Falling. Inbal told me about her, so I lookded her up and found this. Check her out. If you live in Brighton England you can see her live in a couple of days

Anat Damon – Falling. It is through the sheer power of karma that tracks 8 and 9 have the same title. Anat Damon should be filed under "most likely to succeed". Her debut album was gorgeous. And you know what the kicker is? That I actually know her. If I were living in Kansas I would have probably been a fan of hers and not sitting next to her in PTA meetings. See her live tomorrow (Saturday) in Cafe Bialik in Tel Aviv

Donnie Darko (theme). It just fuses perfectly into the next track, through it's waltz tempo, and I originally wanted Darko to follow Darky, but it just didn't sit right musically. Did you know, abroad visitors, that Donnie Darko, one of the most important movies of recent years, has never been released in Israel

Jon Brion – Here we Go. One of my favorite movie composers with a song from Paul Thomas Anderson's Punch Drunk Love

The Polyphonic Spree – Tim DeLaughter's amusing ensemble with the title track off the movie Thumbsucker, which you should really see if you haven't

The Kids These Days – The Captain. A canadian band I found online, but I just can't remember through where

Frou Frou – Let Go. From the "Garden State" soundtrack

Katamine – Junior Buddha. Another Israeli band bound for greatness. This is from their album "Lag" which is beautiful. They have a new album out that I haven't heard yet

Bright Eyes – Lua. I must admit, I don't get most of Conor Oberst's music, but those songs I do like, I like a lot

Thom Yorke – Analyse. a great melancholic tune, that fuses perfectly into the next one…

Thomas Newman – Theme from Lemony Snicket's A Series of Unfortunate Events. Love Thomas Newman's film scores. I think I'll have a track from Jarhead in mix #3. See you there.

Now begin again.

תודה לצפריר על העזרה בסידור האנגלית.

דיוויד אייר, התסריטאי של "צוללת U571" מתנצל בבי.בי.סי על הסילוף ההיסטורי שנעשה בסרט, בו תואר איך חיילים אמריקאיים, ולא בריטיים, תפסו את מכונת ההצפנה הגרמנית.

"It was a distortion… a mercenary decision to create this parallel history in order to drive the movie for an American audience," he said.

סטיבן סודרברג מתנצל על "קפקא" ו"מלך הגבעה" (בעיניי "קפקא" דווקא היה סרט מופלא).

I think Kafka was a failure. King of the Hill. The Underneath is a failure. I should have done that very differently.

ובישראל: מארק רוזנבאום, בראיון לאיתי סגל ב"7 לילות" האחרון, מתנצל על "לרקוד". אופס, סליחה. טעיתי. הוא לא מתנצל. הוא עדיין חושב שזה סרט טוב. אז למה לא בא קהל לראות את הסרט שלו? בגלל המלחמה.

"ודווקא כשהסרט עלה בסופו של דבר למסכים… זה יצא באחד השבועות הכי קשים של המלחמה. לפני שש שנים, עם האינתיפאדה (אז יצא סרטו הקודם כבמאי, "הבולשת חוקרת"), זה היה הלם גדול. ישבתי מקופל ולא ידעתי מה לעשות".

אז האינתיפאדה הרגה את "הבולשת חוקרת" ומלחמת לבנון II חיסלה את "לרקוד"? או אולי העובדה שכל הקהל הישראלי, שדווקא ברח לבתי הקולנוע במרכז בימי המלחמה, שעט לכיוון "אביבה אהובתי" שהכניס כבר מעל 60 אלף צופים בשעריו, וגם הוא עלה בזמן המלחמה? כמו גם "מישהו לרוץ איתו", שיצא שבוע אחרי פרוץ המלחמה ועדיין הביא יותר קהל מ"לרקוד". אז אולי זו לא המלחמה.
אולי אלה המבקרים.

"ברור לי שיש מבקרים שלא אהבו (את הסרט). בסך הכל זה סרט מאוד קליל, בלי אמירה כבדה ועמוקה, שמטרתו העיקרית לבדר. מה לעשות שהביקורות היו מעדיפות לראות דרמה כבדה מאשר קומדיה קלילה".

על איזה מבקרים הוא מדבר? אפשר שמות? מי מעדיף דרמה כבדה על קומדיה קלילה? המבקרים הישראליים (ואני ביניהם) שחיבבו את "נחשים על המטוס" כי הוא סרט קליל ומהנה שמטרתו העיקרית לבדר?
אה, לא. זה לא רק המבקרים. זה בכלל "האנשים", הם לא מוכנים לפרגן:

"זה חלק מהבעיה כאן בארץ, שאנשים חושבים שאם אתה מפיק אז אסור לך לביים".

