הנה רעיון המופנה למפיקי הקולנוע בארץ: הקרנות האקדמיה התחילו לפני כעשרה ימים בסינמטק תל אביב. 21 סרטים עלילתיים מנסים למשוך את תשומת ליבם של 700 חברי האקדמיה כדי לזכות בפרס, או לפחות להיות אחד מחמשת הסרטים המובילים כדי לזכות בחשיפה בשידור החי. ואיזו דרך טובה יותר לגרום לקהל הבוחרים לשים לב לסרט שלך, ולמועדי ההקרנה שלו, מאשר לפרסם אותו באתר המיועד באופן מובהק רק לחובבי קולנוע ולאנשי המקצוע בתחום. האתר הזה. מפיקים שרוצים לפרסם כאן באנרים, בדומה לפרסומות ה-For Your Consideration המופיעות ערב ההצבעה לאוסקרים בעיתונים כמו "וראייטי", מוזמנים לפנות במייל המופיע בראש העמוד ואשת השיווק של האתר תיצור עמכם קשר. + דרושה אשת שיווק.

******
חברי אקדמיה המגיעים להקרנות מוזמנים להשאיר כאן בתגובות (או במייל) רשמים מהסרטים, מהתגובות בהקרנה ולציין את הפייבוריט שלהם.

******

היצ'קוק/טריפו, חלק ד'. (למי שהצטרף עכשיו: א', ב', ג')

החלק הרביעי (27 דקות):
ht4.mp3

והפעם: היצ'קוק אוכל מלון. היצ'קוק מנסה להגיד כמה משפטים בצרפתית. היצ'קוק יוצא מקפאונו ומתחיל לדבר באנרגטיות. היצ'קוק מדבר על תקופה בעייתית בקריירה שלו, שהגיעה לסיומה עם "האיש שידע יותר מדי" (הגרסה הבריטית המקורית). והוא מספר, בקול המענג ביותר, תקציר לסרט עלילתי שמעולם בוצע בשם "נגן של תו אחד". בערך בדקה ה-19 הוא מספר את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שלו: על ההבדל בין יצירת מתח ובין יצירת הפתעה, והעדפתו של הראשון על פני השני. ולבסוף: מה הבעיה של היצ'קוק עם סט-דרסרים?

******

אוזן ירושלמית

מי שלא יצליח להגיע לפסטיבל ירושלים, או מי שרוצה להתחיל לצפות בכמה מסרטי הפסטיבל כבר היום, הנה סרטי פסטיבל ירושלים שכבר נמצאיפ לצפייה באוזן השלישית:

1. Find Me Guilty – תרשיעו אותי

Dark Horse .2 – סוס שחור

3. A Little Trip To Heaven – טיול קטן לגן עדן

Takeshis .4 – טאקשים

Election .5 – בחירות

6. Election II – בחירות II (יגיע לספריה בימים הקרובים)

El Metudo (The Gronholm Method) .7 – שיטת גרנהולם

Metal: A Headbanger's Journey .8
מטאל: מסע אל הרוק הכבד

9. הטיול של נינה Nina’s Journey

Oliver Twist .10 – אוליבר טוויסט

The Promise .11 – ההבטחה

Through The Fire .12 – דרך האש

Romanzo Criminale (Crime Novel) .13- רומן קרימינלי

Tapas .14 – טאפאס

Adams Abbler .15 – התפוח של אדם

White Diamond .16 – היהלום הלבן

The Wild Blue Yonder .17- הכחול השומם ההוא

18. שלוש פעימות Three Times

19. שתי בנות Two Girls

Conversation With Other Women .20 – שיחות עם אשה אחרת

Paheli .21 – פאהלי

22. The Beauty & The Bastard – היפה והבן זונה

23. Zozo – זוזו

24. The Piano Tuner of Earthquacks (יגיע בתחילת יולי)
מכוון הפסנתרים של רעידות האדמה

25. Song of Songs – שיר השירים (יגיע בתחילת יולי)

26. Bang Bang Orangutang – באנג באנג אורנג אוטאנג (לקראת סוף יולי)

27. Obaba – אובבה (לקראת סוף יולי)

ואם כבר דפדפתם בתוכנייה של פסטיבל ירושלים, אנא שתפו כאן מה הסרטים שנראים לכם הכי מסקרנים, לאיזה סרטים כבר קניתם כרטיסים, ואם כבר ראיתם סרטים מהפסטיבל, אנא ספקו אזהרות והמלצות.

אני ממשיך עם ההקלטות של "היצ'קוק/טריפו".
למי שפספס:
חלק ראשון.
חלק שני.

והיום: החלק השלישי (26 דקות)
ht3.mp3

כפי שהבטחתי, השיחה כבר קולחת יותר. היצ'קוק כבר פחות נואם ויותר מדבר, ואפילו לוגם מעט תה ומכרסם ביסקוויט. ויש גם רלוונטיות לימים אלה.
היצ'קוק מדבר בתחילה על העבודה על "סחיטה", שהתחיל כסרט אילם והפך לסרט מדבר. בתחילה, מסביר היצ'קוק, המפיקים רצו שרק הגלגל האחרון יהיה עם קול, כי זה היה הגימיק של התקופה: סרטים אילמים עם קטעים בודדים של קול. עבורם, מסביר היצ'קוק, הקול היה novelty. חידוש. אטרקציה. והנה, אנחנו מוצאים ברגעים אלה גימיק דומה, רגע לפני בכורת "סופרמן חוזר" ב-IMAX: סרט שלם רגיל, עם כמה סצינות בתלת מימד. האם האיימקס התלת מימדי יהפוך לסטנדרט בעוד כמה שנים, כמו שקרה עם הקול?
בהמשך מדבר היצ'קוק על עיבודים ספרותיים ולמה הוא לעולם לא יעבד את "החטא ועונשו" (למרות שטריפו טוען שזה הספר הכי היצ'קוקי בעולם). ולבסוף הם מדברים על במאים זרים שעובדים באמריקה והיצ'קוק מנסה להבין למה הצליחו במאים בריטיים, הונגרים וגרמנים (כאן הוא נותן את בילי וויילדר כדוגמה), בעוד במאים צרפתיים כשלו. והוא מסיים עם בדיחה שמציגה את ההומור המקאברי הבריטי.

יש, נכון לעכשיו, עוד חמישה קטעים (בתקווה שבהמשך יעלו לרשת עוד). את הבא אעלה כאן ביום שני.

