היצ'קוק/טריפו, פרק 8 (27 דקות).
ht8.mp3

פרק משובח במיוחד. פרנסואה טריפו מבקש מאלפרד היצ'קוק לסכם את הקריירה הבריטית שלו, לפני שהוא פונה לסרטים האמריקאיים שלו מ"רבקה" ואילך. טריפו די נכנס בקולנוע הבריטי ומאשים אותו ב"אנטי-קולנועיות". היצ'קוק בעצמו לא מפגין לויאליות לקולנוע הבריטי. הוא לא מתלהב במיוחד מסרטי הקולנוע הבריטי החדש (של שנות הששים), הוא מנסה לדמיין איך היה נראה "רבקה" אם היה מופק כסרט בריטי (למרות שזה סיפור בריטי, עם שחקנים בריטיים ובמאי בריטי, זהו סרט אמריקאי בהפקת סלזניק), הוא מספר על רתיעתם של העשירים להתקרב לקולנוע, עד שלא נפתחו עבורם "שורות למיליונרים" בבתי קולנוע חדשים, הוא מאשים את הקהל הבריטי שהוא מתנהג בסרטים כמו שהוא מתנהג כתייר – מתפעל מעליבות חיים אקזוטית. והוא מאוכזב מהיעדר ההומור של המבקרים הבריטיים, למשל בהתייחסות שלהם ל"פסיכו". "כשנכסנסתי לראשונה לאולפן הוליוודי הבנתי שכל ההשכלה הקולנועית שלי היתה אמריקאית, ולא בריטית", אומר היצ'קוק. "מה שאני לא מבין בדיעבד הוא איך לא נסעתי לבקר באמריקה לפני 1937". וטריפו מציע מחשבה מרתקת: "אולי כי לא רצית להגיע לאמריקה בתור תייר, אלא בתור במאי". "זה נכון", עונה היצ'קוק.
שימו לב למשפט של היצ'קוק "הבריטים אמורים להיות מפורסמים בחוש ההומור שלהם, אבל זה לא חוש הומור אינטלקטואלי", ואז הוא מושך באפו באופן די וולגרי. רגע קל של איפיון הדמות.

========================

"ג'רי" של גאס ואן סאנט הוא יצירת מופת שרוב העולם לא מסוגל להתמודד איתה. הסרט מונוטוני, מינימליסטי וכמו שצופים רבים אוהבים להגיד על סרט ששיעמם אותם -"לא קורה בו כלום". קראו לו מדיטציה, קראו לו אקספרימנט קונספטואלי, קראו לו הגיג מסוגנן, תייקו אותו איפה שתרצו, אם אתם באמת פנאטיים בעניין קולנוע, ואם אתם מצליחים להתמודד עם הקולנוע כאמנות מופשטת, ולא כאמנות נראטיבית, זה סרט שאתם חייבים לנסות להתמודד איתו (והוא היחיד מבין טרילוגיית המוות של גאס ואן סאנט שיצא בדי.וי.די מתורגם לעברית. "אלפנט", סרטו השני בטרילוגיה, הוקרן מסחרית בארץ אבל מעולם לא ויצא בדי.וי.די, "הימים האחרונים", לא יצא בקולנוע ולא יצא בדי.וי.די. סוג של ביזיון).
ועכשיו, ארבע שנים שאחרי נעשה, תוכלו לקרוא רצנזיה לא רעה בכלל על "ג'רי", ועל טרילוגיית המוות של ואן סאנט, כאן. N+1 הוא מגזין תרבות ופוליטיקה גבה מצח, מהסוג ש"מערבון" הישראלי היה בוודאי רוצה להיות, שכבר הכיל בעבר מאמר מעולה על ווס אנדרסון ותרבות ההיפסטרים (הנה).
כדאי לכם לראות קודם את הסרט, בלי לדעת בכלל מה קורה בו, ורק אז לקרוא את הטקסט של הולי מאיירס. ואז לצפות בסרט שוב. שלושת הסרטים מתגאים בצילום פשוט לא יאמן של האריס סבידס. הנה שוט אחד ממנו, הנמשך שלוש דקות וחצי. זה שוט שדי מאפיין את שאר הסרט. תמדדו אותו עליכם, תראו אם הוא מתאים לכם (סטיבי, אני מהמר שתתמוגגי. האם צדקתי?)

=====================

יש אנשים שאתם פוגשים במהלך החיים ומשהו בהם מסמן אותם עבורכם. זה לא רציונלי, ה לא מנומק, אבל אתם יודעים שעוד יבוא יום ונשמע על המישהו הזה. אני, אולי מתוך אמונה שממני כבר לא ייצא כלום, הפכתי את איסוף האנשים האלה לתחביב. קחו למשל את רונה סגל, בת 25. כשנתקלתי בה לראשונה היא בדיוק השתחררה מהצבא וניסתה למצוא דרך להיכנס ל"העיר" ככתבת. והיא הצליחה. שנים אחר כך, היא היתה בחו"ל, שנינו עזבנו את "העיר", אני רואה את שמה מדי פעם ב"7 ימים" וכשאני נתקל בה ברחוב אחת לעשרות חודשים אני מתעדכן בדברים שעשתה, קצת כתיבה לטלוויזיה, קצת אקטיביזם, קצת לימודים. והנה השבוע נתקלתי בשמה שוב: הוא צץ על מוניטור בלובי של סינמטק ירושלים בקרדיטים של אחד הסרטים הקצרים בתחרות של אורנג'. תהיתי כמובן אם זו אותה רונה שהכרתי ב"העיר", וניסיתי למצוא את הסרט שלה בלופ. לא הצלחתי להחזיק מעמד לופ שלם כדי למצוא שוב את שמה. אבל באחת הפעמים שחלפתי על פני המוניטורים עם סרטי התחרות נתקלתי בסרט שמשך את תשומת ליבי – רואים בו בחורה בהריון מתקדם, נכנסת לבריכה, שוחה, שוחה, ויוצאת מהבריכה ללא ההריון, רזה כמקלון. זה מהסרטים האלה שגורמים לכם לעשות דאבל-טייק. הוא היה כל כך שנון וזכיר שחבר שלי התקשר אלי לשאול אם נתקלתי בסרט עם השחיינית בהריון בתחרות של אורנג'. התחלנו להתפלפל בינינו איך עשו את זה – הרי הסרט אמור להיות בשוט אחד.
ביום שישי, כל החוטים נשזרו יחד: את הסרטון הזה ביימה רונה סגל. אותה רונה סגל שסימנתי כבר מזמן. והיא זכתה במקום הראשון בתחרות של אורנג'. כולה תחרות סרטי דקה של אורנג', אתם אומרים. אבל חכו שניה, צפו בקטע. תגידו לי אתם אם אין כאן כשרון שעוד יעשה דברים נפלאים בעתיד. ואולי אני סתם יוצא מגדרי לפרגן לאנשים שאני מכיר, כדי למצוא הצדקה לחיי. לא, נראה לי שהיא באמת מוכשרת. הנה הלינק לקליפ הזוכה (הוא מצד ימין).
ואיך היא עשתה את זה? כמו שהימרתי: תאומות זהות, האחת בהריון מתקדם, השניה לא. השוט שהוגש לתחרות היה הטייק השישי. היה טייק שביעי שהיה מדויק אפילו יותר, אומרת סגל, אבל כיסוי המצלמה נפתח, המצלמה נרטבה והשוט נהרס.

