לפני כחודשיים היה פול ורהובן ארבעה ימים בארץ לצלם סצינות לסרטו החדש, "ספר שחור". עכשיו יש כבר טריילר. בהולנדית.

=============

הנה תגובה שקיבלתי לביקורתי על "סופרמן חוזר", מאילת ברעם (המסתתרת בימים אלה תחת האלטר אגו שלה אילת ברעם-צברי), לשעבר קולגה יקרה מימי "העיר" וכיום אשת מכון ויצמן. אילת רוצה לייצג את עמדת האשה הכועסת בסוגיית המוסר של סופרמן.

קראתי את הביקורת שלך על "סופרמן חוזר" וגם את כל שאר הביקורות שמצאתי ברשת, ויש לי תחושה עמומה שלא ראינו אותו סרט. כולכם כתבתם שלמרות השנים שחלפו, התמימות שנכתשה והאפלה שקפצה עלינו מאז שנות השמונים המוקדמות, סופרמן נשאר צודק ומוסרי מאי פעם. אתה כתבת שציפית ל"סופרמן שיהיה יותר מיוסר, יותר אנוכי, פחות פטריוטי, פחות זמין לכל העולם", מישהו המתכנה ארמדילו בעין הדג כתב ש"שום דבר לא קרה לאיש הברזל במהלך מסעו, ולכן הוא חוזר למטרופוליס בדיוק אותו סופרמן: מוסרי, בטוח בדרכו, ותמיד צודק", ועוד מבקר דיבר על "עמוד שדרה מוסרי יצוק מבטון" של איש הפלדה.
בוא נחשוב על זה לרגע: הבחור נעלם לחמש שנים בלי להגיד אפילו שלום לבחורה שהוא יוצא איתה. הוא עוזב אותה אבלה, דואגת ובהיריון בלי להגיד מילה או להשאיר מכתב פרידה, ולהגנתו הוא מסביר שזה בגלל שהיה לו קשה. חצי עשור אחר כך הוא חוזר לחייה בצפייה הגברית טיפוסית שהיא בטח יושבת ומחכה לו. כשהוא מגלה שהיא מאורסת ואם לילד, הוא מחכה שבעלה והילד ירדו לאכול ארוחת ערב, ומנסה לפתות אותה בהפסקת הסיגריה שלה. כשהוא רואה שהיא לא רוצה לדבר איתו הוא שולח אליה מבט כלבלבי ורק מבקש "להראות לה משהו… בבקשה", כשהוא מתכוון למעשה להראות לה מה היא מפסידה אם היא לא איתו, תוך ניצול מודע של יכולותיו העל-טבעיות. כשהיא אומרת לו שבעלה טייס ומרים אותה כל הזמן, הוא אומר לה "כן, אבל לא ככה", והיא מגלה את עצמה עשרות מטרים מעל הרצפה ונאלצת להיצמד אליו ולשקר לבעלה אחר כך.
אם הייתי חברה של לויס והיא היתה מתקשרת לספר לי מה קרה הערב, התגובה שלי היתה "איזה סופר-מניאק!" ולא "פששש, איזה עמוד שדרה מוסרי יצוק מבטון!". גבר עם עמוד שדרה מוסרי יצוק מבטון היה רואה את התמונה של לויס עם הבעל והילד והולך למצוא לו עבודה ב"מטרופוליס טיימס" בלי להציק ולצותת ולעקוב אחריה בבית. מצד שני, גבר כזה היה דמות תבוסתנית ובלתי נסבלת אפילו במונחי ג'יין אוסטן ואני מאוד שמחה שגיבור העל שלי הוא לא כזה.
אז איך בכל זאת נסביר את הביקורות הצוננות שקבלה אישיותו של סופרמן כגיבור אובר-מוסרי? אני נאלצת להניח שזה פשוט כי כולכם בנים (אפילו אלו בינינו שכותבים ב"עלמה"). או שהתעלמתם מקטעי הדיאלוגים בצפייה לפיצוצים שיבואו, או שפשוט בתור גברים, זו נראית לכם התנהגות מוסרית, צודקת ולא אנוכית. אגב, אם כבר מדברים על "פחות זמין לכל העולם", נראה לי מאוד ברור מהסרט שאם לויס היתה מתמסרת לו על הגג, הוא לא היה כל-כך זמין לכל העולם, ופרץ הפעלתנות שתקף אותו (כולל מניעת שוד במעדניה והרחבת פעילותו לגותאם סיטי, אם אתה זוכר) היתה דרכו להעסיק את עצמו כדי לא לחשוב על מצבו האישי המצער.

אילת ברעם-צברי

אז ככה. גברים ממאדים, נשים מנוגה? ומה קורה כשהגבר הוא מקריפטון? מה אני יודע על נימוסי החיזור של גברי קריפטון? הרי אבא שלו הוא מרלון ברנדו, לא בדיוק המחזר הכי רגיש ביקום. וחוץ מזה, השמש הצהובה של כדור הארץ בטח אוטמת את יכולתו, המצומצמת מלכתחילה, לבטא רגשות. ובואי נדבר לרגע על עמוד השדרה המוסרי של לויס ליין: היא זוכה בפוליצר על המאמר שכתבה "למה העולם לא זקוק לסופרמן?". איך לדעתך חברי ועדת חלוקת הפרס היו מגיבים אם הם היו מגלים שהיא שכבה עם מושא הסיקור שלה? היו מעניקים לה פוליצר, או מכתב פיטורים? אבל פרץ האלטרואיזם הגלובלי שלו כדרכו לשחרור תסכול מיני? אהבתי.

============

אם אתם רוצים לעבוד אצל מארק קובן, המפיק של "לילה טוב ובהצלחה" והבעלים של רשת בתי הקולנוע לנדמארק (ושל קבוצת הכדורסל הדאלאס מאווריקס), יש לו אתגר בשבילכם עם הצעת עבודה בצידה. אם אתם עובדים בתחום הקולנוע, שיווק והפצה, כדאי לכם לקרוא את התגובות של קוראי הבלוג שלו. יש שם כמה רעיונות לא רעים. (תודה לחנן כהן על הלינק).

=============

לעצור את המלחמה עכשיו!

זהו. הגיע הזמן לנער את אבק האסקפיזם ולצעוק: לעצור את המלחמה הזאת מיד!

