שייקה אופיר. נסים אלוני. דן בן אמוץ. אפרים קישון. יוסי בנאי. כל אלופי השפה העברית שפוררו אותה ליסודותיה, עירבבו בלחלוחית המציאות ואז צרו ממנה יצירות לשוניות קצביות שבוצעו בידי שלישיית הגשש החיוור, כל אלה כבר אינם. ועכשיו, אחרי שאברהם (דשא) פשנל כבר נפטר, מת גם סרג'יו קונסטנצה. פולי. ישראל פוליאקוב. האיש שעשה הכי הרבה כבוד, וגם בושות, לעדה הרומנית (והרי אצל הרומנים, כבוד ובושה הם כמעט מושגים שקולים). עד עכשיו הגששים התפרקו מאחורי הקלעים, נבזזה מהם הנבחרת הקריאטיבית שלהם. בסוף דרכם הם נותרו עם מוטי קירשנבאום ודני רווה יבדל"או, שעשו כמה דברים זכירים, אבל זה כבר לא היה בדיוק זה. מהיום הגששים הם צמד. וממילא כבר שנים הם שלושה בודדים.
מי שאמר שהגששים לישראל הם כמו הביטלס לשאר העולם צדק. ואני אומר את זה בהערכה מהולה בכעס. כעס, כי הם כבשו מונופול שלא ניתן להתחרות בו על החדרת מטבעות לשון לעברית. יש לי אלרגיה לגששיזם. אני לא אוהב כשמצטטים פראזות. אני לא אוהב כשאומרים לי "מה שבע?", "היה מנוע?", "דייג אוהב דגים?". אני לא אוהב תגובות רפלקסיביות המונעות משטיפת מוח במקום ממחשבה עצמאית. מצד שני, איך אפשר להילחם בזה? ומכאן הערכתי. כמו הביטלס, שאקורדים משיריהם פתאום צצים בראש בלי שהוזמנו לבקר, כך גם הגששים טבועים כבר בדי.אן.איי הישראלי. הבנות שלי אולי לא יידעו מי היו הגששים, הן פשוט יחשבו ש"מה שבע? מה כמה?" הוא משהו מהתלמוד, כמו "שניים אוחזים בטלית". אני סובל מהגששיזם כי גם אני נגוע בזה, עד כמה שאנסה להילחם. ואני נלחם. ובכל זאת אני נזכר תדיר בספר "העיט" של האנס דיטריך מועלם, לו נדרשתי אך אמש – כששולחן האוכל התנדנד ודחפתי אותו מתחת לרגל הקצרה. אני מעדיף את הצ'יפסים שלי דקים-דקים, כמו חיילים. אני מפנטז על טיסה באווירון-דוד. אני אלרגי לישראבלוף. וכשאני מכוון עובר אורח ברחוב, אני מפנה את תשומת לבו לכך שזה לא בית כנסת, זה בנק.

אני מניח שאצל כל מי שהיה ילד בשנות השבעים והשמונים חוויית הגששים היתה די דומה. שבת בבוקר, 10:00, רשת ב', תוכנית המערכונים "אותי זה מצחיק". ובעיקר, הגששים או יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. כל עורך שניסה להבריק ולמצוא מערכונים אחרים למטרות גיוון הנפיק מכל בני הבית שישבו מול הרדיו מבטי זעף. רצינו רק גששים. וזה הצחיק בכל פעם מחדש. ובראשי היה לי ברור שאלה שנמצאים באולם ורואים את המופע מולם מקבלים גם חוויה ויזואלית עשירה. דמיינתי איך נראית המכונית המגויסת, שחלקיה החסרים נחשפים בהדרגה. איך נראה פגז קומפוט. מיקמתי את המערכונים במקומות שבהם הייתי בטיולים משפחתיים. הקפיטריה בטבריה? היה לי לוקיישן בשבילה. המוסך בו נמצאת הפיאט של קלארשו בראשי היה מאוד דומה לכניסה של החנות של דודלי.
לכן, כשהגעתי – בגיל די מאוחר – בפעם הראשונה להופעה של הגששים, אי שם בשנות השמונים (בצוותא? בבית החייל? לא זוכר) לבי נשבר. לא יכולתי להתגבר על האכזבה. הבמה ריקה. רק שלושה מיקרופונים. אין סטים. אין תפאורה. אין כמעט פרופס. מדי פעם החלפת תלבושות. עצמתי את העיניים והמשכתי לדמיין את הלוקיישנים שאני בדיתי, עם פרטים מאוד מדויקים של מיקום ועיצוב. כלא שש. המתנחלים. הדירה של משפחת קרקר. המרפסת שנפלה. וגם זה לא הספיק. אחרי שנים-על-גבי -שנים של האזנה לאותה הקלטה, מאותן הופעות שהונצחו בתקליטים, הכרתי כל ניגון, כל פאוזה, כל סלסול. ופתאום, בהופעה החיה זה היה קצת שונה. מדי פעם הם אילתרו עם המשפטים, שינו פאנצ'ים להתאים לאקטואליה. לא סבלתי את זה. רציתי לחזור להקלטה הישנה. שם, בכל פעם שהיתה דממה על הבמה ורק הקהל היה מתפקע, השלמתי בעצמי מה קורה על הבמה שכה מצחיק אותם. למשל, איך נשר'קה מכדרר את הכדור, מעל האקווריום.

את "הכל דבש" לא ראיתי (אני מניח ששידור חוזר הוא בלתי נמנע כעת, מבטיח להשלים). אבל פולי היה נהדר ב"למראית עין" של דני סירקין. חבל.

מחר יחגגו האמריקאים את האלווין. וזה הזמן לחזור אחורה בזמן שבע שנים שלמות, לימים שלפני 9/11 וכשג'ון סטיוארט עוד הסתובב בשידור עם פונפון שיער על הראש. בקטע המצוין הזה מהתוכנית, ששודרה ב-30 באוקטובר 2000 מתווכחים סטיב קארל וסטיבן קולבר האם האלווין הוא חג טוב או רע. שבע שנים אחרי, סטיבן קולבר מריץ עצמו לנשיאות, סטיב קארל מככב בסרט המועמד לאוסקר וג'ון סטיוארט מנחה את האוסקרים.

