טום ווייטס הוא חבר טוב. רוברטו בניני התקשר אליו לבוא ולהופיע בכמה סצינות בסרטו החדש "כשתראי נמר בשלג", והוא הסכים, ואף הלחין את השיר לסרט. הסרט עוסק, באופן די נלעג, בדרכו חסרת התחכום של בניני למחות נגד מלחמת עירק. מיותר לציין שהקטעים של ווייטס, בתור זמר החתונות של החלומות, הם הרגעים היחידים עם מעט עדינות וליריות בסרט המסורבל וחסר הרגישות הזה. מה שכן, זו לא הפעם הראשונה השנה שטום ווייטס הגיע לסרט על מלחמת עירק. זה קרה קודם ב"ג'ארהד". שם, לקראת סיום, מתנגן שירו של ווייטס, "חפצים של חייל", שיר אשכבה עגום על חיילים שחוזרים מהמלחמה בקופסאות וארגזים.
היום חוגגת מלחמת לבנון II יומולדת חודש. בוויינט מנו 123 הרוגים, אזרחים וחיילים. ביום ה-12 למלחמה קראתי כאן "אולי די?". ביום שלישי התחלתי לצרף לפוסטים שלי את הכרזה של ג'ון ויוקו "המלחמה נגמרה! אם תרצו". והשבוע מצטרפים אלי גם "טיים אאוט" ("אולי די?" בשערו), ו"העיר" – בגיליון שגרם לי להתגעגע לעבוד בו – עם ג'ון ויוקו וכרזתם על השער. והיום מצטרפת אלינו גם מועצת הבטחון. נו, אז אולי די?
הנה, בשביל מצב הרוח, "חפצים של חייל", במקור מתוך "טרומבונידגחרב" (נדמה לי שככה קוטנר תרגם את שם האלבום כשהוא יצא), אבל כאן מתוך פסקול "ג'ארהד".

טום ווייטס, "Soldier's Things"

=======

אפרופו יום הולדת: יום הולדת שמח.

========

אפרופו מתנות: שני קוראים נדיבים הציעו לי שטח איחסון בשרתיהם. אך אני, בפיזור דעת, מחקתי את המיילים שלהם. אם זה אתם ועדיין עומדים מאחורי ההצעה, או אם יש לכם שטח פנוי על שרת חמוד – משהו כמו 400 מגה – שיוכל לאחסן עליו את טריפו/היצ'קוק ואת השירים שאני משמיע כאן, צרו קשר בתגובות או באימייל. תודה.

========

על "בריק", סרט שנון למדי, עם כמה משורות הדיאלוג המוצלחות ששמעתי בעת האחרונה, תוכלו לקרוא במדורי בשבוע הבא. השבוע כתב עליו, בהתלהבות גדולה, יקיר אלקריב.

קחו ציטוט מהסרט, מתנה:

Laura: Do you trust me now?
Brendan: Less than when I didn't trust you before.

========

ולבקשת הקהל, הנה הביקורת שלי על "קליק" של אדם סנדלר. מאוד התלהבתי ממנו.

אני רוצה להיות חבר של אדם סנדלר. נראה לי שמי שחבר שלו, נשאר כזה לכל החיים. הוא מתמיד עם הבמאים שלו, למשל. זה הסרט השלישי שפרנק קוראצ'י ואדם סנדלר עושים יחד, אחרי "זמר החתונות" ו"נער המים", ונדמה שקוראצ'י רק הולך ומשתפר. או קחו את הנרי ווינקלר, מי שגילם בשנות השבעים את פונזי ב"ימים מאושרים". זה הסרט השני שלו עם סנדלר, ואיזה תפקיד מקסים הוא קיבל כאן. או, הכי חשוב, רוב שניידר. אחד מחבריו הטובים של סנדלר. ספק אם לשניידר היתה בכלל קריירה אילולא סנדלר, שבתחילה שיבץ אותו לתפקיד קטן בכל סרט ואז הפיק לו את סרטי "הג'יגולו מת מצחוק". זה כבר הפך לספורט פולחני, לחפש את שניידר בסרט של אדם סנדלר. כאן הוא מגיע די בהתחלה, בתור הנסיך חביבוּ, סעודי עשיר וחסר עידון (ושניידר מתענג על התפקיד כמו פנתר הטורף אנטילופה).
אבל הכי חשוב: סנדלר ממשיך לעשות סרטים עם הומור ילדותי בן זמננו, אבל עם לב ונשמה של תור הזהב ההוליוודי. סרטים שיהיו שיגידו שהם נאיביים, מלוקקים, מופרכים, אבל יש בהם כל כך הרבה טוּב לב שאני באופן אישי מתקשה לעמוד בפניהם. כשאני כותב "טוב לב", אגב, זה אחרי שמנקים מהסרט את הומור הביבים, הבדיחות הגזעניות וההטרדות המיניות הוויזואליות. אבל מה שמקסים אצל סנדלר זה שהוא מצליח לגרום לכל הדברים האלה להידבק: הוא מפריך מפריח בדיחת פלוצים (מעולה, אגב), תוך שהוא מנסה ללמד את צופיו שיעור בסדרי עדיפויות: המשפחה באה לפני הקריירה. הוא עוצר כדי לתת לנערים בדיחה (הורסת, אגב) בה הוא בועט באשכיו של שון אסטין (סם מ"שר הטבעות"), אבל דרכה הוא מנסה לפקוח את עינינו לכך שאנחנו מעבירים את החיים בהילוך מהיר, מנהלים את חיינו על טייס אוטומטי ומחמיצים את כל מה שחשוב. באמצעות שלט רחוק פלאי, המסוגל להריץ קדימה את כל הרגעים הלא נעימים בחיים, מגלה דמותו של סנדלר שמה שנדמה בתחילה כנס, הופך עד מהרה לקללה איומה שמחריבה את חייו. נשבע לכם שזה נשמע כמו עיבוד הוליוודי למעשייה ברסלבית, עם טוויסט סכריני כל-אמריקאי מתוצרת פרנק קפרה (או הרולד ראמיס). התוצאה, אינפנטילית ונאיבית כל שתהיה, מצחיקה מאוד ומחממת לב.

ממול לביקורת הזו, התפרסמה ביקורת לא פחות נלהבת ל"תודה שעישנתם", הנגטיב של "קליק", בבימויו של ג'ייסון רייטמן.

בעוד שנים מהיום, כשג'ייסון רייטמן יהיה אחד הבמאים המוכרים ביותר בהוליווד, נוכל להגיד "כן, אני זוכר שסימנתי אותו ככישרון גדול עוד בסרטו הראשון". גשו נא ל"תודה שעישנתם" וגלו כשרון גדול שהיה בן 28 כשכתב וביים את אחד הסרטים השנונים והארסיים שתראו כרגע בקולנוע. "תודה שעישנתם" הוא סרט שאם היה נעשה בסבנטיז היה קל לדמיין את רוברט אלטמן מביים אותו. הוא מתייחס בכבוד ובאמפתיה לגיבור נאלח: הדובר של לובי הטבק, האיש שמייצג את האנשים שמרעילים אותנו ומי שאמור לגרום לנו, הקורבנות, להרגיש רע עם זה. בתור סאטירה "תודה שעישנתם" אינו חשיפה ראשונה של מנגנוני הספין ויכולתו של כסף לקנות הסכמה. אבל כקומדיה בלתי פוליטיקלי-קורקטית, ההפך המוחלט של "קליק", הוא מציג לא את העולם כפי שאדם סנדלר היה רוצה לראותו, אלא את העולם כהווייתו: עולם בו כולם מתמקחים, משקרים, גונבים, משחדים, עולם ללא מוסר בו ערכו של האדם נמדד על פי הישגיו, על פי מעמדו, על פי קרבתו למעגלי שררה וכוח. עולם בו כת הממון שולטת. עולם ללא אלוהים (להבדיל מהעולם של אדם סנדלר, בו יש אלוהים, ובו לתפילה יש כוח). וג'ייסון רייטמן, בנו של אייבן רייטמן (שחוטף עכשיו מכות מהמבקרים על סרטו החדש), כתב תסריט שנון, שמציע חמלה לגיבוריו, אבל לא שופט אותם. טוב, אולי קצת כן שופט אותם. אבל הוא עושה את זה במודעות עצמית ("כמו בספר של ג'ון גרישם, רק בלי כל הריגול"). כי כולנו, בואו נודה בזה, סוחרים במוות.
באופן בלתי מתוכנן צפיתי בשני הסרטים האלה באותו יום. בעוד סרטו של סנדלר חימם את ליבי וגרם לי לקוות להיות אדם טוב יותר, סרטו של רייטמן כמעט הרגיע אותי. כן, זה העולם אותו אני מכיר. עולם שאת חוקיו אני מכיר היטב. נעים לצחוק עליו. אנחנו צוחקים עליו, כי הוא מפחיד אותנו. כי אנחנו יודעים שאנחנו שבויים של העולם הזה, ואולי אפילו משתפים פעולה עם שובינו. אבל זה עולם מצחיק. עד דמעות.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.8.06