אם לתמצת: המלחמה, המבקרים והאנשים. זו הסיבה ש"לרקוד" לא מצליח. העובדה שהסרט צולם כבר לפני יותר משנתיים ומתבשל חודשים בחדר עריכה לא קשורה לזה. העובדה שהסרט מבולגן באופן מייאש, ושהמעברים בין הניסיונות להצחיק והניסיונות להיות דרמטיים הופכים את "לרקוד" ל"בסאמה מוצ'ו 2" (אפילו העלילה דומה). אבל את כל זה רוזנבאום לא רואה. למעשה, "לרקוד" גורם ל"הבולשת חוקרת" (גם הוא סרט נורא) להיראות כמעט מענג (והאין "מלח הארץ" "הבולשת חוקרת 2"?).
ולמה זה מצער? כי רוזנבאום הוא באמת מגדולי המפיקים כאן. כשזה מגיע להפקה, הוא איש חזון ושמו יחקק כאחד האנשים המשמעותיים והמרכזיים ברנסנס של הקולנוע הישראלי משנת 2000 ואילך. "חתונה מאוחרת" שהפיק לדובר קוסאשווילי הוא משיאי הקולנוע הישראלי. גם כשהוא מעורב בסרטים שאני לא מחבב, כמו "אבנים" או "אור", קשה שלא להעריך את האינטגריטי האמנותי שעומד מאחוריהם. צר לי שאני צריך להתנסח בבוטות, אבל מצפייה בשני סרטיו כבמאי אני יכול להעיד – עד שיוכח אחרת – שגדול מפיקי ישראל הוא במאי די רע. ומצער כפליים שהוא עדיין חושב שכולם עיוורים לכך ואשמים בכשלון הסרט במקום להודות, כפי שאומר סודרברג בראיון הנ"ל, "הכל אשמת הבמאי", ולהגיד "טעיתי. התפקשש לי הסרט. בפעם הבאה יהיה יותר טוב".
והאם מפיק טוב יכול להיות במאי טוב? א) כמובן שכן. ב) אולי בעצם לא. אירווין ווינקלר הפיק למרטין סקורסזי את גדולי סרטיו, ואז החליט להיות במאי. התוצאות מזעזעות. רוב כהן היה מפיק הוליוודי חסר מעצורים, שהחליט לביים בעצמו סרטי פעולה. ע"ע "חמקן". אנריקה רוטנברג הפיק סרטים לעמוס גוטמן, ואז הלך וביים את "נקמתו של איציק פינקלשטיין". איפה הוא היום (חזר לעסקי הנדל"ן וניהול הקניונים בהם עשה את הונו). יש בוודאי גם דוגמאות הפוכות. אבל מה שבטוח הוא שהפקה ובימוי הן שתי קריירות נפרדות, ודורשות התבוננות שונה לחלוטין על תסריט, למשל. זה לא שמפיק לא יכול להיות במאי, אבל נדמה לי שרוזנבאום עצמו כבר הוכיח בשני סרטיו, שאי אפשר להיות גם וגם.

אם אהבתם את "בריק" ו/או אם אתם מתעניינים בתסריטאות ו/או אם אתם אוהבים כתיבה טובה, עם שפה קראנצ'ית גדושה בז'רגון פנימי, יש לי את המתנה המושלמת עבורכם. קליק ימני ושמור לינק זה יעביר למחשבכם קובץ PDF אחד עם השוטינג-סקריפט של "בריק" (בתוספת הערות שוליים של ריאן ג'ונסון, הבמאי/תסריטאי). הקובץ השני הוא הטריטמנט באורך 70 עמודים של הסרט, שנכתב כנובלה. למי שלא רוצה להתעסק עם קריאת תסריטים, לכו על הקובץ השני. רוב הדיאלוגים הנפלאים בסרט כבר נמצאים כאן. ולא להאמין שג'ונסון מחלק את שני אלה חינם באתר שלו.
ואגב, דיווח מהחזית: ריאן ג'ונסון ורם ברגמן, שהפיק לו גם את "בריק", מתחילים בעוד שבועיים סיורי לוקיישן לקראת הצילומים של סרטו הבא, "The Brothers Bloom", סרט פשע על צמד נוכלים, שמעשי המרמה שלהם לוקחים אותם למסע מסביב לעולם.

1. התסריט של "בריק" (או בקיצור: התסריק)
2. הטריטמנט/נובלה שנכתבה לפני התסריט.
3. הסרט הבא של ריאן ג'ונסון.