=====================

מישהו מהשופטים של וולג'ין העלילתי קורא כאן? סייד? גדי? וידי? דברה? ליידי כהן? אם כן, אנא מסרו עוד מידע על תהליך הבחירה שלשום, שבסופו נבחר "נו אקזיט" כסרט הזוכה. המייל בראש העמוד פתוח לדיווחיכם. תודה.

גן מיטשל, חוצות היוצר. מאחורי בריכת השולטן, למרגלות חומות העיר העתיקה. שוב מקפיאים את המוזמנים, הפעם לחלוקת פרסי וולג'ין.

22:30:

פרס הסרט הקצר – "סימני דרך" של שמעון שי מסם שפיגל.

סרט תיעודי: תיקו – "בלעין חביבתי" של שי כרמלי פולק ו"מלון תשעה כוכבים" של עידו הר.

22:45:

פרס התסריט: "אביבה אהובתי", שמי זרחין.

פרס הסרט (שבו, קחו אוויר, היכונו להתעלף מהלם): "נו אקזיט" של דרור סבו.

עוד פרסים:

צילום: שי גולדמן, "שלוש אמהות"
שחקנית: אסי לוי, "אביבה אהובתי"
שחקן: אסי דיין ב"הדברים שמאחורי השמש" וגל זייד ב"נו אקזיט".

22:50

והנה הקומוניקט:

פרס וולג'ין לסרט העלילתי: הפרס בקטגוריה זו, בסך 190,000 שקלים, הוענק לבמאי דרור סבו ולמפיקים אורי דיקשטיין ומיכל דבש על הסרט "NO אקזיט"

בפרס התסריט בסך 45,000 שקלים זכה שמי זרחין עבור "אביבה אהובתי".

פרס הצילום לזכר יז'ה ליפמן בסך 12,000 שקלים הוענק לצלם שי גולדמן על הסרט "שלוש אימהות".

פרס המשחק בסרטים העלילתיים באורך מלא:
בפרס השחקן בסך 5,000 שקלים התחלקו אסי דיין על תפקידו בסרט "הדברים שמאחורי השמש" וגל זייד על תפקידו בסרט "NO אקזיט".
בפרס השחקנית בסך 5,000 שקלים זכתה השחקנית אסי לוי על תפקידה בסרט "אביבה אהובתי".

סרט תיעודי:
הפרס בקטגוריה זו, בסך 55,000 שקלים, חולק בין הבמאי עידו הר עבור הסרט "מלון 9 כוכבים" לבין הבמאי שי כרמלי פולק עבור הסרט "בילעין חביבתי"
עוד זכו הסרטים בשירותי שיווק והפצה בינלאומיים בשווי של 15,000 שקלים באדיבות רות דיסקין סרטים בע"מ.
במענק הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו בסך 15,000 שקלים, זכה הסרט "האולפן" בבימוי דוד אופק.
בפרס און אייר ע"ש אלקה עינור, שירותי צילום בשווי 3,000 דולר זכה הסרט "בחברתו של חתול מת".
בפרס העריכה, שירותי עריכה בשווי 2,500 דולר באדיבות אולפני תל אביב, זכה הסרט "האולפן".

סרט קצר:
הפרס בקטגוריה זו, בסך 22,000 שקלים הוענק לשמעון שי, במאי הסרט "סימני דרך".
ציון לשבח הוענק לרודיאון ברודסקי במאי הסרט "טוליה".

הפרסים מוענקים כבר 17 שנה ע"י ג'ק וולג'ין התורם ותומך זה שנים ארוכות באמנות הקולנוע בישראל.

פרס מיוחד מטעם הפסטיבל:
פרס מיוחד על משחק ניתן לגילה אלמגור על הופעותיה יוצאות הדופן ב"שלוש אמהות", בבימוי דינה צבי-ריקליס ו"ידיים קשורות" בבימוי דן וולמן.

פרס הדרמות ע"ש ענת פרחי בסך 30,000 שקלים חולק בין שרון מימון וטל גרניט במאי "משכנתא" ובין ג'וני ערביד במאי "רינגו וטאהר".

פרס ברוח החופש לזכרו של וים ון ליר, מוענק לסרטים עלילתיים ודוקומנטריים מרחבי העולם שעניינם החתירה הנצחית של האדם לחופש.
הפרס לסרט העלילתי בקטגוריה זו בסך 12,000 שקלים הוענק לבמאית יאסמילה זבאניץ' עבור סרטה "גרבאויצה".
בציון לשבח בקטגוריה זו זכה הסרט "בית קפה על הגבול" בבימויה של קאמבוזיה פארטובי.
הפרס לסרט התיעודי בקטגוריה זו בסך 8,000 שקלים הוענק לבמאית הלן קלודבסקי עבור סרטה "לא עוד דמעות אחותי".
בציון לשבח בקטגוריה זו זכה הסרט "באוקטובר רעדה הארץ" בבימויה של ג'ולי גל.

ברוח החופש – מיזם קולנועי מייסודם של סינמטק ירושלים, פרוייקט קולנוע – קרן רבינוביץ' ו-YES דוקו:
מפעל קולנועי שנועד לעודד יצירת סרטים העוסקים בנושאי כבוד האדם וחירותו. הסרט הנבחר:
"שאהידות" שיבויים ע"י נטלי אסולין-שוורץ ויופק ע"י איילת אפרתי וטליה קלינהנדלר.
הסרט יזכה במענק הפקה בסך 400,000 שקלים.
הסרט יוצג בשנה הבאה במסגרת הפסטיבל ה-24 לקולנוע, ירושלים 2007

שווים – מיזם קולנועי מיסודם של סינמטק ירושלים, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי והרשות השנייה לטלויזיה ורדיו.
מענק הפקה של עד 560,000 שקלים ליצירת סרט תיעודי העוסק בנושאים של צדק חברתי. הפרוייקט הזוכה, "עֲבדֵי קבלן" בבימוי דוד אופק ובהפקת עדנה ואלינור קוברסקי, יוצג בפסטיבל הקולנוע ה-24, ירושלים 2007.

עד כאן השידור החי (שנעשה בנוחות הנעימה של חדר העבודה שלי בתל אביב, ותודה לצוות המסמסים ממדשאות חוצות היוצר, ובעיקר לדניאלה הנפלאה, שעזרה מאוד לאורך כל הפסטיבל, ובעיקר הערב). פרשנות וסיכומים, בהמשך. המשיכו לרפרש.