והכי משונה: לדמותו של אדם סנדלר ב"קליק" קוראים מייקל ניומן. לאחד המפיקים של "תודה שעישנתם" קוראים באותו שם.

ועוד יותר משונה: בביקורת של רותם דנון על "קליק" בוואלה התקבצו תוך זמן קצר תשעים תגובות, כמעט כולן מהללות. יותר מוזר: כמעט כולן מהללות בשורת הנושא. האם מעסיקה חברת פורום פילם או משרד הפרסום שלה, פרסום גולן, טוקבקיסטים בתשלום, כדי שתוכל, בשבוע הבע לצלם את מסך וואלה ולפרסם מודעת "הטוקבקים קרועים" על הסרט? ואם כן, האם אין כאן הטעיה בפרסום? פירסום ביקורות פיקטיביות במסווה של אמיתיות? אולפני סוני – שהפיצו את "קליק" באמריקה (בארץ הוא מופץ דרך רבולושן, האולפן הגוסס של ג'ו רות, שתכף נעלם מעל פני האדמה) – כבר חטפו על הראש כשהמציאו את המבקר הפיקטיבי דיוויד מנינג. האם יקום התחקירן שיחשוף את דיוויד מנינג הישראלי? אולי איתי שטרן? שמעתי יש לו סקופים בזמן האחרון.

סליחה, התפלקה לי משאלת לב בכותרת. אבל תודו שהיה לכם שם שבריר שניה של אופטימיות.

From YOKO:

This is a billboard event John and I did 29 years ago, in Xmas of l969. At the time, it created good vibrations around the world and gave people strength.

The message is "We can do it". and it's still valid. If one billion people in the world would think peace – we're gonna get it. You may think "well, how are we going to get one billion people to think? Isn't this something we should leave to the politicians, who have the power to do those things?" Well, politicians cannot do anything without your support. We are the power. Remember, you don't have to do much. The power works in delicate and mysterious ways. Visualize the domino effect and just start thinking positive, that we are all together in this. Thoughts are infectious.

==============

מו"לים, תפסיקו להעסיק אותי

רק היום קלטתי שהמלחמה בלבנון היא באשמתי. תראו מה זה: התחלתי לעבוד ב"זמן תל אביב" באוקטובר 1994. ימים של אופוריה. עיתונים עבים, המון תרבות. כעבור שנה וחודש: רצח רבין. הכל קרס. עברתי ל"העיר" באוקטובר 1999. גיליונות עצומים בגודלם. גיליון פסח עבר את ה-200 עמוד. מדור התרבות חצה את 20 העמודים. גיליונות נושא, אינסרטים חגיגיים, העיר בתפוצות, לונדון למתקדמים, פריז למתקדמים, ספרד למתקדמים. שישו ושימחו. כעבור שנה: אינתיפאדת אל-אקצה. הכל קרס. עברתי ל"פנאי פלוס" ביולי 2005. בלה בלה בלה. כעבור שנה: מלחמת לבנון II. מו"לים, למען שלומה של המדינה שלנו, שלא לומר למען שלום עיתוניכם, הפסיקו להעסיק אותי. או בפראפרזה על קובי אור: צריך לשלם לי משכורת כדי שלא אכתוב אצל אף אחד.

===============

חומר קריאה

מהמדור (הקטנטן!) שלי היום ב"פנאי פלוס". ביקורות על "גיבור על נמלים" המפתיע לטובה ועל "מפלצת של בית" המאכזב. אני מודה שאם הייתי צריך לבחור אחד מהם ללכת לראות בקולנוע "מפלצת של בית" היה נשמע לי מלהיב וחדשני יותר ו"גיבור על נמלים" היה נשמע קצת כמו "היינו בסרט הזה כבר, לא?". לכן, הריני כאן לעדכנכם: ראיתי את שניהם, וזה ההפך.
וכן, זה "מותק, המוח שלי הפך לפירה". סליחה, לא: "מותק, הבית מתפרק". תודה לחן חן ולליאור על האיתור והתיקון.

=================

ותודה לרתם וליניב אידלשטיין על שאיתרו ויירטו את אחד הרגעים הקסומים של האינטרנט הישראלי:

המקור, בעיתון הסאטירי The Onion: "אוליבר סטון מתכנן סרט המשך ל'מגדלי התאומים'".
התרגום באן.אר.ג'י, שפיספס את הסאטירה (וכנראה גם לא ראה את 'JFK' של סטון, אחרת היה מבין את הבדיחה).

===================

כותרת אפשרית ב"The Onion" של השבוע הבא: האם המטוסים התנגשו במגדלי התאומים בגלל שהיו בהם נחשים?
בשבוע הבא, אם תהיו בארצות הברית, תוכלו לעבור ברצף מ"נחשים במטוס" ל"מגדלי התאומים" ל"טיסה 93" ולא לעלות יותר על אווירון בחייכם.

===================

נמצא סרט ישראלי בודד שהצליח להשתחל לפסטיבל ונציה: "סימני דרך" של שמי שי מסם שפיגל יתמודד בתחרות הסרטים הקצרים (נגד זוגתו של דיוויד לינץ'). הסרט כבר זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר בפסטיבל ירושלים.

===================

ותראו איזה מטעמים הצטרפו לפסטיבל טורונטו: חדש של האל הארטלי (קוואזי המשך ל"הנרי פול", הסרט הגדול האחרון שלו), סרט סמוראים של הירוקאזו קורה-אדה ("החיים שאחרי"), בכורה עולמית לסרט החדש של טרזים ("תא קטלני" שלו, עם ג'ניפר לופז, היא יצירת מופת סוריאליסטית שקוטלגה בטעות כסרט אימה בינוני), עלילתי חדש של ורנר הרצוג, בראד סילברלינג חדש. ו"הבועה" של איתן פוקס.

===============

הפוסטרים של "Grind House" של רודריגז וטרנטינו:

(ויה אמפייר אונליין)

==============

עכשיו בחוצות תל אביב: כרזות פרסום ל"מפלצת של בית" וממול "הבית באגם". תעבירו את המבט מספיק פעמים מהר בין כרזה לכרזה ותקבלו סרט חדש: "מפלצת של בית באגם" בו טורף הבית את קיאנו ריבס וסנדרה בולוק.

=============

חיים צינוביץ' ב"קליק". נאה. האם יש למישהו לינק לקטע המוזיקלי דנן?

=============

הנה ראיון ארוך עם סטיבן סודרברג, אחד הבמאים העכשוויים האהובים עליי, מתוך מגזין שלא היכרתי בשם "המאמין". סודרברג הוא לא רק במאי מעולה (ותסריטאי, וצלם) הוא גם יודע לדבר היטב על קולנוע (האזינו בהזדמנות לשיחה שלו עם מייק ניקולס בקומנטרי של "מילכוד 22"). את הראיון הזה עוד לא קראתי, הרגע נתקלתי בו, אבל אם אמצא בו הברקות אעשה קופי-פייסט בימים הבאים.
כבר הכותרת מוצאת חן בעיני: "הכל אשמת הבמאי".

