03 אוקטובר 2006 | 22:23 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

השטן קוראת פראבדה

אז כמה אנשים ראו בארץ בסוף השבוע שעבר את "השטן לובשת פראדה"?
על פי "בוקס אופיס מוג'ו" הסרט הכניס בארץ בארבעה ימים 230,091 דולר, שזה כמעט מיליון שקל, שזה כ-34,000 כרטיסים.

את "אני, אתה והוא" ראו בארץ בשבועיים הראשונים 31,000 צופים.

את "נחשים על המטוס" ראו 34,000 איש בשלושה שבועות.

וכמה כסף הכניסו באמריקה כמה מהסרטים שיוצגו משבת בפסטיבל חיפה ושמוצגים ברגעים אלה בניו יורק?
– "העסק שלנו הוא משברים": 155,088 $ ב-31 שבועות.
– "סקאנר דארקלי" ("סורק אפלה"): $5,476,327 ב-13 שבועות.
– "13": $103,941 ב-10 שבועות.
– "רנסאנס": $31,111 בשבועיים.
– "המדריך לחיים בכפר": $20,318,547 ב-17 שבועות.
– "מיס סאנשיין הקטנה": $53,133,641 ב-10 שבועות.
– "הוליוודלנד": $13,939,745 ב-4 שבועות.
– "אמת מטרידה": $23,672,685 ב-19 שבועות.
(וכמובן שאין שום קשר בין איכות הסרט והכנסותיו. מדובר סתם בשיטוט בטבלת נתוני סוף השבוע וחיפוש אחר שמות מוכרים)

אגב 1, לקוראינו בצרפת: "ימים של תהילה" של ראשיד בושרב עולה שם השבוע. מומלץ. כל השאר מוזמן לתפוס אותו בחיפה)
אגב 2: ארגנטינה בחרה ב"דיני משפחה" כנציגה לאוסקר. אני, מצידי, מחזיק לו אצבעות. הסרט, שביים דניאל בורמן ("החיבוק האחרון") הוא פשוט קסם מתוק של קומדיה יהודית וודי אלנית עם טמפו נוירוטי, כתיבה שנונה ולב רחב. הסרט נקנה להפצה בארץ (יונייטד קינג) ויוצג לפני כן בחיפה.

==========

לפני כמה ימים ראיינתי בטלפון את ניל גיימן (קראו ב"7 לילות" ביום שישי), אבל אז לא היתה מולי הידיעה הדי מופלאה הבאה: גיימן יביים (אולי) את העיבוד קולנועי לקומיקס שלו Death: The High Cost of Living. והבשורה העדכנית: גיירמו דל טורו יהיה המפיק של הסרט (אם יימצא לו אולפן/מימון). אני אהיה בחיפה כשגיימן יהיה בארץ, אבל אם מישהו מכם יהיה במפגש שלו עם צופים בסינמטק, אנא שאלו אותו עוד על הפרויקט הזה ועדכנו אותי כאן.

ועוד כותרת מ"סינמטיקל": היאו מיאזאקי החל לעבוד על סרטו הבא, הראשון מאז "הטירה הנעה". אני מניח שרז יתעדכן בנושא הזה יותר מהר ויותר לעומק ממני, נקווה שיעדכן גם כאן.

=============

כשהייתי סטודנט לקולנוע, עם מחשבות על קריירה אקדמית/תיאורטית/פילוסופית, אחד האנשים שהכי אהבתי לקרוא את מאמריו היה דיוויד בורדוול, פרופסור לקולנוע באוניברסיטת וויסקונסין, שכתב כמה מהמאמרים שהכי הזדהיתי איתם ועזר לי לנסח מעט מהתפיסה הניאו-פורמליסטית שפעם האמנתי שאני מנוי עליה. הספר שלו ושל קריסטין תומפסון Film Art: An Introduction הוא בעיני אחד מספרי היסוד שכל סטודנט לקולנוע חייב להכיר. ועכשיו גם לבורדוול (ותומפסון) יש בלוג. הללויה. (ויה MCN).

==============

ולסיום: פרק 2 של הסיקור הכמעט-מחתרתי-נוארי של ג'יימי סטיוארט את פסטיבל ניו יורק. והפעם (לכאורה): "המלכה" של סטיבן פרירס עם הלן מירן. הוא ממש מוכשר הסטוארט הזה.

03 אוקטובר 2006 | 08:00 ~ 54 תגובות | תגובות פייסבוק

סרט אלוהי

אני זקוק לעזרתכם.

אני מנסה להרכיב רשימה של סרטים שעוסקים – עדיף על דרך ההשאלה – בקיומו של אלוהים (או ישות דמוית-אלוהים). אין הכוונה לסרטים דתיים כמו "הפסיון של ישו" או "עשרת הדברות", ואין הכוונה דווקא לסרטים יהודיים, אלא על סרטים העוסקים באמונה, ומאששים את קיומה של ישות אלוהית או בורא עולם (ולא גוף דתי ממסדי הכופה אמונה). כפי שתראו ברשימה שכבר החלתי להרכיב, פרשנות יצירתית בהחלט באה בחשבון. הכל, אגב, נתון לפרשנותי הפרטית וניתן לוויכוח.

"דוני דארקו" (דוני הוא נביא הנקרא לקבל את נבואתו על הר בתחילת הסרט. הוא מקבל בשורה שהעולם עומד להגיע לסופו. דוני לא מאמין ומקבל שורה של הוכחות. לבסוף עליו לבצע הקרבה, לשנות סדרי בראשית ולבצע נס, כדי להציל את העולם).

"הקורבן" (כמו דוני דארקו, גם אלכסנדר, גיבור "הקורבן" של טרקובסקי, מקבל בשורה על קץ העולם. הוא נודר נדר ומקריב קורבן כדי להציל את משפחתו. כמו דוני דארקו, או ז'אן ד'רקו, או כל מי שהיה בטוח שקיבל משימה אלוהית, גם כאן ההתגלות נחשדת כהפרעה נפשית. סוון ניקוויסט, שמת השבוע, צילם באופן אלוהי).

