17 פברואר 2006 | 16:15 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

יומן ברלין, פרק 4

הרשת של שרלוט


זהו. לפני שעה הוקרן לשופטים ולמבקרים האחרון מבין 19 הסרטים המתמודדים על פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין. הסרט האחרון ברשימה היה "רקוויאם", של האנס-כריסטיאן שמידט, אחד משישה סרטים גרמניים בתחרות. מדובר בגרסה נטולת אימה ל"השדים של אמילי רוז", המותחת ביקורת על הכנסיה הקתולית המטפלת בפסיכוזה נפשית באמצעות גירוש שדים. לכאורה זו הגרסה הנכונה לספר את הסיפור הזה, אלא ששמידט מנסה לעשות מעין "לשבור את הגלים" גרמני, והתוצאה הנזירית לא מצליחה להרשים במיוחד.

 

עכשיו הגיע תורם של השופטים, בראשותה של שרלוט רמפלינג, להכריע מי יזכה. ההימור שלי? מניסיון העבר שלי בפסטיבלים יזכה הסרט ש-א) אף מבקר לא הימר עליו. ו-ב) שאני החמצתי. באמת, בכל פסטיבל קודם זכה סרט שלא הצלחתי להגיע להקרנה שלו. וחוץ מזה, חוץ מ"מדעי השינה" של מישל גונדרי ואולי גם "המדריך לחיים בכפר" של רוברט אלטמן, לא ראיתי בתחרות סרטים מוצלחים במיוחד. וספק אם הסרט של אלטמן ייחשב מספיק משמעותי כדי לזכות בפרס (הסרט של גונדרי מוקרן מחוץ לתחרות).

 

הנה הסרטים שראיתי (מבין סרטי התחרות):

 

סבון – מלודרמה דנית חסרת חשיבות.

עוגת שלג – דרמה קנדית חסרת חשיבות.

גראבאוויצ'ה – דרמה בוסנית מעיקה. אוי, אני מקווה שרמפלינג לא תחשוב שמדובר ביצירת ביכורים מפתיעה ובשלה העוסקת במצוקה נשית באיזורי סכסוך.

החלקיקים האלמנטריים – את מי ברנד אייכינגר, האובר-מפיק הגרמני, היה צריך לשחד כדי להכניס את הסרט הזה לתחרות? לא שהוא רע, הוא פשוט מיינסטרים גרמני נבוב.

המדריך לחיים בכפר – רוברט אלטמן הרחק משיאו, אבל עדיין אחד הסרטים המהניחם והשנונים בתחרות.

גלים בלתי נראים – אני מת על הקולנוע של פן-אק רטנרואנג, והסרט הזה שיעשע אותי קשות, אבל איכשהו קשה לי לדמיין מישהו חוץ ממתיו בארני מתלהב ממנו בחבר השופטים.

הדרך לגואנטנמו – הסרט של מייקל ווינטרבוטום הפך ביום שלישי לשיחת הפסטיבל. אבל שוב פרס לווינטרבוטום על דוקו-דרמה אפגנית? כל כך 2003.

קאנדי – מבחינתי, זה הסרט היחיד שראוי לפרס ממה שראיתי. לא סרט מעולה או יוצא דופן, אבל עבודה קולנועית יפה, מלאת נשמה, עם אמירה אנושית ואמנותית. הייתי שמח לראות את הסרט האוסטרלי הזה זוכה במשהו. אולי לפחות פרס השחקנית.

Find Me Guilty – אני לא מצליח להמציא שם קליט לסרט הזה. למישהו יש רעיון? כמו אלטמן, גם סידני לומט כבר בן 80 ועושה את מה שהוא עושה היטב. שוב דרמת בית משפט. לא סרט בעל חשיבות, אבל מלאכה מיומנת של מאסטר אמיתי.

רקוויאם – ראו למעלה.

 

מה שמותיר תשעה סרטים שמביניהם ייבחר ללא ספק הסרט הזוכה. אני מהמר על "חורף" האירני של רפי פיטס. לא שמעתי עליו כלום, סתם תחושת בטן. גם הסרט של קלוד שברול זוכה כאן לחיבה רבה, ואיזבל הופר – כרגיל – מאיימת על פרס המשחק. גם על הסרט "רומן פשע" שמעתי דברים טובים (לא ראיתי אותו בגלל שווין דיזל איחר לראיון שלנו). בכל מקרה, יש לי עדיין את מחר ומחרתיים להשלים חוסרים.

 

אגב, המבקרים הגרמנים מהמרים על סרט בשם "Longing" כבעל פוטנציאל זכייה. גם אותו לא ראיתי.

 

מחר ב-19:00 יוכרזו הזוכים. אם אמצא חיבור אינטרנט פעיל בוודאי תקראו על זה כאן. אם לא, כבר תמצאו דרך להתעדכן, לא?