(ויה גרין-סינה)

==============

סרטו החדש של מל גיבסון. משעשע.

(ויה ג'פרי וולס).

=================

האתר מרכין ראש לזכרו של מייק ברנט, מעמודי התווך של תעשיית הקולנוע בארץ, גם אם שמו (שמזכיר שמו של זמר) לא מוכר לקהל הרחב. בתור האיש מאחורי חברת FTS, ברנט היה זה שסיפק ציוד צילום, הפקה ותאורה ללא מעט פרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים בארץ, למקצוענים ולסטודנטים. ברנט נפטר לפנות בוקר ממחלת הסרטן בגיל 57. היום התקיימה הלווייתו.

==================

ולסיום:
**** ממשיך להגיב, אלא שרוב מסריו מלאי השנאה והזעם נעצרים בפילטר הספאם שלי. הנה מסר שלו מהיום. אני מעתיק אותו לכאן כי, בכנות, אין לי כבר מושג מה לענות לו. אז אולי אתם, אם אתם קצת יותר ותיקים ממני באינטרנט, תוכלו לעזור ל**** ולעזור לו למצוא את האיש שמנהל את האינטרנט. הוא רוצה להגיש תלונה.

מר רוה הנכבד, זכותי לומר שפרסי האקדמיה הם בדיחה פרובינציאלית בלי שתמחוק את הפוסט. זה לא מוסד קדוש שצריך להיזהר בכבודו ונמאס לי שכל תגובה שלי זקוקה לאישור, אני מבקש שוב לדעת מי מפעיל את הבלוג שלך כדי שאוכל להתלונן. אותי לא ממדרים!!! לא מקובל עלי שאתה תקבע מה אוכל לומר ומה אסור. ודאי יש מישהו אחראי שאני יכול לקבול בפניו ולא ייתכן שזה יהיה אתה כי אתה במילא לא מקשיב!

הערה: **** שלח לי מייל בו הוא מבקש ששמו לא יוזכר בבלוגי. בקשה שאין לי בעיה למלא, בייחוד אם היא אומרת ש**** יפסיק להקיא זעם ושנאה בבלוג.

הנה עוד יהלום (פלסטיק) אבוד מהאייטיז: סטיבן "טין-טין" דאפי, שפרש מדוראן דוראן שניה לפני שהם התפרסמו, עם הלהיט הגדול הבודד שלו (אייטיזופילים יזכרו אותו גם מ"נטלי", להיט גל"צניקי שלו, מ"Icing on a Cake" ומהשיר עם השם המושלם "ג'ולי כריסטי"). הלחיצה על כפתור הניגון אינה מומלצת לאנשים עם אלרגיה לאלקטרו-פופ.

==============

נתונים מעניינים ב"גלריה" של הבוקר: למרות המלחמה נרשמת עליה במכירת כרטיסי קולנוע בארץ, מדווח גואל פינטו. ואולי בגלל המלחמה (או מיי גוד! אז עכשיו בעלי בתי הקולנוע יקימו לובי למען מלחמות?). אלה נתוני הסרטים הישראלים המדווחים בידיעה:
"הבועה", 80 אלף איש בחמישה שבועות (הצלחה סבירה לסרט שנראה היה שרק אני חיבבתי).
"מישהו לרוץ איתו", 35 אלף צופים בשלושה שבועות.
"אביבה אהובתי", יותר מ-30 אלף צופים בשבוע וחצי.

==============

ובעמוד ממול ב"גלריה" מתואר וויל פרל כ"קומיקאי ותיק", שזו הגדרה מעט מפחידה לשחקן שהקריירה הקולנועית שלו התחילה ב-1998, אבל שהפך כוכב רק ב"זולנדר" ב-2001 והוביל לראשונה סרט על כתפיו ב-2003. אם פרל הוא "קומיקאי ותיק", אז איך תגדירו את ג'ים קארי, בן סטילר וסטיב מרטין?

==============

אם אתם נוסעים לניו יורק בקרוב, בוודאי תשמחו לקחת בתיק הצד שלכם את תדפיס המפה הזאת, שפורסמה השבוע ב"ניו יורק מגזין", המכילה את כתובות הסלבריטאים שגרים במנהטן. הייתם מאמינים, למשל, שאדוארד נורטון, כריס נות (מיסטר ביג) וג'וליאן קזבלנקס (סלון הסטרוקס) הם שכנים ברחוב 9. ושכמה רחובות לידם גרות קלואי סביני, מולי רינגוולד ופרקר פוזי? ושגלן קלוז, ג'רי סיינפלד וג'ון מקנרו גרים באותו בניין ברחוב 81 פינת סנטרל פארק ווסט? או שלסטיבן ספילברג, בונו וסטיב מרטין יש דירות באותו בניין ברחוב 74 פינת סנטרל פארק ווסט. אח, שעות של הנאה עם המפה הזאת. (שאגב, מלווה כתבה שעוסקת בכך שלניו יורקרים לא אכפת מסלבריטאים).

================

ראיתי את אשת ראש הממשלה, את בתו של ראש הממשלה, בנו של ראש הממשלה ואת נכדיו של ראש הממשלה בגינת שעשועים בתל אביב. הם התנדנדו בנדנדות, הסתובבו בקרוסלה ואכלו ארטיק רמזור (הנכדים). אני מכיר חלק מהם, והם כולם מקסימים. אבל היה לי לא נעים. רציתי לגשת ולבקש מהם, ככה בנימוס, כטובה, אם הם יכולים בבקשה להפסיק את המלחמה. אבל לא עשיתי את זה. אז הנה, מרחוק, בשקט, באדיבות: סבא אהוד, אנא עצור את המלחמה. אנא.
הבוקר נזכרתי בכרזת הפרסום שג'ון לנון קנה בטיימס סקוור בזמן מלחמת וייטנאם (שוב, באדיבות "גלריה").

===============

לגלעד: אני לא רוצה אותך כאן. למה זה מסובך להבין? הפסק להגיב. הנה מקום בו תוכל לכתוב מה שאתה רוצה, באיזה שם שאתה רוצה.

בימים אלה אני עורך סקר קטן באימייל בין כמה חברי אקדמיה, בניסיון לבחון לאן נושבת הרוח, להבין מי הצביע למה, רגע לפני שמסתיימת ההצבעה לפרסי אופיר. כל חברי האקדמיה אליהם פניתי שיתפו פעולה ועדכנו אותי בבחירתם. רק עמית ליאור, התסריטאי של "עפולה אקספרס" ושל "נו אקזיט", הבמאי של "סיפורי בית קפה" (ויו"ר איגוד התסריטאים), ענה לי שהוא מסרב כבר כמה שנים להשתתף בהצבעה לפרסי האקדמיה.
"למה?", שאלתי.
וזו תשובתו, אני מפרסם אותה כאן כלשונה. היא ראויה לתשומת לב:

אי ההצבעה שלי היא עניין עקרוני.
למרות ששני סרטים שכתבתי זכו לפרסים, "עפולה אקספרס" ו"חצוצרה בואדי", פיתחתי אלרגיה רצינית לאקדמיה ולכל אופן התנהלותה. מאז ומתמיד סירבתי להצביע לסרטים הדוקומנטריים. כל יוצר שהיה מתקשר אליי לעשות נפשות לפרויקט שלו, זכה לתשובה סטנדרטית: "מכיוון שאין סיכוי שאני אצליח לראות את כל הסרטים, כל הצבעה שלי תהיה מוטית ושקרית, לכן לא אצביע".
בשנה ממוצעת מוקרנים בין 10 ל-20 פיצ'רים, משהו כמו 40 סרטי דוקו – אתה צריך להתפטר מעבודתך, להזניח את משפחתך, להפסיק להוריד את הכלבים ולהשקיע חודשיים בצפייה בשלל הפרויקטים אם אתה רוצה לראות את כולם, דבר בלתי אפשרי בעליל!
איך אפשר להצביע לסרט דוקומנטרי X אם במקרה הטוב ראית רבע מהם? לכן סירבתי להצביע.
לפעמים זה היה כרוך באי נעימות קשה, שכן חלק מהיוצרים הללו חברים טובים ויקרים. טפסי ההצבעה לסרטים הדוקומנטריים מצאו את דרכם חיש לפח הזבל שלי.
לעומת זאת, תמיד הקפדתי לראות את כל הפיצ'רים, ואת טופס ההצבעה לפיצ'רים מילאתי בחפץ לב.
מאז השנה בה התחרה "סיפורי בית קפה" הפסקתי להצביע גם לפיצ'רים, למרות שהסרט זכה ל-5 מועמדויות, ביניהם לסרט הטוב ביותר. אחרי עבודה מאומצת, ולמרות חמש הקרנות שקיימנו עבור חברי האקדמיה, ברישום שעשינו בכניסה לאולמות ספרנו בסך הכל 220 חברים שצפו בסרט. באותה שנה היו כ-550 חברי אקדמיה, פחות מחצי מהם ראו את הסרט. כמה חברי אקדמיה ראו באותה שנה את "האסונות של נינה"? את "מתנה משמיים"?
בלי שום קשר לאיכויות הסרטים, מראש לסרט שפחות ממחצית חברי האקדמיה ראו אין סיכוי שווה. אין סיכוי אמיתי.
לעניות דעתי, האקדמיה צריכה להנפיק כרטיס מגנטי לחברי האקדמיה, וחבר שלא צפה לפחות ב-80 אחוז מהסרטים, צריכה להישלל ממנו זכות ההצבעה.

מעבר לכך:

ההצבעה של כל מי שסרטו משתתף היא אוטומטית. הוא וכל מי שעבד בסרט שלו (פלוס חבריו הטובים וחברים חדשים שמפיקים אסרטיביים משלמים את דמי החבר שלהם כדי שיצביעו וכו'…) מצביעים אוטומטית בכל 13 הקטגוריות עבור הסרט שלהם. אני לא צדיק. שיהיה ברור שבכל פעם שסרט שלי התחרה, כך עשיתי גם אני. זה מנטרל הצבעה אמיתית של כ-40 עד 60 חברי אקדמיה לכל סרט. לכן סרט גדול, שעבד עם צוות גדול, שהבמאי שלו מבוסס יותר בברנז'ה, שהמפיק שלו הצליח "לקנות" מספיק קולות, יוצא לדרך עם פור רציני על פרויקט קטן ופחות מקושר ומתוקשר.

ועוד:

מי הם חברי האקדמיה? מה הקריטריונים לקבלת כרטיס החבר? חלק גדול מהם לא ביקרו מעודם בחדר עריכה. חלק לא בילו יום אחד על סט. אם תעשה בוחן פתע לחלק גדול מהם, אני בספק אם הם יצליחו להבחין בין פסקול למוסיקה מקורית, שהם באמת יודעים להבחין באיכויות עריכה, שהם מבינים באמת בצילום.
לדעתי צריך להפריד את הקטגוריות הטכניות ולהשאיר את ההצבעה בקטגוריות הללו לאנשים שמבינים בזה. בכל שנה נתונה, גם אם יש סרט אחד בולט מעל כל היתר, הענקת הפרסים כמעט בכל 13 הקטגוריות לסרט אחד מצביעה על הצבעה עדרית. אוטומטית. באמת לאותו סרט היה גם את פס הקול הטוב ביותר, גם את שחקנית המשנה הטובה ביותר, גם את הצילום, גם את העיצוב וגם התלבושות? הלו? מה זה?! זה נראה כמו הבחירות במצרים, בוחרים בין מוברק למוברק.

והטענה הסטנדרטית. איזה עניין באמת יש לציבור בטקס שבוחר בין סרטים שהציבור לא ראה?
זו חגיגה ברנז'אית, פנימית, שחקנים נרגשים נשפכים על הבמה, מגמגמים, מזילים דמעות, מודים לאלוהים ולסוכנות שלהם, כשהקהל בבית לא ראה פריים, לא אכפת לו באמת. מן הדין שיחייבו את הסרטים המתחרים לצאת בהפצה מסחרית לפני הטקס.
אנשים טובים עומדים בראש האקדמיה. רובם עושים את עבודתם בהתנדבות. הכוונות טובות. יש מבין החברים אנשים יקרים ומביני קולנוע אמיתיים. ועם זאת, כל עוד השיטה לא תהפוך ליותר שוויונית (היא אף פעם לא תהיה מושלמת גם בהליווד יש דברים דומים), יותר מקצועית, עד שלא יהיו סיכויים דומים לסרטים שמתחרים, אני לא אמשיך להצביע.
אני מאוד מקווה שעד שאציג סרט נוסף באקדמיה השיטה תשתפר.
יום טוב.
עמית

דן פיינרו, שגר ליד ככר דיזנגוף, כתב השבוע ב"סקרין דיילי" על "הבועה" של איתן פוקס, בו הוא מתאר איפה נמצאת אותה בועה משם הסרט:

Set in Tel Aviv’s Shenkin neighbourhood, the Israeli capital’s equivalent of Greenwich Village

סליחה? תל אביב, בירת ישראל? זו פראפרזה סמויה על נאום נסראללה? ומילא פיינרו, שגר בבועה בה קל להתבלבל, אבל איש מעורכי "סקרין" לא יודע מה היא בירת ישראל? וגם חבל שפיינרו קרא לצלם יורם שרף, במקום ירון שרף. בכל זאת, את העיתון הזה קוראים לא מעט אנשי מקצוע ברחבי אירופה.

============

לידיעת הד ארצי, מפיצת וורנר הום וידיאו, שהוציאה השבוע בדי.וי.די את "בלייד ראנר, גרסת הבמאי": בקומוניקט לסרט כתבתם "וורנר הום וידיאו מציגה זוכה פרס האקדמיה". נניח שניה לתחביר הלקוי, אבל לאיזה אקדמיה התכוונתם? כי אם זו האקדמיה האמריקאית, זו שמחלקת את האוסקרים, אז צר לי לבשר – גם לי זה היה קשה להאמין עוד ב-1982, אבל "בלייד ראנר" אמנם היה מועמד לשני אוסקרים (עיצוב ואפקטים) אך לא זכה בכלום.

=============

אין לי מושג איך יהיה הסרט "בוראט", אבל הטריילר שלו מופלא. האם הוא בכלל יופץ בארץ? האם יובא סשה כהן ברון, שמסתובב בימי החופשה שלו באורנה ואלה, לבכורת הסרט בארץ? (ויה עין הדג)

בטריילר ל"ג'קאס 2" מובאים ציטוטים של מבקרים שהקיאו על הסרט הראשון, וטענו שמדובר באסון תרבותי. על הסרט, שלא הוקרן בישראל בבתי הקולנוע (חפשו אותו בערוצי הלוויין הסרטים), מעולם לא כתבתי באריכות, ואני מצר על כך. לא רק שזה אחד הסרטים המצחיקים ביותר (וגם הדוחים) שראיתי בשנים האחרונות – אני לא זוכר סרט שצחקתי בו יותר מאשר הסרט הזה – מדובר גם בתופעה תרבותית עכשווית שראויה לדיון כבד ראש, ולא לביטול בנפנוף יד מבוהלת ונגעלת. אולי עם "ג'קאס 2" יזדמן לי לפצוח בדיון הזה. (ויה MCN)

===============

וונג קאר וויי מצלם סרט בגריניץ' וילג' בניו יורק, המקבילה של בירת אמריקה לשינקין הישראלי. יוג'ין הרננדז מ"אינדי-ווייר" מדווח מהשטח:

Walking around hot and humid downtown Manhattan tonight, I was frankly stunned to spot filmmaker Wong Kar Wai (pictured center). It turns out that movie shooting near Canal St. is "My Blueberry Nights," Wong's first English-language film. After midnight, I observed for a bit and then snapped a quick pic from across the street as WKW leaned up against a doorway to plan a shot inside a bakery.

The D.P. on the film is Darius Khondji and as we reported in indieWIRE during Cannes, the movie stars Norah Jones, Jude Law, Natalie Portman, Rachel Weisz and others. It is described as the story of "a young woman who travels across America to find answers to her questions about the true meaning of love.