==============

השבוע יוצא בארצות הברית הדי.וי.די של "ביטוח חיים כפול" (או "שיפוי כפול" או "פיצוי כפול"), יצירת המופת הנוארית של בילי וויילדר בעותק שאמור להיות מחודש, משופץ, נוצץ ונפלא. לכבוד היציאה, ויה גרין-סינה: ראיון עם בילי וויילדר מ-1975 על הסרט ועל האלמנטים הפילם-נואריים בסרטיו האחרים. וחמש דקות על הסרט בפינת הדי.וי.די של ג'ון פאוורס, מבקר הקולנוע של "ווג", בתוכנית "אוויר צח" ב-NPR.

הנה תובנה קצרה, קולעת ומאוד מקורית מאת וויילדר – שבאה אחרי שאלה ארוכה ומפותלת המציגה את הפרדיגמה הביקורתית המקובלת – על מקורות הפילם נואר:

Q: When you started in film, there was a kind of an angst pervading Central Europe after World War I. Did your background, being Jewish in a culture that was becoming rabidly anti-Semitic, create a darker attitude towards life?
Wilder: I think the dark outlook is an American one.

==============

נשיא קזחסטן, בדרכו לביקור בארצות הברית בחודש הבא, ושגריר קזחסטן בוושינגטון מתלבטים: מה עושים עם בוראט?

==========

תורידו את הכובע בפני המגזין הבריטי "אמפייר" שהצליח לכנס בחדר אחד את ג'ורג' לוקאס, סטיבן ספילברג והריסון פורד כדי לחגוג יומולדת 25 ל"שודדי התיבה האבודה", הראשון בטרילוגיית אינדיאנה ג'ונס. בהזדמנות זו, הם דיברו גם על "אינדיאנה ג'ונס 4", שצילומיו יתחילו באמצע 2007 והוא ייצא בקיץ 2008:

We’re basically going to do The Phantom Menace”, says Lucas. “People’s expectations are way higher than you can deliver. You could just get killed for the whole thing… We would do it for fun and just take the hit with the critics and the fans…

האיזכור של "אינדיאנה ג'ונס" ו"אימת הפנטום" באותה נשימה בטח גרמה לחצי הכדור הצפוני להיכנס להתקף צמרמורות. אבל לוקאס טוען שהוא פיצח את עלילת הסרט:

I discovered a McGuffin,” continues Lucas, “I told the guys about it and they were a little dubious about it, but it’s the best one we’ve ever found… Unfortunately, it was a little too ‘connected’ for the others. They were afraid of what the critics would think. So we pottered around with that for a couple of years. And then Harrison really wanted to do it and Steve said, “Okay”. I said, “We’ll have to go back to that original MacGuffin and take out the offending parts of it and we’ll still use that area of the supernatural do deal with it”.

ועכשיו נשאלת השאלה: על מה הוא מדבר? מה זה המקגאפין הזה שאנדיאנה ג'ונס ירדוף אחריו בסרט הרביעי? למה ספילברג ופורד כל כך נרתעו מזה? מה יכול להיות גם "מעליב" וגם "על טבעי", ולמה זה נראה להם "פנימי מדי"? רעיונות, מישהו? גופתו של היטלר? האם זה יהיה מין אחרון גיבורי הפעולה? אינדיאנה ג'ונס מגלה שהוא בעצם רק דמות בסרט ויוצא להרפתקאה לגנוב את סלילי "שודי התיבה האבודה"? מה זה יכול להיות?

וג'פרי וולס פחות סקרן ממני. כך הוא מגיב לידיעה הזאת בבלוגו:

Will someone good at subterfuge and pretend guises please slip into the development room and while George Lucas, Steven Spielberg and Harrison Ford aren't looking, pick up a pillow, lean over the crib and smother the Indy IV project until it's dead, dead…deader than dead?

כמה אנשים ראו בסוף השבוע האחרון בישראל את "נחשים על מטוס"? 7,800. או 54,000 דולר בהכנסות. כך על פי הנתון ב-Box Office Mojo.

(אגב: מי יהיה הקולנוען הישראלי הראשון שיילך ויצלם את הסרט "נחשים במקלט", המתרחש כולו במקלט ציבורי גדוש בקרית שמונה בזמן נפילת קטיושות? נשמע כמו סרט אנדרגראונד אמיתי. תרתי משמע).

וכמה ראו עד כה את "מיאמי וייס" בארץ? כ-37,000 צופים. או 261,764 דולר.

