הערב ייפתח באשדוד פסטיבל קולנוע. סליחה, אבל הצירוף "פסטיבל קולנוע אשדוד" נשמע לא פחות משונה מהצירוף המד"בי "בסיס נאס"א במעלות תרשיחא". אבל הכל יכול לקרות. אם מישהו מקוראי אתר זה גר באשדוד ופוקד את הפסטיבל, או מגיע מרחוק כדי להספיק לצפות במיטב התוצרת הקולנועית האשדודית, אשמח לשמוע חוות דעת. איך הסרטים, איך הפסטיבל. ובעיקר אני סקרן לדעת האם הסרטים הזרים מוקרנים מדי.וי.די/וידיאו או מפילם. איכשהו אין זכר לציון הזה בתוכניית הפסטיבל.
אה, כן. תכנית הפסטיבל. ניסיתי, באמת שכן, למצוא שניים-שלושה סרטים שמסקרן אותי לראות מתוך שאיפה לקפוץ לאדשדוד ליום מרוכז אחד ולדגום את הפסטיבל. חוץ מסרט אחד, "הדרך לקוקטבל", לא שמעתי קודם על אף סרט אחר שמוקרן בפסטיבל. האם זה מעיד עליי, או על סרטי הפסטיבל? בקושי רב גירדתי סרט או שניים שאולי היו מסקרנים אותי, עד שהגעתי לעמוד המוקדש לז'אן-מרק בר, אחד מאורחי הפסטיבל (ומי שהיה פעם, בימי "הכחול הגדול", אחד השחקנים הנחשקים על בנות ישראל, לפני שהפך לגבר אפרפר ומקריח עם כשרון בימוי בינוני). בשלושת סרטיו כבמאי משחקת הצרפתייה החיננית והנועזת אלודי בּוּשֶה (Elodie Bouchez). שלוש פעמים כתוב שמה, ברשימת הקרדיטים של שלושה סרטים שונים, בעמוד אחד (עמ' 13). פעם אחת כתוב שמה אלודי בושז'. בפעם השנייה: אלודי באוצ'יז' (נשבע לכם!). בפעם השלישית: אלודי באוצ'יז. בהן צדק, אין לי שום עניין להתקרב לפסטיבל קולנוע שזו מידת ההקפדה שלו על פרטים שוליים כמו שמם של שחקני סרטיו. דבר אחר: ז'אן-מרק בר מוצג בתוכנייה כמי ששיחק בכל סרטיו של לארס פון טרייר. הוא שיחק בחמישה מסרטיו. אודו קייר, לעומת זאת, הוא אחד ממושאי ההשראה של פון טרייר והוא הופיע בתפקידי משנה בעשרה מסרטיו של פון טרייר. כפול מבר. אבל על קייר, אורח נוסף בפסטיבל, לא כתוב במילה על הקשר שלו עם פון טרייר. בקיצור, מצ'וקמק כל העסק הזה. אשמח לשמוע מכם איך נראה הפסטיבל בשטח. האם התוכנייה עושה לו עוול, או מייצגת אותו נאמנה?

ואם כבר אנחנו בדרום, הנה מכתבה של שירלי סמולהייזר ממצפה רמון, שכתבה לרוג'ר איברט תגובה לביקורת שלו על אינסטינקט בסיסי 2. סמולהייזר אהבה את הסרט. האם יש לנו סרט פולחן בהתהוות? הנה מכתבה:

From: Shirley Smalheiser, Mitzpe Ramon, Israel

You should've given "Basic Instinct 2" the 4 stars the last line of your review suggested. My husband & I saw this film yesterday in Israel. We loved it. It's a romp… it's fun… it's beautifully mounted…it's unabashedly tintillating… Sharon Stone is gorgeous…. It's a mystery that leaves you wondering and discussing the ending
with others, just as did the original. What else do you want from a movie? So the plot is outrageous…So What? Just suspend disbelieve and sit back and enjoy!

Shirley Smalheiser

ומה שאני לא מבין הוא איפה רואים סרטים במצפה רמון?

חידה לחג: מאיזה סרט לקוחה הנעימה הזאת?

יונתן, בתגובה 2, פתר הרבה יותר מהר ממה שתכננתי.

הנה עוד אחת. מאותו סרט.

הלילה בחצות ישודר ביס הסרט "Homecoming" של ג'ו דנטה. בעברית הם קראו לו "מת לבחור". באסה. מדובר ב-50 דקות די מבריקות, המחזירות את ז'אנר סרטי האימה והזומבים אל המקורות הפוליטיים והסאטיריים שלהם מראשית ימי ג'ורג' רומרו. מדובר בפרק המוצלח ביותר בסדרה "אשפי האימה" של שואו-טיים, ובאחד הרגעים היפים ביותר בשנת הקולנוע האחרונה, שהיתה רווייה סרטים מחאתיים וביקורתיים כלפי הממשל הנוכחי והנלחם מלחמה מומצאת, עם הרוגים אמיתיים. תזכורת: ג'ו דנטה הוא אחד הבמאים האהובים עלי, ומי שמצליח להיות גם אשף בז'אנרים שהוא עובד בהם, אבל גם בעל חוש הומור ארסי ונטייה לטקסטים סאטיריים מפתיעים בחריפותם.  