=======

כששוחחתי עם אלן ברלינר בפסטיבל ירושלים דיברנו על כך שבחמש השנים שחלפו בין סרטו הקודם לסרטו הנוכחי, "ער לרווחה", הקולנוע התיעודי עבר מהפכה באמריקה והפך למוצר מסחרי לכל דבר, עם להיטים ושוברי קופות. האם הוא לא מרגיש שהוא קצת נשאר מחוץ לחגיגה? "בשלב מאוד מוקדם של הקריירה שלי", הוא ענה, "הבנתי שאני לא הולך להתעשר מהעבודה שלי. וזה בסדר גמור מבחינתי. גם אשתי שרי השלימה עם זה. אני בא מעולם האמנות הפלסטית, מבחינתי זה הישג אם סרט שלי מוקרן פעם אחת בגלריה. אף סרט שלי לא הוקרן מעולם בקולנוע באופן מסחרי, ואני מעדיף להקרין את סרטי בפני סטודנטים ולחשוב שאולי איכשהו זה ישפיע עליהם, מאשר לזכות להפצה מסחרית רחבה של סרטי".
יום אחרי שיחתנו נודע לי ש"ער לרווחה", שהופק בשיתוף HBO, ייצא לבתי הקולנוע באמריקה באיזור נובמבר, כדי להכשיר אותו לקמפיין לאוסקר. כשנתקלתי בברלינר שוב בסינמטק, ברכתי אותו על כך שהנה יוצא סרטו הראשון להפצה מסחרית. "כן", הוא חייך, "נחמד ששמת לב. אבל זה יהיה רק בעותק אחד בלוס אנג'לס. האנשים ב-HBO רק רוצים לבדוק את האפשרות הזאת, זה לא נראה לי משהו רציני במיוחד". אבל כנראה ש-HBO מאמינה בסיכויי האוסקר של ברלינר יותר ממנו, כי כשהגיע הזמן לקנות את זכויות ההקרנה של הסרט בישראל, הם שמרו לעצמם שם מרווח די מכובד, בתקווה שיהיו לו חיים גם בבתי הקולנוע.
מי שקנה את זכויות ההקרנה של "ער לרווחה" בארץ הוא ערוץ יס-דוקו (שבכך מחזיק בידיו את ספריית סרטיו המלאה של ברלינר). הסרט יוכל להיות מוקרן בערוץ לא לפני 1.5.2007. רק עוד תשעה חודשים.

===============

הווארד פיינסטין, שהיה בצוות השיפוט של פסטיבל ירושלים בקטגוריה הדוקומנטרית ובסרט הקצר, מסכם את הפסטיבל. שמחתי לקרוא שהשופטים הישראליים סרבו להגיע לארוחת הערב המסורתית בביתו של אהוד אולמרט, אירוע שאני מקפיד להתרחק ממנו, מסיבות פוליטיות לחלוטין, מיום שהוזמנתי אליו לראשונה. שמחתי גם לקרוא שהוא הבחין ב"הבטחוניים" של שמעון דותן, סרט תיעודי מרשים מאוד, שאמנם יצא מהפסטיבל בידיים ריקות מפרסים, אבל כנראה הותיר רושם בקרב השופטים.

============

שלשום מלאו 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד על ידי מחתרת האצ"ל. אתמול קיבל עמוס גיתאי פרס על מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע היהודי בסן פרנסיסקו. צירוף מקרים?
אפרופו, עמוס גיתאי. תראו איזה ראיון מצחיק ומשונה מצאתי איתו. הראיון, שנערך השבוע לרגל הצגת סרטיו בסן פרנסיסקו, נעשה על ידי ברנש שמודה שאהב את סרטיו אבל כנראה לא ממש הבין אותם, או אפילו ראה אותם. אבל דווקא בגלל שהשאלות כל כך אינפנטיליות, התשובות של גיתאי נורא ברורות. סוף סוף מישהו מבקש ממנו שיסביר למה הוא התכוון. זהב.

================

והנה עוד חומר קריאה משובח. תמלול של מפגש שנערך בפברואר בין מייק ניקולס ואיליין מיי. השניים שוחחו, וענו לשאלות מהקהל, אחרי הקרנת סרטה של מיי "אישתר", במסגרת רטרוספקטיבה של כל סרטיה שנערכה בלינקולן סנטר (המילה "רטרוספקטיבה" נכתבת מעט בציניות: מיי, אולי הבמאית הכי מושכת-צרות בתולדות הוליווד, ביימה בסך הכל ארבעה סרטים, שלושה מתוכם כמעט נגנזו, נערכו מחדש, ונלקחו משליטתה).
ניקולס ומיי התחילו את הקריירה ביחד בשנות החמישים כצמד קומי בשיקגו, שזכה להצלחה אדירה ברחבי אמריקה. ניקולס הפך לבמאי תיאטרון מבוקש בשנות הששים, ומיי נהייתה מחזאית ושחקנית. ניקולס הפך מאז לאחד מבמאי התיאטרון והקולנוע המהוללים, המצליחים, והחשובים בתולדות הוליווד המודרנית (סרטיו הראשונים, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "הבוגר", "ידע הבשרים" ו"מילכוד 22" עשו מהפכות של תוכן וצורה בהוליווד). מיי, אם מאמינים לאגדות, היתה לעומתו במאית קפריזית, שמושכת אליה רק צרות ומחלוקות. השיחה הנוכחית ביניהן, כמו גם ההכרה המחודשת והמוצדקת לה זוכים סרטיה (שהיו לא פחות מהפכניים, אלא שזכו לפחות תשומת לב מצד העולם כי איש כמעט לא ראה אותם), מעניקה קונטקסת פמיניסטי ל"קללה" של איליין מיי: היא היתה אשה שלא הסכימה להיות נחמדה. ואת זה בהוליווד, כנראה עד היום, לא מצליחים לקבל.
נ.ב: למנהלי הסינמטקים – ארבעה סרטים בסך הכל, עותקים חדשים, הם כבר מסתובבים, אפשר אולי גם?

=============

יש מעט מאוד שירים של דפש מוד שאני לא אוהב, ו"I Just Can't Get Enough", עוד מהפאזה הוינס קלארקית שלהם, עומד בראשם. לא מעט בגלל התגובה הישראלית המעט ניאנדרטלית אליו, כשהוא מנוגן מול המונים, שמעולם לא הצלחתי להבין לא רק איך, מתי ולמה היא נוצרה, אלא בעיקר למה היא שרדה עד היום והפכה למעין תגובת פולחן מוסכמת.
אבל הנה, רגע לפני דפש מוד יתמודדו לראשונה בחיים עם 49,999 איש (מינוס אני) צועקים "בפה, בתחת" בעברית בפזמון של השיר (שאפשר רק להתפלל שהם לא ינגנו), יש שני בלוגרים שמצליחים להתמודד בהומור לא רע עם התרומה הגדולה ביותר של ישראל לאלקטרו-פופ הבריטי של האייטיז.
אודי שרבני כתב תסריט משעשע מאוד, המוצע לכל דיכפין, להפקת מוקומנטרי על האיש שהמציא את "בפה, בתחת" (ורק הערה קטנה לסיפא של התסריט: אני כמעט בטוח, אם כי חלפו כבר 20 שנה ומי באמת זוכר, שקריאות ה"בפה, בתחת", כמו גם ההצלחה ההיסטרית של השיר במועדונים בארץ הגיעו רק ב-1985, כשיצא אלבום האוסף הראשון של דפש מוד. זו היתה השנה בה הערסים גילו את דפש מוד. "Speak and Spell", האלבום מ-1981 ממנו לקוח השיר, בכלל לא יצא בהדפסה מקומית בארץ אז).
והנה עוד מישהו שכותב לדפשים מכתב בו הוא מאיץ בהם לשיר את השיר בהופעתם בפארק, ומסביר להם את פשר התגובה ההמונית אליו. אם זה לא היה כל כך מביך, הייתי חושב שזה די שנון.

