ביום שישי התפלא ג'פרי וולס איך זה ש"וראייטי" עוד לא כתבו כלום על הפסילה של "ביקור התזמורת", ואיך זה ש"אינדי-ווייר" מדווחים על הפסילה עדיין כמעין שמועה. סשה סטון כתבה גם היא על הפסילה. בהמשך אותו יום כבר עלתה הידיעה של עלי ג'פאר ב"וראייטי".
=========
הדבר המעניין באתר האוסקרים של סשה סטון – אלופה בתחזיות אוסקרים – הוא שברשימת הסרטים שהיא הימרה שיגיעו לחמישיה בקטגוריית הסרט הזר היא בכלל לא כללה את "ביקור התזמורת". האם כי היא לא ראתה אותו, או כי האמינה שאין לו סיכוי? הרשימה המצומצמת, הכוללת ששה סרטים, שהיא מהמרת עליה נכון ליום שישי היא "ימים של אפלה" מקנדה (דניס ארקן), "4 חודשים, 3 שבועות" מרומניה, "פרספוליס" מצרפת, "בית יתומים" מספרד, "זהירות, תשוקה" מטייוואן (אנג לי), ו"אשה אלמונית" מאיטליה (ג'וזפה טורנטורה). ביום שבת בלילה היא כבר הסירה את שמו של "ביקור התזמורת" מטור הצד בדף הראשי באתרה, בו מופיעים שמות כל נציגי המדינות.
=========
הדבר המדהים מבחינתי בכל הסיפור הזה הוא שכל מה שאמרתי שיקרה, אכן קרה. היו כאלה שטענו בתגובות שפעלתי למען "בופור", כי אהבתי אותו יותר. ואכן, אני אוהב את "בופור" יותר. זה לא סוד. הכל בבלוג הזה מאוד שקוף. אבל זה אידיוטי, כי הרי בעצמי אמרתי אחרי טלורייד שעם תגובות כאלה נדמה שבפעם הראשונה מגיע סרט ישראלי לאוסקרים כשהוא במצב של יתרון – תקשורתי לפחות – על פני לא מעט ממתחריו.
את השאלה האם "ביקור התזמורת" מכיל מספיק שפה זרה כדי שיעמוד בתקנוני האוסקר העליתי בפעם הראשונה ב-26 במאי, אחרי שקראתי ביקורת על הסרט שהגדירה אותו כסרט באנגלית. ב-8 ביוני, אחרי שראיתי את הסרט בפעם הראשונה כתבתי כך:
אני לא סמכות לענייני פרוטוקולי האוסקר, אבל בעניין השפה הזרה נדמה לי שלא צריכה להיות בעיה ל”ביקור התזמורת”. יש בסרט מספיק עברית וערבית כדי להיחשב “סרט בשפה זרה” למטרות האוסקר. רצוי, כמובן, שמישהו מוסמך ממני יבדוק את הנושא.
והאם מישהו מוסמך ממני בדק את הנושא הזה? לא. למה? ככה. לא, אני רציני: למה?
הבלגן התחיל ב-9 באוגוסט, לפני חודשיים. לא. סליחה, טעות. הבלגן התחיל ביולי 2004. לפני שלוש שנים. אז כתבתי ב"העיר" על האקדמיה והתחלתי למעשה את הקמפיין שלי לגרום להם לשנות את האופן בו מתנהלת ההצבעה ובו בוחרים סרטים לייצוג המדינה באוסקר. האקדמיה עובדת במסווה של התחסדות וצביעות: מצד אחד הם טוענים שהנציגות באוסקרים הם הביי-פרודקט של בחירת הסרט הטוב ולא המטרה עצמה, כאשר בפועל הקולנוענים המועמדים משתוקקים בלהט לנסוע לאוסקרים. כלומר, האקדמיה כלל לא מסונכרנת עם הקולנוענים אותה היא מייצגת. ואכן, מאז 2004 כל מה שאמרתי שיקרה קרה, כשהשנתיים האחרונות הם השיא: זו השנה השניה ברציפות שטקס האקדמיה הישראלית מסתיים בשפיכות דמים. בשנה שעברה זה היה "אביבה אהובתי" נגד "אדמה משוגעת", והשנה זה "ביקור התזמורת" נגד "בופור". ב-2004, למרבה האירוניה, המלחמה היתה בין יוסף סידר ואבי נשר. סידר זכה, נשר הושפל. שלוש שנים אחרי, ועכשיו סידר הוא האבי נשר החדש. בעוד שלוש שנים, ערן קולירין?
וכל זה למה? כי האקדמיה, בראשות מארק רוזנבאום, ותחת ועד מנהל עצל ומיושן, חושבת שהיא לא יותר מצינור חלול, שאין לה אחריות לניהול התקין של הליך הבחירה, ומרגע שנבחר סרט לתפקיד שגריר ישראל באוסקר היא מאמינה שאין לה שום אחריות עליו. האחריות היחידה, לטענתם, היא של המפיקים. תראו לי מפיק אחד שיגיד מיוזמתו שהסרט שלו לא עומד בתקנון.
