25 מאי 2006 | 10:48 ~ 48 תגובות | תגובות פייסבוק

The Herem

קריאה מודרכת
זה המכתב שנשלח השבוע לגידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע

שלום רב,

    הנדון: ביקורת על סרטים חדשים

בהמשך לשיחתנו הריני להודיעך כדלקמן:

מאחר וניסיונותינו להגיע להסכמה עם המדיות השונות בדבר דחיית הביקורות על סרטים חדשים במספר ימים, עד לאחר סוף השבוע הראשון להקרנתם – לא עלו יפה;
ומאחר ולא נוכל להסכים להגיש לכם במו ידנו את הכלי באמצעותו נפגע ענף הקולנוע, הוחלט כי להקרנות המוקדמות יוזמנו עיתונאים שאינם מבקרי קולנוע. מבקרי קולנוע שיסכימו להסדר המבוקש על ידנו, ימשיכו גם הם להיות מוזמנים להקרנות המוקדמות.
לא תתאפשר כניסה להקרנות המוקדמות למבקרים שלא יסכימו להסכם המבוקש.

בכבוד רב
התאחדות ענף הקולנוע

אוקיי, הנה השאלה הכי מתבקשת: מי חתום על המכתב הזה? זה מכתב ללא איש מאחוריו. מי החליט? מי קבע? מי מחרים? ובכלל, מה זה "התאחדות ענף הקולנוע"? את מי הם מאחדים?
פה העסק נהיה ממש ביזארי: התאחדות ענף הקולנוע מאגדת את בעלי בתי הקולנוע, ואגב – לא את כל בעלי בתי הקולנוע. ואילו מי שמחרים את המבקרים, ומי שאחראי על כל תחום השיווק, יחסי הציבור והפרסום הם המפיצים. צריך להבין: חברות ההפצה (distributors) וחברות ניהול בתי הקולנוע (exhibitors) הן לא אותן חברות. אבל הן כן, ברוב המקרים, בבעלות אותם אנשים, לרוב תחת מטריית על של חברה-אם. למשל: בבעלות חברת ת.י אחזקות יש שלוש חברות אחיות השולטות בכל נתיבי ההפצה וההצגה של סרטיהם – פורום פילם היא חברת הפצה לקולנוע ולדי.וי.די, תאטראות ישראל היא הבעלים של רשת רב חן, וענק הווידיאו היא רשת ספריות די.וי.די (שהתמזגה באחרונה עם בלוקבאסטר, שהיתה המתחרה היחידה שלה בפריסה ארצית).
במילים אחרות, בעולם בריא, בו האחראי על ההגבלים העסקיים ממלא את יעודו ודואג להפרדת רשויות, להתאחדות ענף הקולנוע לא יכולה להיות שום נגיעה לענייני הקרנות המבקרים. יקימו נא המפיצים התאחדות משלהם, עם מנכ"ל שחי במאה ה-21, וינסו הם להעביר דרישה כזאת. משיחה עם כמה מפיצים, שאינם פורום פילם, מתברר שמפיצי הקולנוע בכלל לא מאוחדים סביב הסוגייה הזאת. מה שכן, לממונה על ההגבלים יש עכשיו אקדח מעשן ביד, בדמות המכתב הזה, שמוכיח שלמרות שמדובר בחברות שונות, למעשה אין הפרדה ניהולית ביניהן, ויש כאן חשד רב לכאורה למונופול, דואופול או קרטל.

מה זה אומר בפועל? ש"אות משמיים" ייצא בארץ ללא הקרנות עיתונאים? הוא היה יוצא בארץ ללא הקרנות מוקדמות גם בלי החרם. זה עניין של פוקס, ולא של מטלון. הסרט "בעקבות האהבה" של סרטי שפירא, בינתיים מוקרן למבקרים בשבוע הבא כאילו כלום. ומה עם "פוסידון", הפקת הענק הכושלת שאמורה להגיע ארצה?
"תהיה הקרנה ביום רביעי ה-14 ביוני (יום לפני עליית הסרט לאקרנים). מי שמתחייב לא להעלות ביקורת לפני יום ראשון יותר ממוזמן", כותבת לי דפנה אלוני (נכדתה של שולמית אלוני, שאולי כדאי שתשוחח קצת עם סבתא שלה על עניינים של חופש העיתונות), העובדת במשרדה של עטרה ישראלי (ישראלי, אחותו של אלי ישראלי קריין, הבית של רוב הטריילרים בארץ, ואשת סודו של יורם גלובוס, היא כרגע הסמן הימני והקיצוני מבין היחצנים).
ומה זה אומר? שהתאחדות ענף הקולנוע מייצגת כאן, ולא בדין, אינטרסים לא רק של המפיצים, אלא גם של היחצנים ושל הפרסומאים. הרי לצד דני כפרי, מנכ"ל ההתאחדות (שכנראה כל כך תומך בהחלטה שהוא לא טורח לחתום על מכתבו בשמו), מי שניסתה "להגיע להסכמה עם המדיות השונות" היא עדי גולן, מנהלת משרד הפרסום "פרסום גולן" (בבעלות אבא שלה). בקיצור, כל העסק הזה מריח נורא ואיום.

ובעיקר, מה שמעניין אותי עכשיו, הוא איזה מבקר קולנוע יעז ללכת להקרנות המוקדמות, לפחות אלה שנעשות תחת תנאים מוקדמים, ולהיראות בפומבי כמי שנותן יד ל"הסכם המבוקש"?

Oh Oh

ג'פרי וולס מדווח מהקרנת העיתונאים של "מארי אנטואנט", סרטה החדש של סופיה קופולה בפסטיבל קאן:

… loud boos were heard inside the Grand Lumiere theatre this morning as Sofia Coppola's film ended.
This will certainly rank as a stain upon Coppola's reputation, as she has arguably made the shallowest and dullest historical biopic of all time.

כן? זה אמין? לא יודע. המבקרים הצרפתיים, מדווח לי אדון גארסון, דווקא חיבבו. לא יכול להיות שזה כזה נורא.

ובינתיים, על פי דיווחים מקאן, "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו ו"פלנדריה" של ברונו דימון הם המובילים לזכייה בדקל הזהב בשבת.

פילם נואה
גספר נואה, במאי צרפתי יוצא דופן, יגיע בעוד שבועיים ארצה לפסטיבל סרטי הסטודנטים. מי שיראיין אותו לפני בואו הוא יהודה נוריאל מ"סופשבוע". בכל מקרה, אני מקווה שנוריאל מחובבי נואה, לא במאי קל לעיכול (ואולי לכבוד בואו יוקרן איפשהו "אחד מול כולם", סרטו הראשון. ובהזדמנות זו אולי אנשי "האוזן השלישית" ישיגו מ-HOT את "Destricted" סרט האנתולוגיה הפרובוקטיבי בו יש לנואה אפיזודה). מי כאן ראה את אחד מסרטיו של נואה ("בלתי הפיך" שלו הוקרן בארץ)? איזה שאלות הייתם רוצים לבקש מנוריאל שישאל את נואה?

24 מאי 2006 | 12:17 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

62,000

בעיות מחשב, צינון קשה ודד-ליין מוקדם (בגלל שבועות) הרחיקו אותי מהאינטרנט ביומיים האחרונים וזו הידיעה שהגיעה אליי רק עכשיו: 62 אלף איש צפו בסוף השבוע ב"צופן דה וינצ'י" בארץ, שזה נתון גבוה יותר מזה שפורסם על ידי א.ד מטלון, מפיצי הסרט (שדיווחו לתקשורת על 50 אלף כרטיסים). למה הסטייה בין הנתונים (הנתון שבידיי הוא זה שדווח לאולפני סוני)? לא ברור. אני ממתין לתגובה מהיחצנים. תגובת יחצני א.ד מטלון: "הנתונים שלנו (כלומר, ה-50,000) נכונים".

