קראתי כעת שוב את הביקורת שלי על "ללכת על המים" והופתעתי עד כמה היא דומה באוצר המילים שלה לביקורת החדשה שכתבתי על "הבועה", הסרט החדש של איתן פוקס וגל אוחובסקי. יכולתי פשוט לעשות קופי-פייסט: "הסרט עובד", "נטול סאבטקסט", "בימוי כריזמטי", "הקורבן הופך לקלגס", "פסקול מעולה". הנה הביקורת ההיא (מי שהקליד אותה מגיליון "העיר" של ה-18 במרץ 2004 אל האתר הרשמי של הסרט דחף לי שם לא מעט טעויות הקלדה והשמיט לא מעט סוגריים, אני מקווה שיגיע מגיה לתקן את המצב).
בסופו של דבר, את "ללכת על המים" ראו בארץ כ-150 אלף צופים, והוא הפך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בעולם, עם הכנסות של מעל שני מיליון דולר בארצות הברית.
ועכשיו מגיע "הבועה". והוא בעיני סרט טוב יותר, אמיץ יותר, נועז יותר. פוקס ואוחובסקי, אחרי ההצלחה הקודמת ובשעה שאוחובסקי חורג ממגבלות הפרסום המקומוני והופך לסלב פריימטיימי ב"כוכב נולד", הניחו את צווארם על גיליוטינה פוליטית ויצרו סרט שמאלי במפגיע. שינקינאי במובן הישן של המילה, זה שהפך למילה נרדפת ל"מנותקים". אז לא, אומרים פוקס ואוחובסקי, השינקינאים אינם מנותקים, הם הכי מחוברים. הבועה בה הם חיים נופחה סביבם במכוון, לא מתוך התעלמות מהמצב, אלא כתגובה לו, כדי לייצר חממה אחרונה של שפיות ליברלית במדינה שאיבדה את דעתה. וזה, כמובן, מהלך טראגי. לכן כה אהבתי את שם הסרט, "הבועה", לא רק כי זו מילה תל אביבית המייצגת ניתוק ואסקפיזים ביצתי, אלא כי בועות סופן להתפוצץ. ובסרט של פוקס ואוחובסקי – שכאמור לא מתעסק יותר מדי באנדרסטייטמנט – כל מטאפורה מקבלת ייצוג מוחשי. הבועה אכן מתנפצת.
הנה שתי מחשבות שליוו אותי אותי בזמן הצפייה בסרט:
א. למשך כשעה שלמה, גם ברגעים החלשים, התמוגגתי מהאנרגיות של הסרט, מהאופן בו הוא קולח. חשבתי לעצמי שאם הייתי עכשיו בפסטיבל קולנוע והיו אומרים לי שזהו סרט פורטוגלי או בלגי, הייתי חוזר מהפסטיבל ומתחיל לדבר על הסרט הזה בהתלהבות. כן, הייתי אומר, הסוף שלו נורא מסורבל, ויש שם טעויות דרמטיות במערכה השלישית – מרגע שיוסף סוויד מגיע לרייב נגד הכיבוש – שעוד שתי משמרות עריכה היו יכולות לפתור (ואם הוויינסטיינים יקחו את הסרט להפצה, אני משוכנע שזה הדבר הראשון שהם יעשו לו).
ב. מה שדי מופלא בסרט הזה הוא העובדה שלמרות שהוא עכשווי בעלילתו, הוא נראה כמו סרט תקופתי. "סרט תקופתי" במובן הזה שהוא משמר רגע, מתעד גינונים חברתיים וז'רגון. זו מין קפסולת זמן: כך נראה החצי הראשון של העשור הראשון במאה ה-21 בלב תל אביב, מקום שהוא בעצמו מעין שטח כבוש, מנותק לחלוטין מההגיון והרטוריקה של המדינה סביבו. חשבתי קצת על "עבדי ניו יורק" של מרצ'נט ואייבורי – צמד יוצרים שהתמחו בסרטים תקופתיים המנציחים את גינוני החברה של המאה ה-19, ואז יצרו סרט בן זמנו, העוסק בסוהו הניו יורקי של שנות השמונים, והתייחסו גם אליו כאל סרט תקופתי לכל דבר. וכך גם ב"הבועה". לביבות הבטטה של אורנה ואלה הם לא סתם פרסום סמוי או קריצה ברנז'אית, הם שם קוד לעולם שלם בו אידיאולוגיה וקולינריה עורבבו יחד לבלילה כתמתמה אחת.
ואולי בגלל שמאז שהסרט צולם ועד שהוא הופץ, האוזן השלישית כבר לא קיימת יותר בשינקין, דבר שהפר את כל הבאלאנס של הרחוב, שהסרט הוא במובן מסוים כן שיחזור של תקופה שכבר לא קיימת. שינקין של "הבועה" כבר איננה, בדיוק כמו שינקין של "עורבים" ושינקין של "שרונה מותק" (האפיזודה הראשונה ב"סיפורי תל אביב").
את כל הנ"ל לא הצלחתי לדחוס לביקורת שלי על "הבועה", לכן מה טוב שיש אינטרנט. הנה מה שכן דחסתי לביקורת על הסרט (שפורסמה שלשום ב"פנאי פלוס", לצד ראיון עם שחקני הסרט – ואם הכותרת לכתבה ב"פנאי פלוס" היא "הכיבוש", אתם יודעים שהסרט הזה עושה משהו נכון מאוד מבחינה פוליטית/תקשורתית):

"הבועה". במאי: איתן פוקס. השחקנים בפוסטר: אוהד קנולר, דניאלה וירצר, יוסף סוויד, אלון פרידמן. השחקנים שלא בפוסטר אבל גונבים את ההצגה: זהר ליבה (בתפקיד גולן הגולנצ'יק), שרדי ג'בארין (בתפקיד ג'יהאד).****

זהירות, ספוילרים קלילים

לא העליתי על דעתי, גם בחלומותיי הסרקסטיים ביותר, שיבוא יום ואצפה בסרט שנראה כאילו הוא מושפע מעמוס גוטמן ומעמוס גיתאי במידה שווה. "הבועה", סרטו של איתן פוקס (על פי תסריט שלו ושל גל אוחובסקי), הוא כזה. חלקו מלודרמה תל אביבית, חלקו מטען צד פוליטי בוטה ונועז. דמיינו את "סיפורי תל אביב" מתערבב עם "גן עדן עכשיו". חתיכת מנעד רגשי יש בסרט הזה, שמתחיל קליל ונגמר כבד. מהבחינה הזאת שווה לתהות: האם יש כאן מעשה הטעיה מכוון של היוצרים או טעות בשיקול הדעת? הם מגרים אותנו פנימה אל סיפור הדוניסטי אסקפיסטי ברחובות שינקין-פיארברג בתל אביב, מקום בו גם ההתנגדות לכיבוש היא מוצר ממותג, אביזר אופנתי, ואז הוא גורר אותנו פנימה, אל הסבך הבלתי פתור של יחסי כובש-נכבש, יהודי-ערבי. עם כל הקלילות שבה משווק הסרט, ועם השם הדי מצוין ומדויק שלו, "הבועה", זהו למעשה טקסט חד משמעי, לא מעודן כלל, על מאזן הכוחות המופר תמידית בין קורבנות. החלש בתחילת הסרט הופך לתוקפן בסופו, הפאסיבי הופך לאקטיבי, אבל במקום להוליך לשיווי משקל זה דווקא מוביל לאסון. סוף הסרט, שנשמע כמו ציטוט מדויק (מקרי? לא בטוח) מהשיר "אי שם" מתוך "סיפור הפרברים" מנסח את זה היטב. יש מקום בו יהודי וערבי יכולים להיות נאהבים, אבל זה לא שינקין, ובוודאי לא שכם. אלא אי שם. והרי מה הם אשרף ונועם, אם לא טוני ומריה הישראליים. או, אם תרצו, יוסי וג'אבר.

