תודה לסוניה שהזכירה לי. הנה טריפו והיצ'קוק, חלק 9. 27 דקות.

"אתה מרוצה מ'רבקה'?", שואל טריפו. פאוזה. "טוב, זה לא סרט של היצ'קוק". היצ'קוק מודע למעמדו ולהצלחתו ולמותג האוטריסטי "סרט של היצ'קוק", והוא שואל את טריפו "למה לדעתך 'סרטים של היצ'קוק', בייחוד האמריקאים, לא מתיישנים ומצליחים לבלוט גם יותר מעשרים שנה אחרי הפקתם?". בפרק הזה הם עוסקים ב"רבקה" סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק, בהפקת דיוויד או. סלזניק (שבהתחלה רצה שהיצ'קוק יביים לו את "טיטאניק"). הם מדברים על אפקטים, והיצ'קוק אפילו מזכיר את "ז'יל וג'ים" של טריפו, שמספר קצת על איך הוא צילם, בגניבה בשש בבוקר, את סצינות הנהיגה בסרט. לקראת סוף השיחה נשמע טריפו נבוך כשהיצ'קוק אומר לו שהוא מעולם לא זכה באוסקר. "אבל 'רבקה' זכה באוסקר", אומר טריפו כלא מבין. "נכון, אבל את הפרס קיבל המפיק, סלזניק". "איך זה יכול להיות, זה פרס לסרט". "זה ההבדל", עונה היצ'קוק, "פרס הבימוי באותה שנה הלך לג'ון פורד על 'ענבי זעם'".
ויש גם בדיחה של היצ'קוק: שתי עזים אוכלות גליל של סרט קולנוע. אומרת האחת לשנייה: "הספר היה יותר טוב".

==============

קווין מקדונלד הוא במאי תיעודי שזכה באוסקר על סרטו "ארבעה ימים בספטמבר" "יום אחד בספטמבר", על טבח הספורטאים הישראלים במינכן, וביים את הסרט התיעודי המעולה "לגעת באינסוף". בחורף ייצא סרטו העלילתי הראשון, על אידי אמין שליט אוגנדה (פורסט וויטאקר בתפקיד אידי אמין). ב"טיימס" הלונדוני מספק מקדונלד טיפים לבמאים דוקומנטריים בתחילת דרכם. אין כאן משהו מעבר לברור מאליו, אבל תמיד נחמד לשמוע מקצוען נותן עצות. (ויה MCN)

לידיעת אלה שלא יכולים לחכות עד התחרות הבאה של אורנג' בפסטיבל ירושלים: תחרות נוספת – הפעם באנגליה – של סרטים קצרים סלולריים, באורך של עד 15 שניות, מאורגנת על ידי נוקיה. יש לכם חודש לשלוח את הסרטים שלכם, ועד אז לצפות בשלל הפיינליסטים מתחרויות השנים הקודמות.

אלפרד ניומן הלחין את תרועת הפתיחה המפורסמת של אולפני פוקס. ג'רי גולדסמית הלחין את נעימת הלוגו של יוניברסל. ג'ון וויליאמס הלחין את פריטת הפתיחה של אולפני דרימוורקס. וג'יימס הורנר? הוא הלחין עכשיו את נעימת הפתיחה של חדשות הערב של סי.בי.אס, שיושקו עם עיצוב חדש, מוזיקה חדשה ומגישה חדשה (קייטי קוריק) ב-5 בספטמבר.

ושוב, סטיבן קולבר. הגיבור שלי. נותן בראש לתוכניות הבוקר האמריקאיות – בין השאר למט לאוור, שותפה של קייטי קוריק בהנחיית הטודיי שואו (עד מעברה לסי.בי.אס). מצחיק, חריף, חכם. (ויה Crooks and Liars)

סוף סוף אני מוצא שימוש לדבר הזה שנקרא "מהדורת אינטרנט". כתבת השער של "פנאי פלוס" השבוע, שקוצרה במהדורת הדפוס בגלל מצוקת עמודים, מופיעה בוויינט בגרסתה המלאה, פלוס שלוש פסקאות פתיחה ופסקת סיום שהוספתי הבוקר (רביעי). הכתבה, המתעדת את אחורי הקלעים של הופעה של דפש מוד בגרמניה, נכתבה בשבוע שעבר וירדה לדפוס ביום שני, כשעוד היינו בטוחים שהם באים. בין רדת הגיליון לדפוס ועד להפצתו לקיוסקים הגיעה הודעת הביטול. כך שהכתבה, שאמורה היתה ללבות את הליבידו לקראת ההופעה מחר, הפכה בבת אחת למעין טקסט ארכיוני נושן, של אירוע היסטורי שמעולם לא התרחש. אני מקווה שהיא לפחות מצליחה להעביר משהו מהאנרגיות שהיינו אמורים להישטף בהן מחר. הנה הלינק.

ואם אתם בכל זאת מגיעים מחר (חמישי) לפארק הירקון, יש לי רק דבר אחד להגיד לכם: Enjoy the silence.

וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב על דפש מוד. כתבתי כאן, וכאן, וכאן, וכאן. חוששני שדפש מוד יהיו בשבילי מה שהאחים אולמן היו לרון מיברג וגרייטפול דד לאורי לוטן. (מזכר לאיילת יגיל היקרה מ"מומה" – נראה לי ששני הלינקים הראשונים מכילים טקסט קטוע. זו מן הסתם תקלה, נכון?).

