וגם צ'ן קאיגה.
ומנסים לשכנע גם את פדרו אלמודובר להגיע*.

אטום אגויאן וצ'ן קאיגה יהיה אורחי פסטיבל הקולנוע בירושלים. מקורב לפסטיבל אומר שרשימת האורחים השנה תהיה מהמרשימות שנראו בתולדות הפסטיבל. האם יהפוך הפסטיבל השנה למסיבת פרידה ענקית לליה ון ליר?

והנה בוקסת הניוז שהתפרסמה היום במדורי ב"פנאי פלוס", פלוס כמה עדכונים.

אם נדמה שהקולנוע הישראלי יצא לשנת שבתון, הנה הוא מתכנן את הקאמבק שלו. ארבעה סרטים ישראליים חדשים, תוצרת 2006, ייצאו לבתי הקולנוע ביולי. ב-29 ביוני ייצא "הבועה" סרטו של איתן פוקס. ב-13 ביולי ייצא "מלח הארץ" של אורי ברבש (המשתף פעולה לראשונה עם הצלם דוד גורפינקל). וב-27 ביולי ייצאו גם "אביבה אהובתי", סרטו החדש של שמי זרחין ("הכוכבים של שלומי") וגם "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן. כל התאריכים, כמובן, עוד עשויים להשתנות.

כפי שכבר פורסם כאן בעבר, מנסה המפיק הישראלי אצ'י סטרו לשכנע את הפסטיבל הירושלמי לפתוח עם "ההבטחה", סרטו של צ'ן קאיגה. יש להניח שגם אחרי "לחזור" של פדרו אלמודובר מתנהלים חיזורים (הסרט כרגע מיועד ליציאה בארץ בסוף יוני, לפני פתיחת הפסטיבל). מאנשי פסטיבל ירושלים לא נתקבלה תגובה עד סגירת המדור.

והנה רעיון שכבר העליתי בעבר: בשנה עם יבול ישראלי כה מסקרן האם לא יהיה נכון יותר לפתוח את פסטיבל ירושלים, סוף סוף, עם סרט ישראלי? ואף להפוך את זה למסורת. לא ראיתי אף אחד מהסרטים שעולים ביולי, או את אלה שייצאו באוגוסט להקרנות לפרסי אופיר, ואין לי מושג, למשל, האם "בופור" של יוסף סידר או "סודות" של אבי נשר יהיו מוכנים בזמן, אבל האם לא הגיוני שאיפשהו בין פוקס, זרחין, נשר, ברבש וסידר ייצא סרט אחד שגם יהיה גמור בזמן וגם יהיה ראוי למעמד המכובד?

הרחבה לגבי הפסקה האחרונה: בפסטיבל ירושלים מתקיימים כבר כמה שנים דיונים האם לתת לסרט ישראלי לפתוח את הפסטיבל. יש מחנה אחד שמאוד תומך בכך, ומחנה אחר שמתנגד לכך נמרצות (כתבתי על כך לראשונה ב"העיר" ב-2003). הוויכוח הזה התעורר השנה פעם נוספת, ביתר שאת. כל מה שנותר לעשות הוא לראות מה תעשה ליה ון ליר במעמד החגיגי של פתיחת הפסטיבל האחרון בניהולה. האם תעדיף סרט זר, כזה שיביא איתו במאים וכוכבים מפורסמים? או שתעשה צעד היסטורי, תקדימי, ובהחלט מתבקש וראוי ותשתמש בכוח העצום שיש לאירוע הפתיחה הזה כדי להשיק בו סרט ישראלי חדש. דווקא השנה, בה מסתמנת שוב התעוררות בריאה של התוצרת המקומית, וכמחווה לתעשיית הקולנוע בה עבדה ון ליר בכל שנותיה, מתבקש להשיק מסורת חדשה. דמיינו: סרט ישראלי על מסך ענק בבריכת השולטן. אני בטוח שאפילו אלמודובר יתרגש.

(*) קראו על כך היום ב"סינמסקופ" ובעוד שבוע בוויינט.

בעוד חמישה שבועות ייפתח פסטיבל הקולנוע בירושלים, ובמרכזו תחרות וולג'ין לקולנוע הישראלי.
ל"סינמסקופ" נודע שעל פרס וולג'ין יתחרו השנה בין תשעה ל-11 סרטים. הרשימה, כך מוסרים מהסינמטק, עדיין לא סגורה.
אבל הנה, ממקורות שונים, רשימת הסרטים המסתמנת השנה בתחרות:

"אדמה משוגעת" של דרור שאול. (סגור)
"שלוש אמהות" של דינה צבי ריקליס. (סגור)
"מחילות" של אודי אלוני. (סגור)
"דברים מאחורי השמש" של יובל שפרמן. (סגור)
"גיבורים קטנים" של איתי לב. (סגור)
"מר ולדמן היקר" של חנן פלד. (סגור, הפך בינתיים ל"מכתבים מאמריקה")
"ידיים קשורות" של דן וולמן (סגור)
"מלך של קבצנים" של אורי פסטר (סגור)
אביבה אהובתי" של שמי זרחין (עוד לא קיבלתי אישור)
"נוזהת אל פאהד" של ג'אד נאמן. (לא יהיה בוולג'ין, עבר לפסטיבל דרום)
"אסקימוסים בגליל" של יונתן פז. (לא)
"רחמים" של יניב אמודאי. (לא)
תוספת: "סינדרום ירושלים" של ויקטור בראון. (יהיה באקדמיה).
בנוסף, יש גם סרטים חדשים של ארנון צדוק, מנחם גולן וחיים בוזגלו, שאחד מהם עשוי להצטרך לרשימה או להחליף מי מהם בה.