עבור לא מעט מאנשי תקשורת "הבועה" נתפס כ"סרטו החדש של גל אוחובסקי". הרשו לי להבהיר: זהו סרטו החדש של איתן פוקס. בצמד פוקס/אוחובסקי יש רק קולנוען אחד. אוחובסקי הוא אחד העיתונאים החשובים של שני העשורים האחרונים בארץ, והתמהיל שמוצג ב"הבועה" מייצג את אישיותו הז'ורנליסטית היטב: קליל וקאמפי, אבל גם דעתן ופוליטי. מאז ימיו ב"העיר" ועד מדורו הנוכחי ב"טיים אאוט" אוחובסקי יגרגר מהנאה על דיסק פופ מושלם, או על סניקרס צבעוניים שיצאו בהוצאה מוגבלת, ובפסקה הבאה ינהם בכעס על עוולות הכיבוש. זה נורא אייטיז, אבל איכשהו אצלו זה עובד. בין אם הוא מצליח כתסריטאי להרים להנחתות, כעורך מוזיקלי לשבץ בסרט בדיוק את השיר הנכון להעצמת הרגש הנכון או כמפיק/מפיץ/טורבינת שיווק לגרום לעולם לשים לב לסרט שהוא שותף לו, אוחובסקי הוא פרטנר אידיאלי. אבל כלום ב"הבועה" לא היה עובד אם לא היה שם במאי.
איתן פוקס הוא אחד הבמאים המוכשרים בארץ. אני לא תמיד אוהב את הבחירות הסגנוניות שלו. התמהילים האלה, בין הקליל לכבד, לעיתים מרתיעים אותי, ואני באופן עקבי מרגיש איזושהי התחמקות בסרטיו, ניסיון משונה להיות נחמד מדי לכולם. ובכל זאת, כשזה מגיע ליצירת רגעים של טקסט-משחק-רגש, פוקס מצליח לייצר פנינים. מהבחינה הזאת, נדמה לי ש"הבועה" הוא הטוב בסרטיו, מהסיבה הפשוטה שיש בו יותר מהכל. יותר מהומור הברנז'ה של "שירת הסירנה", יותר ממצוקת הישראליות הכובשת והמחפשת גאולה של "ללכת על המים", ויותר מטרגדיית האהבה בארון של "יוסי וג'אגר". אם יש לי בעיה עם "הבועה" זה במקום שבו ה"יותר" הופך ל"יותר מדי". והסרט, חוששני, חוטא בזה. יש בו מערכה אחת מיותרת, פיתול עלילתי אחד מיותר, וכמה רגעים של רשלנות תסריטאית כשסיטואציות שנבנות בתחילה לא מגיעות למיצוי בסוף (או שנפתרות באופן חפוז המפגין אדישות גדולה מדי לדמויות). אבל בסופו של דבר, פוקס הוא במאי טוב בהרבה מהתסריטים שלו (בין אם חתומים עליהם עירית לינור, אבנר ברנהיימר או גל אוחובסקי).

"הבועה" מוכיח שפוקס הוא יוצר עקבי בתכניו ובסגנונו, מישהו שעוסק תדיר באהבה בימי כולירה: התאהבות בזמן שנופלים סקאדים ב"שירת הסירנה", ידידות והתבגרות על רקע רצח רבין ב"פלורנטין", אהבה במלחמת לבנון ב"יוסי וג'אגר", וידידות גברית על רקע שואה וטרור ב"ללכת על המים". וכך גם ב"הבועה". זהו אף פעם לא הזמן הנכון להתאהב. וכך, מתחת לחזות הקלילה, המיינסטרימית, הפופית, הסקסית, הפלרטטנית, לסרטיו של פוקס יש משיכה עזה אל העגום והפסימי. אני, כמבקר, תוהה האם הזיווג הזה עובד: האם מיינסטרים לא דורש סיום של השלמה? ואם טרגדיה פוליטית, אולי עדיף להתרחק מהמיינסטרים? אבל איכשהו, לא מעט בזכות העקביות שלו, והיכולת שלו ליצור רגעים אמינים עם דמויות מעוררות הזדהות (ותמיד נאות מראה), הפכתי למאמין. אני יכול לקטר עכשיו שעות על החצי השני של הסרט ועל מגרעותיו, אבל בסופו של דבר הוא עובד – על אף נפילות וטעויות. ובסופו, למרות הבוטות שלו ואולי בגללה, הוא אפילו מצליח להיות טקסט קולנועי חשוב. כאמור, גוטמן וגיתאי נפגשים. חומר ואנטי חומר נצמדים. התוצאה: יום הדין.

