דן פיינרו, שגר ליד ככר דיזנגוף, כתב השבוע ב"סקרין דיילי" על "הבועה" של איתן פוקס, בו הוא מתאר איפה נמצאת אותה בועה משם הסרט:

Set in Tel Aviv’s Shenkin neighbourhood, the Israeli capital’s equivalent of Greenwich Village

סליחה? תל אביב, בירת ישראל? זו פראפרזה סמויה על נאום נסראללה? ומילא פיינרו, שגר בבועה בה קל להתבלבל, אבל איש מעורכי "סקרין" לא יודע מה היא בירת ישראל? וגם חבל שפיינרו קרא לצלם יורם שרף, במקום ירון שרף. בכל זאת, את העיתון הזה קוראים לא מעט אנשי מקצוע ברחבי אירופה.

============

לידיעת הד ארצי, מפיצת וורנר הום וידיאו, שהוציאה השבוע בדי.וי.די את "בלייד ראנר, גרסת הבמאי": בקומוניקט לסרט כתבתם "וורנר הום וידיאו מציגה זוכה פרס האקדמיה". נניח שניה לתחביר הלקוי, אבל לאיזה אקדמיה התכוונתם? כי אם זו האקדמיה האמריקאית, זו שמחלקת את האוסקרים, אז צר לי לבשר – גם לי זה היה קשה להאמין עוד ב-1982, אבל "בלייד ראנר" אמנם היה מועמד לשני אוסקרים (עיצוב ואפקטים) אך לא זכה בכלום.

=============

אין לי מושג איך יהיה הסרט "בוראט", אבל הטריילר שלו מופלא. האם הוא בכלל יופץ בארץ? האם יובא סשה כהן ברון, שמסתובב בימי החופשה שלו באורנה ואלה, לבכורת הסרט בארץ? (ויה עין הדג)

בטריילר ל"ג'קאס 2" מובאים ציטוטים של מבקרים שהקיאו על הסרט הראשון, וטענו שמדובר באסון תרבותי. על הסרט, שלא הוקרן בישראל בבתי הקולנוע (חפשו אותו בערוצי הלוויין הסרטים), מעולם לא כתבתי באריכות, ואני מצר על כך. לא רק שזה אחד הסרטים המצחיקים ביותר (וגם הדוחים) שראיתי בשנים האחרונות – אני לא זוכר סרט שצחקתי בו יותר מאשר הסרט הזה – מדובר גם בתופעה תרבותית עכשווית שראויה לדיון כבד ראש, ולא לביטול בנפנוף יד מבוהלת ונגעלת. אולי עם "ג'קאס 2" יזדמן לי לפצוח בדיון הזה. (ויה MCN)

===============

וונג קאר וויי מצלם סרט בגריניץ' וילג' בניו יורק, המקבילה של בירת אמריקה לשינקין הישראלי. יוג'ין הרננדז מ"אינדי-ווייר" מדווח מהשטח:

Walking around hot and humid downtown Manhattan tonight, I was frankly stunned to spot filmmaker Wong Kar Wai (pictured center). It turns out that movie shooting near Canal St. is "My Blueberry Nights," Wong's first English-language film. After midnight, I observed for a bit and then snapped a quick pic from across the street as WKW leaned up against a doorway to plan a shot inside a bakery.

The D.P. on the film is Darius Khondji and as we reported in indieWIRE during Cannes, the movie stars Norah Jones, Jude Law, Natalie Portman, Rachel Weisz and others. It is described as the story of "a young woman who travels across America to find answers to her questions about the true meaning of love.

(ויה רילר)

================

הסרתי משמאל את הלינק לבלוג הקולנוע של וויינט, בלוג שנורא שמחתי כשקם, גם בתקווה שהוא יטפל בקולנוע באופן קצת יותר מעמיק מהטיפול שוויינט נותן לתחום, וגם מתוך אהדה רבה לכותביו, שניים מעתודת עיתונאי ומבקרי הקולנוע המוכשרים בארץ. אבל מתברר שהגישה האדונית של וויינט ("אם זה לא פורסם אצלנו, זה לא פורסם כלל") מחלחלת גם לבלוגים שלהם, וגם לצנועים ולפיקחים שבכותביהם. וכך, האייטם על מודעת הטוקבקים של "שודדי הקריביים 2" התפרסם שם אתמול, מבלי לתת קרדיט ללפחות שלושה או ארבעה אתרים בהם זה פורסם כבר לפני יותר משבוע. ראשון היה עידוק. את זה שוויינט לא יודעים מה זה אינטרנט, כבר הבנתי. אבל שהבלוגרים שלהם לא יבינו מה הוא בלוג? האייטם בוטל. הלינק הוחזר. אני חוזר בי. לפרטים נוספים.

למה פורום פילם מחרימים מבקרים אני מבין. אבל למה סרטי שפירא, שבבעלותם שלושת האולמות בקולנוע דיזנגוף, מחרימים מבקרים, את זה לא הבנתי. לי זה נראה כאילו המפיץ הקטן נסחף אחרי המפיץ הגדול. או אולי, וזה חמור יותר, שהמפיץ הקטן חושש שהמפיץ הגדול ימנע את הצגת סרטיו בבתי הקולנוע שלו אם לא יישר קו עם החרם. בעוד קולנוע לב, שכנו של קולנוע דיזנגוף בדיזנגוף סנטר, הודיע מלכתחילה שהוא אינו מאמץ את חרם המפיצים נגד המבקרים (תוך שהם נוקטים ניסוח שעוקץ את המחרימים: "אנחנו גאים בסרטים שלנו ולא מתביישים להציג אותם בפני המבקרים", אמרו נציגי החברה למבקרים), קולנוע דיזנגוף החרים בהחלט. וזה משונה, כי דיזנגוף הוא קולנוע שמציג, מדי פעם, סרטי איכות, מהסוג שזקוק לתמיכת המבקרים. האם "מיליון דולר בייבי" היה הופך לאחד הסרטים הנצפים בישראל ב-2005 ללא תמיכת המבקרים?