שלחתי מייל לבועז מורד מ"הליקון", חברת התקליטים שמייצגת את דפש מוד בארץ, עם השאלה: האם לפחות מכירות הדיסקים של הלהקה זינקו בשבועות האחרונים עם כל שיווק ההופעה? התשובה המשמחת היא: כן. זו תשובתו: "אכן הדיבורים על דפש מוד הביאה לקפיצה די משמעותית במכירות הדיסקים שלהם, גידול שהחל למען האמת כבר בתחילת השנה והלך והתגבר ככל שהתקרב מועד ההופעה. שני האלבומים הבולטים ביותר הם כמובן האלבום החדש (שהוא אחד משלושת האלבומים הלועזיים הנמכרים ביותר בהליקון בחודשים האחרונים) וגם ה-DVD של 101 (נתון שאותי לפחות קצת הפתיע)".
אגב, מי שמחפש משהו לעשות מחר בערב – ל-40 אלף איש התפנה ערב השבוע – ויש לו מערכת סאונד ביתית ראויה, חייב לראות את "לילה אחד בפריז" (סרט ההופעה של "Exciter") ואת "Devotional", שהוא אחד התיעודים היפים שראיתי מימי להופעה מושלמת. יש בדי.וי.ידי, וגם ב"הוט" משדרים אותם בשבועות אלה. ובאוקטובר ייצא די.וי.די של הופעה שצולמה השנה במילנו במסגרת הסיבוב הנוכחי. אני חושב ששוקי וייס צריך לשלוח את הדי.וי.די הזה מתנה ל-40 אלף רוכשי הכרטיסים שהביעו בו אמון.

ואגב דפש מוד: אני שובר את הראש מבחינה טכנית כדי לנסות להעלות לאתר כאן קטע בלעדי מסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם. בינתיים עוד לא הצלחתי, אבל תבדקו היום-מחר, אני מקווה שאצליח לתת למעריצים בונוס ניחומים קטן מההופעה שלא היתה.

ויש גם מדור: השבוע על "גיבורים קטנים", סרט ילדים סימפטי מאוד, שיוצריו שוברים עליו את הראש כבר שנתיים עם עריכות והשלמות, והוא יצא לבסוף ממש חמוד. פגום, אבל חמוד.

ג'פרי וולס מדווח על מארז הדי.וי.די החדש של "אפוקליפסה עכשיו". שלושה דיסקים, הגרסה המקורית, הגרסה המלאה, 17 דקות של ברנדו מקריא שירה, ועוד 13 סצינות שלא נכנסו לאף אחת מהגרסאות פלוס קומנטרי של פרנסיס פורד קופולה. אני כבר פיניתי מקום על המדף, ליד המארז הנפלא של טרילוגיית "הסנדק". וולס כותבן, ובצדק, על כך שהמארז היה הופך מושלם אם היתה נוסף לו דיסק רביעי ועליו הסרט התיעודי המעולה "לבבות באפלה", שמתעד את צילומי הסרט, על שלל התמוטטויות העצבים של כל הקשורים בו. בתגובות לאייטם של וולס עונה לו ג'ורג' היקנלופר, אחד משני במאיי הסרט, שהוא כבר מזמן רצה להוציא את הסרט בדי.וי.די, אבל קופולה לא מסכים:

I am trying to get Francis to release HEARTS OF DARKNESS on DVD. He feels that it is not a flattering portrait of himself. I have told him it makes him look heroic. Any die-heard fans out there of Coppola or APOCALYPSE NOW, I all encourage you to write fan letters to Francis telling him to put out the doc. The Criterion Colletction wants it. All they need is the okay from Francis. I have done everything I can do to persuade him.

בבתי הקולנוע של ג.ג כבר מוצגים הטיזרים של "Happy Feet" (או "תזיזו ת'רגליים", בתרגום מאנגלית לערסית של אנשי סרטי נח בארץ). באופן כללי, סרט אנימציה על פינגווינים מזמרים לא היה מייצר אצלי ריגוש וציפיה. אני מת על פינגווינים, אבל הסרט על הפינגווינים שצועדים שעה וחצי בטור הלוך ושוב, השביע את תצרוכת הפינגווינים שלי לשארית חיי. אלא מה: את "תזיזו ת'רגליים" ביים ג'ורג' מילר, והוא לגמרי במאי שאני סומך עליו. הוא כמעט ולא אכזב אותי. בוודאי שלא ב"מקס הלוחם בדרכים". אפילו לא ב"השמן של לורנזו". ובהחלט לא ב"בייב בעיר הגדולה", אחד הסרטים הכי פחות מוערכים של סוף שנות התשעים. אז אם ג'ורג' מילר מביים סרט אנימציה על פינגווינים מזמרים, אני הולך – בטור עורפי – מאחוריו. הנה הטריילר המלא לסרט.

עם כל שלל הדיווחים, הפרשנויות וההגיגים בעקבות פרשת מל גיבסון, שהאלכוהול שיחרר את חרצובות לשונות וחשף את צפונות ליבו, היה לי חסר דבר אחד: לקרוא מה אומרים על העסק הזה הבמאים היהודיים שהפכו את גיבסון לאיש עשיר כל כך. ריצ'רד דונר, למשל, שביים אותו בארבעה סרטי "נשק קטלני" וב"תיאוריית הקשר". פעם שמעתי שגם ג'ורג' מילר האוסטרלי (ממוצא יווני) הוא יהודי, אבל אין לי מושג אם זה נכון או לא. והנה, הקטע הנורא מצחיק והכמעט נבואי, של טריי פרקר ומט סטון, על גיבסון מתוך הפרק "הפסיון של היהודי" ב"סאות פארק".

עדכון: יש כמה יהודים מהוליווד שבכל זאת כן דיברו בגנות גיבסון השבוע. ארנון מילצ'ן, למשל.

"To make all of your money from Jews in Hollywood, and then have a few drinks and say you hate Jews, is shocking," said "Mr. and Mrs. Smith" producer Arnon Milchan, an Israeli citizen. "If you are so upset with the Jews, don't work for them."