ב-4 במאי ייפתח פסטיבל הקולנוע הצרפתי, אחד האירועים השנתיים היותר סימפטיים בסינמטק תל אביב. לכבוד האירוע ביקשו יוזמי הפסטיבל מ-21 מבקרי קולנוע שייבחרו את שלושת הסרטים הצרפתיים האהובים עליהם. הנה הבחירות:

  להמשך הקריאה…

אולי התחלה של מסורת שבועית? נראה.

קודם כל, קטע מוזיקלי. הנה מארק מות'רסבו, לשעבר סולן Devo, להקת גל חדש מופרעת ומשעשעת, וכיום מלחין סרטים שנון מאוד שמרבה לעבוד עם ווס אנדרסון. מת'רסבו, אם תרצו, מכניס את ה"רוק" ל"רוקוקו". הקטע לקוח מ"עמוק במים", הקטע נקרא "המתקפה על פינג איילנד". אם ראיתם את הסרט אתם בוודאי זוכרים את הסצינה. אם לא ראיתם, אתם מתבקשים להדביק פערים.

לקח לי לזמן להגיע להכרעה הזאת, אבל בלוג הקולנוע הטוב ביותר ביקום מסתתר בתחתית עמוד הבית של רוג'ר איברט. לבלוג קוראים "Scanners" (על שם סרטו של דיוויד קרוננברג?) וכותב אותו ג'ים אמרסון, עורך האתר של איברט. הוא לא מתעסק ממש בביקורות, מן הסתם כדי לא לדרוך על הערוגה של הבוס שלו, אלא מספק פרשנות מושחזת במיוחד על מה שקורה כרגע בעולם הקולנוע, ובעיקר ביחסי הכוחות בין תעשיית הקולנוע והמדיה. העובדה שהוא מתפרסם באתר ביקורת הקולנוע הנקרא ביותר בעולם (כך, לפחות, התגאה פעם איברט) עוד עשויה להפוך את אמרסון תוך זמן קצר לאחד האנשים המשפיעים בתעשייה (האם ג'וב יוקרתי ב"ניו יורק טיימס" או ב"לוס אנג'לס טיימס" נראה בעתידו?).

השבוע מפנה אמרסון לבלוג של המבקר רוג'ר מור (נו, לא רוג'ר מור ההוא) מפלורידה, שהוא כנראה המבקר היחיד באמריקה שהוזמן להקרנת עיתונאים לסרט של רוב שניידר "Benchwarmers". ההזמנה, כנראה, נעשתה בטעות. וסוני, שמפיצה את הסרט, התחילה להילחם בעיתון של מור ובכל העיתונים באותה רשת שמפרסמים בסינדיקציה. זה סיפור משעשע, אבל מי שמקצוע העיתונות יקר לו, ומוסד הביקורת, וגם אמנות הקולנוע, עשוי להתחלחל ממנו ומהשלכותיו.

אצלו קראתי לראשונה לפני ארבעה ימים שה"ניו יורק טיימס" הגיש את שמה של מנולה דארגיס, מבקרת הקולנוע של העיתון, כמועמדת לפרס פוליצר. איזו מבקרת נפלאה. אני בעדה.

ואצלו קראתי את הסיפור המופלא על מבקר הקולנוע שהיה מעתיק פסקאות שלמות מביקורות של אחרים. בן דומנש, שעובד בין השאר ככותב נאומים בממשל בוש, מחזיק בלוג שנקנה באחרונה על ידי ה"וושינגטון פוסט", עד שהתברר שהוא פשוט גונב ביקורות. למשל מ"סאלון.קום". הוא פוטר כמובן.

וזה מוביל אותי למבקר הישראלי עדן גוריון, שביקר כאן באתר והשאיר לינק לביקורות שלו ב"בידור ובמה". ובכן, לא נעים לי, כי אם גוריון היה כאן אני מניח שהוא מחבב את האתר ואת בעליו, ולא הייתי רוצה להעליב את מעט האנשים שעדיין מחבבים את האתר שלי, אבל למקרא הטקסטים שלו אני יכול רק לקוות שמדובר במישהו צעיר מאוד, שעוד ייקח עצמו בידיים, ילך ללמוד ויתעסק באופן רציני יותר בכתיבה ביקורתית. אין לי בעיה עם זה שגוריון שנא את "מחבואים" של האנקה, אין קשר בין טעם ובין איכות של מבקר, אלא לאופן שבו הוא ניסח את סלידתו. אכן, מקריאת הטוקבקים בוויינט ובוואלה, נדמה שרוב רוכשי הכרטיסים הרגישו בדיוק כמו, סלידה עזה מהסרט ושיעמום רב. אפילו אני מסויג ממנו. אבל רבאק, תן נימוק. תתמודד איתו. תפעיל שיקול דעת. תוכיח אותו. תתנסח.

בביקורת על "ונדטה" כתב גוריון: "כן, כמו שהבנתם, "ונדטה" הוא סרט שתומך לחלוטין בטרור כדרך פעולה לגיטימית ובכך הוא הולך רחוק יותר אפילו מ"גן עדן עכשיו". מדובר אולי בסרט האקשן הכי שמאלני…". אללי. "ונדטה" תומך לחלוטין בטרור? בטוח? ואני לא משוכנע שזה מה שגוריון רצה שיישתמע, אבל הקירבה בין שני המשפטים הרצופים מניבה את המסקנה שהשמאלנים תומכים בטרור. הצילו.