וכמה ראו את "מפלצת של בית" בעשרת הימים הראשונים להקרנתו בארץ? סוף סוף נתון סביר, גם אם לא עוצר נשימה: כ-20,000 צופים. או 144,152 דולר.

"קליק" של אדם סנדלר מצליח כאן לא רע עם 57,000 אלף צופים, או 395,000 דולר, בשלושה סופי שבוע.

"הצד שלו, הצד שלה", אחרי ארבעה סופי שבוע, הכניס למפיציו בארץ 75,000 צופים, או 523,000 דולר.

אך האם זהו הסרט האמריקאי המצליח ביותר בארץ החודש? לא ולא. כי אחרי ארבעה סופי שבוע, מכל הסרטים שבעולם, דווקא "גרפילד 2" (על פי הנתונים ב-Box Office Mojo), סרט שנשברתי ממנו באמצע, הוא הקופתי ביותר בארץ עם 708,000 דולר הכנסות, שמיתרגמים ל-101,000 כרטיסים. מה שהופך את ישראל לאחת המדינות המובילות בעולם בהכנסות (אבסולוטיות! שלא לדבר על ביחס לגודל האוכלוסיה) של הסרט הזה. "גרפילד 2" הכניס בישראל יותר כסף מאשר במרכז אמריקה, טייוואן, תאילנד וסינגפור, וסכום צמוד למדי לזה שהתקבל מארגנטינה, ונצואלה וצ'ילה. נדמה לי שלמרות הכשלון באמריקה, "גרפילד 3" בוא יבוא למסכינו, גם אם ייצא ישירות לדי.וי.די בשאר העולם. (יחצני הסרט, העומדים מאחורי חרם המפיצים, נמנעים מזה שבועות להשיב לאי-מיילים שלי, וממילא מסרבים לשחרר נתוני קופות ישראליים, כך שאין לי דרך להצליב האם הנתונים האלה מדויקים או לא, אם כי הם מבוססים על הנתון הרשמי שמועבר מהמפיץ הישראלי אל האולפן ההוליוודי אותו הוא מייצג כאן).

ואת "תודה שעישנתם", אני רואה, ראו עד כה רק כ-4000 איש בארץ. כמעט כמו את "לרקוד". חבל, מדובר באחד הסרטים היותר מוצלחים שיש עכשיו בקולנוע (לא "לרקוד").

יש עדכון בהמשך.

כל חזאי שוברי הקופות ניבאו ש"נחשים על המטוס" יכניס בין 20 ל-30 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון. כולם דיברו על זה שההתלהבות האינטרנטית הספונטנית שצמחה סביב הסרט הזה היא פרסום ששום כסף לא יוכל לקנות. האולפן עצמו נסחף בלהט הבלוגרים והחליט להיענות לבקשותיהם – שמירת השם, שידרוג האלימות. "נחשים על המטוס" היה תופעה יוצאת דופן בכך שקהל מעריצים התייחס אליו באותה התלהבות שמעוררים מותגים ותיקים – סרטי המשך, עיבודים לספרים או לקומיקס. התופעה היתה בהחלט מרתקת, ומאוד משעשעת.
ואז, כמו בבחירות הראשונות בין אהוד ברק שמעון פרס ובנימין נתניהו, או בין אל גור וג'ורג' וו. בוש, אתם הולכים לישון עם מנצח, וקמים בבוקר עם לוזר. "נחשים על המטוס" הכניס בקושי 15 מיליון דולר (ועשה בושות למומחי הבוקס אופיס) ועקף רק במעט את "הנהג מת מצחוק: הרפתקאות ריקי בובי ושובבי טלדגה" (תרגום פרטי).
יותר מזה: התופעה הכלל-אינטרנטית הזאת, שסחפה אחריה כמובן גם את תקשורת המיינסטרים האמריקאית, לא עשתה רושם על הקהל הישראלי. עורכי עיתונים שאני מדבר איתם ומזכיר את הסרט שואלים "איזה?". אנשים, בקבוצת הייחוס הפרטית שלי, לא שמעו על הסרט.
מה שמעלה כמה שאלות: האם קהילת הבלוגרים האמריקאית קטנה בהרבה ממה שנתנו לה קרדיט? או שזו קהילה גדולה שרק אוהבת לפטפט ולא ממש מתעניינת ביציאה מהבית ובתשלום לכרטיסי קולנוע? האם קהילת הבלוגרים האמריקאית היא בועה, המנותקת לחלוטין משאר העם האמריקאי סביבה? והאם קהילת הבלוגרים הישראלית היא בועה בתוך בועה? או אולי, כמו שאמרו כמה אנליסטים, שיא החשיפה האינטרנטית של "נחשים על המטוס" היה באפריל, ובארבעת החודשים מאז נוצרה התחושה, כשהוא סוף סוף יצא, שבסרט הזה כבר היינו. מי יודע. "נחשים על מטוס" – לפחות מבחינה מסחרית – הוא בועה שהתפוצצה. צפו עכשיו לסדרת מאמרי "אמרנו לכם".