"Spider-Man" producer Laura Ziskin, who is Jewish, echoed the industry's anger. "I think it's appalling. In a world in which there is so much hatred, and there is so much violence, to harbor those kinds of feelings … it is so sad."
Asked about ever working with Gibson, Ziskin said: "I don't see that in my future."

Veteran talent manager Bernie Brillstein also said he would not work with him. "If he calls me tomorrow, would I represent him? The answer is no. That doesn't make me right. I just don't like bigots."

Another longtime Hollywood figure, former MCA Inc. President Sidney J. Sheinberg, remarked: "If he said it, he's at best a putz."

?All I want to do is see you again. Is that too much to ask for

הזדמנות אחרונה: הערב (שלישי) באתונה, ההופעה האחרונה בהחלט של דפש מוד בסיבוב ההופעות הנוכחי. ואולי האחרונה בהחלט אי פעם?

וזו רשימה השירים של ההופעה שלהם שלשום בטורקיה.

אוון ווילסון מכחיש את הטענות של סטילי דן שהרעיון לסרטו "You, Me and Dupree" גנוב משיר של סטילי דן. התגובה שהוא שיחרר לעיתונות, משעשעת כמובן:

"I have never heard the song `Cousin Dupree' and I don't even know who this gentleman, Mr. Steely Dan, is. I hope this helps to clear things up and I can get back to concentrating on my new movie, `HEY 19."'

למה יש לי תחושה שווילסון ודונלד פייגן משתעשעים ביניהם מעל גבי העיתונים?

========

אפרופו דונלד פייגן: מדור חדש ומעט איזוטרי (אך מסקרן) סוקר עטיפות אלבומים מפורסמות. ברכות על בחירת העטיפה הראשון: "The Nightfly", אלבום הסולו הראשון של פייגן מ-1982. לא רק אחד האלבומים האהובים עלי, אלא גם עטיפה שעיצבה את נעוריי. כן, חלומי הגדול הוא בעצם להיות שדר רדיו. מהסוג שמנגן רק תקליטים בוויניל.

ב-1997 כתבתי תסריט לדרמת פשע אפלה בשם "מותה של רקדנית דיסקו" ששודרה פעם אחת ויחידה בערוץ 3 ומאז נעלמו עקבותיה (אמנון וינר ביים, שלמה בראבא שיחק, מאיר שניצר כתב ביקורת אוהדת). הדרמה עסקה, כמובן, בשדרן רדיו ועיצוב האולפן נעשה בהשראת העטיפה של דונלד פייגן. אפילו הבאתי מהבית את התקליט של סוני רולינס שמונח ליד הפטיפון של פייגן, כדי שההעתק יהיה מושלם.

============

כמה נחמד שאתה התסריטאי של הסרט הקופתי של השנה ועדין יש לך זמן לכתוב בלוג. הנה המיי-ספייס של טרי רוסיו, שותפו של טד אליוט לכתיבת "שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת". בפוסט שכותרתו "Trying to Reason with Hurricane Season", מפברואר 2006, הוא מתאר את שגרת העבודה על סט הצילומים, ומתחיל עם טיפ לתסריטאים:

A tip to any screenwriters out there, if you're ever on a set. Get hold of one of the crew walkie-talkies. That's where the fun is. A constant stream of chatter. "Picture's up." "What's that noise? Someone get on that." "We need more dead redcoats." "Reload." "Five minute warning for Johnny." "We need the monkey on set." "Is that the swinging monkey or the running monkey?" "Swinging monkey." "Copy that."

ואז הוא מתחיל לספר על צילומי הסצינות של צ'או יון-פאט ל"שודדי הקאריביים 3" (שצולם במקביל לחלק 2):

Gore and the Producers have moved heaven and earth with the schedule so Chow Yun-Fat can play the role of the Captain Sao Feng in P3. It's an intense combination of juggling Chow's schedule, set construction deadlines, ship construction, crew arriving at location, actor availability, and finding the money in the budget, etc.

וגם יש מגרעות לכתיבת סצינות לשחקן שלא יודע אנגלית:

Chow Yun-Fat needs to have his scenes delivered as early as possible — his process is to memorize his lines phonetically as well as have them translated. This means we have to have the Singapore sequence (12 pages!) finished — and locked down, meaning we don't have the luxury of making a final pass the day before, or even last second changes at rehearsal or on set.

צ'או יון-פאט מגיע לסט:

Chow Yun-Fat is so incredibly charming! Upon meeting him, he bows, and in broken English says … "I am the luckiest man," then smiles and points to the heavens, shouting: "I'm the last person invited to the party!"

ועוזב את הסט:

Chow Yun-Fat, following a tradition in his home film industry, always takes the time to thank each and every member of the crew at the end of the day's shooting. Part of his particular thank-you style is often an embrace and big kiss, and some of the more manly men of the crew have been taken to ducking out of range after that last shot …

וכשייצא "שודדי הקאריביים 3" ויאשימו את התסריט הגרוע שלו, הנה הודאת התסריטאי:

Funny thing about this who-knows-how-many-milllions-of-dollars Singapore set, the sequence is being shot under the myth that 'there is no screenplay for P3.' Of course there is a screenplay for P3, there have been four drafts of the screenplay for P3, not to mention multiple highly-detailed outlines … there just isn't a screenplay that Gore, and Johnny, and Jerry, have approved. Our fault, in a sense, as many key scenes just aren't good yet.

ויש עוד המון סיפורים מהצילומים. ויש גם המשך.

============

לאליוט ולרוסיו, תסריטאים די שנונים, יש גם אתר תסריטאות שהם קצת מזניחים, אבל שכדאי לעיין בו, בייחוד מי שחושב על קריירה כתסריטאי. הנה, למשל, הדראפט הראשון של "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה". והנה שיעור חשוב על סגנון כתיבת התסריט.