והנה, שנה אחרי. לואיס בלאק בערב האלווין תוהה איך זה יכול להיות שכשחותכים דלעת היא מריחה כמו חרא, אבל בכל זאת מכינים ממנה עוגות טעימות.

שידורי הדיילי שואו הסדירים יתחדשו היום אחרי הצהריים, כאן.

זהו אחד מאותם רגעים שבהם אני יכול רק לגלגל עיניים בייאוש ולתהות מה הטעם לכל זה. אני קורא ב"עין הדג" שהשם העברי ל"No Country for Old Men" של האחים כהן יהיה "ארץ קשוחה". שזו רקיקה הגונה בפרצופו של קורמק מקארתי – כנראה טיפוס שבג.ג לא שמעו עליו – שעל ספרו "לא ארץ לזקנים" (שתורגם באחרונה לעברית) הסרט מבוסס. מזל שאין עיבוד מתקרב ל"החטא ועונשו" שמפיציו בארץ יוכלו לקרוא לו "חטא קטלני" או "עונש קשוח".

לא כתבתי דבר עד כה על תרגומי השמות ל"מעבר ליקום" ול"כאריות לכבשים", כי לפחות ברמה המצלולית הרגשתי שהם עובדים, גם אם הם לא מדייקים. אלא שיועצי השפה שלי מסבירים לי ש"מעבר ליקום" הוא תרגום איום ונורא ל"Across the Universe". "מעבר ליקום" פירושו "Beyond the Universe" ולא Across. תרגום נאמן יותר למקור היה יכול להיות "ברחבי היקום". אני, מצידי, כל עוד לא קוראים לסרט "היקום הוא שיר", בלבול קטן במילות יחס הוא מס שאני מוכן לשלם – כל אחד והרגישות האלרגנית שלו (אם כי, אני מזכיר למפיצים: יועצי עברית ותרגום הם כוח עבודה שאתם חייבים במשרדיכם. מה שקורה מבחינת תעתיק ברוב הכרזות הוא קטסטרופה).
כנ"ל לגבי "כאריות לכבשים". מתברר שהציטוט המקורי לקוח משיר שכתב חייל גרמני במלחמת העולם הראשונה – אולי אפילו הגנרל מקס פון גאלוויץ בכבודו ובעצמו – ובו הוא מהלל את החיילים הבריטים שנלחמו כאריות, אף על פי שמפקדיהם התנהגו ככבשים. כך שהתרגום "כאריות לכבשים" נשמע טוב, אבל הוא לא ממש מדויק. העניין כאן הוא לא אחד שטורף את השני, אלא הפער בין האריות בחזית והכבשים בעורף, כששניהם מאותו צד של המתרס. הנה הסיפור המלא על מקור השם (באדיבות ענבל).
ואיך "כאריות לכבשים"? בתום ההקרנה לעיתונאים אמש דיווחו כאן שניים. חןחן כתב "כאריות לכבשים הוא לא ממש סרט. הוא תשדיר תעמולה של המפלגה הדמוקרטית" (שזה רע?) ודניאל הוסיף אחריו "ממש סרט משעמם". לא יודע, אני מכיר היטב את הרטוריקה הפופוליסטית של רוברט רדפורד, רטוריקה שהיא אבן יסוד של הקולנוע ההוליוודי הפסאודו-ליברלי, ומבחינה קולנועית וגם דמגוגית אני לרוב חי איתה בשלום, ואף יותר מזה. אצטרך כמובן לראות את הסרט. מי שראה אתמול מוזמן כבר להמליץ או להזהיר בהרחבה.

===========

עסקי "בופור"/"ביקור התזמורת" כבר מתישים אותי. אבל הנה עוד סיבובונצ'יק קטן על הסיפור הזה שכבר חשבתי שנסגר וכנראה עוד לא ממש. אחרי שביום שישי ג'פרי וולס חתך את "בופור" כי הוא שמע שמפיקיו פנו לאקדמיה האמריקאית כדי להלשין על "ביקור התזמורת", שלחתי אליו מייל מופתע כדי לדעת עוד פרטים. חשבתי שהוא פיצח את התעלומה, ושהוא גילה מי מאנשי "בופור" התקשר למי מאנשי האקדמיה ומה בדיוק הוא אמר לו. סיפרתי לו שזה די ביג דיל בארץ כי עד כמה שאני יודע איש מצוות "בופור" לא התקשר לאף אחד באקדמיה האמריקאית, ושעל פי מה שידוע לי, ומה שדיווחתי בבלוגי, אנשי "בופור" פנו לאקדמיה הישראלית כדי שתברר מה קורה במקרה שהסרט הנשלח נפסל, והאם יהיה אפשר לשלוח במקומו סרט חלופי. האקדמיה הישראלית, שעד אז ישבה בחיבוק ידיים ונמנעה מלהתערב בפרשה, פתאום קלטה כנראה שכשמפיקי "ביקור" מצהירים על "47 אחוזי אנגלית בלבד" יש כאן משהו נוח מדי. הדאגה של אנשי "בופור", מול חוסר האונים של האקדמיה, היתה מוצדקת. החלפנו בינינו כמה מיילים אתמול. הוא סיפר לי שמי שאמר לו שאנשי "בופור" פנו לאקדמיה האמריקאית היה אהוד בלייברג. אני עניתי לו שאלא אם בלייברג יודע משהו ספציפי שטרם פורסם, כל נושא ההלשנה הזה הוא בראש שלו. ואם כבר, אז יש מקום לשאול האם ההצהרה על 47 אחוזי האנגלית נעשתה בכנות, או שצוות "ביקור" קיווה שאיש לא ישים לב לכך שהסרט דובר אנגלית. מה שקרה בפועל הוא שאנשי "ביקור" שלחו את סרטם לאוסקר כשהם יודעים – אני משוכנע בכך – שיש סיכויים טובים שהם ייפסלו, ואחרי שזה קרה, במקום לחייך במבוכה ולהגיד "ניסינו, נתפסנו" ואז לתמוך ב"בופור" הם גם מלכלכים עליו והפכים אותו למשת"פ הראוי לקלון.
ואני מזכיר: "ביקור התזמורת" הוא סרט מקסים, שזוכה לביקורות נהדרות ויעשה חיל בקופות באמריקה, וגם יגרוף לא מעט פרסים מטעם גופים פחות פדנטיים מהאקדמיה. אבל הסיבה לאהבה המומטרת עליו היא בדיוק הסיבה לכך שהוא נפסל: הסרט באנגלית. לקהל האמריקאי העצלן קל להתחבר אליו. וזה בסדר שהוא באנגלית. האנגלית בסרט מושלמת. היא משוחקת נפלא, היא נכונה לעלילה. כל טיעון על מקומה בסרט מוצדק. אבל היא מונעת מהסרט להתמודד על פרס הסרט הזר באוסקרים (כל פרס אחר פתוח בפניו). זה הכל. בקיצור, וולס פרסם הבוקר תיקון להצהרה שלו והתנצלות בפני צוות "בופור". הפוסט הזה נותר נכון לעכשיו נטול תגובות. כנראה שחוץ מבלייברג וממני לאף אחד כבר לא אכפת. בצדק.

