אני חייב להגיד שמבחינה יחצנית, פסטיבל ירושלים מתנהל עד כה לא רע. כדי למנוע מעיתונאי תרבות לנסות להקדים את עמיתיהם בפרסומי בכורה, חילק הפסטיבל את שלל הקומוניקטים האטרקטיביים שלו באופן שווה בין העיתונים היומיים ואתרי האינטרנט שלהם. את הידיעה על סרט הפתיחה קיבל ראשון גואל פינטו ב"הארץ". את הידיעה על מתמודדי וולג'ין בתחום הדוקומנטרי קיבלה מרב יודלביץ' מוויינט. NRG כנראה הרגישו שהזניחו אותם לכן הזדרז איתי שטרן להעלות ביום חמישי ידיעה גדושת טעויות הטוענת שלידי NRG הגיעה רשימת הסרטים שיתמודדו השנה בירושלים (האם יש קשר בין "הידיעה שהגיעה לידי NRG" ובין הראיון תלוש הקונטקסט ונטול החידוש שהתפרסם באותו יום בין שטרן ובין דרור שאול, שסרטו "אדמה משוגעת" יתחרה בירושלים? ואם יש קשר, האם אין ל-NRG דרך קצת יותר טובה להגן על מקורותיהם, גם אם הם מספקים מידע חלקי?).
אז לקוראי NRG: "סיפור חצי רוסי" של איתן ענר לא יתמודד בירושלים. יוצרי הסרט החליטו שהם לא מעוניינים עדיין בחשיפתו לקהל ולתקשורת. לעומת זאת, "מלך של קבצנים" של אורי פסטר כנראה כן יתמודד. "אביבה אהובתי" של שמי זרחין עדיין מתנדנד (הוולג'ינאים רוצים, ההפקה מתלבטת), אבל אני מהמר שהוא יתמודד לבסוף. והאמנם עודד פלדמן ביים את סרט הפתיחה? לא, זהו עודד דוידוף.
החשיפה היחידה שיש בידיעה הזאת היא שסרטו התקופתי/אוטוביוגרפי של חנן פלד החליף כבר שם שלישי מאז התחילו צילומיו: כעת הוא "מכתבים מאמריקה", אחרי שכבר היה "מר ולדמן היקר" ו"תה ואורז". אבל גם את זה שטרן מפספס.
והאייטם עם דרור שאול לא פחות מופרך (אם כי זהו אכן אחד הסרטים המסקרנים ביותר שהופקו השנה בארץ). קודם כל, כל המידע הזה – על הסדנאות בסאנדאנס, על המפגש עם האני אבו אסעד, סאלי פילד ואד האריס – כבר פורסם לפני שנתיים ב"העיר", המפגש עצמו התקיים לפני שלוש שנים. ושנית, כששאול פגש את אבו-אסעד בסאנדאנס הבמאי הנצרתי-הולנדי לא היה עדיין מועמד לאוסקר, הוא רק פיתח אז את התסריט לסרטו. המועמדות לאוסקר, כאמור, הגיעה רק שלוש שנים אחר כך. אבל לקוראי NRG זה כנראה לא משנה.

אחרי הפרסום הזה, למי תצא ההודעה הראשונה על סרטי וולג'ין שאמורה להתפרסם ביום שני? ומי יקבל ראשון את הידיעה על האורחים החשובים שיגיעו? (אני כבר פרסמתי כאן על אטום אגויאן וצ'ן קאיגה, וכבר בפסטיבל ברלין אמר לי הדוקומנטריסט אלן ברלינר שהוא מקווה להגיע גם השנה, אבל אני מניח שמבחינה יחצנית השמות האלה לא מספיק משמעותיים. יש כנראה כמה שמות גדולים יותר בקנה. אלטמן? סטריפ? גונג לי? נו, מי ידליף לי ממרתפי גיא בן הינום?)

ואני שומע עוד משהו מכיוון ירושלים. מסתמנת תוכנית, שעוד לא ממש הבנתי אם תיושם כבר השנה, להתחיל את הבכורות הישראליות בשעה מאוחרת יותר, כדי למנוע ממבקרי העיתונים היומיים להגיע לדד-ליין של עמודי החדשות, וכך למנוע מהם לפרסם ביקורות חפוזות מדי על הסרטים. כמו כן, תתקיים לפחות הקרנה נוספת לכל סרט ישראלי עבור קהל רוכשי הכרטיסים. כיום תחרות וולג'ין היא אירוע סגור למוזמני ההפקה בלבד, ולקהל הרחב כמעט ואין אפשרות לקנות כרטיסים לסרטים הישראליים.

בבה מציע

הסרט הזה לא יוצא לי מהראש. "ההצעה", שביים ג'ון הילקוט על פי תסריט של ניק קייב, הוקרן בפסטיבל האוסטרלי ולא עושה שום כוונה להגיע לישראל להקרנות מסחריות. והסרט הזה פשוט מצוין.