"סטאלקר" (זו שיטה נפוצה: לקרוא לאלוהים "חיזר", למלאכיו "עב"מים" ולנסים "תופעות בלתי מוסברות". כך סרט על ישות אלוהית, ובעיקר הוויכוח המדעי/תיאולוגי/פיוטי באשר לאמונה בה, יכול להיות מתויג לא תחת "דת" אלא תחת "מדע בדיוני").

"קונטקט" (סרטו המופתי של רוברט זמקיס – במאי שמרבה לעסוק בנושאים של אמונה – מתחיל בקרע השגרתי שבין אנשי הדת והמדע, אלה עוסקים באמונה ואלה מחפשים בהוכחות אמפיריות. אבל בסופו של תהליך, ברגע שמתחילים לעסוק בשאלות הגדולות באמת, עליהם אין תשובות גם למדע, מתברר שאנשי המדע ואנשי האמונה בעצם עוסקים באותו דבר, מאמינים בדברים דומים, שואלים אותן שאלות, מחפשים אותן תשובות, רק משתמשים בטרמינולוגיה שונה).

"קליק" (סרטו של אדם סנדלר משתמש בקונספט ילדותי כדי לעסוק בנושאי אמונה: יש בורא לעולם והוא זה שנותן לנו את הכלים בהם עלינו להשתמש כדי להכריע איזה חיים אנחנו בוחרים לעצמנו. אלוהים, או מלאכיו, אינם מתערבים עד אשר פונים אליהם בבקשה או בתחינה. במילים אחרות: בתפילה).

"מגנוליה" (החיים הם רצף של צירופי מקרים ואירועים אקראיים, או תוצאה של השגחה שמימית כתובה מראש? סרטו של פול תומס אנדרסון, נדמה לי, בוחר באופציה השניה)

"החיים שאחרי", הירוקזה קורה-אדה (אם יש גן עדן, ואם בגן עדן עושים סרטים, אז חייב להיות אלוהים, לא?)

"זיווג משמיים", אלן רודולף (כנ"ל. כולל דברה ווינגר בתפקיד אלוהים).

"האושפיזין" (הסרט הכי דתי שנעשה בארץ, וגם אחד הכי מקסימים ומרגשים כי הוא עוסק באמונה שלמה. זו אגדה חסידית בת זמננו. "תראה מה זה כוח של תפילה" אומרת מלי לבעלה משה, אחרי שיצא להתפלל לקב"ה לנס, ונס אכן התרחש בשעת התפילה. או צירוף מקרים, אם אתם סקפטיים).

"מטריקס Reloaded" (סוג של התחכמות, למעשה. האחים וושאובסקי בהחלט משכילים ובסרט הזה עוסקים יותר בפרדוקסים תיאולוגיים מנקודת מבט צינית ולאו דווקא מלאת אמונה)

"Groundhog Day" (או "לקום אתמול בבוקר". סרט שעוסק בחזרה בתשובה, במובן האנושי ביותר של המילה. חזאים בקולנוע תמיד מייצגים דמויות יהירות, אנשים שמתיימרים לנבא מה יעשה אלוהים בעתיד, תחת שם הקוד "מזג אוויר". פיל קונורס, בגילומו של ביל מוריי, לומד שכדי להחזיר את חייו למסלולם ולצאת מניסיון שהוטל עליו, עליו לנסח לעצמו את הדיברות שלו ולנסות לעמוד בהם).

עכשיו תורכם. יש לכם הצעות נוספות? את ההצעות הטובות אצרף לרשימה הזאת (בצירוף קרדיט כמובן).

הערה מאוחרת (10:30): תודה על הרעיונות המוצלחים. אנא המשיכו. אבל תנו לי לכוונן אתכם: אני לא מחפש ואריאציות על סיפורו של ישו, אלא סרטים העוסקים – באופן ישיר או עקיף – בקיומה של השגחה. ואפרופו ג'יזז קרייסט: מכירים את המערכון הזה של אנשי "Not the Nine O'clock News" (או "מבט הפוך" כפי שקראו לסדרה בערוץ 1 בתחילת שנות השמונים)?