===============

ועל פי המודעה בסוף השבוע כבר ראו את "ביקור התזמורת" 175,000 איש, וממש כמו "כנפיים שבורות" – זוכה פרס אופיר הקודם שנקנה להפצה על ידי סוני קלאסיקס – גם הוא זכה בפסטיבל טוקיו. זה קרה אתמול. ובדיוק באותו יום הוא זכה בפרס הראשון בפסטיבל אירו-אסיה באנטליה, טורקיה. את "נודל", שפתח בשבוע שעבר את פסטיבל הקולנוע הישראלי של פוגי, ראו (על פי יחצניתו) כבר 170,000 אלף איש. אם המספר הזה אמין, זה המון לסרט הזה שהייתי בטוח שיגיע גג ל-120,000.

================

בשורות הפצה: "Redacted" של בריאן דה-פלמה נקנה להפצה בארץ על ידי סרטי אורלנדו. הסרט יקרא בעברית "מצונזר". עוד אין תאריך יציאה. ו"החיים על פי דן", עם סטיב קארל וז'ולייט בינוש, הגיע למקום השני בטבלת שוברי הקופות בסוף השבוע ויגיע לישראל לקולנוע לב בינואר.

================

זר ברכות, בשיא הכנות, לאורי קליין על זכייתו בפרס סוקולוב. שאפו, תשואות וקידה קלה של ענווה. מטעמים דרמטיים אני אוהב למקם אותי ואותו בשני מחנות שונים – הוא בבריכה האולימפית, אני בבריכת הפעוטות – ולהדגיש את הפערים בינינו בטעם, בסגנון ובתפיסת ביקורת הקולנוע כז'אנר עיתונאי, אבל בסופו של דבר זה לא יותר ממרד ילדותי נגד דמות פטריארכלית שגדלתי עליה, שהעשירה אותי ושנהניתי תמיד גם להתווכח עימה, אבל גם להחכים (וגם להתעצבן כהוגן). אמנם אחרי ק' מגיע תורו של מבקר קולנוע בר' לזכות, אבל אני חושב שבשנה הבאה צריך לדלג ישר לש', שניצר. אין עוד מבקרים בקנה המידה של קליין ושניצר, לא יעזור כמה שאנחנו – הילדים – אוהבים לזעוף נגד הסמכות שלהם.

================

הקליפ הזה, של כוכבי ערוץ 1 נלחמים בערוץ 2 כפי שרק פלמ"חניקים ותיקים יודעים לעשות, די שיעשע אותי. עצוב, כמובן, שזו הפקת המקור היחידה של הערוץ בכך-וכך שנים האחרונות. ועצוב, כמובן, שבפעם האלף מאדיר הערוץ את חשיבותו אך ורק בזכות הארכיון שלו, ולא בזכות שום תוכנית עכשווית (חוץ מ"שום, פלפל ושמן זית", שאחרי כל כך הרבה שנים באוויר הייתם מצפים שצלמיה כבר יידעו לא לרכון מעל סיר מהביל כי העדשה מתכסה אדים, אבל ברשות השידור אין גרף למידה). ובכל זאת, על הקו בין מודעות עצמית בריאה ובין הודאה בפתטיות עצמית, הסרטון הזה לכל הפחות מהנה ביותר.

=================

ועוד סרטון, הפעם עצמאי: מיכל אנסקי ושלי פדרמן מציגות – אלף ואחת שימושים לטחינת גמל משכם.

מדברים בזמן האחרון הרבה על "גל סרטי עירק", או סרטים שעוסקים במלחמה, במזרח התיכון, או בפעילות האמריקאית הצבאית והמודיעינית בעקבות אירועי 9/11. הנה 14 הסרטים שמרכיבים כרגע את הגל הזה:

"בכוח הלב". במאי: מייקל ווינטרבוטום. עכשיו בארץ.
"חקירה מעבר לקווים". במאי: גאווין הוד. עכשיו בארץ.
"בעמק האלה". במאי: פול האגיס. בישראל ב-1.11.
"הממלכה". במאי: פיטר ברג. בישראל ב-6.12
"כאריות לכבשים". במאי: רוברט רדפורד. בישראל ב-8.11
"מלחמתו של צ'רלי ווילסון". במאי: מייק ניקולס. בישראל בינואר 2008.
"רודף העפיפונים". במאי: מארק פורסטר. ייצא באמריקה ב-14.12. עוד אין תאריך בישראל.
"הקרב על חדיתא". במאי: ניק ברומפילד. עוד אין תאריכים.
"Redacted". במאי: בריאן דה-פלמה. ייצא באמריקה ב-16.11
"גרייס איננה". במאי: ג'יימס סטראוס. ייצא באמריקה ב-7.12
"Stop Loss". במאית: קימברלי פירס. ייצא באמריקה ב-28.3.2008
"Hurt Locker". במאית: קתרין ביגלו. מצטלם עכשיו בירדן. ייצא ב-2008
"Imperial Life in the Emerald City". במאי: פול גרינגראס. ייצא ב-2009
"Jawbreaker". במאי: אוליבר סטון. יצטלם ב-2008, ייצא ב-2009