לא פחות מעניינת היא הרשימה של הסרטים שכבר גמורים, או שבקרוב יהיו גמורים, אבל שהעדיפו לא להתחרות במסגרת הפסטיבל הירושלמי, בין אם כהחלטה אסטרטגית או כי הם פשוט לא היו מצליחים לגמור בזמן:

"הבועה" של איתן פוקס (שייצא כבר ב-29 ביוני)
"מלח הארץ" של אורי ברבש (שייצא ב-13 ביולי)
"סיפור חצי רוסי" של איתן ענר (לשעבר "חן")
"תנועה מגונה" של צחי גראד
"מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן
"נודל" של איילת מנחמי
"סודות" של אבי נשר
"בופור" של יוסף סידר.

עודכן: יום א' 13:23. נוספה תגובת כתרי שחורי.

לקח לי כמה ימים טובים לפרסם את הידיעה הזאת, בעיקר כי רציתי לוודא שהיא מוצלבת, אבל גם כי רציתי מאוד תגובות עליה. אבל האנשים המוזכרים כאן נמצאים עדיין בקאן. אחרי שקיבלתי עליה שלל אישורים ממקורות שונים, אני מרגיש רגוע לפרסם אותה כרגע ללא תגובות, שיצורפו בהמשך.

ליה ון ליר, מייסדת סינמטק ירושלים ופסטיבל הקולנוע שם, תפרוש מתפקידה בספטמבר. הפסטיבל הקרוב, ה-23 במספר, שייפתח ב-6 ביולי, יהיה האחרון שלה. ון ליר, שיחד עם בעלה המנוח, וים ון ליר, הקימה את סינמטק חיפה ואז את סינמטק ירושלים ואת ארכיון הסרטים הישראלי, היא ללא ספק הדמות הייצוגית המוכרת ביותר בעולם הקולנוע הבינלאומי. כשבמאים וכוכבים באים לפסטיבל, הם באים לרוב בזכותה. היא זוכה למעמד של כבוד כמעט נשיאותי בפסטיבלים בחו"ל. קשה יהיה לדמיין איך יראה הפסטיבל בלעדיה.

אבל, רגע, יש עוד. זו רק חצי ידיעה.

כתרי שחורי, כרגע מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, ייכנס בספטמבר לנעליה העצומות של ון ליר וינהל את הסינמטק ואת הפסטיבל הירושלמי. שחורי בתגובה: "היתה פניה, היה דיבור, אבל שום דבר לא סגור".

מיד אחרי הפסטיבל השנה ייסגר המבנה של סינמטק ירושלים בגיא בן הינום (דרך חברון) לשנה של שיפוצים. בין השאר, תחל בנייה (שתימשך יותר משנה) של אגף חדש שיכיל אולמות הקרנה נוספים. השיפוץ הזה, שנועד לשדרג את הסינמטק כמקום הקרנה אבל גם כדי לתקן תשתיות בניין שהתיישנו, אמור להסתיים בזמן עד הפסטיבל ה-24, ביולי 2007. בשנה הזאת יעבור הסינמטק, על אולמותיו ומשרדיו, לבנייני האומה.

(אגב, גם מאחורי הסינמטק התל אביבי החלו כבר עבודות הבנייה להקמת אגף חדש, מרכז הקולנוע הישראלי, שיכלול אולמות הקרנה נוספים).

ואם התוכנית הזו תתגשם, מי ימלא את מקומו של שחורי בקרן הקולנוע? גם הנושא הזה רחוק מלהיות סגור וכל אחד זורק שם אחר לאוויר. אבל אחד השמות שחזרו באוזניי הכי הרבה פעמים, מכיוונים שונים, הוא של רנן שור, מנהל בית הספר לקולנוע בירושלים (סם שפיגל), הנמצא כעת בשנת שבתון. (נעמי שחורי, אשתו של כתרי שחורי, ממלאת את מקומו של שור בסם שפיגל). לעומת זאת, מקורבים לשור גורסים שחוץ משמועות אין כרגע כלום ואיש לא פנה אליו בהצעה. שור סרב להגיב.

מה שבטוח כרגע הוא שבספטמבר הקרוב ייסגר פרק בתולדות הקולנוע הישראלי. הפרק שייסדה ליה ון ליר. אבל גם הפרק של הקדנציה המעניינת, והראויה לניתוח ביקורתי מעמיק, של שבע השנים של שחורי בקרן. שנים בהן נכנס חוק הקולנוע לתוקפו, תקציב הקולנוע צמח, בהן פרחה ההפקה הקולנועית בארץ, בהן חדלה הקרן להיות המשקיעה הבלבדית בסרטים ישראליים ארוכים (קרן רבינוביץ, HOT ויונייטד קינג הפכו משקיעים בולטים, לעיתים בנוסף לקרן, לעיתים במקומה) ובהן חזר הקהל, לפחות עד 2004, לרכוש כרטיסים לסרטים ישראליים. עכשיו רק נותר לכסוס ציפורניים ולראות האם מהפכי ספטמבר יגרמו לקפיצה נחשונית קדימה במעמד הקולנוע הישראלי, בארץ ובעולם, או לנסיגה מצערת לאחור.