הנה שני קטעים מהפסקול, אותו הלחין קייב יחד עם וורן אליס.

proposition_theme.mp3
הקטע הראשון הוא נעימת הנושא של הסרט.

proposition_song.mp3
הקטע השני: "שיר הרוכב", שיר הסיום של הסרט בביצוע קייב.

(*) אני רואה במונה הכניסות שלי שכשאני שם שני שירים באותו פוסט רובכם שומעים את הקטע הראשון, אבל בודדים ממשיכים לקטע השני. אתם מפסידים. לרוב אני שם שני קטעים רק כי הם עובדים מצוין יחד (לפחות לטעמי). רובכם, למשל, לא הקשבתם ל"מינכן" של האדיטורז, מיום שני, שהוא שיר הרבה יותר טוב מזה שהופיע לפניו. או ל"צרות" של אליוט סמית מיום רביעי. את הסדר אני קובע על פי שיקולים מוזיקליים, מה לדעתי עובד יותר טוב אחרי מה בהאזנה רצופה. אלה שמתעצבנים שהשיר נפסק כשעוברים עמוד, הפתרון פשוט: בזמן נגינת השיר ליחצו על לינקים עם קונטרול או בלחצן ימני "פתח בחלון חדש" ונגינת השיר לא תופסק.

עצת השבוע

"כשאתה צעיר וטרוד בדאגות יומיומיות, מפתה לעשות סרטים רק בשביל כסף. אבל תאמינו לי, במחשבה לטווח ארוך עדיף להשתולל, לבעוט במוסכמות הקולנועיות, למשוך תשומת לב ולא להקשיב למפיקים. בסופו של דבר, אלה עם הביצים הגדולות מרוויחים הכי הרבה".

(גספר נואה, במאי "בלתי הפיך", בראיון לאבנר שביט ב"העיר". 38 מילים ששקולות לשנת לימוד אקדמית אחת בבית ספר לקולנוע. זו מהעצות האלה שקל יותר להגיד מאשר ליישם, אבל האיש צודק לחלוטין).

"מצוץ מהאצבע" הוא השם העברי האידיוטי לסרט "Thumbsucker". הוא יצא, כמובן, ללא הקרנות מוקדמות, ובלי פרסום מי יודע מה, כך שיש סיכוי שרוב הצופים בארץ בכל לא יודעים שהוא קיים. וחבל, כי הוא אחד הסרטים הכי מקסימים כרגע בקולנוע. הנה מה שכתבתי עליו בשבוע שעבר.

ועכשיו אפשר גם להשיג את הפסקול הנפלא שלו, מאת טים דה-לאפטר ובביצוע הפּוליפוניק סְפּרִי. הנה שיר הפתיחה שלו.

מייק מילס (לא גיטריסט אר.אי.אם, אלא מאייר ובמאי קליפים שזה סרטו הארוך הראשון כבמאי) פנה בתחילת עבודת העריכה לאליוט סמית כדי שייכתוב את המוזיקה לסרט. הרעיון היה שסמית יבצע גרסאות כיסוי לשירים אקוסטיים משנות השבעיים, שמתאימים באופיים לסרט. סמית, כך מספר מילס, אהב את הסרט בגרסתו הראשונית, הסכים לבצע את השירים ויצא לדרך. הוא הספיק להקליט שיר אחד לפסקול, את "צרות" של קט סטיבנס, לפני שהתאבד.

"Thumbsucker" ("מצוץ מהאצבע") הוא סרט קטן ומקסים, עם כמה רגעים מצמררים מרוב רגש. למרות שהוא לא מושלם, ואפשר להתווכח לגבי הסוף שלו, רוצו אליו.

סולידריות

במערכת וואלה הופץ אתמול המכתב הבא, הקורא לכתבי האתר להפגין סולדיריות עם מבקרי הקולנוע ולהחרים את הקרנות העיתונאים:

כידוע או לא, במהלך השבועות האחרונים גיבשו מפיצי הסרטים בישראל החלטה שלא להזמין את מבקרי הקולנוע להקרנות מוקדמות, מתוך ניסיון לכפות על המערכות לפרסם ביקורות שלא ביום יציאת הסרט.
וואלה! הייתה הראשונה להביע עמדה פומבית ברורה בנושא, בה הצהרנו שלא ניכנע ונמשיך לפרסם ביקורות מתי שמתחצ'מק לנו. אחרים הלכו והולכים בעקבותינו, ואנחנו מקווים שכולם יישרו קו.
מה שכן, אותן הקרנות מוקדמות, שהיו בעבר הקרנות למבקרים ועיתונאי קולנוע בלבד והפכו עם השנים להקרנות מקורבים, חברים, מוזמנים, שת"פים וכו', ממשיכות להתקיים – מלבד המבקרים שהוצאו מהן. אנחנו מצפים מכל מי שמוזמן מתוך המערכת – באופן קבוע או ספוראדי – שיעשה לך ולנסה ויגלה סולידריות. וואלה! לא הולכת להקרנות מוקדמות. אין מבקרים, אין עיתונאים, אין מכבי, אין חברים.
זה לא מונע מאיתנו להמשיך ולהיות בקשר יותר ממצוין עם אנשי יחסי הציבור, שכולם הם חברינו ומוקירינו, גם בזמן המלחמה המטופשת הזו. אי-ההגעה זה המשך הצהרת הכוונות שלנו כלפי בריוני הצלולויד.
תודה קומראדס,
רותם.