 

ולחדשות בתמונות: זה וין דיזל, שמגלם תפקיד קומי מוצלח למדי בדרמת בית המשפט של סידני לומט. דיזל היה אמור להתחיל את הראיון ב-11:00, אבל אף אחד מאנשי ההפקה לא הצליח להוציא אותו מהמיטה. הוא הגיע באיחור של 45 דקות ואני הפסדתי את הסרט הבא. איפשהו שם, ליד בקבוק התה קר שהוא הביא איתו, נמצא מכשיר ההקלטה האדום שלי, שגם נשכח שם. כמה שעות אחר כך הלכתי לראיין את…

 

…כריס דויל, הצלם האוסטרלי שמצלם בעיקר באסיה. הוא הצלם הקבוע של וונג-קאר וויי (למרות שעכשיו הוא טוען שהם צריכים להיפרד קצת), והוא צילם את שני הסרטים האחרונים של פן-אק רטנרואנג התאילנדי. בארץ מוקרן עכשיו "דאמפלינגס" ההונג קונגי, שהוא צילם.

 

17 פברואר 2006 | 13:11 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

יומן ברלין, פרק 3

אבידות ומציאות

איבדתי את כובע הפליס שלי, אז קר לי באזניים. החור הקטן בג'ינס גדל והפך לקרע, אז קר לי בברכיים. התחיל פתאום לרדת גשם, ויש לי שתי מטריות אבל הן במלון – אז רטוב לי בראש. שכחתי את מכשיר ההקלטה שלי בחדר של וין דיזל, אז הראיון עם כריסטופר דויל הייתי צריך לעשות עם בלוק כתיבה ועט, כמו פעם. היחצנית של וין החזירה לי אותו למחרת, בדיוק בזמן לראיום עם פיליפ סימור הופמן האנטיפת (אבל איזה שחקן). החמצתי הבוקר את הרכבת אז לא הגעתי לסרט האירני של ג'אפאר פאנהי. ובכלל, כמות הסרטים שאני מחמיץ מייסרת אותי.

אבנים

הנה הוכחה לכך שהסרטים הכי טובים בפסטיבל הם לא אלה שכולם מחכים להם, אלא דווקא אלה שנתקלים בהם בטעות. היתה לי שעה פנויה אז נכנסתי, בלי לדעת למה, לסרט האירני "גברים בעבודה" שמוצג בפורום. ויתרתי על הסרט שאחריו כדי להישאר בו עד סופו. איזה חומד של סרט. פצפון, דחוס, תמציתי, מצולם בווידיאו ומוגדל ל-35 מ"מ ופשוט פנינה. ארבעה גברים החוזרים מחופשת סקי מהרי אירן, עוצרים להשתין בצד הדרך ונתקלים בסלע הנעוץ על שפת תהום. מכאן הם נכנסים לאובססיה של לנסות לעקור את הסלע ולדרדר אותו לאגם שבתחתית התהום. בהדרגה עוצרות בפיתול הדרך עוד ועוד מכוניות, והניסיון (הסיזיפי, מן הסתם) לעקור את הסלע מדביק לא מעט אנשים שבמקרה חלפו באיזור. סרט מצחיק נורא, אבסורדי להפליא וכל כך שונה מכל מה שראינו מאירן.

נושאים: כללי

15 פברואר 2006 | 19:26 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

ברלין, פרק 2

האם אצליח לסכם את היו עד שאכנס לסרט הבא?

הנה התמצית: וין דיזל בבוקר, כריסטופר דויל אחרי הצהריים, מפגש מושלם בין מסחריות פופולרית וחוד החנית של הקולנוע האמנותי האסייאתי. דויל, אולי האישיות הכי מגנטית בפסטיבל (לפחות מהצד הבלתי מצטלם של העדשה), נמצא  כאן עם "גלים בלתי נראים", שיתוף הפעולה השני שלו עם הבמאי התאילנדי פן-אק רטנרואנג. הסרט האיטי, הקודר, אך גם המקסים והשנון הזה, נקנה להפצה בארץ. מצד שני, גם סרטם הקודם של דויל ורטנרואנג, "חיים אחרונים ביקום" (סרט מקסים ביופיו התמהוני), נקנה להפצה ומעולם לא ראה אור מקרנה (מחוץ לפסיבל ירושלים).

מה עוד? "מחילות" של אודי אלוני נקנה להפצה בצרפת. רק הצרפתים מבינים למה. סרט משונה ביותר (ואני משתמש בשפה עדינה). רועי ששון, מאוניברסיטת תל אביב, זכה בפרס עבור סרטו הקצר "ברבורות". אני בדרך לראות אותו.

אחד המגיבים באייטם הקודם הביע עניין בסרט החדש של מייקל ווינטרבוטום, ההוא בו משתתף סטיב קוגן. ובכן, קורא יקר, קבל עדכון: מדובר בסרט אחר. כן, ווינטרבוטום, הקים קי-דוק של אנגליה, סיים כבר סרט חדש מאז בכורת "טריסטרם שנדי" בפסטיבל טורונטו (זה הסרט השלישי שלו השנה, אחרי "9 שירים"). הסרט "הדרך לגואנטנמו", שמזכיר מאוד בסגנונו את "בעולם הזה" מ-2003, מסתמן כאחד מיקירי הביקורת בפסטיבל. אני, כרגיל עם ווינטרבוטום, נותרתי מחוץ לחגיגת המתלהבים. ובכל זאת, אין לי מושג איך הוא מצליח לעשות סרטים כה שונים, כה רהוטים, וכה חסרי פשרות בזמן כה קצר. האיש הוא תעלומה (והוא נראה שפוי לחלוטין). האם הוא יזכה בדוב הזהב בפעם השנייה בתוך שלוש שנים? אני מקווה שלא, אבל סרטו בוודאי יזכה להוקרה כלשהי. מבחינה פוליטית-אנושית-הומניטרית הוא אכן חשוב. אבל האם קולנוע צריך להיות רק הומניטרי?

