להמשך הקריאה…

אוי-אוי-אוי, אן תומפסון מטאטאת את השברים של ניקי פינק. בהמשך לאייטם ההוא של פינק, כותבת תומפסון ב"וראייטי" (לא בבלוג שלה) ש"להבדיל מדיווחים בבלוגוספירה" אולפני וורנר "עדיין מחויבים לסרטים עם נשים בתפקידים הראשיים". ואז, למעשה, הולכת ומוכיחה ההפך. הסרט היחידים המוזכרים באייטם הם צ'יק-פליקס, דרמות וקומדיות רומנטיות, לא סרטי ז'אנר. סרט הפעולה היחיד עם אשה בתפקיד הראשי המוזכר באייטם הוא "וונדר וומן", שעדיין מחפש תסריט שג'ף רובינוב יאשר, אחרי עשר שנות פיתוח. בכל שאר סרטי הפעולה הקרובים של וורנר – "ספיד רייסר", "גט סמארט" ו"ליגת הצדק" דמויות נשיות נמצאות בתפקידי משנה, נתון שגם הוא מודגש משום מה בגאווה.

========

האפי טאטי-דיי

ז'אק טאטי חגג אתמול יום הולדת 100. או היה חוגג אם לא היה מציין במקביל גם 25 שנה למותו. הנה האתר שלו. מי שהזכיר את יום השנה הזה, לאחד הבמאים האהובים עליי (ובמאי שבלעדיו לא היה "ביקור התזמורת" או "תעלת בלאומילך", שנוצרו במידה רבה בהשראתו), הוא דיוויד האדסון שגר בברלין, שם ערכו אתמול מחוות קולנועיות לזכרו. עצוב לי שבארץ כולם שכחו. כולל אני.

========

בריאן די-למה

ריי פרייד עוקב אחר סיפור שהתחיל להתגלגל שלשום בפסטיבל הקולנוע בניו יורק. במסיבת העיתונאים אחרי הקרנת "Redacted" מחה הבמאי, בריאן דה-פלמה, על כך שמממן הסרט, מארק קיובן, וחברת ההפצה שלו, מגנוליה, הוסיפו פסים שחורים למונטאז' התמונות האמיתיות בסוף הסרט, בו מוצגים צילומים אמיתיים של חיילים ואזרחים הרוגים בעירק. בעודו מוחה על הצנזורה מגיב אליו איימון בואלס, מנכ"ל חברת מגנוליה, שפחות או יותר אומר לו "זו החלטה משפטית, אין לנו זכות לשים תמונה של מישהו בלי לקבל רשות ממשפחתו, וחוץ מזה" (וזו פראפרזה שלי) "סתום ת'פה ותגיד תודה שבכלל אנחנו נתנו לך לעשות את הסרט הזה שאף אחד אחר לא היה נטותן לך לעשות". ואז עולה לבמה מפיק הסרט, ג'ייסון קליוט ("חוקר המס", בין השאר), ומנסה להיות גורם מפייס בין הבמאי ומממניו כשהוא מאשים את החוק האמריקאי הדרקוני שמכריח את המפיצים למשנה זהירות. פרייד, בבלוג שלו, דיווח ראשון על כל זה, וזכה גם לטוקבקים בבלוג מצד בואלס. ועכשיו יש גם הנה תיעוד מצולם של כל האירוע:

========

ואם אנחנו כבר בפסטיבל ניו יורק: זוכרים שג'יימי סטיוארט קיבל לידיו את מערכת העריכה החדשה "פיינל קאט פרו 2" והשתמש בה כדי ליצור מעין סרטון הדגמה ליכולותיה? ובכן, נראה שהוא כבר השתלט על כל הפונקציות. שימו לב לדברים שהוא עושה בדיווח המצולם השני שלו מפסטיבל ניו יורק, עם הופעות אורח של סידני לומט, ניקול קידמן, אייבל פררה, ג'וליאן שנאבל ונוח באומבך. צפו כאן. או הורידו כאן.