היו בטוחים שאתר זה ימשיך לעדכן בזמן אמת, גם בחדשות וגם במשמעותן.

שניים-שלושה ענייני תחזוקה:

* מאז שאהודק עבר לוויינט אין לו יותר זמן בשבילי (חזור הביתה, אהוד. הכל נסלח). וכפי שכתב כאן מישהו בתגובות בזמן האחרון הלינקים נפתחים באותו חלון ולא בחלון חדש, כפי שהיה קודם. בטח נגעתי במשהו שלא הייתי אמור. מי שמבין בוורד-פרס (אני עובד על חלון העריכה הפשוט, לא הוויזואלי) ויכול לשגר מייל תמיכה, אנא.

* על שולחני הצטברו שניים שלושה אייטמים די נהדרים, מהסוג שיעשו רעש קטן (זעום, חרישי כמעט) בקהילת הסינפילים (אבל בקרב שאר העולם יתויקו תחת "למי אכפת?"). המדור שלי ב"פנאי פלוס" נסגר אתמול כך שרוב הסיכויים שאנסה להעלות אותם כבר מחר או מחרתיים לפני ששאר העיתונים/אתרים יעלו עליהם. אני רק חייב להצליב אחד מהם ולהשיג תגובות לשני, והופ אני מעלה. בקיצור, בידקו כאן בסוף השבוע.

* והנה טיזר חמוד של קווין מייזל-סמית ל"מוכרים בלבד 2", שיוקרן בבכורה עולמית מחרתיים בפסטיבל קאן.

* מה שמזכיר לי: הראשון שמעלה בתגובות את שמות כל הזוכים בפסטיבל קאן, כולל סינפונדסיון, בשבת בראשון בערב מקבל מתנה את "פאט גארט ובילי הנער" בדי.וי.די. האם יעניק טים ברטון, יו"ר שופטי הסינפונדסיון, פרס ל"גם ילדים התחילו קטנים", סרט שנראה לי שהוא אמור לחבב?

היום בעשר וחצי בבוקר התקשרו אלי ממערכת "מה בוער" בגלי צה"ל וביקשו שאעלה לשידור כדי לציין מלאת 29 שנים לבכורת "מלחמת הכוכבים", שהתקיימה ב-25.5.1977. "וואו, הגעתם לתחתית החבית", אמרתי למפיקה. אבל כנראה שיונית לוי, שהחליפה היום את רזי ברקאי, חובבת את "מלחמת הכוכבים" (היא חתמה את השיחה עם "May the force be with you" שנשמע כאילו נאמר אצלה באופן יומיומי). ובכך היא הקדימה את חגיגות ה-30 שיתקיימו בדיוק בעוד שנה (צפו להפצה מחודשת של הטרילוגיה המקורית בפורמט IMAX תלת מימד). מי שהתראיין לצידי היה מנהל פורום "מלחמת הכוכבים" בתפוז, ובסיום השיחה הודתה לוי במבוכה שהם לא יכולים לנגן את הנעימה מ"מלחמת הכוכבים" כי הם לא מצאו את הדיסק/תקליט/סליל/גרמופון. אז הנה, ליונית לוי (בתקווה שתרצה לראיין אותי גם מחר, במלאת 29 שנים ויום לבכורת "מלחמת הכוכבים"), ולכל השאר הנה, לא נעימת הנושא אלא נעימתו של דארת ויידר, מתוך "האימפריה מכה שנית"*.

(*) ועכשיו, האזינו לנעימה הזאת בשעה שאתם קוראים את הפוסט הבא, על חרם המפיצים.

קריאה מודרכת
זה המכתב שנשלח השבוע לגידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע

שלום רב,

הנדון: ביקורת על סרטים חדשים

בהמשך לשיחתנו הריני להודיעך כדלקמן:

מאחר וניסיונותינו להגיע להסכמה עם המדיות השונות בדבר דחיית הביקורות על סרטים חדשים במספר ימים, עד לאחר סוף השבוע הראשון להקרנתם – לא עלו יפה;
ומאחר ולא נוכל להסכים להגיש לכם במו ידנו את הכלי באמצעותו נפגע ענף הקולנוע, הוחלט כי להקרנות המוקדמות יוזמנו עיתונאים שאינם מבקרי קולנוע. מבקרי קולנוע שיסכימו להסדר המבוקש על ידנו, ימשיכו גם הם להיות מוזמנים להקרנות המוקדמות.
לא תתאפשר כניסה להקרנות המוקדמות למבקרים שלא יסכימו להסכם המבוקש.