עוד שבועיים ירושלים

התוכניה של פסטיבל הקולנוע בירושלים יצאה היום לאור, וגם האתר מתחיל להראות סימני חיים. כמה סרטים שמשכו את תשומת ליבי בדפדוף ראשון.

ראשית, כמה סרטים שראיתי בברלין: "גראבויצה" הבוסני, שזכה בדב הזהב ו"סבון" הדני שזכה בדב הכסף. "שם למטה" של שנטל אקרמן ו"בובות נייר" של תומר הימן – כולם סרטים מדוברים מאוד, אבל שלא הותירו בי רושם מיוחד.
אבל:
"ער לרווחה", הדוקומנטרי האישי של אלן ברלינר (שגם יתארח בפסטיבל) מוצלח מאוד.
"פלוני ואלמוני" הוא סרט תיעודי אנטי תאגידי חביב.
גם שני הסרטים של ועל מתיו בארני הם בגדר חובת צפייה.
"תרשיעו אותי" הוא סרט חביב מאוד, אבל די זניח, של סידני לומט עם וין דיזל (ופיאה) בתפקיד הראשי.
"37 שימושים בכבשה מתה" של בן הופקינס הוא סרט תיעודי יוצא דופן ושנון שזכה בפרס במסגרת הפורום בברלין. זה מסוג הסרטים שאפשר למצוא רק בפסטיבלי קולנוע, הוא פנינה מקורית שלא כדאי להחמיץ.

והנה סרטים שמסקרנים אותי לצפייה:

– "סוכן חשאי 117", קומדיית ריגול צרפתית שקיבלה ביקורות מצוינות בפסטיבל סיאטל בשבוע שעבר.
– "פיג'מת פלנל". לא מכיר, אבל אמרו לי לשים לב לסרט הזה, ואני מקשיב לעצות.
– "חברות עם כסף" של ניקול הולופסנר, סרט הפתיחה של פסטיבל סאנדאנס האחרון.
– "תודה שעישנתם", סאטירה אמריקאית שקיבלה ביקורות טובות, של ג'ייסון רייטמן, הבן של אייוון.
– "דרומה" של לורן קאנטה (אחד הבמאים הצרפתיים הכי טובים כרגע, ע"ע "משאבי אנוש" ו"פסק זמן" שלו).
– "שלוש פעימות" של הו שיאו-שיאן
– "בחירות" ו"בחירות 2" של ג'וני טו.
– "טאקשים" של טאקשי קיטאנו.
– "מדריך הסוטה לקולנוע" של סופי פיינס (סרט תיעודי על סלבוי ז'יז'ק שביימה אחותם של רייף וג'וזף פיינס).
מקבץ ורנר הרצוג: "היהלום הלבן" התיעודי, "הכחול השומם ההוא" העלילתי ו"ברגל לבית של ורנר" על הרצוג.

ויש עוד כמה סרטים חדשים מאת שמות שירגשו אחרים, אך אותי פחות: מרקו טוליו ג'ורדנה ("קסם הנעורים"), ונטורה פונס, מנואל דה אוליברה, מנואל גוטיירז ארגון ואישטוון סאבו.
מהתיעודיים הישראליים מסקרנים אותי מאוד "בלעין חביבתי" של שי כרמלי פולק, "צד רביעי למטבע" של דן גבע (הומאז' לכריס מרקר, קולנוען אהוב עלי), "טלי פחימה – חוצה את הקווים" של טל חכים, "כל הדרך הביתה" של רון מיברג, "מקום ריאלי" של דורון צברי ו"אולפן" של דוד אופק.

כמו כן תוקרן אסופה תמוהה למדי של סרטים קנדיים, לאו דווקא עכשוויים, לכבוד ביקורה של משלחת קנדית, בראשות רוברט לנטוס, אטום אגויאן וקים קטרל. היתי מעדיף רטרוספקטיבה של אגויאן.

שעשועי שבת

הנה בלוג קולנוע סינפילי במיוחד, המנסה לתאר רגעים חולפים וזניחים בסרטים, אך כאלה ששוחרי הקולנוע הפנאטיים צורבים לזכרונם, רגעים שמעבירים בגופם רטט קל, שהצופה הממוצע כלל לא שם לב אליהם.

אל הבלוג הנ"ל הגעתי, כמובן, דרך ג'ים אמרסון שממשיך להתבלט כאחד הבלוגרים המשובחים לקולנוע באמריקה. אמרסון מנסה לנסח תזה על חשיבות השוט הראשון בסרט קולנוע, האופן בו השוט הזה מכיל בתוכו את הצופן הנדרש לנו לקריאת הסרט. וכהקדמה, הוא עורך חידון בו מוצגים פריימים מהשוטים הראשון של 14 סרטים. האם אתם מצליחים לזהות מהם הסרטים? לא בטוח שאני מצליח להשיג ניקוד גבוה במיוחד בחידון הזה.

היום* בילי וויילדר בן מאה**. כלומר, הוא היה יכול להיות בן מאה אם לא היה מת בגיל 96.