=========

אתר המגזין Filmthreat בוחר את 50 זוגות השדיים הכי טובים בתולדות הקולנוע, כדי לקדם את חודש המודעות לסרטן השד. נו, נגיד. רק שהבחירות נדושות והקליפים משעממים. אבל מה, זה מוביל יפה לאייטם הבא:

תגידו, את הדבר האווילי והמצחיק הזה כבר שמעתם? השבוע נכנס לטופ 40 במצעד הבריטי השיר הקצר ביותר בתולדות המצעד, אורכו 36 שניות בלבד. שמו Ladies' Bras והמבצעים הם Johnny Trunk & Wisbey
וככה זה נשמע:

אגב, זה לא הקליפ הרשמי של השיר, סתם משהו שאחד ממעריציו בישל. (ויה דדי)

ועוד מאנגליה: ביום רביעי שעבר הושקה בתחנת הרדיו בי.בי.סי4 סדרת תסכיתים על פי "סוכנות הבילוש ההוליסטית של דירק ג'נטלי" מאת דאגלס אדאמס. האזינו לפרק הראשון. היום ב-18:30 שעון לונדון הפרק השני. הארי אנפילד ובילי בויד בתפקידים הראשיים.

פתאום צץ בראשי רעיון. אני מת על "הדיילי שואו". אני מקווה שגם אתם. בתור לקוח של יס כל מה שיש לי זה את תוכנית הסיכום הגלובלית השבועית. אין לי מושג אם התוכנית היומית עדיין משודרת בביפ או לא. אבל למה שלא אארגן לכם ולי שירות יומי בו אעלה הנה את המיטב של התוכנית מהיום שלפני, על פי המצאי שיהיה זמין באתר התוכנית. חוץ מההתחייבות שזה מכניס אותי אליה זה נראה לי כמו אתנחתא יומית מבדרת. אז קדימה, בואו ננסה.

לפני הכל, בהמשך לאייטם מאתמול על כריס מתיוס ובעקבות התגובות שלכם, הנה הפולו-אפ של סטיוארט לראיון ההוא, ודרכו הוא עובר לנושא חברת האבטחה הפרטית שפועלת בעירק. זה שודר ביום חמישי.

ועכשיו, לתוכנית מאתמול. יום שני, 8.10

להמשך הקריאה…

מה קרה השבוע בקופות בארץ?

"צ'אק ולארי" פתח עם 23,000 כרטיסים בשלושה ימים.
"האמיצה" הגיע בתום עשרה ימים לכ-29,000 כרטיסים.
"אבק כוכבים" הגיע בעשרה ימים ל-26,000 כרטיסים.
"לירות כדי להרוג" מכר כבר 21,000 כרטיסים.
ו"סופרבאד", בתום שני סופי שבוע, מגרד בקושי את ה-20,000 כרטיסים אחרי שני סופי שבוע. קדימה אנשים, זה סרט מצחיק. רוצו.

בגזרת סרטי הפעולה: "שעת שיא 3" מתקרב ל-110,000 כרטיסים ו"זהות אבודה" נושק ל-120,000 אלף.

"ביקור התזמורת" סגר את חודש תשרי עם מכירות של 116,698 כרטיסים (נכון לשלשום).
19,744 מהם נמכרו בסוף השבוע האחרון (מה שממקם אותו במקום השני בטבלת שוברי הקופות המקומית אחרי "צ'אק ולארי").

========

ג'פרי וולס מפרסם את רשימת הסרטים שיוצגו בפסטיבל AFI בלוס אנג'לס ומוסיף את המשפט הבא:

The World Cinema section will show Cristian Mungiu's 4 Months, 3 Weeks and 2 Days and Eran Kolirin's The Band's Visit — two likely Oscar nominees for Best Foreign Language Film.

וואו. ככה נוצר באז.

