14 מרץ 2006 | 19:18 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

המהנדס

אפשר לקרוא להאני אבו אסעד הילד הרע של הקולנוע הישראלי. או, בעצם, הפלסטיני. או, בעצם, ההולנדי. בבוא היום, כשננתח מכלול סרטיו של אבו אסעד (בתקווה שיהיו מוצלחים כמו אלה שעשה עד כה), נראה לי שאפשר יהיה להתחיל שם: במאי יליד ישראל שלא מוכן להיות מזוהה כישראלי. פלסטיני, שהפלסטינאים לא ממש מקבלים אותו (כי הוא ישראלי), שחי בגלות בהולנד (שעבורם "גן עדן עכשיו" הוא סרט הולנדי לחלוטין), שבכלל התכוון להיות מהנדס חשמל ולא במאי. וסרטיו, באופן עקבי, מטשטשים קווי הפרדה וגבול, לא מוכנים לחיות בתוך תוואי גדרות מקובלים. לפני ש"גן עדן עכשיו" התסיס את עירית לינור, ביים אבו אסעד את "פורד טרנזיט" שהקפיץ לגואל פינטו את הפיוזים. הסרט הוקרן בפסטיבלים באמסטרדם ובירושלים והוצג כסרט תיעודי, העוקב אחר שגרת יומו של נהג מיניבוס המסיע את תושבי השטחים עד למחסומים הצה"ליים. כמה ימים אחרי שזכה הסרט בפרס בפסטיבל ירושלים, חשף פינטו ב"הארץ" שזה אינו סרט תיעודי כלל, אלא מבוים כמעט כולו (למעט כמה סצינות בלתי מבוימות עם חיילים במחסומים) ושהנהג הוא קרוב משפחה של אבו אסעד ושחקן. האם אבו אסעד רימה? או האם הוא הצליח ליצור מהתלה מוקומנטרית וניסה לסחוב את האשלייה הכי רחוק שיכל? בדיעבד, אני כמובן מרגיש קצת טמבל על שצפיתי בסרט ולא עליתי על זה שהוא אינו תיעודי, אבל גם בצפייה חוזרת, גם כשיודעים שרוב הסרט מלוהק ומתוסרט, הוא מצליח להיות מבריק (למעשה, מבחינה בימויית עכשיו הוא למעשה מבריק אף יותר, רמת הדיוק של אבו אסעד, וחדות העין שלו, די מופתיות). ובעיקר, ממש כמו ב"גן עדן עכשיו" וב"חתונתה של רנא" (סרטו השני), הוא עושה שימוש נהדר בהומור, אירוניה, ציוניות ומקאבריות, כדי להמחיש את אורח החיים הקפקאי בו נתונים אלה החיים תחת כיבוש.

ולמה נזכרתי בזה? כי בחדרי ההקרנה של "האוזן השלישית" מקרינים ביום רביעי (15.3) ובשבת את "פורד טרנזיט" (80 דקות, 20 שקל), וממש כדאי לכם לראות את הסרט השנון והקצבי הזה, שעוסק במין קאובוי מודרני, שבסך הכל מנסה לשרוד, ולדפוק את השיטה, בשטח ההפקר שבין מחסום אחד לשני.

הנה מה שכתבתי על "פורד טרנזיט" ב"העיר", 23.7.2003, אחרי שראיתי אותו בפסטיבל ירושלים (ובסמיכות לצפיה ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש", שהיה בו משהו דומה, מבחינת הטון הסאטירי והיחס  לסגנון התיעודי). הטקסט נכתב עוד כשחשבתי שהסרט הוא תיעודי (ובאמת לא הבנתי איך יצא שדווקא במונית הזאת נוסע באסם זועמוט):

רוצים מצחיק, מרגש ופוקח עיניים? אל תחמיצו את "פורד טרנזיט", הסרט התיעודי המעולה של האני אבו אסעד.

אבו אסעד תיעד את חוויית הנסיעה בתוך אחד המיניבוסים הרבים המובילים תושבים מרמאללה לירושלים. מיניבוס אחד לוקח את הנוסעים עד המחסום, אותו הם חוצים ברגל, ומיניבוס שני מחכה להם אחרי המחסום. עבור פלסטינים רבים, המיניבוסים מתוצרת פורד (רכבי משטרה ישראליים לשעבר) הם דרך התחבורה העיקרית בשטחים. אבו אסעד עוקב אחר נהג הפורד טרנזיט, מעין קלינט איסטווד של הכבישים, שמול המצלמות כמעט נדרס פעם אחת, ופעם אחרת חוטף מכות מנהגים עמיתים ואז מחיילים ישראליים. הוא מבצע משלוחים בלתי חוקיים, יורים עליו, הוא מנסה לעקוף מחסומים בדרכי אפר, מה לא. ומאחוריו יושבים נוסעיו ומדברים על המצב. עזבו לרגע את הפוליטיקה הנשמעת מהמושבים האחוריים, והתמקדו בסיטואציות האנושיות הנקלטות כבדרך נס בעדשת המצלמה: שני נוסעים עצבנים מאוד רבים ביניהם מי חיכה יותר זמן במחסום. הטונים עולים והם עוברים לצעקות וגידופים. ואז עולה למכונית נוסעת. הגברים משתקים. דממה. אחווה. כולם בודקים אותה. בתחנה הבאה היא יורדת. והוויכוח מיד מתלהט מחדש והופך במהרה גם לתגרת אגרופים קצרה.

תצחקו הרבה ב"פורד טרנזיט", אך בסופו – ממש כמו בסוף "מסעות ג'יימס" (שגם נגמר עם מסע בפורד טרנזיט משטרתית) – תרגישו נבוכים מאוד להיות ישראלים.

11 מרץ 2006 | 11:34 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

ספאם ספאם ספאם

1. מישהו כאן היה אתמול במפגש עם טרי גיליאם בתיאטרון נגה? היה מבדר מאוד, אבל כרגיל בדרך החוצה השאלות שלא נשאלו הציקו יותר מאלה שכן. שעה נוספת היתה בהחלט מתקבלת בברכה.

הכותרת איתה יצאתי מהמפגש היא שג'פרי קצנברג מנסה לקנות את הזכויות ל"Spamalot", המחזמר על פי "מונטי פייתון והגביע הקדוש" שמוצג עכשיו בהצלחה גדולה בברודוויי. כוונתו של קצנברג היא להפוך את המחזמר לסרט אנימציה. גיליאם עידכן שנכון לעכשיו אף אחד מחמשת חברי מונטי פייתון שעדיין בחיים לא מעוניינים להיות מעורבים בסרט.

2. אחד הדברים שאני הכי שונא בעיתונות הישראלית זה האופן בו עורכי ניוז, ולעיתים גם רפורטרים, מנסים להגביר סנסציה של אייטם על ידי שימוש בצירוף "כמו בסרט". אם מתרחש מרדף משטרתי, או שוד, או מעצר רב משתתפים. דוגמאות, רק מהשבוע האחרון: על סרט הווידיאו המתעד את מעצרו את זאב רוזנשטיין כתה בוקי נאה שזה נראה כמו סצינה מסרט. השריפה בבית הדירות בפתח תקווה הושוותה ל"המגדל הלוהט" (סרט בן 30 שנה). ואייטם ב"מנטה" על מתאגרפת ישראלית הישווה אותה ל"מיליון דולר בייבי" למרות ש(זהירות ספוילר, מוקדש לדן ברזל)המתאגרפת הישראלית לא נהייתה משותקת. ואני שואל: כמה עלובים אנחנו יכולים להיות? ההשוואה לסרט אינה מוציאה את הכותב/עורך תרבותי יותר, אלא רדוד יותר. הרי הסרטים אליהן מתייחסות הכותרות מבוססים ממילא, אם ישירות או על דרך ההשראה, על אירועים או אסונות שקרן במציאות. וזה לא משונה שיכולת העיבוד של עורך ניוז מובילה אותו להשוואה לסרטים, ולא לחיים? החיים חזקים יותר מהקולנוע (זו, אגב, הסיבה שאני מעדיף קולנוע). אבל גם קטנים יותר. לכן בית דירות בן 8 קומות בפתח תקווה, בו איש לא נהרג, אינו דומה במאום ל"המגדל הלוהט". והייתי מעדיף שעורכי החדשות יפסיקו להשוות את החיים לקולנוע, ויתחילו למצוא דרכים קצת פחות סנסציוניות לתאר את מה שקרה באמת.