ייאמר לזכותם של פורום פילם שהם נקטו הפרדה מוחלטת. הם לא מזמינים מבקרים, וגם לא משתמשים בהם למודעות שלהם (מכאן השימוש המעט דבילי שלהם בטוקבקים אינטרנטיים ככלי פרסום בדפוס). אבל דאליה שפירא, בעלת הבית של סרטי שפירא, מנסה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. מצד אחד היא מוציאה סרט משובח, איכותי וידידותי למבקרים כמו "רומן קרימינלי", מצד שני היא לא מזמינה מבקרים להקרנה המוקדמת (חוץ מאת המשת"פים שמוכנים להיענות לתנאים המוקדמים שלה ולפרסם ביקורות רק אחרי סוף השבוע הראשון), ומצד שלישי היא משתמשת בציטוטים של המבקרים במודעות הפרסומת. וכך גיליתי ביום שישי את שמי מתנוסס על מודעת פרסום של "רומן קרימינלי", בלי שאיש מחברת ההפצה או ממשרד הפרסום ביקש ממני אישור לעשות שימוש בשם שלי (שהוא – ואת זה קצת קשה למפיצים לקלוט – שלי). בתחושת "ההחרמת וגם ירשת" שלחתי את האימייל הבא לגב' שפירא:

ראיתי כעת את מודעת הפרסום ב"עכבר העיר" לסרטך "רומן קרימינלי" ונדהמתי לגלות במודעה את שמי מתנוסס (באיות שגוי, לא פחות) כאחד המבקרים שהעניקו לסרט ארבעה כוכבים.
שמי אינו נמצא ברשות הכלל ואין לאיש זכות לעשות בו שימוש בלי לקבל על כך הסכמה ממני. כל שימוש בשמי בפרסום צריך להיעשות תוך קבלת הסכמה מפורשת ממני.
כמו כן, אני חושב שזו צביעות מדרגה ראשונה מצד אחד להחרים מבקרים ומצד שני לעשות בהם שימוש פרסומי. צר לי, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או שאת עובדת עם המבקרים או שלא. אי אפשר גם וגם. למה שלא תעשי מודעה עם טוקבקים מהאינטרנט, זה אופנתי עכשיו.
אבקש להפנות את המייל הזה למשרד הפרסום הרלוונטי ולאיש/אשת השיווק שאחראים על הסרט במשרדך ולהסיר את שמי ממודעת הפרסום, ומכל פרסום עתידי, לאלתר.

תוך זמן לא רב ענתה לי שפירא:

קיבלנו את המייל שלך ואנחנו מכבדים את בקשתך לא להשתמש בציטוט שלך או בשמך במודעות הביקורות שלנו.

והרשה לי לתקן אותך – אני לא מחרימה את המבקרים, אני בהחלט בעד הביקורת, הצטרפתי לפניית התאחדות ענף הקולנוע בבקשה לפרסם את הביקורת החל מיום ראשון שלאחר יציאת הסרט. מאחר וחלק מהמבקרים לא נענו לבקשה, הצטרפתי להחלטה לא להראות להם את הסרטים לפני היציאה, אלא להמשיך ולהזמינם לבית הקולנוע לאחר יציאת הסרט.

הניסוח החלקלק ונטול המודעות עשה לי עקצוצים על העור. ולכן, עניתי חזרה:

תודה על תגובתך ועל היענותך המהירה לבקשתי.

באשר לנושא החרם. סלחי לי אם אני ממשיך להביע ספקנות. הרי הפניה מההתאחדות נעשתה גם אל קולנוע לב, סרטי יונייטד קינג, ג.ג וסרטי נוח, וכל אלה אינם דורשים (או שאינם דורשים יותר) מהמבקרים לפרסם רק ביום ראשון שאחרי סוף השבוע (שבפני עצמה היא בקשה פסולה, ובוודאי מגוחכת עבור מי שכותב בעיתון שבועי). כלומר, ההתאחדות פנתה ובכל זאת – גם אצל אנשי ג.ג, שהיו מיוזמי החרם – הופעל שיקול דעת פרטי, שיצא נגד הקריאה. משונה, אם כן, שדווקא חברה כמו שלך, המוציאה לצד סרטים הוליוודיים לכל המשפחה גם סרטי איכות (ע"ע "רומן קרימינלי"), ששיתוף הפעולה של הביקורת הוא חיוני להישרדותם, מציגה קו אגרסיבי כלפי המבקרים. קו שאופייני יותר לחברות כמו פורום פילם ומטלון, שבאמת עומדות בחירוף נפש ובתקיפות מאחורי החרם, מתוך תפיסת עולם מיושנת וטוטליטרית, ומתוך אי הבנה של מפת התקשורת החדשה שהתגבשה במהלך הקדנציה המתמשכת של בעלי העסק הוותיקים האלה. אני מרשה לעצמי לכתוב לך את הפסקה הזאת בתקווה שתקדישי לעניין מחשבה נוספת. עם זאת, אם החלטתך שלא להזמין מבקרים להקרנות המוקדמת נבעה משיקולים אחרים, כמו אולי לחץ המופעל עליך מצד בעלי בתי קולנוע חזקים שאת זקוקה להם כדי להפיץ את סרטיך מעבר לאולמות העומדים לרשותך, אשמח להתעדכן על כך.

כאן כבר לא קיבלתי יותר תגובה. מעניין למה.