שלום, זהו הפוסט ה-100. איך נחגוג?

רציתי לכתוב עוד על "מחבואים" של מיכאל האנקה, אבל נשאיר את זה להמשך השבוע. בינתיים, צפו בסרט כדי שנוכל להתפלפל עליו.

הפוסט הזה מוקדש לגלעד. אחד הקבועים כאן, מישהו שכנראה יודע על מה הוא מדבר, אבל לא יודע איך לדבר. לא נורא. זו לא סדנת חינוך ונימוסים.

בטון האופייני לו, גלעד כתב לפני כמה ימים תגובה על הסרטים התיעודיים הנעשים בארץ. קראו את זה כאן.

יודע מה, גלעד? אתה צודק. נעשים כאן יותר מדי סרטים תיעודיים בהם הבמאי הוא גם הגיבור, ואם לא גיבור הוא הדמות שמניעה את הסרט. אני אומר את זה בעצמי כבר שנים. אבל כהרגלך, אתה כותב משהו עם גרעין של אמת, אבל מחביא אותו תחת לא מעט יוהרה ועוינות. כי יש מקום לבקר את המגמה, או הנטייה, אבל אם היית טורח לצפות בסרטים, וברור לי שלא צפית בהם, היית מנסח את הטענה אחרת.

אז בוא נלך לפי הסדר. המדד הראשון שלנו צריך להיות האם הסרטים טובים, לא משנה מי עומד במרכזם. "מועדון בית הקברות" ו"סובנירים" הם סרטים טובים מאוד. "מועדון בית הקברות", למרות שהוא יוצא מתוך הקשר המשפחתי של הבמאית, הוא של סרט של התבוננות של צופה חיצוני אל עולם שנראה סגור ובלתי ניתן לפיצוח, והיא מצליחה לפצח אותו, הסרט מכיל רגעים יפהפיים שיצאו נשכרים מכך שהסוביקטים חשו בנוח עם המתבוננת בהם, על שום קרבת המשפחה. "סובנירים" הוא לחלוטין דרמה דוקומנטרית, זן נדיר ומסובך מאוד לעשייה, בו היוצר הוא במפורש גיבור של הסרט, ומתנהג ככזה. התוצאה נראית כמעט עלילתית, ולאו דווקא תיעודית. את "נמוך" אני לא יכול לבקר באופן אובייקטיבי, אבל גם הוא חלק מז'אנר שלם ולגיטימי בו יוצר לוקח מצוקה אישית ויוצא לחקור אותה מכמה נקודות תצפית. אם אתה מבטל את העשייה בגוף ראשון, אתה מוחק מעולמנו את אלן ברלינר הנפלא, את דוד פרלוב העילוי, את דוד אופק החריף, את רוס מקאלווי המצוין, את מייקל אפטד המרגש ואת מייקל מור המבדר. ומה עם ורנר הרצוג, שעושה סרטים שלאו דווקא קשורים לחייו האישיים אבל תמיד מוצגים מנקודת התצפית האישית שלו, ומוגשים בקולו?

אבל אתה אכן שם את האצבע על מצב לא לגמרי נורמלי שקיים בקולנוע התיעודי הישראלי: נראה שסרטים בגוף ראשון הפכו לחלק הארי מבין סרטי התעודה המופקים בארץ. אני קורא לזה "דילמת תומר הימן". "תומר והשרוטים" הוא סרט בגוף ראשון, כי הוא מתעד את חוויותיו של הבמאי עם בני הנוער אותם הוא חונך. אוקיי, מוצדק (אם כי, אני עדיין טוען שהסרט היה יוצא מדויק יותר אם מישהו אחר היה מביים אותו ומעניק מבט חיצוני למתרחש). אבל האם תומר הימן היה צריך להיות כל כך דומיננטי גם ב"אביב" וב"בובות של נייר"? כאן זה כבר ויכוח. אין ספק שנוכחותו של הימן למעשה גורמת לסרטים האלה לקרות, הוא משנה את המציאות של גיבוריו. אבל האם זה הכרחי? האם שני הסרטים האלה היו יוצאים טובים יותר או טובים פחות אם הימן היה נותר מאחורי המצלמה ולא מתערב בחיי גיבוריו? ויש גם את "תסמונת יולי כהן-גרשטל". סרטה, "המחבל שלי", היה תיעוד בגוף ראשון מוצדק. הטענה הרווחת היא שכל אחד מאיתנו, כל אחד, מכיל בתוכו סרט אחד. לכל אחד יש סיפור אישי שהוא יכול לספר. ההבדל בין קולנוענים ושאר האנשים הוא שקולנוענים א) רוצים לספר את הסיפור הזה, ו-ב) יודעים איך (או לפחות אנחנו מקווים שהם יודעים איך לספר סיפור). ב"המחבל שלי" השילוב בין הסיפור הלאומי והחוויה האישית עבד טוב. בשאר סרטיה של כהן-גרשטל הרגשתי בדיוק את מה שגלעד דיבר עליו, איזו מין התבוססות עצמית לא נעימה, אולי אפילו עצלנית. מה שכן, היא לפחות כנה מאוד, וגם זה לא מובן מאליו.