=============

ובחזרה לשורה הראשונה: זה הזמן להיות פוליטי. וזה המקום שלי לעשות את זה. להפסיק את המלחמה עכשיו! די עם "יחד ננצח", "יחד נתגבר", "יחד נתחבק". די. פשוט לצאת מלבנון. עדיף ביום ה-12 מאשר ביום ה-1012.

שמעו שיר של סטילי דן, ועל צליליו קראו את הסיפור המשעשע הבא.

בבתי הקולנוע באמריקה יצא בשבוע שעבר הסרט החדש של אוון ווילסון, "You, Me and Dupree", המספר על ברנש בשם דופרי (ווילסון) המתנחל על ספתם של חבריו (קייט הדסון ומט דילון) ומשבש להם את החיים. מי שהתבאסו מהסרט, עוד לפני שראו אותו, הם וולטר בקר ודונלד פייגן, חברי סטילי דן, שכתבו ב-2000 את השיר "Cousin Dupree" שמספר על בטלן בשם דופרי שמתנחל על הספה של דודה שלו ומתחרמן מהבת דודה שלו. וולט ודון חושבים שהרעיון לסרט של אוון ווילסון גנוב מהשיר שלהם.
אז הם ישבו וכתבו מכתב בנושא, ופירסמו אותו באתר שלהם. הנה הוא. מכתב מצחיק. הם כתבו אותו ללוק ווילסון, אח של אוון, כדי לקטר על האח שלו. והם יורדים שם לא מעט על האחים ועל הסרטים שלהם. אבל המכתב הזה גם קצת מריר, ומהבחינה הזאת הוא כמעט לא נעים. ואני אפילו מאמין שהם צודקים, אבל הפוך: לא שהשיר שלהם היווה השראה לסרט, אלא שהשיר שלהם היווה השראה לשמו של הגיבור בעלילה שלא ממש קשורה לשיר (ואם כבר, היא נשמעת גנובה יותר מהשיר "Bed and Breakfast Man" של מאדנס, או ממערכוני "הדבר שלא עזב" של ג'ון בלושי מימי "סאטרדיי נייט לייב"). האם במקרה כזה הגיע לסטילי דן קרדיט על ההשראה? בהחלט. האם יש להם קייס משפטי? אני לא בטוח. (על המכתב של סטילי דן קראתי לראשונה אצל ג'פרי וולס, ואתם בטח כבר מבינים שאם תיכנסו לבלוג שלו פעם ביום לא תצטרכו יותר להיכנס לשלי. אבל זו תהיה טעות. כי איפה תשמעו את שיר המחלוקת אם לא אצלי?)

=============

אין לי "מעריב" של סוף השבוע אבל סיפרו לי שגל אוחובסקי כינה אותי שם "מבקר חשוב" בגלל שהבנתי את "הבועה". יש לי קצת בעיה עם זה שיוצר חושב שמבקר הוא "חשוב" כי הוא אהב את סרטו ושמבקרת היא "מגעילה" בגלל שהיא לא אהבה. ומה יהיה בסרט הבא? אם אני אשנא את הסרט והיא תחבב אותו, האם אני אשאר "חשוב" והיא "מגעילה"?
Having said that, ואחרי שכתבתי מפורשות שבצמד פוקס/אוחובסקי יש בעיני רק קולנוען אחד, אני חייב להזכיר שאוחובסקי אולי לא יכול לשבת בשקט ולשתוק בתור מי שחוטף ביקורות, אבל בתור מבקר הוא עדיין אס. אחרי שהגדיר את "דור הפודרה" של הזמר הישראלי (אביתר בנאי המוקדם ובני דורו) הוא מגדיר השבוע ב"טיים אאוט" את "דור הפוטושופ" – קרן פלס וכו'. ואתמול ב"כוכב נולד" עולה לשיר שגריר דור הפוטושופ, הראל סקעת, מול עיניו של המבקר/שופט/תסריטאי/מפיק גל אוחובסקי. זו מדינה חסרת רחמים. מעניין אם הראל סקעת חושב שאוחובסקי הוא חבקר חשוב.

==============

ועוד בענייני אוחובסקי/פוקס: ביום ראשון לפני שבועיים, כשאני בפסטיבל ירושלים מעביר את הזמן בין סרטים, מצלצל הטלפון. על הקו: איתן פוקס. לפני שהוא מתחיל לדבר, כבר לא נוח לי. אם הוא יגיד "תודה על הביקורת" לא נוח לי. אני לא כותב ביקורת חיובית כדי לקבל תודה. אם הוא ירצה להתקומם כנגד משהו שבכל זאת כתבתי בגנות הסרט (והמערכה השלישית המקרטעת שלו), גם לזה אין לי כוח. אבל אני מאזין בסבלנות. הוא בכלל התקשר בעניין אחר לגמרי, לספר לי (והבנתי אחר כך שגם לעיתונאים נוספים) משהו על תלאותיו של במאי בשבוע בכורת סרטו. מה מתברר? שבקולנוע רב-אור במגדל האופרה בתל אביב, מפעילים את נורת המקרנה לא בעוצמה המקסימלית שלה. לא ברור אם זו היתה נורה ישנה שכוחה נחלש (יש בכלל דבר כזה?) או נורה רגילה שפשוט לא קיבלה את כמות הוואטים האופטימלית. התוצאה היתה הקרנה כהה ועכורה ונטולת צבעים. הוא טען שאחרי שיחת טלפון לוהטת בין המפיץ ובין מנהל הרשת העניין סודר.
אני לא פעם מתלונן על חוויית הצפיה הגרועה ברוב בתי הקולנוע בארץ מנקודת מבטו של הצופה, אבל זו פעם ראשונה שאני שומע איך התנאים הירודים, וחוסר ההכשרה של מפעילי הציוד, פוגעים גם בקולנוענים. אז לטובת מנהלי בתי הקולנוע שמבין קוראינו הנה הבהרה: הקטנת הוואטים לנורת המקרן לא תאריך את ימיו ולא תחסוך לכם כסף, היא רק תחשיך ותכער את התמונה. רוג'ר איברט כתב על הנושא הזה בלהט לא פעם. הנה, דוגמה:

Train projectionists to show films at the proper light and sound levels. Twenty years after I first wrote about this problem, many movie theaters continue the insane practice of dialing down the intensity of projector lamps under the mistaken belief that they can reduce their power bills and extend lamp life. As a result, many movies are projected so dimly that their impact is diminished. I've quoted Eastman Kodak experts who say the light level has no effect on bulb life.