בכבוד רב
התאחדות ענף הקולנוע

אוקיי, הנה השאלה הכי מתבקשת: מי חתום על המכתב הזה? זה מכתב ללא איש מאחוריו. מי החליט? מי קבע? מי מחרים? ובכלל, מה זה "התאחדות ענף הקולנוע"? את מי הם מאחדים?
פה העסק נהיה ממש ביזארי: התאחדות ענף הקולנוע מאגדת את בעלי בתי הקולנוע, ואגב – לא את כל בעלי בתי הקולנוע. ואילו מי שמחרים את המבקרים, ומי שאחראי על כל תחום השיווק, יחסי הציבור והפרסום הם המפיצים. צריך להבין: חברות ההפצה (distributors) וחברות ניהול בתי הקולנוע (exhibitors) הן לא אותן חברות. אבל הן כן, ברוב המקרים, בבעלות אותם אנשים, לרוב תחת מטריית על של חברה-אם. למשל: בבעלות חברת ת.י אחזקות יש שלוש חברות אחיות השולטות בכל נתיבי ההפצה וההצגה של סרטיהם – פורום פילם היא חברת הפצה לקולנוע ולדי.וי.די, תאטראות ישראל היא הבעלים של רשת רב חן, וענק הווידיאו היא רשת ספריות די.וי.די (שהתמזגה באחרונה עם בלוקבאסטר, שהיתה המתחרה היחידה שלה בפריסה ארצית).
במילים אחרות, בעולם בריא, בו האחראי על ההגבלים העסקיים ממלא את יעודו ודואג להפרדת רשויות, להתאחדות ענף הקולנוע לא יכולה להיות שום נגיעה לענייני הקרנות המבקרים. יקימו נא המפיצים התאחדות משלהם, עם מנכ"ל שחי במאה ה-21, וינסו הם להעביר דרישה כזאת. משיחה עם כמה מפיצים, שאינם פורום פילם, מתברר שמפיצי הקולנוע בכלל לא מאוחדים סביב הסוגייה הזאת. מה שכן, לממונה על ההגבלים יש עכשיו אקדח מעשן ביד, בדמות המכתב הזה, שמוכיח שלמרות שמדובר בחברות שונות, למעשה אין הפרדה ניהולית ביניהן, ויש כאן חשד רב לכאורה למונופול, דואופול או קרטל.

מה זה אומר בפועל? ש"אות משמיים" ייצא בארץ ללא הקרנות עיתונאים? הוא היה יוצא בארץ ללא הקרנות מוקדמות גם בלי החרם. זה עניין של פוקס, ולא של מטלון. הסרט "בעקבות האהבה" של סרטי שפירא, בינתיים מוקרן למבקרים בשבוע הבא כאילו כלום. ומה עם "פוסידון", הפקת הענק הכושלת שאמורה להגיע ארצה?
"תהיה הקרנה ביום רביעי ה-14 ביוני (יום לפני עליית הסרט לאקרנים). מי שמתחייב לא להעלות ביקורת לפני יום ראשון יותר ממוזמן", כותבת לי דפנה אלוני (נכדתה של שולמית אלוני, שאולי כדאי שתשוחח קצת עם סבתא שלה על עניינים של חופש העיתונות), העובדת במשרדה של עטרה ישראלי (ישראלי, אחותו של אלי ישראלי קריין, הבית של רוב הטריילרים בארץ, ואשת סודו של יורם גלובוס, היא כרגע הסמן הימני והקיצוני מבין היחצנים).
ומה זה אומר? שהתאחדות ענף הקולנוע מייצגת כאן, ולא בדין, אינטרסים לא רק של המפיצים, אלא גם של היחצנים ושל הפרסומאים. הרי לצד דני כפרי, מנכ"ל ההתאחדות (שכנראה כל כך תומך בהחלטה שהוא לא טורח לחתום על מכתבו בשמו), מי שניסתה "להגיע להסכמה עם המדיות השונות" היא עדי גולן, מנהלת משרד הפרסום "פרסום גולן" (בבעלות אבא שלה). בקיצור, כל העסק הזה מריח נורא ואיום.

ובעיקר, מה שמעניין אותי עכשיו, הוא איזה מבקר קולנוע יעז ללכת להקרנות המוקדמות, לפחות אלה שנעשות תחת תנאים מוקדמים, ולהיראות בפומבי כמי שנותן יד ל"הסכם המבוקש"?

Oh Oh

ג'פרי וולס מדווח מהקרנת העיתונאים של "מארי אנטואנט", סרטה החדש של סופיה קופולה בפסטיבל קאן:

… loud boos were heard inside the Grand Lumiere theatre this morning as Sofia Coppola's film ended.
This will certainly rank as a stain upon Coppola's reputation, as she has arguably made the shallowest and dullest historical biopic of all time.

כן? זה אמין? לא יודע. המבקרים הצרפתיים, מדווח לי אדון גארסון, דווקא חיבבו. לא יכול להיות שזה כזה נורא.

ובינתיים, על פי דיווחים מקאן, "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ו"פלנדריה" של ברונו דימון הם המובילים לזכייה בדקל הזהב בשבת.

פילם נואה
גספר נואה, במאי צרפתי יוצא דופן, יגיע בעוד שבועיים ארצה לפסטיבל סרטי הסטודנטים. מי שיראיין אותו לפני בואו הוא יהודה נוריאל מ"סופשבוע". בכל מקרה, אני מקווה שנוריאל מחובבי נואה, לא במאי קל לעיכול (ואולי לכבוד בואו יוקרן איפשהו "אחד מול כולם", סרטו הראשון. ובהזדמנות זו אולי אנשי "האוזן השלישית" ישיגו מ-HOT את "Destricted" סרט האנתולוגיה הפרובוקטיבי בו יש לנואה אפיזודה). מי כאן ראה את אחד מסרטיו של נואה ("בלתי הפיך" שלו הוקרן בארץ)? איזה שאלות הייתם רוצים לבקש מנוריאל שישאל את נואה?