3. בימים האחרונים אני מנסה להשיג את הטלפון של ג'ף סקול, אחד המייסדים של eBay, שהפך מפיק סרטים ומשקיע לא מעט מכספו הפרטי בהפקת סרטים בעלי מסר פוליטי ברור, הנוטה באופן מוצהר לשמאל. שנה אחרי שסקול הקים את חברת ההפקה שלו, "פרטיסיפנט", הסרטים בהם היה שותף זכו ל-11 מועמדויות לאוסקר – 6 ל"לילה טוב ובהצלחה", 2 ל"ארץ קרה", 2 ל"סוריאנה", 1 ל"מרדרבול" התיעודי. סקול הפיץ באמריקה את "הילדים של ארנה", של ג'וליאנו מר. סרט תיעודי נוסף בהפקתו, "העולם על פי רחוב סומסום", הוקרן השנה בפסטיבל סאנדאנס ויוקרן בעוד שבועיים בפסטיבל דוק-אביב. אני רציתי להגיע לסקול כדי לראיין אותו, על המעבר ממילארד אינטרנט למפיק סרטים, ועוד כזה עם אג'נדה פוליטית. זה נועז ואמיץ בעיני. ועכשיו מתברר שגם מצליח, באוסקרים ובקופות.

אבנר שביט ב"העיר" (עיתון אהוב שהפך לצמח בתרדמת אחרי שני שבצים, ועכשיו מתחיל לגלות סימני קלים של תנועה בזרת) הקדים אותי והקדיש לסקול כתבת עמוד מוצדקת ומדויקת (וגם הכותרת "סינמסקול" נגעה לליבי). האם אצליח לראיין את סקול? לא יודע. ואולי עכשיו כבר לא צריך, אחרי הסקירה של שביט (והכתבה עליו ב"פרמייר"). הנה, בכל מקרה, הפרופיל המקיף ביותר שמצאתי על סקול, קנדי במקור, מה"גלוב אנד מייל" בטורונטו, העיר בה גדל. 

4. אני פרו שמרה מרחק מסוים מ"הר ברוקבק", המבוסס על סיפור קצר פרי עטה. עכשיו, אחרי ההפסד ל"התרסקות", היא כותבת ל"גרדיאן" טקסט מריר למדי המתאר את חוויותיה מהטקס. ל"קראש" היא קוראת "טראש". ושימו לב לפאנץ' ליין עם הסיינטולוגיה. הקנטה ערמומית. פול האגיס, הבמאי והתסריטאי של "התרסקות", הוא סיינטולוג.

ולסיום: אני די שונא פרג.

 

08 מרץ 2006 | 17:45 ~ 27 תגובות | תגובות פייסבוק

טרי, טרי, רק היום (רק מחר)

ודאי הבחנתם שטרי גיליאם מסתובב כבר שבוע בארץ. אם עוד לא נתקלתם בו, יש לכם הזדמנות לעשות את זה מחר ב-17:00 בתיאטרון גשר. המפגש, אותו אני אנחה, פתוח לתלמידי קולנוע מרחבי הארץ, אבל גם קוראי האתר הזה מוזמנים אליו. הכניסה חופשית, אבל צריך קודם להירשם בכתובת המייל הזאת (אם אתם לא סטודנטים לקולנוע, כיתבו שאתם קוראי האתר הזה ותיכנסו לרשימה, ככל שתפוסת האולם תאפשר זאת).

אם אתם באים, הכינו שאלות. חלק מהאירוע יוקדש לשאלות הקהל. אל תחששו לשאול את השאלות הספציפיות ביותר, על שוטים או סצינות. במאים מתים על שאלות כאלה. אם אתם לא יכולים להגיע, ויש לכם שאלות לשאול, אתם מוזמנים להציע אותן כאן בתגובות ואת המוצלחות שביניהן אשאל מחר. נכחתי במפגש של גיליאם עם חובבי סרטיו לפני כמה שנים במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק והוא היה משעשע להפליא, וניהל קשר בלתי אמצעי עם הקהל. אני בטוח שיהיה מבדר ומהנה.

קאר שם בחוץ

דיוויד קאר, עיתונאי קולנוע ב"ניו יורק טיימס" ואלוף הימורי האוסקר השנה, מציע תזה משלו לסיבות שגרמו ל"התרסקות" לזכות באוסקר ולא ל"הר ברוקבק". טענות ההומופוביה, שנשמעו מצד פרשנים הוליוודיים אחרים, נדחקות הצידה לטובת תיאוריה שאינה שונה ממש מזו שהצעתי שלשום בראיון שערך איתי ערד ניר ב"סדר עולמי". "התרסקות", טענתי (וכך גם קאר), נתפס כסרט לוס אנג'לסי מקומי, שצולם בעיר, עם צוותים מקומיים. לעומת "הר ברוקבק" שצולם בקנדה על ידי חברת הפקה ניו יורקית. זה היה קרב בין החופים, ולוס אנג'לס – שתושביה עדיין מהווים רוב מבין חברי האקדמיה – ניצחה.

טענה נוספת, שכדאי לחשוב עליה בבוא יום הבחירות בארץ (כשהעיתונאים ינסו להסביר איך "קדימה" הובילה בסקרים אבל הפסידה בבחירות), גורסת שמכיוון ש"הר ברוקבק" היה הזוכה הצפוי, חברי האקדמיה החליטו לתת את קולם ל"התרסקות", מתוך הנחה שכל שאר עמיתיהם יצביעו ל"ברוקבק".

נושאים: אוסקר 2005, ישראל

07 מרץ 2006 | 19:23 ~ 18 תגובות | תגובות פייסבוק

פוסט-פארטי

לוקח לי כמעט יומיים להתאושש מהאוסקרים. קצת כמו ג'ט-לג. הנה כמה שאריות מהטקס, ומחשבות פרומות, לאו דווקא על קולנוע.

1. הילדים של ריס וויתרספון וריאן פיליפה בטח היו הכי מאושרים אתמול. אמא זכתה באוסקר על תפקידה ב"הולך בדרכי", והסרט שאבא שיחק בו, "התרסקות", זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. זוג מלכותי.

2. נדמה לי שחואקין פיניקס שונא את ריס וויתרספון.

3. ג'ון סטיוארט מקבל ביקורות נהדרות, רובן מוצדקות, אבל הרייטינג על הפנים: 38 מיליון צופים, רייטינג של 27 אחוז. לעומת רייטינג של 30 אחוז בשנה שעברה (שגם לא היתה מי-יודע-מה). ובכלל, באיי.בי.סי לא רגילים שבערב האוסקר צופים פחות מ-40 מיליון צופים (רק השנה של "שיקגו" היתה נמוכה יותר).

4. הרייטינג של האתר הזה, לעומת זאת, קרע את מכשירי המדידה. 17,000 איש נכנסו אתמול 43,000 פעם לאתר. אלפים שוטטו כאן בין ארבע לשש בבוקר. די נדהמתי. רוב מוחלט של הנכנסים כבר יודע להקיש את כתובת האתר בעצמו (ואולי יש לכם לינק במועדפים, אם כן תודה רבה). מבין האתרים שהיפנו לאירוע הסיקור החי של האוסקר הכי הרבה גולשים הגיעו אלי דרך עין הדג (108 גולשים). 130 הגיעו אלי דרך ישראבלוג (מונה הכניסות לא מבדיל בין הבלוגים השונים, אבל ראיתי הפניות גם אצל נטע וגם ב"ולווט"). 86 דרך "וואלה". 58 דרך האתר של שושנה פורבס. 48 דרך עידו קינן. כמה מאות דרך גוגל. ו-15,000 פשוט נכנסו ישירות. תודה לכל מי שלינקק ותמך ולכל מי שנכנס, שוטט והגיב. מקווה שתחזרו גם לפני האוסקר הבא.