בינתיים, רק וואלה ו-ynet הודיעו באופן פומבי, כהצהרה מערכתית, שהם לא נכנעים לדרישת המפיצים לדחות את פרסום הביקורות. זה הטקסט של רותם דנון בוואלה. וזה של שמוליק דובדבני ב-ynet. אתר זה מצדיע להם.

והספינה טובעת

ואם כבר עוסקים בדרישת המפיצים לדחות את פרסום הביקורות. הנה האופציה השניה: אני פרסמתי היום את הביקורת על "פוסידון", שבוע לפני עלייתו בארץ. אתם מוזמנים לקרוא אותה, אם כי בסרט כזה – מאסכולת WYSIWYG* – אתם יכולים לדמיין לבד איך נראית הביקורת.

(*) What You See Is What You Get

הבשורות הטובות: ג'ון מור נשאר נאמן להפליא למקור של ריצ'רד דונר בבואו לביים את הרימייק ל"אות משמים", שעלה היום להקרנות בארץ ובשאר העולם.
אלה בשורות טובות כי "אות משמים" הוא יותר תרגיל בשיווק מאשר יצירה אמנותית. את הפקת הסרט יזמה מחלקת השיווק של פוקס, כשזיהתה פוטנציאל מסחרי בהפצתו הגלובלית של סרט בתאריך הנדיר, אך גם השטני, של ה-6.6.06. ההפקה, לפיכך, נעשתה בזריזות, כדי להספיק לדד ליין.
לכן, אחרי שברור שהסרט יצא לדרך מכל הסיבות הלא נכונות, דווקא מעניין לראות כמה מור הגיע אל הסט במצב רוח בלתי נצלני. הוא עושה כבוד למקור, שחוגג השנה יום הולדת 30, ולא מנצל אותו. עד כדי כך שהוא משתמש, כמעט כלשונו, בתסריט המקורי של דיוויד סלצר, פלוס כמה שכתובים מתבקשים לרוח התקופה. "אות משמים" המחודש הוא סרט אווירה דתי שעובד על חרדה יותר מאשר אימה. הוא מסוגנן ובעל טון מינורי והאלימות הרבה שלו מדודה למדי. אלא ש…
הבשורות הרעות: הסרט לא עובד. הוא מעניין כשהוא מנסה להציג את אירועי השנים האחרונות – האיחוד האירופי, אסון התאומים, פיצוץ מעבורת החלל קולומביה, המלחמה בעירק, מותו של האפיפיור – כהתגשמות הנבואה מספר "ההתגלות" בברית החדשה המתארת את הסימנים המובילים לקראת בואו של השטן ותחילתו של הארמגדון, מלחמת גוג ומגוג. הניסיונות שלו להפוך לסרט אימה פוליטי/אקטואלי שנונים למדי, אבל התוצאה הסופית לא מצליחה להבהיל, לא באופן נקודתי ולא באופן גלובלי. הסימן היחיד שהסרט הזה מספק לכך שהשטן בדרך הוא ריבוא סרטים בינוניים.

ולשאר כותרות היום

שלוש הערות לסיכום נושא הספוילרים.

א. מצחיק שהדיון הזה מתקיים בכלל מולי, בשעה שאני מלוחמי האנטי-ספוילרים הגדולים כשמבקרים מקומיים כמו יהודה סתיו ויקיר אלקריב, נתנו תיאור מפורט של סיומי סרטים בביקורותיהם.
ב. הנה עמדתי באופן תמציתי: אם אכתוב על "פוסידון" של וולפגנג פיטרסן וארצה לספר מי מת בסרט, אציין לפני כן "ספוילר". ברור. אם אכתוב על "הרפתקאה בפוסידון" של רונלד נים מ-1972 וארצה לכתוב מי מת בסרט לא אכתוב "ספוילר". אני מבין שיש כאן אופוזיציה, שאני ממש לא מזדהה עם עמדתה, להכיל את סימון הספוילר גם על "הרפתקאה בפוסידון". אני חייב להודות שהצטרפותה של מיקה תימור לכוחות האופוזיציה היתה נקודת מפנה עבורי וכעת אני בוחן את עמדתי שוב.
ג. מה שאני בעצם מנסה להגיד הוא שבאתר כזה, העוסק לא רק בסרטים השוטפים אלא גם בסרטי עבר, אזהרת הספוילר היא בילט-אין. ואולי זה הפתרון, פשוט להוסיף שלט "זהירות, ספוילרים" בראש האתר. ואז כל אחד יקרא כאן על הסרטים שהוא כבר ראה, ואת אלה שלא ראה יסמן לעצמו לקריאה במועד מאוחר יותר. מי שמכיר את מדוריי בדפוס, העוסקים בעיקר בסרטים שרצים עכשיו בקולנוע, יודע שהשמירה על ספוילרים נעשית שם באופן חרדי.