צריך להוסיף: להבדיל מפורום פילם, שתמיד נהגה באופן רודני כלפי עיתונאים ומבקרים, דאליה שפירא היתה תמיד הסמן הרך והאלגנטי של עולם ההפצה. אשת רכש ותיקה, אוהבת קולנוע אמיתית, ומאנשי הקולנוע המוערכים בפסטיבלים בעולם. לכן, אני מנחש – למרות שאין לי ביסוס לכך – שהחרם ששפירא ממשיכה לאכוף (בשעה שכמעט כל עמיתיה, למעט פורום פילם ומטלון, כבר התנערו ממנו), נכפה עליה ולא נובע מתפיסת עולמה שנתפסה עד כה כמעודנת יותר. למרות הטון העוקצני והמריר של מכתביי, אני מקווה לחזור ולהיתקל בדאליה שפירא של פעם, זו שדומעת מהתרגשות רק מדיבור על הסרטים שקנתה בפסטיבלים, זו שהיתה ליידי שוחרת תרבות ואמנות, ולא קלגס תאב בצע.

החל מהשנה הבאה תתקיים הצבעה כפולה לקביעת הסרט הזוכה בפרס אופיר, כך נודע ל"סינמסקופ" השבוע. הצבעה ראשונה לקביעת חמשת המועמדים, ואז הצבעה שניה לבחירת הזוכה מבין החמישיה.
המצב הנוכחי הוא כזה: חברי האקדמיה בוחרים בסרט אחד מתוך רשימה של בין 14 ל-20 סרטים בשנה. חמשת הסרטים שקיבלו את מירב הקולות מוכרזים במסיבת עיתונאים בתור "המועמדים", אך אלה אינם המועמדים אלא חמשת הסרטים המובילים בהצבעה, כשאחד מהם הוא כבר הזוכה.
הבעיה: עם כ-400 מצביעים בפועל (מתוך 700 חברי אקדמיה רשומים) כמות הקולות שילכו השנה לאיבוד על 16 הסרטים שלא נכנסו לחמישיה הראשונה עשויה להיות גדולה בהרבה מהקולות שנדרשו כדי להכניס את חמשת הסרטים לראש הטבלה. כמו כן, במצב כזה, הטיית התוצאות מאוד קלה. קול או שניים יכולים להכריע את התחרות וכך מספיק שיש סרט אחד שהיה לו צוות הפקה גדול במיוחד, מול סרט שנעשה עם צוות זעום, או באופן עצמאי על ידי צוות שכלל אינו חבר באקדמיה, כדי להכריע את התוצאה.
הפתרון: לעשות מה שעושים ברוב האירגונים המקבילים בעולם – לבקש מחברי האקדמיה לבחור חמישה מועמדים בכל קטגוריה, לסנן את חמשת הסרטים המובילים בכל קטגוריה, ואז לקיים הצבעה חוזרת על חמשת המועמדים. באופן כזה, כל מי שהצביע קודם לכן לאחד הסרטים שלא נכנסו לחמישיה, יצטרך לבחור מחדש מבין חמשת המועמדים. כך שהסרט שקיבל את מירב הקולות בשלב המועמדים, לאו דווקא יהיה הסרט שיזכה לבסוף בפרס. כמו כן, בשלב הזה, כשעל חברי האקדמיה לצפות רק בחמישה סרטים (בכל קטגוריה), יש סיכוי שההיענות של שאר 300 חברי האקדמיה, שמתעצלים לצפות ביבול המלא של השנה, תהיה גבוהה יותר.
ואכן, כך יקרה החל מהשנה הבאה. בדיוק כמו באוסקר האמריקאי. מה שלא ישנה את העובדה שבשנה הבאה "בופור" של יוסף סידר יהיה הזוכה. וגם יהיה מועמד לאוסקר האמריקאי בפברואר 2008.
השנה אנחנו נותרים עם הצבעה אחת, כך שכ-400 מצביעים יבחרו בין 21 סרטים. תיאורטית, 21 קולות עשויים להספיק לסרט אחד כדי לזכות. תיאורטית, יש במצב כזה לא מעט סיכויים לתיקו.
ההצבעה לפרסי אופיר תסתיים ביום רביעי הקרוב, 9 באוגוסט. ב-15 לחודש תתקיים מסיבת עיתונאים "בה נכריז על 'העולים לשלב הגמר' בתחרות האקדמיה, שעה 11:00 בבית העיתונאים בת"א", מוסרת אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה. ושוב, יש לזכור: "העולים לשלב הגמר" בעצם לא עולים לשום שלב. אלה כבר חמשת הסרטים שביניהם נמצא כבר הסרט הזוכה, אלא שמי מהם הוא הזוכה יתפרסם רק חודש מאוחר יותר, בטקס פרסי האקדמיה.
תגובתה של שרון לשאלותי לגבי שינוי ההצבעה בשנה הבאה היא: "אכן צפויים שינויים בהליך הבחירה בשנת 2007, פרטים יימסרו במסיבת העיתונאים".