22 מאי 2006 | 10:58 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

monday morning mix 6

הנה קצת מוזיקה אתיופית מעולה מפסקול "פרחים שבורים", שהוקרן בפסטיבל קאן בדיוק לפני שנה.

broken_flowers.mp3

1.
בספר המצוין "Getting Away With It", בו משוחח סטיבן סודרברג עם ריצ'רד לסטר ("לילה של יום מפרך", סופרמן 2), מספר לסטר על עצה שקיבל מג'וזף לוסי בתחילת דרכו: "ביום הראשון לצילום, בשוט הראשון של היום, אל תעשה יותר מארבעה טייקים. גם אם אתה חושב שהשוט יצא איום, תגיד 'יש לנו את זה' אחרי הטייק הרביעי ותעבור לשוט הבא. מקסימום תצלם את השוט הזה שוב מתישהו בהמשך. אבל אם אתה עושה יותר מארבעה טייקים בשוט הראשון, הצוות יריח את הדם, יקלוט את חוסר הבטחון וחוסר הניסיון ויערער מאותו רגע על הסמכות שלך". הציטוט הוא מהזכרון, אבל העצה מצוינת.

2.
הנה בשורות מצוינות: "סיפור מריר מתוק", אותו היללתי בפוסט הקודם, יוקרן באוזן השלישית החל מיום חמישי. נכון, זה בדי.וי.די וזה עדיין קצת מבאס, אבל (כפי שכבר כתבתי) לחדרי ההקרנה באוזן יש תחושה ביתית ולא תעשייתית (היתרונות: מערכת סאונד מעולה וכסאות הקולנוע הכי טובים בארץ). במחיר 20 שקלים לכרטיס למנויי האוזן, קל לדמיין שאתם בסך הכל מגיעים לסלון מושקע של חבר עשיר, ושכל אחד צריך להשקיע באירוע סכום סמלי, נגיד לכיבוד (או כי ככה החבר נהיה עשיר מלכתחילה). הסרט, כאמור, פנומנלי.

3.
ביום שני, 29.5, ייפתח בסינמטק פסטיבל הקולנוע האוסטרלי. סרט הפתיחה יהיה "ההצעה", שביים ג'ון הילקוט על פי תסריט של ניק קייב. סרט מצוין, המשך ישיר לאלבום בלדות הרצח של קייב. רק מה: מדובר בסרט אלים מאוד. סצינת הפתיחה המעולה היא קרב יריות שפקינפה היה חותם עליה בשמחה (מה שמזכיר לי: יצאו עכשיו סרטים של פקינפה בדי.וי.די עם תרגום לעברית). בסרט הפתיחה מגיעים כל מיני דיפלומטים, אנשי שררה, לבושים היטב, עם בנות זוג, לא קהל סינפילי טיפוסי. האולם בסינמטק יתרוקן מהמוזמנים מהר מאוד. אם לא בסצינת ההצלפות, אז כמה דקות אחר כשחצי ראשו של אבוריג'יני מרוסק ביריה. אבל, כאמור, סרט מצוין (הוא יוקרן לקהל הרחב ביום חמישי 1.6 בתל אביב, וביום שני, 5.6, בירושלים).

4.
דייב קר, שכותב ב"ניו יורק טיימס" את מדור הדי.וי.די המשובח מדי יום שלישי, כותב בבלוגו על פיטוריה של ג'יימי ברנרד, מבקרת הקולנוע של "הניו יורק דיילי ניוז", ועל הדפלציה הנמשכת במעמדו של מבקר הקולנוע בעיתונות האמריקאית. טקסט עצוב. הנה קטע מצמרר מתוכו:

During my tenure at the news – seven years that I keep hoping will disappear down an Ambien hole and never disturb my troubled sleep again – Jami and I suffered unbelievable interference from the editorial higher-ups, all of whom seemed to believe that they were vastly more capable of registering the “populist” perspective on a given film than the people they’d somehow (and clearly, mistakenly) hired as experts on the subject. I recall one managing editor flying off the handle because Jami had failed to recognize the cultural and aesthetic importance of “Sudden Death,” a 1995 Jean-Claude Van Damme film about terrorists taking hostages during an NHL game (if only we had listened then!). “It’s the greatest movie I’ve ever seen,” the editor announced, betraying not a hint of irony.

עכשיו אני במצוקת הזדהות. אני די מחבב את "משחק על זמן" של פיטר הייאמס עם ואן-דאם. אבל הסיפור בכל זאת עגום.

5.
ובפינתנו "ז'רגון קטלני" אנו מציגים בפני כתבי וואלה את השאלה: כשאתם כותבים רימייק אתם מתכוונים לסיקוול? ואולי שימוש בעברית היה פותר את המיקס-אפ הקטן כאן.

6.
אחד המבקרים המסקרנים ביותר שפועלים בארצות הברית הוא ארמונד ווייט, שכותב ל"ניו יורק פרס", עיתון אלטרנטיבי, בעל נטייה פוליטית שמרנית אגרסיבית אך כתובה היטב (והמתחרה הגדול של הווילג' וויס הליברלי בקרנות הרחוב במנהטן). אין שום דבר שמרני בווייט, אחד המבקרים הקולניים, הדעתניים והבוטים ביותר באמריקה. כשהוא משבח סרט הוא יוצא מגדרו, כשהוא קוטל סרט הוא מרסק לו את הצורה, אבל באופן מנומק להפליא, גם אם ברוטלי (ווייט הוא גם אחד ממבקרי הקולנוע השחורים הבודדים באמריקה, בוודאי אחרי שאלביס מיטשל הפסיק לכתוב ב"ניו יורק טיימס", והוא מטפל באגרופנים משוננים בסטריאוטיפים הגזעניים שבסרטים ההוליוודיים).
ווייט הוא הקונטרדיקטור. אתם יכולים להיות די בטוחים שאם רוב המבקרים אוהבים סרט מסוים, הוא יחשוב ההפך. לא מתוך "דווקא" אלא כי טעמו באמת שונה. ולמה נזכרתי בו? כי נדמה לי שיקיר אלקריב הוא הארמונד ווייט הישראלי. זה מה שחשבתי כשראיתי שהוא פחות או יותר המבקר היחיד בארץ שאהב את "בקרוב יקרה לך משהו טוב". סרט איום בעיני, אבל אני תמיד שמח כשמישהו פורץ את גבולות הקונצנזוס.

7.
הרשו לי להיות ולווט לרגע. לידיעת הכתב דודי נסים ב"ידיעות אחרונות" שהשחית את העמוד האחורי של הגיליון היום עם ידיעה מופרכת על מכירת פתח תקווה באי-ביי. הכל בסדר אצלך? גוגל לא עובד? אתה כותב אייטם על מחשבים אבל לא ממש בקיא בתחום? למה כשאתה כותב שהמוכרת היא "ג'יין ליים" אני ישר קופץ ואומר "אדר שלו, את והשטויות שלך". ואז אני נכנס לאתר שלה, ואכן: היא מוכרת את פתח תקווה. ואני חושב לעצמי: שיט, כמה קל לקבל את האייטם עם הרייטינג השני בגודלו בעיתון של המדינה. אני חייב לארגן אחד כזה גם לעצמי. דודי, תשאיר מייל, אוציא לך ידיעה בלעדית כשאהגה משהו. אבל זה צריך להיות באי-ביי. אולי אמכור שם את עמוס גיתאי? אני בטוח שהצרפתים יתנו לי מחיר טוב. אשמח לקבל רעיונות נוספים.
קראו גם כאן.

8.
ולסיום: יש רופא באולם?

19 מאי 2006 | 18:32 ~ 28 תגובות | תגובות פייסבוק

להחליף את העם*

(עדכון: יש תוספת בסוף. רפרשו את העמוד)

פספסתי בחודש. הימרתי שהחדש של קים קי-דוק ייחשף בוונציה או בלוקרנו. מתברר שזה יהיה סרט הפתיחה של קרלובי וארי, בספטמבר.

עוד סרט השנה

יש לי חלום. ובחלומי אנשי האוזן השלישית, אנשי ערוצי הסרטים של HOT ושל yes חוברים יחדיו ומקימים את בית הקולנוע הכי טוב בתל אביב. משהו שדומה באופיו לחדרי ההקרנה החדשים והמצוינים של האוזן, אבל עם הקרנת סרטים בפילם, ערב ערב. סרטים שרק אנשי האוזן, הכבלים והלוויין יודעים עליהם, ואף מפיץ אחר בכלל לא שמע עליהם. שיתןף הפעולה הזה למעשה קורה, אבל בגרסת די.וי.די: "ג'ונבאג" ו"שלום לנוקמת" מוקרנים לקהל על מסכי האוזן, אחרי שהוקרנו בבכורה מקומית ב-HOT. אבל החלום שלי גדול מזה.