לא ממש קשור לקולנוע. ואולי כן.
אם ב"הוט" באמת הולכים לבטל את העונה החדשה של "אקזיט" מדובר במקרה מופלא ועילג של חלמאות טלוויזיונית, והוכחה לאופן מעורר המבוכה בו פועלת "הוט".
הרי מאיפה הגיעו פתאום חברי להקת יוסלס איי.די להנחיית "אקזיט"? אפשר רק לשער, אבל זו לא תהיה ספקולציה מופרכת מדי: הוט מן הסתם חיפשה דרך להקים מחדש את רצועת הנוער, לבנות מחדש את המותג "אקזיט" – זה שהמבוגרים תמיד מתעצבנים ממנו, אבל בני הנוער מריעים לו. הם בטח ניסו לאפיין את קהל היעד, לזהות מי הם גיבוריו, מושאי החיקוי שלו, הדמויות שהם מזדהים איתן. ומה הם גילו: שהקהל הצעיר בקטע של פאנק. קודם כל, כבר בשורה. לפני עשר שנים הקהל הצעיר היה בקטע של אביב גפן. כלומר באמצע שנות התשעים הנוער הישראלי הגיע למרד הנעורים של הסיקסטיז. עכשיו הם סוף סוף הגיעו לסוף שנות השבעים. מרד הנעורים שלהם בעט באמת, ורועש, ומקועקע. זה כבר לא דור מזויין, אלא דור מזדיין. האמת, ככה בני נוער צריכים להיות, לא? אם יוסלס איי.די נבחרו להוביל את "אקזיט" – ואני מניח שעשו פיילוטים וקבוצות מיקוד ובדקו עם אנשי תוכן שיווקי ומה לא – זה כי מישהו בהוט זיהה שקהל היעד של הרצועה הוא פחות אבי קושניר ויותר אבי פיטשון.
וכנראה שגם ב"7 לילות" הבינו את זה אם הם לקחו את יוסלס איי.די אליהם לראיון. אחרי הכל, זו אמורה להיות להקה איזוטרית לקהל הרחב, שאמורה להנחות רצועה בערוץ נישה בשעה שאינה פריים טיים. ובכל זאת, כולם האמינו שהם מייצגים איזשהו מושא הזדהות עם בני הנוער.
ומה עשו חברי יוסלס איי.די בראיון? נורא פשוט: הם סיפקו את הסחורה.
זו כתבה מבריקה בעיני ומצחיקה נורא. השליפות שלהם שם מוכיחים שהם יהיו מעולים בטלוויזיה, מהירי תגובה, שנונים, חדים. עזבו "אקזיט", לכו ל"ביפ".
קחו ציטוט מאת ישי ברגר, בן 27, אחד מחברי הלהקה וכנראה השנון בחבורה. כשהם מדברים על יהודה סעדו, שפתאום מתחיל להחביא את הכיפה מאז שזכה ב"כוכב נולד" (לא שאני בטוח שעובדתית זה נכון) יורה ברגר הסבר: "אתה לא יכול להאמין באלוהים ולדעת ש'כוכב נולד' קיים". משפט ענק.
קחו עוד קטע, הפעם הדובר הוא הסולן יותם בן חורין, בן 27, שבצילום נראה דומה לסולן של גרין דיי: "פעם הופענו באיטליה וחיממנו שתי להקות יחסית גדולות מול 500 איש. מתישהו אחד מהקהל התחיל לירוק עלי. זאת מסורת פאנק-רוק כזאת, מעין אות הוקרה. אני לא מת על זה, אני לא מת על זה, כי אני שר ואני פותח הרבה את הפה ולפעמים זה נכנס לי וזה לא כזה טעים מוחטות עם בירות. בקיצור, אנחנו מסיימים את השיר ואני אומר לבחור שירק עלי 'אוקיי, צ'ק דיס אאוט' ודפקתי בו מוחטה די אכזרית. היה שקט ופתאום אני קולט את הקהל, 500 איש, דופק עלינו מוחטות כמו ממטרה. כולם התחבאו, אבל בגלל שאני הסולן הייתי חייב להיות מקדימה. זה היה סוג של מקלחת".
תוכנית נוער? למה לקחת אותם לתוכנית נוער? הם חייבים לככב בסרט קולנוע. זו פשוט סצינה ענקית מרוב שהיא דוחה. רק ש"הוט" בטח לא יסכימו להשתתף בהפקה. דבילים.
בהוט רצו משהו פרוע, בועט, אנטי ממסדי, וקיבלו בול מה שהם רצו. כמו כל סטנדאפיסט פרובוקטיבי טוב, יוסלס איי.די בועטים בכתבה הזאת בכולם. ההעלבות שלהם שיוויונות. הם לגמרי רוקנרול.
ועכשיו, אחרי שיוסלס איי.די הוכיחו שהם היו הליהוק הנכון, ל"הוט" קפאו הביצים. אז או שהם לא באמת רצו בעיטות, אלא רק בובות מקועקעות שנדמה שהן מסוגלות לבעוט, או שהם ציפו שהבעיטות והפרובוקציות לפחות ייקרו מול 0.3 אחוז רייטינג, מול קהל ידידותי למוחטות, בשעה שההורים מרוכזים ב"אודטה" ולא שמים לב מה קורה שם. הם כנראה לא תיכננו להגיע לשער "7 לילות", או שמישהו שכח בדרך לעדכן את המנכ"ל שרצועת השידור האנטי ממסדית הולכת להיות מובלת על ידי חבורה באמת אנטי ממסדית, שלא מאמינה בכיבוש, בצבא, ברייטינג, בפופ, בכוכב נולד. ונראה שהם לא עושים את עצמם.
ואני אומר: מה "אקזיט"? תנו להם לנהל את הוט. תעשו עליהם סרט. ומבחינה עיתונאית, רביב גולן עשה עבודה מופלאה. מאז שרונאל פישר ראיין ב"חדשות" את עמוס גלעד, ערב כניסתו לתפקיד מפקד גלי צה"ל, לא זכור לי מקרה של ראיון שניזום למטרות יחצניות שמתפוצץ ליחצן בפרצוף ושמטרפד מינוי שכבר היה סגור.
ואם כל ה"אולי נבטל את אקזיט בגלל הראיון" הוא בעצמו מזימה יחצנית, ושביום ראשון תתפרסם הכחשה והתוכנית תשודר כסדרה מתוך מצג שהמורדים ניצח את חובש הכיפה בראש החברה, הרי שכאן אני כבר באמת אוריד כאן את הכובע. אם זה יקרה, יש סיכוי שהצלחתם לשכנע אותי לצפות ב"אקזיט". אם לא, זה ילמד את חברי יוסלס איי.די מה קורה כשהולכים לעבוד עבור תאגידים.

כך או כך, אני הרווחתי: גיליתי להקה שלא הכרתי. גרמתם לי לחפש שירים של הלהקה באינטרנט, ומה גיליתי? שהם ממש אחלה. איזה מותק של שירים. הנה, תראו את "תגבירו את הסטריאו". שיט, שלחו אותם שנה הבאה לאירוויזיון (רק זהירות עם המוחטות על המוניטור).

הוט ועוד

ואולי הבעיה של הוט היא בכלל לא עם יוסלס איי.די, אלא עם העובדה שיכול מאוד להיות שמיום ראשון לא יהיה להם מי שיכתוב ויביים את "אקזיט". ואת "האלופה" ואת "השמיניה". אחרי שהמשא ומתן מול הוט על תשלום תמלוגים לתסריטאים ולבמאים התפוצץ, תוכרז ביום ראשון (2.7) שביתה של איגודי היוצרים נגד החברה. למעלה מ-700 תסריטאים ובמאים חתמו על הסכמתם שלא לכתוב ולא לביים דבר עבור "הוט" עד שנושא התמלוגים ייפתר. עכשיו צריך לקוות שהיוצרים בארץ יעמדו מאחורי השביתה ויפגינו סולידריות. ואם חברי יוסלס איי.די מקבלים טלפון מהמנכ"ל לשיחת הבהרה ואזהרה שאחריה הוא יסכים להעלות את התוכנית לשידור, תחת עינו הצנזוריאלית הפקוחה, אני מקווה שחברי הלהקה יגידו לו שיקפוץ להם. שיפגינו אחווה עם התסריטאים והבמאים. שלא יעלו לשידור עד שהעניין ייפתר. זה יהיה מאוד פאנק רוק מצידם. אה, ולמנכ"ל הוט: אם יותם בן חורין עומד מולך ואומר לך "צ'ק דיס אאוט" ומושך בקולניות באפו – תתכופף.

קבלו את החלק החמישי במפגשים של היצ'קוק וטריפו (27 דקות):

מ"האיש שידע יותר מדי" עוברים טריפו והיצ'קוק ל"39 המדרגות". בדקה ה-20: "אמינות לשם אמינות לא מעניינת אותי. כי אם אתה רק מתעסק באמינות אתה עושה סרט תיעודי". וגם "מבקר שידבר איתי על אמינות העלילה הוא בעיני ברנש משעמם". ובדקה ה-25 מספר היצ'קוק את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שלו על תסריטאים ורעיונותיהם הגדולים.