נושאים: כללי

02 אוקטובר 2006 | 18:30 ~ 22 תגובות | תגובות פייסבוק

בזמן שצמתם

גואל/גיתאי

בבלוגו החדש ב"הארץ און ליין" נזעק גואל פינטו נגד ההידרדרות במעמדו של מבקר הקולנוע. הראיות שהוא מביא לכך: קרב איגרוף בין קולנוען הזוי ומבקריו, ראיון הזוי לא פחות עם מנחם גולן בנושא, דבריו של גל אוחובסקי נגד אורי קליין ב"רייטינג", דבריו של אודי אלוני נגדי ב"העיר" והעובדה שלפני שנתיים עמוס גיתאי סרב להתראיין לפינטו כמחאה על האופן בו מסוקר פועלו בעיתון. בדרך, אולי כדי להראות שגם הוא קצת אחראי לירידת מעמדו של מבקר הקולנוע, מביע פינטו זלזול במבקרי קולנוע אחדים בארץ.
האם יש ירידה במעמדו של מבקר הקולנוע? כן. האם זה קשור במה שיש לאוחובסקי להגיד על קליין? לא. זה קשור למקום המוקדש לביקורת מטעם העורכים, המו"לים והזכיינים. וזה כלל לא תופעה ישראלית, אלא בינלאומית. בעידן בו יותר ויותר סרטים נדמים כחסיני ביקורת, בעידן בו מסעי שיווק ופרסום נהיים יותר ויותר אולטרה-משוכללים וטרנס-גלובליים, בעידן בו הקהל מקבל פידבקים מיידיים מבני גילו באינטרנט ובהודעות טקסט, לכאורה אין צורך במבקרים משכילים או "מוסמכים". עבור רוב העורכים, מבקר קולנוע הוא לא יותר מכתב צרכנות. מישהו שאמור לקבוע האם "שודדי הקריביים" הוא עסקה משתלמת ב-35 שקלים. יותר מ-250 מילה לביקורת (ב-150 שקל) היא פשוט עסקה לא משתלמת עבורם. והנה הקונונדרום: האם העורכים/מו"לים מזהים נכוחה את הלך הרוח הציבורי, שאינו מתעניין בשיח תרבותי אפרופו סרטים חדשים, בין אם הם בלוקבאסטרים הוליוודיים או סרטי איכות אירופאיים, והם מצמצמים את מקום הביקורת כדי להיענות לביקוש הנמוך? או שמא המו"לים/העורכים/המנכ"לים/הזכיינים/היו"רים עצמם הם אנשים צרי אופק תרבותי, שכל מה שאינו בידור ורכילות אינו מעניין אותם, ובוודאי שלא דיון תרבותי רב הקשרים ומרובה מילים, ובוודאי שלא קולנוע, ובוודאי ובוודאי שלא מבקרי קולנוע (שהרי ידוע שהם נודניקים), והם מצמצמים את מקום הביקורת, או מעבירים אותה לידיהם של כותבים מתלהמים וזולים שאינם מבינים בקולנוע או בכתיבה (או שהם סלבריטאים), כדי לספק את חוסר הסבלנות של עצמם ובכך למעשה מונעים מהקהל שלהם לפתח עניין בנושאים האלה? מה הוליד את מה? מה הסיבה ומה התוצאה? ואני לא מתייחס דווקא לעורכים/מו"לים/זכיינים ישראליים, זו תופעה שפושה בכלי התקשורת הגדולים בכל העולם. (וזו, אגב, גם הסיבה שבלוגי קולנוע ותרבות – שרק הולכים ונהיים נפוצים יותר – יביאו למהפך בתחום הזה בטווח הארוך. אני מקווה שפינטו מבחין בכך).
האם תגובתם של אוחובסקי/גיתאי/אלוני כנגד המבקרים שביקרו אותם מעידה על הירידה במעמד הביקורת? כלל לא. אפילו להפך. היא מעידה שקולנוענים עדיין רגישים לביקורות שליליות. לא משנה כמה סרטיהם מצליחים בעולם, כמה ביקורות אוהדות קיבלו ב"ליברסיון" או מסלבוי ז'יז'ק או מחנה בראון ב"ג'רוזלם פוסט", אלה דווקא הביקורות הרעות שצורבות להם בעור. והדבר החשוב ביותר שמבקר קולנוע צריך ללמוד לעשות, זה לקבל ביקורת בעצמו. או לפחות לתת ליוצר את הזכות לפרוק את זעמו/תסכולו על המבקר. רצוי כמובן שזה יהיה מנומק, מנוסח ותרבותי, וחלילה לא עוין או אלים. (וצריך לזכור שיריביו של בול לתחרות האיגרוף הגיעו מרצונם, מתוך רוח ספורטיבית משועשעת, ולא הותקפו ברחוב. רצוי, אגב, שיהיה גם יחצן או דובר בסביבה כדי לעזור לבמאי להתנסח, כי ההתקפה של אוחובסקי, בעצמו מבקר פעיל, על אורי קליין אולי בקעה ממקום פגוע וכואב, אבל מבחינה הגיונית היתה קצת אווילית, בייחוד לאיש תקשורת כה ממולח כאוחובסקי. גיתאי – באנקדוטה מלפני שנתיים, שאני לא יודע מה בער לפינטו פתאום להזכיר אותה – היה יכול פשוט לא להחזיר טלפון, או להתחמק מלתת סיבה, או לשגר יחצן או מזכירה לבשר שאין לו פנאי לראיונות, במקום לתת תשובה שנשמעת כמו איום או סכירת פיות, מהסוג שרק מדגיש שהעיתונאי כנראה נוגע בעצב חשוף שעליו להמשיך לפשפש בו. ואם אודי אלוני מזכיר אותי בנשימה אחת עם סלבוי ז'יז'ק ושנטל אקרמן, כנראה שאני לא עד כדי כך זניח, ולא בטוח שזה הרושם שאלוני רצה ליצור. בקיצור, גם לתקוף מבקרים צריך לדעת איך). או שגם היוצר וגם המבקר צריכים ללמוד מנהג חדש: להפסיק לקרוא ביקורות.
אבל מה שכן, רצוי שהביקורת לא תדחוק את רגלי היוצרים מהמדינה הזאת. עמוס גיתאי עזב את ישראל למשך רוב שנות השמונים בגלל הביקורות שקיבל. אוחובסקי, כך הוא כתב השבוע ב"טיים אאוט", עוזב את ישראל לכמה חודשים בגלל קבלת הפנים הצוננת לסרטו, בעיקר מידי קהילת הקולנוע המקומית. גם אם המבקרים לא אוהבים את סרטיהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם אינם זניחים, מבחינת הצלחה מקומית או בינלאומית, ושביקורת אינה יכולה להיות מנותקת מהאופן בו מנהל הסרט דיאלוג עם קהליו המגוונים. להרחיק את היוצרים האלה מעלינו היא התוצאה שהמבקר צריך לחשוש ממנה. הרי לא ייתכן שזו תהיה מדינה של מבקרים, ללא יוצרים. על מי נכתוב?