===========

בשבוע שעבר, בזמן שהייתי בפסטיבל חיפה, לקחתי הפסקה מכל האיכות הפסטיבלית והצפנתי לקרית ביאליק לראות מקרוב את הגלובוס-מקס, המגה-פלקס החדש של ג.ג. השורה התחתונה: יס פלאנט הוא עדיין בית הקולנוע הכי טוב בארץ. בראש ובראשונה, שמא יקום מישהו מהנהלת ג.ג ויבאר לי למה אחרי השקעה כה עצומה בבניית מגה-פלקס כזה עדיין עושים הפסקה באמצע הסרט? זה הרי נלעג לגמרי. החומרה היא של שנות ה-2000, התוכנה עדיין מעודכנת ל-1950. נכנסנו לראות את "לירות כדי להרוג" באולם 16. אולם קטן, סביר, בהחלט מספק, אם כי סרט כזה היה יוצא נשכר ממסך גדול בהרבה וסאונד רועם יותר – ולא יכולתי שלא לחוש שיש כאן אקט מפלה: את "לירות", הסרט של פורום פילם שזה היה שבוע הבכורה שלו, משבצים באולם הקטן ואת הסרטים של ג.ג משבצים באולמות הגדולים? מעניין אם גם ביס פלאנט זה עובד ככה אבל הפוך.
הסרט היה מהנה מאוד, אבל לחרדתי ציפיתי ממנו להרבה יותר. הרבה-הרבה-הרבה יותר. נדמה שמייקל דיוויס הבמאי הוא אס ברעיונות, אבל הוא מעט חלש בביצוע. סצינה עם פוטנציאל עצום, כמו זו במחסן כלי הנשק בה קלייב אואון עושה מעין תיאטרון בובות עם רובים המופעלים על ידי חוטים, נותרה גימיק רעיונאי חביב שלא זכה לביצוע מלהיב. וככה עוד כמה סצינות. סצינת הצניחה היתה חביבה (שוורצנגר כבר עשה משהו דומה ב"אירייזר", לא?), והיו חסרים לי מרדפי מכוניות, ובכלל קצת מרדפים בין היריות.
אבל זה בבירור סרט פאלפי – שכבר שמו מרמז על כך שהוא פרודיה על ז'אנר שלם – שמשתדל להקדיש את מירב מאמציו להיות בלתי אמין. הוא הצליח. (ואגב, אין בו שום דבר טרנטינואי. לא בעלילה, לא בצילום, לא בעריכה, לא בדמויות. זה מין ריפ-אוף אחד גדול, וחביב למדי, של "Hard Boiled" של ג'ון וו).
ביציאה מהסרט הבחנו שאיש לא עומד בכניסות לאולמות עצמם, אלא רק בכניסה לקומפלקס עצמו. אמריקה! התחלנו להסתובב בין האולמות האחרים. באולם 5 הוקרן "מחסל פראי". האולם עצמו היה גדול ממספר 16 ונראה נעים יותר, אבל הסרט נראה לא מעניין. עברנו הלאה. האולם הגדול ביותר במתחם הוא מספר 7. בו הוצג "האמיצה". הו, זה אולם מעולה. מסך מאוד גדול, שורות רחבות שלא נקטעות באמצע על ידי מדרגות. והסרט, בו צפינו מחציו השני ואילך. הסוף שלו מצוין בעיני.
אם אנחנו כבר כאן, שילמנו 57 שקלים לכרטיס ונכנסנו ל-IMAX לראות את Deep Sea 3D. אין מה לומר, האיימקס תלת מימד הזה נראה נפלא, גם אם הסרט הוא סתם בהייה בדגים מרחבי העולם טורפים, מפצפצים ושולקים זה את זה. יהיה מעניין לראות בו סרט עלילתי שלם (וזה יקרה, אני מקווה, עם "בייוולף" של רוברט זמקיס). ככה זה 57 שקלים עבור 40 דקות, שזה משתלם למי שמעולם לא ראה סרט באיימקס ורוצה לראות הדגמה איך ייראה העתיד הקולנועי בטווח הקצר, אבל זה מיותר למי שכבר ראה אחד מהסרטים האלה – אם זה היה על הרים, דגים או דינוזאורים – בעבר. והכי משונה: למרות שהקומפלקס הזה קיים בסך הכל חודש כבר יש כתם מריחה מציק באמצע המסך, שנראה בבירור בסצינות הבהירות בסרט. עידכנתי את הסדרנים באולם, הם הבטיחו לעדכן את הבוסים שלהם.

===========

ובשעה שבישראל יש רק אולם איימקס תלת מימד אחד שמקרין סרטי עלילה, באנגליה כבר נערכים לעתיד ביתר מרץ. חברת cineworld, המפעילה בתי קולנוע ברחבי בריטניה, מציידת בימים אלה 30 אולמות שיהיו כשירים להקרנה דיגיטלית תלת מימדית עד 16 בנובמבר, אז ייצא בעולם "בייוולף". החברה שתתקין את ציוד הקרנת התלת מימד היא Real D. ובישראל? מי תהיה החברה הראשונה שתצא עם פרסום שהיא מתקינה הקרנה דיגיטלית תלת מימדית באולמותיה?
===========

וואלה תרבות יודעים לספר על הסרט הבא של דובר קוסאשווילי, ואפילו מה תקצירו. רק דבר אחד נשמט להם: איך קוראים לו? הסרט, שככל שאני יודע הוא אחד משלושה פרויקטים שקוסאשווילי מתלבט ביניהם, הוא עיבוד ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז. קראתי גרסה מוקדמת של התסריט ב-2002. הדראפו ההוא היה לא טוב. מבולגן. אני מניח (ומקווה) שהוא שוכתב ושופץ מאז.