והוא כתב על כך עוד גם כאן, כאן, כאן וכאן. אנא תלו בחדרי ההקרנה.

אבל לא על זה הסיפור שלי בכלל. באמצע שיחתנו נכבה הטלפון שלי. הסוללה התרוקנה. תיכננתי להתקשר אליו חזרה למחרת, כשהסוללה טעונה, ולשמוע את סוף סיפור נורת המקרן. אבל כהרגלי, שכחתי. בסוף השבוע קראתי במדורו של אוחובסקי ב"טיים אאוט" שבשני בבוקר, בבוקר ששכחתי להתקשר, נפטר במפתיע אביו של פוקס (אני זוכר את פוקס מציג את אביו בפני קהל הפרמיירה של "ללכת על המים" בפסטיבל ברלין, זמן לא רב אחרי שאמו נפטרה). כמובן שמיד הרגשתי אשם. אבל אחרי שהתגברתי על זה, חזרתי לחשוב על "הבועה". הסרט הזה, תאהבו אותו או לא, מצליח להיות מדויק. עם כל האורנה ואלה והכוכב נולד והחיוכים והנשיקות והרצון להיות עליזים ולחיות בגאווה מחוץ לארון והשאיפה להמשיך לחיות חיים של קסם בימי קסאם, ואז כשאתה עושה על זה סרט, באותו שבוע אתה מתייתם מאביך ופורצת מלחמה. עם כל מגרעותיו, אני באמת חושב שיש ב"הבועה" דקות אבחנה ועומק שאולי קל להחמיץ כשבאים לצפות בסרט שחושבים שהוא יהיה אסקפיסטי. והוא לא.

אני חולה.

תשעשעו את עצמכם בלעדי במקומות הבאים:

– צפו בסרט האנימציה המהולל "שכנים", של נורמן מקלארן, שזכה באוסקר ב-1952. ואז שוטטו להנאתכם באתר המשודרג של ה"נשיונל פילם בורד" הקנדי, שהפיק כמה מסרטי האנימציה המבריקים של ימינו.

– קראו את הביקורת האוהדת שלי על "סופרמן חוזר".

– קראו כאן על הסכסוך בין טום קרוז וסטיבן ספילברג. (ויה ג'פרי וולס).

– עקבו אחרי קווין סמית מסתכסך עם מבקרי קולנוע: מונע מדיוויד פולנד להיכנס להקרנה שלו ונכנס בג'ואל סיגל שיצא מהסרט שלו באמצע. כנסו ללינקים בפוסט של פולנד.

– לפני חודש כתבתי ב"עלמה" על הקוואזי-פמיניזם התאגידי של הוליווד, שבא לידי ביטוי בכך שלא מעט נשים ניצבות בתפקידים בכירים באולפנים. השבוע פוטרה נינה ג'ייקובסון מדיסני וניקי פינק, אחת הפרשניות החריפות והמוצלחות ביותר על הוליווד בעיתונות האלטרנטיבית, טוענת שהוליווד חזרה להיות עיר של גברים.

יש לכם עוד לינקים מעניינים לסרטים ולכתבות מהרשת?
ואם אתם קוראים את האתר הזה מהצפון, אנא דווחו – מה שלומכם?

איזה עולם קטן. לפני כמה שבועות העליתי לשרת שלי כמה שירים מתחילת שנות השמונים (או סוף השבעים) שכמעט כבר לא שומעים ברדיו ושתמיד עושים לי נעים כשאני נתקל בהם. ואז התחלתי עם רצף היצ'קוק/טריפו ואז נסעתי לירושלים ולבסוף לא עשיתי איתם דבר. ואז הקוסמוס אמר לי שהגיע הזמן.
השיר הראשון שתכננתי להעלות הוא "ווד ביז (מתפלל כמו אריתה פרנקלין)" של סקריטי פוליטי, הרכב פופ אלקטרוני של איש אחד (גרין גרטסייד), שהוא אחד הבודדים מאנשי הפופ באייטיז שידע לצטט את ויטנגנשטיין ולקאן וכתב שיר בשם "ז'אק דרידה".
הנה "ווד ביז".
scritti_politti.mp3

ומה מתברר? שיש לסקריטי פוליטי דיסק חדש שזוכה לסקירה מקיפה וכתובה היטב ב"ניו יורקר". אם תפתחו את הלינק בחלון נפרד (קליק ימני) תוכלו לקרוא את הטקסט המוצלח של סשה פרר-ג'ונז ולשמוע את השיר במקביל.

=============

דפדפו לעמוד 4 ב"גלריה" של היום ותראו מה עוצמתו של בית הספר לקולנוע סם שפיגל. מודעת ברכה לתלמידיו ובוגריו שזכו בירושלים: שמי שי, ראובן ברודצקי, ודים אנטונוביץ', דרור סבו, עידו הר, טל גרניט ודוד אופק. צריך לזכור שגם יוצרי סרט הפתיחה, עודד דוידוף ונח סטולמן, הם בוגריו. וששמי זרחין, שזכה בפרס התסריט, הוא מורה בכיר בו (אבל בוגר החוג לקולנוע בתל אביב). המודעה הזאת היא אחת הסיבות שלשם שפיגל יש המוניטין שיש לו. יש לי הרגשה, בלתי מבוססת ואולי פזיזה, שאם בוגר החוג לקולנוע מאוניברסיטת תל אביב יזכה באוסקר או בנובל לא תתפרסם מודעה לכבודו מטעם החוג.
זו דילמה שכבר אקח לקבר. בתור מי שלמד בחוג לקולנוע, יש בי תמיד פינה חמה לסרטיו. בתור מי שמלמד מדי פעם בסם שפיגל, וכמי שרואה את התנופה העצומה שבית הספר מספק לתלמידיו, קשה לי שלא להתפעל ממה שקורה שם, גם אם לא תמיד אני מחבב את הסרטים.
יהושע סימון ב"מערבון" (יש גרסה און-ליין?) קרא לזה באופן שנון למדי, "הסם שפיגליזציה" של הקולנוע הישראלי. הוא דיבר על זה כדבר שלילי. אני חושב שאמנם יש לזה פוטנציאל שלילי, אבל שעוד לא גמרנו למצות את הדברים החיוביים. היכולת לכתוב תסריט מוקפד ולביים סרט קוהרנטי אינה עניין של מה בכך בקולנוע הישראלי ואם זה מה שסם שפיגל (בית הספר, לא המפיק המנוח) יכניס לקולנוע המקומי, מה טוב. ואז יבוא דור האיקונוקלסטים – שסימון בוודאי רואה עצמו אחד מהם – יקח את השטנצים וישבור אותם, מתוך בקיאות, לא מתוך בורות. עד אז, אעדיף לראות את כל סרטי סם שפיגל בעולם על פני צפייה ב"לרקוד" של מארק רוזנבאום, "מלח הארץ" של אורי ברבש או "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן.
מי שרוצה להבין מה זה ה"סם שפיגליזציה", ועד כמה זו מגמה כלל עולמית ולא מקומית, יכול היה להיווכח בכך בשבוע שעבר בירושלים. אחד הסרטים הפופולריים בפסטיבל הקולנוע בירושלים היה הסרט הדני "סבון". הוא נראה בול כמו שסרט בכורה של בוגרת סם שפיגל היה יכול להיראות: הכל נמצא במקום, כל נקודות העלילה יושבות היטב, יש בו שילוב בין מרירות ומתיקות, הוא סוחף, יש בו אחווה, והוא עשוי היטב. והוא סרט בכורה של במאית והוא זכה, האל יודע למה, בדב הכסף בפסטיבל ברלין. והוא חמוד, והוא בלתי מזיק, והוא סימפטי. ואני שונא כל פריים שבו. אין בו שניה אחת של נשמה, של מקוריות אמיתית, של רצון לעשות משהו בעל חשיבות ולא רק התחנחנות פסאודו-אמנותית. אבל תנו לי, בשלב זה, שניים-שלושה "סבון" בשנה לשנתיים-שלוש, ואז נשסה בהם את הכלבים השוטים שיקרעו אותם לגזרים ויביאו הנה קולנוע עם נוכחות, עם אמת, ועם אנרגיית טרף צמאת דם.