אפרופו גיתאי

לפני כמה ימים הגבתי כאן לאחד המגיבים וכתבתי שעמוס גיתאי הוא מסורב קרנות ותיק. לפחות שני קוראים אחרים הזדעקו וטענו שמדובר בשקר. את האמירה ההיא שלפתי מהזכרון. כעת יש לי את הנתונים מולי. בין 1986 ועד היום ביים עמוס גיתאי 11 סרטי עלילה בישראל. רק שניים מהם קיבלו תקציב הפקה מלא מקרן הקולנוע הישראלי ("זכרון דברים" ו"קדמה"). ארבעה נוספים קיבלו סכום נמוך יחסית להשלמת הפקה או להפצה, אחרי שכבר הסתיימה הפקתם. קרן רבינוביץ' (בגרסתה הקודמת, בה החלטותיה היו מסתוריות יותר וגם סכומי ההשקעה היו נמוכים יחסית) השתתפה בהשקעה של שני סרטים. במילים אחרות: שני סרטים בלבד הופקו במימון הקרנות, וששה סרטים נוספים קיבלו השלמת הכנסה, סכום נמוך יותר, שאינו מספיק להפקה אבל כן תומך בהשלמה ובהפצה.
גם לי יש לא מעט בעיות עם הקולנוע של גיתאי, ובעיקר קשה לי עם הפער בין הכוונות (אותן אני מעריך) ובין התוצאה הסופית, וביומרנות וההתנשאות העצומה שנחשפת כתוצאה מהפער הזה, הפער שבין גיתאי התאורטיקן (המעניין) ובין גיתאי הקולנוען (הבינוני).
אבל מנקודת המבט של קרנות הקולנוע, השקעה בסרט של גיתאי נשמעת עסק הגיוני: בעבור סכומים לא גדולים זכו הקרנות לראות את הלוגואים שלהם מוצגים בפסטיבלים בקאן ("איזור חופשי") ובוונציה ("עלילה"). "קדוש" היה שובר קופות בפריז (ומה שבעצם הזניק את הפאזה השניה של גיתאי, אחרי קריירה פוריה למדי כדוקומנטריסט, שעשה אגב כמה סרטים מצוינים למדי). "כיפור" היה הסרט הישראלי הקופתי ביותר בניו יורק, עד "חתונה מאוחרת". במילים אחרות: מנקודת מבט שיווקית גרידא, הבאת חשיפה לתוצרת קרנות הקולנוע, השקעה בסרט של גיתאי חושפת את הגופים האלה לקהלים הגדולים ביותר שלהם.

מונסטר בול

מה שהוציא את גואל פינטו אל מסע ההירהורים העגמומי על הידרדרות מוסד ביקורת הקולנוע היה קרב האיגרוף הקיקיוני שאירגן הבמאי הגרמני (לא הקנדי, אליבא דפינטו), אוּוֶה בול נגד ארבעה מבקרי קולנוע. התקשורת הישראלית עסקה באירוע האידיוטי הזה לפני התרחשותו (וכנראה בצדק, אם זה הקפיץ גם את פינטו וגם את מנחם גולן לעסוק בעניין), אבל מה עם סיקור שלאחר המעשה? לא מגיע לקהל חובבי איגרוף במאים-מבקרים לשמוע מי ניצח בקרב? ובכן, הנה בעשר דקות מהירות, תקציר ארבעת קרבות האיגרוף.
למי שאין כוח להתבונן בהבל הזה: בול ניצח בארבעת הקרבות, נגד מבקרי קולנוע אלמונים ונידחים, אחד מהם נער בן 17. מה שכן: עשר הדקות הנ"ל מעניינות יותר מכל עשר דקות שבול אי פעם ביים מימיו.

פשששש…

לברנש הזה הגעת דרך ג'פרי וולס. קוראים לו ג'יימי סטוארט והוא מסקר באופן עצמאי את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, שנפתח ביום שישי, בצורה מקורית ומבריקה באמצעות יומני וידיאו. הפרק הראשון נפתח בהקדמה בסגנון פילם-נואר לפני שעובר לסקר את אחד הסרטים האמריקאים המדוברים בפסטיבל, "ילדים קטנים" של טוד פילד. הוא ממש טוב, הג'יימי סטוארט הזה.

לאן נעלם ג'ון ג'וסט?

בתחילת שנות התשעים היה לכל פסטיבל בארץ יוצר ניו יורקי איזוטרי שהוא הקפיד להציג את סרטיו בעקביות ובנחישות. לפסטיבל ירושלים היה את הל הארטלי. לפסטיבל חיפה היה את ג'ון ג'וסט. למרות שג'וסט מבוגר מהארטלי בכעשרים שנה והוא מגיע מעולם התקשורת השמאל הרדיקלית של שנות הששים ושל זירת הקולנוע האוונגרדי של שנות השבעים, היה נדמה ב-1990 שהם עמיתים. שניהם הושפעו מגודאר, צילמו ב-16 מ"מ ויצרו סרטים אסתטיים ומנוכרים. אך בעוד הארטלי היה מעודן ולקוני, ג'וסט – שסרטו "כל הוורמירים בניו יורק" הוא אולי המוכר ביותר שלו לקהל הפסטיבלים (אני זוכר גם את "פריים-אפ" המפתיע) היה קצת יותר אגרסיבי.
בכתבה מעניינת הסוקרת מה עלה בגורלם של גיבורי הקולנוע העצמאי של שנות התשעים, אלה שלא פנו לעבודות מתגמלות היטב בבימוי סרטים הוליוודיים או סדרות ל-HBO מתחקה ה"הראלד טריביון" אחר ג'וסט ומגלה קולנוען נטוש ועני, הומלס הגר בכל פעם בבית של שחקנית אחרת, והגיע לפני כמה שנים עד למצב של חיטוט בפחי אשפה אחר אוכל. אולי אנשי ערוצי הסרטים של יס והוט יוכלו לערוך לאיש איזו מחווה ולהזרים לכיסו כמה מאות דולרים? (ויה ריי פרייד)

(מ)