============

ועוד ענייני מלחמה: סקנדר קינז, הנער האנגלי בן ה-14 שגילם את אדמונד ב"נרניה", היה בביירות עם אמו ועם סבו, שניהם לבנוניים במקור, כשהתחילה המלחמה. כתב "הניו יורקר" פגש אותו שם רגע לפני שנמלטו מהעיר:

In “The Chronicles of Narnia,” the four Pevensie children are evacuated from London during the Blitz and sent to stay with an elderly professor in a house in the countryside. Last Wednesday evening, in an old Ottoman villa in West Beirut, Skandar Keynes, the fourteen-year-old actor who played Edmund Pevensie in last year’s film of “Narnia,” his mother, Zelfa, and his grandfather, Cecil Hourani, were packing their things and getting ready to evacuate. Two days before the Israeli attacks on Hezbollah began, on July 12th, they had arrived from Britain for their annual summer holiday in Lebanon, and had found themselves stranded there along with thousands of other foreign tourists. They had, in fact, been about to leave Beirut for the Hourani ancestral home in the ancient town of Marjeyoun, near the frontier with Israel. Marjeyoun is very close to the current fighting, and before being taken over by Hezbollah it had been the longtime headquarters of the Christian militia.

=============

ואם החמצתם בתגובות: בני בן-דוד, מורה לקולנוע שמבין בקולנוע, מפרק ל"הבועה" את הצורה. שווה קריאה.

האם אפשר להתחיל לדבר על אוסקר?

===========

סרטי התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. מסקרנים במיוחד: דארן ארונופסקי, אלפונסו קוארון, צאי-מינג ליאנג, אלן רנה. וגם: פול ורהובן (עכשיו שהוא חזר להולנד אולי צריך בעצם לבטא את שמו פרהופן), ג'וני טו וסטיבן פרירס. סרטו של פרירס, "המלכה", יפתח את פסטיבל ניו יורק.

אמנם אין אף סרט ישראלי בוונציה השנה (גיתאי בשבתון?). אבל יש שתי סצינות שצולמו בישראל בסרט של פול ורהובן ויש את סרט הפתיחה, "דליה השחורה" של בריאן דה-פלמה, שהופק על ידי דני דימבורט, אבי לרנר ומשה דיאמנט.

========

פאק, יה. "ביג לבובסקי" ב-2:14 דקות. (באדיבות דדי סיטון)

===========

"אביבה אהובתי" במקום החמישי בטבלת המבקרים של "עכבר העיר" עם ציון ממוצע של ארבעה כוכבים. כולל חמישה כוכבים מיהודה סתיו וארבעה כוכבים וחצי ממאיר שניצר. האם היה סרט ישראלי עם ביקורות טובות יותר מאז "כנפיים שבורות"? "מדורת השבט"? מישהו זוכר?

==========

אחרי סקופ מצוין על העיצוב של "הצופה", מפציץ עידוק שנית עם אייטם משובח על המודעה הביזארית של שודדי הקאריביים 2 המצטטת טוקבקים ב"וואלה". שתי שאלות משלי: 1. מי מבטיח שמפיצי הסרט אינם עומדים גם מאחורי הטוקבקים האנונימיים המהללים? 2. האם "וואלה" יתבעו אותם?

ובכלל, אתם לא מרגישים ריח של נואשות בקמפיין המחודש של פורום פילם ופרסום גולן למען שודדי הקאריביים 2? שלטי החוצות החדשים, עם הטקסט השחור על הרקע הצהוב, הם מהמכוערים ביותר שראיתי מימיי, והטקסט ("מה? עוד לא ראיתם?!") מציע תחביר ברמה של כיתה ב'. בטח מבאס לעבוד בפורום פילם, לשווק סרטים בשנת 2006, עם מנטליות שיווקית של 1976. מעניין אם אורן אביב, הנשיא החדש של אולפני דיסני, והנשיא הראשון בתולדות החברה שגם יודע קצת לקרוא עברית (מסאנדיי-סקול, הוריו היו ישראלים), ישים לב לשטויות שעושה הזכיין הישראלי שלו.

============

זוכרים את סרט השנה?

הנה מגיע המקום השני. גאוני. מבריק.

(ויה "וואלה תרבות")

סטיוארט קופלנד, המתופף של פוליס, גדל בביירות בזכות עבודתו של אביו, שהיה דיפלומט בריטי. ב-1982 הוא ראה בבי.בי.סי איך חיל האוויר הישראלי הורס את השכונה בה גדל. מאז הוא שונא את ישראל. עזבו כרגע את השאלה האם ההפצצות היו מוצדקות או לא, נסו רגע להתחבר לתחושה הזאת: לראות את הבית שבו גדלתם מושמד (דוד אופק עסק בזה באופן די מקורי בסרטו הקצר "בית", בו רואה סבתו את בית ילדותה בעירק מושמד על ידי טיל אמריקאי, בשעה שביתה הנוכחי ברמת גן מאויים על ידי טילים סקאד עירקיים). כשראיינתי פעם את בועז יכין, שהוריו ישראליים, ושקופלנד הלחין לו את סרטו הראשון "פרש", הוא סיפר לי שהם שוחחו על כך רבות, ושקופלנד פשוט לא מסוגל לסלוח לישראל.

והנה זה קורה שוב. הפעם עם המלחין גבריאל יארד ("בטי בלו", "הפצוע האנגלי"), יליד לבנון, שפרש מהלחנת סרטו החדש של אבי נשר – למרות שהוא מבין את הצד של ישראל במלחמה – בגלל תגובה רגשית לעובדה שמטוסי חיל האוויר הישראלי משמידים את השכונה בה גרות עדיין אמו ואחותו.

continue reading…

אהבתי את "אביבה אהובתי". לכו לראות. יוצא מחר. הנה הביקורת.