 michel gondry   (מישל גונדרי במצלמתי הסלולרית. אתמול)

מאוד אהבתי את החדש של רוברט אלטמן ("המדריך לחיים בכפר", בתרגום חופשי). מאוד אהבתי את החדש של ניל ג'ורדן ("ארוחת בוקר על פלוטו", בתרגום חופשי). מאוד אהבתי את "V for Vendetta" ההוליוודי, עם הטוויסט המהפכני שלו (העיתונאים הצעירים כאן אוהבים אותו, המבוגרים שונאים אותו). ומאוד אהבתי את החדש של מישל גונדרי ("מדע השינה", בתרגום חופשי). הסרט הרוקומנטרי של גונדרי, "בלוק פארטי", המתעד פסטיבל מוזיקה ברוקלינאי בהנהגת דייב שאפל והרוטס, היה מאוד מהנה אבל נטול הברקות גונדריות. "קאנדי", סרט אוסטרלי קטן אך נוגע ללב, הוא בעיני אחד המובילים לזכייה בדוב הזהב. או לפחות בפרס השחקנית. זיכרו את השם אבי קורניש. זיכרו אותו!

כמות הסרטים שאני מחמיץ בתחרות פשוט אסטרונומית. האם הסרט האירני שהחמצתי אתמול יזכה? או הסרט האיטלקי שהחמצתי היום? סרטים אירניים לא ראיתי, אבל את נטלי פורטמן כן. הנה:

natalie portman

אני מחבב את הצבעים הדהויים של הצילום נמוך הפיקסלים בטלפון הסלולרי. מזכיר קצת את גורדון וויליס, לא?

הקהל בברלינלה פאלאסט שוצף החוצה. וזה הסימן שלי לעבור לסרטי הבא. מכיוון שכל מה שאני מספיק לעשות כשאני מתחבר לאינטרנט זה לבקר בעמוד הזה אתם מוזמנים להשתמש בתגובות כדי לעדכן אותי, ואת שאר הישראליים בברלין, מה קורה בארץ. גם בקולנוע, אבל לא רק.

אה, ויש מדור חדש ב"פנאי פלוס" וגם און-ליין. המדור הראשון שכתבתי בטיסה. עכשיו צריך למצוא הזדמנות גם לכתוב מדור שיכור. הנה.

14 פברואר 2006 | 13:24 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

ברלין, פרק 1 (סוף סוף)

היום יום שלישי בבוקר. הפוסט הזה היה אמור לעלות ביום חמישי בלילה. לאן נעלמו שישה ימים מחיי? טובי המומחים לאיבוד זמן עובדים על השאלה הזאת ברגעים אלה. בקצרה: בכל פעם שהיתה לי שעה פנויה, לא היה לי חיבור למחשב (כן, אני מתגורר במלון היחיד בברלין שאין בו חיבור wi-fi. הלקח נלמד לפעם הבאה), ובכל פעם שמצאתי חיבור, לא היה לי זמן לכלום מלבד הורדת דואר (כך שאני מצליח לקרוא דואר פעם ביום, אבל לא לענות).

אבל די לקיטורים, קדימה לדיווחים. נדמיין שעכשיו חמישי בלילה. פסטיבל ברלין מושק ברגעים אלה עם סרט קטן מאוד, ודי בינוני, בשם "Snow Cake", עם סיגורני וויבר, אלן ריקמן וקארי-אן מוס בתפקידים הראשיים (או, אם תרצו, עם ריפלי פרופסור סנייפ וטריניטי). כמה שעות קודם לכן נחתה טיסה 351 של אל על בשדה התעופה שונפלד בברלין. במחלקת התיירים, לא מעט מאנשי תעשיית הקולנוע בארץ. במטען המטוס, גלילי הסרטים שמגיעים פיזית עם הקולנוענים להקרנה בפסטיבל.

באווירת "לטיול יצאנו", הנה צילומים מהמסע לברלין.

makramudi_aloni

מכרם חורי (מימין), כוכב הקולנוע הישראלי הכי גדול בברלין, הגיע לפסטיבל עם "מחילות" של אודי אלוני (משמאל), בו מופיעה גם בתו של מכרם, קלרה חורי. חורי מופיע בימים אלה גם ב"מינכן", בתפקיד קטן אך מרשים מאוד.

תמונה ימנית: פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של פסטיבל חיפה; אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב; וביניהם: גידי אורשר, מבקר הקולנוע של גלי צה"ל (צולם בתור לביקורת דרכונים).

תמונה אמצעית: מארק רוזנבאום, המפיק של "קרוב לבית" המוצג בברלין.

תמונה שמאלית: אמיר הראל, המפיק של "גן עדן עכשיו".

  gidi_garbuz_pninamarekamir_harel

 

אוקיי, עכשיו כשעניין החיבור האינטרנטי כבר קצת ברור יותר, והבעיות הטכניות של הבלוג סודרו (אהוד, אתה סידרת את עניין התמונות? אם כן, תודה), תוכלו לחזור ולארוב לעדכונים ברס"ס שלכם. הולך עכשיו לראות את מייקל ווינטרבוטום החדש.