וכדי שבעליו של אתר זה לא יידרדר להולמלסיות ולחיטוט בפחי אשפה, הרשו לי להציג בפניכם שירות מסחרי חדש, שאולי יעניין אתכם לעיין בו. לאמזון יש תכונה חדשה המאפשרת לבעלי אתרים לשלב מעין חנויות אישיות בתוך האתר עצמו. הקמתי, לצורכי בדיקה, חנות כזאת בה אני מציע כמה מהתסריטים שאני חושב שכדאי לכל שוחר קולנוע לקרוא. תסריטים, מתברר, זה עסק די זול. עשר דולר גג. אני מקבל כ-4 אחוז עמלה מכל קניה שלכם. אם תהיה היענות, אוסיף לעמוד הזה גם המלצות לסרטים בדי.וי.די וגם פסקולים. זה לא מתערבב בכלל באתר הזה ואתם לא חייבים להינס לשם אם לא מעניין אתכם לבזבז כסף, אם אם כן, אתם מוזמנים לעשות את הרכישות הקולנועיות שלכם דרכי. האתר הזה, אם זה עוד לא ברור, לא מניב רווחים (עדיין). עם מעט ההכנסות מפרסומות גוגל ואולי עם קצת המעות שייכנסו דרך אמזון השאיפה היא במקרה הטוב ביותר להצליח לכסות את עלויות האיחסון. אתם מוזמנים להקליק ולתמוך.

.
.
.
.

פינת הכופרים

נו? אחרי שבזזתם את כל סניפי בלוקבאסטר והאוזן השלישית, תנו דוח ביצוע: מה הספקתם לראות ביום כיפור? (ולמנויי הוט VOD: האם יום כיפור לא שכנע אתכם שיס-מקס עדיף?).

01 אוקטובר 2006 | 10:24 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

ראשי פרקים

החגים האלה מוצצים את לשדו של האדם הכותב. הנה כמה נושאים שרציתי להרחיב עליהם בשבוע האחרון, אבל יסתפקו בפסקאות קצרות:

1. ראיתי שני שליש מ"כל הדרך הביתה", הטרילוגיה של רון מיברג. המסקנה: מישהו היה צריך לעשות סרט על מיברג, ולא מיברג על עצמו. התוצאה היתה כל כך מבולבלת, עם כאלה החמצות, שקשה שלא לחוש צער שהוחמץ כאן סרט גדול יותר. ובכל זאת, כפיסת רכילות פנים-עיתונאית הסרט הכיל כמה רגעים עזים, ויכולתו של מיברג גם להפעיל את מרואייניו מבחינה רגשית וגם להביע רגש בעצמו מעידים שיש סיכוי שהעיתונאי לשעבר יהפוך לדוקומנטריסט לעתיד. אבל המיני-סדרה עצמה היתה בזבוז זמן.
1א': אני מניח שמיברג לא הסדיר ענייני זכויות לכל השירים וקטעי הווידיאו שמיזג בסרטו. מה שאומר שגם אם היה מדובר בסרט התיעודי החשוב ביותר שנעשה על עיתונות, עדיין אי אפשר היה להציג אותו בשום מקום פרט לערוץ 8 וערוץ 2 או 10 מפאת ענייני זכויות.
1ב': הקטע העגום ביותר בסרט – ולא מסיבות קולנועיות – הוא במפגש של מיברג עם עורכיו בנרג' שמנסים לשכנע אותו שטוקבקים הם המתנה הגדולה ביותר שכותב יכול לשאוף לו. איזו שטות, איזו חוסר הבנה, איזו בורות גם בעיתונות וגם באינטרנט. ועל סמך השיחה הזאת משתכנע מיברג שהוא חי בעידן שאינו תפור עוד למידותיו. קשקוש. מיברג נולד כדי לכתוב לאינטרנט, זה המדיום המושלם עבורו. אבל כדי למצוא לו את התבנית הנכונה לו, צריך מיברג לעבוד עם עורכים שמבינים משהו בעיתונות, באינטרנט ובמיברגיזם. ואתרע מזלו ומפגשו הראשון עם האינטרנט נעשה בחסות עורכים שדיקלמו משפטים שפימפמו לראשם. יכול להיות, שלמרות כל הדם הרע שבין מיברג לעמוס שוקן – "הארץ" ובלוגיו יכולים להפוך למשכן אידיאלי עבורו. מיברג, כך מסתמן, זקוק לחופש הבלוגי, אבל גם למסגרת מערכתית ולפידבק של עורך. כמי שהיה בעבר, לשבריר שניה, עורכו של מיברג אני גם יכול לדמיין שפע פורמטים שיתאימו בול למידותיו.

2. אחת לתקופה, בעיקר בחגים, מפרסם אורי קליין ב"גלריה" כתבות רוחב המנסות לנתח את הלכי הרוח של הקולנוע ההוליוודי. חוששני שמדובר כמעט תמיד בטקסטים מביכים למדי. זה קרה בפעם האחרונה בערב ראש השנה כשקליין מיחזר בפעם המיליון את "שיטת הכוכבים" ו"שיטת האולפנים" כדי לנסות להסביר את שקיעתם של ג'ים קארי וטום קרוז. אבל זו פרשנות כל כך מוגבלת. האמנם שקרעו קרוז וקארי או שהם נתקלו רק לרגע במהמורה בכביש? האם פיטוריו של קרוז לא מעידים יותר על מצוקתו של סאמנר רדסטון, יו"ר ויאקום, מאשר על שוויו האמיתי של קרוז (שעוד לפני כתבתו של קליין גייס ממשקיעים פרטיים 200 מיליון דולר לפיתוח ומימון סרטים, והפך למעשה למפיק עצמאי בעל כוח עצום)? האם המשבר הרגעי של קארי אינו נובע, בדיוק כפי שנכתב בעיתונות החו"לית, בניהול כושל שלו מאת הצוות שהוא פיטר?
2א': קליין מרתק יותר לקריאה כשהוא עוסק בנושאים הקרובים לליבו. כתבת סם פקינפה מהיום מרתקת בהרבה.