הערה בענייני התגובות

בעקבות שיחות ומחשבות החלטתי לאמץ מהיום שיטה של "אפס בסובלנות" כלפי התגובות באתר. מרגע זה, יותרו לפרסום רק תגובות ענייניות. השמצות, הקנטות, תגובות החוזרות על דברים שכבר נאמרו, ימחקו. קוראים המעוניינים באתר בו אפשר לקיים דיון ענייני נטול התלהמות מתבקשים להתעלם מהטרולים ולא להזין אותם.
קורא ששלוש תגובות שלו ימחקו, לא יורשה להגיב יותר. כפי שאתם רואים עם אדון גלעד, מנגנון חסימת התגובות של וורד-פרס קל לעקיפה, עבור מי שמספיק אובססיבי לרצות לעשות כן. עד כמה שזה מחמיא לי שגם הפסיכופתים הכי גדולים בעיר יוצאים מגדרם כדי להגיב כאן, אני באמת צריך לחשוב על… מיקה תימור. לא סתם, שאר המגיבים, אלה שתענוג לי להיתקל בתגובותיהם (דניאל פאיקוב, דן ברזל כשלא מדברים על ספוילרים, סטיבי, חן חן). אפילו לעידן יש פה ושם תגובות מצוינות וענייניות. אבל, עידן: לא אהסס לחסום אותך אם תמשיך למחזר תגובות שכבר כתבת או להפיץ רשעות ורוע לב.
על פי החוקים החדשים: מגיב שנחסם ורוצה לשקם את עצמו, מוזמן להגיב באמצעות האימייל. כעבור תקופת צינון, ואחרי שתגובות האימייל יראו שהטון השתנה, יורשה הטרול המשוקם לחזור. לעומת זאת: מגיב שנחסם וימשיך לנסות ולהיכנס לתגובות, תוגש נגדו תלונה לספק האינטרנט שלו על העצפה ושימוש לרעה.

"מישהו לרוץ איתו", סרטו של עודד דוידוף על פי ספרו של דויד גרוסמן, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים ב-6 ביולי.

בשבוע שעבר במדורי ב"פנאי פלוס", וגם כאן, דיווחתי על כך שלראשונה מסתמן שסרט ישראלי יפתח את פסטיבל ירושלים. באותה תקופה הגיע לאוזניי שמו של סרט אחר הנמצא בראש רשימת הפייבוריטים. כשהייתי בגרמניה בסוף השבוע קיבלתי סמ"ס מאיש קולנוע ישראלי המספר לי ש"מישהו לרוץ איתו" כנראה מוביל את רשימת המועמדים. בגלל שאני עדיין מקפיד להצליב את המידע שאני מפרסם לפחות משני מקורות שונים, לא הצלחתי למצוא לכך אישור ויה סמ"ס ממקורותיי בסינמטק ירושלים. הבוקר יצאה ההודעה הרשמית.

סרטים המוקרנים בבריכת השולטן בפתיחת פסטיבל ירושלים זוכים לחשיפה תקשורתית וציבורית ענקית ובשנים האחרונות הם גם הופכים ללהיטי ענק בקופות בארץ. "סינמסקופ" מצדיע לפסטיבל ירושלים על שמצא לנכון לשים את הזרקור היוקרתי הזה על סרט ישראלי, במיוחד בשנה שמסתמנת כאיכותית, פוריה ומסקרנת במיוחד.

(*) אוקיי, חזרתי לנגן הקודם, שכנראה עבד אצל כולם. על החדש קיבלתי יותר מדי דיווחי תקלה. ועדיין: כבר כמה שבועות אני מחפש נגן פלאש שיוכל לנגן רצפי שירים ולא רק בודדות. אני הייתי מעדיף כזה שיאפשר לי גם לעשות קרוסים. אם מישהו מכם מכיר כזה, אנא ידעו אותי. הרעיון בשני השירים כאן הוא שהם, באוזניי, עובדים פשוט מעולה יחד. שימו אותם על לופ ותקשיבו איזה מעברים נפלאים אפשר לעשות בין האחד לשני. אגב, שדרן מתוסכל מחפש תוכנית רדיו.