נושאים: כללי

09 פברואר 2006 | 02:17 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

צ'ק-אין

אוקיי, רגע לפני שאני סוגר את המחשב ועולה על הטיסה לברלין, הנה כמה עניינים:

 1. ובפינתנו "החדשות של שלשום". עירית לינור, לשעבר הכותבת האהובה עלי בעיתונות העברית, הצליחה להנפיק את אחד הטקסטים הדוחים שקראתי מימיי. אני מאמין לה שהיא שנאה את "גן עדן עכשיו", ואני מאמין שהסרט פגע בה באופן לאומי ואישי. אבל כשהיא קוראת לו "סרט פרופגנדה נאצי" אני חושש שהיא לא יודעת מה זה "סרט פרופגנדה" בכלל ו"סרט פרופגנדה נאצי" בפרט. ואז הוויכוח שלי איתה אינו פוליטי או אידאולוגי, אלא קולנועי. ואין לי בעיה שדמגוגית ימנית תקטול סרט תוך שימוש במילות נפץ נטולות הקשר, אבל כן יש לי בעיה כשהדמגוגית הזו, חסרת ההבנה הקולנועית, יושבת כלקטורית בקרן הקולנוע. השיקולים של הלקטורים, או היועצים האמנותיים, בבחירת סרט לתמיכה בקרן צריכים להיות קולנועיים/אמנותיים, לא הסברתיים. את הפוליטיקה שתשאיר לינור לדירקטוריון של הקרן. הסרט אושר גם שם? שתפנה לבג"ץ. הסרט אכן פוליטי, אכן נפיץ, גדוש פרובוקציות שלוחצות על לינור ו-1055 תומכיה על כל הכפתורים הכי רגישים (והוא עושה את זה בכוונה, והוא עושה את זה באופן מבריק). בעיני ההגשה לקרן היתה בדיוק פרובוקציה שכזאת, ולינור היתה כל כך גאה להיות אבירת המוסר של הדמוקרטיה הישראלית, שהיא החמיצה את הנקודה.

אבל מה שמרשים במיוחד בטקסט הלינורי הוא הניגוד בין עוצמתו הדמגוגית ובין חולשת טיעוניו. משונה, היא מנגחת את הסרט בדיוק באותם מילים בהם השתמש איתן "השגריר" שוורץ כדי לתאר את הזעזוע שלו ממנו. מי היה מאמין. לינור, לשעבר אחת מקוראות הטקסטים החריפות בתקשורת, הידרדרה לניוון הביקורתי שמאפיין שר תעמולה שהגיע מעולם הרכילות הטלוויזיונית. ומה הם אומרים, פרשני הסרטים הכבירים האלה? הגיבורים, שניהם טוענים, נראים כמו מסרט של טרנטינו. הו, הזוועה. ערבים חמודים! קוּלים! מעוררי הזדהות! הפשע! הזדון הנאצי! וכל היהודים בסרט הם או משת"פים או חיילים. אללי, האנטישמיות. אפשר לחשוב שאנחנו בסרט של אורי ברבש. מה פתאום לייצג את רוב היהודים כחיילים? ביזיון! פרופגנדה! מה שלינור פספסה הוא שאותה זכות שמקנה לה לכתוב את טקסט ההבלים שלה בכלי תקשורת ישראלי, היא אותה זכות שמקנה להאני אבו אסעד ליצור את הסרט ולהקרין אותו אפילו בישראל, גם אם הוא ניצב מן העבר הקוטבי של השקפת העולם של המיינסטרים הפוליטי בארץ. אז תראו מה יצא לה בסוף, היא באה להשמיץ סרט על שהוא פרופגנדה אנטישמית, והיא עשתה את זה באמצעות פרופגנדה גזענית משל עצמה. מתוחכמת זאתי.

הנה לינק-נור. המגיב ה-2000 יזכה בבובת קש בדמותו של האני אבו אסעד לשימוש בל"ג בעומר בקרוב.

2. במדור המודפס ב"פנאי פלוס" כתבתי השבוע על "גאווה ודעה קדומה" (או "פיהוקים ושיעמום גדול" כפי שאני מכנה אותו בחיבה) ועל "הולך בדרכי", הביוגרפיה הקולנועית של פרנק סינ.. לא, סליחה, של ג'וני קאש. ויש גם הומאז' לכם, קוראיי הבלוג. אבל ב-ynet בחרו להעלות את הקטע בו אני משקלל את סיכוייו של "גן עדן עכשיו" לזכות באוסקר הזר. למרות המומנטום שלטובתו כרגע, אני לא רואה אותו זוכה. מקווה שעירית לינור לא תחשוב שאני בעצם חושב כמוה. אני לא, אבל לא מעט אנשים כן. סחתיין, עירית (אם תסלחי לי על השימוש במילה ערבית כל כך בסמוך לשמך), הגעת למיינסטרים. חמים שם?