5. ג'פרי וולס נזכר כמה ימים לפני האוסקר בבמאים שזכו באוסקר והתחרפנו. ג'יימס קמרון. פיטר ג'קסון. מל גיבסון. האם אנג לי הבא בתור? (האייטם כאן, בתחתית הדף).

5. כשבוויינט כותבים ש"הלכה לעולמה אשתו של סופרמן" האם הם מתכוונים ללויס ליין?

6. לכל משמיצי "גן עדן עכשיו", הנה ידיעה בלתי קולנועית, מהחיים שלנו. תגידו לי מה אתם מרגישים כלפיה:

מאז השלמת ההתנתקות מרצועת עזה בספטמבר 2005 הרגו חיילי צה"ל בסמוך לגדר המקיפה את הרצועה תשעה אזרחים פלסטינים בלתי-חמושים, כך עולה מתחקיר שערך בצלם. בהרוגים חמישה קטינים ובכללם ילדה בת שמונה. אף אחד מההרוגים לא נשא עמו נשק או חומרי חבלה, וזאת גם לפי גרסת הצבא. הפלסטינים לא הוזהרו לפני הירי ולא ניתנה להם הזדמנות להיכנע. (מתוך "בצלם")

לא צריך להיות אבא של ילדה קטנה כדי להזדעזע. רוצים עוד נגיסה ממה שקורה לנו ליד הבית? צפו בסרט הבא. ואתם נבהלים מ"גן עדן עכשיו"? מסרט?

7. ובישראל כנראה פשוט אוהבים להרוג. משפחות לא מוכנות לתרום איברים של קרוביהם שמתו. הייתי עורך סרטון מסיפורו המרגש של רוברט אלטמן באוסקרים, על השתלת הלב שעבר לפני עשר שנים (עד כמה שידוע לי זו היתה חשיפה, סיפור שמעולם לא סופר קודם). דמיינו את ליבו של יקירכם המת, פועם בגופו של מישהו אחר. ואולי זה יהיה אפילו אחד הבמאים הגדולים בעולם. או סתם בן אדם רגיל שיזכה לחיות ויכיר לכם תודה לנצח. אני מסתובב בארנק עם כרטיס אד"י, המבטיח את תרומת איברי אחרי מותי. אני ממליץ גם לכם לחתום על כרטיס כזה ולשאת אותו בגאווה. אתם כבר לא תרגישו כלום, אחרים יינצלו בזכותכם.

8. איבור קאטלר מת לפני ארבעה ימים. בן 83. קאטלר, משורר, מוזיקאי, איש במה ופרפורמנס ואחד הבריטים היותר אקצנטריים, עשוי להיות מוכר לכם בתור נהג האוטובוס ב"מסע הקסם המיסתורי" של הביטלס (פול היה מעריץ שלו), וכאחד המוזיקאים ב"רוק בוטום" של רוברט ווייאט.

 

  

 

נושאים: כללי

06 מרץ 2006 | 02:32 ~ 129 תגובות | תגובות פייסבוק

It's a Wonderful Night for Oscar

לא ראיתם את האוסקר? אל דאגה, אני כאן בשבילכם. בעוד קליק קטן תיכנסו לסיקור של שלוש שעות ו-22 דקות של כמה זכיות צפויות וטוויסט מרעיש אחד. כמו לראות את השידור החי, רק בלי התמונות. תיהנו. 

רואים את כפתור ה"המשך"? לחצו עליו. הדיווח ימשיך אחרי הקפיצה.

להמשך הקריאה…

נושאים: אוסקר 2005

06 מרץ 2006 | 01:39 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

פתאום כולם ערים…

תראו מה זה. בימים האחרונים אני מנהל מעין קמפיין אינטרנטי לקדם את אירוע הלייב בלוגינג שיתחיל כאן בעוד שעה וחצי, ומי התעוררו פתאום? גם וויינט וגם וואלה מבטיחים עכשיו "דיווחים חיים" במהלך הטקס. מחמיא, כמובן, שבלוג קטן ועצמאי גורם לאתרים הגדולים נדודי שינה, אבל גם מעצבן. אם כך, לא נותר אלא להפשיל שרוולים ולתת לתחרות לשפר את איכות המוצר. מחר בבוקר אתם תקבעו מי לוקח את האוסקר על דיווחי האוסקר. ובמילים אחרות: תישארו כאן, טוב? בבקשה? אל תשאירו אותי לבד. אמצע הלילה. חושך. אל תלכו…

 

נושאים: אוסקר 2005

05 מרץ 2006 | 09:13 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

נעימה מאוד

"גן עדן עכשיו" זכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט בקטגוריית הסרט הזר. מרשים מאוד.

אני עדיין מתכנן להעלות כאן קטעי אודיו מדי פעם, ואם אצליח להשתלט על כל הצדדים הטכניים (ואני דווקא מגלה יכולת למידה נאה) אנסה להעלות היום או מחר קטע מהראיון עם הית לדג'ר, המתפרסם במלואו ב"פנאי פלוס" האחרון.

אבל כדי לעשות טסט לנגן החדש של האתר, הנה קטע מוזיקלי קטן בשם "כנפיים", שאתם אמורים לשמוע הרבה הלילה באוסקרים

brokeback.mp3
(בבקשה תעבוד, בבקשה).

מנגן? יופי. נמשיך את פוסט הבוקר נטול הקלוריות הזה לצליליו. את הקטע הלחין גוסטבו סנטאוללה הארגנטינאי, והוא מתוך "הר ברוקבק". אולי הנעימה הקולנועית המרגשת של השנה. האם היא תזכה את גוסטבו באוסקר? הקטע, הנמשך רק 1:52 דקות, נמצא בפסקול "הר ברוקבק" שאתם יכולים לקנות בחנות הדיסקים החביבה עלי.

הנה סדר היום של מבקר קולנוע ערב האוסקרים:

16:00 אירוח חי בפורום הקולנוע של "וואלה". אתם מוזמנים להגיע ולשאול שאלות.

18:00 "שש עם עודד בן עמי" בערוץ 2 (ירד. אולי מחר)

20:00 נמנום קל (אחרי כיוונון היס-מקס ו-19 שעונים מעוררים).

3:00 לייב בלוגינג של האוסקר, ממש כאן, לראשונה בעברית. צריך לזכור: הטקס עצמו מתחיל ב-3:30. ב-3:00 זה רק ה-Pre-Show של איי.בי.סי. בחצי השעה הזאת נחמם מקלדות, נרשום נוכחות ונסכם את כל הימורי האוסקר שהתפרסמו בתקשורת העברית. אתם מוזמנים לצרף את הימוריכם, או לינק להם, בתגובות לאייטם זה.

7:00 כתיבת אייטם סיכום לעיתון.

8:30 הולכים לישון.

מי שרוצה להכין לו ולחבריו טופס מודפס של כל המועמדויות, הנה לינק מוצלח: http://i.imdb.com/IMDb_RTO_Ballot.pdf אולי זה יעבוד?

04 מרץ 2006 | 14:54 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

לילה טוב ובהצלחה

לפני הכל: זוכרים? מחר (ראשון) 3:00, צופים באוסקר כשהמחשב פתוח על האתר הזה לקבלת עידכונים ופרשנות בזמן אמת. בואו להשתתף ולהגיב. יהיה משעשע. ובטח גם מותח. כל הנמים, קראו מה הפסדתם בבוקר שלמחרת. דקה אחר דקה.