סון-אוף-א-ביץ'! גם "נו אקזיט", סרט מספר שמונה בתחרות וולג'ין בפסטיבל ירושלים, שהוקרן בבכורה עולמית לפני כשעתיים, הוא סרט טוב. מבוים היטב, שנון, ארסי, עם אג'נדה, ובעיקר מהנה: מצחיק כשהוא מנסה להצחיק, ומותח כשהוא מנסה למתוח. עזבו אתכם מוולג'ינים ומאופירים, זה מהסרטים האלה שאם ייצא עם שיווק חכם (בכורתו הסחרית תהיה ב-3 באוגוסט) הוא אמור לפנות להצליח לפנות לקהל צעיר, לחובבי "השיר שלנו" מחד, ולמתעבי הריאליטי והטלנובלות מאידך (כאן גם טמונה המגרעת האידאולוגית שלו, עליה – כמו שאומר אורי קליין – ארחיב לקראת בכורתו הרשמית של הסרט).
"נו אקזיט" מספר על במאי דוקומנטרי צעיר שמקבל ג'וב לביים סדרת ריאליטי נצלנית. באמצע הדרך הוא מנסה לעשות חשבון נפש, ומגלה שבעולם בו כל המציאות מבוימת קודם לטלוויזיה לפני שהיא מתרחשת בעולם האמיתי, גם לחשבונות נפש יש מחיר ברייטינג. או משהו כזה. דרור סבו, בעצמו דוקומנטריסט שהפך לבמאי ריאליטי ("פרויקט Y"), מביים כאן את סרטו העלילתי הראשון. עפר שכטר, בתפקיד הבמאי, מוכיח לי שוב שהוא פשוט מוכשר. גל זייד, במעין תפקיד שמזכיר קצת את כריסטו מ"המופע של טרומן", מצוין כדמות של רשע שמצליחה להיות גם קומיק-ריליף. ותגלית הסרט: נועה ברקאי. פנטסטית בתפקיד זו שמנסה למצוא את האיזון בין הרגש והשכל, ומחליפה כל פעם צדדים. מי זאת? מה היא עשתה קודם? איך זה יכול להיות שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותה בסרט? ולמה, למה, למה לא הבחינו יוצרי הסרט כמה התפקיד שלה ממגנט ונתנו לדמות שלה סוף דומיננטי יותר, ולא אגבי כל כך?

===========

למקומון הירושלמי "כל העיר", אותו לא קראתי כבר כמעט שנתיים, יש מדור רכילות בשם "קול העיר". משעשע היה לקרוא אותו היום (ולא רק כי הם קוראים שם לארקדי גאידמק "ראש העיר בפועל", מה שדי הצחיק אותי). יש שם, למשל, שני אייטמים על ג'ף גולדבלום. בראשון נכתב שגולדבלום קפא מקור בהקרנה של "מישהו לרוץ איתו" ונשמע אומר "אם היה לי מעיל, היה לי משהו לרוץ איתו".
באייטם השני דווח שגולדבלום ביקר ביום שלישי ביד ושם, בפעם השניה תוך יומיים. בפעם השניה הוא גרר לשם את מקולי קולקין, שהגיע לביקור פרטי, ופגש שם במקרה את רפי איתן שהגיע עם כל סיעת הגמלאים לביקור. רק בירושלים תמצאו את את גולדבלום, קולקין והאיש שלכד את אייכמן ביד ושם ובמדור רכילות מקומוני.
ועוד אייטם פסטיבלי ברכילות של "כל העיר": שר התיירות, בוז'י הרצוג, אירח את המשלחת הקנדית והעניק תשומת לב משמעותית לשחקנית מרי ז'וזה קרוז ("שיחות נפש", "מינכן"). אנשי "כל העיר" קראו לה מרי גוז'ה. לא נורא, לבמאים פטרישה רוזמה הם קראו רוזם, ולאטום אגויאן הם קראו טום אגון. טוב, ולסוכריה על מקל הם קוראים מציצה. לכו תבינו את הניב הירושלמי.

=================

אני יושב בחדר העיתונות של הפסטיבל. פחות מחמישים מטר מולי, במורד חצי קומה, יושבים שופטי וולג'ין בספריית הסינמטק, שני סדרנים עומדים מחוץ לדלת הזכוכית למניעת כניסת זרים, ומתלבטים מי יהיו הזוכים. נדמה לי שאני מתרגש לקראת התוצאות לא פחות מהיוצרים. והדילמה קורעת: לשבת כאן ולעדכן את הבלוג, או להסתנן לתעלות האיוורור של הסינמטק לנסות לשמוע איך מתנהל הדיון.

============

אז זהו, תשעה סרטים עלילתיים ישראליים הוקרנו בפסטיבל. סרט הפתיחה ושמונה סרטי התחרות. הסטטיסטיקה, לפחות מבחינת טעמי האישי, מופלאה: חמישה סרטים טובים מאוד, שני סרטים סבירים, ושני סרטים איומים.
הטובים מאוד: "אביבה אהובתי", "מישהו לרוץ איתו", "אדמה משוגעת", "נו אקזיט", "הדברים שמאחורי השמש". הסבירים: "שלוש אמהות", "מכתבים לאמריקה". האיומים: "ידיים קשורות" ו"מחילות" (אם כי כשמציבים אותם זה לצד זה, "ידיים קשורות" הוא יצירת מופת לעומת "מחילות"). עכשיו נשמע איך יגיבו השופטים למבחר הזה.

(עדכון, יום ראשון בבוקר: הוסף שם הסרט החסר לרשימת הטובים מאוד).

אני חשבתי של"מסיבת שכונה" יש אג'נדה פוליטית שחורה בועטת ומהפכנית. יקיר אלקריב חושב שלמרות שהסרט מהנה, הוא מפשל בהזנחה שלו את האג'נדה הפוליטית של מוזיקת ההיפ הופ. משונה. שני מבקרים, אותה הקרנה, שתי השקפות שונות. מי לדעתכם צודק?