(ויה רילר)

================

הסרתי משמאל את הלינק לבלוג הקולנוע של וויינט, בלוג שנורא שמחתי כשקם, גם בתקווה שהוא יטפל בקולנוע באופן קצת יותר מעמיק מהטיפול שוויינט נותן לתחום, וגם מתוך אהדה רבה לכותביו, שניים מעתודת עיתונאי ומבקרי הקולנוע המוכשרים בארץ. אבל מתברר שהגישה האדונית של וויינט ("אם זה לא פורסם אצלנו, זה לא פורסם כלל") מחלחלת גם לבלוגים שלהם, וגם לצנועים ולפיקחים שבכותביהם. וכך, האייטם על מודעת הטוקבקים של "שודדי הקריביים 2" התפרסם שם אתמול, מבלי לתת קרדיט ללפחות שלושה או ארבעה אתרים בהם זה פורסם כבר לפני יותר משבוע. ראשון היה עידוק. את זה שוויינט לא יודעים מה זה אינטרנט, כבר הבנתי. אבל שהבלוגרים שלהם לא יבינו מה הוא בלוג? האייטם בוטל. הלינק הוחזר. אני חוזר בי. לפרטים נוספים.

למה פורום פילם מחרימים מבקרים אני מבין. אבל למה סרטי שפירא, שבבעלותם שלושת האולמות בקולנוע דיזנגוף, מחרימים מבקרים, את זה לא הבנתי. לי זה נראה כאילו המפיץ הקטן נסחף אחרי המפיץ הגדול. או אולי, וזה חמור יותר, שהמפיץ הקטן חושש שהמפיץ הגדול ימנע את הצגת סרטיו בבתי הקולנוע שלו אם לא יישר קו עם החרם. בעוד קולנוע לב, שכנו של קולנוע דיזנגוף בדיזנגוף סנטר, הודיע מלכתחילה שהוא אינו מאמץ את חרם המפיצים נגד המבקרים (תוך שהם נוקטים ניסוח שעוקץ את המחרימים: "אנחנו גאים בסרטים שלנו ולא מתביישים להציג אותם בפני המבקרים", אמרו נציגי החברה למבקרים), קולנוע דיזנגוף החרים בהחלט. וזה משונה, כי דיזנגוף הוא קולנוע שמציג, מדי פעם, סרטי איכות, מהסוג שזקוק לתמיכת המבקרים. האם "מיליון דולר בייבי" היה הופך לאחד הסרטים הנצפים בישראל ב-2005 ללא תמיכת המבקרים?

ייאמר לזכותם של פורום פילם שהם נקטו הפרדה מוחלטת. הם לא מזמינים מבקרים, וגם לא משתמשים בהם למודעות שלהם (מכאן השימוש המעט דבילי שלהם בטוקבקים אינטרנטיים ככלי פרסום בדפוס). אבל דאליה שפירא, בעלת הבית של סרטי שפירא, מנסה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. מצד אחד היא מוציאה סרט משובח, איכותי וידידותי למבקרים כמו "רומן קרימינלי", מצד שני היא לא מזמינה מבקרים להקרנה המוקדמת (חוץ מאת המשת"פים שמוכנים להיענות לתנאים המוקדמים שלה ולפרסם ביקורות רק אחרי סוף השבוע הראשון), ומצד שלישי היא משתמשת בציטוטים של המבקרים במודעות הפרסומת. וכך גיליתי ביום שישי את שמי מתנוסס על מודעת פרסום של "רומן קרימינלי", בלי שאיש מחברת ההפצה או ממשרד הפרסום ביקש ממני אישור לעשות שימוש בשם שלי (שהוא – ואת זה קצת קשה למפיצים לקלוט – שלי). בתחושת "ההחרמת וגם ירשת" שלחתי את האימייל הבא לגב' שפירא:

ראיתי כעת את מודעת הפרסום ב"עכבר העיר" לסרטך "רומן קרימינלי" ונדהמתי לגלות במודעה את שמי מתנוסס (באיות שגוי, לא פחות) כאחד המבקרים שהעניקו לסרט ארבעה כוכבים.
שמי אינו נמצא ברשות הכלל ואין לאיש זכות לעשות בו שימוש בלי לקבל על כך הסכמה ממני. כל שימוש בשמי בפרסום צריך להיעשות תוך קבלת הסכמה מפורשת ממני.
כמו כן, אני חושב שזו צביעות מדרגה ראשונה מצד אחד להחרים מבקרים ומצד שני לעשות בהם שימוש פרסומי. צר לי, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או שאת עובדת עם המבקרים או שלא. אי אפשר גם וגם. למה שלא תעשי מודעה עם טוקבקים מהאינטרנט, זה אופנתי עכשיו.
אבקש להפנות את המייל הזה למשרד הפרסום הרלוונטי ולאיש/אשת השיווק שאחראים על הסרט במשרדך ולהסיר את שמי ממודעת הפרסום, ומכל פרסום עתידי, לאלתר.

תוך זמן לא רב ענתה לי שפירא:

קיבלנו את המייל שלך ואנחנו מכבדים את בקשתך לא להשתמש בציטוט שלך או בשמך במודעות הביקורות שלנו.

והרשה לי לתקן אותך – אני לא מחרימה את המבקרים, אני בהחלט בעד הביקורת, הצטרפתי לפניית התאחדות ענף הקולנוע בבקשה לפרסם את הביקורת החל מיום ראשון שלאחר יציאת הסרט. מאחר וחלק מהמבקרים לא נענו לבקשה, הצטרפתי להחלטה לא להראות להם את הסרטים לפני היציאה, אלא להמשיך ולהזמינם לבית הקולנוע לאחר יציאת הסרט.

הניסוח החלקלק ונטול המודעות עשה לי עקצוצים על העור. ולכן, עניתי חזרה:

תודה על תגובתך ועל היענותך המהירה לבקשתי.

באשר לנושא החרם. סלחי לי אם אני ממשיך להביע ספקנות. הרי הפניה מההתאחדות נעשתה גם אל קולנוע לב, סרטי יונייטד קינג, ג.ג וסרטי נוח, וכל אלה אינם דורשים (או שאינם דורשים יותר) מהמבקרים לפרסם רק ביום ראשון שאחרי סוף השבוע (שבפני עצמה היא בקשה פסולה, ובוודאי מגוחכת עבור מי שכותב בעיתון שבועי). כלומר, ההתאחדות פנתה ובכל זאת – גם אצל אנשי ג.ג, שהיו מיוזמי החרם – הופעל שיקול דעת פרטי, שיצא נגד הקריאה. משונה, אם כן, שדווקא חברה כמו שלך, המוציאה לצד סרטים הוליוודיים לכל המשפחה גם סרטי איכות (ע"ע "רומן קרימינלי"), ששיתוף הפעולה של הביקורת הוא חיוני להישרדותם, מציגה קו אגרסיבי כלפי המבקרים. קו שאופייני יותר לחברות כמו פורום פילם ומטלון, שבאמת עומדות בחירוף נפש ובתקיפות מאחורי החרם, מתוך תפיסת עולם מיושנת וטוטליטרית, ומתוך אי הבנה של מפת התקשורת החדשה שהתגבשה במהלך הקדנציה המתמשכת של בעלי העסק הוותיקים האלה. אני מרשה לעצמי לכתוב לך את הפסקה הזאת בתקווה שתקדישי לעניין מחשבה נוספת. עם זאת, אם החלטתך שלא להזמין מבקרים להקרנות המוקדמת נבעה משיקולים אחרים, כמו אולי לחץ המופעל עליך מצד בעלי בתי קולנוע חזקים שאת זקוקה להם כדי להפיץ את סרטיך מעבר לאולמות העומדים לרשותך, אשמח להתעדכן על כך.

כאן כבר לא קיבלתי יותר תגובה. מעניין למה.