ביומיים האחרונים מתנהל כאן ובשאר כלי התקשורת קמפיין נגד מפיקי "בופור" שלכאורה "הלשינו" על "ביקור התזמורת" לאקדמיה. אני מניח שנציגי "ביקור התזמורת" מנהלים עכשיו את קמפיין ההשחרה הזה, כדי להסיר את האחריות מכתפיהם. העניין פשוט בהרבה: האמריקאים חיים בחרדת מוות מפני תביעות משפטיות, לכן תקנונים הם עניין סופי ומוחלט עבורם. בישראל לא. עניין של מנטליות. אם "ביקור התזמורת" היה זוכה באוסקר מישהו מהמפסידים היה תובע את האקדמיה לדין. "ביקור התזמורת" לא עומד בתקנון, כך הם קבעו. זה לא ניתן למיקוח, זו עובדה. מישהו שם ישב וספר. הם ניסחו את התקנון, הם בדקו: לא עומד. כלומר, כל מה שאלה שמאשימים את "בופור" (ואותי) בהלשנה רוצים להגיד הוא: קיווינו שהם לא ישימו לב. שזה טיעון חזק ומדהים בטפשותו. אני מדמיין את עיתונות הספורט המקומית מסקרת אירוע של התאחדות האיגרוף שולחת מתאגרף במשקל 200 קילו לאליפות העולם באיגרוף במשקל זבוב. ומאמן של מתאגרף אחר אומר: אממממ… אולי כדאי שמישהו ישקול אותו קודם, לפני שהוא נשלח? וההתאחדות תענה משהו שבין "הוא שקל את עצמו ואמר שזה בסדר" ובין "נו, בחייך, מי ישים לב". מה שהאקדמיה הישראלית עשתה זו חלמאות. זה הכל.
אלה שבאים עכשיו בטענות ל"בופור" לא קולטים שאת עובדת הכללת האנגלית בסרט וכמותה, אי אפשר להסתיר. גם אם, נגיד, דממה תקשורתית ישראלית היתה, נגיד, מסיחה את דעת האקדמיה. ונגיד שחברי הוועדה הצופה בסרטים הזרים אכן לא היו שמים לב לכך שהסרט מכיל יותר מ-50 אחוז אנגלית. ונגיד ש"ביקור התזמורת" היה מגיע לשלב השורט-ליסט של תשעת הסרטים מתוכם ייבחרו החמישה בהקרנות חוזרות. האם אחד מנציגי 51 המדינות האחרות לא היה מבקש מהאקדמיה לבדוק האם הסרט עומד בתקנון? (ובשלב הזה, אי שם בתחילת ינואר, אם היה נפסל, לא היו מאפשרים לישראל לשלוח סרט חלופי). ונגיד, שגם כאן השגחה עליונה היתה עומדת לצידנו ובאמת איש לא היה מבחין, והסרט היה זוכה באוסקר. האם לא היה קם מתישהו, אי שם בעתיד, מישהו שיגיד: רגע, הסרט בכלל לא עומד בתקנון. ואז היה נדרש הבמאי להחזיר את הפרס (אם מחזירים מדליות מהאולימפיאדה שבע שנים אחרי הזכייה, בוודאי שגם אוסקרים אפשר לקחת חזרה). בקיצור: כל הברדק הזה היה נמנע אם מישהו באקדמיה הישראלית היה בודק כבר לפני ארבעה חודשים מה מינון האנגלית מול העברית. במקרה כזה האקדמיה היתה צריכה להגיד: "ביקור התזמורת" יכול להיות הסרט הטוב של השנה, אבל הוא לא יכול לנסוע לאוסקרים. על הנציגות לאוסקרים נקיים הצבעה נפרדת.
וזה הסינדרום הישראלי: דווקא ברגעים הכי טובים, קורים דברים איומים. זו הרי שנה מופלאה מבחינה יצירתית, עם שני סרטים שאני מעריך שהיו יכולים להגיע לחמישיה, אבל במקום חגיגות יש כאן מלחמה. בגלל ביורוקרטיה, עצלנות, חפפנות ואשכרה רוע לב, יש סיכוי לדפוק את זה.
תומכי "ביקור התזמורת" טענו נגדי בתגובות, כבר מזמן, שהכי נכון שהסרט הטוב של השנה ייסע לאוסקרים (למרבה האירוניה, זה בדיוק מה שמחנה "מדורת השבט" טען נגדי כשכתבתי ב-2004 של"הכלה הסורית", "סוף העולם שמאלה" ו"ללכת על המים" יש סיכויים טובים משלו באוסקר האמריקאי). אני טענתי שעבור לא מעט מצביעים הבחירה היא לאו דווקא מה הסרט הכי טוב, אלא איזה סרט יש לו הכי הרבה סיכויים באוסקר. ועל כך ענו לי בתגובות שאני מקשקש וממציא. והנה, מגיע גואל פינטו ב"הארץ" ביום שישי ומצטט תגובות של חברי אקדמיה שמודים שהצביעו ל"ביקור" כי האמינו שלו הסיכויים הכי טובים באוסקר, ואם היו אומרים להם שהוא לא עומד בתקנון היו מצביעים למישהו אחר. הם אמרו את זה כדי לעשות דה-לגיטימציה לשליחה של "בופור", אבל בדרך הם איששו את מה שטענתי כל השנים האלה: שיקולים זרים עומדים על הפרק. לכן חובה לפצל את הבחירה לשתי קטגוריות נפרדות.