ג'ורג' הסקרן

רק שלשום ראיתי לראשונה את "לילה טוב ובהצלחה". מכל מיני סיבות לא הצלחתי להגיע לשתי ההקרנות המוקדמות לסרט. ומה זה עזר לך, וילנצ'יק? כל עיתוני ואתרי סוף השבוע כותבים על הסרט, חוץ ממני. לא היית מעדיף לקרוא על הסרט הזה עם יציאתו, דבר שיכול לקרות רק בזכות העובדה שעיתונאי הקולנוע רואים את הסרטים כשבועיים לפני יציאתם, כשבוע לפני הדד ליין שלהם בהגשת ביקורותיהם? (הביקורת שלי תתפרסם ב"פנאי פלוס" בשבוע הבא. נתתי שם את כיתוב התמונה "מורו ורבו" ולחרדתי גיליתי מאוחר מדי שזו הכותרת לביקורת של רותם דנון ב"וואלה!". אז למרות שנדב רביד ב"וואלה!" הוא כרגע אשף הכותרות הכי מוצלח בתחום הבידור הישראלי אני מצהיר בזאת: לא גנבתי).  

וההפסד כולו שלי. כי גיליתי, מאוחר מדי, את אחד הסרטים הטובים של השנה. אם הוא היה יוצא בארץ ב-2005 הוא היה מגיע למקום השני ברשימת סרטי השנה שלי, אחרי "היסטוריה של אלימות". אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר בו בתור סרט השנה באוסקר. זה סרט פשוט נפלא. וחכם. וחשוב. ומעורר מחשבה. ועגום. ועושה חשק לצאת לעולם ולעשות משהו, להזיז משהו, לשנות משהו. לא יודע, אם הייתי רואה אותו לפני שכתבתי את תחזית האוסקר שלי, יכול להיות שהייתי מהמר שג'ורג' קלוני יזכה באוסקר על הבימוי, גם אם "הר ברוקבק" יזכה באוסקר על הסרט (די בדומה לאופן בו וורן בייטי, הג'ורג' קלוני של שנות השבעים, זכה באוסקר על בימוי "אדומים", גם הוא סרט שהסעיר אותי כשצפיתי בו לראשונה). מחר בלילה, אם אנג לי יזכה אשמח כי זה משפר את אחוזי הקליעה שלי. אבל בליבי אני מריע לקלוני.

אבנר שביט ויעל שוב, המלקטים את הכוכבים לטבלאות המבקרים ב"עכבר העיר" וב"טיים אאוט", תרשמו: חמישה כוכבים. עד כדי כך אהבתי אותו.

ראזי ברקאי

אפרופו אוסקר: הלילה יחלקו את פרסי הראזי, המוענק לסרטים הגרועים ביותר. מעולם לא הבנתי למה התקשורת הישראלית מתמוגגת מהפרס הזה. למה ערוצי הסרטים טורחים להקדיש לו מקום. הרי זה לא באמת פרס חתרני, המכריז "גרוע!" על סרט שכולם מעריצים. זה סרט שנותן את פרסיו למי שממילא כשלו באופן כללי, בקופות ובביקורת. והסרטים הזוכים בו, באמת לרוב זניחים ובלתי זכירים. אז מה הביג דיל? לא ברור לי. (תמצאו ראיון עם הראזיונר הראשי אצל עידו קינן. כאן)
לעומת זאת, היום בלילה יחולקו גם פרסי האידיפנדנט ספיריט, המוענק לסרטים עצמאיים, סרטי בכורה, סרטים שהופקו בתקציב של פחות מעשרה מיליון דולר, וגם סרטים דלי תקציב אף יותר. זה, בעיני, פרס שחשיבותו הולכת ומתעצמת משנה לשנה. בעיני, שלושת פרסי הקולנוע החשובים ביותר באמריקה הם האוסקרים (בהם התעשייה הממוסדת מצהירה מהו סוג הסרט המועדף עליה, בצורה ובתוכן), פרסי האינדיפנדנט ספיריט (אותו דבר, רק של המפיקים העצמאיים) ופרסי אם.טי.וי (פרסי הקולנוע היחידים שמביאים בחשבון את קהל היעד של הקולנוע האמריקאי בימיניו – בני ה-13 עד ה-25). ומה קרה? השנה ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר הם סרטים עצמאיים, שלושה מתוכם הופקו בתקציב של פחות מ-10 מיליון דולר ("התרסקות", "לילה טוב", "קאפוטה"). "הר ברוקבק" עלה 18 מיליון דולר. רק "מינכן" עלה באיזור ה-60 מיליון. ומי זכה בשנה שעברה בפרס אם.טי.וי? "נפוליאון דיינמייט", סרט שעלה פחות מארבעה מיליון דולר, ושבהוליווד בכלל לא שמו לב לקיומו, אבל הפך לסנסציה בקרב בני הנוער.

במילים אחרות: גם באוסקר וגם באם.טי.וי התכנסו לכיוון האינדיפנדנט ספיריט. העצמאיים, כרגע, ניצחו. הציבור, בין אם הוא בני נוער או אנשי הוליווד ותיקים, מחפשים קולנוע אמריקאי קצת שונה, קצת פחות בומבסטי, קצת פחות נוסחתי.

בעשרים שנות פרסי האינדיפנדנט ספיריט קרה רק פעם אחת שהסרט שזכה אצלהם זכה למחרת גם באוסקר. זה היה ב-1987 עם "פלאטון". נדמה לי שהלילה, 19 שנה אחר כך, זה יקרה בפעם השניה.

היוצרים נגד הוט

האייטם שהעליתי שלשום (עם לא מעט בעיות טכניות. יניב רן הרשטיין: העיברות שעשית לוורדפרס מקסים, אבל ממרר את חיי בכל פעם שאני מנסה להעלות קטע מצוטט ממקור חיצוני), על מאבק התסריטאים והבמאים בהוט, על זכותם של היוצרים לתמלוגים מחברת הכבלים עבור עבודתם, גרר לא מעט תגובות. אני שמח שעמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים ואחד האנשים המרכזיים במאבק, עצר כאן כדי להגיב. אני מקווה שמחר (ראשון) יגיעו עוד יוצרים להשתתף בדיון, ואולי גם נציגי הוט. אני, מצידי, מתכוון להמשיך לתת למאבק הזה במה (או כמו שאומר אד מורו ב"לילה טוב ובהצלחה", וזו פראפרזה עילגת שלי: "מי אמר שלכל מאבק יש צד שני הוגן, שצריך לפרסם את תגובתו באופן שקול ושווה ערך?").

הנה התגובות לאייטם הקודם. תגובתו של עמית ליאור היא השלישית. התפתח גם דיון מעניין בעקבותיה.