צריך להוסיף: להבדיל מפורום פילם, שתמיד נהגה באופן רודני כלפי עיתונאים ומבקרים, דאליה שפירא היתה תמיד הסמן הרך והאלגנטי של עולם ההפצה. אשת רכש ותיקה, אוהבת קולנוע אמיתית, ומאנשי הקולנוע המוערכים בפסטיבלים בעולם. לכן, אני מנחש – למרות שאין לי ביסוס לכך – שהחרם ששפירא ממשיכה לאכוף (בשעה שכמעט כל עמיתיה, למעט פורום פילם ומטלון, כבר התנערו ממנו), נכפה עליה ולא נובע מתפיסת עולמה שנתפסה עד כה כמעודנת יותר. למרות הטון העוקצני והמריר של מכתביי, אני מקווה לחזור ולהיתקל בדאליה שפירא של פעם, זו שדומעת מהתרגשות רק מדיבור על הסרטים שקנתה בפסטיבלים, זו שהיתה ליידי שוחרת תרבות ואמנות, ולא קלגס תאב בצע.

החל מהשנה הבאה תתקיים הצבעה כפולה לקביעת הסרט הזוכה בפרס אופיר, כך נודע ל"סינמסקופ" השבוע. הצבעה ראשונה לקביעת חמשת המועמדים, ואז הצבעה שניה לבחירת הזוכה מבין החמישיה.
המצב הנוכחי הוא כזה: חברי האקדמיה בוחרים בסרט אחד מתוך רשימה של בין 14 ל-20 סרטים בשנה. חמשת הסרטים שקיבלו את מירב הקולות מוכרזים במסיבת עיתונאים בתור "המועמדים", אך אלה אינם המועמדים אלא חמשת הסרטים המובילים בהצבעה, כשאחד מהם הוא כבר הזוכה.
הבעיה: עם כ-400 מצביעים בפועל (מתוך 700 חברי אקדמיה רשומים) כמות הקולות שילכו השנה לאיבוד על 16 הסרטים שלא נכנסו לחמישיה הראשונה עשויה להיות גדולה בהרבה מהקולות שנדרשו כדי להכניס את חמשת הסרטים לראש הטבלה. כמו כן, במצב כזה, הטיית התוצאות מאוד קלה. קול או שניים יכולים להכריע את התחרות וכך מספיק שיש סרט אחד שהיה לו צוות הפקה גדול במיוחד, מול סרט שנעשה עם צוות זעום, או באופן עצמאי על ידי צוות שכלל אינו חבר באקדמיה, כדי להכריע את התוצאה.
הפתרון: לעשות מה שעושים ברוב האירגונים המקבילים בעולם – לבקש מחברי האקדמיה לבחור חמישה מועמדים בכל קטגוריה, לסנן את חמשת הסרטים המובילים בכל קטגוריה, ואז לקיים הצבעה חוזרת על חמשת המועמדים. באופן כזה, כל מי שהצביע קודם לכן לאחד הסרטים שלא נכנסו לחמישיה, יצטרך לבחור מחדש מבין חמשת המועמדים. כך שהסרט שקיבל את מירב הקולות בשלב המועמדים, לאו דווקא יהיה הסרט שיזכה לבסוף בפרס. כמו כן, בשלב הזה, כשעל חברי האקדמיה לצפות רק בחמישה סרטים (בכל קטגוריה), יש סיכוי שההיענות של שאר 300 חברי האקדמיה, שמתעצלים לצפות ביבול המלא של השנה, תהיה גבוהה יותר.
ואכן, כך יקרה החל מהשנה הבאה. בדיוק כמו באוסקר האמריקאי. מה שלא ישנה את העובדה שבשנה הבאה "בופור" של יוסף סידר יהיה הזוכה. וגם יהיה מועמד לאוסקר האמריקאי בפברואר 2008.
השנה אנחנו נותרים עם הצבעה אחת, כך שכ-400 מצביעים יבחרו בין 21 סרטים. תיאורטית, 21 קולות עשויים להספיק לסרט אחד כדי לזכות. תיאורטית, יש במצב כזה לא מעט סיכויים לתיקו.
ההצבעה לפרסי אופיר תסתיים ביום רביעי הקרוב, 9 באוגוסט. ב-15 לחודש תתקיים מסיבת עיתונאים "בה נכריז על 'העולים לשלב הגמר' בתחרות האקדמיה, שעה 11:00 בבית העיתונאים בת"א", מוסרת אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה. ושוב, יש לזכור: "העולים לשלב הגמר" בעצם לא עולים לשום שלב. אלה כבר חמשת הסרטים שביניהם נמצא כבר הסרט הזוכה, אלא שמי מהם הוא הזוכה יתפרסם רק חודש מאוחר יותר, בטקס פרסי האקדמיה.
תגובתה של שרון לשאלותי לגבי שינוי ההצבעה בשנה הבאה היא: "אכן צפויים שינויים בהליך הבחירה בשנת 2007, פרטים יימסרו במסיבת העיתונאים".

שינויים? ברבים? אם ככה, אולי הגיע הזמן שהאקדמיה גם תשקול את השינויים הבאים בהליך הבחירה:
– הפרדת פרס הסרט הטוב ביותר מהסרט שייצג את ישראל באוסקר האמריקאי. אני חושב ככה כבר מזמן, אבל הנהלת האקדמיה מתנגדת לכך באופן עקבי. נדמה לי שגם רוב הבמאים והמפיקים לא בעד שינוי כזה, פשוט כי הוא יחייב אותם לצאת לקמפיין כפול. אם ועדת מומחים זה עניין "בולשביקי" מדי, או מעורר מחלוקת (למרות שקל לבדוק בשטח האם הוועדה מניבה הישגים או לא), אפשר להשאיר את ההכרעה הזאת בידי חברי האקדמיה בטפסי ההצבעה שלהם, אך בקטגוריה נפרדת. כך יוכל להיבחר הסרט שחברי האקדמיה הכי אוהבים, מבלי לערב בעסק שיקול לא רלוונטי כמו "האם הוא יעבוד בקרב מצביעי האוסקר". פרס "הסרט הטוב" צריך להיות פרס של תשוקה, ולא פרס פוליטי של בחירת שגריר לייצוג ישראל בתפוצות. לעומת זאת, לאוסקר צריך להיבחר סרט שיהיה גם טוב, אבל גם שייקח בחשבון את מה שקורה בקולנוע בעולם ומה עשוי להצליח בקרב צופים זרים (ואם אותו סרט זוכה בשתי הקטגוריות, שמחתו תהיה כפולה).
– הוספת קטגוריה: סרט ביכורים. יהיה עגום אם סרטים כמו "ימים קפואים" או "הדברים שמאחורי השמש" ייצאו השנה בידיים ריקות מהטקס.
– הוספת קטגוריה: פרס הקהל.
– שינוי תקנון: לפרסי האקדמיה יהיו מועמדים רק סרטים שהופצו מסחרית למשך שבוע אחד לפחות בבית קולנוע תל אביבי (לא בעפולה!), ב-12 החודשים שקדמו להכרזה על המועמדים. במילים אחרות: לפרס יהיו מועמדים רק סרטים שיש להם מפיץ ושנחשפו לקהל הרחב, ולא סרטים שמשתמשים בפרס האקדמיה כמקפצה שיווקית. רק אז יוכל פרס אופיר להיות טקס המערב את הקהל בחגיגת הקולנוע הישראלי ולא טקס פנימי של תעשייה שגם ככה די מסוכסכת עם עצמה. כמעט מיום שפרס האקדמיה קיים זוכה בפרס סרט שהופץ רק אחרי הטקס, או אחרי שנסגרה ההצבעה. זה מנהג מגונה של חברי האקדמיה: להתנכר לסרטים שכבר הצליחו, ולקדם סרטים שנראה להם שהם זקוקים לתמיכה. הייתי שמח לחשוב שזה נובע מרוחב לב, אלא שנראה לי שזה נובע דווקא מצרות עין. במילים אחרות: כל הסרטים שמוצגים עכשיו בבתי הקולנוע, אפסו סיכוייהם לזכות בפרס. שינוי התקנון הזה יציב את כל הסרטים זה לצד זה באופן שיוויוני, יעשה סינון ראשוני לסרטים שממילא ייגנזו אחר כך, ויאלץ את חברי האקדמיה להתמודד לא רק עם טעמם ועם חשבונותיהם האישיים עם היוצרים, אלא גם עם דעת הקהל וההצלחה בביקורת. אלא שחוששני שחברי האקדמיה מעדיפים להיות השסתום הראשון, ולא האחרון, בתמיכה בסרטים. במילים אחרות: הם רוצים להיות לקטורים בקרן, ולא חברי אקדמיה.
– החלטה עריכתית לטקס: לא יעלה איש ציבור או פוליטיקאי על הבמה במהלך הטקס. לא ראש העיר, לא שר החינוך, לא יו"ר מפעל הפיס. רק שחקנים, יוצרים ואנשי קולנוע.