=============

לרוב אין לי כוח להתנצח עם טוקבקיסטים, אבל התיגבוב (מיזוג בין תגובה וגבבה) הזה, לביקורתי ב"וויינט" על "מלח הארץ" הפתיע אותי במיוחד: "יש להניח שהמבקר הנכבד קבע את דעתו לפני שראה את הסרט. התסריט מבריק, כתוב בהומור שחור, הצילום והבימוי מקצועניים ואיכותיים ברמה שאולי לא נראתה בארץ."
אני מאמין שכתב את זה אדם אמיתי ולא יחצן של הסרט. ואני רוצה להתמקד בשני אלמנטים. 1. אם כבר קבעתי את דעתי לפני שראיתי את הסרט, למה לי לטרוח לראות את הסרט? בייחוד כשכתבתי שלפני שראיתי את הסרט חשבתי שהתקציר, כפי שפורסם, היה מצוין. 2. התסריט מבריק? מי שכותב את זה לא יודע מה זה תסריט. אולי הוא התכוון לדיאלוגים? מילים? למרות שגם הם לאו דווקא משובחים בסרט הזה. ייקחו לי אלפי עמודים לעבור סצינה סצינה ב"מלח הארץ" ולהסביר למה כל אחת יותר רעה מבחינת תסריטאית מקודמתה. ובאמת שאין לי כוח. אבל מי שרוצה, אשמח להרצות בנושא. אשמח, למעשה, לעמוד על במה אחת עם בני ברבש ושננסה לשכנע האחד את השני לגבי התסריט. הוא יגיד מבריק, אני אגיד מביך. לפחות אוכל לנמק באופן פרטני. "מלח הארץ" הוא שיעור מרתק, ואפשר למלא איתו סמסטר שלם, לכתיבה גרועה.

היצ'קוק/טריפו, פרק 8 (27 דקות).
ht8.mp3

פרק משובח במיוחד. פרנסואה טריפו מבקש מאלפרד היצ'קוק לסכם את הקריירה הבריטית שלו, לפני שהוא פונה לסרטים האמריקאיים שלו מ"רבקה" ואילך. טריפו די נכנס בקולנוע הבריטי ומאשים אותו ב"אנטי-קולנועיות". היצ'קוק בעצמו לא מפגין לויאליות לקולנוע הבריטי. הוא לא מתלהב במיוחד מסרטי הקולנוע הבריטי החדש (של שנות הששים), הוא מנסה לדמיין איך היה נראה "רבקה" אם היה מופק כסרט בריטי (למרות שזה סיפור בריטי, עם שחקנים בריטיים ובמאי בריטי, זהו סרט אמריקאי בהפקת סלזניק), הוא מספר על רתיעתם של העשירים להתקרב לקולנוע, עד שלא נפתחו עבורם "שורות למיליונרים" בבתי קולנוע חדשים, הוא מאשים את הקהל הבריטי שהוא מתנהג בסרטים כמו שהוא מתנהג כתייר – מתפעל מעליבות חיים אקזוטית. והוא מאוכזב מהיעדר ההומור של המבקרים הבריטיים, למשל בהתייחסות שלהם ל"פסיכו". "כשנכסנסתי לראשונה לאולפן הוליוודי הבנתי שכל ההשכלה הקולנועית שלי היתה אמריקאית, ולא בריטית", אומר היצ'קוק. "מה שאני לא מבין בדיעבד הוא איך לא נסעתי לבקר באמריקה לפני 1937". וטריפו מציע מחשבה מרתקת: "אולי כי לא רצית להגיע לאמריקה בתור תייר, אלא בתור במאי". "זה נכון", עונה היצ'קוק.
שימו לב למשפט של היצ'קוק "הבריטים אמורים להיות מפורסמים בחוש ההומור שלהם, אבל זה לא חוש הומור אינטלקטואלי", ואז הוא מושך באפו באופן די וולגרי. רגע קל של איפיון הדמות.

========================

"ג'רי" של גאס ואן סאנט הוא יצירת מופת שרוב העולם לא מסוגל להתמודד איתה. הסרט מונוטוני, מינימליסטי וכמו שצופים רבים אוהבים להגיד על סרט ששיעמם אותם -"לא קורה בו כלום". קראו לו מדיטציה, קראו לו אקספרימנט קונספטואלי, קראו לו הגיג מסוגנן, תייקו אותו איפה שתרצו, אם אתם באמת פנאטיים בעניין קולנוע, ואם אתם מצליחים להתמודד עם הקולנוע כאמנות מופשטת, ולא כאמנות נראטיבית, זה סרט שאתם חייבים לנסות להתמודד איתו (והוא היחיד מבין טרילוגיית המוות של גאס ואן סאנט שיצא בדי.וי.די מתורגם לעברית. "אלפנט", סרטו השני בטרילוגיה, הוקרן מסחרית בארץ אבל מעולם לא ויצא בדי.וי.די, "הימים האחרונים", לא יצא בקולנוע ולא יצא בדי.וי.די. סוג של ביזיון).
ועכשיו, ארבע שנים שאחרי נעשה, תוכלו לקרוא רצנזיה לא רעה בכלל על "ג'רי", ועל טרילוגיית המוות של ואן סאנט, כאן. N+1 הוא מגזין תרבות ופוליטיקה גבה מצח, מהסוג ש"מערבון" הישראלי היה בוודאי רוצה להיות, שכבר הכיל בעבר מאמר מעולה על ווס אנדרסון ותרבות ההיפסטרים (הנה).
כדאי לכם לראות קודם את הסרט, בלי לדעת בכלל מה קורה בו, ורק אז לקרוא את הטקסט של הולי מאיירס. ואז לצפות בסרט שוב. שלושת הסרטים מתגאים בצילום פשוט לא יאמן של האריס סבידס. הנה שוט אחד ממנו, הנמשך שלוש דקות וחצי. זה שוט שדי מאפיין את שאר הסרט. תמדדו אותו עליכם, תראו אם הוא מתאים לכם (סטיבי, אני מהמר שתתמוגגי. האם צדקתי?)