אבל זו אמת לאמיתה שיש המון סוגים של קולנוע תיעודי שנורא מוזנחים בארץ. אחת הסיבות שנורא אהבתי את "אחרי החתונה" של אילת בכר ואת "אסורות" של ענת אבן היא שהם מייצגים עשייה קולנועית מדויקת נורא ונטולת אגו, זו העסוקה בהתבוננות ארוכת נשימה במושאי הצילום, וכריית הסיפור, הדרמה, וההתפתחות הנרטיבית, מתוך שגרת יומם. "מחסומים" של יואב שמיר היה גם כזה. "בית שאן סרט מלחמה" הוא הגרסה המיינסטרימית לסוג הקולנוע הזה. סרטיה התיעודיים של ג'ולי שלז, שהיו מוצלחים בהרבה מסרטיה העלילתיים, היו כאלה.

ומה עם פרופילים וביוגרפיות? מה עם תיעוד היסטורי? גם זה כמעט ולא קיים כאן. סדרה מעולה כמו "מדינת היהודים" מתאפשרת כיום רק כשיש לה מגיש כריזמטי שהקהל עוקב אחריו ומזדהה עימו. "עמוד האש", אחד מההישגים התיעודיים הגדולים בארץ, לא יוכל להיעשות כאן עוד. זה יותר מדי "בי.בי.סי". "בי.בי.סי", כך אני מתרשם, הפך ביטוי גנאי בישראל, בקרנות ואצל הזכיינים.

וכך, נדמה לי, לא נזכה לראות בארץ יצירות אנציקלופדיות כמו אלה של קן ברנס. או סרטים דקי אבחנה כמו אלה של פרדריק ווייזמן, או ד.א פניבייקר, או קולנוע תיעודי כמו של ארול מוריס, שהוא גם אישי מאוד, ומאוד סובייקטיבי, אבל בצורה עלומה, מסוגננת וערמומית מאוד.

אחת הסיבות לכך היא שנדמה שהקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, בראשות דוד פישר, מעדיפה את הסרטים התיעודיים שלה כאלה. כלומר, אישיים. יש מאחורי זה השקפת עולם: אנחנו לא רוצים את הסרט שכל אחד היה יכול לעשות, אלא את הסרט שרק אתה מסוגל להביא, כי הוא קשור בהשקפת עולמך, או בעולמך. אני חושב שדוד פישר עצמו הוא דוגמה מצוינת לגישה הזאת: איש מלבדו לא היה יכול לביים את "רשימת אהבה", הסרט העוסק במשפחתו ובחיפוש שלו ושל אחיו אחר אחות שהם לא ידעו על קיומה, ומדובר בסרט נפלא.

כמוך, גלעד, גם אני חושב שהגישה הזאת יכולה להיות גם מסוכנת. היא פותחת פתח לשרלטנות, לסרטים שהם לא יותר מאוננות עצמית, לסרטים יהירים ומגלומנים, המרוכזים בעצמם. ובהנחה שאתה לא דוד פרלוב, המתעד בכפייתיות את חייך ומנסח אותם בפיוט מילולי וויזואלי, אחרי הסרט האישי הגדול, הסיפור החד פעמי של נסיבות חייך, אין מנוס אלא לחזור לעולם, להתבונן החוצה. וזה הרגע הכי קשה בקולנוע תיעודי, להטביע את עצמך למשך שנים בחיים של אחרים.

אם תבחן את סרטיה האחרים, המאוד רגישים והמאוד שונים, של טלי שמש, תראה קולנוענית שיודעת גם לספר סיפור שהיא אינה קשורה בו, גם לתחקר מתוך שאיפה לשנות את העולם, גם לרגש, וגם להשקיף אל עולמות זרים לה וגם להתבונן פנימה אל משפחתה, אבל עם טלסקופ, איתו היא מביטה על משפחתה מרחוק. שמש היא אמנית אמיתית.

במילים אחרות: זיהית נכון את המגמה, איתרת נכון את פגמיה הפוטנציאליים, אבל פספסת את הטיעון שלך בכך שהפנית אותה לסרטים הלא נכונים. נעשים המון סרטים תיעודיים מחורבנים בארץ. תקוף אותם. אבל נעשים גם לא מעט סרטים מצוינים. עכשיו צריך רק למצוא דרך לעודד את הדוקומנטריסטים שלא רוצים להיות גם סלבס, את אלה שלא עובדים עבור הפריים טיים בערוץ 2. אלה שבאמת זקוקים לסבלנות, לאורך נשימה, לקצב מסוים בצילומים ובעריכה. דוד בן-שטרית, למשל, הוא אחד הדוקומנטריסטים הכי מדהימים שיש כאן בארץ, והוא עושה סרטים שונים לחלוטין מרוב עמיתיו. ויש עוד כמוהו. אני הייתי מקים את "הקרן העוד יותר חדשה" רק עבור הסרטים האלה.

(וגילוי נאות: אני כרגע יושב כלקטור באחד המסלולים הנוכחיים בקרן החדשה, על פי הזמנתה של נואית גבע. אך הביקורת שלי על סרטו של פישר, כמו גם על האג'נדה שלו כמנכ"ל הקרן, כבר פורסמה בעבר וידועה היטב).