פרס וולג'ין: נותרו שמונה

"מלך של קבצנים", סרטו התקופתי של אורי פסטר, פרש מפסטיבל ירושלים ומתחרות וולג'ין. הנה המייל שהגיעה מחברת ההפקה:

לאחר דין ודברים מתמשך מול חברת ההפצה הבינלאומית של הסרט, נפלה אמש ההחלטה כי סרטו של אורי פסטר, לא ישתתף בתחרות, על מנת לשמור את הקרנת הבכורה הבלעדית שלו בישראל לספטמבר 2006. הסרט בכיכובם של שחר סורק, מוסקו אלקלעי, גילי סער וגדמינס סטרופירסטיס מיועד לצאת למסכים בישראל בתחילת אוקטובר (ערב סוכות) ובארה"ב באמצע אפריל 2007.
במסגרת מסע השיווק הבינלאומי של הסרט, הוחלט להמתין לבכורתו הרשמית ולוותר על בכורה מוקדמת בירושלים ועל ההתמודדות בתחרות, אך לא על התמודדות בפרס אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע, כך, למרות הביטול בירושלים יזכו אנשי תעשיית הקולנוע לצפות בסרט המדובר כבר באמצע חודש יולי, בתל-אביב.

אני לא יודע למה הם מתכוונים ב"דין ודברים" (או האם הצירוף הזה בכלל מתאים כאן), אבל המסר שחוזר ועולה מכל ההתנהלות של הפצת הסרט מאוד משונה. אם המפיצים מנסים ליצור סקרנות, הם מצליחים בעיקר לייצר תחושה של הסתרה. הסרט, שכבר הוקרן בלוס אנג'לס בתחילת השנה, היה אמור בתחילה לצאת בארץ כבר באפריל. חברי האקדמיה יוכלו לצפות בו (ולדווח כאן) ב-16 ביולי ב-22:00 בסינמטק. מעניין אם ההקרנה הזאת באמת תתקיים.

********

רותח ופותח

"דה מארקר", נדמה לי, היו ראשונים. בשנה שעברה, בימים בהם הבורסה היתה בשיאה, הם כל הזמן כתבו "הבורסה רותחת". ואז ידידיי ב"רייטינג" וב"פנאי פלוס" לקחו את המילה וחבטו בה עד זוב דם. כל להיט הפך רותח, כל כוכבת רותחת, כל טרנד חם טאבון. מצד אחד, נשבעתי שאם אראה עוד משהו אחד רותח אני צורח. מצד שני, במקום להילחם בשימוש היתר במילה, פשוט קפצתי על העגלה – If you can't beat them, join them. וכך, בפינג פונג אימיילי ביני ובין נירית וייס, עורכת "פנאי פלוס" (ואדם יקר עבורי, אגב), נולדה הססמה "יהיה שמח! הקולנוע הישראלי רותח!". בדומה לקמפיין "העיר עם הקולנוע הישראלי" שהייתי שותף לו ב"העיר" בתחילת המילניום, גם כאן הכוונה היא להפנות את תשומת הלב של הקהל לכמות יוצאת דופן של סרטים ישראלים חדשים שתצא למסכים בחצי השנה הקרובה (וזה מתחיל היום, עם יציאת "הבועה"). חלק מהסרטים העתידיים ממש מסקרנים אותי (וחלק מצמררים אותי מרתיעה). התחושה שלי היא שבחודשים הקרובים לא רק שיהיו כמה סרטים ישראלים טובים, אלא שגם הקהל ישים לב לזה ושוב ייגבר הביקוש לקולנוע הישראלי בקופות (כפי שקרה לפני שנתיים כשסרטים ישראלים מכרו כמיליון כרטיסים וחצי).
כתבתי על כך, במה שהוא בחלקו נבואה ובחלקו תפילה (הו, כמה אני רוצה שיהיו כבר סרטים ישראליים טובים), ב"דף הבית" הפותח את גיליון "פנאי פלוס" של השבוע.
וזה מה שהיה לי להגיד השבוע על "לחזור", סרטו החדש של פדרו אלמודובר. סרט יפה לעין, ומרשים בחלקו, אבל שהיה בו משהו מהותי שהיה לי חסר.

********

ל"אביבה אהובתי" של שמי זרחין עלה אתר אינטרנט, בינתיים יש בו את רק הטריילר לסרט שיתחרה (ויזכה) בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, וייצא לבתי הקולנוע ב-27 ביולי. מובטחים עידכונים נוספים לקראת הבכורה.

*******

אתמול עלה באמריקה "סופרמן חוזר". הביקורות חלוקות, שזה דווקא סימן טוב בעיניי. מישהו רוצה לזרוק הימור כמה הוא יכניס בסוף השבוע הראשון? פחות מ-X מן 3? יותר מ"מכוניות"? יותר מפארק היורה 2? פחות מספיידרמן 2? והאם בדו קרב בין "סופרמן חוזר" ושודדי הקריביים 2 (שעולה באמריקה בשבוע הבא, סוף השבוע הארוך של 4 ביולי) יטביע ג'ק ספארו את קלארק קנט?

ולספיידרמן 3 יש טיזר ראשון. יאמי. לכו ללינק לגרסת ההיי-דפינישן של קוויקטיים. או שפשוט צפו בו פה:

הנה רעיון המופנה למפיקי הקולנוע בארץ: הקרנות האקדמיה התחילו לפני כעשרה ימים בסינמטק תל אביב. 21 סרטים עלילתיים מנסים למשוך את תשומת ליבם של 700 חברי האקדמיה כדי לזכות בפרס, או לפחות להיות אחד מחמשת הסרטים המובילים כדי לזכות בחשיפה בשידור החי. ואיזו דרך טובה יותר לגרום לקהל הבוחרים לשים לב לסרט שלך, ולמועדי ההקרנה שלו, מאשר לפרסם אותו באתר המיועד באופן מובהק רק לחובבי קולנוע ולאנשי המקצוע בתחום. האתר הזה. מפיקים שרוצים לפרסם כאן באנרים, בדומה לפרסומות ה-For Your Consideration המופיעות ערב ההצבעה לאוסקרים בעיתונים כמו "וראייטי", מוזמנים לפנות במייל המופיע בראש העמוד ואשת השיווק של האתר תיצור עמכם קשר. + דרושה אשת שיווק.

******
חברי אקדמיה המגיעים להקרנות מוזמנים להשאיר כאן בתגובות (או במייל) רשמים מהסרטים, מהתגובות בהקרנה ולציין את הפייבוריט שלהם.

******

היצ'קוק/טריפו, חלק ד'. (למי שהצטרף עכשיו: א', ב', ג')

החלק הרביעי (27 דקות):
ht4.mp3

והפעם: היצ'קוק אוכל מלון. היצ'קוק מנסה להגיד כמה משפטים בצרפתית. היצ'קוק יוצא מקפאונו ומתחיל לדבר באנרגטיות. היצ'קוק מדבר על תקופה בעייתית בקריירה שלו, שהגיעה לסיומה עם "האיש שידע יותר מדי" (הגרסה הבריטית המקורית). והוא מספר, בקול המענג ביותר, תקציר לסרט עלילתי שמעולם בוצע בשם "נגן של תו אחד". בערך בדקה ה-19 הוא מספר את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שלו: על ההבדל בין יצירת מתח ובין יצירת הפתעה, והעדפתו של הראשון על פני השני. ולבסוף: מה הבעיה של היצ'קוק עם סט-דרסרים?