שינויים? ברבים? אם ככה, אולי הגיע הזמן שהאקדמיה גם תשקול את השינויים הבאים בהליך הבחירה:
– הפרדת פרס הסרט הטוב ביותר מהסרט שייצג את ישראל באוסקר האמריקאי. אני חושב ככה כבר מזמן, אבל הנהלת האקדמיה מתנגדת לכך באופן עקבי. נדמה לי שגם רוב הבמאים והמפיקים לא בעד שינוי כזה, פשוט כי הוא יחייב אותם לצאת לקמפיין כפול. אם ועדת מומחים זה עניין "בולשביקי" מדי, או מעורר מחלוקת (למרות שקל לבדוק בשטח האם הוועדה מניבה הישגים או לא), אפשר להשאיר את ההכרעה הזאת בידי חברי האקדמיה בטפסי ההצבעה שלהם, אך בקטגוריה נפרדת. כך יוכל להיבחר הסרט שחברי האקדמיה הכי אוהבים, מבלי לערב בעסק שיקול לא רלוונטי כמו "האם הוא יעבוד בקרב מצביעי האוסקר". פרס "הסרט הטוב" צריך להיות פרס של תשוקה, ולא פרס פוליטי של בחירת שגריר לייצוג ישראל בתפוצות. לעומת זאת, לאוסקר צריך להיבחר סרט שיהיה גם טוב, אבל גם שייקח בחשבון את מה שקורה בקולנוע בעולם ומה עשוי להצליח בקרב צופים זרים (ואם אותו סרט זוכה בשתי הקטגוריות, שמחתו תהיה כפולה).
– הוספת קטגוריה: סרט ביכורים. יהיה עגום אם סרטים כמו "ימים קפואים" או "הדברים שמאחורי השמש" ייצאו השנה בידיים ריקות מהטקס.
– הוספת קטגוריה: פרס הקהל.
– שינוי תקנון: לפרסי האקדמיה יהיו מועמדים רק סרטים שהופצו מסחרית למשך שבוע אחד לפחות בבית קולנוע תל אביבי (לא בעפולה!), ב-12 החודשים שקדמו להכרזה על המועמדים. במילים אחרות: לפרס יהיו מועמדים רק סרטים שיש להם מפיץ ושנחשפו לקהל הרחב, ולא סרטים שמשתמשים בפרס האקדמיה כמקפצה שיווקית. רק אז יוכל פרס אופיר להיות טקס המערב את הקהל בחגיגת הקולנוע הישראלי ולא טקס פנימי של תעשייה שגם ככה די מסוכסכת עם עצמה. כמעט מיום שפרס האקדמיה קיים זוכה בפרס סרט שהופץ רק אחרי הטקס, או אחרי שנסגרה ההצבעה. זה מנהג מגונה של חברי האקדמיה: להתנכר לסרטים שכבר הצליחו, ולקדם סרטים שנראה להם שהם זקוקים לתמיכה. הייתי שמח לחשוב שזה נובע מרוחב לב, אלא שנראה לי שזה נובע דווקא מצרות עין. במילים אחרות: כל הסרטים שמוצגים עכשיו בבתי הקולנוע, אפסו סיכוייהם לזכות בפרס. שינוי התקנון הזה יציב את כל הסרטים זה לצד זה באופן שיוויוני, יעשה סינון ראשוני לסרטים שממילא ייגנזו אחר כך, ויאלץ את חברי האקדמיה להתמודד לא רק עם טעמם ועם חשבונותיהם האישיים עם היוצרים, אלא גם עם דעת הקהל וההצלחה בביקורת. אלא שחוששני שחברי האקדמיה מעדיפים להיות השסתום הראשון, ולא האחרון, בתמיכה בסרטים. במילים אחרות: הם רוצים להיות לקטורים בקרן, ולא חברי אקדמיה.
– החלטה עריכתית לטקס: לא יעלה איש ציבור או פוליטיקאי על הבמה במהלך הטקס. לא ראש העיר, לא שר החינוך, לא יו"ר מפעל הפיס. רק שחקנים, יוצרים ואנשי קולנוע.

עדכון (ראשון, 21:46), בעקבות התגובות ומחשבות נוספות:

– פרס לסרט קצר.
– פרס לאנסמבל שחקנים, או לליהוק (רעיון ותיק שיש לי, שלדעתי לא רחוק היום והוא ימומש גם באוסקרים)
– את פרס לסרט ביכורים לא אהבתם. בואו נסכם שאם יש יותר משלושה סרטי ביכורים, המהווים לפחות רבע מכלל הסרטים, תיכלל הקטגוריה באותה שנה. כאשר סרט ביכורים זכאי להיכלל גם בכל שאר הקטגוריות.
ולגבי ההפצה בתל אביב, חלק מהמגיבים קפץ מהר מדי מתוך מחשבה שמדובר בבועתיות. אז לא. הנה ההסבר.

מה עוד לדעתכם צריך לקרות לטקס פרסי אופיר כדי שהוא יהפוך לראוי ומשמעותי יותר?

לפני הכל בשורה: מצד שמאל תמצאו תיבה בה תוכלו להכניס את כתובת המייל שלכם ולקבל לתיבת הדואר שלכם עידכון בכל פעם שעולה פוסט חדש. מומלץ בעיקר לאנשים שהאותיות RSS מבהילות אותם. ואגב, אפשר לנסות ואז לבטל. אופציית הפסקת המנוי מופיעה בכל מייל.

והנה כמה נספחים ויזואליים לכתבת דפש מוד שלי.

1. צילום של שיר מס' 2 בהופעה, "Question of Time". הצילום נעשה על ידי צוות טלוויזיה שנכח בראיון שעשיתי עם מרטין גור וקיבל אישור להעמיד מצלמה בתחילת ההופעה ולהתחבר לסאונד בקונסולה. העליתי את הווידיאו ל-YouTube כך שמעריצי דפש בהחלט מוזמנים להפיץ אותו הלאה. יש לי גם את קובץ ה-WMV המקורי על המחשב, כ-38 מגה גודלו. מי שיש לו מקום פנוי על השרת, שיגיד לי איך להעלות אותו אליו ואשים כאן לינק, לכל מי שרוצה להוריד את השיר למחשבו האישי.

לטובת קוראי עדכון המייל או ה-RSS, יש גם לינק.

2. כך נראה הסט-ליסט, רשימת השירים שמודבקת על הבמה מול כל חברי הלהקה, ונמצאת גם מול אנשי הסאונד, התאורה והצלמים.

את הרפתקאותיי בהשגת פיסת הנייר הזאת תקראו בכתבה.

3. ארוחת הערב שלי עם פרנץ פרדיננד? זה מה שאכל אלכס, הסולן. שרימפס בבצק פילו, שעועית ירוקה, שעועית לבנה ותרד. בכוס הקולה יש סודה.

4. בקליפ למעלה אתם רואים את הבמה מכיוון הקהל. אבל ככה נראית הבמה מהצד השני. עם משאיות הציוד, והמנוף שמחזיק את התפאורה ומסכי הווידיאו.