את הביקורת שלי על "אביבה אהובתי" כתבתי אחרי צפייה אחת, שהופתעתי מכמה התרגשתי בה. השבוע ראיתי את הסרט פעם שניה. והופתעתי כמה התרגשתי ממנו אפילו יותר. ביקורת שנכתבת אחר צפייה שנייה יכולה לרדת לפרטים יותר מדויקים מכזו שנכתבת בקווים כלליים אחרי צפייה אחת (החלון בסוף ובהתחלה, גיליתי בצפייה שנייה, כלל אינו אותו חלון. אבל הוא בהחלט כן חלק מאותו מערך ויזואלי אותו תיארתי).
אנסה בסוף השבוע לכתוב קטע נוסף, אישי בהרבה על אביבה ועלי.

לפני כחודשיים היה פול ורהובן ארבעה ימים בארץ לצלם סצינות לסרטו החדש, "ספר שחור". עכשיו יש כבר טריילר. בהולנדית.

=============

הנה תגובה שקיבלתי לביקורתי על "סופרמן חוזר", מאילת ברעם (המסתתרת בימים אלה תחת האלטר אגו שלה אילת ברעם-צברי), לשעבר קולגה יקרה מימי "העיר" וכיום אשת מכון ויצמן. אילת רוצה לייצג את עמדת האשה הכועסת בסוגיית המוסר של סופרמן.

קראתי את הביקורת שלך על "סופרמן חוזר" וגם את כל שאר הביקורות שמצאתי ברשת, ויש לי תחושה עמומה שלא ראינו אותו סרט. כולכם כתבתם שלמרות השנים שחלפו, התמימות שנכתשה והאפלה שקפצה עלינו מאז שנות השמונים המוקדמות, סופרמן נשאר צודק ומוסרי מאי פעם. אתה כתבת שציפית ל"סופרמן שיהיה יותר מיוסר, יותר אנוכי, פחות פטריוטי, פחות זמין לכל העולם", מישהו המתכנה ארמדילו בעין הדג כתב ש"שום דבר לא קרה לאיש הברזל במהלך מסעו, ולכן הוא חוזר למטרופוליס בדיוק אותו סופרמן: מוסרי, בטוח בדרכו, ותמיד צודק", ועוד מבקר דיבר על "עמוד שדרה מוסרי יצוק מבטון" של איש הפלדה.
בוא נחשוב על זה לרגע: הבחור נעלם לחמש שנים בלי להגיד אפילו שלום לבחורה שהוא יוצא איתה. הוא עוזב אותה אבלה, דואגת ובהיריון בלי להגיד מילה או להשאיר מכתב פרידה, ולהגנתו הוא מסביר שזה בגלל שהיה לו קשה. חצי עשור אחר כך הוא חוזר לחייה בצפייה הגברית טיפוסית שהיא בטח יושבת ומחכה לו. כשהוא מגלה שהיא מאורסת ואם לילד, הוא מחכה שבעלה והילד ירדו לאכול ארוחת ערב, ומנסה לפתות אותה בהפסקת הסיגריה שלה. כשהוא רואה שהיא לא רוצה לדבר איתו הוא שולח אליה מבט כלבלבי ורק מבקש "להראות לה משהו… בבקשה", כשהוא מתכוון למעשה להראות לה מה היא מפסידה אם היא לא איתו, תוך ניצול מודע של יכולותיו העל-טבעיות. כשהיא אומרת לו שבעלה טייס ומרים אותה כל הזמן, הוא אומר לה "כן, אבל לא ככה", והיא מגלה את עצמה עשרות מטרים מעל הרצפה ונאלצת להיצמד אליו ולשקר לבעלה אחר כך.
אם הייתי חברה של לויס והיא היתה מתקשרת לספר לי מה קרה הערב, התגובה שלי היתה "איזה סופר-מניאק!" ולא "פששש, איזה עמוד שדרה מוסרי יצוק מבטון!". גבר עם עמוד שדרה מוסרי יצוק מבטון היה רואה את התמונה של לויס עם הבעל והילד והולך למצוא לו עבודה ב"מטרופוליס טיימס" בלי להציק ולצותת ולעקוב אחריה בבית. מצד שני, גבר כזה היה דמות תבוסתנית ובלתי נסבלת אפילו במונחי ג'יין אוסטן ואני מאוד שמחה שגיבור העל שלי הוא לא כזה.
אז איך בכל זאת נסביר את הביקורות הצוננות שקבלה אישיותו של סופרמן כגיבור אובר-מוסרי? אני נאלצת להניח שזה פשוט כי כולכם בנים (אפילו אלו בינינו שכותבים ב"עלמה"). או שהתעלמתם מקטעי הדיאלוגים בצפייה לפיצוצים שיבואו, או שפשוט בתור גברים, זו נראית לכם התנהגות מוסרית, צודקת ולא אנוכית. אגב, אם כבר מדברים על "פחות זמין לכל העולם", נראה לי מאוד ברור מהסרט שאם לויס היתה מתמסרת לו על הגג, הוא לא היה כל-כך זמין לכל העולם, ופרץ הפעלתנות שתקף אותו (כולל מניעת שוד במעדניה והרחבת פעילותו לגותאם סיטי, אם אתה זוכר) היתה דרכו להעסיק את עצמו כדי לא לחשוב על מצבו האישי המצער.

אילת ברעם-צברי

אז ככה. גברים ממאדים, נשים מנוגה? ומה קורה כשהגבר הוא מקריפטון? מה אני יודע על נימוסי החיזור של גברי קריפטון? הרי אבא שלו הוא מרלון ברנדו, לא בדיוק המחזר הכי רגיש ביקום. וחוץ מזה, השמש הצהובה של כדור הארץ בטח אוטמת את יכולתו, המצומצמת מלכתחילה, לבטא רגשות. ובואי נדבר לרגע על עמוד השדרה המוסרי של לויס ליין: היא זוכה בפוליצר על המאמר שכתבה "למה העולם לא זקוק לסופרמן?". איך לדעתך חברי ועדת חלוקת הפרס היו מגיבים אם הם היו מגלים שהיא שכבה עם מושא הסיקור שלה? היו מעניקים לה פוליצר, או מכתב פיטורים? אבל פרץ האלטרואיזם הגלובלי שלו כדרכו לשחרור תסכול מיני? אהבתי.