******

אוזן ירושלמית

מי שלא יצליח להגיע לפסטיבל ירושלים, או מי שרוצה להתחיל לצפות בכמה מסרטי הפסטיבל כבר היום, הנה סרטי פסטיבל ירושלים שכבר נמצאיפ לצפייה באוזן השלישית:

1. Find Me Guilty – תרשיעו אותי

Dark Horse .2 – סוס שחור

3. A Little Trip To Heaven – טיול קטן לגן עדן

Takeshis .4 – טאקשים

Election .5 – בחירות

6. Election II – בחירות II (יגיע לספריה בימים הקרובים)

El Metudo (The Gronholm Method) .7 – שיטת גרנהולם

Metal: A Headbanger's Journey .8
מטאל: מסע אל הרוק הכבד

9. הטיול של נינה Nina’s Journey

Oliver Twist .10 – אוליבר טוויסט

The Promise .11 – ההבטחה

Through The Fire .12 – דרך האש

Romanzo Criminale (Crime Novel) .13- רומן קרימינלי

Tapas .14 – טאפאס

Adams Abbler .15 – התפוח של אדם

White Diamond .16 – היהלום הלבן

The Wild Blue Yonder .17- הכחול השומם ההוא

18. שלוש פעימות Three Times

19. שתי בנות Two Girls

Conversation With Other Women .20 – שיחות עם אשה אחרת

Paheli .21 – פאהלי

22. The Beauty & The Bastard – היפה והבן זונה

23. Zozo – זוזו

24. The Piano Tuner of Earthquacks (יגיע בתחילת יולי)
מכוון הפסנתרים של רעידות האדמה

25. Song of Songs – שיר השירים (יגיע בתחילת יולי)

26. Bang Bang Orangutang – באנג באנג אורנג אוטאנג (לקראת סוף יולי)

27. Obaba – אובבה (לקראת סוף יולי)

ואם כבר דפדפתם בתוכנייה של פסטיבל ירושלים, אנא שתפו כאן מה הסרטים שנראים לכם הכי מסקרנים, לאיזה סרטים כבר קניתם כרטיסים, ואם כבר ראיתם סרטים מהפסטיבל, אנא ספקו אזהרות והמלצות.

אני ממשיך עם ההקלטות של "היצ'קוק/טריפו".
למי שפספס:
חלק ראשון.
חלק שני.

והיום: החלק השלישי (26 דקות)
ht3.mp3

כפי שהבטחתי, השיחה כבר קולחת יותר. היצ'קוק כבר פחות נואם ויותר מדבר, ואפילו לוגם מעט תה ומכרסם ביסקוויט. ויש גם רלוונטיות לימים אלה.
היצ'קוק מדבר בתחילה על העבודה על "סחיטה", שהתחיל כסרט אילם והפך לסרט מדבר. בתחילה, מסביר היצ'קוק, המפיקים רצו שרק הגלגל האחרון יהיה עם קול, כי זה היה הגימיק של התקופה: סרטים אילמים עם קטעים בודדים של קול. עבורם, מסביר היצ'קוק, הקול היה novelty. חידוש. אטרקציה. והנה, אנחנו מוצאים ברגעים אלה גימיק דומה, רגע לפני בכורת "סופרמן חוזר" ב-IMAX: סרט שלם רגיל, עם כמה סצינות בתלת מימד. האם האיימקס התלת מימדי יהפוך לסטנדרט בעוד כמה שנים, כמו שקרה עם הקול?
בהמשך מדבר היצ'קוק על עיבודים ספרותיים ולמה הוא לעולם לא יעבד את "החטא ועונשו" (למרות שטריפו טוען שזה הספר הכי היצ'קוקי בעולם). ולבסוף הם מדברים על במאים זרים שעובדים באמריקה והיצ'קוק מנסה להבין למה הצליחו במאים בריטיים, הונגרים וגרמנים (כאן הוא נותן את בילי וויילדר כדוגמה), בעוד במאים צרפתיים כשלו. והוא מסיים עם בדיחה שמציגה את ההומור המקאברי הבריטי.

יש, נכון לעכשיו, עוד חמישה קטעים (בתקווה שבהמשך יעלו לרשת עוד). את הבא אעלה כאן ביום שני.

עוד שבועיים ירושלים

התוכניה של פסטיבל הקולנוע בירושלים יצאה היום לאור, וגם האתר מתחיל להראות סימני חיים. כמה סרטים שמשכו את תשומת ליבי בדפדוף ראשון.

ראשית, כמה סרטים שראיתי בברלין: "גראבויצה" הבוסני, שזכה בדב הזהב ו"סבון" הדני שזכה בדב הכסף. "שם למטה" של שנטל אקרמן ו"בובות נייר" של תומר הימן – כולם סרטים מדוברים מאוד, אבל שלא הותירו בי רושם מיוחד.
אבל:
"ער לרווחה", הדוקומנטרי האישי של אלן ברלינר (שגם יתארח בפסטיבל) מוצלח מאוד.
"פלוני ואלמוני" הוא סרט תיעודי אנטי תאגידי חביב.
גם שני הסרטים של ועל מתיו בארני הם בגדר חובת צפייה.
"תרשיעו אותי" הוא סרט חביב מאוד, אבל די זניח, של סידני לומט עם וין דיזל (ופיאה) בתפקיד הראשי.
"37 שימושים בכבשה מתה" של בן הופקינס הוא סרט תיעודי יוצא דופן ושנון שזכה בפרס במסגרת הפורום בברלין. זה מסוג הסרטים שאפשר למצוא רק בפסטיבלי קולנוע, הוא פנינה מקורית שלא כדאי להחמיץ.

והנה סרטים שמסקרנים אותי לצפייה:

– "סוכן חשאי 117", קומדיית ריגול צרפתית שקיבלה ביקורות מצוינות בפסטיבל סיאטל בשבוע שעבר.
– "פיג'מת פלנל". לא מכיר, אבל אמרו לי לשים לב לסרט הזה, ואני מקשיב לעצות.
– "חברות עם כסף" של ניקול הולופסנר, סרט הפתיחה של פסטיבל סאנדאנס האחרון.
– "תודה שעישנתם", סאטירה אמריקאית שקיבלה ביקורות טובות, של ג'ייסון רייטמן, הבן של אייוון.
– "דרומה" של לורן קאנטה (אחד הבמאים הצרפתיים הכי טובים כרגע, ע"ע "משאבי אנוש" ו"פסק זמן" שלו).
– "שלוש פעימות" של הו שיאו-שיאן
– "בחירות" ו"בחירות 2" של ג'וני טו.
– "טאקשים" של טאקשי קיטאנו.
– "מדריך הסוטה לקולנוע" של סופי פיינס (סרט תיעודי על סלבוי ז'יז'ק שביימה אחותם של רייף וג'וזף פיינס).
מקבץ ורנר הרצוג: "היהלום הלבן" התיעודי, "הכחול השומם ההוא" העלילתי ו"ברגל לבית של ורנר" על הרצוג.

ויש עוד כמה סרטים חדשים מאת שמות שירגשו אחרים, אך אותי פחות: מרקו טוליו ג'ורדנה ("קסם הנעורים"), ונטורה פונס, מנואל דה אוליברה, מנואל גוטיירז ארגון ואישטוון סאבו.
מהתיעודיים הישראליים מסקרנים אותי מאוד "בלעין חביבתי" של שי כרמלי פולק, "צד רביעי למטבע" של דן גבע (הומאז' לכריס מרקר, קולנוען אהוב עלי), "טלי פחימה – חוצה את הקווים" של טל חכים, "כל הדרך הביתה" של רון מיברג, "מקום ריאלי" של דורון צברי ו"אולפן" של דוד אופק.