התמונות צולמו במצלמת פוקט חד פעמית של אגפא.

ונדמה לי שעד כאן דיווחיי על דפש מוד. אלא אם אחליט להעלות ליו-טיוב ולאתר גם את השיר שפותח את ההופעה שלהם, "A Pain that I'm Used to". נראה.

תודה לסוניה שהזכירה לי. הנה טריפו והיצ'קוק, חלק 9. 27 דקות.

"אתה מרוצה מ'רבקה'?", שואל טריפו. פאוזה. "טוב, זה לא סרט של היצ'קוק". היצ'קוק מודע למעמדו ולהצלחתו ולמותג האוטריסטי "סרט של היצ'קוק", והוא שואל את טריפו "למה לדעתך 'סרטים של היצ'קוק', בייחוד האמריקאים, לא מתיישנים ומצליחים לבלוט גם יותר מעשרים שנה אחרי הפקתם?". בפרק הזה הם עוסקים ב"רבקה" סרטו האמריקאי הראשון של היצ'קוק, בהפקת דיוויד או. סלזניק (שבהתחלה רצה שהיצ'קוק יביים לו את "טיטאניק"). הם מדברים על אפקטים, והיצ'קוק אפילו מזכיר את "ז'יל וג'ים" של טריפו, שמספר קצת על איך הוא צילם, בגניבה בשש בבוקר, את סצינות הנהיגה בסרט. לקראת סוף השיחה נשמע טריפו נבוך כשהיצ'קוק אומר לו שהוא מעולם לא זכה באוסקר. "אבל 'רבקה' זכה באוסקר", אומר טריפו כלא מבין. "נכון, אבל את הפרס קיבל המפיק, סלזניק". "איך זה יכול להיות, זה פרס לסרט". "זה ההבדל", עונה היצ'קוק, "פרס הבימוי באותה שנה הלך לג'ון פורד על 'ענבי זעם'".
ויש גם בדיחה של היצ'קוק: שתי עזים אוכלות גליל של סרט קולנוע. אומרת האחת לשנייה: "הספר היה יותר טוב".

==============

קווין מקדונלד הוא במאי תיעודי שזכה באוסקר על סרטו "ארבעה ימים בספטמבר" "יום אחד בספטמבר", על טבח הספורטאים הישראלים במינכן, וביים את הסרט התיעודי המעולה "לגעת באינסוף". בחורף ייצא סרטו העלילתי הראשון, על אידי אמין שליט אוגנדה (פורסט וויטאקר בתפקיד אידי אמין). ב"טיימס" הלונדוני מספק מקדונלד טיפים לבמאים דוקומנטריים בתחילת דרכם. אין כאן משהו מעבר לברור מאליו, אבל תמיד נחמד לשמוע מקצוען נותן עצות. (ויה MCN)

לידיעת אלה שלא יכולים לחכות עד התחרות הבאה של אורנג' בפסטיבל ירושלים: תחרות נוספת – הפעם באנגליה – של סרטים קצרים סלולריים, באורך של עד 15 שניות, מאורגנת על ידי נוקיה. יש לכם חודש לשלוח את הסרטים שלכם, ועד אז לצפות בשלל הפיינליסטים מתחרויות השנים הקודמות.

אלפרד ניומן הלחין את תרועת הפתיחה המפורסמת של אולפני פוקס. ג'רי גולדסמית הלחין את נעימת הלוגו של יוניברסל. ג'ון וויליאמס הלחין את פריטת הפתיחה של אולפני דרימוורקס. וג'יימס הורנר? הוא הלחין עכשיו את נעימת הפתיחה של חדשות הערב של סי.בי.אס, שיושקו עם עיצוב חדש, מוזיקה חדשה ומגישה חדשה (קייטי קוריק) ב-5 בספטמבר.

ושוב, סטיבן קולבר. הגיבור שלי. נותן בראש לתוכניות הבוקר האמריקאיות – בין השאר למט לאוור, שותפה של קייטי קוריק בהנחיית הטודיי שואו (עד מעברה לסי.בי.אס). מצחיק, חריף, חכם. (ויה Crooks and Liars)

סוף סוף אני מוצא שימוש לדבר הזה שנקרא "מהדורת אינטרנט". כתבת השער של "פנאי פלוס" השבוע, שקוצרה במהדורת הדפוס בגלל מצוקת עמודים, מופיעה בוויינט בגרסתה המלאה, פלוס שלוש פסקאות פתיחה ופסקת סיום שהוספתי הבוקר (רביעי). הכתבה, המתעדת את אחורי הקלעים של הופעה של דפש מוד בגרמניה, נכתבה בשבוע שעבר וירדה לדפוס ביום שני, כשעוד היינו בטוחים שהם באים. בין רדת הגיליון לדפוס ועד להפצתו לקיוסקים הגיעה הודעת הביטול. כך שהכתבה, שאמורה היתה ללבות את הליבידו לקראת ההופעה מחר, הפכה בבת אחת למעין טקסט ארכיוני נושן, של אירוע היסטורי שמעולם לא התרחש. אני מקווה שהיא לפחות מצליחה להעביר משהו מהאנרגיות שהיינו אמורים להישטף בהן מחר. הנה הלינק.

ואם אתם בכל זאת מגיעים מחר (חמישי) לפארק הירקון, יש לי רק דבר אחד להגיד לכם: Enjoy the silence.

וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב על דפש מוד. כתבתי כאן, וכאן, וכאן, וכאן. חוששני שדפש מוד יהיו בשבילי מה שהאחים אולמן היו לרון מיברג וגרייטפול דד לאורי לוטן. (מזכר לאיילת יגיל היקרה מ"מומה" – נראה לי ששני הלינקים הראשונים מכילים טקסט קטוע. זו מן הסתם תקלה, נכון?).