הגל החדש-ישן

בסוף השבוע נקלעתי, לגמרי בטעות, ל Rock-Im-Park פסטיבל אחות לRock-Am-Ring, המתקיים במקביל, שהוא אחד משלושה-ארבעה פסטיבלי רוק הגדולים ביותר באירופה. בגלל שלא ידעתי לאן אני מגיע ממש לא נערכתי לאירוע וכך החמצתי כמעט את רובו.
שניים מההרכבים שלא הצלחתי לראות, ושאותם אני מאוד נהנה לשמוע בשבועות האחרונים, מתנגנים עכשיו בדף זה.
הראשון, זה שמתחיל כמו חידוש של ג'וי דיוויז'ן ל"בלה לוגוסי מת" של הבאוהאוס, הוא "אני פאקינג רוצה לקרוע אותך" של She Wants Revenge (איזה שם איום). השני, והחביב עלי עד מאוד, הוא "מינכן", הסינגל הראשון של ה-Editors (שם קולנועי/ז'ורנליסטי מצוין). אין קשר לסרט של ספילברג.

איקס עליך

הנה אחת הסיבות בגללן המפיצים בארץ כל כך אובדי עצות: הסרטים בישראל לא מתנהגים על פי הדפוס שמאופיינים בשאר העולם. קומדיות נעורים, סרטי אנימציה, קומדיות רומנטיות ומותחנים (אבל לאו דווקא סרטי פעולה) עובדים כאן מצוין. אבל סרטי הפנטזיה, שעולים הון עתק להפיץ ומצליחים באופן פנומנלי ברוב העולם דובר האנגלית, פשוט קורסים כאן.
לראייה: "X מן 3". בארה"ב הוא הכניס 107 מיליון דולר בארבעת הימים הראשונים לצאתו. בארץ, באותם ארבעה ימים: 159 אלף דולר, שהם כ-22 אלף כרטיסים. "צופן דה וינצ'י", לשם השוואה, מכר 62 אלף כרטיסים בארבעת הימים הראשונה להקרנתו בארץ, וכ-40 אלף כרטיסים בסוף השבוע השני (בעשרת הימים הראשונים להקרנתו בארץ צפו בו 121 אלף צופים). אך בעוד בארצות הברית שני הסרטים האלה מתחרים זה בזה, בארץ את שניהם מפיצה חברת א.ד מטלון. כך שתיאורטית, כשלונו של אחד מתאזן על ידי הצלחתו של השני.

בולבול, תגיד לי למה

בקשר לדיון שנערך כאן בהיעדרי על עניין הספוילר מ"משחק הדמעות". אתם מוזמנים להתרענן בוויכוח הספוילרים שהתקיים ביני ובין דן ברזל לפני ארבעה חודשים. תמציתו: על פי גישתי, "ספוילר" הוא מושג בעל תקופת התיישנות. מועד ההתיישנות המדויק ראוי לדיון בינלאומי, אבל הוא לא יעלה על שנתיים. וכל אופן, סרט בן 14 הוא כבר בבחינת נחלת הכלל. מי שלא רוצה לדעת כלום על סרטים ישנים שהוא מעולם לא ראה, שיפסיק לקרוא מדורי קולנוע.
באופן נקודתי על "משחק הדמעות": הידעתם שהטוויסט המפורסם כלל לא היה טוויסט? כלומר, בערך אחרי 3/4 סרט מגלה סטיבן ריי משהו חדש ודי יוצא דופן על הדמות המופיעה מולו. אבל באופן בו הסרט בנוי, ואיך שהוא מבוים, הגילוי הזה די מינורי. הוא כמעט אגבי (וזו גדולתו של ג'ורדן). "משחק הדמעות" יצא באנגליה ודי נכשל מסחרית. רק כשהארווי וויינסטין ראה אותו הוא החליט להפוך את נקודת המפנה הזאת – שהיא בסיסית ועקבית כמעט בכל הסרטים של ניל ג'ורדן (וזה מה שכתבתי ב"7 לילות") – לטוויסט שאסור לדבר עליו, לנושא שיחה חצוף במסיבות קוקטייל.
וזה מה שמציק לי באידיאולוגיית הספוילר הזאת: טוויסטים הם כלי שיווקי, לא אמנותי. אם כל מה שיש בסרט הוא הטוויסט שלו (ע"ע "החוש השישי") הרי שחשיפת הטוויסט היא מצווה אמנותית. צפו בסרט מתפרק מול עיניכם. אם הטוויסט העלילתי הוא רק פרט אחד במגוון של פרדוקסים של זהות – מינית ופוליטית (ע"ע "משחק הדמעות") – הרי שהספוילר ממילא לא אמור לקלקל לצופה דבר. אזהרת הספוילרים היא המצאה של אנשי שיווק, ואכן יש כיף גדול בצפייה בסרט מבדר ולנסות לנחש את סופו. אבל להיצמד לטוויסט כאילו כל גורל ההנאה מהסרט תלויה בו – ועוד סרט כל כך מורכב כמו "משחק הדמעות" – מעיד בעיני על רדידות אמנותית, היתפלות לגימיקים, האדרת הבורות וחוסר הבנה במה שהופך סרטים מ"תופעה רגעית" ל"קלאסיקה". וקלאסיקות אינן זקוקות לאזהרות ספוילרים.