היום יוקרן ב-HOT הסרט הקוריאני "סיפור מריר מתוק". לא שמעתי עליו או על הבמאי שלו דבר קודם. גם השם לא נשמע מרתק במיוחד. נשמע כמו דרמה סינית על קשישים בשדה אורז. ובכל זאת, צפיתי בו. צפיתי בו בעיקר כי אני נורא מתלהב ממה שקורה בקוריאה בעשור האחרון. לא כל הסרטים הקוריאנים (ע"ע כל שמונה הסרטים שביים קים קי-דוק לפני "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב"), אבל ראיתי בשנים האחרונות יותר סרטים קוריאניים שאהבתי מכאלה שלא אהבתי. יוצרים כמו פארק צ'ן-ווק ממציאים מחדש את הקולנוע ואת האופן בו מספרים סיפור קולנועי. אם טרנטינו גנב לא מעט מהקולנוע ההונג קונגי (רינגו לאם בעיקר), הרי שכעת גם היוצרים האמריקאיים מגלים את הקולנוע הקוריאני. "להרוג את המזל", למשל, הוא כמעט סרט קוריאני דובר אנגלית. יש משהו שנראה מסורבל במט ראשון בפיתולי העלילה, קפיצות הזמן, זפזופים בין עלילות, אבל התוצאה הסופית סוחפת כמו מערבולת בלב ים. היא יוצרת דיסאוריינטציה לרגעים, אבל מטביעה את הצופה בסיפור בסצינות סמיכות המקשות על הנשימה.

סיפור מריר מתוק, הערב ב-HOT

ומה עם "סיפור מריר מתוק"? בואו נגיד את זה כך: אם אחד המפיצים בארץ היה מבין מה באמת קורה עכשיו בעולם והיה מביא את הסרט הזה להקרנות מסחריות ארצה אני משוכנע שהוא היה מסיים את 2005 במקום מכובד בראש רשימת סרטי השנה שלי. אצל המבקרים הקוריאניים הוא היה אחד מעשרת סרטי השנה שעברה (לצד "שלום לנוקמת" ששודר ב-HOT לפני שבועיים), והוא מכר 1.2 מיליון כרטיסים במולדתו. הבמאי הוא קים ג'י-וון. הצלם הוא קים ג'י-יונג. קשה לזכור את השמות האלה, אבל חייבים. אלה קולנועני העתיד. על פי Twitch אחד השותפים לתסריט הוא בונג ג'ון-הו, שביים את "זכרונות של רצח", אולי הסרט הקוריאני הטוב ביותר שראיתי מימיי. ב-Imdb המידע הזה לא מופיע (בונג ג'ון-הו מציג השבוע את סרטו החדש, "Host", בפסטיבל קאן).
"סיפור מריר מתוק" הוא סרט מרהיב, אחד הטובים שראיתי באחרונה. זו מלודרמת פשע מפותלת בה כולם בוגדים בכולם, והאלימות הולכת וגואה, נחשולי דם מציפים את המסך וחלקי איברים קצוצים ניתזים. דמיינו את "החבר'ה הטובים" ואת "Evil Dead" מתחתנים. זה יהיה בנם הבכור. אבל הסרט אינו מרהיב בשל אלימותו, אלא כי הוא לא דופק חשבון, וכי אי אפשר לדמיין כמה רחוק הוא הולך וכמה עמוק הוא חודר. הוא פשוט מלאכת קולנוע וירטואוזית ונדירה שכמותה לא ראיתי כבר המון זמן. נפלא שמנויי HOT יכולים לצפות בו. עצוב שרק הם. מפיץ נבון היה יכול להפוך אותו לסרט פולחן תל אביבי, מהסוג שכבר שנים לא צמח כאן.

הנה הטריילר ל"סיפור מריר מתוק". הוא נטול תרגום, ואין בו גם צורך. רק שימו לב לכוח המשכר של השוטים, ולאופן בו הטריילר – כמו הסרט – מתחיל נקי וסטרילי, אבל נגמר מלוכלך, מזוהם, מפורק ומדמם.

קאן ועכשיו 2
הנה סרט שמשך את תשומת ליבי מקאן: "טקסידרמיה" ("חניטה"). הבמאי הוא גיורגי פאלפי ההונגרי, שסרטו הביזארי אך המקורי "שיהוק" הוקרן בארץ בקולנוע לונדון המנוח. עלילת "טקסידרמיה" רומזת לכך שפאלפי צועד בדרכם של ז'אן פייר ז'ונה ומארק קארו. הסרט עוסק באדם שהמציא מכונת חניטה, שכנראה עובדת נהדר על אנשים. מהתיאור הקצר מדי של רוג'ר איברט נשמע שזהו סרט מקאברי גדוש סקס וחלקי גופות. דליקטסן.

תוספת בסוף: הנה הטריילר של הסרט, שמציג אווירה מסוימת של פארסה. והנה קטע מתוך הסרט, עם הפסקול של אמון טובין, שמציג אווירה שונה לחלוטין, יותר לכיוון של פיטר גרינאוויי. מסקרן.

נו, אז מי יביא לנו את הסרט הזה ארצה? פסטיבל ירושלים? חיפה? אחד המפיצים? הוט? יס? האוזן?

 

* מוקדש ליצחק בן אהרון, שסוף סוף הצליח.

17 מאי 2006 | 20:04 ~ 48 תגובות | תגובות פייסבוק

לפצח את הקוד

הקרנת העיתונאים הראשונה בעולם ל"צופן דה וינצ'י" התקיימה אתמול (שלישי) בשמונה בערב באולם דביוסי בקאן. הערב יפתח הסרט, שצולם ברובו בצרפת, את פסטיבל קאן. הקרנת העיתונאים הישראלית התקיימה בהרצליה היום בצהריים. הציפיות של הוליווד בכלל ושל סוני בפרט לגבי הצלחת הסרט עצומות. בסקר שערך האולפן באחרונה, 96 אחוז מהנסקרים באמריקה שמעו על הסרט. כמות עצומה וכמעט חסרת תקדים. 60 אחוז מהנסקרים הביעו עניין לצפות בסרט בקולנוע. גם זה נתון נדיר.
מה שעוד יותר מפתיע במספרים האלה הוא שסקרנות הקהל נוצרה בעיקר בזכות ההיכרות עם הספר. סוני, כך דיווחה שלשום שרון ווקסמן ב"ניו יורק טיימס", נמנעה מכל אמצעי השיווק והםרסום הצפויים לסרט מזוג זה. הם לא פירסמו בסופרבול, והם ויתרו על כתבת שער ב"טיים מגזין". יותר מזה: רון האוורד, אחד הבמאים שהכי אוהב להיעזר בהקרנות מבחן כדי לבדוק אם סרטיו עובדים אצל הקהל טרם בכורתם, נמנע הפעם מהמנהג הזה. הסיבה הרשמית: האולפן לא רצה שום דיווח מוקדם על העיבוד, רצה לשמור על המיסתורין. גם הסיבה לוויתור על השער ב"טיים" דומה: הם לא הסכימו להקרין את הסרט בפני עורכי המגזין. עורכי המגזין, מצידם, לא מוכנים לפרסם כתבה מבלי לראות את הסרט.
אבל התגובות הקרירות שנרשמו אמש בהקרנת העיתונאים בקאן מעלות פתאום הרהור חלופי. האם סוני הסתירה את הסרט כדי להעצים את המיסתורין, או כדי למנוע מקהל הטרום-בכורות להפיץ את השמועה שהסרט לא טוב?