עדכון (ראשון, 21:46), בעקבות התגובות ומחשבות נוספות:

– פרס לסרט קצר.
– פרס לאנסמבל שחקנים, או לליהוק (רעיון ותיק שיש לי, שלדעתי לא רחוק היום והוא ימומש גם באוסקרים)
– את פרס לסרט ביכורים לא אהבתם. בואו נסכם שאם יש יותר משלושה סרטי ביכורים, המהווים לפחות רבע מכלל הסרטים, תיכלל הקטגוריה באותה שנה. כאשר סרט ביכורים זכאי להיכלל גם בכל שאר הקטגוריות.
ולגבי ההפצה בתל אביב, חלק מהמגיבים קפץ מהר מדי מתוך מחשבה שמדובר בבועתיות. אז לא. הנה ההסבר.

מה עוד לדעתכם צריך לקרות לטקס פרסי אופיר כדי שהוא יהפוך לראוי ומשמעותי יותר?

לפני הכל בשורה: מצד שמאל תמצאו תיבה בה תוכלו להכניס את כתובת המייל שלכם ולקבל לתיבת הדואר שלכם עידכון בכל פעם שעולה פוסט חדש. מומלץ בעיקר לאנשים שהאותיות RSS מבהילות אותם. ואגב, אפשר לנסות ואז לבטל. אופציית הפסקת המנוי מופיעה בכל מייל.

והנה כמה נספחים ויזואליים לכתבת דפש מוד שלי.

1. צילום של שיר מס' 2 בהופעה, "Question of Time". הצילום נעשה על ידי צוות טלוויזיה שנכח בראיון שעשיתי עם מרטין גור וקיבל אישור להעמיד מצלמה בתחילת ההופעה ולהתחבר לסאונד בקונסולה. העליתי את הווידיאו ל-YouTube כך שמעריצי דפש בהחלט מוזמנים להפיץ אותו הלאה. יש לי גם את קובץ ה-WMV המקורי על המחשב, כ-38 מגה גודלו. מי שיש לו מקום פנוי על השרת, שיגיד לי איך להעלות אותו אליו ואשים כאן לינק, לכל מי שרוצה להוריד את השיר למחשבו האישי.

לטובת קוראי עדכון המייל או ה-RSS, יש גם לינק.

2. כך נראה הסט-ליסט, רשימת השירים שמודבקת על הבמה מול כל חברי הלהקה, ונמצאת גם מול אנשי הסאונד, התאורה והצלמים.

את הרפתקאותיי בהשגת פיסת הנייר הזאת תקראו בכתבה.

3. ארוחת הערב שלי עם פרנץ פרדיננד? זה מה שאכל אלכס, הסולן. שרימפס בבצק פילו, שעועית ירוקה, שעועית לבנה ותרד. בכוס הקולה יש סודה.

4. בקליפ למעלה אתם רואים את הבמה מכיוון הקהל. אבל ככה נראית הבמה מהצד השני. עם משאיות הציוד, והמנוף שמחזיק את התפאורה ומסכי הווידיאו.

התמונות צולמו במצלמת פוקט חד פעמית של אגפא.

ונדמה לי שעד כאן דיווחיי על דפש מוד. אלא אם אחליט להעלות ליו-טיוב ולאתר גם את השיר שפותח את ההופעה שלהם, "A Pain that I'm Used to". נראה.

תודה לסוניה שהזכירה לי. הנה טריפו והיצ'קוק, חלק 9. 27 דקות.

"אתה מרוצה מ'רבקה'?", שואל טריפו. פאוזה. "טוב, זה לא סרט של היצ'קוק". היצ'קוק מודע למעמדו ולהצלחתו ולמותג האוטריסטי "סרט של היצ'קוק", והוא שואל את טריפו "למה לדעתך 'סרטים של היצ'קוק', בייחוד האמריקאים, לא מתיישנים ומצליחים לבלוט גם יותר מעשרים שנה אחרי הפקתם?". בפרק הזה הם עוסקים ב"רבקה" סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק, בהפקת דיוויד או. סלזניק (שבהתחלה רצה שהיצ'קוק יביים לו את "טיטאניק"). הם מדברים על אפקטים, והיצ'קוק אפילו מזכיר את "ז'יל וג'ים" של טריפו, שמספר קצת על איך הוא צילם, בגניבה בשש בבוקר, את סצינות הנהיגה בסרט. לקראת סוף השיחה נשמע טריפו נבוך כשהיצ'קוק אומר לו שהוא מעולם לא זכה באוסקר. "אבל 'רבקה' זכה באוסקר", אומר טריפו כלא מבין. "נכון, אבל את הפרס קיבל המפיק, סלזניק". "איך זה יכול להיות, זה פרס לסרט". "זה ההבדל", עונה היצ'קוק, "פרס הבימוי באותה שנה הלך לג'ון פורד על 'ענבי זעם'".
ויש גם בדיחה של היצ'קוק: שתי עזים אוכלות גליל של סרט קולנוע. אומרת האחת לשנייה: "הספר היה יותר טוב".

==============

קווין מקדונלד הוא במאי תיעודי שזכה באוסקר על סרטו "ארבעה ימים בספטמבר" "יום אחד בספטמבר", על טבח הספורטאים הישראלים במינכן, וביים את הסרט התיעודי המעולה "לגעת באינסוף". בחורף ייצא סרטו העלילתי הראשון, על אידי אמין שליט אוגנדה (פורסט וויטאקר בתפקיד אידי אמין). ב"טיימס" הלונדוני מספק מקדונלד טיפים לבמאים דוקומנטריים בתחילת דרכם. אין כאן משהו מעבר לברור מאליו, אבל תמיד נחמד לשמוע מקצוען נותן עצות. (ויה MCN)

לידיעת אלה שלא יכולים לחכות עד התחרות הבאה של אורנג' בפסטיבל ירושלים: תחרות נוספת – הפעם באנגליה – של סרטים קצרים סלולריים, באורך של עד 15 שניות, מאורגנת על ידי נוקיה. יש לכם חודש לשלוח את הסרטים שלכם, ועד אז לצפות בשלל הפיינליסטים מתחרויות השנים הקודמות.

אלפרד ניומן הלחין את תרועת הפתיחה המפורסמת של אולפני פוקס. ג'רי גולדסמית הלחין את נעימת הלוגו של יוניברסל. ג'ון וויליאמס הלחין את פריטת הפתיחה של אולפני דרימוורקס. וג'יימס הורנר? הוא הלחין עכשיו את נעימת הפתיחה של חדשות הערב של סי.בי.אס, שיושקו עם עיצוב חדש, מוזיקה חדשה ומגישה חדשה (קייטי קוריק) ב-5 בספטמבר.