ונדמה לי שבזאת סיימנו את סיקור הנון-אירוע של "נחשים על המטוס". ו"שודדי הקריביים 2" תכף חוצה את קו מיליארד הדולר בהכנסות עולמיות.

תוספת, 15:05: אני לא רוצה לפתוח עוד פוסט על הנחשים, אלא אם ניו ליין, מרוב ייאוש, יפזרו נחשים אמיתיים בטיסות מהוואיי ללוס אנג'לס כטריק שיווקי, אז הנה כמה תוספות:
– מתברר שהנתון של ניו ליין, על ה-15 מיליון בשלושה ימים, כולל את הטרום-בכורות של יום רביעי. תסירו אותם, כפי שלרוב עושים לטרום בכורות, ותקבלו ש"נחשים" נכנס למקום השני, וש"טלדגה" נשאר במקום הראשון שבוע שלישי (פוקס וניו ליין הולכים כרגע מכות סביב הנושא).
– הנה ניקי פינק, נחשית ארסית בעצמה, נוחרת בבוז כלפי נתוני הקופה של סם ג'קסון ונחשיו.
– והנה, שוב דרך פינק, מערכון שרק שמעתי עליו אבל לא ראיתי, שמסביר איך מפיק הוליוודי רצה לעבד את "יומנה של אנה פרנק" ויצא לו "נחשים על המטוס".

– ואגב אנה פרנק: אחת הבדיחות היותר טובות ב"מוכרים בלבד 2" שיוצא השבוע בארץ, היא שרנדל כל הזמן מבלבל בין אנה פרנק והלן קלר. וכך המשפט "אתה צריך להיות עיוור כמו אנה פרנק כדי לא לראות את זה" הופך לראנינג-גג די מוצלח בסרט.

================

הנה, ויה "בוינג בוינג", סדרת תמונות שצולמה ביוני-יולי 1958 באולפני האנימציה של דיסני, ומראה את האנימטורים משתובבים בזמן עבודתם על "היפהפיה הנרדמת" ו"101 כלבים וגנבים".

הצחיק אותי, מתוך התגובות ב"עין המאדרפאקינג דג" על "נחשים על המטוס":

ועוד תהייה: האם נוסע 57 היה מצליח קצת יותר אם היו קוראים לו snipes on a plane?

=============

אפרופו אדם גרינברג, שצילם את הסרט: נזכרתי מתי בפעם הראשונה שמעתי את השם "נחשים על מטוס" ומה היתה תגובתי לו. זה היה לפני בערך שנה. אדם גרינברג ביקר בישראל והגיע ליום עיון לכבודו שנערך בסינמטק ירושלים על ידי בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל. אני הנחיתי את האירוע וראיינתי על הבמה את גרינברג, שהוא אחד הצלמים האהובים עלי, תחילה בישראל ואז בהוליווד. כשרשמתי לפני את שמות הפרויקטים העדכניים שלו נתקלתי בשם הסרט שהוא אך סיים לצלם בקנדה: "נחשים על מטוס". "אני חייב להגיד לך", אמרתי לו כשנפגשנו, "שזה אחד השמות הטובים ביותר לסרט ששמעתי מימי". גרינברג הנהן. "כן, אנשים כנראה מאוד מתלהבים מהשם הזה. יש לנו כבר מעריצים באינטרנט".
המעריצים האלה, אליהם נחשפתי קצת יותר מאוחר, הקימו קול זעקה כשאולפני ניו ליין רמזו שהם שוקלים לשנות את שם הסרט למשהו קצת פחות בוטה.
לבלוג של התסריטאי ג'וש פרידמן התוודעתי כשניהל בשנה שעבר מאבק נגד דיוויד קפ וסטיבן ספילברג, כדי לקבל קרדיט על השכתוב שעשה ל"מלחמת העולמות". הוא ניצח. פרידמן קיבל מהסוכן שלו את התסריט ל"נחשים על המטוס" כי האולפן היה זקוק לעבודות פוליש. פרידמן לא עבד בסוף על התסריט, אבל הוא הנפיק את הפוסט הבא בבלוגו:

I ask Agent the name of the project, what it's about, etc. He says: Snakes on a Plane. Holy shit, I'm thinking. It's a title. It's a concept. It's a poster and a logline and whatever else you need it to be. It's perfect. Perfect. It's the Everlasting Gobstopper of movie titles.