וויילדר הוא אחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע משתי סיבות: האחת, גוף עבודה פשוט מרהיב. הן כבמאי והן כתבריטאי, וויילדר יצר סרטים שנעו בין יצירות מופת לסרטים מושלמים מסוגם, הוא כמעט לא פספס (זה אומר לא מעט עליו אם אחד הסרטים הכי החלשים שלו בעיני הוא "סברינה"). הסיבה השניה: מדובר באוטריסט מובהק שכמעט בלתי אפשרי להחיל עליו את תיאוריית האוטר. הוא אוטר כי הוא ביים פחות או יותר מה שבא לו. אבל הוא האוטר הממזר: הוא לא רק רק בקיא בתולדות הקולנוע, וברזי כתיבת התסריט, הוא גם היה עסוק בהמצאת האמנות הזאת. ניכולת שלו לנוע מקומדיה רומנטית, לסאטירה פוליטית, לסרט אפל, לטרגדיה, למותחן, לסרט מלחמה. הוא כתב תסריטים על אאוטסיידרים חריפים, הפועלים לרוב רק עבור עצמם ולא עבור אידיאלים נעלים, והוא לא נרתע להציג את גיבוריו כאנשי מניפולציות. וויילדר התפרסם כשאשף בסופי סרטים לא רק בגלל יכולתו לכתוב שורות מחץ בלתי נשכחות ("אף אחד אינו מושלם" ב"חמים וטעים" או "שתוק וחלק" ב"הדירה") אלא בעיקר כי הסופים שלו היו מספקים מבלי להיות מתוקים. גיבוריו ניצחו, אבל אף פעם לא ממש נהנו מהניצחון הזה. כמעט תמיד היה משהו אירוני בסופים הטובים שלו, שגם כשהם נגמרו בטון חיובי, הקהל היה בעמדה בה הוא יכול היה לראות שהטוב הזה לא יאריך ימים. כך סרטיו של וויילדר שמרו על מתח אירוני, והצליחו לשלב סרקזם עם חמימות. וויילדר היה מינקן רע לב שהתאהב באנשים הכי טובים, ניסה להושיט להם יד עוזרת כבמאי, אבל היד הזו היתה חלקלקה ומהוססת. בדרך הוא עסק בלי הרף בצילום הרנטגן העכור של נפש האדם. המשפט הקודם יכול לתאר גם את סרטיו של רובר ברסון, אז לטובת אלה מקוראיי שלא ראו סרט של וויילדר מעולם אבהיר: הקומדיות שלו מצחיקות וארסיות, המותחנים שלו מורטי עצבים, המלודרמות שלו סוחטות נפש, והדרמות שלו עדכניות וקצביות. מצד אחד הוא הבמאי ההוליוודי המושלם, אשף בכל ז'אנר ומספק ריגושים פשוטים להמונים. מצד שני, הוא במאי יהודי-אירופי פר-אקסלנס, תמיד מביט על העולם קצת מלמעלה, מבחוץ; תמיד מתחכם; תמיד ציני; תמיד משתמש בסרטיו כדי להגיד משהו ביקורתי על העולם.

אם היה לי סינמטק משלי הייתי חוגג את יום הולדתו של בילי וויילדר על ידי הפניית זרקור על עשור אחד בקריירה שלו, 1950 עד 1960, שמכיל בעיני את רצף הסרטים המופלא ביותר שיוצר אחד הנפיק. שימו לב, את עשרת הסרטים האלה הוא ביים האחד אחרי השני:

"שדרות סאנסט" (1950) [Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/waxman_sunsetblvd_sonatafororchestra_clip.mp3]
"הקרנבל הגדול" (1951)
"סטאלאג 17" (1953)
"סברינה" (1954)
"חטא על סף ביתך" (1955)
"The Spirit of St. Louis"
"אהבה אחרי הצהריים" (1957)
"עד התביעה" (1957)
"חמים וטעים" (1959)
"הדירה" (1960)
שמתם לב מה קרה ב-1957? סרט תקופתי שאינו מוערך דיו, דרמה רומנטית מרגשת ואחת מדרמות בית המשפט הגדולות בכל הזמנים (עם הופעה בלתי נשכחת של צ'רלס לוהטון). זהו בילי וויילדר. אשף.

והנה, באופן תמציתי, בסצינה אחת – מושלמת במשחק, במיזנסצינה, בבניה הדרמטית וכמובן בדיאלוגים הלתי נשכחים – ההוכחה לכך שבילי וויילדר היה אחד הגדולים של כל הזמנים. מתוך "ביטוח חיים כפול" (1948), השחקנים הם פרד מקמאריי וברברה סטנוויק.

והנה שני קטעים מוזיקליים של מיקלוש רוזה, שהלחין לא מעט מסרטיו, מתוך "סוף שבוע אבוד" (1948), הסרט שהביא לוויילדר את האוסקר הראשון שלו על בימוי (השני היה ב"הדירה"). מדובר בדרמה מופלאה ודחוסה על סוף שבוע אחד והרסני בחייו של אלכוהוליסט. סרט מושלם. אם ז'אן פול סארטר היה מביים סרטים הוליוודיים, ככה זה היה נראה.

הבקבוק:
[Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/rozsa_lostweekend_thebottle_clip.mp3]

הפינאלה:
[Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/rozsa_lostweekend_lovescene-finale_clip.mp3]

ואם אתם מוצאים לינקים לסצינות נוספות של וויילדר באינטרנט, אנא שתפו.
ואני מאמץ את רעיונו של חן חן: מה הסרט של וויילדר שאתם הכי אוהבים?

* ומחר אילת בת שנתיים.
** וחן חן לחן חן שהזכיר לי.

עידכון, חמישי בערב: הוסף לינק לביקורת ב"וואלה".

הנה המבחן הראשון של חרם המפיצים נגד המבקרים. היום עולה בארץ "מכוניות", שהמפיצים, פרסומאיהם ויחצניהם נקטו בגישה אקטיבית של אי-הזמנה.
ומה יצא מזה?
אני פרסמתי את ביקורתי אתמול ב"פנאי פלוס". למרות שהסרט גרם לי הנאה מסוימת, וכמה פרצי צחוק בריאים (דמיינו גרסת אנימציה לסרט של פרנק קפרה) עדיין היה בו משהו בסיסי ומהותי שלא עבד. הציון שלי: שלושה כוכבים וחצי.
דבורית שרגל כתבה ביקורת ב"רייטינג" שלבסוף לא פורסמה בגלל שיקולי מקום בגיליון יום ההולדת של המגזין, אך נותרה בו השורה התחתונה: "לחובבי נאסקר, סיקסטיז, סבנטיז ומי שנוטים להשתמש בביטוי 'בזמננו'", ונתנה לו שלושה כוכבים.
ישי קיצ'לס, ב"עכבר העיר", פנה שוב לעזרת חברו צ'אז, ונתן לסרט שלושה כוכבים.
וב"טיים אאוט" פורסמה ביקורת מתורגמת מאת המבקר האמריקאי של העיתון (אוי ואבוי, עדי גולן שכחה להחרים את המבקרים האמריקאים).
יש להניח ש"וואלה" ו"וויינט" יעלו את ביקורותיהם בהמשך היום (אם כי בטח יותר מאוחר מאשר עם "פוסידון" כי ברשת רב-חן, משום מה, אין הקרנות בוקר חוץ מאשר בשבתות. למה?).