3. אפרופו סם פקינפה: לוח ההקרנות של פסטיבל חיפה מלמד שסרטיו של פקינפה יוקרנו ב-22:00 בערב באולם הסינמטק. זאת לעומת רוב הרטרוספקטיבות הקודמות שהוקרנו בעיקר בבקרים באולם האודיטוריום. משמעות א': ההקרנות על המסך הגדול ייעשו על מסך די קטן. משמעות ב': עם מאה מקומות ישיבה באולם, מעריצי פקינפה צריכים לשעוט לקופות. משמעות ג': כתבי קולנוע – אני, למשל – שמסקרים את התחרות העלילתית הישראלית, שסרטיה מוקרנים באותה שעה באולם רפפורט הסמוך, לא יוכלו לראות אף אחד מסרטיו של פקינפה, חוץ מ"השיירה" (סרט שאני מחבב מאוד, אגב).
3א': בתזמון מושלם, אבל מקרי לחלוטין, יצא השבוע "בארץ התיכונה", סרטו השני של פקינפה – ויצירת המופת הראשונה שלו – בדי.וי.די כפול, משוחזר, מתורגם לעברית ועם שפע תוספות תיעודיות. "Ride the High Country" במקור.

4. אפרופו התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה: כל הסרטים התיעודיים הישראליים, חלקם דווקא מאוד סיקרנו אותי, יוצגו במוזיאון היפני. נכון לשנה שעברה מדובר באולם בלתי נסבל לצפייה. הכסאות לא נוחים, המקרן די גרוע ואיכות הקול צורמנית. נראה לי שאדלג על סרטים תיעודיים השנה.

5. בבתי הקולנוע כבר תלוי פוסטר בעברית לסרטו החדש של קלינט איסטווד. השם בעברית: "גיבורי הדגל" (ולא "דגלי אבותינו" כפי שקראתי לו כאן עד כה).

6. קצת הזנחתי את עניין הפלייליסט שלי במיי-ספייס. הפלייליסט עצמו כמעט מוכן לגמרי אלא שאני משחק קצת עם תוכנות חלופיות, במקום נגן הפלאש בו השתמשתי עד כה. אני עעשיו מתעסק עם אדובי אודישן, בניסיון לערוך את 15 השירים שבחרתי לפודקאסט מוזיקלי רצוף וערוך היטב. פודקאסט כזה יעלה גם כאן ברגע שאשתלט על התוכנה (או על תוכנה חלופית ופשוטה יותר, אם יש לכם המלצות). בכל מקרה, היום אישרתי את החבר ה-90 בפרופיל שלי. והנה לכם אתגר: האם אחד מכם יהיה החבר המאה?
6א': האם כבר נרשמתם לעידכון המייל משמאל?
6ב': תזכורת: לחיצה על הפרסומות של גוגל בראש הדף ובצידיו עוזרת למימון הוצאות תפעול האתר.

28 ספטמבר 2006 | 11:10 ~ 35 תגובות | תגובות פייסבוק

אדממה

א. "אדמה משוגעת" של דרור שאול יהיה הנציג הישראלי לאוסקר האמריקאי. הוא מצטרף היום לרשימה של כ-60 סרטים, מתוכם תבחר ועדה מיוחדת של חברי אקדמיה – שתצפה במהלך נובמבר-דצמבר בכל הסרטים – את חמשת הסרטים שייזכו למועמדות ויועמדו לבחירת כלל חברי האקדמיה. המועמדויות לאוסקר יפורסמו ב-23 בינואר 2007.

ב. בסופו של דבר זה היה דרבי קצוות. קיבוץ כיסופים נגד טבריה. הילד עם האמא המשוגעת ניצח את הסופרת עם האמא המטורללת. זו אושפזה ב"בית הבראה" בנהריה, זו במוסד בנתניה. שתיהן אוהבות להתערטל בפומבי.

ג. לפני שבוע השקתי ב"פנאי פלוס" את פרס אצבע הזהב (פשוט כי זה נראה לי פרס שימושי, יש כל מיני דברים שאפשר לעשות עם אצבע מזהב). הפרס הזה הוא הגרסה החלופית שלי לפרס אופיר של האקדמיה. הפרס שלי מחולק רק לסרטים הישראליים שהוצגו בבתי הקולנוע מראש השנה עד ראש השנה. בגלל זמני סגירה מוקדמים (קללת החגים בעיתונות) המדור הזה נכתב ונסגר עוד לפני שחולקו פרסי אופיר, ובשלב בו "אדמה משוגעת" עדיין היה מיועד להפצה בנובמבר. זו הסיבה שהוא לא שם. אלא שלבסוף הוא הופץ באופן מצומצם בערב ראש השנה, והיום יוצא להפצה מלאה. כך החמצתי את ההזדמנות לתת לו את פרס "סצינת כותרות הפתיחה הטובה ביותר". אולי בשנה הבאה.

ד. זה מה שכתבתי על "אדמה משוגעת" מיד אחרי שראיתי אותו לראשונה בפסטיבל ירושליים ביולי: "אם עד אתמול זכייתו של 'אביבה אהובתי' נראתה לי מובטחת, הרי שההקרנה אמש של 'אדמה משוגעת', סרטו החדש של דרור שאול, הכניסה קצת יותר מתח לתחרות. האם יהיה פוטו-פיניש?". הפוטו פיניש הזה נשמר עד הרגע האחרון, מתברר.
וזה מה שכתבתי במדור הדפוס שלי שהתפרסם אתמול, אחרי צפייה שניה ב"אדמה משוגעת" (הטקסט נכתב לפני שקראתי את הראיון של שאול ב"מוסף הארץ" שם הוא מדבר על האלמנטים האוטוביוגרפיים הרבים שמכיל הסרט):
להמשך הקריאה…