2א'. בטוקבק מס' 2 באייטם שלי ב-ynet כותב מישהו שסרט על ברוך גולדשטיין לא הייתי מעז לשבח בשל שמאלנותי. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בטיעון הזה בפורומים, טוקבקים ובעל-פה. זה אותו אדם או שיש איזשהו תדרוך המחלק "נושאים לדיון" מטעם איזו ישות מתנחלית? בכל מקרה, אני מבטיח לתומכים בסרט על ברוך גולדשטיין שאם הוא יהיה סרט טוב – שימו לב: סרט טוב! – אכתוב בעדו, תוך הסתייגות מעמדותיו הפוליטיות ומבחירותיו של הגיבור, ממש כשם שעשיתי שוב ושוב עם "גן עדן עכשיו". הבעיה היחידה עם הטיעון הזה היא שנדמה שמי שכתב אותו מזדהה עם ברוך גולדשטיין ומצדיק את מעשיו. אני כבר מזהה כאן היעדר קונפליקט שעשוי להפוך את הסרט לקצת חד מימדי. שמא פרופגנדה? מכיוון שמי שרוצה לכתוב את התסריט על ברוך גולדשטיין לא ראה את "גן עדן עכשיו" (שיש לו תסריט מבריק), הייתי מציע לו לצפות קודם ואז לנסות ליישם. עירית לינור שכחה לציין אבל בסרט מוצגות שלוש גישות שונות של מאבק בכיבוש: פיגוע טרור באזרחים בערים ישראליות, מאבק מזוין במטרות צבאיות בשטחים הכבושים בלבד ומשא ומתן דיפלומטי. מה שיפה הוא שלא כל מי שחושב דבר אחד בתחילת הסרט חושב את אותו דבר גם בסופו. הופה, מתקיים שם דיון. הערבים האלה גם יודעים להתנסח. הסרט מציע פולמוס בו פיגועי ההתאבדות הם רק אופציה אחת, מאוד קיצונית. זהו אינו סרט פרופגנדה. זהו סרט שמציג גישות שונות של התמודדות עם ייאוש. תנו לי תסריט המציע תפיסת עולם מורכבת, רבת רבדים ונקודות השקפה, תפיסת עולם מנוסחת היטב, טראגית ונטולת התלהמות, המציעה פרשנות אנושית למעשיו של ברוך הגבר הי"ד, ואהיה ראשון המשבחים. אבל אם תביאו סרט רע, גזעני, מתלהם ומרושל ואכתוב נגדו, אנא אל תנסו לשכנע אותי שזו שמאלנותי שמונעת ממני לפרגן ולא כושר השיפוט הקולנועי שלי. במקרה כזה אאלץ לענות לכם בכלי הנשק החריף ביותר העומד לרשותי: פלבול עיניים.

3. פסטיבל ברלין נפתח עוד כמה שעות. ההקרנה הראשונה שלי היום מתחילה ב-13:00, לסרט הפתיחה. איכשהו אני בספק אם אספיק להגיע אליה. ברגע שאמצא אתר עם wi-fi תתחילו לראות כאן עידכונים ישירים מברלין, בשעות הכי פחות צפויות. ארססו אותי או עשו ריפרש אחת לכמה שעות. צפויות הפתעות (אם אלֵי האינטרנט האלחוטי לא יכזיבו). אאופווידרזיין.

 

07 פברואר 2006 | 09:23 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

הצד השני של הדי.וי.די

אני מבולבל. השנה האחרונה היתה מעולה לשוק הדי.וי.די בארץ. הציבור התחיל להבין שדי.וי.די הוא מדיום לקנייה ופחות להשכרה, הסטנדרטים של ההפצה בארץ השתפרו, וכותרי הדי.וי.די השלימו יפה את הסרטים שנעלמו מהמסכים בעקבות מדיניות הניכוש של מפיצי הקולנוע. אז למה המהפיכות פתאום?

מהפיכה א': חברת וורנר הום וידיאו מתקפלת. את הפצת סרטי וורנר תבצע מתחילת אפריל חברת הד ארצי. כקורא תמים, הנתקל בידיעה הזאת ב"דה מרקר", מדובר בשוֹק כפול. הרי מנקודת המבט שלי חברת וורנר הום וידיאו למעשה אחראית למהפכה שהתחוללה כאן בארבע השנים האחרונות. חברות גלובוס יונייטד ופורום פילם כבר היו פילות אבל למעט כותרים לילדים לא ממש הצליחו להפוך את הדי.וי.די למדיום ששווה רכישה. איכות המוצר לא היתה תמיד בסטנדרטים בינלאומיים והמחירים היו אסטרונומיים. וורנר הום וידיאו, סניף מקומי של תאגיד ענק, הצליחו להכתיב חוקים חדשים בשני התחומים האלה בדיוק. הכותרים היו מושלמים, הוקדשה תשומת לב שלא היתה קיימת קודם לסרטים קלאסיים ולסדרות טלוויזיה, והמחירים קוצצו בצורה דרמטית. תנופת שיווק פראית, שסחפה אחריה את שאר השוק, הגיעה בעקבותיה. אז למה הם נסגרים? ההסבר הרשמי: למרות מחזור כספי מרשים, מדובר עדיין בסניף קטן מדי על המפה התאגידית של טיים-וורנר-AOL, והם מעדיפים לחזור לשיטת הזכיון.

וזה מגיע השוֹק השני: למה הד ארצי? הכותרים הקולנועיים שהד ארצי מפיקה ומשווקת, בעיקר לקולנוע לב, לא תמיד נהנים מאיכות גבוהה. אמת, המצב השתפר מאוד בחודשים האחרונים. ובכל זאת, אני תוהה האם הד ארצי תוכל להעניק לצרכנים את השירות שהם קיבלו מוורנר הום וידיאו. האם זה אומר שנחוש ירידה באיכות המוצר של וורנר? ניסיתי לגשש מעט בין האנשים, כדי להבין איך זה עובד והובטח לי שהאחריות על בחירת הכותרים ואיכות הפקתם נשארת בידי וורנר העולמית, הד ארצי רק תתפקד כמפיצה. זה מרגיע לעת עתה, אבל בהחלט נעקוב אחר החזית הזאת.