כמו כן תוקרן אסופה תמוהה למדי של סרטים קנדיים, לאו דווקא עכשוויים, לכבוד ביקורה של משלחת קנדית, בראשות רוברט לנטוס, אטום אגויאן וקים קטרל. היתי מעדיף רטרוספקטיבה של אגויאן.

שעשועי שבת

הנה בלוג קולנוע סינפילי במיוחד, המנסה לתאר רגעים חולפים וזניחים בסרטים, אך כאלה ששוחרי הקולנוע הפנאטיים צורבים לזכרונם, רגעים שמעבירים בגופם רטט קל, שהצופה הממוצע כלל לא שם לב אליהם.

אל הבלוג הנ"ל הגעתי, כמובן, דרך ג'ים אמרסון שממשיך להתבלט כאחד הבלוגרים המשובחים לקולנוע באמריקה. אמרסון מנסה לנסח תזה על חשיבות השוט הראשון בסרט קולנוע, האופן בו השוט הזה מכיל בתוכו את הצופן הנדרש לנו לקריאת הסרט. וכהקדמה, הוא עורך חידון בו מוצגים פריימים מהשוטים הראשון של 14 סרטים. האם אתם מצליחים לזהות מהם הסרטים? לא בטוח שאני מצליח להשיג ניקוד גבוה במיוחד בחידון הזה.

היום* בילי וויילדר בן מאה**. כלומר, הוא היה יכול להיות בן מאה אם לא היה מת בגיל 96.

וויילדר הוא אחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע משתי סיבות: האחת, גוף עבודה פשוט מרהיב. הן כבמאי והן כתבריטאי, וויילדר יצר סרטים שנעו בין יצירות מופת לסרטים מושלמים מסוגם, הוא כמעט לא פספס (זה אומר לא מעט עליו אם אחד הסרטים הכי החלשים שלו בעיני הוא "סברינה"). הסיבה השניה: מדובר באוטריסט מובהק שכמעט בלתי אפשרי להחיל עליו את תיאוריית האוטר. הוא אוטר כי הוא ביים פחות או יותר מה שבא לו. אבל הוא האוטר הממזר: הוא לא רק רק בקיא בתולדות הקולנוע, וברזי כתיבת התסריט, הוא גם היה עסוק בהמצאת האמנות הזאת. ניכולת שלו לנוע מקומדיה רומנטית, לסאטירה פוליטית, לסרט אפל, לטרגדיה, למותחן, לסרט מלחמה. הוא כתב תסריטים על אאוטסיידרים חריפים, הפועלים לרוב רק עבור עצמם ולא עבור אידיאלים נעלים, והוא לא נרתע להציג את גיבוריו כאנשי מניפולציות. וויילדר התפרסם כשאשף בסופי סרטים לא רק בגלל יכולתו לכתוב שורות מחץ בלתי נשכחות ("אף אחד אינו מושלם" ב"חמים וטעים" או "שתוק וחלק" ב"הדירה") אלא בעיקר כי הסופים שלו היו מספקים מבלי להיות מתוקים. גיבוריו ניצחו, אבל אף פעם לא ממש נהנו מהניצחון הזה. כמעט תמיד היה משהו אירוני בסופים הטובים שלו, שגם כשהם נגמרו בטון חיובי, הקהל היה בעמדה בה הוא יכול היה לראות שהטוב הזה לא יאריך ימים. כך סרטיו של וויילדר שמרו על מתח אירוני, והצליחו לשלב סרקזם עם חמימות. וויילדר היה מינקן רע לב שהתאהב באנשים הכי טובים, ניסה להושיט להם יד עוזרת כבמאי, אבל היד הזו היתה חלקלקה ומהוססת. בדרך הוא עסק בלי הרף בצילום הרנטגן העכור של נפש האדם. המשפט הקודם יכול לתאר גם את סרטיו של רובר ברסון, אז לטובת אלה מקוראיי שלא ראו סרט של וויילדר מעולם אבהיר: הקומדיות שלו מצחיקות וארסיות, המותחנים שלו מורטי עצבים, המלודרמות שלו סוחטות נפש, והדרמות שלו עדכניות וקצביות. מצד אחד הוא הבמאי ההוליוודי המושלם, אשף בכל ז'אנר ומספק ריגושים פשוטים להמונים. מצד שני, הוא במאי יהודי-אירופי פר-אקסלנס, תמיד מביט על העולם קצת מלמעלה, מבחוץ; תמיד מתחכם; תמיד ציני; תמיד משתמש בסרטיו כדי להגיד משהו ביקורתי על העולם.

אם היה לי סינמטק משלי הייתי חוגג את יום הולדתו של בילי וויילדר על ידי הפניית זרקור על עשור אחד בקריירה שלו, 1950 עד 1960, שמכיל בעיני את רצף הסרטים המופלא ביותר שיוצר אחד הנפיק. שימו לב, את עשרת הסרטים האלה הוא ביים האחד אחרי השני:

"שדרות סאנסט" (1950) [Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/waxman_sunsetblvd_sonatafororchestra_clip.mp3]
"הקרנבל הגדול" (1951)
"סטאלאג 17" (1953)
"סברינה" (1954)
"חטא על סף ביתך" (1955)
"The Spirit of St. Louis"
"אהבה אחרי הצהריים" (1957)
"עד התביעה" (1957)
"חמים וטעים" (1959)
"הדירה" (1960)
שמתם לב מה קרה ב-1957? סרט תקופתי שאינו מוערך דיו, דרמה רומנטית מרגשת ואחת מדרמות בית המשפט הגדולות בכל הזמנים (עם הופעה בלתי נשכחת של צ'רלס לוהטון). זהו בילי וויילדר. אשף.

והנה, באופן תמציתי, בסצינה אחת – מושלמת במשחק, במיזנסצינה, בבניה הדרמטית וכמובן בדיאלוגים הלתי נשכחים – ההוכחה לכך שבילי וויילדר היה אחד הגדולים של כל הזמנים. מתוך "ביטוח חיים כפול" (1948), השחקנים הם פרד מקמאריי וברברה סטנוויק.

והנה שני קטעים מוזיקליים של מיקלוש רוזה, שהלחין לא מעט מסרטיו, מתוך "סוף שבוע אבוד" (1948), הסרט שהביא לוויילדר את האוסקר הראשון שלו על בימוי (השני היה ב"הדירה"). מדובר בדרמה מופלאה ודחוסה על סוף שבוע אחד והרסני בחייו של אלכוהוליסט. סרט מושלם. אם ז'אן פול סארטר היה מביים סרטים הוליוודיים, ככה זה היה נראה.

הבקבוק:
[Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/rozsa_lostweekend_thebottle_clip.mp3]

הפינאלה:
[Audio:http://www.reelclassics.com/Audio_Video/Music7q/clips/rozsa_lostweekend_lovescene-finale_clip.mp3]

ואם אתם מוצאים לינקים לסצינות נוספות של וויילדר באינטרנט, אנא שתפו.
ואני מאמץ את רעיונו של חן חן: מה הסרט של וויילדר שאתם הכי אוהבים?

* ומחר אילת בת שנתיים.
** וחן חן לחן חן שהזכיר לי.

עידכון, חמישי בערב: הוסף לינק לביקורת ב"וואלה".