הקולנוע האמריקאי בדרך כלל איטי במחאותיו. קחו, למשל, את מלחמת וייטנאם. למרות שהציבור האמריקאי התחיל להפגין נגד המלחמה כבר בסוף שנות הששים, כל מה שהוליווד הצליחה לנפק בזמן אמת זה את "הכומתות הירוקות", סרט המלחמה ההירואי והפטריוטי של ג'ון וויין (הקולנוע העצמאי הניו יורקי הגיב למלחמה, ולהשלכותיה המוסריות, קצת יותר מהר). כל מחאה פוליטית או אנטי-מלחמתית הוסוותה באמצעים מטאפוריים, וכך "מ.א.ש" התרחש בכלל בקוריאה, ורצף מערבונים אלימים ואפלים, המציגים את אמריקה ככובשת תאבת דם שלא מתחשבת באוכלוסיות מקומיות, פוענחו בביקורות כמחאה נגד מלחמת וייטנאם, מבלי שזה נאמר בפועל. רק אחרי שצבא ארצות הברית נסוג מסייגון התחיל הקולנוע להתייחס למלחמה. תחילה על ידי הצגת השלכות המלחמה ב"השיבה הביתה", "צייד הצבאים" ו"אפוקליפסה עכשיו". המחאות הברורות והנוקבות יותר הגיעו רק עשור מאוחר יותר, בחצי השני של שנות השמונים עם "פלאטון", "נולד בארבעה ביולי", "מטאל ג'אקט", "חטאי מלחמה" ו"גן השיש". מלחמת וייטנאם חוזרת, אגב, גם ב"לשרוד עד החופש" של ורנר הרצוג וב"מעבר ליקום" של ג'ולי טיימור.
אלא שהמלחמה הנוכחית בעירק מסתמנת כיוצאת דופן. ארבע שנים וחצי אחרי שהיא התחילה מתחיל הקולנוע האמריקאי להגיב למלחמה בטון מחאתי ברצף סרטים שייצאו באמריקה ובעולם בחודשים הקרובים. זה לא מקרי, בוודאי, שהמחאה הזאת מתוזמנת שנה לפני הבחירות לנשיאות וחודשים ספורים לפני הפריימריס של המפלגות הגדולות. המלחמה נתפסת כפיאסקו שיש להפסיקו לאלתר. וזו לא הפרשנות שלי, אלא בדיוק מה שאומר סקוט רודין, אחד המפיקים העצמאיים החזקים והבולטים באמריקה, שמפיק את "Stop Loss", סרטה של קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים") על מצוקותיו של חייל אמריקאי החוזר הביתה מהמלחמה בעירק. "רצינו שהסרט ייצא בדיוק בעיצומה של מערכת הבחירות האמריקאית", הוא אמר ל"ניו יורק טיימס".

כרגיל, הקולנוע התיעודי היה הראשון להגיב. מ"פרנהייט 9/11" של מייקל מור, דרך "ארמון בעירק" ו"הרוחות של אבו גרייב", שהציגו את תחושת הכאוס ואובדן השליטה, לצד מדיניות ממשלתית מעורפלת שהופכת את החיילים בשטח למעין פרטיזנים שלא ממש יודעים מי בעדם ומי נגדם, ועל מה הם בכלל נלחמים. שני סרטים חדשים, שמגיעים מהצד האלטרנטיבי של הקשת הקולנועית, מושכים כבר ביקורות מצד הימין האמריקאי. "Redacted" של בריאן דה-פלמה ו"הקרב על חדיתא" של ניק ברומפילד, מציגים בדרכי הדוקו-דרמה סיפורים אמיתיים בהם חיילים אמריקאים טבחו ואנסו אזרחים עירקיים. ברשת פוקס, המזוהה עם הימין האמריקאי, כבר תהו האם הקולנוע מסלף את ההיסטוריה בהציגו רק פשעי מלחמה, מבלי לתת קול לפעולות ההירואיות, או לפשעים של חיילי ההתנגדות העירקית.
אבל העיקר עוד לפנינו. פול האגיס, התסריטאי של "מיליון דולר בייבי" והבמאי של "התרסקות", מביא בקרוב את "בעמק האלה", בו מגלה טומי לי ג'ונס מה עשה בנו בעירק. רוברט רדפורד, אחד הבמאים הכי מעורבים פוליטית בהוליווד, ביים את "כאריות לכבשים", דרמה פוליטית-מלחמתית בה הוא מככב לצד מריל סטריפ וטום קרוז, והעוסקת בתככים המדיניים מאחורי הקלעים של המלחמה. מייק ניקולס ביים על פי תסריט של ארון סורקין את "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" עם טום הנקס, שגם עוסק בצד הפוליטי האופורטוניסטי של המלחמה. ב"גרייס איננה" הקטן והעצמאי, שכבר משך תשומת לב בינואר בפסטיבל סאנדאנס, מגלם ג'ון קיוזאק אלמן המתאבל על מות אשתו החיילת בעירק. וכדי להוכיח שהמלחמה בעירק היא אקססורי אופנתי בעונת הסתיו 2007 יצאו בימים אלה סרטים נוספים שלא עוסקים ישירות בעירק או במלחמה, אבל כן נוגעים בטריטוריות בהן לאמריקה יש אינטרסים: "הממלכה" עוסק בחקירת פיגוע התאבדות נגד אזרחים אמריקאים בערב הסעודית, ו"רודף העפיפונים" מעבד למסך את ספרו של חאלד חוסייני המתרחש באפגניסטן של ימי הטאליבן (ויש סרטים נוספים הנמצאים בשלב הצילומים, בין השאר של פול גרינגראס וקתרין ביגלו).
אלא שכדי שגל הסרטים הזה יניב תשומת לב ציבורית, פוליטית ואמנותית, הוא צריך להצליח במקום היחיד בו האמריקאים סופרים הצלחה: בקופות. ובינתיים, המצב לא טוב. "בכוח הלב", הדרמה של מייקל ווינטרבוטום עם אנג'לינה ג'ולי והעוסקת בפרשת חטיפתו והוצאתו להורג של העיתונאי דניאל פרל באפגניסטן, יצאה מוקדם יותר השנה באמריקה ויצרה אדוות שעמום ואדישות מצד הקהל. "הממלכה" יצא וזכה להצלחה מינורית בלבד, שתויגה כאכזבה. "בעמק האלה" זכה לביקורות פושרות ולמיעוט צופים. המצב הוא כזה ששנייה אחרי שכתב הקולנוע של "הניו יורק טיימס" הגיש את כתבת "היכונו לגל האנטי-מלחמתי הגדול" הוא כבר תייק כתבה נוספת התוהה "האם לציבור לא אכפת בכלל מסרטים נגד המלחמה". כדי שלסרטים האלה תהיה השפעה ציבורית יהיה עליהם לזכות בהצלחה ולבלוט באוסקרים הקרובים. כרגע, לפני שצפינו ברוב הסרטים, לא ברור האם יהיה אחד מהם יצליח בכך. אם לדווח על קיומם של כתריסר סרטים העוסקים במישרין או בעקיפין במלחמת עירק היה הגל העיתונאי הקודם, הרי שהגל הנוכחי הוא לדווח על מותם בחזית. הסרטים שכבר יצאו פשוט לא מושכים קהל, מדוּוח ב"וושינגטון פוסט", עם גיבוי מצד ה"לוס אנג'לס טיימס" ו"וראייטי" (שמוסיפים שאף דרמה עצמאית איכותית לקהל מבוגר לא מצאה קהל עד כה העונה, בלי קשר לעירק). האם זה כי הסרטים האלה פשוט לא מספיק טובים? כי השיווק שלהם כשל? או כי הקהל האמריקאי לא יודע להעריך איכות, ובמקום זאת מעדיף להפוך את הסרט הרביעי בסדרת "המסור" ללהיט?
תוספת, ראשון 12:30: גם איי.או "טוני" סקוט מה"ניו יורק טיימס" מהרהר הבוקר בנושא.