א.ד-סנס

עם כל הדיונים שמתקיימים באתר הזה על "כן הקרנות עיתונאים"/"לא הקרנות עיתונאים" צריך לזכור דבר חשוב: בסרטים ענקיים, מי שקובע את אסטרטגיית השיווק, ובכלל זה החשיפה לתקשורת, הוא האולפן. למפיץ המקומי יש מעט מאוד שיקול דעת.
בואו ננסה לדמיין מה קרה בשבוע שעבר במשרדי א.ד מטלון. בשעה שנציגי חברת הפרסום שלהם מנהלים קמפיין פרסונלי בין עורכי התרבות בתקשורת לדחיית פרסום הביקורות בשבוע, אנשי מטלון מתכוננים להפצת שניים מהסרטים הגדולים של הקיץ: "צופן דה וינצ'י" מחר ו"X מן 3" בשבוע הבא. בארצות הברית אלה שני סרטים מתחרים, מאת שני אולפנים שונים (סוני ופוקס, בהתאמה). בארץ הם שייכים לאותו מפיץ (עסק ביש במקרה כזה, לא? אם תייחל להצלחתו של האחד, זה יבוא על חשבון הצלחתו של השני). ובכל זאת: הקרנת העיתונאים הישראלית של "צופן דה וינצ'י" התקיימה יום לפני הבכורה העולמית בפורום מבקרים מצומצם. ההקרנת העיתונאים הישראלית של "X מן 3" התקיימה כבר ביום ראשון, עשרה ימים לפני צאת הסרט, באולם גדוש אנשי תקשורת וחובבי קומיקס להשכיר, שהם לאו דווקא מבקרים, אלא מריעים מוזמנים.
אז למה? לפי איזה הגיון? מתי חושפים את הסרט מראש ומתי שומרים עליו עד הרגע האחרון? בגלל שראיתי את שני הסרטים יש לי תשובה פשוטה, שחותכת מבעד לממבו-ג'מבו השיווקי של האולפנים.
צריך להבין: האולפנים, המפיצים, אנשי השיווק ואפילו המקרינים, כולם יודעים מה יש להם ביד. הם רואים את הסרט ויודעים מה הוא שווה. "צופן דה וינצ'י" ו"X מן 3" מגיעים כל אחד מעמדת יתרון שונה. "צופן דה וינצ'י" מגיע עם המותג הספרותי החזק ביותר השנה, עם במאי, תסריטאי וכוכב זוכי אוסקר ועם רף ציפיות עצום. "X מן 3" מגיע עם רף ציפיות נמוך, עם במאי שנוא שהחליף שני במאים מוצלחים יותר שברחו מהסרט, ועם תחושה שמדובר בפיאסקו בלתי נמנע. כל זה על הנייר. ומה על המסך? נורא פשוט: "X מן 3" עובד, "צופן דה וינצ'י" לא עובד. "X מן 3" יפתיע לטובה את קהל היעד שלו, שמצפה לסרט שלידו "ארבעת המופלאים" הוא יצירת מופת. "צופן דה וינצ'י" יסעיר את מעריצי הספר, אבל גם יאכזב אותם. לכן פוקס רצו לתת למעריצי הקומיקס כמעט שבועיים של עבודת אינטרנט להפיץ את השמועה שהסרט לא רע בכלל, ולכן סוני רצו "לשמור על המיסתורין". שזה יופמיזם ל"איך אכלנו אותה עם הסרט הזה".

אופוס, די!

ואם יש לכם סבלנות לקרוא את הכתבות הארוכות ועמוסות המידע של "ניו יורקר", אל תחמיצו את זו, המתארת איך סוני עזרה לממן גם את הקמפיין השלילי נגד "צופן דה וינצ'י" ושאתר האינטרנט הבכיר בו מתנהל מסע שלילי נגד הספר, התחקיר של דן בראון והפקת הסרט למעשה פועל במימון חברת יחסי ציבור הפועלת בשם סוני, ושמטרתה לשווק את הסרט – שרבים רואים בו טקסט אנטי נוצרי – דווקא לקהל הנוצרי.
עוד פרט מוצלח בכתבה: הסניף הניו יורקי של "אופוס דיי", הפלג האולטרה שמרני בתוך הזרם הקתולי, ומי שמוצג בספרו של דן בראון כאחראי לרציחות בשם האל, שלא לדבר על חיי נזירות ועינוי עצמי, פתח את שעריו לקהל ולתקשורת והפך לאתר תיירות. למרות שסילאס, הנזיר הלבקן (פול בטאני בסרט), הוא דמות קריפית למדי, היא הצליחה לעזור לאנשים לגלות עניין באופוס דיי, ואף להצטרף לשורותיהם. קראו הכל כאן.

15 מאי 2006 | 21:04 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

monday morning mix 5

אחד היוצרים שיודעים לעבוד הכי טוב עם מוזיקה ועם סאונד בסרטים הוא דיוויד לינץ'. מהבעיות שלי עם "מולהולנד דרייב" שלו אפשר לבנות גורד שחקים, אבל יש בסרט הזה שני דברים בלתי נשכחים: נעמי ווטס, שהתגלתה שם כשחקנית וירטואוזית בזכות סצינת האודישן הנפלאה; ושירי הבאבל-גאם של שנות החמישים הששים. לכאורה אלה השירים הכי בהירים ותמימים שיש, אבל בסרטים של לינץ' הם תמיד נשמעים קינקיים, כאילו יש להם מה להסתיר.
ראשונה היא לינדה סקוט, עם "כל כוכב קטן".

linda_scott_mulholland.mp3

והנה קוני סטיבנס, עם "16 סיבות".

connie_stevens_mulholland.mp3

עד כאן "צפיחית בדבש" עם דן קנר כנר.

די! וי.די

מישהו יכול להסביר לי למה "חוקי המשחק" הוקרן במוצאי שבת בסינמטק מדי.וי.די? זה היה פשוט ביזיון. במסגרת הפסטיבל הצרפתי שננעל אתמול נבחר "חוקי המשחק" בתור הסרט הצרפתי החביב על מבקרי ישראל. ההבטחה היתה שהסרט הזוכה יוקרן, אבל איש לא אמר שהסרט הנבחר יוקרן מדי.וי.די. מה קרה, נשרפו כל עותקי הפילם של הסרט בעולם? לשגרירות הצרפתית בארץ נגמר הכסף להביא עוד סרט אחד? ונגיד שזו היתה האופציה היחידה (ואני לא מקבל את זה שזו היתה האופציה היחידה. זו ללא ספק היתה האופציה הזולה), למה לא לפרסם בתוכניית הפסטיבל? בתוכניית הסינמטק? למה לא למכור כרטיס במחיר מוזל?
ובעיקר, מה בדיוק אנשי הסינמטק חושבים שהם עושים שם? מישהו שם צפה בהקרנת הדי.וי.די ואמר "זה נראה בסדר גמור, איש לא יבחין בהבדל"? העותק היה עם קונטרסט שערורייתי. שרוף בקדמת הפריים, חשוך בסופו. הקומפוזיציות הנהדרות של רנואר הלכו לאיבוד, השימוש שלו בשחור ולבן – והעיצוב של האחוזה כמין לוח שחמט אחד גדול – נסתם לחלוטין על ידי בהירות לא מדויקת. הסרט נראה זוועה.
באתי לסרט כדי לראות אותו בפעם הראשונה על מסך גדול. הייתי תמים לחשוב ש"מסך גדול" = "עותק פילם". מתברר שהעותק שראיתי כנער, שהוקלט לפני שנים מערוץ 1, הותיר בי חותם טוב יותר מההקרנה המחורבנת בסינמטק.

זה עווית

אוסף הלינקים של היום מוקדש לבלוג הקולנוע הנהדר twitch. מדובר בבלוג פנאטי להפליא העוקב אחר כל מה שקורה בתחום הקולנוע היפני, הקוריאני, הסיני וההונג קונגי – תוך דגש על סרטי מתח ואימה. הם עוקבים בדריכות גם אחרי סרטי אנימציה. אם אתם אוהבים את פארק צ'ן-ווק, מחכים בקוצר רוח לחדש של בונג ג'ון-הו ומנסים לעקוב אחר התוצרת המרשימה של טאקשי מיקה וג'וני טו, זה האתר בשבילכם. הנה כמה לינקים שליקטתי משם בשבועות האחרונים:

1. ב-5 במאי, כך דווח ב-twitch בסוף אפריל, יתראיין הייאו מיאזאקי בטלוויזיה היפנית ויכריז על סרטו הבא. ה-5 במאי הגיע, הראיון שודר, וכל מעריצי מיאזאקי גירדו את ראשם במבוכה ותהו: מה הוא אמר? מתברר שהוא אמר משהו על סרטו הבא, אבל זה היה כה עמום וסתום שאיש לא הבין במה מובר. אם אתם דוברי יפנית, וחובבי מיאזאקי, בוודאי תשמחו לראות את הראיון (שנמשך 15 דקות). מי שיודע לתרגם, מוזמן לבשר מה נאמר שם. האתר ממנו לקוח הווידיאו, "ג'יבלי וורלד", הוא סימניית חובה לחובבי מיאזאקי.