(ונותרת בינתיים גם שאלה פתוחה: וורנר הום וידיאו בישראל בחודשים האחרונים ייצגה גם את אולפני קולומביה. כרגע לא ברור מי יטפל באולפן הזה מ-1 באפריל. מי שיש לו עידעונים שיישלח).

מהפיכה 2: ייאמר לזכותה של חברת גלובוס-יונייטד שהיא לא נתנה לוורנר הום וידיאו להשיג אותה בספרינט. גלובוס-יונייטד, שמלווה את שוק הבידור הביתי עוד מאז ימי קלטות הווידיאו ולא תמיד היתה הגורם הכי זריז בעולם בהתעדכנות של מגמות, כיוונים וסטנדרטים, הצליחה להדביק את הקצב לא רע. עדיין, לא כל הדיסקים הגיעו באותה איכות השקעה. ולמרות שגלובוס-יונייטד היא השחקנית הכמעט בלעדית בתחום הדי.וי.די דובר העברית, גם שם אמנם חלה קפיצה נחשונית באיכות, אבל זה עדיין נראה פה ושם כמוצרי העולם השלישי (בעיקר באיזור הבונוסים). הדיסקים שגלובוס-יונייטד מפיקה בעצמה למפיצים הקטנים לפעמים עושים חשק לבכות מתסכול. ובכל זאת, הם עשו עבודה יפה וביצעו קפיצה נחשונית. אני מניח שכניסת וורנר הום וידיאו היתה קשורה לזה, פתאום היתה תחרות עצבנית. אבל גם ההתעוררות המחודשת של הקולנוע הישראלי עזרה לכך. כותרים כמו "הלהקה" ו"סוף העולם שמאלה", שלא לדבר על סרטי ילדים כמו "שרק" ו"מדגסקר", רשמו נתוני מכירות מעוררי גאווה. והנה אני שומע שמועה שחנה בירן, היחצנית שליוותה את גלובוס-יונייטד בכל התקופה האחרונה, כבר לא מטפלת בתקציב שלהם. אני עדיין מחכה שמישהו יסביר לי בדיוק למה (חנה בירן עוד לא חזרה אלי עם תגובה מכיוונה). זה לא משהו שציבור הצרכנים ירגיש בחנויות, אבל זה בכל זאת מוזר שמחליפים משהו שמבחוץ לא נראה שבור. אלא אם יש כאן פרטים שלא הגיעו לאוזניי. שמועה נוספת, ממקום אחר, מספרת ששירית גל, סטארט-אפ יחצני מרשים שכבשה תוך חודשים ספורים גם את תחום הפצות הסרטים של יונייטד קינג וגם את UIP של ג.ג תהיה בקרוב היחצנית החדשה של גלובוס-יונייטד (שממילא נמצא בבעלות משותפת של יונייטד קינג וגלובוס גרופ). שירית גל באימייל אתמול: "טרם פנו אלי. אעדכן אותך אם יהיו התפתחויות".

ואני אעדכן אתכם.

 

06 פברואר 2006 | 10:28 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

תפריט טעימות

שמעתם את הסיפור שהתפרסם בשבוע שעבר על תאונת הדרכים של חואקין פיניקס? איבדתי את הלינק, אבל נשבע לכם שזה פורסם באמת: פיניקס, המועמד לאוסקר על תפקידו כג'וני קאש ב"הולך בדרכי", היה מעורב בתאונת דרכים די קשה, בה הדרדרה מכוניתו במורד ואדי בגבעות הוליווד (המילה "ואדי" לא הופיעה בדיווח המקורי). ומי חילץ את פיניקס ההמום ממכוניתו ההרוסה? הבמאי ורנר הרצוג, שגר ממש בסמוך, שמע את התאונה ורץ לעזור. ואני אומר: זה הרי זיווג משמיים. החיבור בין הקיצוניות חמורת הסבר של הרצוג ופיניקס יכולה להוליד את השידוך הקולנועי האינטנסיבי ביותר מאז הרצוג וקלאוס קינסקי. אם לא יוצא רומן קולנועי מתאונת הדרכים הזאת, אפסיק להאמין בגורל. ואגב, מוסר ההשכל של הסיפור? חגורות בטיחות מצילות חיים. פיניקס יצא מהתאונה בפציעות זעומות ושריטות קלות. ללא חגורת הבטיחות, דווח בידיעה, מצבו היה גרוע בהרבה.

עבור רבים מעמיתיי ליל הסופרבול הוא מה שליל האוסקר עבורי. סיבה להישאר ער כל הלילה עבור תחרות ספורטיבית. הספורט היחידי שלי יש מהסופרבול הוא ללקט הפרסומות הנוצרות במיוחד עבור המשדר הזה (הנושא, באופן מסורתי, את הרייטינג הגבוה ביותר של השנה). הנה, בינתיים, כמה מהטריילרים שהוקרנו אמש בבכורה בטלוויזיה האמריקאית (אלה לא ממש טריילרים, אלא ספוטים טלוויזיוניים המשתמשים בטכניקות של Hard-Sell כדי לפמפם את המסר שלהם).