יעל שוב ב"טיים אאוט" מסיימת את הביקורת שלה על "משחק אותה קובריק" במשפט: "הסרט לא נחשף למבקרים והביקורת הזאת נכתבה על סמל צפייה בעותק די.וי.די (מתורגם לרוסית) שנמצא בספריית האוזן השלישית". משפט קטן שמכיל בתוכו את מלול הבעיות של הקולנוע בארץ: המפיצים נגד המבקרים. והמפיצים גם נגד הצופים, שמקבלים מהאוזן השלישית שירות טוב יותר, בעבור מחיר נמוך בהרבה. אבל לא, המפיצים לא מבינים את זה. מבחינתם מי שהורס להם את העסקים זה המבקרים.

וכמה ראו את "פוסידון" בסוף השבוע הראשון לצאתו בארץ? על פי הנתונים שהעבירו ג.ג לאולפני וורנר בחו"ל הכניס הסרט 100 אלף דולר בארץ בשלושת הימים הראשונים להקרנתו. שזה פחות מ-15,000 צופים, שזה פחות אפילו מהמספר הלא מרשים של סוף שבוע הפתיחה של X מן 3.
כזכור, הקרנת העיתונאים ל"פוסידון" התקיימה יום לפני צאת הסרט למסכים. עכשיו המפיצים צריכים לגרד בראש ולנסות להבין: אז מה בעצם ניסינו להשיג? שאם לא יתפרסמו ביקורות הקהל יחשוב שזה סרט טוב וירוץ לקולנוע בסוף השבוע הראשון, נכון? אז לאן הלך הקהל? נראה אותם מסבירים את 15,000 הצופים לאולפן בבוא יום החשבון. "הביקורות קטלו את הסרט?", ישאלו אנשי וורנר את אנשי ג.ג. "אממ..", יגמגמו אנשי ג.ג, "לא היו ביקורות על הסרט בסוף השבוע הראשון. אנחנו מחרימים את המבקרים, הם מזיקים לעסקים שלנו". "אה", יענו אנשי וורנר, "ואולי אתם אלה שמזיקים לעסקים שלכם?". מישהו בשיחה הדמיונית הזאת מן הסתם יאשים את המונדיאל, שגזל מסרט כזה את הקהל הגברי שאמור היה לשצוף אותו. אבל סוף סוף, אף אחד לא יוכל להאשים את המבקרים.

הביקורות הראשונות על "סופרמן חוזר" די מתלהבות. הסרט יוצא באמריקה בעוד שבוע בדיוק. בישראל הוא יחכה בתור עד שייגמר המונדיאל והפסטיבל בירושלים לפני שייצא ב-20 ביולי.

אבל יש גם הבדלים בין המבקרים. לא כולם נשפכים. הראשונים שפרסמו ביקורת על הסרט היו ג'פרי וולס ודיוויד פולנד, שניים מהבלוגרים הבולטים על קולנוע באמריקה. וולס ופולנד היו פעם עמיתים וחברים וכיום מסיבות שלא ממש הבנתי הם צהובים זה לזה.

זו התרשמותו של וולס מ"סופרמן חוזר":

It's a deeply satisfying upgrade, a reverent nostalgia piece, an above-average chick flick, a sumptous and harmonious piece of work and, frequently enough, a solid action thriller.

לעומתו, פולנד מרסק לסרט את הצורה:

Where to start on Superman Returns? It's terribly cast, poorly conceived, extremely light on action, features a romance that is not remotely romantic, doesn't feature a single memorable, "gosh, that was great" repeat-to-your-friends moment in a positive way (the blunder bits start early and often), will be crushed by Pirates of The Caribbean II and played out completely before August 1.

דבר נוסף שמעניין לראות בהתנהלות הזאת זה איך עובדת מכונת היחצנות של וורנר באמריקה. וולס ופולנד ראו את הסרט ב-8 ביוני, בהקרנת המבקרים הראשונה. וולס כתב שכתנאי להזמנת המבקרים להקרנה המוקדמת והמצומצמת הם היו צריכים להסכים לאמברגו על ביקורות עד שבוע היציאה. האמברגו הזה, יש לציין, נועד רק כדי לא לתת למבקרים מסוימים עדיפות על פני אחרים בשלב בו בכל הקרנה מגיעים רק חופן עיתונאים. מועד הסרת האמברגו הוא לרוב ביום עריכתה של ה-all media screening, הקרנות ענק ברחבי אמריקה לכלל חברי התקשורת, המתקיימות כשבוע לפני יציאת הסרט. מאותו רגע, מבחינת האולפן, כל המבקרים צפו בסרט (או קיבלו הזדמנות לצפות בו) וכולם יכולים לפרסם את ביקורותיהם בבת אחת.

על פי התגובות באתרים של וולס ופולנד מתברר שוורנר הסירה באופן חלקי את האמברגו כבר באמצע יוני. האם באופן גורף, לכל מי שראה, או שוורנר אישרו למבקרים מסוימים בלבד, כאלה שביקורותיהן היו חיוביות, לפרסם. או כמו שכתב אחד המגיבים אצל פולנד: אל תתרגשו מגל הביקורות החיובי, גל הביקורות השלילי יתפרסם
סמוך ליציאת הסרט. כמו כן עולה השאלה באתר שך פולנד, האם הוא הסתבך עם וורנר בכך שהוא פרסם ביקורת שלילית כה מוקדם.

לפני הכל, הנה חלק ב' של הראיון בין פרנסואה טריפו ואלפרד היצ'קוק. (את חלק א', פלוס הקדמה, תמצאו כאן).

היצ'קוק/טריפו, חלק ב' (27 דקות)
ht2.mp3

"'הדייר' הוא סרט ההיצ'קוק הראשון", אומר היצ'קוק בתחילת הקטע ומפגין מידה רבה של מודעות עצמית אוטריסטית. (אגב, אייבור נובלו, הכוכב שהיצ'קוק מדבר עליו במידה לא מועטה של עוינות, זכה להומאז' שנון ב"גוספורד פארק" של רוברט אלטמן, שם גילם אותו ג'רמי נורת'ם).