I say to Agent: "Tell me nothing else. Get me the script and put me on the phone with those lucky bastards at New Line Cinema!"

In fact, during the two or three days that precedes my phone call with the studio, I become obsessed with the concept. Not as a movie. But as a sort of philosophy. Somnewhere in between "Cest la vie", "Whattya gonna do?" and "Shit happens" falls my new zen koan "Snakes on a Plane".

ME: "Oh my God I just have to say first and foremost that SNAKES ON A PLANE is the single greatest movie title of all time. I'm even using it as a zen koan. You have to promise me if I sign on to rewrite this you will NEVER change the title to something sort of generic and stupid like FLIGHT ONE-TWENTY WHO GIVES A FUCK."
AWKWARD SILENCE
ME: "You're changing the title aren't you?"
OLD FRIEND: Well, we were thinking, we need to make it a little scarier, a little more thriller-y, something not so camp…"
ME: But…it's SNAKES ON A PLANE.

ג'וש פרידמן גם כתב את התסריט ל"דליה שחורה", סרטו החדש של בריאן דה פלמה, שייפתח תכף את פסטיבל ונציה. המגזין המקוון סלנט עורך מחווה לדה פלמה, במאי נערץ עלי, ומפרסם בכל יום ביקורת על אחד מסרטיו.

==============

זוכרים את המכתב שכתבו סטילי דן – וולטר בקר ודונלד פייגן – לאוון ווילסון? אז הנה הם מכים שנית. כנראה שמשעמם להם בסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם עם מייקל (דובי בראדרס) מקדונלד.
הפעם הם כותבים מכתב לווס אנדרסון. מתברר שהם מעריצים שלו ורואים בו אחד מגדולי הקולנוענים של ימינו, אלא שמאז סרטו הראשון "Bottle Rocket" הם מאוכזבים מסרטיו. עם פרסום הידיעה שאנדרסון יוצא להודו לצלם את סרטו הבא "דרג'ילינג בע"מ", פונים אליו וולטר ודונלד ישירות ומציעים לו עזרה ראשונה, בניסיון לשקם את הקריירה הדועכת שלו. וולטר מציע לו לנטוש את הפרויקט ולעבוד על "Bottle Rocket 2". שניהם מציעים לו שיר פתיחה לסרט, שיעזור לו למצוא את הכיוון שאבד לו. הם מציעים לו להיפטר ממארק מאתרסבו, המלחין הקבוע שלו, ולהעסיק אותם (ואת עורך הדין שלהם, מייקי מקווינס). המחיר: 400 אלף דולר.

You began, spectacularly enough, with the excellent "Bottle Rocket", a film we consider to be your finest work to date. No doubt others would agree that the striking originality of your premise and vision was most effective in this seminal work. Subsequent films – "Rushmore", "The Royal Tenenbaums", "The Life Aquatic" – have been good fun but somewhat disappointing – perhaps increasingly so.

But, look, Mr. Anderson, we're not trying to be critical – dammit – we just want to help.

So the question, Mr. Anderson, remains: what is to be done? As we have done with previous clients, we have taken the liberty of creating two alternative strategies that we believe will insure success – in this case, success for you and your little company of players.

The other change that we would have to make would concern Mark Mothersbaugh. Everyone in Hollywood knows that he is a first class professional musical supervisor. Obviously you and he have a lot of great history together and we can imagine there is a certain rapport both professional and personal. But we certainly can't work with him, anymore than he would consent to work with us. Same thing for the mandolins and the twelve-string stuff and the harpsichord, they're out. You yourself may be partial to those particular instruments. We're not. Remember, we saw “Tom Jones” in its original theatrical release when we were still in high school, we had to listen to “Walk Away Renee” all through college and we fucking opened for Roger McGuinn in the seventies, so all that "jingle-jangle morning" shit is no big thrill for us, OK?

So – let's get going, shall we? Send the check for US$400,000 (advance on licensing fees) out by Fedex to Mickey by tomorrow and we'll talk a little later in the day about merch, percentages, backend, soundtrack, ASCAP, etc.