"מחילות" של אודי אלוני ו"שלוש אמהות" של דינה צבי-ריקליס הוקרנו אמש בתחרות וולג'ין. מכיוון שארצה לראות את "מחילות" שוב לפני צאתו להקרנות מסחריות בארץ (סבלתי ממנו אנושות כשראיתי אותו בברלין), ויתרתי על הצפייה בו אמש ואמתין להקרנת העיתונאים שתתקיים, אם תתקיים, לפני הפצתו. אני בספק אם הסרט יזכה לציון כלשהו בטקס הפרסים.
"שלוש אמהות", לעומת זאת, ממשיך לייצג את השנה הקולנועית המרשימה הזאת. אם בשנים קודמות פרס וולג'ין חולק לסרט הטוב מבין הסרטים הרעים או הבינוניים שהוצגו, השנה צריכים השופטים להתמודד עם בעיה חסרת תקדים: הסרטים טובים. כך גם "שלוש אמהות". לא סרט שהתלהבתי ממנו במיוחד, אבל בהחלט סרט שראוי לתשומת לב ושמצליח לעשות עבודה דרמטית לא רעה בכלל. קודם כל, הצילום של שי גולדמן בסינמסקופ. וואו. איזה כיף. (האם הסרט צולם בהיי דפינישן והועבר לפילם? מישהו יודע?). העלילה שנעה מאלכסנדריה של 1942 ל-1958 ומשם מתקדמת אל שנות הששים, השבעים ועד ל-2006 (המתמטיקה לא תמיד מסתדרת מבחינת הגילים, אבל אולי לא עקבתי מספיק טוב). יש משהו מסורבל בתסריט, אבל הוא עשוי היטב, מלוהק באופן מבריק, ומצליח לגעת בלב כשהוא ממש רוצה. והאם טלי שרון היא השחקנית הטובה ביותר בארץ כרגע? אחרי "הדברים שמאחורי השמש" ו"שלוש אמהות", אני מתחיל לחשוב שכן.
"שלוש אמהות" מצטרף ל"מכתבים לאמריקה" ול"אדמה משוגעת" – סרטים תקופתיים המשקיעים בעיצוב כדי לדבר על התבגרות ישראלית טראומטית. יוצאי צפון אפריקה, יוצאי מזרח אירופה והקיבוצניקים. תמהיל משובח של טראומות מקומיות. איש לא יצא מהמקום הזה שפוי.
ועכשיו יש גם קטיושות בחיפה. איזה מקום נפלא.
היום אחרי הצהריים יוקרן "נו אקזיט" של דרור סבו, המועמד האחרון של וולג'ין, אבל נדמה לי ששופטי התחרות כבר בטח מתחילים את הסיכומים בינם ובין עצמם. אני מנסה לראות את סרטי התחרות מבעד לעיניה של דברה ווינגר, למשל. שחקנית עם מודעות חברתית ופוליטית מפותחת, ומישהי שוויתרה על קריירה קולנועית כפוית טובה לטובת הקמת משפחה. איך היא רואה את הסרטים הנשיים בתחרות? איך היא מסתכלת על "אביבה אהובתי", סרט צלול ומרגש יותר, לעומת "שלוש אמהות", שהוא סרט רב השתדלות, אבל פחות ממוקד, ומכאן שגם האמירה שלו לעיתים מפוזרת (אם כי לקראת סופו יש מפנה עלילתי שאולי הזכיר לווינגר את "אלמנה שחורה", סרט שהיא השתתפה בו בעבר או את "אשה מסוכנת", סרט נוסף בהשתתפותה).
פרסי וולג'ין יחולקו מחר, שבת, ב-21:00 בערב בגן מיטשל בחוצות היוצר בירושלים. שרה אדלר (המתחרה של טלי שון, לפחות בעיני, על תואר השחקנית הישראלית הטובה ביותר כרגע) תנחה. יהיה מותח.

תחרות וולג'ין מתחממת. חמישה מתוך שמונת הסרטים כבר הוקרנו לשופטים. אם עד אתמול זכייתו של "אביבה אהובתי" נראתה לי מובטחת, הרי שההקרנה אמש של "אדמה משוגעת", סרטו החדשב של דרור שאול, הכניסה קצת יותר מתח לתחרות. האם יהיה פוטו-פיניש?
"אדמה משוגעת", הפקה מרשימה ויקרה מאוד, הוא סרט שמוכיח שסוף חזק מחפה בקלות על פתיחה חלשה. החצי השני של הסרט, שמציג את שאול – בדחן קולנועי עד כה – בפאזה אישית וטראגית, מצליח להשכיח אקספוזיציה מקרטעת, ובניה דרמטית אפיזודית ומקוטעת. החצי השני, בו הסרט מפסיק להיראות כמו גלריה של דמויות ומתמקד ביחסים בין ילד ואמו המעורערת, עובד היטב. גם אם מבחינה תוכנית הסרט הוא קצת "נועה בת 17" פוגש את "הקיץ של אביה", הרי שהעשייה הקולנועית, שעוברת בקלילות בין רגעים אינטימיים לרגעים עם נוכחות רחבת ידיים, נראית עכשווית ומדויקת יותר.

=============

עוד במסגרת הישראליים, הפעם דוקומנטריים: חשבתי ש"הבטחוניים" של שמעון דותן הוא סרט תיעודי-פוליטי מצוין, אבל אז ראיתי אתמול את "בלעין חביבתי" של שי כרמלי פולק ונפחתי את נשמתי. סרטו של דותן מסוגנן יותר, קולנועי יותר, אבל פולק יצר סרט שהוא פחות מסמך ויותר מפעל הומניטרי. מדובר באחד הסרטים התיעודיים המרשימים, המרגשים, אבל גם הנוקבים, החשובים, המפחידים ומעוררי הפלצות שראיתי כאן מאז פרוץ אינתיפאדה ב'. פולק אינו רק במאי וצלם, אלא בראש ובראשונה אקטיביסט. הוא לא נותן לאירועים לחלוף מול עדשתו, הוא נכנס בהם בכל הכוח. הייתי סקרן לראות את פולק מביים את "מחסומים".
גם "בחברתו של חתול מת" הוא סרט עם אג'נדה דוומנטרית מרשימה. זה לא הסגנון הקולנועי המועדף עליי, אבל לא יכולתי שלא להתפעל מסרט שגם מגלה אמפתיה גדולה, גם חס על גיבוריו, וגם שואל את עצמו את השאלה הגדולה ביותר שבמאי תיעודי חייב לשאול את עצמו: מתי אני מפסיק לתעד, ומתחיל להתערב. האם אני רק מתבונן חיצוני, או שאני יכול – ואולי אף חייב מבחינה מוסרית – להושיט יד. "בחברתו של חתול מת", המתאר את לילותיהם של הומלסים בפארק דרום תל אביבי, הופך מסרט מעניין לסרט שמעורר דיון מוסרי, בסצינה מופלאה אחת בה מניח הבמאי את מצלמתו. אחרי שנכנס לחייהם של גיבוריו, תיעד אותם, עקב אחריהם, ודובב אותם, הוא כבר לא הצליח להישאר אדיש. כשמישהו החל להציק לגיבורה שלו, הבמאי הניח את המצלמה על הדשא, ניגש לבריון, והכניס לו מכות. בשני המקרים של "בלעין חביבתי" ו"בחברתו של חתול מת", פגשנו יוצרים, שמראים שמצלמה אינה רק צינור חלול להעביר דרכו דימויים ומידע. היא גם יכולה להיות לום או מחבט, היא יכולה לא רק לצלם, אלא גם להשיב אש.

=========

הנה הסרטים הישראליים הטובים שראיתי עד כה בפסטיבל בירושלים:

1. אביבה אהובתי
2. (תיקו) הדברים שמאחורי השמש
-. אדמה משוגעת.
4. מישהו לרוץ איתו.

"מכתבים לאמריקה" היה סרט לא רע, אם כי שותפותיי לשורה, שאת דעתן אני מחשיב, אהבו אותו מאוד.

===============

ותודה לאל, מתברר שיש גם סרטים ישראלים מחורבנים. לרגע חשבתי שהפכתי לעופר ליברגל ואני מתלהב מהדברים הכי משונים (אללי, איך הצלחת להתלהב מ"ידיים קשורות"? או כפי שאני קורא לו בחיבה: "שיגרון של לילה". את לא רוצה שבקולנוע שלך יהיה קצת… נו… איך קוראים לזה… קולנוע? מה אתה, אורי קליין?)
אז הנה, כך נראית הביקורת שלי ל"מלח הארץ", סרטו החדש של אורי ברבש, שמעניק פירוש חדש לצירוף "סרט אסונות"). ובונוס: יש גם ביקורת על "מסיבת שכונה של דייב שאפל". אני מבטיח לכם, עוד לפני שראיתי את "שודדי הקריביים 2", שזה הסרט הטוב, המהנה והנבון ביותר שיוצא השבוע למסכים. לכו לסרט עם כל החברים.