והנה עוד חומר קריאה בנושא. עוזי וייל, אחד הכותבים הכי מוכשרים בעברית, לא משנה באיזה מדיום, כתב – רגע לפני היציאה לפרמיירה של דני סירקין – על מה בעצם נאבקים היוצרים:

היום בערב יהיה לא נעים. "הוט" עורכת עוד פרמיירה מתוקשרת לאחת מהפקות המקור שלה, ושוב נהיה שם – מאות במאים ותסריטאים – כדי לפוצץ את ההקרנה הזאת, ולומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את הדבר הבא: שכל עוד הוט ממשיכה לבוז ליוצרים בישראל ולגזול מהם באלימות את זכויות היוצרים שלהם, לאף אחד אין סיבה לחגוג.
אבל רגע לפני שהרוחות מתלהמות, אני רוצה לעצור לרגע ולחשוב בקול רם על מה אנחנו בעצם נלחמים. ואני חושד, שלמרות שהוט כרגע על הכוונת מעצם הברוטליות של פעולתה, הרי שהמאבק הוא הרבה יותר נרחב. הוא על זכות הדיבור, והמחשבה, והיצירה בכלל.
  יש שתי מגמות סותרות בחיים: האחת היא לעשות מה שבא לך, והשניה לעשות מה שצריך. הראשונה נולדת מתוך היותו של האדם בן חורין, השניה מתוך מגבלות העולם בו אנו חיים. בין שני הקטבים האלה נוצר המתח, הנותן חיים לכל התרבות האנושית.
ומה על האדם היוצר? לו, מאז ומתמיד, היתה רשות לעשות מה שבא לו, לפחות כאשר הוא יוצר. לפעמים היא עלתה לו בחייו, בוודאי שהיא עלתה לו בבריאות ובעוני מתמיד – אבל תמיד הוא היה מסוגל לעצום עיניים ולדמיין עתיד טוב יותר.
אבל שימו לב, בבקשה, שמשהו מהותי מאוד השתנה בעולם בשני העשורים האחרונים. שמי שמאיים על חופש הביטוי שלנו אינו יותר המלך, או הממשלה, או הצבא, או ההסתדרות, או בית הספר. לאף אחד מהם אין יותר אג'נדה למכור. שום תפיסת עולם. כלום. הם כולם רוצים רק לשרוד.
לכאורה, ניצחון גדול לחופש הביטוי. אבל זו רק מראית עין. כי למעשה, חופש הביטוי שלנו מאויים בדרכים חדשות, מתוחכמות הרבה יותר.
   
העולם החדש הוא צרכני לחלוטין, ומי שמספק את הצרכים הוא המלך החדש. הוא עולם בידורי, ומי שמספק את הבידור הוא השליט החדש. הוא עולם של טכנולוגיה והסחת דעת, ומי שמספק טכנולוגיה והסחת דעת, יש לו מספיק כוח לא רק למנוע ממך להגיד את מה שאתה רוצה, אלא אפילו למנוע בעדך מלחשוב מחשבה אחת סדורה שאותה תוכל להפוך למלים.
אין בעיה יותר עם חופש הדיבור. הבעיה היא חופש המחשבה. מכונות הבידור והצריכה ימלאו את צינור המידע בכל כך הרבה זבל, כל כך הרבה הסחות דעת, שבתוך הבליל העצום והרב אתה לעולם לא תגיע לשמוע אדם אחד שרוצה להגיד דבר חכמה. או דבר אמת. או כל דבר שמפר את המולת הצריכה האינסופית.
   
וכאמור, השפיץ כרגע של המגמה הזאת היא הדרישה הברוטלית והאלימה מהיוצרים, לוותר על זכויות היוצרים שלהם. אבל אפשר לראות אותה במקומות נוספים, רבים מספור. אחד מהם, כמובן, הוא המאבק להתרת שילובו של "תוכן שיווקי" בתוך היצירה הטלוויזיונית, מגמה שאותה כל ברוני התקשורת מנסים לדחוף בכל כוחם.
מה הם רוצים? שיותר להם להכניס פרסום לתוך היצירה ממש. מה שמיד יביא למצב שאמן לא יוכל ליצור, אלא אם כן היצירה שלו תמצא חן בעיני קוקה קולה, או חברות הסלולר. ואם היא לא תמצא חן? אין בעיה, הם אומרים לך, תיצור מה שאתה רוצה. אולם לעולם לא תצליח לשדר את זה, ובוודאי לא להתפרנס מזה. ואנחנו נפרסם ונאדיר באמצעות כלי התקשורת שברשותנו את כל אותן היצירות שכן מתאימות לנו.
איזה יצירות? יצירות על אנשים יפים, מצליחים, נחשקים, שמשתמשים כל הזמן במוצרים חדשים ומבריקים.
 במודע או שלא במודע, השלטון הכלכלי מתנהג כמו כל שלטון כיבוש אחר: מה שאינו כלכלי, לא ייאמר. לא ישודר. לא יקבל במה. ומה שהוט עושה כרגע, הוא נדבך נוסף במסע הכיבוש הזה. לקחת מתסריטאי או במאי את זכות היוצרים שלו, זה בעצם להגיד לו: אנחנו היוצרים. אנחנו שיושבים במשרדים המאובזרים, אנחנו המקבלים משכורת נאה מדי חודש ורכב צמוד, אנחנו נאמר לכם מה לכתוב ואיזה סרטים לעשות. אתם לא היוצרים יותר. אתם רק "ספקי תוכן".
עולם המדיה עומד בפני שינוי גדול, וכולם יודעים את זה. הצלחתו הפנומנלית של ה-VOD, והתקדמות יכולות השידור באינטרנט ובסלולר, יגרמו למצב שבו כל אדם, בכל זמן, יוכל להזמין לעצמו איזו יצירה שירצה. הוא לא יצטרך יותר גוף שידור שיארגן לו לוח שידורים, אלא יוכל להזמין לעצמו, מתוך ספרית וידאו אינסופית וענקית, כל פרק בכל סדרה ששודרה אי פעם.
אבל כאן יש בעיה. אם בעוד עשר שנים נאמר, אנשים ימשיכו להזמין תוכניות של "החמישיה הקאמרית", שהייתי מכותביה, זאת אומרת שאני – עוזי – האיש שהולך ברחוב וחושב מחשבות ומדבר לעצמו וחולם בלילות על עולם אחר – טיפה אחר, בסדר? – שאני האיש המוזר הזה אקבל כסף בסוף כל שנה.
ולא אהיה תלוי בהזמנת העבודה הבאה.
זאת אומרת שיהיה לי את הזמן לשבת ולחשוב מה הדבר הבא שאני רוצה להגיד.
   
כי זה בדיוק מה שמאפשרים תמלוגים. הם מאפשרים ליוצר לבוא מתוך עמדה של כוח מסוים למשרדי הזכיין ולהגיד: שלום. אני רוצה לעשות כך וכך. למה? כי הלכתי ברחוב והיה לי רעיון. הזכיין יכול לקבל או לא לקבל, ובוודאי שהכוח נשאר אצלו, אבל יש לאמן כוח סירוב. הוא יכול לומר בסדר, אלך למקום אחר, או אעשה את זה בצורה אחרת; אני לא חייב להגיד מה שאתם רוצים שאגיד.
אבל ברגע שלוקחים מהיוצר את התמלוגים שלו – כלומר את הכסף שהוא מקבל על עצם זה שבמשך שלושים שנה אנשים עדיין אוהבים את יצירתו, ומוכנים לשלם עבורה, ומוכנים להקשיב לדבריו – לוקחים ממנו את האפשרות להגיד לא לעבודה הבאה שיציעו לו. ובעצם מכריחים אותו להגיד את מה שברוני התקשורת רוצים שיגיד. משהו עם אנשים צעירים ויפים, מן הסתם.
"ספקי תוכן", הם קוראים לנו.
מה שהוט מנסים לעשות זה לנצל את כוחם האבסולוטי מול היוצרים החלשים, ולקחת בכוח – פשוט בכוח, באלימות ובהפחדה – את היכולת שלנו ליצור בעצמנו.
הם יודעים שהיוצר הוא תמיד חלש יותר – הוא אדם אחד, שיושב לבד בבית עם מחשב מקרטע ומשכנתא ושני ילדים בוכים בחדר השני – והם רוצים לנצל את החולשה הזאת כדי לגרום לו לומר את המלים שהם רוצים שיאמר.
אנחנו חייבים להגיד לזה לא. ולכן נהיה שם גם היום, למרות שכל הקרנת בכורה של יצירה מקורית היא חג לתרבות העברית. אבל אנחנו נהיה שם, מאות תסריטאים ובמאים, כדי להגיד: לא ניתן לכם לעשות את הדבר הזה. לא ניתן לכם להכתיב לנו מה לחשוב ומה ליצור.
אנחנו כולנו, יוצרים וצופים כאחד, אנחנו אנשים. לא סטטיסטיקות במחלקת שיווק. אנחנו רוצים לחשוב בעצמנו, ולחלום את החלומות שלנו בעצמנו, ואנחנו רוצים להתרגש ולהתאהב ולהיות מופתעים בעצמנו.