שלחתי מייל לבועז מורד מ"הליקון", חברת התקליטים שמייצגת את דפש מוד בארץ, עם השאלה: האם לפחות מכירות הדיסקים של הלהקה זינקו בשבועות האחרונים עם כל שיווק ההופעה? התשובה המשמחת היא: כן. זו תשובתו: "אכן הדיבורים על דפש מוד הביאה לקפיצה די משמעותית במכירות הדיסקים שלהם, גידול שהחל למען האמת כבר בתחילת השנה והלך והתגבר ככל שהתקרב מועד ההופעה. שני האלבומים הבולטים ביותר הם כמובן האלבום החדש (שהוא אחד משלושת האלבומים הלועזיים הנמכרים ביותר בהליקון בחודשים האחרונים) וגם ה-DVD של 101 (נתון שאותי לפחות קצת הפתיע)".
אגב, מי שמחפש משהו לעשות מחר בערב – ל-40 אלף איש התפנה ערב השבוע – ויש לו מערכת סאונד ביתית ראויה, חייב לראות את "לילה אחד בפריז" (סרט ההופעה של "Exciter") ואת "Devotional", שהוא אחד התיעודים היפים שראיתי מימי להופעה מושלמת. יש בדי.וי.ידי, וגם ב"הוט" משדרים אותם בשבועות אלה. ובאוקטובר ייצא די.וי.די של הופעה שצולמה השנה במילנו במסגרת הסיבוב הנוכחי. אני חושב ששוקי וייס צריך לשלוח את הדי.וי.די הזה מתנה ל-40 אלף רוכשי הכרטיסים שהביעו בו אמון.

ואגב דפש מוד: אני שובר את הראש מבחינה טכנית כדי לנסות להעלות לאתר כאן קטע בלעדי מסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם. בינתיים עוד לא הצלחתי, אבל תבדקו היום-מחר, אני מקווה שאצליח לתת למעריצים בונוס ניחומים קטן מההופעה שלא היתה.

ויש גם מדור: השבוע על "גיבורים קטנים", סרט ילדים סימפטי מאוד, שיוצריו שוברים עליו את הראש כבר שנתיים עם עריכות והשלמות, והוא יצא לבסוף ממש חמוד. פגום, אבל חמוד.

ג'פרי וולס מדווח על מארז הדי.וי.די החדש של "אפוקליפסה עכשיו". שלושה דיסקים, הגרסה המקורית, הגרסה המלאה, 17 דקות של ברנדו מקריא שירה, ועוד 13 סצינות שלא נכנסו לאף אחת מהגרסאות פלוס קומנטרי של פרנסיס פורד קופולה. אני כבר פיניתי מקום על המדף, ליד המארז הנפלא של טרילוגיית "הסנדק". וולס כותבן, ובצדק, על כך שהמארז היה הופך מושלם אם היתה נוסף לו דיסק רביעי ועליו הסרט התיעודי המעולה "לבבות באפלה", שמתעד את צילומי הסרט, על שלל התמוטטויות העצבים של כל הקשורים בו. בתגובות לאייטם של וולס עונה לו ג'ורג' היקנלופר, אחד משני במאיי הסרט, שהוא כבר מזמן רצה להוציא את הסרט בדי.וי.די, אבל קופולה לא מסכים:

I am trying to get Francis to release HEARTS OF DARKNESS on DVD. He feels that it is not a flattering portrait of himself. I have told him it makes him look heroic. Any die-heard fans out there of Coppola or APOCALYPSE NOW, I all encourage you to write fan letters to Francis telling him to put out the doc. The Criterion Colletction wants it. All they need is the okay from Francis. I have done everything I can do to persuade him.

בבתי הקולנוע של ג.ג כבר מוצגים הטיזרים של "Happy Feet" (או "תזיזו ת'רגליים", בתרגום מאנגלית לערסית של אנשי סרטי נח בארץ). באופן כללי, סרט אנימציה על פינגווינים מזמרים לא היה מייצר אצלי ריגוש וציפיה. אני מת על פינגווינים, אבל הסרט על הפינגווינים שצועדים שעה וחצי בטור הלוך ושוב, השביע את תצרוכת הפינגווינים שלי לשארית חיי. אלא מה: את "תזיזו ת'רגליים" ביים ג'ורג' מילר, והוא לגמרי במאי שאני סומך עליו. הוא כמעט ולא אכזב אותי. בוודאי שלא ב"מקס הלוחם בדרכים". אפילו לא ב"השמן של לורנזו". ובהחלט לא ב"בייב בעיר הגדולה", אחד הסרטים הכי פחות מוערכים של סוף שנות התשעים. אז אם ג'ורג' מילר מביים סרט אנימציה על פינגווינים מזמרים, אני הולך – בטור עורפי – מאחוריו. הנה הטריילר המלא לסרט.

עם כל שלל הדיווחים, הפרשנויות וההגיגים בעקבות פרשת מל גיבסון, שהאלכוהול שיחרר את חרצובות לשונות וחשף את צפונות ליבו, היה לי חסר דבר אחד: לקרוא מה אומרים על העסק הזה הבמאים היהודיים שהפכו את גיבסון לאיש עשיר כל כך. ריצ'רד דונר, למשל, שביים אותו בארבעה סרטי "נשק קטלני" וב"תיאוריית הקשר". פעם שמעתי שגם ג'ורג' מילר האוסטרלי (ממוצא יווני) הוא יהודי, אבל אין לי מושג אם זה נכון או לא. והנה, הקטע הנורא מצחיק והכמעט נבואי, של טריי פרקר ומט סטון, על גיבסון מתוך הפרק "הפסיון של היהודי" ב"סאות פארק".

עדכון: יש כמה יהודים מהוליווד שבכל זאת כן דיברו בגנות גיבסון השבוע. ארנון מילצ'ן, למשל.