תשוקה אפלה

דניאל פאיקוב הפנה בתגובות את תשומת הלב לבלוג של ג'ים אמרסון, שעורך השוואה מרתקת בין "לידה" של ג'ונתן גלייזר ו"כלב אנדלוסי" של לואיס בונואל. כדאי לקרוא.
"לידה" יצא בארץ בדצמבר 2004, חודש אחרי פרישתי מ"העיר" ובתקופה בה נפשתי מכתיבת ביקורות בדפוס. שלושה סרטים שיצאו באותן שבועות גרמו לי להצטער שאין לי מדור כדי לכתוב עליהם בהרחבה: "לידה", "רכבת לקוטב" ו"קרוב יותר". שלושתם סרטים שלדעתי לא זכו בארץ להערכה הביקורתית שהגיעה להם, שלושתם יצירות מופת מזנים שונים.
על "לידה" אמרתי כך, באופן תמציתי ולא מעמיק במיוחד, בפינת הקולנוע שלי בערוץ 10 באותה תקופה:

"לידה" הוא אולי הסרט המשונה ביותר שיצא השנה מהוליווד, ובהחלט אחד המרתקים שבהם. זהו הפילם נואר שלואיס בונואל מעולם לא ביים. התסריט של ז'אן קלוד קארייר, שעבד בעבר עם בונואל המנוח, גודש את הסרט בשאלות, אך ממעט לספק תשובות, מותיר את המתח והמיסתורין בראשם של הצופים בעודם עוזבים את הסרט. הצילום המופלא של האריס סאבידס (גורדון וויליס החדש) והמוזיקה של אלכסנדר דספלה, אולי הפסקול הטוב ביותר שנשמע השנה בבתי הקולנוע, הופכים את "לידה" לסרט אמריקאי בניחוח אירופאי, ולמין "תינוקה של רוזמרי" בן זמננו (והסרט ההוא זוכה כאן לאיזכורים מפורשים, החל בתסרוקת המיה פארו/ג'ין סיברג של ניקול קידמן). מדובר באחת היצירות המרשימות המוצגות כעת בבתי הקולנוע.

ויכול להיות שבגלל שאמרתי "לואיס בונואל" בתוכנית הבוקר אני לא עושה את הפינה הזאת יותר.
בכל אופן, "לידה" מכיל את אחד השוטים/סצינות הנפלאות ביותר בקולנוע האמריקאי של העשור הנוכחי, שוט רציף בו נכנסת ניקול קידמן לאולם קונצרטים, מתיישבת במקומה, מאזינה ל"טריסטן ואיזולדה" של וגנר ומתחילה לדמוע.

יש משהו לקרוא?

"המחפשים" של ג'ון פורד וג'ון וויין חוגג יומולדת 50 ויוצא במהדורת די.וי.די חגיגית. אני לא חובב מערבונים גדול, ואת סרטיהם של ג'ון פורד וג'ון וויין אני מחבב במשורה, אבל "המחפשים" הוא (גם) בעיני אחד הסרטים האמריקאים הגדולים של כל הזמנים, וסרט אמיץ מאוד מצד יוצריו. איי.או (טוני) סקוט מ"הניו יורק טיימס" כותב יפה על הסרט והשפעותיו. איתן אדוארדס, הדמות שמגלם ג'ון וויין, הוא בעיני אחת הדמויות הקולנועיות המרתקות ביותר שאי פעם נוצרו.
ובפרק הראשון מתוך ספרו "עושים פילוסופיה בקולנוע", כותב ריצ'רד גילמור על "המחפשים" כטקסט העוסק בחיפוש פילוסופי. (ויה GreenCine)

הבמאי האוסטרלי אלכס קוקס* כותב על אחד הסרטים האפלים האהובים עלי, "Kiss Me Deadly" של רובט אולדריץ'. כאן.
(*) אלכס קוקס הוא הבמאי הבריטי של "סיד וננסי". פול קוקס הוא במאי אוסטרלי שונה לחלוטין, ואני משום מה תמיד מבלבל ביניהם. סליחה.

היסטוריה עתידית

שאלת טריוויה עתידית: מי זה וונג וואי לאם? תיאטרון ברודהרסט בבברודוויי מציג בימים אלה את ההצגה "היסטורי בויז", מאת אלן בנט ובבימויו של ניקולס הייטנר, שגרפה כמות היסטורית פרסי טוני. אבל למשך ערב אחד בתחילת החודש התיאטרון הועבר לידיו של סם ריימי, לצילומי סצינת לילה מתוך "ספיידרמן 3". בסרט מוצגת באותו תיאטרון ההצגה "זכרונות מנהטן" (הומאז' לוודי אלן?) בה מככבת, בין השאר, מרי ג'יין ווטסון (קירסטן דאנסט). במאי ההצגה? וונג וואי לאם (וונג קאר וואי מעורבב עם רינגו לאם?). צלם ה"ניו יורק טיימס" אשכרה חצה את הכביש וצעד בלוק אחד ממערכת העיתון כדי לתעד את הצילומים. כאן.

הוא הפנה אליה, שהפנתה אליו שהפנה אליו שהעלה את אחד הדברים המדהימים ביותר שתשמעו בחייכם (אם אתם חובבי קולנוע):

ההקלטות המקוריות של הראיונות שערך פרנסואה טריפו עם אלפרד היצ'קוק (ובתווך, מזכירתו של טריפו, והמתרגמת הסימולטנית, הלן סקוט). טריפו הקליט 50 שעות ראיון. תחנת רדיו צרפתית שידרה בשנה שעברה 12 שעות מתוכם. טום סוטפן, מהבלוג "אם צ'רלי פרקר היה אקדוחן", ערך והעלה לאינטרנט עד כה שבעה קטעים.

הנה הקטע הראשון (25 דקות):

ההתחלה מהוססת, ועוסקת באגדות שהיצ'קוק כבר הפיץ סביבו (למשל, הסיפור בו שולח אותו אביו המחמיר לבלות שעה בכלא), אבל העסק – גם אחרי שמתרגלים לדינמיקה המקוטעת שנוצרה בגלל נוכחותה של המתורגמנית בחדר – מתחיל לזרום בהמשך. זה מקסים לחלוטין. (ואני שואל שנים, אחרי שחרשתי את הספר הזה הלוך ושוב, איך יכול להיות שטריפו או היצ'קוק לא שמו מצלמת קולנוע בחדר לתעד את השיחות?)

"היצ'קוק/טריפו" הוא בעיני אחד הספרים הטובים ביותר על קולנוע שאי פעם ראו אור. הוא מפגיש מבקר/במאי עם במאי אגדי, שלא זכה להכרה משמעותית מבני דורו, ורק בזכות כתביהם של עמיתיו של טריפו זכה לחמעמד של אוטר. טריפו מצליח להוציא מהיצ'קוק לא רק תובנות טכניות ("איך עשית את זה?"), שהיו לבדן מצדיקות את קיום הספר. אלא גם תובנות תמאטיות ("מה המשמעות של זה?") ולא פחות חשוב: תובנות פילוסופיות ("למה עשית את זה?"). הספר יצא לראשונה בתרגום לעברית בדיוק לפני שנה.