ועכשיו למשהו שונה לגמרי: גילדת התסריטאים האמריקאית בחרה, משום מה, את 100 התסריטים הטובים בכל הזמנים. כרגיל ברשימות כאלה יש דברים צפויים, יש הברקות, אבל יש גם כל מיני דברים תמוהים, הכללות מוזרות והשמטות מרגיזות. דפדפו ברשימה. שימו לב שלעשרת המקומות הראשונים מצורף גם דף מהתסריט, כדאי לקרוא. ואפשר להתחיל לחבר רשימה חלופית. כזאת בה "העד" ו"Groundhog Day" משובצים במקומות הרבה יותר גבוהים, כזאת בה "מ.א.ש" ולא "טוטסי" מייצגים את גאוניותו של לארי גלברט, כזאת בה "מלחמת הכוכבים", עם כל אהבתי לסרט, לא נמצא ברשימה. וכזאת העוסקת רק בקולנוע הוליוודי ולא מכניסה את "האשליה הגדולה" ואת "שמונה וחצי" פנימה כמס שפתיים (כי אם מתחילים עם הסרטים הזרים או-הו, כמה דברים חסרים שם).

1. מונה הכניסות שלי מספר לי שכמעט 600 מכם האזינו ל"Here We Go" של ג'ון בראיון מתוך "מוכה אהבה" ורק כעשירית האזינו לנעימה שלו מתוך "האקביז". מעניין. אבל איש לא השאיר תגובה איך היה השיר. אהבתם? כולם מצליחים להפעיל את נגן הפלאש? האם נעים לקרוא לצלילי מוזיקה מסרטים, או מעיק? אם ההיענות חיובית, אמשיך להעלות שירים מדי פעם. 

2. ב-16 במרץ כתבתי כאן על חקירת האף.בי.איי שמרעידה את הוליווד, והמוכרת כבר בתור "תיק פליקאנו". החוקר הפרטי אנתוני פליקאנו נחקר על ידי האף.בי.איי בחשד שעבר על 110 סעיפים של ציתותים בלתי חוקיים, איסוף מידע בלתי חוקי, שוחד ואיומים. מתברר שהוליווד נחלקת לשניים: אלה ששכרו אותו, ואלה שנבלשו על ידו. בדיווח הקודם התפוצצה הפרשה כראש אולפני פראמונט, בראד גריי, זומן לחקירה פדרלית על היכרותו עם פליקאנו. השבוע התווסף עוד שם הוליוודי לרשימה. נגד ג'ון מקטירנן, אחד מבמאי הפעולה האהובים עלי ("מת לחיות", "הטורף", "המרדף אחר אוקטובר האדום"), הוגש כתב אישום בפרשה. האשמה: מקטירנן שיקר לאף.בי.איי כשנשאל על היכרותו עם פליקאנו. מתברר שמקטירנן, בניגוד לתצהיר שהגיש, שכר את שירותיו של פליקאנו כדי שיצותת לשיחותיו של המפיק צ'רלס רובן, שהפיק את "רולרבול". מקטירנן גם השתמש בשירותיו של פליקאנו בעת גירושיו מאשתו. "רולרבול" ו"בייסיק", שני סרטיו האחרונים של מקטירנן, הראו שהברנש כבר לא ממש בכושר. אולי חמש שנים בכלא, העונש המקסימלי על מסירת עדות שקר בחקירה פדרלית, יעזרו לו למצוא השראה מחודשת.

3. הקורא ערן העביר לינק מצוין לאייטם העוסק במגמה ההולכת ומתפשטת של אולפני הקולנוע האמריקאים להוציא סרטים לבתי הקולנוע ללא הקרנות מוקדמות לעיתונאים (אלוהים אדירים, וילנצ'יק מנהל את הוליווד!). רויטרס העלו אייטם דומה בו מביע רוג'ר איברט תמיהה על הנוהל החדש. אחד מראשי האולפנים, מספר איברט, סיפר לו שבכל פעם שאיברט קוטל סרט אימה בתוכנית הטלוויזיה שלו, הוא עושה שירות טוב לסרט. "מספיק להם שאני אגיד שזה סרט מטופש ואלים ואקרים קליפ מתוכו ומבחינתם שירתתי את קהל היעד של הסרט". לכך מצטרפת האימרה הנושנה של הוליווד: "ביקורת רעה היא ביקורת טובה". במילים אחרות, עצם זה שכותבים על סרט, מאייתים את שמו ושמים תמונה מתוכו, היא תמיכה שיווקית מצוינת (לסרט הוליוודי מיינסטרים). מעניין מה נשתנה.

ובארץ? המצב מידרדר. יותר ויותר סרטים יוצאים גם כאן ללא הקרנות מוקדמות, או עם הקרנות המתקיימות יום לפני הבכורה, וממילא אחרי מועד ירידת מוספי סוף השבוע לדפוס. התירוץ הרשמי של היחצנים: "העותק עוד לא הגיע". אני, תסלחו לי, לא מאמין לזה. 

במקביל מנהלים עכשיו המפיצים ויחצניהם, בראשות פרסומאית קולנוע בכירה, מאבק מול העיתונים בניסיון לשכנע את העורכים שביקורות קולנוע צריכות להתפרסם שבוע אחרי היציאה ולא בשבוע היציאה. מה הנימוק? "ביקורות שליליות מזיקות למכירת הכרטיסים". משונה, ואני חשבתי שסרטים מחורבנים מזיקים למכירת הכרטיסים. ומשום מה, לא ראיתי ש"מר וגב' סמית", הסרט השנוא ביותר על מבקרי הקולנוע בארץ ב-2005, ניזוק במכירת הכרטיסים. והאמת, ממתי עיתונאים ומבקרי קולנוע אחראים על מכירת הכרטיסים. מה, אנחנו סוכני השיווק של המפיצים? בעודי זועם על הניסיון הזה של גופים כלכליים להתערב בתכני מערכות העיתונים, אני מתקשה להחליט האם המהלך הזה מעיד על בורות בעולם השיווק (ע"ע "ביקורת רעה היא ביקורת טובה"), או סתם חוצפה.