26 ספטמבר 2006 | 15:11 ~ 39 תגובות | תגובות פייסבוק

דד-ליין

כשראיתי בפסטיבל ברלין את A Prairie Home Companion של רוברט אלטמן, התעצלתי בכל פעם להקליד את שמו באנגלית ולכן המצאתי לו כאן שם בעברית: "המדריך לחיים בכפר" (כשאני מפרש את companion במובן של handbook, ספר עזר). לפני כמה שבועות התבשרנו שהסרט, שייצא בארץ באוקטובר, ייקרא בעברית "הצגת הרדיו האחרונה". קולות כחכוך נבוכים נשמעו ברחבי הבלוג. ובתוכניית פסטיבל חיפה, שם יוקרן הסרט בבכורה מקומית, הוא מופיע תחת השם… "המדריך לחיים בכפר". שאלתי את אנשי יונייטד קינג מה הוא שמו הסופי של הסרט בעברית ונעניתי: "המדריך לחיים בכפר". אני מניח שזה מקרה מובהק של מוחות גדולים (או לא ממש גדולים) החושבים באופן דומה, כי הרי ברור לי לחלוטין שאיש לא ישתמש בשם שהמציא אדם שאינו עובד עבור יונייטד קינג ושנהגה לצורכי הבלוג הזה וישתמש בו מבלי לתת קרדיט. זה הרי לא הגיוני, נכון? בארץ שלנו מקפידים על קרדיטים, בזה אני בטוח.

===========

"כפות ידיים לבנות" נבחר שלשום כנציג הונגריה לאוסקרים. תוכלו לראות אותו בפסטיבל חיפה.
"ויטוס", שמציג עכשיו בפסטיבל סן סבסטיאן, נבחר השבוע להיות נציג שוויץ באוסקרים. הסרט, עם ברונו גאנץ בתפקיד הראשי, יוקרן גם הוא בחיפה. 170 אלף איש כבר ראו אותו בשווייץ. ככמות הצופים של "אביבה אהובתי" בארץ.
"אורות בין הערביים" של אקי קאוריסמקי יהיה נציג פינלד באוסקרים. גם הוא בחיפה.

==========

ובישראל: היום מסתיימת ההצבעה החוזרת של פרס אופיר. זהות הסרט שייצג את ישראל באוסקר – "אדמה משוגעת" או "אביבה אהובתי" – תיחשף לתקשורת ביום חמישי בסביבות 11 בבוקר.
על פי סעיף 14 בתקנון האוסקר האמריקאי, שמו של הסרט המייצג את המדינה חייב להגיע למשרדי האקדמיה בהוליווד עד יום ב', 2 באוקטובר, ב-17:00 (שעון לוס אנג'לס), כולל טופס הרשמה מלא, רשימת קרדיטים מלאה, גזיר עיתון של מודעה המפרסמת את דבר הקרנתו המסחרית של הסרט לקהל הרחב לפני ה-30 בספטמבר, סינופסיס באנגלית, ביוגרפיה של הבמאי ותמונה של הבמאי. אלא שיום שני הקרוב הוא יום כיפור. כלומר, כדי להספיק לדד-ליין של האוסקר בזמן, האקדמיה הישראלית צריכה להוציא קורייר ללוס אנג'לס עם כל החומרים הדרושים כבר ביום חמישי. נקווה שהם ערוכים. יהיה מביך להיפסל מסיבות טכניות.

============

ג'ונתן דמי כנראה יגיע בקרוב לישראל. "סקרין דיילי" מדווח הבוקר שדמי עומד להפוך את ספרו החדש של ג'ימי קרטר, "פלסטין: שלום, לא אפרטהייד" לסרט תיעודי. הספר, כך כתוב ב"סקרין", מבקר את מדיניות ארצות הברית באיזור.

25 ספטמבר 2006 | 00:34 ~ 27 תגובות | תגובות פייסבוק

כמה בשורות טובות

הסרטים הבאים יוקרנו בפסטיבל חיפה כשהם קנויים להפצה ומתורגמים לעברית:

"סקאנר דארקלי" (A Scanner Darkly)
"אמת מטרידה" (An Incovenient Truth) – ג.ג
"מיס סאנשיין הקטנה" – א.ד מטלון
"שנה מופלאה" (רידלי סקוט) – א.ד מטלון
"המעיין" (דארן ארונופסקי) – א.ד מטלון
"13" (Tzameti) – סרטי אורלנדו
"המכונאי" (זו השנה השלישית שהסרט הזה מופיע בתוכניית פסטיבל חיפה, אולי הפעם הוא גם יוקרן)
"מאהב בהשאלה" (פרנסיס ובר) – שפירא
"במאי החתונות" (מרקו בלוקיו) – יונייטד קינג

יוקרנו גם (ללא תרגום לעברית)
"אל תקיש בדלת" (וים ונדרס) – ג.ג
"אורות בין ערביים" (אקי קאוריסמקי) – סרטי אורלנדו

מי מהם ימצא את עצמו במועדון הגנוזים?