"To make all of your money from Jews in Hollywood, and then have a few drinks and say you hate Jews, is shocking," said "Mr. and Mrs. Smith" producer Arnon Milchan, an Israeli citizen. "If you are so upset with the Jews, don't work for them."

"Spider-Man" producer Laura Ziskin, who is Jewish, echoed the industry's anger. "I think it's appalling. In a world in which there is so much hatred, and there is so much violence, to harbor those kinds of feelings … it is so sad."
Asked about ever working with Gibson, Ziskin said: "I don't see that in my future."

Veteran talent manager Bernie Brillstein also said he would not work with him. "If he calls me tomorrow, would I represent him? The answer is no. That doesn't make me right. I just don't like bigots."

Another longtime Hollywood figure, former MCA Inc. President Sidney J. Sheinberg, remarked: "If he said it, he's at best a putz."

?All I want to do is see you again. Is that too much to ask for

הזדמנות אחרונה: הערב (שלישי) באתונה, ההופעה האחרונה בהחלט של דפש מוד בסיבוב ההופעות הנוכחי. ואולי האחרונה בהחלט אי פעם?

וזו רשימה השירים של ההופעה שלהם שלשום בטורקיה.

אוון ווילסון מכחיש את הטענות של סטילי דן שהרעיון לסרטו "You, Me and Dupree" גנוב משיר של סטילי דן. התגובה שהוא שיחרר לעיתונות, משעשעת כמובן:

"I have never heard the song `Cousin Dupree' and I don't even know who this gentleman, Mr. Steely Dan, is. I hope this helps to clear things up and I can get back to concentrating on my new movie, `HEY 19."'

למה יש לי תחושה שווילסון ודונלד פייגן משתעשעים ביניהם מעל גבי העיתונים?

========

אפרופו דונלד פייגן: מדור חדש ומעט איזוטרי (אך מסקרן) סוקר עטיפות אלבומים מפורסמות. ברכות על בחירת העטיפה הראשון: "The Nightfly", אלבום הסולו הראשון של פייגן מ-1982. לא רק אחד האלבומים האהובים עלי, אלא גם עטיפה שעיצבה את נעוריי. כן, חלומי הגדול הוא בעצם להיות שדר רדיו. מהסוג שמנגן רק תקליטים בוויניל.

ב-1997 כתבתי תסריט לדרמת פשע אפלה בשם "מותה של רקדנית דיסקו" ששודרה פעם אחת ויחידה בערוץ 3 ומאז נעלמו עקבותיה (אמנון וינר ביים, שלמה בראבא שיחק, מאיר שניצר כתב ביקורת אוהדת). הדרמה עסקה, כמובן, בשדרן רדיו ועיצוב האולפן נעשה בהשראת העטיפה של דונלד פייגן. אפילו הבאתי מהבית את התקליט של סוני רולינס שמונח ליד הפטיפון של פייגן, כדי שההעתק יהיה מושלם.

============

כמה נחמד שאתה התסריטאי של הסרט הקופתי של השנה ועדין יש לך זמן לכתוב בלוג. הנה המיי-ספייס של טרי רוסיו, שותפו של טד אליוט לכתיבת "שודדי הקאריביים: תיבה של איש מת". בפוסט שכותרתו "Trying to Reason with Hurricane Season", מפברואר 2006, הוא מתאר את שגרת העבודה על סט הצילומים, ומתחיל עם טיפ לתסריטאים:

A tip to any screenwriters out there, if you're ever on a set. Get hold of one of the crew walkie-talkies. That's where the fun is. A constant stream of chatter. "Picture's up." "What's that noise? Someone get on that." "We need more dead redcoats." "Reload." "Five minute warning for Johnny." "We need the monkey on set." "Is that the swinging monkey or the running monkey?" "Swinging monkey." "Copy that."

ואז הוא מתחיל לספר על צילומי הסצינות של צ'או יון-פאט ל"שודדי הקאריביים 3" (שצולם במקביל לחלק 2):

Gore and the Producers have moved heaven and earth with the schedule so Chow Yun-Fat can play the role of the Captain Sao Feng in P3. It's an intense combination of juggling Chow's schedule, set construction deadlines, ship construction, crew arriving at location, actor availability, and finding the money in the budget, etc.

וגם יש מגרעות לכתיבת סצינות לשחקן שלא יודע אנגלית:

Chow Yun-Fat needs to have his scenes delivered as early as possible — his process is to memorize his lines phonetically as well as have them translated. This means we have to have the Singapore sequence (12 pages!) finished — and locked down, meaning we don't have the luxury of making a final pass the day before, or even last second changes at rehearsal or on set.

צ'או יון-פאט מגיע לסט:

Chow Yun-Fat is so incredibly charming! Upon meeting him, he bows, and in broken English says … "I am the luckiest man," then smiles and points to the heavens, shouting: "I'm the last person invited to the party!"

ועוזב את הסט:

Chow Yun-Fat, following a tradition in his home film industry, always takes the time to thank each and every member of the crew at the end of the day's shooting. Part of his particular thank-you style is often an embrace and big kiss, and some of the more manly men of the crew have been taken to ducking out of range after that last shot …

וכשייצא "שודדי הקאריביים 3" ויאשימו את התסריט הגרוע שלו, הנה הודאת התסריטאי:

Funny thing about this who-knows-how-many-milllions-of-dollars Singapore set, the sequence is being shot under the myth that 'there is no screenplay for P3.' Of course there is a screenplay for P3, there have been four drafts of the screenplay for P3, not to mention multiple highly-detailed outlines … there just isn't a screenplay that Gore, and Johnny, and Jerry, have approved. Our fault, in a sense, as many key scenes just aren't good yet.

ויש עוד המון סיפורים מהצילומים. ויש גם המשך.

============

לאליוט ולרוסיו, תסריטאים די שנונים, יש גם אתר תסריטאות שהם קצת מזניחים, אבל שכדאי לעיין בו, בייחוד מי שחושב על קריירה כתסריטאי. הנה, למשל, הדראפט הראשון של "שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה". והנה שיעור חשוב על סגנון כתיבת התסריט.