ושוב, סטיבן קולבר. הגיבור שלי. נותן בראש לתוכניות הבוקר האמריקאיות – בין השאר למט לאוור, שותפה של קייטי קוריק בהנחיית הטודיי שואו (עד מעברה לסי.בי.אס). מצחיק, חריף, חכם. (ויה Crooks and Liars)

סוף סוף אני מוצא שימוש לדבר הזה שנקרא "מהדורת אינטרנט". כתבת השער של "פנאי פלוס" השבוע, שקוצרה במהדורת הדפוס בגלל מצוקת עמודים, מופיעה בוויינט בגרסתה המלאה, פלוס שלוש פסקאות פתיחה ופסקת סיום שהוספתי הבוקר (רביעי). הכתבה, המתעדת את אחורי הקלעים של הופעה של דפש מוד בגרמניה, נכתבה בשבוע שעבר וירדה לדפוס ביום שני, כשעוד היינו בטוחים שהם באים. בין רדת הגיליון לדפוס ועד להפצתו לקיוסקים הגיעה הודעת הביטול. כך שהכתבה, שאמורה היתה ללבות את הליבידו לקראת ההופעה מחר, הפכה בבת אחת למעין טקסט ארכיוני נושן, של אירוע היסטורי שמעולם לא התרחש. אני מקווה שהיא לפחות מצליחה להעביר משהו מהאנרגיות שהיינו אמורים להישטף בהן מחר. הנה הלינק.

ואם אתם בכל זאת מגיעים מחר (חמישי) לפארק הירקון, יש לי רק דבר אחד להגיד לכם: Enjoy the silence.

וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב על דפש מוד. כתבתי כאן, וכאן, וכאן, וכאן. חוששני שדפש מוד יהיו בשבילי מה שהאחים אולמן היו לרון מיברג וגרייטפול דד לאורי לוטן. (מזכר לאיילת יגיל היקרה מ"מומה" – נראה לי ששני הלינקים הראשונים מכילים טקסט קטוע. זו מן הסתם תקלה, נכון?).

שלחתי מייל לבועז מורד מ"הליקון", חברת התקליטים שמייצגת את דפש מוד בארץ, עם השאלה: האם לפחות מכירות הדיסקים של הלהקה זינקו בשבועות האחרונים עם כל שיווק ההופעה? התשובה המשמחת היא: כן. זו תשובתו: "אכן הדיבורים על דפש מוד הביאה לקפיצה די משמעותית במכירות הדיסקים שלהם, גידול שהחל למען האמת כבר בתחילת השנה והלך והתגבר ככל שהתקרב מועד ההופעה. שני האלבומים הבולטים ביותר הם כמובן האלבום החדש (שהוא אחד משלושת האלבומים הלועזיים הנמכרים ביותר בהליקון בחודשים האחרונים) וגם ה-DVD של 101 (נתון שאותי לפחות קצת הפתיע)".
אגב, מי שמחפש משהו לעשות מחר בערב – ל-40 אלף איש התפנה ערב השבוע – ויש לו מערכת סאונד ביתית ראויה, חייב לראות את "לילה אחד בפריז" (סרט ההופעה של "Exciter") ואת "Devotional", שהוא אחד התיעודים היפים שראיתי מימי להופעה מושלמת. יש בדי.וי.ידי, וגם ב"הוט" משדרים אותם בשבועות אלה. ובאוקטובר ייצא די.וי.די של הופעה שצולמה השנה במילנו במסגרת הסיבוב הנוכחי. אני חושב ששוקי וייס צריך לשלוח את הדי.וי.די הזה מתנה ל-40 אלף רוכשי הכרטיסים שהביעו בו אמון.

ואגב דפש מוד: אני שובר את הראש מבחינה טכנית כדי לנסות להעלות לאתר כאן קטע בלעדי מסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם. בינתיים עוד לא הצלחתי, אבל תבדקו היום-מחר, אני מקווה שאצליח לתת למעריצים בונוס ניחומים קטן מההופעה שלא היתה.

ויש גם מדור: השבוע על "גיבורים קטנים", סרט ילדים סימפטי מאוד, שיוצריו שוברים עליו את הראש כבר שנתיים עם עריכות והשלמות, והוא יצא לבסוף ממש חמוד. פגום, אבל חמוד.

ג'פרי וולס מדווח על מארז הדי.וי.די החדש של "אפוקליפסה עכשיו". שלושה דיסקים, הגרסה המקורית, הגרסה המלאה, 17 דקות של ברנדו מקריא שירה, ועוד 13 סצינות שלא נכנסו לאף אחת מהגרסאות פלוס קומנטרי של פרנסיס פורד קופולה. אני כבר פיניתי מקום על המדף, ליד המארז הנפלא של טרילוגיית "הסנדק". וולס כותבן, ובצדק, על כך שהמארז היה הופך מושלם אם היתה נוסף לו דיסק רביעי ועליו הסרט התיעודי המעולה "לבבות באפלה", שמתעד את צילומי הסרט, על שלל התמוטטויות העצבים של כל הקשורים בו. בתגובות לאייטם של וולס עונה לו ג'ורג' היקנלופר, אחד משני במאיי הסרט, שהוא כבר מזמן רצה להוציא את הסרט בדי.וי.די, אבל קופולה לא מסכים:

I am trying to get Francis to release HEARTS OF DARKNESS on DVD. He feels that it is not a flattering portrait of himself. I have told him it makes him look heroic. Any die-heard fans out there of Coppola or APOCALYPSE NOW, I all encourage you to write fan letters to Francis telling him to put out the doc. The Criterion Colletction wants it. All they need is the okay from Francis. I have done everything I can do to persuade him.

בבתי הקולנוע של ג.ג כבר מוצגים הטיזרים של "Happy Feet" (או "תזיזו ת'רגליים", בתרגום מאנגלית לערסית של אנשי סרטי נח בארץ). באופן כללי, סרט אנימציה על פינגווינים מזמרים לא היה מייצר אצלי ריגוש וציפיה. אני מת על פינגווינים, אבל הסרט על הפינגווינים שצועדים שעה וחצי בטור הלוך ושוב, השביע את תצרוכת הפינגווינים שלי לשארית חיי. אלא מה: את "תזיזו ת'רגליים" ביים ג'ורג' מילר, והוא לגמרי במאי שאני סומך עליו. הוא כמעט ולא אכזב אותי. בוודאי שלא ב"מקס הלוחם בדרכים". אפילו לא ב"השמן של לורנזו". ובהחלט לא ב"בייב בעיר הגדולה", אחד הסרטים הכי פחות מוערכים של סוף שנות התשעים. אז אם ג'ורג' מילר מביים סרט אנימציה על פינגווינים מזמרים, אני הולך – בטור עורפי – מאחוריו. הנה הטריילר המלא לסרט.

עם כל שלל הדיווחים, הפרשנויות וההגיגים בעקבות פרשת מל גיבסון, שהאלכוהול שיחרר את חרצובות לשונות וחשף את צפונות ליבו, היה לי חסר דבר אחד: לקרוא מה אומרים על העסק הזה הבמאים היהודיים שהפכו את גיבסון לאיש עשיר כל כך. ריצ'רד דונר, למשל, שביים אותו בארבעה סרטי "נשק קטלני" וב"תיאוריית הקשר". פעם שמעתי שגם ג'ורג' מילר האוסטרלי (ממוצא יווני) הוא יהודי, אבל אין לי מושג אם זה נכון או לא. והנה, הקטע הנורא מצחיק והכמעט נבואי, של טריי פרקר ומט סטון, על גיבסון מתוך הפרק "הפסיון של היהודי" ב"סאות פארק".

עדכון: יש כמה יהודים מהוליווד שבכל זאת כן דיברו בגנות גיבסון השבוע. ארנון מילצ'ן, למשל.

"To make all of your money from Jews in Hollywood, and then have a few drinks and say you hate Jews, is shocking," said "Mr. and Mrs. Smith" producer Arnon Milchan, an Israeli citizen. "If you are so upset with the Jews, don't work for them."

"Spider-Man" producer Laura Ziskin, who is Jewish, echoed the industry's anger. "I think it's appalling. In a world in which there is so much hatred, and there is so much violence, to harbor those kinds of feelings … it is so sad."
Asked about ever working with Gibson, Ziskin said: "I don't see that in my future."

Veteran talent manager Bernie Brillstein also said he would not work with him. "If he calls me tomorrow, would I represent him? The answer is no. That doesn't make me right. I just don't like bigots."

Another longtime Hollywood figure, former MCA Inc. President Sidney J. Sheinberg, remarked: "If he said it, he's at best a putz."