=================

ומחר, סוף סוף, יש תחושה שיהיו גם כמה סרטים טובים לראות בפסטיבל. האם "12:08" הרומני או "דרומה" הצרפתי יצליחו לעמוד בציפיות? משהו ראה? יש למישהו המלצות?

אני לא לומד: הפוסט הזה נכתב לראשונה בשלישי בלילה, אבל לחיצת כפתור פזיזה (טעות אנוש. או כמו שאלן ברלינר היה קורא לזה "טעות מעייפות") העלימה את חציו. ומאז ועד עכשיו לא התפניתי לשבת ולכתוב אותו מחדש. הנה הוא.

==================

"אנשים לא קולטים שזה האורח הכי חשוב שהגיע השנה לפסטיבל", אומר לי אחד מבכירי התעשייה כשאני שואל אותו מי זה האלמוני שיושב בספריית סינמטק ירושלים ומשוחח עם מפיקים. וואלה? זה האיש הכי חשוב? אני מביט בו שוב. לא, אין לי מושג מי זה. זהו קרייג עמנואל, עושים לי היכרות עם האלמוני, הוא אחד מעורכי הדין הבכירים ביותר בהוליווד לחוזי תעשיית הבידור ומומחה לענייני תמלוגים. בין שאר לקוחותיו תמצאו את מייקל ווינטרבוטום, אלכס פרויאס, גארי אולדמן ורוברט רודריגז. הוא גם עורך דינה של קתי שולמן, המפיקה שזכתה באוסקר על "התרסקות", והוא גם מתמחה בסגירת קצוות בהפקות עצמאיות. הוא שותף במשרד לואב & לואב בלוס אנג'לס, הוא הגיע מיוזמתו הפרטית לפסטיבל והסכים לנצל את ביקורו כדי לספר לאנשי התעשייה משהו על ענייני תמלוגים. אז איך זה יכול להיות שבשעה שמתנהל כעת מאבק סביב נושא התמלוגים שבהרצאתו בסינמטק יושבים מולו לא יותר מעשרה אנשים, רובם מפיקים, מפיצים, במאי אחד ועורך דין אחד? איפה היוצרים (הם היו באותה שעה בהפגנה מול משרדי נגה תקשורת בתל אביב)?
אני חייב להודות שהשיחה עם עמנואל הותירה אותי מבולבל. האם המאבק של איגודי הבמאים והתסריטאים בהוט ושאר הזכיינים בכלל ממוען למקום הנכון?
עמנואל, שניהל משאים ומתנים בנושאי תמלוגים עם עשרות ואולי מאות תסריטאים ובמאים, טוען שבעל זכות החתימה מול הזכיין בעניין התמלוגים והזכויות הוא המפיק. היוצרים בחוזיהם מול המפיקים, מעבירים את זכות החתימה והייצוג בענייני תמלוגים למפיק. המפיק, בחוזה שלו מול הזכיין, מייצג גם את היוצר ואמור להבטיח לו את חלקו. המפיק, טוען עמנואל, הוא זה שאמור לגבות מהזכיין את התמלוגים ולהעבירם ליוצרים או לנציגיהם (תל"י, לצורך העניין). סכסוך בנושא תמלוגים, טוען עמנואל, ייפתר רק כשהמפיקים והיוצרים יתאחדו יחד נגד הזכיין. בשעה שכרגע מטה המאבק של היוצרים נלחם בזכיינים וגם במפיקים.
אסף אמיר, יו"ר איגוד המפיקים, נראה מבסוט. "זה מה שאני אומר כבר מזמן ליוצרים", הוא אמר במפגש, "אבל מאז שהיוצרים התנתקו מהמפיקים, הם ק הלכו ואיבדו את מעמדם מול הזכיינים".
האם מישהו מוכן להסביר לי סוף סוף מה קורה כאן? עד עכשיו הנחתי שאיגוד המפיקים הם בצד של הרעים: הם, כך הבנתי, עושים יד אחד עם הזכיינים כדי להכריח תסריטאים ובמאים לחתום על חוזים בהם עליהם לוותר על תמלוגיהם. התמלוגים נשארים בכיסם. עכשיו אני שומע מעמנואל, שאני מניח שיוצא לו לעבוד עם תאגידים חזקים וכוחניים בהרבה מהוט ומקשת, ומאסף אמיר, שאם היוצרים והמפיקים ישתפו פעולה, הרי שהבעיה אמורה להיפתר. המפיקים גובים מהזכיינים את רווחי ההפקה, ובתוכם מגולמים גם התמלוגים ליוצרים.
אז שמישהו יסביר לי מה קורה בפועל? למה חברות ההפקה מגישות ליוצרים חוזים בהם עליהם לוותר על זכויותיהם ותמלוגיהם? למה הוט לא מוכנה לשלם ליוצרים את התמלוגים? הרי נדמה, מהשיחה הסינמטקית, שכולם יודעים שתמלוגים צריך לשלם, האם השאלה שתוקעת את כולנו היא רק מאיזה כיס לאיזה כיס יעבור הכסף? יצאתי מבולבל.
שאלתי, בתום המפגש, את כתרי שחורי האם לקרן הקולנוע, בתור גוף הנמצא בעמדת פיקוח על הקשר בין המפיק, היוצר והזכיין, אין יכולת לאכוף – כתנאי מוקדם לכניסה להפקה – את חתימתו של הזכיין על חוזה המבטיח את כויות היוצרים. שחורי אמר שזה בדיוק מה שקורה. שזכיינים דווקא ניסו להתבכיין שבעבור הסכומים שהם משלמים על הסרטים להשאיר את כל התמלוגים בידיהם, אבל שהקרן לא מסכימה לאשר את החוזים האלה.
אז מה קורה פה? לפיצ'רים ישראליים המופקים דרך הקרן כן משולמים תמלוגים? האם לקרן יש חוזה שונה מול הזכיינים מאשר ליוצרים העובדים על תוכניות טלוויזיה ולא על סרטים? ואולי הפתרון הוא שכל יוצר יקח לעצמו גם קרדיט של מפיק, ובמקום לקרוא לזה "תמלוגים" יקראו לזה "רווחי הפקה". זה בטח יקפיץ את המפיקים.
בקיצור, המפגש עם קרייג עמנואל עשה אצלי דבר והיפוכו: מצד אחד, הוא הבהיר לי שהעסק הזה פתיר. שאת המלחמות והניסוחים החוזיים כבר עשו לפנינו. מצד שני, הוא בלבל אותי לגמרי. מי לא מסכים למה? מי דורש מה? מי הרעים ומי הטובים? עכשיו אסף אמיר הוא לצד היוצרים? למה זה לא נראה ככה קודם? ולמה אתמול, בהקרנה של "ידיים קשורות", סרטו של דן וולמן שהופק בתמיכת הוט, אני הייתי היחיד שלבש את חולצת המחאה נגד גזל התמלוגים של הוט?

===============

תיקון טעות לקוראי "פנאי פלוס": לדמות שמגלם צחי גראד ב"מישהו לרוץ איתו". קוראים פסח בית הלוי, ולא כמו שכתבתי אתמול במדורי. פדיחה.