למשל, מכוניות של פיקסאר, שייצא ביוני (סרט מסקרן, ספוט איום ונורא).

או, שודדי הקאריביים 2 , שיוצא ביולי (גרסה ערוכה לטריילר שכבר בבתי הקולנוע) (ויה MCN).

או משימה בלתי אפשרית 3, שיוצא במאי (כנ"ל).

 

נושאים: כללי

05 פברואר 2006 | 11:30 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

היוצרים קרעו את רומא

חלפתי הבוקר על פני קולנוע גת, מעליו מתנוסס שלט עצום של הסדרה "רומא" המשודרת בהוט. וידו הארוכה של איגוד הבמאים והתסריטאים הגיעה גם לשם. הם הצליחו לעשות אד-באסט (שאפו לתסריטאי האמיץ שטיפס על הפיגומים באמצע הלילה) ולהפוך את הפרסומת של הוט לכתב מחאה נגדה.

ככה זה נראה:

קולנוע גת, הבוקר (צילום: יאיר רוה, מצלמה סלולרית)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולמען הסר ספק, הן כעיתונאי, כמבקר קולנוע וכחבר באיגוד התסריטאים שיוצא לו לעבוד פה ושם כתסריטאי ועורך תוכן בטלוויזיה (אבל לא להוט), אני תומך לחלוטין במאבק של האיגודים נגד הוט סביב סוגיית התמלוגים.

עדכון, שלישי בוקר:

1. דיסקליימר: היוצרים מכחישים כל קשר למעשה. ברור, סתם קפצתי למסקנות. הוט, באחד הטוויסטים האירוניים וחסרי הבושה, הגישה תלונה במשטרה.

2. ואגב, מישהו יכול לבדוק כמה תמלוגים משלמים הוט לתסריטאי ובמאי "רומא"? הרי ברור שעם HBO הם לא יעזו להתעסק. 

נושאים: ישראל

02 פברואר 2006 | 20:40 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

חשיפה מיוחדת: ציצים!

אחרי יומיים שקטים בבלוג הגיע הזמן לראות מה קרה ב-48 השעות האחרונות כאן (אני מניח שכבר שמתם לב לדינמיקה: בימים ראשון, שני, שלישי ושישי יש אקשן. ברביעי-חמישי שקט. בימי רביעי אני מלמד בירושלים, הסמסטר תכף נגמר, וביום חמישי אני מסיים את העבודה על המדור השבועי). לכן הייתי צריך לשלוף את הכותרת הנ"ל כדי למשוך את תשומת הלב (אני מזהה בבלוג התפלגות של 80-20 לטובת הבנים. בקרוב נתחיל פעילות שיווקית להביא הנה יותר קוראות).

קודם כל, עצרו לקרוא את הגרסה האינטרנטית של המדור השבועי. יש שם ביקורות על שני סרטים בריטיים גדושים מתח מיני, "גברת הנדרסון גאה להציג" המשעשע אך הזניח, ו"יס", סרט יומרני ויוצא דופן. לא שבוע חזק בקולנוע (וזו הבאסה במדור שבועי. כשאין סרטים טובים, המדור משעמם).

והנה עוד מהמתרחש השבוע בעולם הקולנוע.

אני מוצא כתבה כזאת אחת לשנה: זוג עם תינוק טרי ו"נוח" (קרי, מרבה לישון) רוצה ללכת איתו לקולנוע ומגלה שבתי הקולנוע מחייבים מחיר כרטיס מלא עבור הפעוט הנם במנשא. בתגובה מודה הרשת די בכנות שהמדיניות נועדה להרתיע הורים מלהיכנס עם עוללים לאולם, משום שהקטנים – כך טוענת הרשת – עושים רעש ומפריעים לאחרים. יודעים מה? שיהיה. אם חצי ליטר קולה עולה 12 שקל למה שתינוק לא ישלם כרטיס מלא. זה עסק פרטי, שייקחו כמה שהם רוצים. אבל הבעיה עם הקולנוע בארץ באה לידי ביטוי בסאבטקסט של תגובת הרשת, שאומר: אין לנו מושג איך להשליט סדר על הצופים באולם. רמז ממני אליהם: קוראים לזה סדרן. אם תינוק מרעיש, זה לא קשור לשיקול הדעת של ההורה ורמת הציקצוקים והגערות של השכנים לשורה, זו אחריות הסדרן להשליט סדר. שיגש וילווה את האם או האב אל מחוץ לאולם עד שהמטרד יחלוף. אבל הבעיה אינה תינוקות. גם אם תינוקות יוכנסו בחינם, רובם יהיו שקטים (החושך והקירבה להורה גורמים להם להירדם די בקלות). אבל מה עושים עם חבורות של נערים ונערות המגיעים לסרט כערב כיתתי. למה לא לקחת עליהם מחיר כפול? הרי ברור שהם יעשו המון רעש. והנה, הרשת מודה: אף אחד לא יהיה שם כדי להסות אותם. מרגע שקרעו לכם את הכרטיס, אתם לבד בעסק הזה. הקימו מילציות שיטור ביניכם, ארגנו משמרות במהלך הסרט. לא יהיה מישהו בעל סמכות לעזור לכם. חכמים על תינוקות, מגינים על הצופים מפני בני שבועיים. נראה אתכם מתמודדים עם בני ה-13. ואם לרשתות הקולנוע היה אומץ, שיילכו עם מדיניות ההשקטה צעד נוסף קדימה ויידרשו מחיר כרטיס מלא גם על הטלפון הסלולרי. אם יש סיכוי שהתינוק בן החודש יתעורר זה רק אם הנייד של הג'נטלמן בשורה שלפניו יתחיל לצלצל. ואז, אויה, יש לקוות שהאם תצא במהרה מהאולם, כדי לא להפריע לאדון לנהל שיחת טלפון בלחש שכל האולם שומע. אני כתבתי על אותו נושא בדיוק לפני ארבע שנים, וגם שירי כץ ואביב לביא כתבו עליו בעבר, ובכל המקרים שיגרה הרשת בדיוק את אותה תגובה (עם סצינת האימה המחרידה: מישהו פעם החליף חיתול על המושב!). מה שמדאיג בה זו לא העובדה המשתמעת מהתגובה שמי שכתב אותה מעולם לא היה הורה, אלא שמי שכתב אותה מעולם לא היה בקולנוע. במילים אחרות, ניהול בתי הקולנוע בארץ מחפיר, אין מי שדואג לצופים, והמלחמה היחידה שלהם היא בבני השבועיים. (שימו לב גם לטוקבקים לכתבה ולתגובות בבלוג של עידו קינן. הקהל, באופן כללי, תומך בהחלטת הרשת, לא רוצה תינוקות בקולנוע אבל מפספס את המשמעות האמיתית של דברי בעלי הרשת).