ואנחנו לא רוצים שתדחפו לנו קוקה קולה ביד אחת וטלפון סלולרי בשניה, כשאנחנו באים להתנשק.

– עוזי וייל

(אגב, הטקסט של וייל הגיע אלי במסגרת האיגרת ששולח האיגוד לחבריו, כך שהנחתי שהוא מיועד לנחלת הכלל. אם אני טועה ובפרסומו מפר את זכותו של וייל לתמלוגים על הטקסט, שמישהו בבקשה יעדכן אותי ואסירו מיד).

האני פאי

ועוד קצת חומר קריאה. האם קראתם את הראיון עם האני אבו אסעד ב"7 ימים". מה חשבתם? האם זה רק בראשי או שגם אתם רואים איך הכל קשור האחד בשני? הסרט של ג'ורג' קלוני, מחאת היוצרים, הכיבוש? איך כל מאבק כאן הוא, בעצם, פוליטי? אני חשבתי שלמרות מגרעותיו, זה היה ראיון מאלף. ואני צריך להזכיר, כי בזה הכתבה לא עסקה, שאבו אסעד הוא במאי מצוין. אולי הגיע הזמן להציג בסינמטק את "חתונתה של רנא" ואת "פורד טרנזיט", סרטיו הקודמים. נראה לי שאת "חתונתה של רנא" עירית לינור תחבב. 

 

 

 

נושאים: אוסקר 2005

02 מרץ 2006 | 22:10 ~ 32 תגובות | תגובות פייסבוק

מלחמת אחים

מטה המאבק של התסריטאים והבמאים פוצץ אתמול את הקרנת הבכורה של הסרט הישראלי (המוצלח) "למראית עין". טירפוד האירוע הוא חלק ממאבק שהסלים באחרונה בין איגודי התסריטאים והבמאים ובין חברת HOT סביב סוגיית תשלום תמלוגים ליוצרים עבור שידורים חוזרים.

האירוע אתמול היה תקדימי, כי הוא לכאורה פגע בחברי האיגוד עצמם – הבמאי, דני סירקין, והתסריטאית נועה גרינברג – שהקרנת הבכורה היתה אמורה להיות יום חגם, מול אנשי הצוות ובני משפחתם. אם עד עכשיו הסנקציות שנקטו חברי האיגוד היו מול HOT בלבד (ע"ע השחתת שלט הפירסום הענק של החברה באבן גבירול, מקרה שלא בטוח שנעשה על ידי חברי האיגוד, אבל ללא ספק נעשה מתוך הזדהות עם מאבקם), כעת מצהירים היוצרים שהם מוכנים להקריב את הפרמיירות של עצמם ושל חבריהם למען המטרה.

לפני שנמשיך עם הפולמוס הזה, מילה אישית. האירוע אתמול, למרות שלא הוזמנתי אליו ולא נכחתי בו, הציב אותי בסיטואציה לא פשוטה כעיתונאי קולנוע. מצד אחד, כעיתונאי אני אמור להיות אובייקטיבי, משקיף מן הצד. אבל אינני כזה. אני מזדהה לחלוטין, ומצהיר על כך בגלוי, עם מאבק היוצרים נגד כל תאגיד תקשורת עשיר שאינו מבין את תפקיד היוצרים בתהליך היצירה, לוקח את עבודתם כמובנת מאליה וחומס את זכויותיהם הבסיסיות לשכר הוגן. כמבקר קולנוע אני נדראש להביע את דעתי הסובייקטיבית בענייני תוכן ומלאכה של הסרט עצמו, ובכן זו חובתי המוסרית גם להביע עמדה בעניינים הקשורים לפוליטיקה של העשייה הקולנועית. כשהייתי עורך התרבות של "העיר", בשנת 2000, השקתי – בגיבויו של אמנון רבי, עורך העיתון – את המדור "העיר עם היוצרים", שתמך בגלוי במאבקם. גם אז נלחמו היוצרים נגד הכבלים, ובעד קביעתה של מכסת הפקה מקורית, ותנאים להפקה נאותה (כלומר, תקציב מינימלי להפקת שעת דרמה או שעה תיעודית). עכשיו אני מקווה להשיק במה דומה באתר זה, ולהצדיע מכאן למטה המאבק על מלחמתו.

אבל רגע, זה לא נגמר כאן. כדי לסבך את העלילה, אני גם חבר באיגוד התסריטאים. בתור מי שמדי פעם נוטל חלק בכתיבה ובעריכה עבור תוכניות טלוויזיה, הרגשתי שזו צביעות מצדי לדרוש ממפיקים שמעסיקים אותי שיעמדו בקריטריוני השכר שנקבעו באמצעות מאבק היוצרים מבלי להיות חבר באיגוד. הם נלחמים ואני, המשקיף מן הצד, קוטף את פרי עמלם? לא ראיתי הגיון בכך. מה גם שאם ממילא אני תומך במאבקם, ואם ממילא אני לא אמון על הסיקור היומיומי של מאבק זה, ואם ממילא אני מביע את עמדתי, תוך מתן גילוי נאות על עמדותיי והשתייכותי, אין סיבה שתמיכתי בהם תישאר מבחוץ (השתייכות לאיגוד מקצועי אינה שקולה להשתייכות למפלגה. איגוד מקצועי רק מגן על זכויות החברים בו, כדי שלא כל אחד מהם יצטרך להילחם באופן בודד על תנאי העסקתו. לו היה איגוד העיתונאים, שאינני חבר בו, אקטיבי חיוני כמו של הבמאים והתסריטאים, יכול להיות שמקצוע העיתונות לא היה נשחק בארץ, הן מבחינת שכר, הן מבחינת יחסי מו"ל-מערכת, והן מבחינת דרישות המינימום המקצועיות לתפקיד).

אבל את הקו של אתמול לא הצלחתי לחצות. כשזה מגיע לפיצוץ פרמיירה לסרט ישראלי, אני עדיין יותר מבקר קולנוע מתסריטאי, ולא יכול להיות חלק מהאירוע. אחרי הכל, "למראית עין" הוא סרט שביקורת שלי עליו תתפרסם בגיליון הבא של "פנאי פלוס", וערבוב העיסוקים האלה הותיר אותי הפעם מחוץ לדבר. מה גם, שרגשותיי בנושא פיצוץ ההקרנה היו מעורבים. האין הקרנת הבכורה מאמש יותר אירוע יחצני, הנועד לקדם את הצלחת הסרט בקופות בעת הקרנתו התיאטרלית, ולא אירוע ממנו מרוויחה חברת HOT. אם כבר, אז המפסידים הגדולים מאירועי אמש היו האחים אדרי, אנשי יונייטד קינג וסינמה סיטי, שהם המשקיעים הפרטיים הגדולים ביותר בקולנוע הישראלי, שעושים זאת ללא דרישת הרגולציה. אלה אנשים שהאיגוד צריך לשמור עליהם מכל משמר. יותר מכך: אלה אנשים שהאיגוד צריך לגייס אותם לצידם, כי הם אלה שבאמת מסוגלים להפעיל על HOT את הלחץ שהם יבינו – לחץ כלכלי.

ומסכן דני סירקין, במאי סופר מוכשר, ואחד האנשים האהובים בתחום. הפרמיירה הראשונה של סרט עלילתי שלו הלכה פייפען.

סירקין, חבר איגוד, פנה למטה המאבק וביקש מהם שלא יפוצצו את הבכורה שלו. הנה המכתב ששלח להם שלשום:

שלום רב, הערב הובא לידיעתי באופן רשמי כי מטה המאבק מתכוון "לפוצץ" את הקרנת הבכורה של הסרט שלי "למראית עין" שתתקיים בסינמה סיטי גלילות ב-1 במרץ.