צינורות

רוצים דוגמה למה דפוק בעולם התקשורת הישראלי? שהנתונים להיות מנכ"ל של גוף שידור עצום והנתונים הדרושים כדי להתמנות למנכ"ל חברה ליצור צינורות השקיה הם אותם נתונים. אז באיזה ממקומות העבודה האלה עופר בלוך הוא דג מחוץ למים?

המפציצים

עוד משהו שגיליתי באיחור: דיון מעולה בין משתתפי עין הדג על חרם המבקרים על ידי המפיצים. שימו לב לטענות החריפות של רני גרף ושל רד פיש. כל הכבוד.

היום בערב מתקיימת הקרנת העיתונאים (אך לא המבקרים) של "אות משמים". אם אחד הקוראים כאן מוזמן לסרט והולך אליו, אנא כתבו עליו ביקורת מיד בתום הצפייה כאן בתגובות או במייל של האתר, כמובן תחת שם בדוי. סודיות מובטחת. עמיתים מעולם העיתונות מוזמנים להעביר התרשמות ראשונה ב-SMS לטלפוני בתום ההקרנה.

עדכון. חצות.

ההקרנה נגמרה והטלפונים התחילו להגיע. צופה אחד מדווח לי שהסרט "בסדר, אבל ממש לא מצוין. המקור היה הרבה יותר טוב. הליהוק ממש גרוע". הליהוק, קרי: לייב שרייבר וג'וליה סטיילס בתפקידים של לי רמיק וגרגורי פק.
צופה אחר, שלא ראה את המקור, דיווח: "ההתחלה משעממת, החצי השני הרבה יותר מותח".
צופה שלישי סיפר באכזבה ששלושת מקרי המוות המפורסמים ביותר מהסרט המקורי, משוחזרים בסרט הזה אחד לאחד.

עוד דיווחים יוספו כשיתקבלו. צופים נוספים מההקרנה – שבהיעדר מבקרים התקיימה באחד האולמות הקטנים של קניון שבעת הכוכבים – מוזמנים להוסיף רשמים בתגובות.

שני ביצועים לשיר More than This:

הראשון – ביל מוריי עושה קריוקי ב"אבודים בטוקיו" (הקטע מופיעה ברצועת הבונוס של פסקול הסרט). השיר מוקדש לסופיה קופולה, שעברה בתוך סרט אחד מתשואות האוסקר לקריאות הבוז של קאן.

השני – הגרסה המקורית של רוקסי מיוזיק, מתוך אלבום המופת "אבלון" מ-1982. השיר הזה מוקדש לבריאן פרי, סולן רוקסי מיוזיק, שמופיע בתפקיד קטן ואפל ב"ארוחת בוקר על פלוטו", סרטו החדש והמוצלח של ניל ג'ורדן שעולה היום בארץ.

האתר טס לחו"ל לסוף שבוע, בין השאר כדי להתעדכן בסרטים החדשים שהמפיצים בארץ לא יקרינו לנו. אם לא יהיו בעיות אינטרנט צפו לעידכונים.

ואפרופו ביכורים: בשבת יפתח פסטיבל סרטי הסטודנטים, אירוע מרשים שמתקיים בסינמטק תל אביב פעם בשנתיים. נסו לתפוס כמה סרטים. הם לרוב קצרים ומלאי דמיון.

וגם צ'ן קאיגה.
ומנסים לשכנע גם את פדרו אלמודובר להגיע*.

אטום אגויאן וצ'ן קאיגה יהיה אורחי פסטיבל הקולנוע בירושלים. מקורב לפסטיבל אומר שרשימת האורחים השנה תהיה מהמרשימות שנראו בתולדות הפסטיבל. האם יהפוך הפסטיבל השנה למסיבת פרידה ענקית לליה ון ליר?

והנה בוקסת הניוז שהתפרסמה היום במדורי ב"פנאי פלוס", פלוס כמה עדכונים.

אם נדמה שהקולנוע הישראלי יצא לשנת שבתון, הנה הוא מתכנן את הקאמבק שלו. ארבעה סרטים ישראליים חדשים, תוצרת 2006, ייצאו לבתי הקולנוע ביולי. ב-29 ביוני ייצא "הבועה" סרטו של איתן פוקס. ב-13 ביולי ייצא "מלח הארץ" של אורי ברבש (המשתף פעולה לראשונה עם הצלם דוד גורפינקל). וב-27 ביולי ייצאו גם "אביבה אהובתי", סרטו החדש של שמי זרחין ("הכוכבים של שלומי") וגם "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן. כל התאריכים, כמובן, עוד עשויים להשתנות.