===============

לפני כמה ימים בחדר העיתונות בסינמטק ירושלים: פרופ' זהר שביט, העוסקת בחקר ספרות ילדים ונוער, ניגשת נרגשת לעודד דוידוף, במאי "מישהו לרוץ איתו" ומספרת לו כמה היא אהבה את סרטו. "הוא אפילו יותר טוב מהספר של גרוסמן", היא אומרת לו. "וזה הספר הטוב ביותר של גרוסמן בעיני", היא מוסיפה. זו לא מחמאה זניחה כלל: את פרופ' שביט, שמדי פעם יוצא לנו לשוחח על קולנוע, מאוד קשה לרצות. לפחות כשזה מגיע לסרטים.

היום התקיימה בג.ג עזריאלי הקרנת העיתונאים של "סופרמן חוזר". בלי לשחרר הצהרות בומבסטיות מטעם התאחדות ענף הקולנוע נחתו ההזמנות, כאילו כלום, בתיבות הדואר של מבקרי הקולנוע. חרם? איזה חרם?
לשאלת מי ששאל: מי שהחרים היו המפיצים. הם היתנו את בואם של המבקרים להקרנות המוקדמות בהשהיית הביקורת עד יום ראשון שאחרי עליית הסרט. המבקרים, מצידם (מצידנו), סירבו לקבל תנאים מוקדמים כדי להשתתף בהקרנות האלה. והנה, "סופרמן חוזר" מוקרן למבקרים, לפחות לאלה שלא היו בירושלים (או שהגיעו להקרנה במיוחד מירושלים, כמוני), כאילו לא נשלחה הצהרת החרם מעולם. זהו, וורנר התקפלו, UIP התקפלו, עכשיו נותרו רק מטלון ופורום. ואולי גילו המפיצים שלא תמיד שיקול הדעת נמצא בידיהם. יש בהחלט סיכוי שהקרנת המבקרים הוכתבה לג.ג על ידי האולפן (וורנר) שלא מעניין אותו סכסוך דומסטי בין בעלי בתי קולנוע ועיתונאים. לא משנה מה הסיבה: ראיתי את הסרט ואני יכול לכתוב עליו מתי שאני רוצה. והאמת, זה יוצא לטובת המפיצים: כי מדובר, פחות או יותר, באחלה סרט. (ביקורת מעט יותר מפורטת, שתפרק את הסרט לגורמיו ותסביר למה ההתחלה טובה, האמצע רע והסוף מעלה, תפרסם במדורי ביום רביעי הבא).
אבל עד אז הנה שתי הערות ראשונות בשליפה: בריאן סינגר, הבמאי, מסוגל לנוע מרגעים של בינוניות מייאשת לרגעים של גאוניות מופלאה תוך שניות.
בראש ובראשונה, "סופרמן חוזר" נראה נפלא. זהו הסרט הראשון שצולם במצלמת ההיי-דפינישן החדשה של פנוויז'ן, "ג'נסיס". התוצאה נפלאה. תוסיפו לכך עותק 35 מ"מ פנומנלי, כנראה חדש וטרי לחלוטין ובאיכות הדפסה גבוהה, ותבינו ש"סופרמן חוזר", לפחות כפי שהוקרן הערב לתקשורת, גורם לעיניים להיפער ולבלוע את התמונה בתאווה.
ולבסוף: כשהסרט ייצא בשבוע הבא נשיק כאן שעשועון קטן בו ננסה לזהות את כל הציטוטים והמחוות שהסרט עושה לסרטים אחרים. הנה אחד שאהבתי במיוחד: באחד השוטים יוצא קלארק קנט מבניין "הדיילי פלאנט" והמצלמה עוקבת אחריו בשוט אחד מהפנים אל החוץ, כשבדרך חולפת דרך דלת הכניסה המסתובבת של הבניין. מחווה ל"הצחוק האחרון" של מורנאו? הסרט גדוש בכאלה, ולכן הוא משעשע לא פחות משהו דרמטי.
עמיתיי העיתונאים, חוות דעת ראשונות?

זה קרה שלשום (תכננתי להעלות את הדיווח הזה כבר בראשון בערב, אבל נרדמתי באמצע גמר המונדיאל, ולא מצאתי זמן אינטרנט מאז).
יום ראשון, 9 ביולי, ב-11:20 בבוקר נפתחה מסיבת העיתונאים עם רומן פולנסקי. אותן שאלות שכבר נשאלו, נשאלו שוב. פולנסקי, במצב רוח בהיר ונינוח, ענה בחן רב (קראו למשל את הדיווח הזה).

שעה אחר כך, זומנה לקבוצת מבקרי קולנוע הפתעה באמת יוצאת דופן: החלל בו התקיימה מסיבת העיתונאים אורגן מחדש, סודרו בו שולחנות ונערכו צלחות, והמבקרים הוזמנו לארוחת צהריים עם פולנסקי. זה אחד הרגעים המוצלחים ביותר ב-16 שנותיי בפסטיבל ירושלים.

מבקר אחד עושה בושות

כשהתקרבנו לשולחן ניהלו פולנסקי וליה ון ליר ויכוח מי הם יישב בראש השולחן, כל אחד מהם האיץ בשני לקבל את הכבוד. אני הבנתי מהוויכוח הקטן הזה שהוא נסגר בהסכמה שפולנסקי יישב בראש, ואילו ון ליר תשב מימינו, וכך תכננתי לכבוש את הכיסא משמאלו, וממולה, כדי שאוכל ללחוש לו באוזן, בזמן לעיסת הסלט, שאני עדיין לא מבין את סרטו "מה?", ואולי זו הזדמנותו להבהיר לי מה החמצתי. אבך כנראה פספסתי מה שסיכמו ביניהם ון ליר ופולנסקי כי כשהמשכתי את הכסא בו תכננתי להתיישב, התיישבה ון ליר בראש השולחן וסיננה לעברי "תן לפולנסקי לשבת שם". אה, הסמקתי במבוכה, חשבתי שהוא יישב בראש השולחן. כמובן שמיד קמתי ועברתי לכסר ליד. אבל שוב אני חוטף מבט מוכיח מגב' ון ליר, שמביטה בי כאילו מנסה להבין באיזה יער גידלו אותי. "תן לגברת לשבת שם", היא אומרת לי. "גברת?", אני לא מבין, "איזו גברת?". מה, פולנסקי הגיע עם מישהי ואני גוזל את מקומה? אני מביט סביב ולא רואה אף גברת. "לא", אומרת ון ליר, "בשולחן יושבים ג'נטלמן, ליידי, ג'נטלמן, ליידי. תן לליידי לשבת לידו". אה, אז ככה זה הולך באירועים האלה. אולי זה לא מקרי שהפסטיבל לא הזמין אותי עד היום לארוחות רשמיות.