========

טיסת ה-X-Wing

הקורא עידו אקר שלח לי את הלינק הבא לווידיאו ש"רק מעריצי מלחמת הכוכבים יידעו להעריך". צודק. איש אחד בשם אנדי וורנר, יחד עם בנו וכמה חברים, בנו דגם של ה-X-Wing Fighter, כלי הטיס המועדף על המורדים, ושיגרו אותו על גבי רקטה שלשום במדבר בקליפורניה. הנה הווידיאו של השיגור והפיצוץ באוויר:

והנה דיווח של גיזמונדו מהאירוע.

דרכים צדדיות
"צ'אק ולארי" היא קומדיה אווילית סטנדרטית – ומהנה למדי – של אדם סנדלר. אבל מתחת למעטה השטות, יש כאן סיפור עם כמה תובנות מוצלחות למדי

הנה סיבה לא רעה ללכת לראות את "צ'אק ולארי": מה שאדם סנדלר עושה בסרט הזה להומואים, הוא יעשה בקיץ הבא לישראלים. דניס דוגאן, ש"צ'אק ולארי" הוא הסרט השלישי שלו כבמאי עם סנדלר, מביים בשניות אלה ממש את סרטם הרביעי יחד, "אל תתעסקו עם הזוהן" בו יגלם סנדלר סוכן מוסד לשעבר שמנסה להשיק חיים חדשים, תחת זהות בדויה, בניו יורק. מכמה דפי תסריט שהגיעו אלי כמות העברית והבדיחות על ישראל שיהיו בסרט הזה יגרמו לישראל להפוך לקזחסטאן הבאה. אבל מי שרואה את "צ'אק ולארי" מבין שאין באמת ממה לחשוש. סנדלר הוא חתלתול חמוד ורך לב שאוהב להקניט, אבל לא באמת רוצה להעליב.
"צ'אק ולארי" הוא קומדיה שהרעיון שלה נשמע כמעט פוגע: צמד כבאים ניו יורקיים להמשך הקריאה…

המרצה: ג'ון סטיוארט.
הנושא: כך מראיינים איש שאתם מתעבים, וכך מראיינים איש שאתם מעריצים.

הדוגמאות:

סטיוארט נגד כריס מתיוס, המנחה של תוכנית הראיונות השמרנית של MSNBC

.
.
.

סטיוארט בעד ביל קלינטון. חלק א'

.
.
.

חלק ב' עם ביל קלינטון, שאלות קצת יותר קשות. רק קצת.

(המשפט של קלינטון "I may slit my throat" נשמע כן בצורה מצמררת).

שוב תלאות רפואיות מצד פעוטות הבלוג שהסיחו את דעתי בסוף השבוע. סליחה אם חלק מהפוסטים היו מעט מרושלים בהגשה, תודה למעירים ולמתקנים, אשוב לאחור לסיבוב ניכוש וניקיון בהקדם. עכשיו הכל מאחורינו, לא שום דבר ש-36 שעות שינה לא ירפאו.
הנה כמה עניינים שנותרו לא סגורים מהשבוע האחרון:

========

דיוויד ד'ארסי התחיל לסכם את הסרטים התיעודיים הישראליים שהוא ראה בפסטיבל חיפה. זה קורה בגרין-סין, הבלוג של דיוויד האדסון. שני הסרטים הראשונים שהוא כותב עליהם הם "פליפ" של יואב שמיר ו"לראות אם אני מחייכת" של תמר ירום.

========

ב"סקרין דיילי" דווח אמש שבפסטיבל MIPCOM, לתוכן טלוויזיה וניו-מדיה שנפתח היום בקאן, קנתה חברה ישראלית בשם SAT-Interactive Limited את זכויות השידור לספריית הסרטים של האחים שו, אולי היצרנים המוכרים והפוריים ביותר של סרטי אמנויות לחימה הונג קונגיים משנות הששים ועד שנות התשעים.