כפי שכבר פורסם כאן בעבר, מנסה המפיק הישראלי אצ'י סטרו לשכנע את הפסטיבל הירושלמי לפתוח עם "ההבטחה", סרטו של צ'ן קאיגה. יש להניח שגם אחרי "לחזור" של פדרו אלמודובר מתנהלים חיזורים (הסרט כרגע מיועד ליציאה בארץ בסוף יוני, לפני פתיחת הפסטיבל). מאנשי פסטיבל ירושלים לא נתקבלה תגובה עד סגירת המדור.

והנה רעיון שכבר העליתי בעבר: בשנה עם יבול ישראלי כה מסקרן האם לא יהיה נכון יותר לפתוח את פסטיבל ירושלים, סוף סוף, עם סרט ישראלי? ואף להפוך את זה למסורת. לא ראיתי אף אחד מהסרטים שעולים ביולי, או את אלה שייצאו באוגוסט להקרנות לפרסי אופיר, ואין לי מושג, למשל, האם "בופור" של יוסף סידר או "סודות" של אבי נשר יהיו מוכנים בזמן, אבל האם לא הגיוני שאיפשהו בין פוקס, זרחין, נשר, ברבש וסידר ייצא סרט אחד שגם יהיה גמור בזמן וגם יהיה ראוי למעמד המכובד?

הרחבה לגבי הפסקה האחרונה: בפסטיבל ירושלים מתקיימים כבר כמה שנים דיונים האם לתת לסרט ישראלי לפתוח את הפסטיבל. יש מחנה אחד שמאוד תומך בכך, ומחנה אחר שמתנגד לכך נמרצות (כתבתי על כך לראשונה ב"העיר" ב-2003). הוויכוח הזה התעורר השנה פעם נוספת, ביתר שאת. כל מה שנותר לעשות הוא לראות מה תעשה ליה ון ליר במעמד החגיגי של פתיחת הפסטיבל האחרון בניהולה. האם תעדיף סרט זר, כזה שיביא איתו במאים וכוכבים מפורסמים? או שתעשה צעד היסטורי, תקדימי, ובהחלט מתבקש וראוי ותשתמש בכוח העצום שיש לאירוע הפתיחה הזה כדי להשיק בו סרט ישראלי חדש. דווקא השנה, בה מסתמנת שוב התעוררות בריאה של התוצרת המקומית, וכמחווה לתעשיית הקולנוע בה עבדה ון ליר בכל שנותיה, מתבקש להשיק מסורת חדשה. דמיינו: סרט ישראלי על מסך ענק בבריכת השולטן. אני בטוח שאפילו אלמודובר יתרגש.

(*) קראו על כך היום ב"סינמסקופ" ובעוד שבוע בוויינט.

בעוד חמישה שבועות ייפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים, ובמרכזו תחרות וולג'ין לקולנוע הישראלי.
ל"סינמסקופ" נודע שעל פרס וולג'ין יתחרו השנה בין תשעה ל-11 סרטים. הרשימה, כך מוסרים מהסינמטק, עדיין לא סגורה.
אבל הנה, ממקורות שונים, רשימת הסרטים המסתמנת השנה בתחרות:

"אדמה משוגעת" של דרור שאול. (סגור)
"שלוש אמהות" של דינה צבי ריקליס. (סגור)
"מחילות" של אודי אלוני. (סגור)
"דברים מאחורי השמש" של יובל שפרמן. (סגור)
"גיבורים קטנים" של איתי לב. (סגור)
"מר ולדמן היקר" של חנן פלד. (סגור, הפך בינתיים ל"מכתבים מאמריקה")
"ידיים קשורות" של דן וולמן (סגור)
"מלך של קבצנים" של אורי פסטר (סגור)
אביבה אהובתי" של שמי זרחין (עוד לא קיבלתי אישור)
"נוזהת אל פאהד" של ג'אד נאמן. (לא יהיה בוולג'ין, עבר לפסטיבל דרום)
"אסקימוסים בגליל" של יונתן פז. (לא)
"רחמים" של יניב אמודאי. (לא)
תוספת: "סינדרום ירושלים" של ויקטור בראון. (יהיה באקדמיה).
בנוסף, יש גם סרטים חדשים של ארנון צדוק, מנחם גולן וחיים בוזגלו, שאחד מהם עשוי להצטרך לרשימה או להחליף מי מהם בה.

לא פחות מעניינת היא הרשימה של הסרטים שכבר גמורים, או שבקרוב יהיו גמורים, אבל שהעדיפו לא להתחרות במסגרת הפסטיבל הירושלמי, בין אם כהחלטה אסטרטגית או כי הם פשוט לא היו מצליחים לגמור בזמן:

"הבועה" של איתן פוקס (שייצא כבר ב-29 ביוני)
"מלח הארץ" של אורי ברבש (שייצא ב-13 ביולי)
"סיפור חצי רוסי" של איתן ענר (לשעבר "חן")
"תנועה מגונה" של צחי גראד
"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן
"נודל" של איילת מנחמי
"סודות" של אבי נשר
"בופור" של יוסף סידר.