אני המום. שישי ב-22:00 ואין אף ביקורת בעברית על "נחשים על המטוס" ברשת? האם נרדמנו בשמירה או שהסרט הזה באמת לא מעניין את התקשורת הישראלית? או אולי כבר יש ופשוט החמצתי?

אז הנה פיסקה שלי, אחרי צפייה בסרט אתמול ב-17:00 ביס פלאנט, אולם 6, שורה 11 כסא 15 (גידי אורשר ישב כמה שורות לפניי):

חביב. "נעה"מ" הוא סרט טראש אדרנליני מהסוג הצפוי, בי-מובי גאה. לא רע מדי, אבל לא טוב מדי. ואולי זה החלק המצער: זה סרט אימה בסיסי, נטול רגע של וירטואוזיות. יש בו הומור, מודעות עצמית, אבל הוא לא ממש מתפנן על האפשרויות הקולנועיות העומדות בפניו. וזו, חוששני, אשמת הבמאי. דיווויד אליס הוא במאי בי-מוביז כבד יד שאין עצם של ברק או וירטואוזיות בגופו, הוא יודע לתקתק אקשן, אבל אין שם אף רגע פנומנלי של "וואו". הו, תצחקקו ב"נעה"מ", אולי אף תצרחו בחדוות רכבת הרים לרגעים. אבל לא יהיה שם רגע של הארה, רגע בו למרות שמדובר בז'אנר בסיסי אתם מרגישים שאתם בידיים של וירטואוז. רגעים כמו שהיו, נגיד, ב"בלייד". או ב"יעד סופי". או ב"צעקה". או ב"שוכני המצולות" (שזה כמו נחשים על מטוס, אבל בספינה, ובלי נחשים, בסרט אימה של סטיבן סומרס שאני נורא אוהב ושלדעתי לא קיבל את הקרדיט שמגיע לו), או ב"The Descent", המאסטפריס הנוכחי של הז'אנר, מאת ניל מרשל, שאם הוא היה מביים את "נעה"מ" היה יוצא סרט מפחיד יותר, בהרבה, וגם מבריק.
אם יש משהו מעניין ב"נעה"מ" זה האופן שבו הוא מצליח לתעתע עם נקודת המוצא שלו. השם מבריק ומעורר חיוך מהסיבה הצפויה: הסיטואציה הדרמטית, הקונפליקט העיקרי, נפרש מולכם ללא צורך בתקציר. יש נחשים, אין לאן לברוח. והוא גם עוזר לנסח מה ההבדל בין סרט אימה ובין מותחן. נחש אחד על מטוס הוא סרט מתח. הנחש נעדר, רק הפחד מפני המצאותו מטעינה את העלילה במתח: מאיפה הוא יצוץ? מתי? מה הוא יעשה? אבל ב"נעה"מ" זה לא נחש אחד אלא אלפי נחשים. והם פורצים מכל חור ותוקפים כל מה שזז. אלפי נחשים הופכים את "נעה"מ" מסרט אימה לסרט מפלצות. ולסרטי מפלצות יש חוקיות משלהם. שם אתם לא מריעים למי שניצל, אלא דווקא למי שנטרף. בסרט מתח אתם מתפללים לשלום הגיבורים, בסרט מפלצות (ומשספים) אתם צמאי דם ורק רוצים שמניין הגופות ירקיע שחקים. ההרג חסר אבחנה, האלימות מוקצנת, והסרט מתענג על שיטות המוות המגוונות שהנחשים מסוגלים לספק לנוסעי המטוס. כן, סרט מעודן שכזה. אבל מהנה.

והנה הארי נואלס, מ-AICN, כותב על הקרנת חצות של הסרט אתמול באוסטין, טקסס, עם מופע נחשים חי לפני ההקרנה, ומאכלים בצורת נחשים במזנון. ועם קוונטין טרנטינו, שנמצא בעיר לצילומי סרטו החדש, בקהל. נו, עזבו וירטואוזיות ואמנות, נראה שסרט פולחן חדש נולד אתמול. תתחילו לשנן את הרפליקות, ולקחת לגימות מפחית בירה בכל פעם שנחש מכיש מישהו.

ג'ייסון קצמן מ-MSNBC מערבב בטור קנטרני אחד, ולא ממש שנון, שתי טענות נגד הסרט. אחד: איזה עוד רעיונות אפשר להגות כהמשך ל"נחשים על מטוס". ו"עכבישים על רכבת" זה רעיון רע ולא שנון. "גיריות על רחפת" זה דבילי (ואם כבר "צלופחים על הרחפת", בנוסח מונטי פייתון והשיחון האנגלי-הונגרי שלהם, זה רעיון יותר טוב). לעומת זאת, "צרעות במעבורת חלל" זה רעיון מצוין. ואז הוא מתלונן על השם שפשוט מסגיר את עלילת הסרט ומציע שמות חלופיים לקלאסיקות. זה רעיון לא רע לאייטם, אבל זה כתוב רע. ובעיקר מוכיח שהצירוף "נחשים על מטוס" הוא די מבריק.