רוצים עוד?

גיורגי ליגטי מת ביום ראשון. ליגטי, הונגרי-יהודי בן 83 במותו, היה אחד המלחינים המוכרים של מוזיקה בת זמננו. אבל ספק אם הייתי יודע על קיומו, או שומע את יצירתו, אילולא השתמש בה סטנלי קובריק באופן כה בולט בשניים מסרטיו.

הקטע הזה, מתוך יצירתו "רקוויאם" (שנכתבה בתחילת שנות הששים), הפך לפסקול של דור. קצת כמו משיכת הקשתות ההיסטרית של ברנרד הרמן ב"פסיכו", כך קולן של שתי המקהלות, השרות כל אחת בטון אחר, הפך לדימוי המוזיקלי הזכור לנקודות המעבר העלילתיות/אבולוציוניות ב"2001: אודיסיאה בחלל". זו היתה, אם תרצו, קולה של הציביליזציה החיזרית שהניחה את המונוליתים השחורים בתור סימני דרך עבור האנושות, כדי לעזור לה לעבור שלבים בהתפתחותה – מהאדם הקדמון, ועד איש הכוכבים. בכל פעם שאחת הדמויות בסרט נתקלת באותו מונולית שחור, וחווה איזשהו קפיצת מדרגה התפתחותית, אנו שומעים את הרקוויאם של ליגטי.

ב"עיניים עצומות לרווחה" השתמש קובריק בקטע פסנתר של ליגטי, שנשמע
גם הוא כמו מבוא לסצינת אימה. דומיניק הרלן, בן-גיסו של הבמאי, ביצע את הקטע באופן דרמטי וכבד (בביצוע המקורי הקטע מעט עדין יותר, פחות מאיים).

בפסטיבל חיפה שעבר התארחו כריסטין קובריק, אלמנתו של סטנלי, ויאן הארלן, אחיה ומפיק סרטיו. למרות שקובריק היה בעל ידע רחב מאוד במוזיקה קלאסית שניהם סיפרו איך הם אלה שעזרו לו לבחור כמה מהקטעים שהפכו כה מזוהים עם "2001". הסיפור, כפי שכבר סופר, הוא שקובריק פנה תחילה למלחין אלכס נורת לכתיבת הפסקול לסרט. אלא שימים לא רבים לפני בכורת הסרט החליט קובריק לזרוק את הפסקול המקורי לפח ולמלא את הסרט בקטעים קלאסיים קיימים. הוא פנה ליאן, אספן תקליטים קלאסי וידען גדול, שימצא לו תרועה לפתיחת הסרט. יאן, כך הוא סיפר בחיפה, היה זה שהציע לו את "כה אמר זרתוסטרה" של ריכרד שטראוס.
כריסטין, מצידה, סיפרה שהיא שמעה ברדיו את הרקוויאם של ליגטי ומיד התקשרה לסטנלי ואמרה לו לפתוח את הרדיו. כך הוא נהיה מודע לקטע המוזיקלי המכושף והמיסתורי שהפך לסימן פיסוק כה מזוהה בסרט.

טיפול 10,000

מאז ראשון בלילה מחכה לי במייל ביקורת שכתב ד', שהוזמן ביום ראשון להקרנת "מכוניות". רציתי להעלות אותה כאן, אבל ענייני האקדמיה והוולג'ין נדחפו בדרך. לאלה מהמגיבים שרוטנים על "ביקורת הסמ"ס" שביקשתי מהמוזמנים. חוות הדעת הזאת אינה באה במקום ביקורת מקיפה ומונומקת שלי (אותה תקראו ביום רביעי הבא). אבל כן יש לה שני תפקידים. האחד, טיפול בסקרנות. איך הסרט? במובן הכי בסיסי של המילה. מאכזב? כיף? רציתי לדעת, ורציתי לשתף. השתפקיד השני הוא הצהרתי יותר: המפיצים מונעים מהמבקרים להגיע להקרנות כי הם חושבים שבכך הם יסכרו את נהרות הביקורות. וזה הרי הבל מוחלט. הכל מיידי עכשיו. הסמ"ס שנשלח בסוף ההקרנה, ועולה תוך דקות לאינטרנט. נכון, זה לא מעמיק. אבל הוא דוגם את חוות הדעת הכללית. חוות דעת ציבורית שמצליחה לבוא לידי ביטוי פומבי גם בלי שהמבקרים יגיעו להקרנות. חוסר ההבנה הזה של המפיצים מניע אותם בחרם המבקרים שלהם, וגם גורם להם להיראות אוויליים מול קהל רוכשי הכרטיסים כשהם נותנים לסרטים שמות כמו "להרוג את המזל" או "ג'ונגל סיטי".

הרצוג?

האם ורנר הרצוג גם יגיע לפסטיבל ירושלים?

תוספת, שלישי בבוקר: יש הרהור מעוצבן בסוף
יום רביעי: התווסף עדכון עם פרסום הרשימה הרשמית של וולג'ין

הנה 20* הסרטים העלילתיים שיתחרו השנה על פרס אופיר:

"אביבה אהובתי" בבימוי שמי זרחין
"אדמה משוגעת" בבימוי דרור שאול
"מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף
"האלוהים של מלכה" בבימוי ינקול גולדווסר
"הבועה" בבימוי איתן פוקס
"הדברים שמאחורי השמש" בבימוי יובל שפרמן
"ידיים קשורות" בבימוי דן וולמן
"ילדי CCCP" בבימוי פליקס גרצ'יקוב
"ימים קפואים" בבימוי דני לרנר
"לרקוד" בבימוי מרק רוזנבאום
"מחילות" בבימוי אודי אלוני
"מלח הארץ" בבימוי אורי ברבש
"מלך של קבצנים" בבימוי אורי פסטר
"מכתבים לאמריקה" בבימוי חנן פלד
"סינדרום ירושלים" בבימוי ויקטור בראון
"סיפור חצי רוסי" בבימוי איתן ענר
"סרט חתונה" בבימוי דורון ערן
"ריקוד מסוכן" בבימוי מנחם גולן
"רק כלבים רצים חופשי" בבימוי ארנון צדוק
"שלוש אימהות" בבימוי דינה צבי-ריקליס.