4. אם אין לכם הוט ולא ראיתם עדיין את "ג'ונבאג", חדרי ההקרנה הביתיים של האוזן השלישית יעזרו לכם להשלים את החור הזה בסוף השבוע. כדאי מאוד לא להחמיץ את הסרט, עם תסריט מופלא ולא שגרתי, שהעניק לאיימי אדאמס האלמונית (או האדמונית) מועמדות מפתיעה לאוסקר.

5. והנה 2100 מילה שלי עם נטלי פורטמן. ועוד כמה מילים על "האיש שבפנים" ו"המסור 2".

6. יובל ריבלין, מבקר הקולנוע של "מקור ראשון", שלח לי את ביקורתו על "מחבואים" של מיכאל האנקה והוא רוצה לפתח דיון בקשר לשוט האחרון בסרט, שהוא טוען שמספק פתרון לתעלומה מי שולח את הקלטות (אם הבנתי נכון). לדעתי אין פתרון. לפחות לא פתרון החלטי. אבל אני משאיר את הדיון בלתי מפותח עד שלפחות חלקכם תצפו בסרט (שיצא היום) ותוכלו להשתתף בו. כל מי שצופה בסרט, שיעדכן כאן.

את הסיפור של "סובנירים", הסרט התיעודי שיזכה בעוד שעה קלה שזכה בדוקאביב, שמעתי לראשונה בחדר העריכה של חליל אפרת, מי שערך את "נמוך", סרטו של עידן אלתרמן שהיתי מעורב בהפקתו. אפרת היה לחוץ לסיים את עריכת "נמוך" כדי לטוס לחו"ל לצילומי הסרט עם שחר כהן. הסרט מספר על מעלליו שלא יאמנו של אבא של כהן. כששמעתי את הסיפורים, ומהכירי את סרט הגמר של כהן בסם שפיגל, "מינוס פלוס" המצחיק והמקורי, הבנתי שיש כאן סיכוי לסרט עם סיפור יוצא דופן שיסופר בדרך משעשעת ומלאת דמיון. עושה רושם שזה מה ששופטי דוק-אביב חשבו. הסרט, כאמור, עומד לזכות הערב בפרס הראשון. איך הסרט? עוד לא ראיתי. הדי.וי.די שלו מונח לידי מיטתי. אצפה בו הלילה ואדווח.

לעומת זאת, כן ראיתי את "מועדון בית הקברות" של טלי שמש, שיעלה בסוף השבוע להקרנות מסחריות ושיזכה ושזכה הערב במקום השני בתחרות של דוקאביב. מדובר בסרט יפהפה ודק אבחנה, העוקב אחר היווצרותה של קהילת קשישים הנפגשת מדי שבת בבית הקברות בהר הרצל, למין פיקניק משותף בו הם מתפלפלים בענייני היום, מתפלספים על סוגיות היסטוריות ופילוסופיות ובאופן כללי מנסים להעסיק את מוחם שלא יתאבן לעת זקנה. הסרט מתמקד בשתיים מהמשתתפות הקבועות במפגשים. סבתא של הבמאית, אשה פשוטה וחמה, וגיסתה (דודה של הבמאית), עורכת דין מלומדת, מושחזת, חריפה וקרה כקרח. שמש, עם בן זוגה לחיים הצלם שרק דה-מאיו, עוקבים אחרי הדינמיקה הקבוצתית בעין רגישה ומדויקת, הקולטת רגעים כמעט אגביים ויקרים מפז, בשעה שמשתתפי הקולוקוויום הולכים ומתמעטים, הולכים ונכנעים לגילם.

עידכון: צפיתי ב"סובנירים". סרט ממש חביב. מעין קומדיה דוקומנטרית, בה שחר כהן ואביו הם כמו גיבורים בסרט מסע. ויש גם קטעים מרגשים. מבחינה קולנועית אני חושב שסרטה של טלי שמש טוב יותר, אבל "סובנירים" הוא ללא ספק קראוד-פליזר, הישג אדיר לסרט תיעודי, מהסוג שרעמי מחיאות כפיים של צופים שצחקו ודמעו יישמעו בסוף הקרנותיו.

הנה שתי ידיעות שהגיעו לשולחן המערכת בימים האחרונים ובינתיים לא ראיתי שזכו להתייחסות כלשהי מצד האתרים האחרים. וזו בדיוק הסיבה שהבלוג הזה קיים, כדי להפנות זרקור גם לבשורות הזניחות ביותר, ולהראות לכם שגם הם ישפיעו בעקיפין על חייכם.