============

אם אתם רוצים לעבוד אצל מארק קובן, המפיק של "לילה טוב ובהצלחה" והבעלים של רשת בתי הקולנוע לנדמארק (ושל קבוצת הכדורסל הדאלאס מאווריקס), יש לו אתגר בשבילכם עם הצעת עבודה בצידה. אם אתם עובדים בתחום הקולנוע, שיווק והפצה, כדאי לכם לקרוא את התגובות של קוראי הבלוג שלו. יש שם כמה רעיונות לא רעים. (תודה לחנן כהן על הלינק).

=============

לעצור את המלחמה עכשיו!

זהו. הגיע הזמן לנער את אבק האסקפיזם ולצעוק: לעצור את המלחמה הזאת מיד!

=======

כששוחחתי עם אלן ברלינר בפסטיבל ירושלים דיברנו על כך שבחמש השנים שחלפו בין סרטו הקודם לסרטו הנוכחי, "ער לרווחה", הקולנוע התיעודי עבר מהפכה באמריקה והפך למוצר מסחרי לכל דבר, עם להיטים ושוברי קופות. האם הוא לא מרגיש שהוא קצת נשאר מחוץ לחגיגה? "בשלב מאוד מוקדם של הקריירה שלי", הוא ענה, "הבנתי שאני לא הולך להתעשר מהעבודה שלי. וזה בסדר גמור מבחינתי. גם אשתי שרי השלימה עם זה. אני בא מעולם האמנות הפלסטית, מבחינתי זה הישג אם סרט שלי מוקרן פעם אחת בגלריה. אף סרט שלי לא הוקרן מעולם בקולנוע באופן מסחרי, ואני מעדיף להקרין את סרטי בפני סטודנטים ולחשוב שאולי איכשהו זה ישפיע עליהם, מאשר לזכות להפצה מסחרית רחבה של סרטי".
יום אחרי שיחתנו נודע לי ש"ער לרווחה", שהופק בשיתוף HBO, ייצא לבתי הקולנוע באמריקה באיזור נובמבר, כדי להכשיר אותו לקמפיין לאוסקר. כשנתקלתי בברלינר שוב בסינמטק, ברכתי אותו על כך שהנה יוצא סרטו הראשון להפצה מסחרית. "כן", הוא חייך, "נחמד ששמת לב. אבל זה יהיה רק בעותק אחד בלוס אנג'לס. האנשים ב-HBO רק רוצים לבדוק את האפשרות הזאת, זה לא נראה לי משהו רציני במיוחד". אבל כנראה ש-HBO מאמינה בסיכויי האוסקר של ברלינר יותר ממנו, כי כשהגיע הזמן לקנות את זכויות ההקרנה של הסרט בישראל, הם שמרו לעצמם שם מרווח די מכובד, בתקווה שיהיו לו חיים גם בבתי הקולנוע.
מי שקנה את זכויות ההקרנה של "ער לרווחה" בארץ הוא ערוץ יס-דוקו (שבכך מחזיק בידיו את ספריית סרטיו המלאה של ברלינר). הסרט יוכל להיות מוקרן בערוץ לא לפני 1.5.2007. רק עוד תשעה חודשים.

===============

הווארד פיינסטין, שהיה בצוות השיפוט של פסטיבל ירושלים בקטגוריה הדוקומנטרית ובסרט הקצר, מסכם את הפסטיבל. שמחתי לקרוא שהשופטים הישראליים סרבו להגיע לארוחת הערב המסורתית בביתו של אהוד אולמרט, אירוע שאני מקפיד להתרחק ממנו, מסיבות פוליטיות לחלוטין, מיום שהוזמנתי אליו לראשונה. שמחתי גם לקרוא שהוא הבחין ב"הבטחוניים" של שמעון דותן, סרט תיעודי מרשים מאוד, שאמנם יצא מהפסטיבל בידיים ריקות מפרסים, אבל כנראה הותיר רושם בקרב השופטים.

============

שלשום מלאו 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד על ידי מחתרת האצ"ל. אתמול קיבל עמוס גיתאי פרס על מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע היהודי בסן פרנסיסקו. צירוף מקרים?
אפרופו, עמוס גיתאי. תראו איזה ראיון מצחיק ומשונה מצאתי איתו. הראיון, שנערך השבוע לרגל הצגת סרטיו בסן פרנסיסקו, נעשה על ידי ברנש שמודה שאהב את סרטיו אבל כנראה לא ממש הבין אותם, או אפילו ראה אותם. אבל דווקא בגלל שהשאלות כל כך אינפנטיליות, התשובות של גיתאי נורא ברורות. סוף סוף מישהו מבקש ממנו שיסביר למה הוא התכוון. זהב.