20 סרטים אמנם אבל למעשה, אם אני קורא נכון את הרשימה, זה "אביבה אהובתי" נגד "מישהו לרוץ איתו". ולידם: "הבועה", "שלוש אמהות", "אדמה משוגעת", "הדברים שמאחורי השמש" ו"סיפור חצי רוסי".

פינת התעלומה: איפה "נוזהת אל פואד" של ג'אד נאמן? "תנועה מגונה" של צחי גראד? "גיבורים קטנים" של איתי לב?

(* "מישהו לרוץ איתו" נכנס לרשימה רק היום)

הקרנות האקדמיה מתחילות בסינמטק תל אביב ב-18 ליוני. חברי האקדמיה מוזמנים להתפקד כאן, באנונימיות או בגלוי, ולעדכן באיזה סרט הם עומדים לבחור. כל השאר: על מי אתם מהמרים?

ומה עם וולג'ין?

הנה:

"אביבה אהובתי" של שמי זרחין (דברה ווינגר בחבר השופטים? מסתמן כסרט השנה שלה. דמיינו את ווינגר בתור אסי לוי ברימייק האמריקאי)
"שלוש אמהות" של דינה צבי ריקליס (לגב' ריקליס יש רקורד מצוין בסרטים קצרים, אבל פחות בפיצ'רים)
"בידיים קשורות" של דן וולמן (וולמן בולט בפסטיבל ירושלים – הוא כבר זכה פעמיים, היחיד מבין המתמודדים – כשיש מולו רק שני סרטים נוספים, השנה זה יהיה קשה יותר. מצד שני, גילה אלמגור מופיעה גם אצלו וגם אצל צבי-ריקליס. מה זה אומר?)
"מכתבים מאמריקה" של חנן פלד (אני לא שומע דברים טובים מכיוון הסרט הזה. אם מישהו שומע אחרת, שיעדכן)
"דברים מאחורי השמש" של יובל שפרמן (לפני כמעט שנה שמעתי על הסרט הזה, שאז היה בעריכה, ביקורות נהדרות. מאז הטון הלך ונחלש. מה קרה שם?)
"מלך של קבצנים" של אורי פסטר (האם זו "הירושה" של 2006 או "לב אמיץ" היהודי? אני מהמר על הראשון. יש ריח של פיאסקו באוויר).
"אדמה משוגעת" של דרור שאול (דילמה. מצד אחד, סדנאות התסריט והבימוי של סאנדאנס הפכו את האני אבו אסעד מלהטוטן לקולנוען אמיתי. אולי קרה אותו דבר גם לשאול? הסרט הזה מסקרן, ממה שראיתי הוא גם נראה טוב, אבל שאול שבר את ליבי עם "סימה וקנין מכשפה").
"מחילות" של אודי אלוני (הסרט היחיד ברשימה שכבר ראיתי וסבלתי ממנו באופן עמוק וגורף. ולא אכפת לי מה סלבוי ז'יז'ק חושב עליו).
"גיבורים קטנים" של איתי לב (לב הביא לירושלים את "חמש דקות בהליכה" רב הכשרון. אבל הסרט הזה, בו הוא שימש במאי להשכיר, יושב יותר מדי זמן בחדר העריכה. זה לא סימן טוב. עדכון, יום ד': הסרט הזה לא יתחרה בוולג'ין אלא יוצג, ככל הנראה, במסגרת חדשה בפסטיבל לסרטי ילדים ונוער)
"נו אקזיט" של דרור סבו (לא מכיר, לא שמעתי. מישהו יכול לתרום מידע מעבר לקומוניקטים?)

הימורים, מישהו?

תוספת מעוצבנת (תייקו תחת "אני לא ולווט, אבל לעזאזל לפעמים מתחשק לי להיות"). אז מה, בעצם, מטרת האתר הזה? לקיים זירת דיון על קולנוע. אוקיי. וגם: להשתמש במדיום האינטרנטי למטרות ניוז ותגובה מיידית על אירועי השעה. וגם: להפנות זרקור אל האופן שבו מסקרים את תחום הקולנוע בארץ. זה הצד של הבלוג שמביא לי שונאים. עמיתים מעיתונים אחרים שחושבים (ואולי צודקים) שאני מתנשא בכך שאני מבקר קולגות. אבל הסיבה לביקורת היא תסכול וייאוש. הקולנוע יקר לי. והייתי רוצה להאמין שכל מי שעוסק בכתיבה על קולנוע, הן כריפורט או מבקר, מרגיש יחס קנאי דומה לתחום הסיקור שלו. אבל תחום סיקור הקולנוע בעיתונות הישראלית סובל מתת תזונה. אז אולי זה לא חוכמה להיטפל לכתבים הצעירים, החמודים והחרוצים של וואלה ואן.אר.ג'י, ואולי הם באמת עושים מעל ומעבר בתנאים שעומדים לרשותם. ואין לי ספק שהאשמה בתוצאה הסופית תמיד תהיה של העורך – בגלל האופן בו הוא מדריך את כתביו, הציפיות שלו מהם, וגם העובדה שהוא מוכן לחיות בנחת עם טעויות סדרתיות. יודעים מה? נפסיק עם השמות. נעסוק בכלי התקשורת עצמם, אלה שמטפחים את הדור הבא של כתבי הדפוס ומנחילים להם סטנדרטים בלתי נסבלים. עזבו כתיבה, אני מדבר על סטנדרטים בסיסיים של איסוף מידע והצלבתו. הנה, למשל, מקרה פשוט: פרסום רשימת המועמדים לפרס אופיר. הרשימה נחתה בתא המייל של כתבי התרבות קצת אחרי 11:00 אתמול (שני). אן.אר.ג'י העלו את האייטם ב-15:30, וואלה העלו ב-16:30 (וויינט השבוע כנראה מסקרים רק מחול). תשוו בין האייטמים ותוכלו פחות או יותר לשחזר מהם איך נראה הקומוניקט המקורי ממנו עשו הכתבים קאט-אנד-פייסט. בינתיים, סטנדרטי. אבל, רגע, איפה השכל? הרי רק כמה ימים קודם פרסמו אותם כתבים באותם אתרים ש"מישהו לרוץ איתו" יפתח את פסטיבל ירושלים. והנה הם מפרסמים רשימה של הסרטים המועמדים לפרס אופיר ואותו סרט לא מופיע שם. אף אחד לא בודק? לא שואל? האין פה אייטם המסתתר לו: הסרט שנמצא ראוי לפתוח את פסטיבל ירושלים לא יתמודד בפרס אופיר? ומה, קומוניקט הוא טקסט קדוש שאין לשנות בו אות? הכתב יגיד "זה לא אני, זה היחצנית אשמה"? אז שהיחצנית תעדכן בעצמה את האתר, אם לא צריך כתב ועורך בדרך. אז מה מתברר? היתה בסך הכל תקלה ביורוקרטית. אנשי "מישהו לרוץ איתו" הגישו את מסמכיהם לאקדמיה רק אתמול בבוקר, אחרי שהקומוניקט נשלח. אנשי האקדמיה עוד לא שלחו לכתבים עידכון. וכך וואלה אן.אר.ג'י עדיין מנפנפים בכותרת "19 סרטים מועמדים לפרס אופיר". אז לא, יש 20 סרטים. (וכאן אני מתפתה להאיץ בעורכיי וואלה ואן.אר.ג'י לשים את האתר הזה במועדפים ולבקר בו פעמיים ביום, כדי לקבל מדי פעם את הנתונים האמיתיים והמעודכנים של מה שקורה בקולנוע בארץ, בלי לחכות לקומוניקטים של היחצנים, אבל אז ייראה שאני סתם מקדם את האתר, ואת עצמי, ומתנשא. וכנראה שכל זה נכון). זה באמת באמת מעצבן אותי. ואני נעלב גם כשוחר קולנוע וגם כעיתונאי. ואגב, יש גם ציון לשבח: וואלה טרחו להרים טלפון לאקדמיה לברר מתי בעצם יתקיים הטקס שלהם, פרט שנשמט מהקומוניקט. 14 בספטמבר הוא התאריך. אן.אר.ג'י: תתעוררו.