בעיות מחשב, צינון קשה ודד-ליין מוקדם (בגלל שבועות) הרחיקו אותי מהאינטרנט ביומיים האחרונים וזו הידיעה שהגיעה אליי רק עכשיו: 62 אלף איש צפו בסוף השבוע ב"צופן דה וינצ'י" בארץ, שזה נתון גבוה יותר מזה שפורסם על ידי א.ד מטלון, מפיצי הסרט (שדיווחו לתקשורת על 50 אלף כרטיסים). למה הסטייה בין הנתונים (הנתון שבידיי הוא זה שדווח לאולפני סוני)? לא ברור. אני ממתין לתגובה מהיחצנים. תגובת יחצני א.ד מטלון: "הנתונים שלנו (כלומר, ה-50,000) נכונים".

הנה קצת מוזיקה אתיופית מעולה מפסקול "פרחים שבורים", שהוקרן בפסטיבל קאן בדיוק לפני שנה.

1.
בספר המצוין "Getting Away With It", בו משוחח סטיבן סודרברג עם ריצ'רד לסטר ("לילה של יום מפרך", סופרמן 2), מספר לסטר על עצה שקיבל מג'וזף לוסי בתחילת דרכו: "ביום הראשון לצילום, בשוט הראשון של היום, אל תעשה יותר מארבעה טייקים. גם אם אתה חושב שהשוט יצא איום, תגיד 'יש לנו את זה' אחרי הטייק הרביעי ותעבור לשוט הבא. מקסימום תצלם את השוט הזה שוב מתישהו בהמשך. אבל אם אתה עושה יותר מארבעה טייקים בשוט הראשון, הצוות יריח את הדם, יקלוט את חוסר הבטחון וחוסר הניסיון ויערער מאותו רגע על הסמכות שלך". הציטוט הוא מהזכרון, אבל העצה מצוינת.

2.
הנה בשורות מצוינות: "סיפור מריר מתוק", אותו היללתי בפוסט הקודם, יוקרן באוזן השלישית החל מיום חמישי. נכון, זה בדי.וי.די וזה עדיין קצת מבאס, אבל (כפי שכבר כתבתי) לחדרי ההקרנה באוזן יש תחושה ביתית ולא תעשייתית (היתרונות: מערכת סאונד מעולה וכסאות הקולנוע הכי טובים בארץ). במחיר 20 שקלים לכרטיס למנויי האוזן, קל לדמיין שאתם בסך הכל מגיעים לסלון מושקע של חבר עשיר, ושכל אחד צריך להשקיע באירוע סכום סמלי, נגיד לכיבוד (או כי ככה החבר נהיה עשיר מלכתחילה). הסרט, כאמור, פנומנלי.

3.
ביום שני, 29.5, ייפתח בסינמטק פסטיבל הקולנוע האוסטרלי. סרט הפתיחה יהיה "ההצעה", שביים ג'ון הילקוט על פי תסריט של ניק קייב. סרט מצוין, המשך ישיר לאלבום בלדות הרצח של קייב. רק מה: מדובר בסרט אלים מאוד. סצינת הפתיחה המעולה היא קרב יריות שפקינפה היה חותם עליה בשמחה (מה שמזכיר לי: יצאו עכשיו סרטים של פקינפה בדי.וי.די עם תרגום לעברית). בסרט הפתיחה מגיעים כל מיני דיפלומטים, אנשי שררה, לבושים היטב, עם בנות זוג, לא קהל סינפילי טיפוסי. האולם בסינמטק יתרוקן מהמוזמנים מהר מאוד. אם לא בסצינת ההצלפות, אז כמה דקות אחר כשחצי ראשו של אבוריג'יני מרוסק ביריה. אבל, כאמור, סרט מצוין (הוא יוקרן לקהל הרחב ביום חמישי 1.6 בתל אביב, וביום שני, 5.6, בירושלים).

4.
דייב קר, שכותב ב"ניו יורק טיימס" את מדור הדי.וי.די המשובח מדי יום שלישי, כותב בבלוגו על פיטוריה של ג'יימי ברנרד, מבקרת הקולנוע של "הניו יורק דיילי ניוז", ועל הדפלציה הנמשכת במעמדו של מבקר הקולנוע בעיתונות האמריקאית. טקסט עצוב. הנה קטע מצמרר מתוכו:

During my tenure at the news – seven years that I keep hoping will disappear down an Ambien hole and never disturb my troubled sleep again – Jami and I suffered unbelievable interference from the editorial higher-ups, all of whom seemed to believe that they were vastly more capable of registering the “populist” perspective on a given film than the people they’d somehow (and clearly, mistakenly) hired as experts on the subject. I recall one managing editor flying off the handle because Jami had failed to recognize the cultural and aesthetic importance of “Sudden Death,” a 1995 Jean-Claude Van Damme film about terrorists taking hostages during an NHL game (if only we had listened then!). “It’s the greatest movie I’ve ever seen,” the editor announced, betraying not a hint of irony.

עכשיו אני במצוקת הזדהות. אני די מחבב את "משחק על זמן" של פיטר הייאמס עם ואן-דאם. אבל הסיפור בכל זאת עגום.

5.
ובפינתנו "ז'רגון קטלני" אנו מציגים בפני כתבי וואלה את השאלה: כשאתם כותבים רימייק אתם מתכוונים לסיקוול? ואולי שימוש בעברית היה פותר את המיקס-אפ הקטן כאן.