קרן הקולנוע הישראלי פרסמה בשבוע שעבר באילו סרטים היא תשקיע השנה. יוסף סידר יקבל חצי מיליון דולר על "בופור". הגיוני. שני סרטים הקודמים הביאו שפע קהל בארץ, עשו חיל בפסטיבלים וזכו שניהם בפרס אופיר. אבי נשר יקבל חצי מיליון דולר על הקופרודוקציה "הר אדוני". הגיוני. נשר יצר את שובר הקופות הגדול ביותר של 22 השנים האחרונות, ועכשיו הביא ארצה כוכבת צרפתיה (פאני ארדן) וכסף צרפתי לסרטו החדש. אבל רגע, מי זה מופיע בהמשך הרשימה? יונתן פז, גם יקבל כ-400 אלף דולר כדי להפיק את "אסקימוסים בגליל". אתם בוודאי זוכרים את יונתן פז. סרטו הראשון היה "רכבת העמק". סרטו השני, "זאיה", כלל לא הופץ. בשני הסרטים ההם הקרן כמעט שלא הפיקה. ועכשיו כן? אני מקווה שזה הולך להיות סרט השנה עם תסריט מרהיב כדי לתת 400 אלף דולר למשהו שנראה מרחוק אבוד מראש. וגם ההשקעה בסרטו החדש של רוני ניניו נראית משונה. האם מישהו מחכה לסרטו החדש של יוצר "המחצבה" ו"שחקנים"? שמעו, יכול להיות שפז וניניו יביאו תוך שנה סרטים מצוינים ואני אצטרך לבלוע את המילים של עצמי. כרגע, הרשו לי להביע ספק אם משהו ראוי ייצא מכמעט מיליון דולר שמושקעים כאן על פרויקטים בלתי מסקרנים.

ויש לי בשורות רעות: המדליף/ה שהעביר/ה לי בשבועות האחרונים את טבלאות מכירת הכרטיסים בארץ נלכד ונתלה. גופתו תוצג לראווה במהלך השבוע הבא אחרי שמפיצי הסרטים יגמרו למצות איתו את הדין (יש דיבור אולי להסגירו לידיו של פרופ' היס). בימים אלה אני שותל חפרפרת חדשה באחד המשרדים של מפיצי הסרטים בתקווה שאספקת האינפורמציה תחודש בהקדם. אם, עד אז, יש למישהו מכם גישה לטבלאות האלה, המופצות מדי יום שלישי בין המפיצים, אנא אל תהססו ללחוץ על send לכתובת המייל שלי. הסודיות שלי מובטחת, אריכות הימים שלכם לא.

 

 

31 ינואר 2006 | 15:51 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

והמועמדים הם:

8 מועמדויות ל"הר ברוקבק". מתישהו אני חייב להתחיל לשים כסף על ההימורים שלי.

"מינכן" הצליח להפיל בפח את כולנו. לפני כמה ימים כתבתי כאן בבטחה שהוא לא יהיה מועמד לסרט, אבל כן לבימוי. והוא כן מועמד לסרט. המפסיד הגדול ברשימה הוא "הולך בדרכי" שהלך לדרכו.

המועמדים לסרט הטוב ביותר הם:

"הר ברוקבק", "טרומן קפוטה", "לילה טוב ובהצלחה", "התרסקות", "מינכן".

את הרשימה המלאה, שהועלתה לאתר דקות ספורות אחרי שפורסמה בלוס אנג'לס על ידי אהוד קינן, וובמאסטר של כבוד (ומי שהוסיף לכם מצד שמאל למטה תיבה של התגובות האחרונות, תמצאו אחרי הקפיצה.

להמשך הקריאה…

נושאים: כללי