==========

סרטים ישראליים בפסטיבלים: פסטיבל שיקגו נפתח בשבת ו"השיקגו רידר" ממליץ לקוראיו בחום על "מדוזות". "תהילים" של רפאל נדג'ארי הוקרן שם בסוף השבוע, להנאתו של כתב ה"שיקגו סאן-טיימס", ביל סטאמטס. "מדוזות" יציג בשבוע הבא גם בפסטיבל לונדון שייפתח ביום רביעי. על פי אתר הפסטיבל, כל הכרטיסים לשתי ההקרנות שלו כבר נמכרו. גם "ביקור התזמורת" יוצג בפסטיבל לונדון, במסגרת הרצועה "סרטים בכיכר" המציגה בלייסטר סקוור את הסרטים המדוברים ביותר בעולם כרגע. לא מעט מהם יהיו מתחריו של הסרט על המועמדות לאוסקר הזר. גם "מרגל השמפניה" יוקרן בלונדון. ו"נודל" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס.

===========

וזה סיפור די מדהים שחשפה ניקי פינק ביום שישי: ג'ף רובינוב, נשיא ההפקות באולפני וורנר, אמר למפיקים איתם נפגש שהאולפן שלו לא מעוניין יותר בסרטים שהגיבורות שלהם הם נשים. ההצהרה הזאת באה אחרי שגם "האמיצה" עם ג'ודי פוסטר, גם "הפלישה" עם ניקול קידמן וגם "עשר המכות" עם הילארי סוואנק הניבו נתונים ירודים בקופות. ההנחה שלו היא שסרטי פעולה עם גיבורה אשה לא מושכים קהל. מה שרובינוב לא שם לב אליו הוא ששלושת הסרטים האלה הופקו על ידי ג'ואל סילבר. אבל הוא לא אמר שהוא לא מוכן יותר לממן סרטים של ג'ואל סילבר, רק סרטים שהגיבורות הן נשים. התגובות של מפיקים ושל פעילות למען זכויות נשים, המתפרסמות בבלוג של פינק, ראויות לקריאה.
ובינתיים בישראל: "עשר המכות" דילג על הקולנוע ויצא ישר בדי.וי.די. "האמיצה", לעומת זאת, יצא לבתי הקולנוע אבל אחרי סוף השבוע הראשון שלו באמריקה הוקדם במפתיע תאריך יציאתו, כנראה כדי לצמצם דיווחים שליליים עליו (אני חיבבתי את הסרט, ואני שומע שקהל מבוגר מגיב אליו באהדה רבה). "פלישה" עם ניקול קידמן היה אמור לצאת החודש בארץ אבל בינתיים הוא נעלם. ברשומות של ג.ג, מפיצי וורנר בארץ, הוא מופיע כ-TBA (תאריך לא סופי, או to be announced). כמה מתערבים שהוא יגנז וייצא בסוף רק בדי.וי.די?

============

ג'ים קארי עדיין שולתתת. אבל הפעם הוא רציני ורוצה שתגייסו את המקלדת שלכם להיאבק במצב בבורמה ולהילחם לשחרורה של אנג סאנג סו-קי (או סו-צ'י), זוכת פרס נובל לשלום שעצורה בבורמה כבר 17 שנה על ידי החונטה הצבאית השלטת. זה המסר הראשון שלו שהופץ ביו-טיוב באוגוסט. וזה השני, מספטמבר. לא מצחיק.

תראו מי מגיע הסתיו: טום הנקס, טום קרוז, ג'וליה רוברטס, בראד פיט, מריל סטריפ, רוברט רדפורד, פרנסיס פורד קופולה, קרוננברג, האחים כהן ושני במאים גאונים שקוראים להם אנדרסון. השמות מלהיבים, אבל איך יהיו הסרטים?