ואלה שמוחים נגד הנסיעה של "בופור" (אם הוא בכלל יספיק לעמוד בדד-ליין שהאקדמיה האמריקאית הציבה לו), אני מחזיר אתכם ל-9 באוגוסט. אילנה שרון אמרה את זה כאן מפורשות: "במידה ויתברר בדיעבד, כי הסרט הנבחר אינו עומד בתקנון ונפסל ע”י האקדמיה האמריקאית יישלח הסרט שקיבל את מספר הקולות הרב ביותר, במקום השני". אלא שחברי האקדמיה בישראל הם ללא ספק אנשים קצרי ראייה שהאמינו שיהיה בסדר, ולא ייפסל, ו"ששש… אל תכתוב על זה כלום, כדי שהאמריקאים לא ישמעו על זה ולא ישימו לב". ואז מי אשם בפסילה? האקדמיה? לא, הבלוגר. ברור.
ואני שוב אומר, המפיקים עובדים כאן בקוצר-רואי מופלא. אלה שמרביצים עכשיו יחטפו בשנה הבאה, וההפך. למה? כי לא חושבים על העתיד ולא מגבים בחוקים את מה שעשוי לקרות. הרי אותו אהוד בלייברג מ"ביקור התזמורת" יביא בשנה הבאה את "אדם בן כלב". לקטגוריית הסרט הזר בוודאי שהוא לא יכול להישלח, כי הסרט דובר אנגלית. בלייברג ינסה לדחוף אותו למועמדויות הרגילות באוסקר האמריקאי. אבל על פי שיטת הבחירה הנוכחית זה אומר שגם בכלל אין לו טעם לשלוח את הסרט לאקדמיה הישראלית. והאם האקדמיה הישראלית בכלל תהיה מוכנה לקבל סרט באנגלית? יש תקנון ישראלי בנושא? ומה יעשה איתן אבן, חבר הנהלת האקדמיה, עם "הבוגד הקטן" שלו, שדובר אנגלית? וכדאי שגם אבן וגם בלייברג יבקשו מהר מלין רות ופול שריידר, ומג'ף גולדבלום ומאלפרד מולינה, שיעלו ארצה, כי אחרת הם כלל לא יהיו רשאים להיות מועמדים לאופיר בישראל.
פינת הקולנוע שלי בקשת, 21 בספטמבר 2007
כששמעתי ביום חמישי אחרי הצהריים על הפסילה באמת שנכנסתי לדכאון. גם אני נסחפתי באופוריה. גם אני האמנתי של"ביקור" יש סיכוי. ובעוד את ערן קולירין אני לא מכיר – אם כי את כשרונו אני אוהד עוד מאז "המסע האחרוך" שכה חיבבתי – עם אילון רצ'קובסקי ועם קובי גל-רדאי אני סוג-של מיודד (ככל שמבקרים ומפיקים יכולים להיות סוג-של מיודדים), ואת פועלו של יוסי עוזרד אני מעריך. והם יודעים את זה כי יצא לי להגיד להם את זה באופן אישי וגם באופן עיתונאי. ואת הישגיהם המופלאים של החבורה הזאת השנה שיבחתי כאן חזור ושבח. אבל, למרות המועמדות באקדמיה האירופית והמועמדות שאני מעריך שעוד תגיע בגלובוס הזהב וההצלחה בפסטיבלים ו-400,000 הצופים שאני מעריך שהסרט יביא אליו באמריקה כשייצא, עדיין אי אפשר להימנע מהעובדה הנורא יבשה: הסרט לא עמד בתקנון. זה הכל. ויודעים מה, אם יורשה לי לנחש, יש לי גם תחושה שהם ידעו את זה.
ולקולנוענים, אם אתם להוטים לאוסקר: בפעם הבאה שידברו ערבים וישראלים ביניהם בצרפתית.
==========
עמוד הקלון:
חברי הוועד המנהל של האקדמיה:
מרק רוזנבאום – יו"ר, איתן אבן, גידי אורשר, נפתלי אלטר, עו"ד דורלי אלמגור, מוסקו אלקלעי, עמי אמיר, יורם גולן, מנחם גולן, דוד גורפינקל, יונה ויזנטל, דניאל לפין, יוסי מולה, עו"ד גבי מיכאלי, אייל מלובן, יוסי משולם, גאולה נוני, רו"ח עמוס פרושן, ישראל רינגל, כתריאל שחורי, ריקי שלח, איתי קן-תור.
==========
די. ממשיכים הלאה, לפחות עד העדכון הבא. הפוסט הבא יהיה כבר על עניינים אחרים.
תגובות אחרונות