הבשורה הישראלית: חברת פורום פילם תפיץ בארץ את כותרי הדי.וי.די של אולפני סוני. זו כותרת הקומוניקט. הנה הקונטקסט: הסרטים של אולפני סוני (קולומביה) הופצו שנים באמצעות גלובוס-יונייטד. לפני כשנה הם עברו לייצוגה של וורנר הום וידיאו ישראל. שלשום נסגרה וורנר הום וידיאו ישראל וייצוגם של אולפני וורנר בשוק הדי.וי.ידי עבר (או שמא, חזר) לידי הד ארצי. אבל החוזה של סוני-קולומביה עמד למכרז מחודש בין החברות. וכך הוא הגיע לידי פורום פילם (שממילא כבר מפיצים את סרטי רבולושן, אולפן עצמאי הסמוך לשולחן ההפצה של סוני באמריקה). סוני קנו לפני כשנה את אולפני אם.ג'י.אם ובעיקר את הספריה הקלאסית העצומה שלהם, כך שבעלי הזיכיון להפצת סוני בדי.וי.די יוכלו להוציא בארץ גם את "צופן דה וינצ'י" (בחנוכה בספריות הקרובות לבתיכם) וגם את "שיר אשיר בגשם" או "הפנתר הוורוד" או כל סרטי ג'יימס בונד.

במילים אחרות, כל שוק הדי.וי.די בארץ נמצא בבחישה מוחלטת. גלובוס-יונייטד מתנהלים כבר יותר מחודש ללא יחצנים (חוץ מאשר למארזים הישראליים שלהם), הד ארצי תכף תעמוד למבחן ראשון על האופן שבה היא מוציאה את סרטי וורנר ("הארי פוטר" הרביעי יהיה המבחן הראשון שלה), וגם הם עדיין ללא יחסי ציבור. ועכשיו סוני עוברים לפורום פילם, חברה שאיכות ההפקה של כותריה אינו אחיד (ותלוי, מן הסתם, באולפן שעומד מאחורי הכותר ובדרישותיו מהמפיץ המקומי).

עדכון: מצאתי ידיעה מאתמול בעניין ב"וואלה". כשהם כותבים שם "מוקי גרידינגר, מנכ"ל פורום פילם, הבטיח להביא לישראל בשנה הבאה את "צופן דה וינצ'י". האם הם מבינים בדיוק מה הם כותבים? אני שמח שבוואלה חושבים שמוקי ייסע ויביא את הסרט במזוודתו ובנדיבותו, אבל זה לא הולך ככה. קודם כל, "צופן דה וינצ'י" יגיע לבתי הקולנוע בישראל ב-18 במאי, ביחד עם כל העולם. וזה בכלל בהפצת א.ד מטלון, מפיצי סוני בבתי הקולנוע. גרדינגר הוא זה שיביא את "צופן דה וינצ'י" לדי.וי.די, כחצי שנה אחר כך, וגם התזמון של זה יוכתב לו על ידי האולפן ההוליוודי שמן הסתם יארגן השקת די.וי.די גלובלית באיזור חג המולד.

אני, מצידי, אמשיך לעקוב ולעדכן. האם עירבוב האולפנים הגדול יביא לשדרוג בשוק הדי.וי.די בארץ או יחזיר את הגלגל שנים לאחור?

הבשורה האירופית: חברת יחסי הציבור פרמייר קנתה את חברת יחסי הציבור מקדונלד אנד ראטר. הידיעה הזאת די דרמטית בעולם יחסי הציבור האירופי, אבל לא נוגעת ישירות לחיי צרכני הקולנוע בארץ. את חברות יחסי הציבור האלה מכירים בעיקר העיתונאים שנוסעים לפסטיבלים. כדי לתאם ראיונות עם במאים ושחקנים צריך לעבור דרך משרד יחסי הציבור שמטפל בו. בראש הפירמידה ניצבים האולפנים. הם אימפריות ענק שמטפלים בסרטים בודדים אבל עצומים. בשאר הסרטים, ללא חוזי הפצה הוליוודיים, מטפלים חברות יחצנות פרטיות, לרוב בריטיות. האימפריה היא DDA. ממש תאגיד עצום של יחצנים, מזכירות, ואסיסטנטים. "בובות של נייר" של תומר הימן, למשל, היה מיוצג בברלין על ידי DDA (מן הסתם דבר שעלה לא מעט כסף). עצם העובדה שסרט מיוצג על ידי חברה כה עצומה, שמתעסקת עם כמה מהסרטים הכי מדוברים של השנה, חושפת את הסרט מיד לעיתונאים מכל העולם שמקודם אולי לא שמו לב לקיומו. אם יש סרט מדובר בפסטיבל, רוב הסיכויים שהוא יהיה של DDA. מקדונלד אנד ראטר היו גדולים בעבר אבל החלו לדעוך, בעיקר מאז פרישתו של אדון ראטר. מה שכן, הם יודעים את העבודה והכל אצלהם מתנהל בסדר, דייקנות ואפילו יחס אישי. "פרמייר" הם גם תאגיד יחצנות שרק הולך ומתעצם משנה לשנה, אבל השנה בברלין התאפיין בהתנהלות ברדקיסטית כמעט אגבית. עד שלא ייכנס שחקן חדש לתמונה, משמעות המיזוג היא שעכשיו עולם הקולנוע האירופי נשלט ברובו על ידי שתי חברות עצאיות בלבד. ואולי זה אומר שממילא רוב הסרטים הגדולים, גם אם הם אירופאים, מגיעים צמודים עם אולפן הוליוודי שמנפק להם גם את שירותי היחצנות שלו.

ולסיום, פינת ההיסטוריה: היום לפני 38 שנים נרצח מרטין לותר קינג. זמזמו לזכרו את "גאווה (בשם האהבה)" של יו-2.