עודכן: יום א' 13:23. נוספה תגובת כתרי שחורי.

לקח לי כמה ימים טובים לפרסם את הידיעה הזאת, בעיקר כי רציתי לוודא שהיא מוצלבת, אבל גם כי רציתי מאוד תגובות עליה. אבל האנשים המוזכרים כאן נמצאים עדיין בקאן. אחרי שקיבלתי עליה שלל אישורים ממקורות שונים, אני מרגיש רגוע לפרסם אותה כרגע ללא תגובות, שיצורפו בהמשך.

ליה ון ליר, מייסדת סינמטק ירושלים ופסטיבל הקולנוע שם, תפרוש מתפקידה בספטמבר. הפסטיבל הקרוב, ה-23 במספר, שייפתח ב-6 ביולי, יהיה האחרון שלה. ון ליר, שיחד עם בעלה המנוח, וים ון ליר, הקימה את סינמטק חיפה ואז את סינמטק ירושלים ואת ארכיון הסרטים הישראלי, היא ללא ספק הדמות הייצוגית המוכרת ביותר בעולם הקולנוע הבינלאומי. כשבמאים וכוכבים באים לפסטיבל, הם באים לרוב בזכותה. היא זוכה למעמד של כבוד כמעט נשיאותי בפסטיבלים בחו"ל. קשה יהיה לדמיין איך יראה הפסטיבל בלעדיה.

אבל, רגע, יש עוד. זו רק חצי ידיעה.

כתרי שחורי, כרגע מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, ייכנס בספטמבר לנעליה העצומות של ון ליר וינהל את הסינמטק ואת הפסטיבל הירושלמי. שחורי בתגובה: "היתה פניה, היה דיבור, אבל שום דבר לא סגור".

מיד אחרי הפסטיבל השנה ייסגר המבנה של סינמטק ירושלים בגיא בן הינום (דרך חברון) לשנה של שיפוצים. בין השאר, תחל בנייה (שתימשך יותר משנה) של אגף חדש שיכיל אולמות הקרנה נוספים. השיפוץ הזה, שנועד לשדרג את הסינמטק כמקום הקרנה אבל גם כדי לתקן תשתיות בניין שהתיישנו, אמור להסתיים בזמן עד הפסטיבל ה-24, ביולי 2007. בשנה הזאת יעבור הסינמטק, על אולמותיו ומשרדיו, לבנייני האומה.

(אגב, גם מאחורי הסינמטק התל אביבי החלו כבר עבודות הבנייה להקמת אגף חדש, מרכז הקולנוע הישראלי, שיכלול אולמות הקרנה נוספים).

ואם התוכנית הזו תתגשם, מי ימלא את מקומו של שחורי בקרן הקולנוע? גם הנושא הזה רחוק מלהיות סגור וכל אחד זורק שם אחר לאוויר. אבל אחד השמות שחזרו באוזניי הכי הרבה פעמים, מכיוונים שונים, הוא של רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע בירושלים (סם שפיגל), הנמצא כעת בשנת שבתון. (נעמי שחורי, אשתו של כתרי שחורי, ממלאת את מקומו של שור בסם שפיגל). לעומת זאת, מקורבים לשור גורסים שחוץ משמועות אין כרגע כלום ואיש לא פנה אליו בהצעה. שור סרב להגיב.

מה שבטוח כרגע הוא שבספטמבר הקרוב ייסגר פרק בתולדות הקולנוע הישראלי. הפרק שייסדה ליה ון ליר. אבל גם הפרק של הקדנציה המעניינת, והראויה לניתוח ביקורתי מעמיק, של שבע השנים של שחורי בקרן. שנים בהן נכנס חוק הקולנוע לתוקפו, תקציב הקולנוע צמח, בהן פרחה ההפקה הקולנועית בארץ, בהן חדלה הקרן להיות המשקיעה הבלבדית בסרטים ישראליים ארוכים (קרן רבינוביץ, HOT ויונייטד קינג הפכו משקיעים בולטים, לעיתים בנוסף לקרן, לעיתים במקומה) ובהן חזר הקהל, לפחות עד 2004, לרכוש כרטיסים לסרטים ישראליים. עכשיו רק נותר לכסוס ציפורניים ולראות האם מהפכי ספטמבר יגרמו לקפיצה נחשונית קדימה במעמד הקולנוע הישראלי, בארץ ובעולם, או לנסיגה מצערת לאחור.

היו בטוחים שאתר זה ימשיך לעדכן בזמן אמת, גם בחדשות וגם במשמעותן.