2. פסטיבל קאן ייפתח ביום חמישי. במסגרת "שבועיים של הבמאים" יוקרן "נסיכה", סרט אנימציה מדנמרק, העוסק בכומר שמגלה שאחותו המתה עסקה בסרטי פורנו. הוא אוסף את בתה תחת חסותו ויחד הם יוצאים למסע נקמה לטהר את שמה. הנה הטריילר המאוד מרשים של הסרט (זהירות: סקס ואלימות). הטריילר דובר דנית, אבל אני מניח שלא קשה לעקוב אחר רעיונותיו המרכזיים.

3. נחשו מה? לקים קי-דוק יש סרט חדש. קוראים לו "זמן", צילומיו הסתיימו בפברואר, ויש כבר טריילר. אני מניח, על סמך ניסיון העבר, שהוא יוקרן בבכורה לקהל הבינלאומי בלוקרנו או בוונציה.

4. "שיחה שלא נענתה" היה סרט אימה של טאקשי מיקה שהפך ללהיט ענק ביפן. מדובר ברעיון מבריק: צעירים וצעירות מקבלים שיחת טלפון, לא עונים לה ואז שומעים הודעה בתא הקולי, המגיעה שלושה ימים מהעתיד, ובה נשמעת הקלטת רגע מותם. לא מבריק? אז זהו, שהסרט עצמו די בינוני. אבל הרעיון לבדו, והעובדה שהוא כה הצליח, הספיקו להוליווד כדי לצאת להפקה עם רימייק. בינתיים, ביפן כבר יצא סרט המשך, שזכה גם הוא להצלחה ענקית. והנה יוצא תכף ביפן "שיחה שלא נענתה 3". טאקשי מיקה כבר לא הבמאי. זה הטריילר.

5. היה לנו דני, קוריאני ושני יפניים. הנה ספרדי-מקסיקני. עוד מפסטיבל קאן, הסרט החדש של גיירמו דל טורו ("הלבוי", "קרונוס"). כמו "ילדים של אף אחד", הסרט הקודם שביים בספרד, גם הסרט החדש, "המבוך של פאון", נראה כמו שילוב בין דרמת התבגרות וסרט פנטזיה מסויט. דל טורו הוא אחד הבמאים המסקרנים ביותר שעובדים כיום בעולם, והסרט הזה נשמע מרתק. הנה טריילר (באיכות דלוחה).

למה נראה לי שחוץ מקים קי-דוק – במאי טרחני לרוב, בעיני – אף אחד מהסרטים האחרים לא יגיע ארצה?

14 מאי 2006 | 16:19 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

סרט השנה!

קוראים רבים טענו שהם לא מצליחים להיכנס ללינק ב"סלון.קום" בו הופיע הסרטון של סטיבן קולבר נואם מול הנשיא בוש בבית הלבן. חלק מהתגובות, של אלה שצפו, אף טענו שמדובר בקטע לא מצחיק. בעיני מדובר באחד הרגעים הטלוויזיוניים החשובים ביותר של השנה. רגע של אומץ אדיר מצד קומיקאי להגיד לנשיא בפנים את מה שהוא אומר עליו גם מאחורי גבו (ותוכנית לייט נייט בערוץ כבלים, אי שם באיזור מספר 45 בממיר האמריקאי, המניבה לא יותר מאחוז או שניים ברייטינג, וממילא מכוונת לקהל יעד מאוד הומוגני, קרי תומכי שמאל, הוא בבחינת "מאחורי גבו" של הנשיא).
ואכן, הסיבה שהסרטון לא קורע מצחוק היא בגלל שקולבר מדבר מול קהל "קר", שמגיב באופן נבוך לבדיחותיו. אבל הוא קולע שם בול, פעם אחרי פעם.

כדי להבטיח שכל אחד ואחד מכם יוכל לצפות ברגע יוצא הדופן הזה, העברתי את חלקו הראשון של הסרטון (עד המערכון, הבאמת בינוני, בו רודפת הלן תומאס, כתבת הבית הלבן הקשישה, אחר קולבר

למשל: "אני מאמין שממשלה ששולטת הכי מעט היא ממשלה ששולטת הכי טוב. ולפי הסטנדרטים האלה הקמנו ממשלה אדירה בעירק".

או בקשר לסקרים, בהם הידרדר אחוז התמיכה הציבורית בבוש ל-32 אחוזים, הנמוך ביותר בכהונתו: "אל תשים לב למה שאומרים הסקרים אומרים. כולנו יודעים שסקרים הם בסך הכל אוסף של נתונים של מה אנשים חושבים ב'מציאות'. וכולנו יודעים שה'מציאות' היא שמאלנית".
"אל תשים לב לאנשים שאומרים לך שהכוס חצי ריקה. זה לא נכון. 32 אחוזים, זה אומר שהכוס היא שני שליש ריקה. אבל יש עדיין נוזל בכוס הזאת. אבל לא הייתי שותה אותו. בתחתית תמיד יש את כל הלכלוך".
"אני מאמין שהנשיא בדרך לקאמבק. זה כמו בסרט 'רוקי'. הנשיא הוא רוקי בלבואה. ואפולו קריד הוא… כל שאר העולם. זה הסיבוב האחרון. הוא מוכה ומדמם. בכל פעם שהוא נופך הקהל אומר לו 'תשיאר למטה, תוותר'. אבל האם הוא נכנע? לא. הוא קם שוב על הרגליים, ולבסוף הוא… למעשה ב'רוקי' הראשון הוא מפסיד בסוף. לא משנה".
"אל תשים לב לסקרים שאומרים ש-68 אחוזים לא תומכים בעבודה שאתה עושה. האם, באופן הגיוני, זה לא אומר העצם ש-68 אחוזים מהאמריקאים כן תומכים בעבודה שאתה לא עושה? תחשבו על זה. כי אני לא חשבתי".

על העיתונות:
"עד כמה שאני נרגש להיות כאן ליד הנשיא, אני מזועזע לעמוד מול העיתונות השמאלנית שהורסת את אמריקה. חוץ מפוקס ניוז. פוקס ניוז תמיד ייתנו לכם את שני הצדדים של כל סיפור. את הצד של הנשיא ואת הצד של סגן הנשיא. אבל כל השאר כאן, על מה אתם חושבים? על מה אתם חושבים כשאתם מדווחים על האזנות סתר אסורות של ה-NSA או על בתי כלא סודיים במזרח אירופה? יש סיבה למה הנושאים האלה סודיים. כי הם נורא מדכאים.
"בחמש השנים האחרונות עשיתם עבודה מצוינת. קיצוצי מסים? המודיעין על נשק להשמדה המונית? ההשפעות של ההתחממות הגלובלית? אנחנו האמריקאים לא רצינו לדעת ולכם היה את ההגיון לא לנסות ולברר. אלה היו ימים טובים. עד כמה שידענו".
"בואו ניזכר איך זה עובד. הנשיא הוא זה שמקבל את ההחלטות. הוא ה-decider (כך קרא בוש לעצמו כמה ימים קודם). דובר הבית הלבן מכריז מה היו ההחלטות. ואתם הולכים ומדפיסים את ההחלטות האלה בעיתון שלכם. ככה זה הולך: לעשות, להכריז, להדפיס. תבדקו איות ולכו הביתה. תבלו קצת עם המשפחה שלכם. תעשו אהבה עם האשה. תכתבו את הרומן שתמיד חלמתם עליו, על הכתב האמיץ מוושינגטון עם האומץ לצאת נגד השלטון. יו נואו, בדיון".