מאוד הופתעתי לקבל את גיליון "פנאי פלוס" האחרון ולראות על השער את קלארק קנט:

===============

ואפרופו אושרי כהן: ג'פרי וולס מתייצב לימינו של יאיר לפיד ויורה חץ בליבו של "בופור". זה צורב:

If I were king I would scratch Israel's Beaufort (director: Joseph Cedar). There doesn't appear to be any question that Beaufort's producers lobbied the Academy's foreign film committee on the 50% foreign-language issue that wound up disqualifying The Band's Visit. Punish the Beaufort team for playing dirty, discourage this kind of thing, etc.

================

ועוד ויה ג'פרי וולס: זה הראיון – או שמא ה"ראיון" – הראשון של אוון ווילסון מאז ניסיון ההתאבדות שלו. ואיפה הוא משודר? במיי-ספייס (שלגמרי לא במקרה נמצאת בבעלות ניוז קורפ, שבבעלותה גם אולפני פוקס, מפיקי הסרט החדש של ווס אנדרסון). דיבורים על התאבדויות אין בקטע בן החמש דקות הזה, אבל יש שיחה טרנס-אטלנטית – ווס בניו יורק, אוון בלוס אנג'לס – על צילומי הסרט "דרג'ילינג בע"מ" בהודו.

Artist on Artist: Owen Wilson and Wes Anderson

Add to My Profile | More Videos

ספיישל "סימנים של כבוד"

1. הראיון שלי עם ויגו מורטנסן (כולל שלל טעויות קופי-פייסט של עורכי וויינט, אני מתנצל בשמם).

2. בונוס מהראיון:

את התסריט (הבעייתי, יש לומר) ל"סימנים של כבוד" כתב הבריטי סטיב נייט, שכבר עסק בעולם תחתון אפלולי בלונדון בסרט "דברים יפים מלוכלכים" של סטיבן פרירס. אבל יש עוד דבר שצריך לדעת על סטיב נייט.
– ידעת שסטיב נייט, התסריטאי שלכם, הוא האיש שהמציא את השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר"?
"באמת? לא ידעתי. רק ידעתי על 'דברים יפים מלוכלכים'. וגם שיש לו מבשלת בירה משלו בתוך הבית. הוא מכין בעצמו את הבירה שלו".
– ואיך היא?
"לא רעה".

3. אם אתם הולכים לראות את הסרט, אתם מוזמנים לעיין בדיון על מוטיב השחמט מאתמול וזיכרו את המשימה שלי אליכם.

4. והנה הביקורת:
להמשך הקריאה…

גרסת הדפוס נמצאת כאן. זו הגרסה המורחבת:

החיפושית השובבה

באיחור בלתי אלגנטי הגעתי רק בשבוע שעבר להשלים פערים של סרטים שהחמצתי באחרונה והלכתי לראות את "היירספריי". מודה, הייתי סקפטי לגבי הסרט. גרסה קולנועית למיוזיקל הבימתי על פי הסרט של ג'ון ווטרס? האם לא למדנו מטעות "המפיקים"? וכך, כולי ספקות וציפיות נמוכות הלכתי לסרט ו… קרקפתי הועפה אל תקרת האולם. איזה סרט מבדר, מהנה, משעשע. כמה חן היפראקטיבי, המסתיר בחובו גם ביקורת חברתית ותיעוד ביקורתי של ההיסטוריה האמריקאית. הסרט הזה בידר אותי כהוגן. פתאום הבנתי למה הסרט הזה הרתיע אותי לפני הצפייה בו. חשבתי שיהיה מדובר במוצר קאמפי, טוויסט-על-טוויסט לחובבי ג'ון ווטרס, קריצה משולשת למוקירי דיוויין, והאמת שהפוסט-מודרניזם של שנות השמונים כבר קצת מעייף אותי. אבל ביושבי בסרט קלטתי מה סוד קסמו: זה סרט לילדות בנות 13. אם היתה לי ילדה בגיל הזה הייתי מדלג הביתה, כמו ג'ון טרבולטה בחליפת המשמנים שלו, שולף אותה מהמיטה ורץ איתה להצגה השנייה, שם היינו רוקדים בין הכסאות.