=====================

יש אנשים שאתם פוגשים במהלך החיים ומשהו בהם מסמן אותם עבורכם. זה לא רציונלי, ה לא מנומק, אבל אתם יודעים שעוד יבוא יום ונשמע על המישהו הזה. אני, אולי מתוך אמונה שממני כבר לא ייצא כלום, הפכתי את איסוף האנשים האלה לתחביב. קחו למשל את רונה סגל, בת 25. כשנתקלתי בה לראשונה היא בדיוק השתחררה מהצבא וניסתה למצוא דרך להיכנס ל"העיר" ככתבת. והיא הצליחה. שנים אחר כך, היא היתה בחו"ל, שנינו עזבנו את "העיר", אני רואה את שמה מדי פעם ב"7 ימים" וכשאני נתקל בה ברחוב אחת לעשרות חודשים אני מתעדכן בדברים שעשתה, קצת כתיבה לטלוויזיה, קצת אקטיביזם, קצת לימודים. והנה השבוע נתקלתי בשמה שוב: הוא צץ על מוניטור בלובי של סינמטק ירושלים בקרדיטים של אחד הסרטים הקצרים בתחרות של אורנג'. תהיתי כמובן אם זו אותה רונה שהכרתי ב"העיר", וניסיתי למצוא את הסרט שלה בלופ. לא הצלחתי להחזיק מעמד לופ שלם כדי למצוא שוב את שמה. אבל באחת הפעמים שחלפתי על פני המוניטורים עם סרטי התחרות נתקלתי בסרט שמשך את תשומת ליבי – רואים בו בחורה בהריון מתקדם, נכנסת לבריכה, שוחה, שוחה, ויוצאת מהבריכה ללא ההריון, רזה כמקלון. זה מהסרטים האלה שגורמים לכם לעשות דאבל-טייק. הוא היה כל כך שנון וזכיר שחבר שלי התקשר אלי לשאול אם נתקלתי בסרט עם השחיינית בהריון בתחרות של אורנג'. התחלנו להתפלפל בינינו איך עשו את זה – הרי הסרט אמור להיות בשוט אחד.
ביום שישי, כל החוטים נשזרו יחד: את הסרטון הזה ביימה רונה סגל. אותה רונה סגל שסימנתי כבר מזמן. והיא זכתה במקום הראשון בתחרות של אורנג'. כולה תחרות סרטי דקה של אורנג', אתם אומרים. אבל חכו שניה, צפו בקטע. תגידו לי אתם אם אין כאן כשרון שעוד יעשה דברים נפלאים בעתיד. ואולי אני סתם יוצא מגדרי לפרגן לאנשים שאני מכיר, כדי למצוא הצדקה לחיי. לא, נראה לי שהיא באמת מוכשרת. הנה הלינק לקליפ הזוכה (הוא מצד ימין).
ואיך היא עשתה את זה? כמו שהימרתי: תאומות זהות, האחת בהריון מתקדם, השניה לא. השוט שהוגש לתחרות היה הטייק השישי. היה טייק שביעי שהיה מדויק אפילו יותר, אומרת סגל, אבל כיסוי המצלמה נפתח, המצלמה נרטבה והשוט נהרס.

=====================

מישהו מהשופטים של וולג'ין העלילתי קורא כאן? סייד? גדי? וידי? דברה? ליידי כהן? אם כן, אנא מסרו עוד מידע על תהליך הבחירה שלשום, שבסופו נבחר "נו אקזיט" כסרט הזוכה. המייל בראש העמוד פתוח לדיווחיכם. תודה.

גן מיטשל, חוצות היוצר. מאחורי בריכת השולטן, למרגלות חומות העיר העתיקה. שוב מקפיאים את המוזמנים, הפעם לחלוקת פרסי וולג'ין.

22:30:

פרס הסרט הקצר – "סימני דרך" של שמעון שי מסם שפיגל.

סרט תיעודי: תיקו – "בלעין חביבתי" של שי כרמלי פולק ו"מלון תשעה כוכבים" של עידו הר.

22:45:

פרס התסריט: "אביבה אהובתי", שמי זרחין.

פרס הסרט (שבו, קחו אוויר, היכונו להתעלף מהלם): "נו אקזיט" של דרור סבו.

עוד פרסים:

צילום: שי גולדמן, "שלוש אמהות"
שחקנית: אסי לוי, "אביבה אהובתי"
שחקן: אסי דיין ב"הדברים שמאחורי השמש" וגל זייד ב"נו אקזיט".

22:50

והנה הקומוניקט:

פרס וולג'ין לסרט העלילתי: הפרס בקטגוריה זו, בסך 190,000 שקלים, הוענק לבמאי דרור סבו ולמפיקים אורי דיקשטיין ומיכל דבש על הסרט "NO אקזיט"

בפרס התסריט בסך 45,000 שקלים זכה שמי זרחין עבור "אביבה אהובתי".

פרס הצילום לזכר יז'ה ליפמן בסך 12,000 שקלים הוענק לצלם שי גולדמן על הסרט "שלוש אימהות".

פרס המשחק בסרטים העלילתיים באורך מלא:
בפרס השחקן בסך 5,000 שקלים התחלקו אסי דיין על תפקידו בסרט "הדברים שמאחורי השמש" וגל זייד על תפקידו בסרט "NO אקזיט".
בפרס השחקנית בסך 5,000 שקלים זכתה השחקנית אסי לוי על תפקידה בסרט "אביבה אהובתי".