הערב ב-21:30 בקניון שבעת הכוכבים תתקיים הקרנת ה… המה בעצם? עיתונאים? מקורבים? ידידים? …. של "מכוניות", הסרט החדש של פיקסאר. שיט, את זה דווקא רציתי לראות. בכל מקרה, נוהל "אות משמים" תופס גם כאן: מי שמוזמן להקרנה מתבקש לכתוב ביקורת קצרה למייל או לתגובות מיד בהגיעו הביתה. מי שיש בחייגנו המספר שלי, שישגר סמ"ס כבר בקרדיטים עם חוות דעת ראשונית: מוצלח? מאכזב? מצחיק? ילדותי?
מבקרים עמיתים, גם אם אין בכוונתכם לכתוב על הסרט אני מקווה שלא תלכו אל ההקרנה הזאת. הגעתכם להקרנה פירושה תמיכה שקטה בדרישת המפיצים. תתקיים הקרנה נוספת לסרט, כזו שאינה קשורה ליחסי ציבור. פרטים אצלי.

בינתיים, "מכוניות" של פיקסאר, אולי מותג הקולנוע החזק ביותר בעולם כרגע (ג'ון לאסטר וסטיב ג'ובס, העומדים בראש האולפן נבחרו על ידי "פרמייר" בתור האנשים החזקים ביותר בהוליווד לשנת 2006), הכניס בסוף השבוע הראשון לצאתו 62 מיליון דולר (סכום משוערך). שיט, רציתי לראות את הסרט הזה.

שברירי קופות

דייב קר כותב:

I’ve yet to meet a movie critic who thinks that she or he has any real influence on the box office, and if I did, I’d think that he or she was nuts. How can a 500 word movie review, appearing inside a newspaper with a circulation of a few hundred thousand at best, possibly compete with a network television advertising campaign? The ego satisfaction is very low in this line of work, the financial satisfaction even less so. And anyone who enters this field for any reason other than a passion for movies has been profoundly misled.

ג'ים אמרסון מגיב וממשיך את הטענה:

A critic's job, obviously, is not to predict box-office success, and as Kehr points out, you can hardly expect reviews to compete with advertising and pre-existing anticipation … But critics' reactions often reflect the word-of-mouth response of people who go to see the film on opening weekend… resulting in a quick die-off the next weekend if the first wave of ticket-buyers didn't much like what they saw.

שני הבלוגרים האלה, מהחביבים עליי, מנסים להוכיח שעדיין יש חשיבות לעבודת המבקר. אין לו השפעה על נתוני הקופה, אבל יש לו כוח נבואי. סרט שנקטל, הוא הוא סרט שאולי יעשה קופה בשבוע הראשון, אבל יפול בשבוע השני. לא בגלל המבקרים, בגלל הצופים. כי הם ייצאו מהסרט ויגידו לחברים שלהם שהסרט מחורבן (איזה ייצאו מהסרט, איפה אני חי. הם יסמסו לחברים שלהם תוך כדי הסרט).

זו הגישה האמריקאית: המבקרים לא מבקשים השפעה, הם מבקשים נוכחות. אבל ביקורת קולנוע היא הרבה יותר מזה, גם בלי השפעה על הקהל, או כוח נבואי לגבי אורך החיים של הסרט במקום הראשון. ביקורת קולנוע חשובה כי קולנוע הוא דבר חשוב. והביקורת היא הטקסט שמגיב לטקסט. המבקר לא אמור רק לפעול כקבוצת מיקוד (הסצינה הזאת עבדה, הסצינה ההיא לא), או כצופה הראשון. הוא אמור לספק טקסט המתייחס לקולנוע כאמנות, כתרבות, כפרשנות על העולם בו אנחנו חיים. נכון שבשביל זה לא צריך הקרנות עיתונאים, אבל כשהמפיצים לא מבינים את זה, מה התפקיד האמיתי של הביקורת, מה תפקיד העיתונות, מה תפקיד המחשבה החופשית, הם מצהירים שאין קשר בין עבודתם ובין תרבות. והאמת, לרוב ככה זה גם נראה.

דה וולג'ינייטור, אפילוג

מחר בבוקר (כך אני שומע) יפורסמו שמות הסרטים העלילתיים שיתחרו בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים הקרוב. לפני כמעט שבועיים העלתי את הרשימה של סרטי וולג'ין כפי שהיו ידועים אז. מאז אני מעדכן אותה. אתם מוזמנים להעיף בה מבט (בתחתית הדף הראשי). מחר תתפרסם כאן הרשימה הרשמית ונתחיל להמר מי זוכה.