זאק אפרון ב"היירספריי"

למחרת, מעשה שטן, אני קורא את הידיעה הבאה: המיוזיקל החדש "מעבר ליקום" הפך ללהיט לא להמשך הקריאה…

תוספת:
למה אף אחד לא מספר לי שג'ון לנדיס מגיע בשבוע הבא ארצה? ביום חמישי, 1.11, יוקרן בסינמטק הסרט התיעודי שלו על דון ריקלס, "מר חום" (הישר מפסטיבל ניו יורק), ולנדיס – כך אני מבין – יהיה נוכח בהקרנה. הללויה. מדובר בבמאי אהוב עליי עד מאוד. כן, כולל "השוטר מבברלי הילס 3".
(נחמד. אני העליתי את העדכון ב-13:30. בוויינט העלו על זה ידיעה ב-15:50 תחת הלוגו "פרסום ראשון". חמודים).

על שח ועל אשך

היום ב"פנאי פלוס": ראיון טלפוני קטן שערכתי עם ויגו מורטנסן, שמככב ממחר ב"סימנים של כבוד" המופתי של דיוויד קרוננברג, בו הוא מדבר על סצינת קרב הסכינים בעירום מהסרט, שהיא אולי אחת הסצינות המדהימות ביותר שנראו השנה בקולנוע. אני גם שואל אותו על ההומאז' לנבוקוב בשם הדמות שלו, ניקולאי לוז'ין, והוא עונה שעבור קרוננברג כל הסרט הוא מעין "משחק שחמט אלים". כשאני מצויד במידע הזה הלכתי לראות את הסרט פעם שניה, בחיפוש אחר מוטיבים נוספים מעולם השח. ואכן מצאתי: מלבד העובדה שמדובר בחייל שמנסה להביס מלך, והשימוש בעיצוב המרבה בשימוש בשחור ולבן, הבחנתי שהשוטים הראשונים של הסרט מתבססים על תנמועות מצלמה ישרות לחלוטין. לא אובחנה תנועת מצלמה מעגלית. אפילו השוט הראשון יוצא דופן: הוא מתחיל כשוט גבוה ממרומי קריין, ואז הוא נע הצידה ואז למטה באלכסון ומגיע לדלת הכניסה של מספרה תורכית בה מתרחשת סצינת הפתיחה. האם זה בראשי או שהמצלמה נעה בצורת תנועת הפרש על לוח השח? אחרי כמה דקות הסרט סחף אותי לתוכו – הצפייה השנייה בו מעולה לא פחות מהראשונה, ומאפשרת עיון בדקויות הבימוי המבריקות של קרוננברג – וכך הזנחתי את המעקב אחר ביסוס התזה הזאת. לכן, אם אתם הולכים לראות את "סימנים של כבוד", אנא דווחו לי: האם יש תנועות מצלמה מעגליות בסרט, או שאכן המצלמה נעה רק בקווים ישרים וזוויתיים, כמו כלי משחק על לוח השח?
אך יש יותר: שמו של מורטנסן בסרט הוא ניקולאי לוז'ין, לא אלכסנדר לוז'ין כמו בספר "הגנת לוז'ין" של נבוקוב, ואני מניח שהניקולאי הוא איזכור לסיינט ניקולאס, הקדוש השומר על הזונות ועל התינוקות, והאיש שעליו מבוססת דמותו האגדתית של סנטה קלאוס (ו"סימנים של כבוד" מתרחש בימי חג המולד, ועוסק בזונות ובתינוקת בת יומה). בקיצור, למרות שהסרט פחות טוב מ"היסטוריה של אלימות" הגאוני, ומבוסס על תסריט חלש יותר, זהו עדיין סרט אדיר, ובמידה מסוימת גם יצירה אחות ל"היסטוריה של אלימות", עם מבנה תסריטאי דומה, ועם דמות ראשית שמתכתבת עם הדמות שגילם מורטנסן ב"היסטוריה". סרט מצוין.

וורד-אפ

מחר ב-9:00 יתקיים במכללת אפקה כנס וורד-קאמפ. אם אתם בלוגרים, או אם אתם שוקלים להקיןם בלוג, הכנס הזה ינסה לשכנע אתכם להשתמש בפלטפורמת הבלוגים וורד-פרס, המבוססת על קוד פתוח, היא חינם לחלוטין, נוחה להפליא, ובעיקר: מאםשרת לכם להשתחרר ממכלאות הבלוגים של ישראבלוג, תפוז, בלוגלי וקפה דה-מרקר. הבלוג שלי משתמש באחת התבניות של וורד-פרס, ומשום כך הוזמנתי להשתתף בכנס מחר בפאנל שיתחיל ב-11:55, בו ידברו כמה בלוגרים שמגיעים מצד התוכן, לא הטכנולוגיה, על העבודה עם תוכנת וורד-פרס. אהוד קינן, שעזר לי בהקמת הבלוג, ינחה את הפאנל, ואני אשב שם על תקן הקוף המאולף שיוכיח לקהל שכל אחד יכול להשתלט על התוכנה. ויהיו שם עוד שפע דוברים נוספים לאורך היום כולו. תוכנית הכנס נמצאת כאן. ההשתתפות חינם, אבל דורשת הרשמה.

אנדרו סאריס אומר שזה הסרט הגדול ביותר בכל הזמנים

סמנו בלוח המשדרים שלכם: "מדאם דה" של מקס אופולס מ-1953, יוקרן ביום שישי ב-22:00 בערוץ יס 3. כשהסרט יצא במרץ השנה להקרנות חוזרות בניו יורק, בעותק 35 מ"מ מחודש, כתב עליו אנדרו סאריס ב"ניו יורק אובזרבר" כך:

When people have asked me to name the greatest film of all time—in my humble opinion, of course—my instant answer has been unvarying for the past 30 years or so: Max Ophüls’ Madame de … (1953).

If you’ve never seen this masterpiece, now is your chance—and even if you have, a second or third viewing is strongly recommended.

Curiously, I’ve had a much harder time convincing my students in film class of the “greatness” of Ophüls and Madame de …. It may partly be a generation gap, and partly the youthful suspicion of romanticism in some of its less cynical guises. Then again, even among my contemporaries, I have become notorious over the years for my ecstatic—to the point of orgasmic—addiction to camera movement as an expression of the tyranny of time in the drama of human life.