עוד מבקר עושה בושות

וכך, בראש השולחן ישבה ליה ון ליר, משמאלה ישב פולנסקי. מולו, יהודה סתיו ואשתו. משמאלו של פולנסקי ישבה יעל שוב, ואז אני. ממולי, גידי אורשר ומאיר שניצר. דבורית שרגל, שאני לרוב מקפיד לשמור לה כסא לידי (וקיוויתי שתהיה הליידי שביני ובין רומן), ישבה בשולחן המרוחק יותר בגלל רגע של חוסר תשומת לב מצידי. (הנה דיווחה).
פולנסקי, כפי שכתבתי ב"7 לילות" לפני שבוע, ידוע כסרבן עיקש של מפגשים אינטימיים עם עיתונאיים, לכן הנכונות שלו לסעוד בניחותא עם מבקרים ישראליים היא עדות למצב הרוח איתו הגיע לפסטיבל. אולי כי מבחינתו העבודה על "אוליבר טוויסט", כולל מלאכת השיווק והיחתנות, כבר תמה, והוא התייחס לביקור בפסטיבל, בו קיבל פרס על מפעל חייו ("אשים את הפסל בארון עם שאר הפרסים שלי", אמר במסיבת העיתונאים כשנשאל האם יש לפרס הזה חשיבות מיוחדת עבורו), כאל חופשה.
יהודה סתיו ניהל עם פולנסקי שיחה ערה. בכל פעם שפולנסקי נזכר בסרט עלום שראה בילדותו, סתיו ידע לזהות את הסרט ואת המשתתפים בו (סרטים שאני אפילו לא שמעתי על קיומם). סתיו גם הכיר את אחת המורות לקולנוע של פולנסקי, שלימדה תקופה גם בישראל ("היא סיפרה שהיית שובב גדול") והזכיר לבמאי ראיון שקיימו לפני כשלושים שנה, בעת ביקורו הראשון בארץ בשנות השבעים.
באמצע השיחה ביניהם פתאום עוצר פולנסקי את דיבורו ומסתכל על סתיו במבט מופתע. "תרים שניה את הראש?", מבקש הבמאי מהמבקר. סתיו מציית. כל השולחן מסב את תשומת הלב אליהם. פולנסקי מביט בסתיו במבט בוחן למשך כמה שניות טובות. בזמן הזה אנחנו מנסים כלנו להבין על מה הוא מסתכל. "נראה שחיברת את יום שישי ליום ראשון", אומר פולנסקי. אף אחד לא מבין על מה הוא מדבר. "בחולצה שלך…", אומר פולנסקי. "חיברת את יום ראשון ליום שישי". סתיו לובש חולצת כפתורים בצבע אפרסק. אבל לא הוא ולא אף אחד מהיושבים סביבו לא מבין למה מתכוון הבמאי. ואז, בטון קצת יותר חד, פולנסקי אומר מפורשות את מה שניסה להגיד עד כה בשפת סתרים שנועדה למנוע מבוכה: "הכפתורים שלך. הם לא מיושרים". עכשיו כולנו כבר מבינים. מכיוון שהדיבור המעודן לא הביא אותו לשום מקום – ככה זה בישראל – כבר נהייה בוטה יותר. "נפער חור באמצע החולצה, זו חשיפה בלתי מהוגנת". סתיו, ג'נטלמן מושלם, מודה לו למרות שהסיטואציה בהחלט מביכה קם ומסדר את כפתורי החולצה שאכן כופתרו בצורה מעט אלכסונית. מביך אולי, אבל בהחלט רגע לספר לנכדים. "עכשיו אני מבין למה אומרים עליך שאתה פרפקציוניסט", אני אומר לפולנסקי.

המלצרים עושים בושות

מגיע מלצר אדיב לברר מה נרצה למנה עיקרית. הוא כמובן שואל את פולנסקי ראשון. האפשרויות הן סלמון ברוטב בצל או פסטה ברוטב עגבניות. "וזהו?", שואל פולנסקי. "אין בשר?". לא, מודיע לו המלצר, זו מסעדה חלבית כשרה. "אז אני לא יכול להזמין צדפים אני מבין". לא, עונה המלצר. אנחנו כשרים. "אז מה יש לי לאכול כאן?". סלמון או פסטה. פולנסקי נראה מאוד מאוכזב מהתפריט. הוא בוחר בסלמון.
בשלב הזה כבר הונחו על השולחן צלחות קיבוציות עם סלט. אבל לפחות 20 דקות חלפו ואף אחד לא הביא לצלחות המרכזיות כפות הגשה, וגם לא צלחות סלט אישיות לסועדים. המלצרים, מצידם, נעלמו מהאופק.
בשלב הזה, התחילו ון ליר וסתיו לספר קצת בדיחות. בגלל גמר המונדיאל מאוחר יותר באותצו ערב, נשאו הבדיחות אופי ספורטיבי (ון ליר סיפרה הלצה הקשורה ךגולף שלא הצלחתי לשנן). אורשר, שישב מולי, קפץ על הגל והוסיף בדיחה משלו. "שני סינים, לאחד קראו פינג ולשני קראו פונג, המציאו משחק עם כדור לבן ועם שולחן בצבע ירוק. איך קוראחים למשחק?". "פינג פונג", ענה פולנסקי. "לא", הנחית אורשר את הפאנץ' ליין: "ביליארד". בערך דקה אחר כך, פולנסקי אומר, ספק לאורשר ספק לעצמו, "זו היתה בדיחה לא רעה דווקא".
בשלב הזה נהייתי קצת רעב. ניצלתי את העובדה שיעל שוב מסתירה אותי מפניו של פולנסקי, כדי להעביר כמה עלי סלט אל הצלוחית האישית שאמורה לשמש למריחת הלחם בחמאה, ולאכול ממנה קצת סלט. הבנתי שצלחות סלט כבר לא נקבל. שוב עשתה כמוני. וכן עוד כמה מסובין ממולנו. פולנסקי, שכבר הבנו שנימוסי השולחן שלו מושלמים, הביט בנו מזועזע. "אבל זו צלחת הלחם. איפה צלחות הסלט?". בשלב הזה קם מישהו וניגש למטבח לאתר מלצר ולבשר לו שעריכת השולחן אינה שלמה.

מחכים לקינוח

במסיבת העיתונאים אמר פולנסקי שבנו בן השמונה אמנם חיבב את "אוליבר טוויסט" אבל אמר לו שהוא מעדיף את "ספיידרמן". בארוחת הצהריים הודה פולנסקי ש"ספיידרמן" היה דווקא סרט לא רע. "אתם יודעים איזה סרט חיבבתי מהעת האחרונה?", אוזנינו נדרכו. "את 'כפה אדומה, הסיפור האמיתי'". "הסרט המצויר?", אני שואל. "כן", הוא עונה, "הוא מאוד מצא חן בעיני. זה סרט מצויר שפונה לקהל מבוגר, שיודע מה זה סרטי בלש, שמכיר את חוקי הז'אנר. זה נראה לי כמו סרט אנימציה שאני היתי יכול לעשות". הסרט, אגב, יוצא השבוע בארץ. אולי פולנסקי הגיע לסיבוב היחצנות הלא נכון. אני, בכל אופן, לא חיבבתי את הסרט הזה.
הארוחה מתקרבת לסיומה. מאיר שניצר מספר לפולנסקי שהם למעשה קרובי משפחה רחוקים. יש להם איזשהו בן דוד רחוק משותף.
המלצרים מפנים מהשולחן את המנות העיקריות המאוד בינוניות ועורכים אותו מחדש לקינוח. פולנסקי היה אמור לבקר אחר הצהריים באירוע הפיצ'ינג, אבל הוא מתלבט אולי לחזור לחדרו במלון הר ציון ולנוח קצת. בין לבין הוא בודק סמ"סים בטלפון שלו, לראות אם משפחתו, שנשארה בפריז, חיפשה אותו.
הזמן חולף. פולנסקי כבר קצר סבלנות. מצב הרוח המשובח והידידותי שהפגין בתחילת היום פינה את מקומו לקוצר סבלנות. הקינוח, אנחנו מבינים, כבר לא יגיע. אנחנו קמים מהשולחן, מודים לו על חברתו, מתנצלים על הארוחה המזעזעת, לוחצים את ידו, ומסיימים את המפגש. ארוחת צהריים עם פולנסקי. מאז "סלח לי אתה נושך את צווארי" לא הרגשתי שילוב כזה של הומור ערפדי עם אימה חברתית.