אני חבר איגוד זה כמה שנים, אני תומך נלהב ברעיון האיגוד, וברעיון הסולידריות המקצועית. כמו כן אני תומך במאבק של האיגוד נגד חברת HOT ונגד כל גוף שמנסה לגזול מהיוצרים בישראל את מה שמגיע להם. חתמתי על מכתב התמיכה במאבק ואני מאמין שאנחנו זכאים לתמלוגים.

למרות זאת אני נאלץ למחות בחריפות כנגד הכוונה "לפוצץ" את הפרמיירה של הסרט שלי. מה תועלת תצמח מזה? האם לוח השידורים של הוט ייפגע והיא לא תשדר את הסרט? האם גרוש אחד ייגרע מכיסה של חברת הוט בעקבות פיצוץ הפרמיירה?

היחידים שייפגעו יהיו אני, חבריי ליצירה שעמלנו עליה קשה, בני המשפחה שלנו, וחברינו שבפניהם אנו רוצים להציג את פרי עמלנו.

ולמה צריך לפוצץ? האם אי אפשר להפגין? או למחות?

בעיני, האקט הבריוני הזה יפגע מעל לכל בסולידריות המקצועית בינינו כאנשי תרבות המכבדים זה את יצירתו של זה, ונלחמים יחד למען היצירה הישראלית.

ישאל את עצמו כל חבר איגוד שמתכוון לבוא "לפוצץ", איך הוא ירגיש כשירצה להציג את הסרט שלו בפני קרוביו, וחבריו, כשעמיתיו היוצרים מונעים זאת ממנו.

יש דרכים רבות לפגוע במי שרוצה לגזול מאתנו את זכויותינו הלגיטימיות: באפיקים משפטיים, בתקשורת. ועל סט הצילומים.

אל תחשדו בי שאני מוכן להאבק רק על גבם של אחרים – לראיה, בזמן צילומי הסרט "למראית עין" נתגלע סכסוך מקצועי בין איגוד עובדי הקולנוע לבין חברת ההפקה, הוכרזה שביתה של אק"ט והעבודה על הסט הופסקה עד שהסכסוך נפתר. אני תמכתי במאבק ובהשבתת הסט, וישבתי לצד העובדים בזמן השביתה מכיוון שאני מבין שכוחו של איגוד עובדים הוא במקום העבודה, על סט הצילומים. ולא בארוע שבא לחגוג יצירה ישראלית חדשה.

לסיום, לידיעת חברי האיגודים:

עלי לציין שהאופן בו נודע לי על הכוונה להשבית את הפרמיירה שלי מקומם. איש לא טרח לצלצל אלי מטעם האיגוד שאני חבר בו ואמור לייצג אותי, נודע לי על ההפגנה מן האינטרנט. רק לאחר שיחה אישית בין נועה גרינברג התסריטאית לבין יוסי מדמוני, הרים יוסי טלפון ובישר לי רשמית על כוונות מטה המאבק. אני מודה ליוסי על ההודעה, המאוחרת אמנם, אך רואה טעם לפגם בכך שנודע לי על הדבר לראשונה מפי השמועה.

דני סירקין, במאי

מי שענה לסירקין היה גל פרידמן, יוצר "אהבה מעבר לפינה", שהסביר לו בטון אמפתי למה בכורת סרטו היא הנזק ההיקפי המתקבל על הדעת במאבקם:

היי דני. מה שלומך?

קראתי את הקריאה של מטה המאבק לפוצץ את ההקרנה של סרטך, וקראתי את מכתב תגובתך. הגם שאינני מסכים עם דעתך, המכתב שלך נגע לליבי, ונגע לי שבעתיים כי אני מכיר אותך אישית. בגלל עובדה זו אני חש אי נעימות גדולה לבוא ולפוצץ הקרנה שלך. שקלתי את העניין, אני מרגיש קרוע משני הכיוונים.

עם זאת, ולמרות הכל, אני תסריטאי חבר באיגוד. היה כינוס לפני למעלה מחודש שם הצביעו כמאתיים חברי איגוד פה אחד בעד ההחלטה להיאבק בהוט לפי הנהגת מטה המאבק. אין סיכוי לשום מאבק בכל נושא, אם הנאבקים אינם מאוחדים תחת הנהגה אחת. אם כל יוצר יעשה מה שבראש שלו, לא נשיג כלום.

מטה המאבק החליט שלא תהיינה יותר הקרנות חגיגיות של הוט, ואני כמו חייל ממושמע, חייב להגיע ולהתייצב.

לא אהיה שותף לשום צעד אלים שיפגע גופנית באדם אחר. אבל כל עוד מדובר במניעת הקרנה, אין לי ברירה. למרות אי הנעימות הגדולה והצער על הפגיעה המקצועית והאישית בך, אני מתכוון להגיע לסינמה סיטי ולהיות שותף להפגנה נגד הוט.

אני מתנצל שוב ומקווה שתבין אותי.

ידידך, גל פרידמן.

כשהתקרבה שעת הבכורה, התגייס אריק שגב, מכותבי "ארץ נהדרת" וחבר איגוד התסריטאים, בניסיון למחות נגד הפעולה. גם שגב שלח מכתב:

בעקבות הכוונה לפוצץ את הפרמיירה החגיגית של הסרט "למראית עין", אני, אריק שגב, מודיע בזאת כי לא אסכים יותר, וזאת לצערי העמוק, לשתף פעולה עם פעולות המחאה של מטה המאבק כנגד "הוט", כל עוד ימשיך המטה לפוצץ הקרנות כחלק ממסע המחאה. איגוד התסריטאים והבמאים מפגין לדעתי חוסר רגישות ואטימות חושים כאשר הוא מונע מבמאים ותסריטאים לחגוג את יצירתם,

כאשר כל אחד מהעוסקים במקצוע יודע עד כמה קשה להגיע לכדי הפקת סרט, לא כל שכן להגיע לשלב המוצר המוגמר.

איגודי הבמאים, התסריטאים והשחקנים הואשמו לא אחת, על פי רוב בחוסר צדק, בניהול משא ומתן בצורה לא מנומסת, לא הגיונית וחסרת כל נכונות להקשיב. חבל שמטה המאבק מטעם ארגון שאמור לייצג אותי ואת חבריי למקצוע התסריטאות, אינם יכולים לנהל דיאלוג סבלני אפילו עם הקולגות שלהם, ובמהלך המאבק למנוע מהם ליהנות מחגיגת יצירתם המוגמרת.

איגוד שעומד בשם מאבק למען התסריטאים והבמאים להשבית את שמחתו של בשר מבשרם, אינו מייצג את האינטרסים שלי. פעולות מחאה כנגד "הוט" חשובות בעיניי, ואקטיביזם חריג ותקיף שיוצא מגבולות העצומות והמכתבים הוא חלק בלתי נפרד מהפעולות האלה, אך מקומו אינו באירועים של מי שאמורים להיות אחיהם למקצוע, לא כל שכן למאבק.

אני קורא בזאת לחבריי התסריטאים, הבימאים והשחקנים שלא לשתף פעולה עם הקריאה למחות תוך כדי חבלה מכוונת בעמלם של אחרים.

כולי תקווה כי בקשתו של דני סירקין, כמו גם בקשתי שלי, לא יפלו על אוזניים ערלות, וכי תחזרו בכם מהכוונה לפוצץ את הפרמיירה של סרטו.

תודה רבה על הזמן שהקדשתם לי.

אריק שגב

הפעם היה זה יוסי מדמוני, קודמו של עמית ליאור בתפקיד יו"ר איגוד התסריטאים, שהשיב לשגב. מכתבו של מדמוני נשלח היום, אחרי שהצליחו היוצרים לחדור לאולם הקולנוע ולמנוע את הקרנת הסרט.