================

והנה עוד חומר קריאה משובח. תמלול של מפגש שנערך בפברואר בין מייק ניקולס ואיליין מיי. השניים שוחחו, וענו לשאלות מהקהל, אחרי הקרנת סרטה של מיי "אישתר", במסגרת רטרוספקטיבה של כל סרטיה שנערכה בלינקולן סנטר (המילה "רטרוספקטיבה" נכתבת מעט בציניות: מיי, אולי הבמאית הכי מושכת-צרות בתולדות הוליווד, ביימה בסך הכל ארבעה סרטים, שלושה מתוכם כמעט נגנזו, נערכו מחדש, ונלקחו משליטתה).
ניקולס ומיי התחילו את הקריירה ביחד בשנות החמישים כצמד קומי בשיקגו, שזכה להצלחה אדירה ברחבי אמריקה. ניקולס הפך לבמאי תיאטרון מבוקש בשנות הששים, ומיי נהייתה מחזאית ושחקנית. ניקולס הפך מאז לאחד מבמאי התיאטרון והקולנוע המהוללים, המצליחים, והחשובים בתולדות הוליווד המודרנית (סרטיו הראשונים, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "הבוגר", "ידע הבשרים" ו"מילכוד 22" עשו מהפכות של תוכן וצורה בהוליווד). מיי, אם מאמינים לאגדות, היתה לעומתו במאית קפריזית, שמושכת אליה רק צרות ומחלוקות. השיחה הנוכחית ביניהן, כמו גם ההכרה המחודשת והמוצדקת לה זוכים סרטיה (שהיו לא פחות מהפכניים, אלא שזכו לפחות תשומת לב מצד העולם כי איש כמעט לא ראה אותם), מעניקה קונטקסת פמיניסטי ל"קללה" של איליין מיי: היא היתה אשה שלא הסכימה להיות נחמדה. ואת זה בהוליווד, כנראה עד היום, לא מצליחים לקבל.
נ.ב: למנהלי הסינמטקים – ארבעה סרטים בסך הכל, עותקים חדשים, הם כבר מסתובבים, אפשר אולי גם?

=============

יש מעט מאוד שירים של דפש מוד שאני לא אוהב, ו"I Just Can't Get Enough", עוד מהפאזה הוינס קלארקית שלהם, עומד בראשם. לא מעט בגלל התגובה הישראלית המעט ניאנדרטלית אליו, כשהוא מנוגן מול המונים, שמעולם לא הצלחתי להבין לא רק איך, מתי ולמה היא נוצרה, אלא בעיקר למה היא שרדה עד היום והפכה למעין תגובת פולחן מוסכמת.
אבל הנה, רגע לפני דפש מוד יתמודדו לראשונה בחיים עם 49,999 איש (מינוס אני) צועקים "בפה, בתחת" בעברית בפזמון של השיר (שאפשר רק להתפלל שהם לא ינגנו), יש שני בלוגרים שמצליחים להתמודד בהומור לא רע עם התרומה הגדולה ביותר של ישראל לאלקטרו-פופ הבריטי של האייטיז.
אודי שרבני כתב תסריט משעשע מאוד, המוצע לכל דיכפין, להפקת מוקומנטרי על האיש שהמציא את "בפה, בתחת" (ורק הערה קטנה לסיפא של התסריט: אני כמעט בטוח, אם כי חלפו כבר 20 שנה ומי באמת זוכר, שקריאות ה"בפה, בתחת", כמו גם ההצלחה ההיסטרית של השיר במועדונים בארץ הגיעו רק ב-1985, כשיצא אלבום האוסף הראשון של דפש מוד. זו היתה השנה בה הערסים גילו את דפש מוד. "Speak and Spell", האלבום מ-1981 ממנו לקוח השיר, בכלל לא יצא בהדפסה מקומית בארץ אז).
והנה עוד מישהו שכותב לדפשים מכתב בו הוא מאיץ בהם לשיר את השיר בהופעתם בפארק, ומסביר להם את פשר התגובה ההמונית אליו. אם זה לא היה כל כך מביך, הייתי חושב שזה די שנון.

=============

ובחזרה לשורה הראשונה: זה הזמן להיות פוליטי. וזה המקום שלי לעשות את זה. להפסיק את המלחמה עכשיו! די עם "יחד ננצח", "יחד נתגבר", "יחד נתחבק". די. פשוט לצאת מלבנון. עדיף ביום ה-12 מאשר ביום ה-1012.

שמעו שיר של סטילי דן, ועל צליליו קראו את הסיפור המשעשע הבא.

בבתי הקולנוע באמריקה יצא בשבוע שעבר הסרט החדש של אוון ווילסון, "You, Me and Dupree", המספר על ברנש בשם דופרי (ווילסון) המתנחל על ספתם של חבריו (קייט הדסון ומט דילון) ומשבש להם את החיים. מי שהתבאסו מהסרט, עוד לפני שראו אותו, הם וולטר בקר ודונלד פייגן, חברי סטילי דן, שכתבו ב-2000 את השיר "Cousin Dupree" שמספר על בטלן בשם דופרי שמתנחל על הספה של דודה שלו ומתחרמן מהבת דודה שלו. וולט ודון חושבים שהרעיון לסרט של אוון ווילסון גנוב מהשיר שלהם.
אז הם ישבו וכתבו מכתב בנושא, ופירסמו אותו באתר שלהם. הנה הוא. מכתב מצחיק. הם כתבו אותו ללוק ווילסון, אח של אוון, כדי לקטר על האח שלו. והם יורדים שם לא מעט על האחים ועל הסרטים שלהם. אבל המכתב הזה גם קצת מריר, ומהבחינה הזאת הוא כמעט לא נעים. ואני אפילו מאמין שהם צודקים, אבל הפוך: לא שהשיר שלהם היווה השראה לסרט, אלא שהשיר שלהם היווה השראה לשמו של הגיבור בעלילה שלא ממש קשורה לשיר (ואם כבר, היא נשמעת גנובה יותר מהשיר "Bed and Breakfast Man" של מאדנס, או ממערכוני "הדבר שלא עזב" של ג'ון בלושי מימי "סאטרדיי נייט לייב"). האם במקרה כזה הגיע לסטילי דן קרדיט על ההשראה? בהחלט. האם יש להם קייס משפטי? אני לא בטוח. (על המכתב של סטילי דן קראתי לראשונה אצל ג'פרי וולס, ואתם בטח כבר מבינים שאם תיכנסו לבלוג שלו פעם ביום לא תצטרכו יותר להיכנס לשלי. אבל זו תהיה טעות. כי איפה תשמעו את שיר המחלוקת אם לא אצלי?)