להמשך הקריאה…

היה פסטיבל לא טוב.
אבל, נמצאו בו כמה דברים טובים: "ימים ורוחות" הטורקי הוא, נדמה לי, תגלית הפסטיבל. אני חושב שרוב המבקרים והצופים איתם דיברתי הופתעו לטובה מהסרט הקטן והלירי הזה שהכניסה אליו היתה נטולת ציפיות. כנ"ל עם "אופוריה" הרוסי. אני התרשמתי גם מ"הרסיסים של טרייסי", אבל נדמה לי שהייתי יחיד או שהייתי היחיד שראה. "שירתי את מלך אנגליה" של יז'י מנזל היה מתוק להפליא.
סרט שמאוד הפתיע אותי והיווה מבחינתי את אחד השיאים של הפסטיבל: "מטען 200" של בלבנוב. בתוכנייה היה כתוב על אלימות, על משל פוליטי. ת'כלס? זה סרט אימה. הוא לא מתחיל ככזה, הוא משטה את צופיו בתחילה לחשוב שזה סרט חברתי על ימי הקומוניזם, אבל מהר מאוד זה הופך למין "בית השעווה". והבמאי טוען שהסיפור המפלצתי שלו מבוסס על מקרה אמיתי מ-1984, שזה כמו להזכיר ש"המנסרים מטקסס" מבוסס על משפחה שהיתה באמת. או שכן, או שלא.
סרט נוסף שהרשים: "האיש המטריד" מנורווגיה. גם "האיש המטריד" וגם "מטען 200" היו סרטים איטיים, פלגמטיים, נטולי התלהמות, שבאטמצע הדרך פתאום התברר שהם לא לוקחים שבויים והם הולכים עד הסוף.
הסרטים הכי רעים שראיתי בפסטיבל: "מחכים לסלאח א-דין" של עלי נאסר ו"אחי הוא בן יחיד" של דניאלה לוקטי. "משחקי בילוש" ו"אלכסנדרה" לא רחוקים מאחור. למרות הסתייגויות כאלה ואחרות, מאוד נהניתי מ"מעבר ליקום" ומ"לסגור מעגל".

ספירת מלאי

ראיתי 35 סרטים בפסטיבל: אהבה מטורפת, אופוריה, אופיום: יומנה של משוגעת, אחי הוא בן יחיד, אלכסנדרה, אני שירתי את מלך אנגליה, בחזרה לנורמנדי, האיש המטריד, הגירוש, הסרט הזה עדיין לא מדורג, הרוחות של סיטה סוליי, הרסיסים של טרייסי, השודד, התנתקות, חלומות דגים, ימים ורוחות, יסמינום, כביריה, ליידי צ'טרלי, לסגור מעגל, מבוקש, מטען 200, מעבר ליקום, משחקי בילוש, סיפורי אקדח, עוברים להודו, פזוליני עדיין עמנו, פלוי, רק על אהבה?, רק כלבים רצים חופשי, ג'וליה מיה, מפטיר, מחכים לסלאח א-דין, רחמים, הבוגד הקטן.
יש לי עדיין את "גן חיות" ואת "שכתוב" בדי.וי.די לראות ואת "בכוח הלב" בהקרנת עיתונאים ביום ראשון. ואני הכי דופק את הראש בקיר שהחמצתי את "אני, פייר ריבייר". שמא יגיע העותק לסיבוב הקרנות בסינמטקים?

אשה ככה ככה

"ג'וליה מיה" זכה בתחרות הישראלית. לא הפתעה ענקית למי שראה את הסרטים. למרות שהיו ששה סרטים בתחרות, למעשה השופטים היו צריכים להכריע מבין שניים: "ג'וליה מיה" ו"הבוגד הקטן". אלה, תכל'ס, שני הסרטים השלמים היחידים שהיו שם. כל השאר היו – לטוב ולרע – מעין עבודות בתהליך, טיוטות מסקרנות לסרטים שאולי עוד ייצא מהם משהו. או שלא.
"הבוגד הקטן" היה המלוטש והרהוט מכולם. לאו דווקא הכי מעניין או הכי חשוב, אם כי זהו סרט ילדים עשוי היטב, מתוק נורא, ועם כמה סצינות די מרגשות ויפות ונעימות בין אלפרד מולינה, המגלם סמל בריטי בירושלים של סוף ימי המנדט, ובין עידו פורט, המגלם ילד שמתיידד איתו. השימוש הלא ברור באנגלית כשפת דיבור בין דמויות ישראליות ימנע מהסרט להתקבל היטב בישראל, אבל הוא בטח יעשה סיבוב מלא בין הפסטיבלים היהודיים ובוודאי שיהיה סרט שיהיה רלוונטי בעוד כחודש, כשייציינו 60 שנה לכ"ט בנובמבר. אבל למרות שיש בו קצב טוב והוא סרט נעים לצפייה, ל"הבוגד הקטן" לא היה סיכוי להתבלט בתחרות שאיכותה היה גבוה יותר. זה כמעט כמו פרויקט-אח ל"מכתבים לאמריקה" של חנן פלד, המכיל ליהוק דומה ומתרחש עשר שנים אחר כך.
"ג'וליה מיה" הוא סרט שאי אפשר שלא להגדירו אלא כבוסרי. בעיקר כי הוא קצת הולך לאיבוד עם עצמו, מבחינת טון, אפילו מבחינת ז'אנר. לא לגמרי ברור מה הוא – קומדיה? דרמה? – אבל יש בו מרירות שלא יושבת טוב עם המתקתקות הכללית של הסיפור. אבל יש בו המון חן, וזו מעלתו. ויש בו דמויות שהאמנתי להן – כולל הדמות של דורי בן זאב בתפקיד האבא של מיה, שכנראה הוריש לה פטיש מתוק להפליא למשחקי מילים. וכמו שכתבתי אחרי שצפיתי בו, בתחילה זה נראה כמו סרט על מעין ימין מסיקה שכזה, אבל עד מהרה זה הופך לסרט של ימין מסיקה פר-אקסלנס. לא הצלחתי להחליט עדיין אם זה דבר טוב או רע. (לגבי הדמיון או האי דמיון בין הגר בן אשר וג'וליה רוברטס אוסיף את הנתון הבא: בן אשר התמירה היא כפולה בגודלה מרוברטס הזעומה, וברגע הספציפי הזה רוברטס צריכה להיות מוחמאת ומוסמקת מזה שיש מישהו שחושב שהיא דומה להגר בן אשר).