לפני הכל, מוזיקה.

הנה הקטע "יום שני" (כמה מתאים) מתוך "אני (לב) האקביז". המלחין הוא ג'ון בראיון (Brion), המלחין הכמעט קבוע של פול תומס אנדרסון.

והנה שוב ג'ון בראיון, הפעם גם שר, מתוך "מוכה אהבה" של פ.ת אנדרסון. אם הייתי יודע איך לחבר את שני הקטעים יחד עם קרוס ביניהם זה היה יוצא נורא יפה. נסו למקסס בכוחות עצמכם.

ועכשיו כשיש לכם פסקול ברקע, תוכלו להמשיך לקרוא.

פסח וראש השנה הם שתי העונות הכי מסויטות לעיתונאים. העיתונים שמנים בגלל ריבוי מודעות, ובגלל החגים זמני הירידה לדפוס מוקדמים. זו הסיבה שהכותבים יושבים בבית וטוחנים בכל יום כתבה או מדור, שיהיה סטוק לשבועות הקרובים. העורכים, מצידם, סוגרים לפעמים שני גיליונות ביום אחד, נשארים שבת, שורפים לילות. הבשורה הטובה: לרוב ימי חול המועד רגועים, לעיתים אף פנויים. ברוב מערכות העיתונים אף מנצלים את זה לחופשה מרוכזת, דרכם להגיד לעובדיהם "שתינו לכם את ימי החופשה. העובדה שעבדתם בחודש לפני כן בתפוקה של חודשיים בזמן רגיל לא נחשבת". במילים אחרות, אני עסוק בימים הקרובים לעדכן במרץ את האתר. אז הנה כמה קטעים מההארד דיסק שלי, שיהיו לכם פילר.

הנה הביקורת שלי על "ונדטה". הוא אכן רחוק מלהיות מושלם, אבל בעיני זה אחד הסרטים ההוליוודיים החשובים שנעשו בשנים האחרונות. (ואם מישהו בדרך יכול להסביר לי למה התכוון טוקבקיסט מס' 2, אודה).

הנה הביקורת על "ונדטה" של נועה מנהיים, שלא אהבה את הסרט. מעבר להבדלי הטעם בינינו חוששני שזו ביקורת בעייתית, לא רק בדרכי הניסוח ומצוקות העריכה שהיא לוקה בה, אלא כי היא לא מצליחה להבחין בין קומיקס במגזין בריטי נידח ובין סרט הוליוודי מיינסטרימי. התוצאה "מפושטת" אך גם "מבולבלת אידיאולוגית" (נראה לי שזו סתירה, אבל אולי לא הבנתי נכון). אני מסכים שהיא "מבולבלת אידיאולוגית", גם אני כתבתי כך, אבל זה בעיני מה שהופך את הסרט לכה עשיר ומורכב, לסרט המאפשר פולמוס, ויכוח ודיון, ולא לטקסט דמגוגי פשטני המשדר מסר אחד.

(אני, אגב, חשבתי שהאחים וושאובסקי עשו יופי של עיבוד לקומיקס. יש מקומות בו הם משמיטים דברים שחבל שאינם, אבל בהרבה מקומות הם מהדקים את סיפורו המעולה של אלן מור והופכים אותו לשלהם. בטוקבקים מציין אחד המגיבים שהאחים הרסו את הנאום של וי. בתחנת השידור ואני מתנגד בתוקף. הנאום שלהם, ובכלל – כל הרטוריקה של וי בסרט – מלוטשת ומהודקת הרבה יותר ממה שהיא ברומן המקורי)

(ועוד אגב: הסיבות להיעדרותו של אלן מור מהקרדיטים לא באמת ידועה. מי שכותב שהוא עשה את זה במחאה על איכות התוצאה מסיק מסקנות על דעת עצמו. אם זה היה כך למה דיוויד לויד כן תמך בסרט? ואם זה כך למה מור סרב לשתף פעולה גם עם ההוצאה המחודשת של הרומן הגרפי? הסיבה, על פי הידיעות האחרונות, קשורה לסכסוך כספי בינו ובין די.סי קומיקס, חברה אחות של אולפני וורנר, ולא למחאה שלו נגד איכות הסרט).

הנה הביקורת של רותם דנון. הוא אהב, נשמה יקרה.

והנה יקיר אלקריב, ששנא את "מטריקס" (חי נפשי!) ודי שונא גם את "ונדטה". לפחות הוא עקבי.

אבל יש לו שם משפט מצוין: "אבל גם ברגעיו הטובים-יותר, כש'ונדטה' צובר גובה ונעשה טקסט קולנועי עדכני, חצוף ודחוס, המנצנץ בשלל הקשרים אקטואליים ורלוונטיים –  טרור, שואה, סאטירה פוליטית וזלזול תהומי ומופגן בתקשורת ההמונים על כל היבטיה…" (והוא ממשיך שגם אז הסרט גובל בטראש). במילים אחרות: אצל מנהיים הציטוטים נדחפים לגרון, אצל אלקריב הם מאפיינים טקסט קולנועי עדכני עם שלל הקשרים רלוונטיים. אני תומך באלקריב.

אם אתם מוצאים עוד ביקורות בעברית באינטרנט, זרקו קישור בתגובות. הביקורות שלכם, על הסרט ועל הביקורות, יתקבלו באהדה.