6.
אחד המבקרים המסקרנים ביותר שפועלים בארצות הברית הוא ארמונד ווייט, שכותב ל"ניו יורק פרס", עיתון אלטרנטיבי, בעל נטייה פוליטית שמרנית אגרסיבית אך כתובה היטב (והמתחרה הגדול של הווילג' וויס הליברלי בקרנות הרחוב במנהטן). אין שום דבר שמרני בווייט, אחד המבקרים הקולניים, הדעתניים והבוטים ביותר באמריקה. כשהוא משבח סרט הוא יוצא מגדרו, כשהוא קוטל סרט הוא מרסק לו את הצורה, אבל באופן מנומק להפליא, גם אם ברוטלי (ווייט הוא גם אחד ממבקרי הקולנוע השחורים הבודדים באמריקה, בוודאי אחרי שאלביס מיטשל הפסיק לכתוב ב"ניו יורק טיימס", והוא מטפל באגרופנים משוננים בסטריאוטיפים הגזעניים שבסרטים ההוליוודיים).
ווייט הוא הקונטרדיקטור. אתם יכולים להיות די בטוחים שאם רוב המבקרים אוהבים סרט מסוים, הוא יחשוב ההפך. לא מתוך "דווקא" אלא כי טעמו באמת שונה. ולמה נזכרתי בו? כי נדמה לי שיקיר אלקריב הוא הארמונד ווייט הישראלי. זה מה שחשבתי כשראיתי שהוא פחות או יותר המבקר היחיד בארץ שאהב את "בקרוב יקרה לך משהו טוב". סרט איום בעיני, אבל אני תמיד שמח כשמישהו פורץ את גבולות הקונצנזוס.

7.
הרשו לי להיות ולווט לרגע. לידיעת הכתב דודי נסים ב"ידיעות אחרונות" שהשחית את העמוד האחורי של הגיליון היום עם ידיעה מופרכת על מכירת פתח תקווה באי-ביי. הכל בסדר אצלך? גוגל לא עובד? אתה כותב אייטם על מחשבים אבל לא ממש בקיא בתחום? למה כשאתה כותב שהמוכרת היא "ג'יין ליים" אני ישר קופץ ואומר "אדר שלו, את והשטויות שלך". ואז אני נכנס לאתר שלה, ואכן: היא מוכרת את פתח תקווה. ואני חושב לעצמי: שיט, כמה קל לקבל את האייטם עם הרייטינג השני בגודלו בעיתון של המדינה. אני חייב לארגן אחד כזה גם לעצמי. דודי, תשאיר מייל, אוציא לך ידיעה בלעדית כשאהגה משהו. אבל זה צריך להיות באי-ביי. אולי אמכור שם את עמוס גיתאי? אני בטוח שהצרפתים יתנו לי מחיר טוב. אשמח לקבל רעיונות נוספים.
קראו גם כאן.

8.
ולסיום: יש רופא באולם?

(עדכון: יש תוספת בסוף. רפרשו את העמוד)

פספסתי בחודש. הימרתי שהחדש של קים קי-דוק ייחשף בוונציה או בלוקרנו. מתברר שזה יהיה סרט הפתיחה של קרלובי וארי, בספטמבר.

עוד סרט השנה

יש לי חלום. ובחלומי אנשי האוזן השלישית, אנשי ערוצי הסרטים של HOT ושל yes חוברים יחדיו ומקימים את בית הקולנוע הכי טוב בתל אביב. משהו שדומה באופיו לחדרי ההקרנה החדשים והמצוינים של האוזן, אבל עם הקרנת סרטים בפילם, ערב ערב. סרטים שרק אנשי האוזן, הכבלים והלוויין יודעים עליהם, ואף מפיץ אחר בכלל לא שמע עליהם. שיתןף הפעולה הזה למעשה קורה, אבל בגרסת די.וי.די: "ג'ונבאג" ו"שלום לנוקמת" מוקרנים לקהל על מסכי האוזן, אחרי שהוקרנו בבכורה מקומית ב-HOT. אבל החלום שלי גדול מזה.

היום יוקרן ב-HOT הסרט הקוריאני "סיפור מריר מתוק". לא שמעתי עליו או על הבמאי שלו דבר קודם. גם השם לא נשמע מרתק במיוחד. נשמע כמו דרמה סינית על קשישים בשדה אורז. ובכל זאת, צפיתי בו. צפיתי בו בעיקר כי אני נורא מתלהב ממה שקורה בקוריאה בעשור האחרון. לא כל הסרטים הקוריאנים (ע"ע כל שמונה הסרטים שביים קים קי-דוק לפני "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב"), אבל ראיתי בשנים האחרונות יותר סרטים קוריאניים שאהבתי מכאלה שלא אהבתי. יוצרים כמו פארק צ'ן-ווק ממציאים מחדש את הקולנוע ואת האופן בו מספרים סיפור קולנועי. אם טרנטינו גנב לא מעט מהקולנוע ההונג קונגי (רינגו לאם בעיקר), הרי שכעת גם היוצרים האמריקאיים מגלים את הקולנוע הקוריאני. "להרוג את המזל", למשל, הוא כמעט סרט קוריאני דובר אנגלית. יש משהו שנראה מסורבל במט ראשון בפיתולי העלילה, קפיצות הזמן, זפזופים בין עלילות, אבל התוצאה הסופית סוחפת כמו מערבולת בלב ים. היא יוצרת דיסאוריינטציה לרגעים, אבל מטביעה את הצופה בסיפור בסצינות סמיכות המקשות על הנשימה.