אריק שגב שלום,

קראתי את תגובתך בנוגע לפיצוץ הפרמיירה של "מראית עיין" והרגשתי צורך לקיים דיאלוג עמך.

המאבק מול הוט הוא בן 3 שנים ובמהלכו נעשה כל ניסיון הדברות. הוליכו אותנו שולל לאורך כל הדרך.

לפני יותר מחודש הוכרזו עיצומים מול הוט בכנס בו השתתפו למעלה מ 200 חברי איגוד.

העיצומים כללו – 1. אי חתימת חוזים חדשים מול הוט. 2. מניעת פרמיירות של הוט.

נערכה הצבעה בין חברי האיגוד – כל הידיים הורמו לתמיכה בהצעה. לא נרשמה התנגדות. כידוע לך, כשאיגוד פותח בעיצומים – אין לו תקומה באם הוא נכנע לגוף שמולו, בדרך כלל גוף חזק ממנו בהרבה, ומפסיק את העיצומים עליהם הכריז. אין תקומה – נקודה.

לשמחתי ההיענות של יוצרים למאבק מול הוט, כולל פיצוץ פרמיירות, היא הגבוהה ביותר מזה שנים רבות.

למה? כי מדובר בפרנסה של מאות יוצרים, בעתידם הכלכלי, עתיד משפחתם, עתיד ילדיהם. ועתיד היצירה. כן. חברה שגוזלת זכויות יוצרים מאמניה היא חברה ששונאת יוצרים. קשה לי ליצור בחברה כזאת.

האם כל אלא לא שווים פגיעה בערב שמח אחד? בעיני התשובה היא ברורה – בהחלט.

הנזק (הגדול) בפיצוץ פרמיירה של חבר, בשר מבשרנו,בטל בשישים אל מול התועלת העתידית.

דקות ספורות אחרי הפיצוץ כבר הגיעו אלינו ניסיונות גישוש של הוט, לראשונה מאז המאבק. המאבק הזה הוכיח את עצמו. לא לתת להוט לחגוג. כל ערוצי המאבק האחרים, אקטיביסטיים או משפטיים ממשיכים לפעול, אבל לפעולה אתמול היתה משמעות מיוחדת מסתבר.

חשוב לציין – יוצרים רבים מבטלים בעצמם פרמיירות של סרטים שעשו עבור "הוט". הם מודיעים להוט שיפעלו נגד הפרמיירות הללו אם בכל זאת תנסה "הוט" לקיים אותן.

לטעמי, זה פירוש המילה סולידריות – לוותר על אינטרס של עצמך לטובת אינטרס של ציבור גדול יותר ועקרון חשוב יותר.

בלי גילויי סולידריות אין לנו סיכוי.

לסיום, אני חושב שלדיאלוג הזה בינינו ובין כלל היוצרים יש חשיבות מיוחדת. אכפתיות ומעורבות כמו שלך היא תנאי הכרחי לפעילות ציבורית. אני קורא לך להצטרף כחבר לאיגוד התסריטאים. לפי תגובתך התרשמתי שיש לך מה לתרום לנו.

בכבוד רב

יוסי מדמוני (אקס יו"ר איגוד התסריטאים)

ההקרנה אמש בוטלה. המוזמנים חזרו לביתם בלי לראות את הסרט, אבל אחרי שחזו בהופעה חיה של מרי אזרחי. כמו תמיד בפעילויות טרור, עם המניעים קל להזדהות, אבל הקורבנות החפים מפשע לעיתים מצליחים לגרום למאבק להיראות חסר ערך. לפחות אם מסתכלים על זה לטווח הקצר. בטווח הארוך, אחרי ש-HOT ייכנעו – ואני מאמין שזה עניין של זמן – יוכל סירקין לספר בגאווה בעוד חמישים שנה, ב"חיים שכאלה", איך בזכות סרטו העוסק בעיוורון נפקחו עיניהם של פרנסי הטלוויזיה בארץ ותסריטאים ובמאים התחילו להתפרנס ממלאכתם, גם בלי להידרש לחלטורות.

התסריטאית שרה עזר, שהיתה שותפה לכתיבת "סוף העולם שמאלה" (גם הוא הופק בחלקו על ידי HOT, וכרגע אין סיכוי שעזר תראה אגורה מרבבות ההזמנות שהסרט רשם ב-VOD), ענתה לסירקין היום בתגובות בוויינט, אחרי שנודע שהקרנתו פוצצה:

דני ידידי. תאמין לי שברגע שתבוא להוט ותבקש את התמלוגים שלך, הם יגידו לך ללכת ולא לחזור. שמעת על השיחה שהיתה לי עם מנכ"ל הוט, בלניקוב ועל האמת האחת שיש לו לעמך ישראל והאמת השניה ליוצרים?
התעשת. אם היו אומרים לי שיפוצצו את הפרמיירה של "סוף העולם שמאלה" למען העתיד שלי ושל בני וכדי שלא נגמור את חיינו כמו דוד אבידן, רביקוביץ' או שיחיה קניוק, הייתי תומכת באקט הזה וחבל שהוא לא קרה אז כי הוא היה עושה הדים גדולים.
אל תתבאס, המטרה, במקרה הזה, מה אפשר לעשות, מקדשת את האמצעים וזה רק מקרה שיצא שזה אתה. מחר, זה יהיה מישהו אחר. בכל מקום שהוט תציג, שם נהיה כדי להאבק גם בשבילך. אתה יודע שאני צודקת, אז בוא, שים בצד את ההרגשה הרגעית המבאסת ותחשוב על הילדים שלך.
שרה עזר, רחובות

ואת זה כותבת השותפה לתסריט של הסרט הישראלי המצליח ביותר ב-22 השנים האחרונות. אם הוט לא עשו מיליוני שקלים על גבה, מבלי שהיא ראתה אגורה נוספת על התשלום המקורי שקיבלה מההפקה (ואולי בונוס של עוד כמה אלפי שקלים ספורים ממשה אדרי, אחרי הצלחת הסרט בבתי הקולנוע) אני צנצנת.  

 

 

  

 

02 מרץ 2006 | 13:41 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

לידיעת הבלוגרים

בקשה:

אם יש מבין קוראי האתר הזה אנשים שמחזיקים בבעלותם בלוג, לא משנה באיזו שפה ובאיזה נושא, יהיה ממש מקסים אם במהלך היום-יומיים הקרובים תשימו אצלכם לינק למבצע ה-Live Blogging שלי ביום ראשון בלילה. למעוניינים אך המתעצלים הנה טקסט לדוגמה, למטרות קופי-פייסט (אפשר גם להפיץ לכל העולם במייל):

חובבי אוסקר? שימו לב: בעת השידור החי של טקס האוסקר, החל ב-3:00, בלילה שבין ראשון ושני הקרובים, יתקיים אירוע Live Blogging באתר הקולנוע של יאיר רוה, www.www.open-it.co.il/orange. האתר יעודכן מדי כמה דקות לא רק עם שמות הזוכים בכל קטגוריה, אלא גם עם רגעי השיא מתוך נאומי הזכייה, פרשנויות ופרטי טריוויה. אם אין לכם טלוויזיה בלילה, זה הדבר הכי קרוב לתחליף. אם יש לכם טלוויזיה, זה כמו קומנטרי בשידור חי, ואם אתם הולכים לישון, זה כמו לקבל את התקציר על הבוקר, דקה אחר דקה, ובלי טעויות התרגום המצחיקות ובלי ההשמטות המעצבנות של השידור החוזר הערוך. יום ראשון, 3:00, www.www.open-it.co.il/orange. הכניסה חינם.

תודה.

(ואגב, אם אתם שמים לינק אצלכם אנא שימו לינק ללינק בתגובות כאן, או במייל. ובכלל, אם אתם מגיעים לבלוג הזה דרך בלוג אחר, אשמח לדעת מזה).

נושאים: אוסקר 2005, כללי