21 ספטמבר 2006 | 15:00 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

סוף שבוע ארוך

היצ'קוק/טריפו, פרק 11

ht11.mp3

ובפרק הפעם: "מר וגב' סמית", אחד הסרטים הכי פחות היצ'קוקיים של היצ'קוק. "התיידדתי עם קרול לומבארד, שהיתה אז נשואה לקלרק גייבל, והיא ביקשה ממני לביים סרט שלה אז הסכמתי". ובהזדמנות זו הוא מבהיר מה היתה כוונתו כשאמר ששחקנים הם כמו בקר. ובכן, דבריו לא הוצאו מהקשרם, באמת יש לו בעיה עם המסירות של כמה משחקני התיאטרון לעבודה במדיום הקולנועי.
ומשם ל"חשד". האם זומם קארי גרנט לרצוח את אשתו? נקודה מעניינת: היצ'קוק נותן לטריפו אוף-דה-רקורד שם של מפיק שהעז לנסות לערוך את סרטו מאחורי גבו, אבל מבקש שהשם הזה לא יופיע בדפוס. והנה הוא מופיע בהקלטה (השם לא אמר לי דבר).
ולבסוף, כמו מבקר קולנוע טוב, גם פרנסואה טריפו עוצר כדי לקטר על בתי הקולנוע בצרפת שמקרינים סרטים בפריים הלא נכון וקוצצים את ראשי השחקנים. "זו הסיבה שאני לעולם לא רואה את סרטיי מרגע שהם עוזבים את האולפן", עונה היצ'קוק, ומספר שבתאילנד אין תרגום בגוף הסרט. הם מקרינים את הסרט ללא קול ויש שחקן בצד הבמה שמתרגם את כל הדיאלוגים, "כל דמות בקול אחר". ולבסוף, ממש בשניה האחרונה, מבקש היצ'קוק מטריפו לכבות שניה את הטייפ.
אגב, את הפרק הזה אפשר לשמוע בקלות ולהבין הכל גם אם לא שמעתם את פרקים 1-10. אם בסוף השבוע הארוך שלפנינו יהיו לכם ארבע שעות לשמוע את עשרת הפרקים הקודמים (כ-25 דקות כל אחד), הנה הם.

===============

מועדון הגנוזים:

אם עוד לא נתקלתם בזה: אני עורך בעזרתכם רשימה של הסרטים הכי טובים שנגנזו בארץ על ידי מפיציהם. מדובר בסרטים שכבר נקנו להפצה, אבל אז הוחלט שלא להוציאם לקולנוע. עדכנתי הבוקר את הרשימה על פי התגובות שהושארו שם בשבועיים האחרונים. אתם מוזמנים להמשיך להוסיף סרטים שנראה לכם שמקומם שם (רצוי לא סרטי בני יותר מעשר). אתם גם מוזמנים לשלוח את הלינק למכריכם, אולי הם זוכרים סרטים שנגנזו בארץ.

=============

זז לתשס"ז

סוף שבוע ארוך לפנינו. עדכונים לא מובטחים עד מוצאי החג. אתם מוזמנים להשאיר כאן את הברכות שלכם לשנה החדשה. כמו למשל "מי יתן וכל בתי הקולנוע שייפתחו בתשס"ז יהיו מוצלחים כמו יס פלאנט". או "הלוואי שייחנך כבר איימקס ישראלי באזור גוש דן שיציג סרטי עלילה על מסך ענק, ולא רק סרטי הדגמה לילדים".
שנה טובה, סינמסקופאים.

21 ספטמבר 2006 | 12:05 ~ 25 תגובות | תגובות פייסבוק

מה לא בסדר בתמונה הזאת?

"רובוטס" ישודר ב-HOT ביום שבת. מתוך הדיסק שנשלח לעיתונאים, זו השנייה הראשונה של הסרט, עם השוט הראשון של הסרט וכתובית התרגום הראשונה של הסרט:

נהר?!

.
.
.
(אידלשטיין, אני מקווה שזה לא שלך).

"עיירת המסמרים", או אולי "הניטים", היה מתאים כאן יותר, לא?

נושאים: קטנוניזם

21 ספטמבר 2006 | 03:08 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

הלך לאור

קחו לעצמכם דקת דומיה לזכרו של סוון ניקוויסט שמת אתמול בגיל 83. ניקוויסט, הצלם הקבוע של אינגמר ברגמן, היה אחד אנשים החשובים בתולדות הקולנוע. אני חושב ש"פאני ואלכסנדר", עליו זכה באוסקר, הוא אחד הסרטים המצולמים באופן הכי טוב/יפה/מרגש/מפעים בכל תולדות הקולנוע. ובכלל, העבודה שלו עם ברגמן היתה כמעט תמיד עוצרת נשימה. הוא צילם לאנדריי טרקובסקי את "הקורבן". וללאסה האלסטרום את "מה עובר על גילברט". ולוודי אלן את "פשעים ועבירות קלות". וללואי מאל את "ילדה יפה". וגם את "נדודי שינה בסיאטל" לנורה אפרון.

==========

כשפיטר אוטול זכה באוסקר על מפעל חיים, אחרי שסירב לפרס בתחילה ואז השתכנע, ניבאתי ששנה אחר כך הוא יזכה באוסקר פרטי, על תפקיד בסרט. זה מה שקרה עם פול ניומן שזכה באוסקר על "צבע הכסף" שנה אחרי שקיבל פרס על מפעל חיים. אלא שהתפקיד שאוטול עשה שנה אחר כך היה ב"טרויה" של וולפגנג פיטרסון, והאוסקר לא בא. עכשיו, עם תפקיד מדובר ב"ונוס" של רוג'ר מיצ'ל, לצד ונסה רדגרייב, מתחילים להישמע קולות הקוראים לאקדמיה לתת ללורנס איש ערב סוף סוף אוסקר על משחק. (ויה MCN)

==============

הנה מאט דיימון בתוכנית של ג'ימי קימל. לא רע. (ויה אן תומפסון)

והנה אייטם שכתבה אן תומפסון בסוף פסטיבל טורונטו העוסק בשני הישראלים החביבים עלינו בתפוצות כרגע: סשה כהן ברון (שמרגע שהוא מבלה את חופשותיו באורנה ואלה הוא מבחינתי ישראלי) ורם ברגמן (לא קשור לניר או לאינגמר):

Borat Speaks Hebrew

Borat may be the best film at this festival, the one that truly satisfied the most people. I have yet to meet anyone who didn't adore it, and it has by far the best star ranking on Screen International's critics poll. Last night at a gathering on the rooftop of The Pilot bar, producer Ram Bergman told me that when Borat speaks what we assume is Kazakh, it's actually Hebrew. Throughout the movie—through all the aniti-Semite jokes—he's speaking Hebrew. This movie will be a huge hit.