ומה עם "סיפור מריר מתוק"? בואו נגיד את זה כך: אם אחד המפיצים בארץ היה מבין מה באמת קורה עכשיו בעולם והיה מביא את הסרט הזה להקרנות מסחריות ארצה אני משוכנע שהוא היה מסיים את 2005 במקום מכובד בראש רשימת סרטי השנה שלי. אצל המבקרים הקוריאניים הוא היה אחד מעשרת סרטי השנה שעברה (לצד "שלום לנוקמת" ששודר ב-HOT לפני שבועיים), והוא מכר 1.2 מיליון כרטיסים במולדתו. הבמאי הוא קים ג'י-וון. הצלם הוא קים ג'י-יונג. קשה לזכור את השמות האלה, אבל חייבים. אלה קולנועני העתיד. על פי Twitch אחד השותפים לתסריט הוא בונג ג'ון-הו, שביים את "זכרונות של רצח", אולי הסרט הקוריאני הטוב ביותר שראיתי מימיי. ב-Imdb המידע הזה לא מופיע (בונג ג'ון-הו מציג השבוע את סרטו החדש, "Host", בפסטיבל קאן).
"סיפור מריר מתוק" הוא סרט מרהיב, אחד הטובים שראיתי באחרונה. זו מלודרמת פשע מפותלת בה כולם בוגדים בכולם, והאלימות הולכת וגואה, נחשולי דם מציפים את המסך וחלקי איברים קצוצים ניתזים. דמיינו את "החבר'ה הטובים" ואת "Evil Dead" מתחתנים. זה יהיה בנם הבכור. אבל הסרט אינו מרהיב בשל אלימותו, אלא כי הוא לא דופק חשבון, וכי אי אפשר לדמיין כמה רחוק הוא הולך וכמה עמוק הוא חודר. הוא פשוט מלאכת קולנוע וירטואוזית ונדירה שכמותה לא ראיתי כבר המון זמן. נפלא שמנויי HOT יכולים לצפות בו. עצוב שרק הם. מפיץ נבון היה יכול להפוך אותו לסרט פולחן תל אביבי, מהסוג שכבר שנים לא צמח כאן.

הנה הטריילר ל"סיפור מריר מתוק". הוא נטול תרגום, ואין בו גם צורך. רק שימו לב לכוח המשכר של השוטים, ולאופן בו הטריילר – כמו הסרט – מתחיל נקי וסטרילי, אבל נגמר מלוכלך, מזוהם, מפורק ומדמם.

קאן ועכשיו 2
הנה סרט שמשך את תשומת ליבי מקאן: "טקסידרמיה" ("חניטה"). הבמאי הוא גיורגי פאלפי ההונגרי, שסרטו הביזארי אך המקורי "שיהוק" הוקרן בארץ בקולנוע לונדון המנוח. עלילת "טקסידרמיה" רומזת לכך שפאלפי צועד בדרכם של ז'אן פייר ז'ונה ומארק קארו. הסרט עוסק באדם שהמציא מכונת חניטה, שכנראה עובדת נהדר על אנשים. מהתיאור הקצר מדי של רוג'ר איברט נשמע שזהו סרט מקאברי גדוש סקס וחלקי גופות. דליקטסן.

תוספת בסוף: הנה הטריילר של הסרט, שמציג אווירה מסוימת של פארסה. והנה קטע מתוך הסרט, עם הפסקול של אמון טובין, שמציג אווירה שונה לחלוטין, יותר לכיוון של פיטר גרינאוויי. מסקרן.

נו, אז מי יביא לנו את הסרט הזה ארצה? פסטיבל ירושלים? חיפה? אחד המפיצים? הוט? יס? האוזן?

* מוקדש ליצחק בן אהרון, שסוף סוף הצליח.

הקרנת העיתונאים הראשונה בעולם ל"צופן דה וינצ'י" התקיימה אתמול (שלישי) בשמונה בערב באולם דביוסי בקאן. הערב יפתח הסרט, שצולם ברובו בצרפת, את פסטיבל קאן. הקרנת העיתונאים הישראלית התקיימה בהרצליה היום בצהריים. הציפיות של הוליווד בכלל ושל סוני בפרט לגבי הצלחת הסרט עצומות. בסקר שערך האולפן באחרונה, 96 אחוז מהנסקרים באמריקה שמעו על הסרט. כמות עצומה וכמעט חסרת תקדים. 60 אחוז מהנסקרים הביעו עניין לצפות בסרט בקולנוע. גם זה נתון נדיר.
מה שעוד יותר מפתיע במספרים האלה הוא שסקרנות הקהל נוצרה בעיקר בזכות ההיכרות עם הספר. סוני, כך דיווחה שלשום שרון ווקסמן ב"ניו יורק טיימס", נמנעה מכל אמצעי השיווק והםרסום הצפויים לסרט מזוג זה. הם לא פירסמו בסופרבול, והם ויתרו על כתבת שער ב"טיים מגזין". יותר מזה: רון האוורד, אחד הבמאים שהכי אוהב להיעזר בהקרנות מבחן כדי לבדוק אם סרטיו עובדים אצל הקהל טרם בכורתם, נמנע הפעם מהמנהג הזה. הסיבה הרשמית: האולפן לא רצה שום דיווח מוקדם על העיבוד, רצה לשמור על המיסתורין. גם הסיבה לוויתור על השער ב"טיים" דומה: הם לא הסכימו להקרין את הסרט בפני עורכי המגזין. עורכי המגזין, מצידם, לא מוכנים לפרסם כתבה מבלי לראות את הסרט.
אבל התגובות הקרירות שנרשמו אמש בהקרנת העיתונאים בקאן מעלות פתאום הרהור חלופי. האם סוני הסתירה את הסרט כדי להעצים את המיסתורין, או כדי למנוע מקהל הטרום-בכורות להפיץ את השמועה שהסרט לא טוב?