המחלקה תעבור לדום ותגיד אקשן

בסוף השבוע יוקרן בטרום בכורה הסרט "בעמק האלה" של פול האגיס. אחת הדמויות בסרט, חייל בצבא ארצות הברית שמוצב בעירק, מצלמת בטלפון הסלולרי שלה את הפעילות המבצעית השוטפת, ולוכד בעדשה כמה רגעים הרי אסון. בשבת בערוץ 8 ישודר הסרט "שלום פלוגה א'", המבוסס על צילומים שביצע הבמאי יניב ברמן במצלמתו הפרטית תוך כדי שירות מילואים בשטחים. התוצאה נראית מבעיתה בתחילה: זה נראה כמו שילוב בין סרט מלחמה לסרט אימה סופר-ריאליסטי, הציפייה היא שמשהו איום עומד לקרות.

קראתם סרט טוב לאחרונה?

האתר הזה, של חברת Paramount Vantage הוא אחד הדברים המופלאים שראיתי כבר הרבה זמן. מטרתו לקדם את סרטי החברה – זרוע סרטי האיכות של אולפני פרמאונט – בקרב מצביעי האוסקר והגילדות השונות. וכך תמצאו שם מיני-אתרים ל"בכוח הלב", "רודף העפיפונים", "דם יישפך" של פול תומס אנדרסון, "מרגו בחתונה" של נוח באומבך ו"Into the Wild" של שון פן. לכל הסרטים, חוץ מזה של אנדרסון, יש את התסריט המלא בקובץ PDF, ולכל הסרטים (חוץ מ"מרגו") יש גם את הפסקול המלא. את הפסקול של "בכוח הלב" הלחינה מולי ניימן, הבת של מייקל ניימן. את הפסקול של "רודף העפיפונים" הלחין אלברטו איגלסיאס, מלחינו הקבוע של פדרו אלמודובר. ואת הפסקול לסרט של שון פן הלחינו אדי ודר ומייקל ברוק. שיריו של אדי ודר נמצאים גם הם להאזנה במלואם באתר. תלמידי התסריטאות שלי: שימו לב לתסריטים, אחד מהם עשוי לצוץ בעבודת סוף הסמסטר.

לאן נעלם ג'ון סטיוארט?

ומי שמחפש כאן את התוכנית היומית של "הדיילי שואו" וסטיבן קולבר: התוכניות יצאו לחופשה בת שבוע. הן יחזרו ביום שני הקרוב, כלומר שמיום שלישי הבא (30.10) הן גם יחזרו לכאן. ובינתיים: הנה סטיבן קולבר מתארח ביום ראשון השבוע אצל טים ראסרט ב"פגוש את העיתונות" לראיון לא ממש מצחיק.

אם עד עכשיו הכיסוי של פסילת "ביקור התזמורת" מהאוסקרים בתקשורת האמריקאית היה מרוכז ברובו בבלוגים אינטרנטיים, אתמול זכה הסיפור לכיסוי הגדול והאוהד ביותר שלו מטעם התקשורת האמריקאית המיינסטרימית: פטריק גולדסטין, שמפרסם מדי יום שלישי ב"לוס אנג'לס טיימס" את המדור "התמונה הגדולה", יוצא במתקפה נגד האקדמיה האמריקאית ותקנונה בעקבות פסילת סרטו של ערן קולירין. הטקסט המלא נמצא כאן.

הטור מתחיל כך: "יש לי עצה לאקדמיה האמריקאית: קחו את 44 העמודים של ספר התקנון שלכם, העיפו אותם מהחלון ותתחילו מהתחלה".
"ב-2005 האקדמיה פסלה את 'מחבואים', אחד הסרטים הכי מהוללים של אותה שנה, מהסיבה שהסרט נשלח על ידי אסטריה אבל הכיל דיאלוג בצרפתית. ב-2004 פסלה האקדמיה את 'מריה הלבנה', נציג קולומביה, כי לא היה בו מספיק ספרדית. הקורבן השנה הוא 'ביקור התזמורת' סרט ישראלי שגרף את פרסי אופיר וזכה לכבוד בפסטיבלים בכל העולם… הטון של הסרט אירוני ומחמם לב, אבל מבלי לגלוש לסנטימנטליות ומובילה אותו הופעה נהדרת של ששון גבאי, שמפגין את הסטואיות מלאת הנשמה של באסטר קיטון".

מארק ג'ונסון, יו"ר ועדת הבחירה לסרט הזר אומר לגולדסטין:

"You have to remember, it's called best foreign-language film, not best foreign film," says Johnson, a respected Hollywood producer. "I'm heartbroken, because I loved the movie. But there wasn't a single person on our committee that disagreed with the decision. If we accepted this film just because we liked it so much, the rules wouldn't mean anything at all."

ועיניו של מפיק הסרט, אהוד בלייברג, התמלאו דמעות כשהוא דיבר עם גולדסטין על הנושא:

The film's producer, Ehud Bleiberg, broke down in tears when we spoke about the academy decision. "This is a tragedy, especially for the filmmaker, who made this film for everybody,"' he said. "We were just banned from the film festival in Abu Dhabi simply because we were an Israeli film. Now we've been banned from this Oscar category because they say our movie has too much English. It's almost Kafkaesque, to have a movie judged not on its art, but by a stopwatch."

He stopped to compose himself. "How does the academy think that Israelis and Egyptians can talk to each other? Should they only talk with weapons?"

Bleiberg said that while the Israeli academy has submitted a backup entry, many of its members are infuriated by the U.S. academy's decision. "They feel as if they've been slapped in the face. It won eight of our 12 film award prizes — best film, director, screenplay, lead actor and actress. To have the rest of the world only hear about our country when it comes to war and strife, and then have this beautiful, optimistic film rejected, is a terrible blow for everyone."

It's also a huge blow for the film's commercial reach. Eighty percent of the box-office returns for the German film "The Lives of Others" came after it won the Oscar for best foreign-language film this past February.