קדימה, צפו בקטע, ואז צפו בו שוב. עוד יש עתיד לאמריקה.

ועדיין יש את האופציה של גוגל, שנמצאת כאן.

מה הציטוטים שאתם אהבתם?

נושאים: כללי

12 מאי 2006 | 10:49 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

אני ויוסי ודוד וקובי הקטן

1.
היה לי פעם חלום לביים סרט תעודי ביוגרפי על דוד פרלוב. תשאלו, כפי ששאלו רבים, מה הטעם לייצר ביוגרפיה קולנועית ליוצר שממילא רוב סרטיו התיעודיים הם אוטוביוגרפיים? הרעיון שלי היה כזה: כשדוד פרלוב נסע לברזיל לצלם את "יומן מעודכן" רציתי לטוס איתו ולהישאר כל הזמן חמישה מטרים מאחוריו, מחוץ לפריים של מצלמתו. רציתי להכניס לסרט שלי את כל הקטעים שפרלוב השמיט מהסרט שלו. מה שיוצר לא מספר על עצמו מעניין בעיני לא פחות ממה שכן.

2.
גם אני, כמו לא מעט עיתונאים שצמחו במקומונים, מעריץ את קובי אור. אם יש לסצינת הרוק מעין גורו זֵן, הגר על פסגת הר מטאפורית, אליו עולים לרגל אחת לכמה שנים כדי לקבל את ברכתו, עצתו או סתם להחכים מפירורי המילים שנשמטים מפיו, אור הוא האיש. הוא עונה לשאלות במטאפורות, במשחקי מילים, במכתמים, ביהלומי אותיות ששובצו זה לזה ביד של צורף-אמן. אפשר לקחת משפט של קובי אור ולהתחיל לפרק אותו. להפריד את המשל מהנמשל, להפריד את האמת מההמצאה, לפורר את השטותי מהרציני, ולנסות להגיע לאיזושהי אמת צלולה. מלאכה כזאת היתה תמיד מענגת, כי היא חשפה את כל הרבדים שמכיל משפט זן-רוק בן חמש מילים של אור, אבל היא היתה גם מתסכלת, כי בסוף התהליך נותרתם עם אבקת יהלומים המתנדפת ברוח. הטקסטים של קובי אור הם כמו הסרטים של גודאר. הם סתומים בתחילה. יומרניים במחשבה שנייה. מלומדים ועמוקים במחשבה שלישית. אבל רק כשמבינים שגודאר הוא למעשה במאי קומדיות, רק אז אפשר באמת לפענח את הטקסטים שלו, תוך התייחסות לאירוניה, ציניות וניסיון מודע לגעת במופרך. אבל מעט מאוד אנשים יודעים להתייחס אל גודאר כאל במאי קומי, לכן הוא כה בלתי מובן (ומי שלימד אותי את זה על גודאר היה יגאל בורשטיין, בשנה ב' באוניברסיטה, ובזכות המידע הזה, שחשף עבורי עולם קולנועי שלם שהתבוננתי בו בעדשות הלא נכונות, הוא הפך לאחד המורים החשובים והמשפיעים ביותר עלי). הטקסטים של קובי אור, כמו אלה של גודאר, הם בה בעת אמת צרופה ושקר מוחלט. קובי אור לא משקר. אבל כדי להגיד את האמת, הוא משתמש בשקרים ובפירכות. הטקסטים שלו, שהפכו נדירים בעיתונות, הן יותר פארודיות על כתיבת ביקורת מאשר הביקורת עצמה. ולפעמים זו גם פארודיה עצמית. אבל זיהויו של אור ככותב קומי, ציני, לוחמני וערמומי, לא מפחיתה מהעובדה שהוא אחד המשוררים הגדולים שכותבים (מדי פעם, לעיתים רחוקות) בעיתונות העברית.

3.
אור התפרסם באמצע שנות השמונים כשכתב ב"חדשות" ביקורת על תקליט של יעל לוי וסיים אותו במשפט: "ואני רוצה לשכב איתה". אולי משפט הסיום הגדול ביותר בתולדות עולם הביקורת. האם הוא התכוון ברצינות? קובי אור וסקס? נשמע מדע בדיוני. לא ידענו שהוא בכלל מכיר מילים כאלה. ואולי זה היה פאנץ' ליין קומי? להחדיר טקסט וולגרי, קונקרטי וייצרי אל תוך ביקורת שכולה אמורפיות מילולית מופשטת ורבת משמעויות. או שזה טקסט חתרני פרודי שחשף את מהות הביקורת האמנותית כטקסט של חיזור. האמן מפתה את המבקר, והמבקר מעריך רק את האמן שמצליח לעורר אותו. אולי בגלל זה אני חושב שלינדזי לוהן וסקרלט ג'והנסון הן שחקניות כל כך טובות.

3א'.
קובי אור הוא משורר. דוד פרלוב היה משורר. המילה העברית "משורר" בעייתית כאן, כי היא מרמזת עבודה בפורמט של "שיר". הם poets. ההתבוננות שלהם היא פיוטית.

4.
"העיר", שמנסה להזכיר לנו איך הוא נראה בשנות התשעים, שם את קובי אור על השער. בלי כותרת. מאוד "העיר" circa שנת 1990. זו מחמאה. אחת לכמה שנים עיתונאי צעיר מראיין את קובי אור, מציג אותו בפני הקהל שמעולם לא שמע עליו (שזה כמעט הרוב המוחלט של הציבור, גם בלב שינקין, אם להשתמש בקלישאות סוף שנות השמונים). ואם הכתבה הזאת נועדה לקדם את מכירות הדיסק של אור, הרי שמבחינתי היא הצליחה. אור יכול כבר לצאת ולבזבז את האחוזים שלו מהעותק שאני אקנה.
אבל אני רוצה לקרוא כבר את הכתבה על אור שעוד לא התפרסמה. למצוא את המילים שאור משאיר מחוץ לטקסטים שלו. שנים עבדתי איתו, זה היה לפני יותר מעשור, ובעצמי לא יכולתי לשאול את השאלות שקל לשאול כל בנאדם רגיל, אבל לשאול את קובי אור זה נראה כמו כפירה. באיזה מכולת אתה קונה? אתה משווה מחירים? אתה מעדיף חלב אחוז אחד או שלושה אחוזים? של טרה או יוטבתה? החתולים שלך, איזה אוכל הם אוכלים? כשאתה קונה להם אוכל, אתה עושה משלוח? ואיך נראה הבית שלו? וממה הוא מתפרנס? ומה עשו ההורים שלו? ואם רק ב-1979 הוא התחיל לכתוב בפנזין שלו, כלומר כשהיה בן 31, מה הוא עשה עד אז? אני מניח שעמית שהם וגיא אסיף ואהד פישוף ואבי פיטשון יודעים את התשובות לכל אלה. אבל אני עדיין מחכה שמישהו (אולי בועז כהן?) יכתוב את הביוגרפיה הבלתי אוטוביוגרפית של קובי אור. ושבמוסף "ספרים" יתנו ליעל לוי לבקר את הספר.

5.
כשערכתי את מדור התרבות ב"זמן תל אביב" ואחד הבנאים הוציא אלבום נתתי לביקורת את הכותרת "כולם היו בנאי". הרגשתי מאוד מרוצה מעצמי ומההברקה שלי, עד שאחד העורכים מעלי אמר לי שזו אולי הכותרת הנדושה והמשומשת ביותר, בה משתמש כל עורך מתחיל כשהוא נדרש להתמודד עם שבט בנאי.
כמה חודשים לפני כן, כשרק התחלתי לעבוד באותו עיתון, קיימתי שיחת היכרות עם אותו עורך-על, שביקש לדעת את מי בעיתונות אני אוהב ומה השאיפות שלי. חשבתי שאני נורא מקורי כשאמרתי: "החלום שלי הוא לקבל מדור כמו של דורון רוזנבלום". שנים אחר כך, כשכבר הייתי אני בין עורכי העיתון, התעוררה שיחה על כל פרחי העיתונות המגיעים למערכת עיתון גדול בפעם הראשונה וכולם, בלי יוצא מן הכלל, אומרים שהם רוצים להיות דורון רוזנבלום (או נחום ברנע). שוב הרכנתי ראש בהסמקה, ודפקתי אותו קלות בשולחן.
12 שנים חלפו מאז. הבוקר, ב"הארץ", הכותרת להספד של דורון רוזנבלום על יוסי בנאי היא "כולם היו בנאי". פחחחח, איזו כותרת נדושה ומשומשת.