א.ד-סנס

עם כל הדיונים שמתקיימים באתר הזה על "כן הקרנות עיתונאים"/"לא הקרנות עיתונאים" צריך לזכור דבר חשוב: בסרטים ענקיים, מי שקובע את אסטרטגיית השיווק, ובכלל זה החשיפה לתקשורת, הוא האולפן. למפיץ המקומי יש מעט מאוד שיקול דעת.
בואו ננסה לדמיין מה קרה בשבוע שעבר במשרדי א.ד מטלון. בשעה שנציגי חברת הפרסום שלהם מנהלים קמפיין פרסונלי בין עורכי התרבות בתקשורת לדחיית פרסום הביקורות בשבוע, אנשי מטלון מתכוננים להפצת שניים מהסרטים הגדולים של הקיץ: "צופן דה וינצ'י" מחר ו"X מן 3" בשבוע הבא. בארצות הברית אלה שני סרטים מתחרים, מאת שני אולפנים שונים (סוני ופוקס, בהתאמה). בארץ הם שייכים לאותו מפיץ (עסק ביש במקרה כזה, לא? אם תייחל להצלחתו של האחד, זה יבוא על חשבון הצלחתו של השני). ובכל זאת: הקרנת העיתונאים הישראלית של "צופן דה וינצ'י" התקיימה יום לפני הבכורה העולמית בפורום מבקרים מצומצם. ההקרנת העיתונאים הישראלית של "X מן 3" התקיימה כבר ביום ראשון, עשרה ימים לפני צאת הסרט, באולם גדוש אנשי תקשורת וחובבי קומיקס להשכיר, שהם לאו דווקא מבקרים, אלא מריעים מוזמנים.
אז למה? לפי איזה הגיון? מתי חושפים את הסרט מראש ומתי שומרים עליו עד הרגע האחרון? בגלל שראיתי את שני הסרטים יש לי תשובה פשוטה, שחותכת מבעד לממבו-ג'מבו השיווקי של האולפנים.
צריך להבין: האולפנים, המפיצים, אנשי השיווק ואפילו המקרינים, כולם יודעים מה יש להם ביד. הם רואים את הסרט ויודעים מה הוא שווה. "צופן דה וינצ'י" ו"X מן 3" מגיעים כל אחד מעמדת יתרון שונה. "צופן דה וינצ'י" מגיע עם המותג הספרותי החזק ביותר השנה, עם במאי, תסריטאי וכוכב זוכי אוסקר ועם רף ציפיות עצום. "X מן 3" מגיע עם רף ציפיות נמוך, עם במאי שנוא שהחליף שני במאים מוצלחים יותר שברחו מהסרט, ועם תחושה שמדובר בפיאסקו בלתי נמנע. כל זה על הנייר. ומה על המסך? נורא פשוט: "X מן 3" עובד, "צופן דה וינצ'י" לא עובד. "X מן 3" יפתיע לטובה את קהל היעד שלו, שמצפה לסרט שלידו "ארבעת המופלאים" הוא יצירת מופת. "צופן דה וינצ'י" יסעיר את מעריצי הספר, אבל גם יאכזב אותם. לכן פוקס רצו לתת למעריצי הקומיקס כמעט שבועיים של עבודת אינטרנט להפיץ את השמועה שהסרט לא רע בכלל, ולכן סוני רצו "לשמור על המיסתורין". שזה יופמיזם ל"איך אכלנו אותה עם הסרט הזה".

אופוס, די!

ואם יש לכם סבלנות לקרוא את הכתבות הארוכות ועמוסות המידע של "ניו יורקר", אל תחמיצו את זו, המתארת איך סוני עזרה לממן גם את הקמפיין השלילי נגד "צופן דה וינצ'י" ושאתר האינטרנט הבכיר בו מתנהל מסע שלילי נגד הספר, התחקיר של דן בראון והפקת הסרט למעשה פועל במימון חברת יחסי ציבור הפועלת בשם סוני, ושמטרתה לשווק את הסרט – שרבים רואים בו טקסט אנטי נוצרי – דווקא לקהל הנוצרי.
עוד פרט מוצלח בכתבה: הסניף הניו יורקי של "אופוס דיי", הפלג האולטרה שמרני בתוך הזרם הקתולי, ומי שמוצג בספרו של דן בראון כאחראי לרציחות בשם האל, שלא לדבר על חיי נזירות ועינוי עצמי, פתח את שעריו לקהל ולתקשורת והפך לאתר תיירות. למרות שסילאס, הנזיר הלבקן (פול בטאני בסרט), הוא דמות קריפית למדי, היא הצליחה לעזור לאנשים לגלות עניין באופוס דיי, ואף להצטרף לשורותיהם. קראו הכל כאן.