סרט תיעודי:
הפרס בקטגוריה זו, בסך 55,000 שקלים, חולק בין הבמאי עידו הר עבור הסרט "מלון 9 כוכבים" לבין הבמאי שי כרמלי פולק עבור הסרט "בילעין חביבתי"
עוד זכו הסרטים בשירותי שיווק והפצה בינלאומיים בשווי של 15,000 שקלים באדיבות רות דיסקין סרטים בע"מ.
במענק הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו בסך 15,000 שקלים, זכה הסרט "האולפן" בבימוי דוד אופק.
בפרס און אייר ע"ש אלקה עינור, שירותי צילום בשווי 3,000 דולר זכה הסרט "בחברתו של חתול מת".
בפרס העריכה, שירותי עריכה בשווי 2,500 דולר באדיבות אולפני תל אביב, זכה הסרט "האולפן".

סרט קצר:
הפרס בקטגוריה זו, בסך 22,000 שקלים הוענק לשמעון שי, במאי הסרט "סימני דרך".
ציון לשבח הוענק לרודיאון ברודסקי במאי הסרט "טוליה".

הפרסים מוענקים כבר 17 שנה ע"י ג'ק וולג'ין התורם ותומך זה שנים ארוכות באמנות הקולנוע בישראל.

פרס מיוחד מטעם הפסטיבל:
פרס מיוחד על משחק ניתן לגילה אלמגור על הופעותיה יוצאות הדופן ב"שלוש אמהות", בבימוי דינה צבי-ריקליס ו"ידיים קשורות" בבימוי דן וולמן.

פרס הדרמות ע"ש ענת פרחי בסך 30,000 שקלים חולק בין שרון מימון וטל גרניט במאי "משכנתא" ובין ג'וני ערביד במאי "רינגו וטאהר".

פרס ברוח החופש לזכרו של וים ון ליר, מוענק לסרטים עלילתיים ודוקומנטריים מרחבי העולם שעניינם החתירה הנצחית של האדם לחופש.
הפרס לסרט העלילתי בקטגוריה זו בסך 12,000 שקלים הוענק לבמאית יאסמילה זבאניץ' עבור סרטה "גרבאויצה".
בציון לשבח בקטגוריה זו זכה הסרט "בית קפה על הגבול" בבימויה של קאמבוזיה פארטובי.
הפרס לסרט התיעודי בקטגוריה זו בסך 8,000 שקלים הוענק לבמאית הלן קלודבסקי עבור סרטה "לא עוד דמעות אחותי".
בציון לשבח בקטגוריה זו זכה הסרט "באוקטובר רעדה הארץ" בבימויה של ג'ולי גל.

ברוח החופש – מיזם קולנועי מייסודם של סינמטק ירושלים, פרוייקט קולנוע – קרן רבינוביץ' ו-YES דוקו:
מפעל קולנועי שנועד לעודד יצירת סרטים העוסקים בנושאי כבוד האדם וחירותו. הסרט הנבחר:
"שאהידות" שיבויים ע"י נטלי אסולין-שוורץ ויופק ע"י איילת אפרתי וטליה קלינהנדלר.
הסרט יזכה במענק הפקה בסך 400,000 שקלים.
הסרט יוצג בשנה הבאה במסגרת הפסטיבל ה-24 לקולנוע, ירושלים 2007

שווים – מיזם קולנועי מיסודם של סינמטק ירושלים, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי והרשות השנייה לטלויזיה ורדיו.
מענק הפקה של עד 560,000 שקלים ליצירת סרט תיעודי העוסק בנושאים של צדק חברתי. הפרוייקט הזוכה, "עֲבדֵי קבלן" בבימוי דוד אופק ובהפקת עדנה ואלינור קוברסקי, יוצג בפסטיבל הקולנוע ה-24, ירושלים 2007.

עד כאן השידור החי (שנעשה בנוחות הנעימה של חדר העבודה שלי בתל אביב, ותודה לצוות המסמסים ממדשאות חוצות היוצר, ובעיקר לדניאלה הנפלאה, שעזרה מאוד לאורך כל הפסטיבל, ובעיקר הערב). פרשנות וסיכומים, בהמשך. המשיכו לרפרש.

סון-אוף-א-ביץ'! גם "נו אקזיט", סרט מספר שמונה בתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים, שהוקרן בבכורה עולמית לפני כשעתיים, הוא סרט טוב. מבוים היטב, שנון, ארסי, עם אג'נדה, ובעיקר מהנה: מצחיק כשהוא מנסה להצחיק, ומותח כשהוא מנסה למתוח. עזבו אתכם מוולג'ינים ומאופירים, זה מהסרטים האלה שאם ייצא עם שיווק חכם (בכורתו הסחרית תהיה ב-3 באוגוסט) הוא אמור לפנות להצליח לפנות לקהל צעיר, לחובבי "השיר שלנו" מחד, ולמתעבי הריאליטי והטלנובלות מאידך (כאן גם טמונה המגרעת האידאולוגית שלו, עליה – כמו שאומר אורי קליין – ארחיב לקראת בכורתו הרשמית של הסרט).
"נו אקזיט" מספר על במאי דוקומנטרי צעיר שמקבל ג'וב לביים סדרת ריאליטי נצלנית. באמצע הדרך הוא מנסה לעשות חשבון נפש, ומגלה שבעולם בו כל המציאות מבוימת קודם לטלוויזיה לפני שהיא מתרחשת בעולם האמיתי, גם לחשבונות נפש יש מחיר ברייטינג. או משהו כזה. דרור סבו, בעצמו דוקומנטריסט שהפך לבמאי ריאליטי ("פרויקט Y"), מביים כאן את סרטו העלילתי הראשון. עפר שכטר, בתפקיד הבמאי, מוכיח לי שוב שהוא פשוט מוכשר. גל זייד, במעין תפקיד שמזכיר קצת את כריסטו מ"המופע של טרומן", מצוין כדמות של רשע שמצליחה להיות גם קומיק-ריליף. ותגלית הסרט: נועה ברקאי. פנטסטית בתפקיד זו שמנסה למצוא את האיזון בין הרגש והשכל, ומחליפה כל פעם צדדים. מי זאת? מה היא עשתה קודם? איך זה יכול להיות שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה בסרט? ולמה, למה, למה לא הבחינו יוצרי הסרט כמה התפקיד שלה ממגנט ונתנו לדמות שלה סוף דומיננטי יותר, ולא אגבי כל כך?