שתי הערות מאוחרות:

תודה לרתם על הדיווח מהמפגש של פולנסקי באוניברסיטה.

שמעתי שהברדק סביב פולנסקי המשיך באותו ערב כשניסו להעניק לו את הפרס על מפעל חייו בסינמטק, והיה שם מופת של חוסר תיאום, חוסר תיזמון וחוסר אונים. פולנסקי, כך מדווחים מקורותיי בהקרנה, כבר נראה על קצה עצביו, למרות שהשיך לשמור על ארשת הומוריסטית ("היהודים הם העם הכי מבולגן בעולם", הוא אמר למיקרופון).

* צהריים
** רומן

(ותודה ליהודה סתיו שהיה מספיק אדיב, ועם הומור עצמי מספיק בריא, כדי להרשות לי לפרסם כאן את סיפור החולצה).

כשהיצ'קוק פגש את טריפו. פרק 7.

הפרק מתחיל בשיחה על "היפים והתמימים", שאני חייב להודות במבוכה שהוא אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שמעולם לא ראיתי. אבל באמצע הדרך אנחנו מגיעים לעוד אחד מסיפוריו המפורסמים של היצ'קוק: על השילוב בין דולי וזום ליצירת תחושת הסחרחורת ב"ורטיגו". ושם הם עוברים ל"הגברת נעלמת".

האמת, אני יכול להמשיך להעלות את הקטעים (25 בסך הכל, בינתיים) אחת לשבוע, בלי להתחשב בקצב העידכונים של טום סוטפן. אבל כבר אין לי מספיק מקום על השרת כדי להעלות לשם 25 קבצי קול של 25 דקות, לכן אני מפנה לבלוג של סוטפן. אם למישהו מקוראיי יש שטח איחסון פנוי על שרת שלו, אפשר יהיה להעלות את הקטעים לשם. יש תורמים?

==============

על התפריט של קקאו, המסעדה בסינמטק ירושלים, כתוב שהיא נסגרת בסוף יולי ונפרדת מלקוחותיה. בשורות טובות. המסעדה הזאת, עם המרפסת הכי יפה בעולם, הפכה בלתי נסבלת משנה לשנה. מישהו יודע מה ייפתח שם במקומה בקיץ הבא, כשבניין הסינמטק יסיים את שיפוציו?

==============

ג'ונתן רוזנבאום הוא אולי מבקר הקולנוע האהוב עלי באמריקה. הטעם שלנו שונה מאוד והוא סנוב ממני בהרבה (למרות ששנינו מעריצים את ג'ו דנטה), אבל אני תמיד אוהב לקרוא אותו ולראות את הסרטים שלא אהבתי מבעד לעיניו. הוא, להבדיל ממני, חשב ש"שלוש פעימות" של הו שיאו-שיאן הוא יצירת מופת, משיאיו של הבמאי. והטקסט שלו הצליח לשכנע אותי אולי לתת לאפיזודה הראשונה צפייה שניה. אבל הזדהיתי במיוחד עם פסקת הסיום של ביקורתו:

Late last year Three Times was voted the best undistributed film in critics polls held by the Village Voice and Film Comment. Most of Hou’s 16 other features have screened here at the Film Center, receiving their limited distribution thanks to Wendy Lidell, who acquired them for Wellspring. IFC Films picked up Three Times around the time Harvey and Bob Weinstein picked up Wellspring and promptly pulled from distribution most of its collection, including all its Hou films—resuming their Miramax practice of suppressing more films than they distribute, keeping competitors from showing the films they choose not to. And Harvey Weinstein, who likes to recut the few films he does distribute, has implicitly set himself up as the key artistic figure at Wellspring. All this helps explain why the works of Asia’s greatest living film master will now be harder to see than ever. Three Times, one of the peaks of his career, may be your last chance to see his work inside a movie theater.

=============

את הכתבה על המהפכה הנשית בהוליווד – על כך שיותר נשים ניצבות כיום בעמדות בכירות בהוליווד מאשר אי פעם, או מאשר בכל תעשייה אחרת באמריקה – כתבתי בחופזה רגע לפני סגירת הגיליון האחרון של "עלמה" (ביי דריה, ותודה על הכל). כך שלא כל הטיעונים בה זכו לליטוש. הטענה שלי היא כזאת: יש יותר נשים חזקות באולפנים, אבל לא ממש מרגישים את זה בתכנים שהן מפיקות. יותר מזה: יש פחות ופחות נשים בעמדות בכירות על הסטים (במאיות, תסריטאיות).
פעם ג'ון לנון שר שהאשה היא הכושי של העולם. אבל כשזה מגיע להוליווד אני לא יכול שלא לתהות: האם האשה היא היהודי של העולם? היהודים הקימו את הוליווד וניהלו את רוב האולפנים במשך תור הזהב של שנות הארבעים, אבל לא היה זכר ליהדותם על המסך. למעשה, היהודים – כבעלי האולפנים, המפיקים, התסריטאים והבמאים – עזרו לעצב את האתוס הפרוטסטנטי של אמריקה. הסיבות יכולות להיות ברורות: הרצון לפנות לקהל רחב ככל האפשר, לחמוק מתיוג אתני (אנטישמיות היתה ספורט לאומי גם באמריקה בשנות השלושים, לא רק באירופה), להשיג השפעה וכוח באמצעות התבוללות. סרט כמו "הסכם ג'נטלמני" היה יוצא דופן בהוליווד של שנות הארבעים ואלה שהתנגדו הכי הרבה להפקתו היו דווקא המפיקים היהודים. האם זה מה שקורה עכשיו עם הנשים בהוליווד? כפי שהיהודים רצו להיות וואספים, הנשים רוצות להיות גבריות?להוכיח שנשיותן אינה פקטור שיעמוד נגדן? ומה שהכי מדכא מהנתונים שאני מביא בכתבה הוא שהנשים בהוליווד הפכו מאוכלוסיה מדוכאת לאוכלוסיה מדכאת: לא תמצאו שחורים, אסיאתיים או היספניים בראשות האולפנים ההוליוודיים, ועוד פחות מכך נשים שאינן לבנות. עצוב, לא?

==============

אבנר שביט ב"עכבר העיר" ראה את "אאורה" של פביאן ביילינסקי המנוח .