6.
אחרי מותו של דוד פרלוב אף מפיץ די.וי.די ישראלי לא הזדרז להוציא מארז של סרטיו, למען הדור שלא הכיר אותו. לעומת זאת, אני מניח שמותו של יוסי בנאי כן עשוי לגרור תעשייה של מוצרים לזכרו. אם ייצא מארז סרטי יוסי בנאי, אני מאוד מקווה ש"הגלולה" של פרלוב יהיה שם, לצד "חכם גמליאל" ו"עליזה מזרחי" העממיים יותר. ניסים אלוני כתב את התסריט, אדם גרינברג צילם, יוחנן זראי הלחין. מדובר בסרט סהרורי וקסום, כמעט פסיכדלי, שיש בו קסם קולנועי רב, מלא חן והומור. מדובר באחד הסרטים הכי פחות מוערכים שנעשו בישראל. אפילו פרלוב תפס ממנו מרחק ברבות השנים. אם קובי אור היה כותב תסריט, ככה זה היה נראה.

11 מאי 2006 | 13:02 ~ 26 תגובות | תגובות פייסבוק

ג'ונגל סיטי

בגיליון "7 לילות" שעבר ניסיתי לחבר בין שני אירועים מטה-קולנועיים שהתרחשו באחרונה. האחד, צאתו לאור של הספר "מקרינים כוח" מאת דוד שליט בהוצאת רסלינג. השני, בקשתם הכוחנית של מפיצי הסרטים ובעלי בתי הקולנוע (שהם אותם אנשים) מהמבקרים ועורכיהם לדחות את הביקורות עד אחרי בכורת הסרט (שלושה ימים, במקרה של עיתונות אלקטרונית ויומית; שבוע במקרה של מגזיני דפוס). זה מה שיצא לבסוף:

אולי נתקלתם בכתבה בנושא – בעיתון, באינטרנט או בטלוויזיה – ואולי לא. בעולם בו אנחנו חיים – טרור, שחיתות, עוני – זהו אולי אייטם זניח, בקושי קוריוז, אבל עבור עיתונאי הקולנוע ושוחרי התחום – כמות אנשים שתמלא בקושי את אולם רב חן 6 הזערורי – מדובר בפרשייה די מדאיגה: מפיצי הסרטים, כך דווח, מנהלים מאבק לדחיית פרסום ביקורות הקולנוע בשבוע. מכיוון שהנוהל המשונה הזה, לא לדווח באופן ביקורתי על סרט בשבוע בו הוא יוצא, היה נהוג בארץ המשונה שלנו עד סוף שנות התשעים, מדובר בעצם ברצון להחזיר את הגלגל לאחור. בתעשייה שמנסה לנחש מה צופן לה העתיד מוזר למצוא דרישה כה ריאקציונרית, כאילו שלב הבא ינסו המפיצים להחזיר את ההפסקות באמצע הסרטים. אה, רגע. יש כאן עדיין הפסקות באמצע הסרטים. כשעיתונאי אחד אמר לבכיר בעולם הפצת הסרטים "אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור" ענה הבכיר: "אנחנו נחזיר את הגלגל לאחור". אין ספק, אנשים עם חזון.
מה שמדהים בסיפור הזה אינה החוצפה שבעצם הבקשה, אלא העובדה שאין היא חריגה בהתנהלות קברניטי הפצת הקולנוע בארץ מאז תחילת המאה ה-20. כשזה מגיע לקולנוע בארץ, הלקוח תמיד טועה. בימים אלה יצא לאור ספרו המצוין של דוד שליט "מקרינים כוח" (הוצאת רסלינג). שליט מספר באופן מרתק את סיפורם של בתי הקולנוע המפורסמים בארץ, ומראה איך תחום הפצת סרטי קולנוע תמיד היה כאן בן חורג, שלאיש, פרט למי שיכול היה להשיג ממנו רווח כלכלי או פוליטי (אך לא תרבותי), לא היה באמת חשוב לטפח כאן. לבסוף כשכבר הגענו לסטטוס קוו – אחרי שבוטלו מיסי העינוגים, הסתיימו מלחמות השבת ונעלמו הפיגועים בבתי הקולנוע – השתלטו על העסק כמה משפחות שהקימו חברות הפצה וקנו כמעט את כל בתי הקולנוע בארץ. ב-1959, כותב שליט, היו בארץ 130 בעלי בתי קולנוע וכ-80 מפיצי סרטים. כיום, על פי ספירה שלי, יש שישה מפיצים שהם גם בעלי בתי קולנוע. שניים מהם מחזיקים כ-75 אחוזים מכלל המסכים בארץ. ב-1957, מסופר בספרו של שליט, ניסה יזם להקים בית קולנוע נוסף בעפולה. בקשתו נדחתה על ידי מועצת העיר אחרי שבעליו של בית הקולנוע הקיים התנגד. נימוק המועצה: "אין להתחרות במפעל חלוצי ובפרט ש(בעל בית הקולנוע היחיד בעפולה) הוכיח שהעסק לא כדאי לזולתו". כמעט 50 שנה אחרי ונימוקי "מפעל חלוצי" ו"העסק לא כדאי לזולתו" ממשיכים להישמע, הפעם כסאבטקסט בתחנוני המפיצים לרחמי העיתונות. ב-1914 הוקם בתל אביב הראינוע הראשון, קולנוע עדן. בעליו, משה אברבנאל, דרש וקיבל מוועד השכונה 13 שנות מונופול. אני חוזר: 13 שנות מונופול! כל ימי הזוהר של הקולנוע האילם עברו על תל אביב עם בית קולנוע אחד. 90 שנה אחרי, המצב לא השתנה באופן משמעותי. יש יותר בתי קולנוע, אבל אין תחרות של ממש כי העסק מתחלק ברובו בין שתי חברות ענק. "נושא משפחות הקולנוע בישראל הונח כמה פעמים על שולחנו של הממונה על ההגבלים", כותב שליט. "הטענות היו נגד המחיר האחיד הנגבה ברובם המכריע של בתי הקולנוע וללא כל תחרות, ועל תזרים הסרטים הסגור בין המפיצים לאולמות שבשליטתם. חקירה אחת נמשכה כשנתיים מאז 1999 והסתיימה בלא כלום". נדמה לי שאירועי השנה הקרובה, עם מערכת היחסים בין המפיצים והמבקרים ופיק הברכיים שחשים בעלי בתי הקולנוע רגע לפני פתיחתם של כמה מגה-פלקסים יקרים ברחבי הארץ, יוכל לפרנס פרק נוסף, וגדוש אמוציות ודולרים, במהדורה הבאה של ספרו של שליט.

אני לא מכיר את שליט ולא היה לי מושג מה עמדתו במאבק הנוכחי, ובכל זאת חשבתי שספרו מעניק פרספקטיבה היסטוריה מעולה לסיטואציה שעדיין לחלוטין אקטואלית. תחום הקולנוע בארץ מצוי תחת כיבוש, אין בו תחרות של ממש וכל שחקן חדש שיירצה להיכנס לעולם ההפצה או להקים בית קולנוע, יימחץ במהרה על ידי אחד הענקים. בכיבוש הזה גם עיתונאים נתפסים כמי שאמורים לסור למרות המפיצים.
למחרת שלח לי שליט מייל בו כתב, בין השאר, שהוא אהב את "הדרך בה המשכת את הספר למלחמות ההווה מול המפיצים".
היום מתפרסם בוואלה! בראנז'ה מאמר של שליט המתייחס לנושאים האלה (הכותרת שלו, "זהירות, ספוילרים", מבריקה). הוא מכנה את בקשת המפיצים "מופרכת", ובצדק (שימו לב לציטוט שלו מדברי דני כפרי, מנכ"ל התאחדות בתי הקולנוע, ושימו אותה לצד הציטוט שאני מביא בטקסט שלי כדי להבין מול איזו עוצמה אינטלקטואלית המבקרים צריכים להיאבק).
אך שליט לוקח את הדיון צעד מוצדק קדימה: זו גם שעתם של המבקרים לבחון את עצמם. המאמר נקטע לטעמי רגע לפני השיא שלו. הדוגמה של שליט, על השפעת המבקרים האמריקאים על סילוקו של "שערי החופש" מבתי הקולנוע, אינה רלוונטית עוד לימינו. זהו עידן אחר של הפצה ושל תקשורת.