הנה המבחן הראשון של חרם המפיצים נגד המבקרים. היום עולה בארץ "מכוניות", שהמפיצים, פרסומאיהם ויחצניהם נקטו בגישה אקטיבית של אי-הזמנה.
ומה יצא מזה?
אני פרסמתי את ביקורתי אתמול ב"פנאי פלוס". למרות שהסרט גרם לי הנאה מסוימת, וכמה פרצי צחוק בריאים (דמיינו גרסת אנימציה לסרט של פרנק קפרה) עדיין היה בו משהו בסיסי ומהותי שלא עבד. הציון שלי: שלושה כוכבים וחצי.
דבורית שרגל כתבה ביקורת ב"רייטינג" שלבסוף לא פורסמה בגלל שיקולי מקום בגיליון יום ההולדת של המגזין, אך נותרה בו השורה התחתונה: "לחובבי נאסקר, סיקסטיז, סבנטיז ומי שנוטים להשתמש בביטוי 'בזמננו'", ונתנה לו שלושה כוכבים.
ישי קיצ'לס, ב"עכבר העיר", פנה שוב לעזרת חברו צ'אז, ונתן לסרט שלושה כוכבים.
וב"טיים אאוט" פורסמה ביקורת מתורגמת מאת המבקר האמריקאי של העיתון (אוי ואבוי, עדי גולן שכחה להחרים את המבקרים האמריקאים).
יש להניח ש"וואלה" ו"וויינט" יעלו את ביקורותיהם בהמשך היום (אם כי בטח יותר מאוחר מאשר עם "פוסידון" כי ברשת רב-חן, משום מה, אין הקרנות בוקר חוץ מאשר בשבתות. למה?).

יעל שוב ב"טיים אאוט" מסיימת את הביקורת שלה על "משחק אותה קובריק" במשפט: "הסרט לא נחשף למבקרים והביקורת הזאת נכתבה על סמל צפייה בעותק די.וי.די (מתורגם לרוסית) שנמצא בספריית האוזן השלישית". משפט קטן שמכיל בתוכו את מלול הבעיות של הקולנוע בארץ: המפיצים נגד המבקרים. והמפיצים גם נגד הצופים, שמקבלים מהאוזן השלישית שירות טוב יותר, בעבור מחיר נמוך בהרבה. אבל לא, המפיצים לא מבינים את זה. מבחינתם מי שהורס להם את העסקים זה המבקרים.

וכמה ראו את "פוסידון" בסוף השבוע הראשון לצאתו בארץ? על פי הנתונים שהעבירו ג.ג לאולפני וורנר בחו"ל הכניס הסרט 100 אלף דולר בארץ בשלושת הימים הראשונים להקרנתו. שזה פחות מ-15,000 צופים, שזה פחות אפילו מהמספר הלא מרשים של סוף שבוע הפתיחה של X מן 3.
כזכור, הקרנת העיתונאים ל"פוסידון" התקיימה יום לפני צאת הסרט למסכים. עכשיו המפיצים צריכים לגרד בראש ולנסות להבין: אז מה בעצם ניסינו להשיג? שאם לא יתפרסמו ביקורות הקהל יחשוב שזה סרט טוב וירוץ לקולנוע בסוף השבוע הראשון, נכון? אז לאן הלך הקהל? נראה אותם מסבירים את 15,000 הצופים לאולפן בבוא יום החשבון. "הביקורות קטלו את הסרט?", ישאלו אנשי וורנר את אנשי ג.ג. "אממ..", יגמגמו אנשי ג.ג, "לא היו ביקורות על הסרט בסוף השבוע הראשון. אנחנו מחרימים את המבקרים, הם מזיקים לעסקים שלנו". "אה", יענו אנשי וורנר, "ואולי אתם אלה שמזיקים לעסקים שלכם?". מישהו בשיחה הדמיונית הזאת מן הסתם יאשים את המונדיאל, שגזל מסרט כזה את הקהל הגברי שאמור היה לשצוף אותו. אבל סוף סוף, אף אחד לא יוכל להאשים את המבקרים.

הביקורות הראשונות על "סופרמן חוזר" די מתלהבות. הסרט יוצא באמריקה בעוד שבוע בדיוק. בישראל הוא יחכה בתור עד שייגמר המונדיאל והפסטיבל בירושלים לפני שייצא ב-20 ביולי.

אבל יש גם הבדלים בין המבקרים. לא כולם נשפכים. הראשונים שפרסמו ביקורת על הסרט היו ג'פרי וולס ודיוויד פולנד, שניים מהבלוגרים הבולטים על קולנוע באמריקה. וולס ופולנד היו פעם עמיתים וחברים וכיום מסיבות שלא ממש הבנתי הם צהובים זה לזה.

זו התרשמותו של וולס מ"סופרמן חוזר":

It's a deeply satisfying upgrade, a reverent nostalgia piece, an above-average chick flick, a sumptous and harmonious piece of work and, frequently enough, a solid action thriller.

לעומתו, פולנד מרסק לסרט את הצורה:

Where to start on Superman Returns? It's terribly cast, poorly conceived, extremely light on action, features a romance that is not remotely romantic, doesn't feature a single memorable, "gosh, that was great" repeat-to-your-friends moment in a positive way (the blunder bits start early and often), will be crushed by Pirates of The Caribbean II and played out completely before August 1.

דבר נוסף שמעניין לראות בהתנהלות הזאת זה איך עובדת מכונת היחצנות של וורנר באמריקה. וולס ופולנד ראו את הסרט ב-8 ביוני, בהקרנת המבקרים הראשונה. וולס כתב שכתנאי להזמנת המבקרים להקרנה המוקדמת והמצומצמת הם היו צריכים להסכים לאמברגו על ביקורות עד שבוע היציאה. האמברגו הזה, יש לציין, נועד רק כדי לא לתת למבקרים מסוימים עדיפות על פני אחרים בשלב בו בכל הקרנה מגיעים רק חופן עיתונאים. מועד הסרת האמברגו הוא לרוב ביום עריכתה של ה-all media screening, הקרנות ענק ברחבי אמריקה לכלל חברי התקשורת, המתקיימות כשבוע לפני יציאת הסרט. מאותו רגע, מבחינת האולפן, כל המבקרים צפו בסרט (או קיבלו הזדמנות לצפות בו) וכולם יכולים לפרסם את ביקורותיהם בבת אחת.

על פי התגובות באתרים של וולס ופולנד מתברר שוורנר הסירה באופן חלקי את האמברגו כבר באמצע יוני. האם באופן גורף, לכל מי שראה, או שוורנר אישרו למבקרים מסוימים בלבד, כאלה שביקורותיהן היו חיוביות, לפרסם. או כמו שכתב אחד המגיבים אצל פולנד: אל תתרגשו מגל הביקורות החיובי, גל הביקורות השלילי יתפרסם
סמוך ליציאת הסרט. כמו כן עולה השאלה באתר שך פולנד, האם הוא הסתבך עם וורנר בכך שהוא פרסם ביקורת שלילית כה מוקדם.

לפני הכל, הנה חלק ב' של הראיון בין פרנסואה טריפו ואלפרד היצ'קוק. (את חלק א', פלוס הקדמה, תמצאו כאן).

היצ'קוק/טריפו, חלק ב' (27 דקות)
ht2.mp3

"'הדייר' הוא סרט ההיצ'קוק הראשון", אומר היצ'קוק בתחילת הקטע ומפגין מידה רבה של מודעות עצמית אוטריסטית. (אגב, אייבור נובלו, הכוכב שהיצ'קוק מדבר עליו במידה לא מועטה של עוינות, זכה להומאז' שנון ב"גוספורד פארק" של רוברט אלטמן, שם גילם אותו ג'רמי נורת'ם).