=============

אין לי "מעריב" של סוף השבוע אבל סיפרו לי שגל אוחובסקי כינה אותי שם "מבקר חשוב" בגלל שהבנתי את "הבועה". יש לי קצת בעיה עם זה שיוצר חושב שמבקר הוא "חשוב" כי הוא אהב את סרטו ושמבקרת היא "מגעילה" בגלל שהיא לא אהבה. ומה יהיה בסרט הבא? אם אני אשנא את הסרט והיא תחבב אותו, האם אני אשאר "חשוב" והיא "מגעילה"?
Having said that, ואחרי שכתבתי מפורשות שבצמד פוקס/אוחובסקי יש בעיני רק קולנוען אחד, אני חייב להזכיר שאוחובסקי אולי לא יכול לשבת בשקט ולשתוק בתור מי שחוטף ביקורות, אבל בתור מבקר הוא עדיין אס. אחרי שהגדיר את "דור הפודרה" של הזמר הישראלי (אביתר בנאי המוקדם ובני דורו) הוא מגדיר השבוע ב"טיים אאוט" את "דור הפוטושופ" – קרן פלס וכו'. ואתמול ב"כוכב נולד" עולה לשיר שגריר דור הפוטושופ, הראל סקעת, מול עיניו של המבקר/שופט/תסריטאי/מפיק גל אוחובסקי. זו מדינה חסרת רחמים. מעניין אם הראל סקעת חושב שאוחובסקי הוא חבקר חשוב.

==============

ועוד בענייני אוחובסקי/פוקס: ביום ראשון לפני שבועיים, כשאני בפסטיבל ירושלים מעביר את הזמן בין סרטים, מצלצל הטלפון. על הקו: איתן פוקס. לפני שהוא מתחיל לדבר, כבר לא נוח לי. אם הוא יגיד "תודה על הביקורת" לא נוח לי. אני לא כותב ביקורת חיובית כדי לקבל תודה. אם הוא ירצה להתקומם כנגד משהו שבכל זאת כתבתי בגנות הסרט (והמערכה השלישית המקרטעת שלו), גם לזה אין לי כוח. אבל אני מאזין בסבלנות. הוא בכלל התקשר בעניין אחר לגמרי, לספר לי (והבנתי אחר כך שגם לעיתונאים נוספים) משהו על תלאותיו של במאי בשבוע בכורת סרטו. מה מתברר? שבקולנוע רב-אור במגדל האופרה בתל אביב, מפעילים את נורת המקרנה לא בעוצמה המקסימלית שלה. לא ברור אם זו היתה נורה ישנה שכוחה נחלש (יש בכלל דבר כזה?) או נורה רגילה שפשוט לא קיבלה את כמות הוואטים האופטימלית. התוצאה היתה הקרנה כהה ועכורה ונטולת צבעים. הוא טען שאחרי שיחת טלפון לוהטת בין המפיץ ובין מנהל הרשת העניין סודר.
אני לא פעם מתלונן על חוויית הצפיה הגרועה ברוב בתי הקולנוע בארץ מנקודת מבטו של הצופה, אבל זו פעם ראשונה שאני שומע איך התנאים הירודים, וחוסר ההכשרה של מפעילי הציוד, פוגעים גם בקולנוענים. אז לטובת מנהלי בתי הקולנוע שמבין קוראינו הנה הבהרה: הקטנת הוואטים לנורת המקרן לא תאריך את ימיו ולא תחסוך לכם כסף, היא רק תחשיך ותכער את התמונה. רוג'ר איברט כתב על הנושא הזה בלהט לא פעם. הנה, דוגמה:

Train projectionists to show films at the proper light and sound levels. Twenty years after I first wrote about this problem, many movie theaters continue the insane practice of dialing down the intensity of projector lamps under the mistaken belief that they can reduce their power bills and extend lamp life. As a result, many movies are projected so dimly that their impact is diminished. I've quoted Eastman Kodak experts who say the light level has no effect on bulb life.

והוא כתב על כך עוד גם כאן, כאן, כאן וכאן. אנא תלו בחדרי ההקרנה.

אבל לא על זה הסיפור שלי בכלל. באמצע שיחתנו נכבה הטלפון שלי. הסוללה התרוקנה. תיכננתי להתקשר אליו חזרה למחרת, כשהסוללה טעונה, ולשמוע את סוף סיפור נורת המקרן. אבל כהרגלי, שכחתי. בסוף השבוע קראתי במדורו של אוחובסקי ב"טיים אאוט" שבשני בבוקר, בבוקר ששכחתי להתקשר, נפטר במפתיע אביו של פוקס (אני זוכר את פוקס מציג את אביו בפני קהל הפרמיירה של "ללכת על המים" בפסטיבל ברלין, זמן לא רב אחרי שאמו נפטרה). כמובן שמיד הרגשתי אשם. אבל אחרי שהתגברתי על זה, חזרתי לחשוב על "הבועה". הסרט הזה, תאהבו אותו או לא, מצליח להיות מדויק. עם כל האורנה ואלה והכוכב נולד והחיוכים והנשיקות והרצון להיות עליזים ולחיות בגאווה מחוץ לארון והשאיפה להמשיך לחיות חיים של קסם בימי קסאם, ואז כשאתה עושה על זה סרט, באותו שבוע אתה מתייתם מאביך ופורצת מלחמה. עם כל מגרעותיו, אני באמת חושב שיש ב"הבועה" דקות אבחנה ועומק שאולי קל להחמיץ כשבאים לצפות בסרט שחושבים שהוא יהיה אסקפיסטי. והוא לא.