וגולדסטין חושף, לתדהמתו, שרק איש אחד צפה בסרט לפני הפסילה: ג'ונסון עצמו

But much to my shock, Johnson told me he was the only person on the committee who actually watched the movie. It was simply judged by a stopwatch. Filmmakers often complain that conservative ideologues attack Hollywood movies for being unpatriotic without bothering to see the films — as has just happened with "Rendition" — yet an august body of academy filmmakers rejected Israel's most decorated film without bothering to see it.

I give academy executive director Bruce Davis credit for his willingness to get on the phone and defend the decision. But he was dismissive of my concerns. "Seeing the film really isn't essential," he said. "Out of 60 or more foreign-language entries, there are probably a dozen that had eligibility questions. No one has the time to watch every movie where there's an issue. It doesn't matter whether this was a wonderful film. This film didn't come close to meeting the criteria, so it's out."

Rules are rules, but something's wrong when an organization devoted to celebrating the greatness of cinema is making its decisions, as Sony Classics co-chief Michael Barker put it, "based on mathematics instead of art." Davis, who also makes the point that the film is still eligible in other Oscar categories including best picture, believes I'm the one being arbitrary by putting a film's value ahead of the academy's rules. But it's the academy that has put itself in an indefensible position by devising rules that are needlessly arbitrary.

A rule decreeing that foreign films have to be "predominantly in a non-English language" is a rule showing its age. Already the common business language, English is quickly becoming a common language of cinema as well, especially as local productions try to reach a global audience. Even worse, by overruling a selection made by a respected group of filmmakers in the film's country of origin, the academy allows itself to be viewed as another arrogant American institution that insists on having the rest of the world play by its rules.

שביתה, חברים, שביתה

בניגוד למה שכתבתי כאן לפני כמה ימים, מתברר ששביתת התסריטאים בהוליווד עדיין לא ירדה מהפרק. התסריטאים אמנם השיגו יתרון מסוים כשהצליחו לאלץ את האולפנים והרשתות לוותר על דרישתם הדרקונית לבטל את חלוקת התמלוגים על הפצת סרטים וסדרות בדי.וי.די, אבל עדיין נותרו מספיק נושאים על שולחן המו"מ שאם לא ייענו עד 1 בנובמבר עשויים לגרור שביתה במהלך אותו חודש. קרייג מייזין, התסריטאי של סרטי "מת לצעוק", עוקב אחר העסק בבלוג שלו. הנה, לדוגמה, הפוסט שלו משבת. וניקי פינק מוסיפה פרט מפתיע: יש לא מעט ראשי רשתות שידור שדווקא יקבלו בשמחה שביתה ברגע זה, כי זה יציל להם החיים. עונת שידורי הסתיו, היא מדווחת, זוכה לרייטינג איום, הסדרות החדשות לא תופסות, והסדרות שכן מצליחות (כמו "Pushing Daisies") כל כך יקרות שהן מכניסות את הרשתות לגירעון. בינתיים רק סדרה אחת כבר עפה מלוח השידורים, "Viva Laughlin" של יו ג'קמן, וראשי הרשתות מקווים (לפחות חלקם) שאם תפרוץ שביתה זה יעזור להם פשוט לבטל את כל הסדרות האלה, לסגור את ההפקות לתקופת השביתה ולהתארגן מחדש.

שריפה, אחים, שריפה

ובינתיים, העסק בוער. זו לא מטאפורה: כל דרום קליפורניה עולה באש. מאיזור מליבו בצפון לוס אנג'לס ועד סן דייגו בדרום. יותר מרבע מיליון איש נמלטו מאיזור סן דייגו. שריפת היערות העצומה מתקרבת לגן החיות של סו דייגו, וחלק מהחיות כבר פונו משם. והמצב רק עומד להחמיר: תנאי מזג האוויר כבר גרמו לכבאים, לחזאים ולמושל שוורצנגר לכנות את זה כ"סופה מושלמת", בה יותר מדי תנאים שליליים – רוחות חמות במהירות של הוריקן ואדמה יבשה אחרי חודשים של בצורת – חוברים יחד ליצירת גל שריפות שרק מתחזק.
מה שעשוי לגרום ללא מעט מהמפיקים שאמורים לעסוק בעונת השידורים, סרטי קולנוע או מו"מ עם התסריטאים להתמקד בימים הקרובים דווקא בבתיהם: אחד האיזורים שנפגעו במליבו הוא האיזור בו גרים מיטב עשירי אמריקה. למעשה, השריפה פרצה בשבת שעות אחרי שעשירי הוליווד, בראשות רון מאייר נשיא אולפני יוניברסל, ערכו אירוע התרמה למען ברק אובמה, המתמודד לנשיאות. הבתים של דיוויד גפן, ג'פרי קצנברג ואיש ההיי-טק לארי אליסון נמצאים באיזור. גם בריטני ספירס וליאונרדו דיקפריו בדיוק קנו בשבועות שעבר אחוזות חדשות במליבו. דיקפריו שילם על שלו 6.3 מיליון דולר, והוא יגור ליד בראד פיט ואנג'לינה ג'וני, סינדי קרופורד ובראד גארט (האח מ"כולם אוהבים את ריימונד"). בריטני שילמה 9.3 מיליון דולר. הנה הדיווח המתעדכן של ניקי פינק. הנה הדיווח של תחנת איי.בי.סי המקומית. הנה סי.אן.אן.

ויה ניקי פינק: כבאי עומד על גג ביתו של ג'פרי קצנברג במליבו, מתיז קצף כדי למנוע מהמבנה לעלות באש

ויה סי.אן.אן: ככה נראה איזור דרום קליפורניה בתמונת לוויין

התיקנים

ואחרי שהוליווד תישרף כליל מי ישרוד? הג'וקים. הנה ג'יימי סטיוארט בפרק הרביעי והאחרון של דיווחיו מפסטיבל ניו יורק. הפעם בכיכובו של ג'ון לנדיס וג'וקים שמזכירים את ווילם דפו, בריאן דה פלמה ואורחים נוספים מהפסטיבל. ארבע דקות אחרונות עד השנה הבאה. לצפייה בסרט. להורדת הסרט.