והרי מה הבעיה הגדולה של המפיצים? לא הביקורות, אלא הסרטים. זה מה שהפיל את "שערי החופש". אולפן מבוהל שיש לו פיאסקו ביד, שרק קיבל אישוש מצד המבקרים. מפיץ שיש לו ביד סרט שהוא יודע שהוא טוב אינו חושש מהמבקרים. אבל מפיץ שצריך להוציא את "ג'ונגל סיטי", סרט שלא צריך להיות מדען במכון וייצמן כדי לראות כמה הוא מזופת, ומפיץ שיודע שעל פי תנאי הזיכיון שלו מול האולפן בחו"ל מחויב להשקיע בסרט הזה כמות די גדולה של כסף בשפרסום ובעותקים, המפיץ הזה מרגיש שהמבקרים הם האויבים שלו, הם אלה שידליפו את הסוד הגדול לקהל. הסוד שהסרט שלהם אינו ראוי למאכל אדם. האם המבקרים אשמים בכשלון "ג'ונגל סיטי" (למעשה אין לי מושג כמה אנשים ראו את הסרט בארץ, כי המפיצים מסרבים לספק גם את המידע הזה. אני כן יודע שכל מי שדיברתי איתו שיש לו ילדים הלך איתם ל"עידן הקרח 2" ולא ל"ג'ונגל סיטי")?
"ג'ונגל סיטי" הוא רק משל. הנמשל נמצא בין סבך ענפיו.

בימים האחרונים אני בתחושה שחרם גורף של המפיצים הגדולים על המבקרים עשוי להיות הדבר הטוב ביותר שקרה כאן למוסד ביקורת הקולנוע. ככל שכמות אמצעי התקשורת גדלה (אינטרנט, מגזינים, טלוויזיה לוויינית), וככל שהפצת הסרטים הפכה לעסק גלובלי, כשיותר ויותר בלובסטרים מופצים בכל העולם באותו יום, אנחנו המבקרים לקינו בסנוורים. אני סקרן בדיוק כמוכם לראות את "צופן דה וינצ'י", אבל אני בעיקר סקרן לראות עד כמה הסרט הזה מהנה. האם הסרט הזה ישנה את השקפת עולמי על החיים? האם הוא יאתגר את תפיסותיי? האם הוא יעניק לי עינוג אמנותי? אני מקווה מאוד שכן, אבל אני בספק. אני מכיר מספיק טוב את סרטיו של רון האוורד, ואת תסריטיו (המאוד בינוניים) של עקיבא גולדסמן, מכדי לצפות לסרט שיהיה איום ונורא במקרה הרע, ובידור מהנה במקרה הטוב. יצירת מופת בלתי נשכחת? לא נראה לי. זו תהיה יצירה נשכחת בהחלט. היא תישכח כעבור שבוע כשיגיע "X מן 3", שיישכח כעבור שבועיים כשיגיע "פוסיידון".
אבל אם ממילא המפיצים ימנעו מהמבקרים גישה לסרטים הגדולים, בשעה שאני בספק אם המפיצים הקטנים יישרו איתם קו, נקבל מצב תקשורתי בריא בהחלט. "צופן דה וינצ'י" ייצא תחת מתקפת שיווק, פרסום ויחסי ציבור עצומה, מתקפה שבה ממילא היו טובעות מילות הביקורת (בין אם טובות או רעות) ברעש פרסומי. והקהל ממילא יילך ל"צופן דה וינצ'י" על סמך הפרסום, הספר, הכוכב והתחושה שזהו אירוע של must see. המבקרים, לעומת זאת, יוכלו להשקיע את מכסת המילים שלהם בחלופות. בסרטים שיש להם תוקף משמעותי, או לפחות כאלה המנסים להתמודד עם אתגרים אמנותיים, ושממילא טסים מתחת לרדאר של הקהל הרחב.
ספק אם מישהו ישעט ל"קרח דק" על סמך כרזותיו וכוכביו. גם גולשי האינטרנט האדוקים יודעים שהסרט לא השאיר את חותמו על הקופות באמריקה. ולכן דווקא הסרט המינורי הזה יפתיע כל מי שייחשף אליו. קוראים קבועים המכירים את טעמי ומסונכרנים עימו, ימצאו כמוני את הסרט שנון וארסי באופן מענג. ל"צופן דה וינצ'י" ילכו כולם ממילא. ל"קרח דק" יילך רק מי שבכלל ייחשף לעצם קיומו של הסרט ויישמע קודם דבר מה חיובי עליו.
בשבוע הבא, במקביל ל"דה וינצ'י", עולה סרטו החדש של פרנסואה אוזון ("בריכת שחיה"). אני לא מחובביו הגדולים, אבל יש לו לא מעט מעריצים בקרב המבקרים בארץ. אבל מכיוון ש"דה וינצ'י" יוצא למסכים ללא הקרנה מוקדמת לעיתונאים (לפחות לא הקרנה מוקדמת מספיק), יש לקוות שדווקא סרטו של אוזון יזכה בסוף השבוע הבא לרוב החשיפה הביקורתית. וזו, למעשה, תפקידה של הביקורת. לבקר, לסנן, לדרג. ובעיקר, לא להפוך לכלי משחק שוטה בידיהם של תאגידים.

והנה מה שהיה לי להגיד השבוע במדורי על שני סרטים אפלים, קטנים וממזריים שעולים היום: "קרח דק" ו"להרוג את המזל".

ונסיים במנטרת השבוע. שננו להרגעה:
As Wichita falls, so fall Wichita Falls

09 מאי 2006 | 16:10 ~ 25 תגובות | תגובות פייסבוק

בוקס לאופיס

אז כמה כרטיסים מכר משימה בלתי אפשרית 3 בישראל בסוף השבוע הראשון? ג.ג, מפיצי הסרט בארץ, לא הסכימו לשחרר נתונים רשמיים. אבל מדיווחים בעיתוני התעשייה בחו"ל נכתב שסך ההכנסות בישראל בסוף השבוע הראשון עומד על 250 אלף דולר. על פי טבלת נתוני קופה שהגיעו לידיי, בה חושבו כרטיסי הקולנוע בארץ לפי מחיר ממוצע של 31 שקלים ושער הדולר חושב לפי ערך של 4.6 שקלים, מתברר שהסכום הזה מקביל למכירות של כ-37 אלף כרטיסים.
לשם השוואה: המספר הזה שקול פחות או יותר לכמות הכרטיסים שמכר "קינג קונג" בארץ בסוף השבוע הרביעי שלו. במילים אחרות, זה נתון לא רע, אבל רחוק מלהיות שובר קופות. רחוק מה-50 אלף כרטיסים של "הארי פוטר" בסוף שבוע ראשון, או ה-60 אלף כרטיסים של "נרניה" (אם כי, יש לציין, שהסרטים האלה הופצו במספר כפול של עותקים וגם בגרסאות מדובבות הפונות לקהל צעיר ורחב בהרבה מזה של מב"א3).
בישראל הסרט הופץ ב-31 בתי קולנוע, מול 4400 עותקים באמריקה. הדרך היחידה להשוות בין הצלחת הסרט בארץ ובאמריקה היא לחשב כמה כסף הכניס הסרט פר-אולם. התוצאה היא כ-8000 דולר לעותק. באמריקה, שם נחשב סוף השבוע הראשון של מב"א3 למאכזב למדי עבור האולפן, הכניס הסרט 11,000 דולר פר-אולם. במילים אחרות: טום קרוז צולע גם בישראל.

נושאים: שוברי קופות