===========

למקומון הירושלמי "כל העיר", אותו לא קראתי כבר כמעט שנתיים, יש מדור רכילות בשם "קול העיר". משעשע היה לקרוא אותו היום (ולא רק כי הם קוראים שם לארקדי גאידמק "ראש העיר בפועל", מה שדי הצחיק אותי). יש שם, למשל, שני אייטמים על ג'ף גולדבלום. בראשון נכתב שגולדבלום קפא מקור בהקרנה של "מישהו לרוץ איתו" ונשמע אומר "אם היה לי מעיל, היה לי משהו לרוץ איתו".
באייטם השני דווח שגולדבלום ביקר ביום שלישי ביד ושם, בפעם השניה תוך יומיים. בפעם השניה הוא גרר לשם את מקולי קולקין, שהגיע לביקור פרטי, ופגש שם במקרה את רפי איתן שהגיע עם כל סיעת הגמלאים לביקור. רק בירושלים תמצאו את את גולדבלום, קולקין והאיש שלכד את אייכמן ביד ושם ובמדור רכילות מקומוני.
ועוד אייטם פסטיבלי ברכילות של "כל העיר": שר התיירות, בוז'י הרצוג, אירח את המשלחת הקנדית והעניק תשומת לב משמעותית לשחקנית מרי ז'וזה קרוז ("שיחות נפש", "מינכן"). אנשי "כל העיר" קראו לה מרי גוז'ה. לא נורא, לבמאים פטרישה רוזמה הם קראו רוזם, ולאטום אגויאן הם קראו טום אגון. טוב, ולסוכריה על מקל הם קוראים מציצה. לכו תבינו את הניב הירושלמי.

=================

אני יושב בחדר העיתונות של הפסטיבל. פחות מחמישים מטר מולי, במורד חצי קומה, יושבים שופטי וולג'ין בספריית הסינמטק, שני סדרנים עומדים מחוץ לדלת הזכוכית למניעת כניסת זרים, ומתלבטים מי יהיו הזוכים. נדמה לי שאני מתרגש לקראת התוצאות לא פחות מהיוצרים. והדילמה קורעת: לשבת כאן ולעדכן את הבלוג, או להסתנן לתעלות האיוורור של הסינמטק לנסות לשמוע איך מתנהל הדיון.

============

אז זהו, תשעה סרטים עלילתיים ישראליים הוקרנו בפסטיבל. סרט הפתיחה ושמונה סרטי התחרות. הסטטיסטיקה, לפחות מבחינת טעמי האישי, מופלאה: חמישה סרטים טובים מאוד, שני סרטים סבירים, ושני סרטים איומים.
הטובים מאוד: "אביבה אהובתי", "מישהו לרוץ איתו", "אדמה משוגעת", "נו אקזיט", "הדברים שמאחורי השמש". הסבירים: "שלוש אמהות", "מכתבים לאמריקה". האיומים: "ידיים קשורות" ו"מחילות" (אם כי כשמציבים אותם זה לצד זה, "ידיים קשורות" הוא יצירת מופת לעומת "מחילות"). עכשיו נשמע איך יגיבו השופטים למבחר הזה.

(עדכון, יום ראשון בבוקר: הוסף שם הסרט החסר לרשימת הטובים מאוד).

אני חשבתי של"מסיבת שכונה" יש אג'נדה פוליטית שחורה בועטת ומהפכנית. יקיר אלקריב חושב שלמרות שהסרט מהנה, הוא מפשל בהזנחה שלו את האג'נדה הפוליטית של מוזיקת ההיפ הופ. משונה. שני מבקרים, אותה הקרנה, שתי השקפות שונות. מי לדעתכם צודק?

"מחילות" של אודי אלוני ו"שלוש אמהות" של דינה צבי-ריקליס הוקרנו אמש בתחרות וולג'ין. מכיוון שארצה לראות את "מחילות" שוב לפני צאתו להקרנות מסחריות בארץ (סבלתי ממנו אנושות כשראיתי אותו בברלין), ויתרתי על הצפייה בו אמש ואמתין להקרנת העיתונאים שתתקיים, אם תתקיים, לפני הפצתו. אני בספק אם הסרט יזכה לציון כלשהו בטקס הפרסים.
"שלוש אמהות", לעומת זאת, ממשיך לייצג את השנה הקולנועית המרשימה הזאת. אם בשנים קודמות פרס וולג'ין חולק לסרט הטוב מבין הסרטים הרעים או הבינוניים שהוצגו, השנה צריכים השופטים להתמודד עם בעיה חסרת תקדים: הסרטים טובים. כך גם "שלוש אמהות". לא סרט שהתלהבתי ממנו במיוחד, אבל בהחלט סרט שראוי לתשומת לב ושמצליח לעשות עבודה דרמטית לא רעה בכלל. קודם כל, הצילום של שי גולדמן בסינמסקופ. וואו. איזה כיף. (האם הסרט צולם בהיי דפינישן והועבר לפילם? מישהו יודע?). העלילה שנעה מאלכסנדריה של 1942 ל-1958 ומשם מתקדמת אל שנות הששים, השבעים ועד ל-2006 (המתמטיקה לא תמיד מסתדרת מבחינת הגילים, אבל אולי לא עקבתי מספיק טוב). יש משהו מסורבל בתסריט, אבל הוא עשוי היטב, מלוהק באופן מבריק, ומצליח לגעת בלב כשהוא ממש רוצה. והאם טלי שרון היא השחקנית הטובה ביותר בארץ כרגע? אחרי "הדברים שמאחורי השמש" ו"שלוש אמהות", אני מתחיל לחשוב שכן.
"שלוש אמהות" מצטרף ל"מכתבים לאמריקה" ול"אדמה משוגעת" – סרטים תקופתיים המשקיעים בעיצוב כדי לדבר על התבגרות ישראלית טראומטית. יוצאי צפון אפריקה, יוצאי מזרח אירופה והקיבוצניקים. תמהיל משובח של טראומות מקומיות. איש לא יצא מהמקום הזה שפוי.
ועכשיו יש גם קטיושות בחיפה. איזה מקום נפלא.
היום אחרי הצהריים יוקרן "נו אקזיט" של דרור סבו, המועמד האחרון של וולג'ין, אבל נדמה לי ששופטי התחרות כבר בטח מתחילים את הסיכומים בינם ובין עצמם. אני מנסה לראות את סרטי התחרות מבעד לעיניה של דברה ווינגר, למשל. שחקנית עם מודעות חברתית ופוליטית מפותחת, ומישהי שוויתרה על קריירה קולנועית כפוית טובה לטובת הקמת משפחה. איך היא רואה את הסרטים הנשיים בתחרות? איך היא מסתכלת על "אביבה אהובתי", סרט צלול ומרגש יותר, לעומת "שלוש אמהות", שהוא סרט רב השתדלות, אבל פחות ממוקד, ומכאן שגם האמירה שלו לעיתים מפוזרת (אם כי לקראת סופו יש מפנה עלילתי שאולי הזכיר לווינגר את "אלמנה שחורה", סרט שהיא השתתפה בו בעבר או את "אשה מסוכנת", סרט נוסף בהשתתפותה).
פרסי וולג'ין יחולקו מחר, שבת, ב-21:00 בערב בגן מיטשל בחוצות היוצר בירושלים. שרה אדלר (המתחרה של טלי שון, לפחות בעיני, על תואר השחקנית הישראלית הטובה ביותר כרגע) תנחה. יהיה מותח.