===================

והנה כמה אייטמים מרחבי הרשת, כפי שליקטתי עבורכם, אחרי ש-MCN ליקטו עבורי:

רשימת הסרטים שיוקרנו בפסטיבל ניו יורק. כולל דיוויד לינץ' וסופיה קופולה.

פרנסיס פורד קופולה עונה לעשר שאלות ב"טיים מגזין", לרגל צאת "אפוקליפסה עכשיו" במארז די.וי.די משולש.

כתבה המעדכנת מה שלומו של רוג'ר איברט. המסקנה: ככה ככה. הוא לא מסוגל לדבר כרגע, חלק מהלסת שלו הוסר, יש לפניו עוד תהליך שיקומי ארוך שיימשך חודשים.

ורוג'ר איברט, כנראה כדי לבלום שמועות מודאגות שהאייטם הקודם עשוי לעורר, כותב – לראשונה מאז האשפוז – אימייל בו הוא מתאר בפרטנות מה בדיוק עשו לו ומה עוד עומד לפניו. המצב נשמע חמור, אבל פחות מדאיג מהדיווח הקודם.

הסכם ראשוני, היסטורי למדי (אם כי כזה שלא סוגר את כל המחלוקות עדיין), נחתם אתמול בין איגודי היוצרים ובין HOT. והנה, דרך "לוס אנג'לס טיימס", מאבק תמלוגים חדש שעומד לצאת לדרך. מה מתברר? שתסריטאים של סרטי אנימציה לא מקבלים תמלוגים.

הנה הבעיה, כפי שהיא מומחשת על סמך שני סרטים של מייק מאיירס. האחד הכניס 200 מיליון דולר, השני 400 מיליון דולר. התסריטאי של איזה סרט קיבל יותר כסף?

Writers of live-action features get royalties when their work is repackaged and sold. But writers of animation don't. Their "ancillary profit participation," as it's known, is paid in multiples of zero.

It's an industry standard evolved over a decades-long debate between the writers and their employers, and in a practical sense, it means that the writers of "Goldmember" get paid a small percentage of every sale of a video or DVD, which can add up to tens or even hundreds of thousands of dollars, while the writers of "Shrek 2" receive nothing.

והתסריטאים בהוליווד מתחילים להתעצבן מזה:

"We can't afford it anymore, as well as we get paid," says David N. Weiss, who with his writing partner, J. David Stem, helped pen scripts for "Shrek 2," "Jimmy Neutron: Boy Genius" and the two "Rugrats" features. "Our kids are going to go to college, we hope. It just makes more sense [to write live action]. It's hard enough to get the project made. If you're going to get it made you might as well collect all the benefits."

Weiss estimates that each of the four credited writers on "Shrek 2" would have collected royalties of around $125,000 in just the first week of the DVD's release in November 2004, when 11 million were sold. And once reruns of the movie started showing up on HBO and network television, and buyers snapped up an additional 10 million or so DVDs, he began to see a bigger picture of how much he was losing by not receiving residuals for subsequent airings of his work.

ואנשי איגוד התסריטאים בהוליווד מתחילים לדבר בשפה שעמית ליאור ודורון צברי
כבר מכירים היטב:

"We can quibble about how much we share on live action," says Craig Mazin, a WGA, West board member and writer of the upcoming animated film "Opus." "But no residuals for 'Finding Nemo'? No residuals for 'Ice Age'? No residuals for 'Shrek'? There is something ultimately immoral — and I use that word carefully — about taking a work of authorship from writers and exploiting it and earning enormous profits and not sharing at all with the authors. I'm not sure how long it can last before something rather serious happens."

המשך הכתבה – שאני חשבתי שהיא מאלפת – מסביר איך קרה שדווקא בסרטי אנימציה תסריטאים לא זכאים לתמלוגים. זה התחיל לפני המון שנים, כשאולפני דיסני רמסו את האיגודים. האנימטורים, בקיצור, רצו את כל הקרדיט על הסרט לעצמם. האם שביתת האנימציה הגדולה נמצאת באופק ההוליוודי?

איזה מזל שהוט עוד לא מפיקים סרטי אנימציה.