תשוקה אפלה

דניאל פאיקוב הפנה בתגובות את תשומת הלב לבלוג של ג'ים אמרסון, שעורך השוואה מרתקת בין "לידה" של ג'ונתן גלייזר ו"כלב אנדלוסי" של לואיס בונואל. כדאי לקרוא.
"לידה" יצא בארץ בדצמבר 2004, חודש אחרי פרישתי מ"העיר" ובתקופה בה נפשתי מכתיבת ביקורות בדפוס. שלושה סרטים שיצאו באותן שבועות גרמו לי להצטער שאין לי מדור כדי לכתוב עליהם בהרחבה: "לידה", "רכבת לקוטב" ו"קרוב יותר". שלושתם סרטים שלדעתי לא זכו בארץ להערכה הביקורתית שהגיעה להם, שלושתם יצירות מופת מזנים שונים.
על "לידה" אמרתי כך, באופן תמציתי ולא מעמיק במיוחד, בפינת הקולנוע שלי בערוץ 10 באותה תקופה:

"לידה" הוא אולי הסרט המשונה ביותר שיצא השנה מהוליווד, ובהחלט אחד המרתקים שבהם. זהו הפילם נואר שלואיס בונואל מעולם לא ביים. התסריט של ז'אן קלוד קארייר, שעבד בעבר עם בונואל המנוח, גודש את הסרט בשאלות, אך ממעט לספק תשובות, מותיר את המתח והמיסתורין בראשם של הצופים בעודם עוזבים את הסרט. הצילום המופלא של האריס סאבידס (גורדון וויליס החדש) והמוזיקה של אלכסנדר דספלה, אולי הפסקול הטוב ביותר שנשמע השנה בבתי הקולנוע, הופכים את "לידה" לסרט אמריקאי בניחוח אירופאי, ולמין "תינוקה של רוזמרי" בן זמננו (והסרט ההוא זוכה כאן לאיזכורים מפורשים, החל בתסרוקת המיה פארו/ג'ין סיברג של ניקול קידמן). מדובר באחת היצירות המרשימות המוצגות כעת בבתי הקולנוע.

ויכול להיות שבגלל שאמרתי "לואיס בונואל" בתוכנית הבוקר אני לא עושה את הפינה הזאת יותר.
בכל אופן, "לידה" מכיל את אחד השוטים/סצינות הנפלאות ביותר בקולנוע האמריקאי של העשור הנוכחי, שוט רציף בו נכנסת ניקול קידמן לאולם קונצרטים, מתיישבת במקומה, מאזינה ל"טריסטן ואיזולדה" של וגנר ומתחילה לדמוע.

יש משהו לקרוא?

"המחפשים" של ג'ון פורד וג'ון וויין חוגג יומולדת 50 ויוצא במהדורת די.וי.די חגיגית. אני לא חובב מערבונים גדול, ואת סרטיהם של ג'ון פורד וג'ון וויין אני מחבב במשורה, אבל "המחפשים" הוא (גם) בעיני אחד הסרטים האמריקאים הגדולים של כל הזמנים, וסרט אמיץ מאוד מצד יוצריו. איי.או (טוני) סקוט מ"הניו יורק טיימס" כותב יפה על הסרט והשפעותיו. איתן אדוארדס, הדמות שמגלם ג'ון וויין, הוא בעיני אחת הדמויות הקולנועיות המרתקות ביותר שאי פעם נוצרו.
ובפרק הראשון מתוך ספרו "עושים פילוסופיה בקולנוע", כותב ריצ'רד גילמור על "המחפשים" כטקסט העוסק בחיפוש פילוסופי. (ויה GreenCine)

הבמאי האוסטרלי אלכס קוקס* כותב על אחד הסרטים האפלים האהובים עלי, "Kiss Me Deadly" של רובט אולדריץ'. כאן.
(*) אלכס קוקס הוא הבמאי הבריטי של "סיד וננסי". פול קוקס הוא במאי אוסטרלי שונה לחלוטין, ואני משום מה תמיד מבלבל ביניהם. סליחה.

היסטוריה עתידית

שאלת טריוויה עתידית: מי זה וונג וואי לאם? תיאטרון ברודהרסט בבברודוויי מציג בימים אלה את ההצגה "היסטורי בויז", מאת אלן בנט ובבימויו של ניקולס הייטנר, שגרפה כמות היסטורית פרסי טוני. אבל למשך ערב אחד בתחילת החודש התיאטרון הועבר לידיו של סם ריימי, לצילומי סצינת לילה מתוך "ספיידרמן 3". בסרט מוצגת באותו תיאטרון ההצגה "זכרונות מנהטן" (הומאז' לוודי אלן?) בה מככבת, בין השאר, מרי ג'יין ווטסון (קירסטן דאנסט). במאי ההצגה? וונג וואי לאם (וונג קאר וואי מעורבב עם רינגו לאם?). צלם ה"ניו יורק טיימס" אשכרה חצה את הכביש וצעד בלוק אחד ממערכת העיתון כדי לתעד את הצילומים. כאן.

הוא הפנה אליה, שהפנתה אליו שהפנה אליו שהעלה את אחד הדברים המדהימים ביותר שתשמעו בחייכם (אם אתם חובבי קולנוע):

ההקלטות המקוריות של הראיונות שערך פרנסואה טריפו עם אלפרד היצ'קוק (ובתווך, מזכירתו של טריפו, והמתרגמת הסימולטנית, הלן סקוט). טריפו הקליט 50 שעות ראיון. תחנת רדיו צרפתית שידרה בשנה שעברה 12 שעות מתוכם. טום סוטפן, מהבלוג "אם צ'רלי פרקר היה אקדוחן", ערך והעלה לאינטרנט עד כה שבעה קטעים.

הנה הקטע הראשון (25 דקות):

ההתחלה מהוססת, ועוסקת באגדות שהיצ'קוק כבר הפיץ סביבו (למשל, הסיפור בו שולח אותו אביו המחמיר לבלות שעה בכלא), אבל העסק – גם אחרי שמתרגלים לדינמיקה המקוטעת שנוצרה בגלל נוכחותה של המתורגמנית בחדר – מתחיל לזרום בהמשך. זה מקסים לחלוטין. (ואני שואל שנים, אחרי שחרשתי את הספר הזה הלוך ושוב, איך יכול להיות שטריפו או היצ'קוק לא שמו מצלמת קולנוע בחדר לתעד את השיחות?)

"היצ'קוק/טריפו" הוא בעיני אחד הספרים הטובים ביותר על קולנוע שאי פעם ראו אור. הוא מפגיש מבקר/במאי עם במאי אגדי, שלא זכה להכרה משמעותית מבני דורו, ורק בזכות כתביהם של עמיתיו של טריפו זכה לחמעמד של אוטר. טריפו מצליח להוציא מהיצ'קוק לא רק תובנות טכניות ("איך עשית את זה?"), שהיו לבדן מצדיקות את קיום הספר. אלא גם תובנות תמאטיות ("מה המשמעות של זה?") ולא פחות חשוב: תובנות פילוסופיות ("למה עשית את זה?"). הספר יצא לראשונה בתרגום לעברית בדיוק לפני שנה.

רוצים עוד?