============

ועוד ענייני מלחמה: סקנדר קינז, הנער האנגלי בן ה-14 שגילם את אדמונד ב"נרניה", היה בביירות עם אמו ועם סבו, שניהם לבנוניים במקור, כשהתחילה המלחמה. כתב "הניו יורקר" פגש אותו שם רגע לפני שנמלטו מהעיר:

In “The Chronicles of Narnia,” the four Pevensie children are evacuated from London during the Blitz and sent to stay with an elderly professor in a house in the countryside. Last Wednesday evening, in an old Ottoman villa in West Beirut, Skandar Keynes, the fourteen-year-old actor who played Edmund Pevensie in last year’s film of “Narnia,” his mother, Zelfa, and his grandfather, Cecil Hourani, were packing their things and getting ready to evacuate. Two days before the Israeli attacks on Hezbollah began, on July 12th, they had arrived from Britain for their annual summer holiday in Lebanon, and had found themselves stranded there along with thousands of other foreign tourists. They had, in fact, been about to leave Beirut for the Hourani ancestral home in the ancient town of Marjeyoun, near the frontier with Israel. Marjeyoun is very close to the current fighting, and before being taken over by Hezbollah it had been the longtime headquarters of the Christian militia.

=============

ואם החמצתם בתגובות: בני בן-דוד, מורה לקולנוע שמבין בקולנוע, מפרק ל"הבועה" את הצורה. שווה קריאה.

האם אפשר להתחיל לדבר על אוסקר?

===========

סרטי התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. מסקרנים במיוחד: דארן ארונופסקי, אלפונסו קוארון, צאי-מינג ליאנג, אלן רנה. וגם: פול ורהובן (עכשיו שהוא חזר להולנד אולי צריך בעצם לבטא את שמו פרהופן), ג'וני טו וסטיבן פרירס. סרטו של פרירס, "המלכה", יפתח את פסטיבל ניו יורק.

אמנם אין אף סרט ישראלי בוונציה השנה (גיתאי בשבתון?). אבל יש שתי סצינות שצולמו בישראל בסרט של פול ורהובן ויש את סרט הפתיחה, "דליה השחורה" של בריאן דה-פלמה, שהופק על ידי דני דימבורט, אבי לרנר ומשה דיאמנט.

========

פאק, יה. "ביג לבובסקי" ב-2:14 דקות. (באדיבות דדי סיטון)

===========

"אביבה אהובתי" במקום החמישי בטבלת המבקרים של "עכבר העיר" עם ציון ממוצע של ארבעה כוכבים. כולל חמישה כוכבים מיהודה סתיו וארבעה כוכבים וחצי ממאיר שניצר. האם היה סרט ישראלי עם ביקורות טובות יותר מאז "כנפיים שבורות"? "מדורת השבט"? מישהו זוכר?

==========

אחרי סקופ מצוין על העיצוב של "הצופה", מפציץ עידוק שנית עם אייטם משובח על המודעה הביזארית של שודדי הקאריביים 2 המצטטת טוקבקים ב"וואלה". שתי שאלות משלי: 1. מי מבטיח שמפיצי הסרט אינם עומדים גם מאחורי הטוקבקים האנונימיים המהללים? 2. האם "וואלה" יתבעו אותם?

ובכלל, אתם לא מרגישים ריח של נואשות בקמפיין המחודש של פורום פילם ופרסום גולן למען שודדי הקאריביים 2? שלטי החוצות החדשים, עם הטקסט השחור על הרקע הצהוב, הם מהמכוערים ביותר שראיתי מימיי, והטקסט ("מה? עוד לא ראיתם?!") מציע תחביר ברמה של כיתה ב'. בטח מבאס לעבוד בפורום פילם, לשווק סרטים בשנת 2006, עם מנטליות שיווקית של 1976. מעניין אם אורן אביב, הנשיא החדש של אולפני דיסני, והנשיא הראשון בתולדות החברה שגם יודע קצת לקרוא עברית (מסאנדיי-סקול, הוריו היו ישראלים), ישים לב לשטויות שעושה הזכיין הישראלי שלו.

============

זוכרים את סרט השנה?

הנה מגיע המקום השני. גאוני. מבריק.

(ויה "וואלה תרבות")

סטיוארט קופלנד, המתופף של פוליס, גדל בביירות בזכות עבודתו של אביו, שהיה דיפלומט בריטי. ב-1982 הוא ראה בבי.בי.סי איך חיל האוויר הישראלי הורס את השכונה בה גדל. מאז הוא שונא את ישראל. עזבו כרגע את השאלה האם ההפצצות היו מוצדקות או לא, נסו רגע להתחבר לתחושה הזאת: לראות את הבית שבו גדלתם מושמד (דוד אופק עסק בזה באופן די מקורי בסרטו הקצר "בית", בו רואה סבתו את בית ילדותה בעירק מושמד על ידי טיל אמריקאי, בשעה שביתה הנוכחי ברמת גן מאויים על ידי טילים סקאד עירקיים). כשראיינתי פעם את בועז יכין, שהוריו ישראליים, ושקופלנד הלחין לו את סרטו הראשון "פרש", הוא סיפר לי שהם שוחחו על כך רבות, ושקופלנד פשוט לא מסוגל לסלוח לישראל.

והנה זה קורה שוב. הפעם עם המלחין גבריאל יארד ("בטי בלו", "הפצוע האנגלי"), יליד לבנון, שפרש מהלחנת סרטו החדש של אבי נשר – למרות שהוא מבין את הצד של ישראל במלחמה – בגלל תגובה רגשית לעובדה שמטוסי חיל האוויר הישראלי משמידים את השכונה בה גרות עדיין אמו ואחותו.

continue reading…