סינמה-סרסורים

מבין ששה סרטים שהוצגו בתחרות רק שלושה הוקרנו בפילם – "רחמים", "רק כלבים רצים חופשי" ו"הבוגד הקטן". כל השאר הוקרנו בווידאו נמוך רזולוציה. אני לא מצליח להכריע בנושא הזה. מבחינות רבות, אני מתנגד. זה פשוט נראה רע. מצד שני, יש בנכונות של חיפה לקבל אליו סרטים שיוקרנו בבטא, או אפילו מדי.וי, משהו שמאפשר להפקות עצמאיות, דלות באמצעים, להתמודד כשווים. פסטיבל ירושלים מקבל לתחרות וולג'ין רק סרטים בפילם. סרטים בווידיאו מופנים לתחרות הדרמות.
אבל יכול להיות שדווקא מעשה הצדקה הזה פוגע בסרטים. אמנם גם "ג'וליה מיה" וגם "ימים קפואים" הקטנים והעצמאים הצליחו לנצח בדרך זאת סרטים גדולים יותר, של יוצרים ותיקים, ושהיו להם כספי קרנות מאחוריהם, כוכבים, ואנשי מקצוע. אבל באיזה מחיר? הסרטים באמת נראים רע ככה. ועוד תהיה: האם הנכונות של חיפה להתפשר על פורמט הקרנה ירוד היא לא סוג של נואשות, של רצון לקלוט לתוכו כל פיסה פילמוגרפית הנמשכת מעל שבעים דקות? השנה, למשל, התה תחושה שהיעדר סינון בתחרות קיבץ יחד חבורת סרטים שיחד יצרה תמונת מראה מעוותת ובינונית של הקולנוע הישראלי ברגע זה. מצד שני, אם היה סינון, ספק אם מישהו היה מצליח להסתנן פנימה. ויותר חמור: יש לי תחושה שהנכונות לקבל סרטים מקלטת בטא גורמת לחלק מהיוצרים להביא לבכורה סרט לא גמור. יש משהו בזה שצריך להעביר אותו לפורמט ברזולוציה גבוהה – פילם כרגע הוא הפורמט האפשרי היחיד בפסטיבלים המקומיים, אבל תוך כמה שנים בטח יהיה גם היי דפינישן – שמכריח את היוצרים להתחייב לגרסה שלהם. "ג'וליה מיה" ו"מפטיר" עדיין יכולים לעבור שיפוצים, ולדעתי כדאי להם. "רחמים" היה מרוויח המון עם עוד כמה מחשבות עריכתיות ועוד כמה משמרות עריכה. אבל לו יש כבר עותק פילם, אז אבוד לו, מי ישקיע בעריכה חוזרת והדפסה נוספת?
כל הדברים הטובים שנאמרו על הקולנוע הישראלי השנה התפוגגו בחיפה מול היבול המאוד לא מהוקצע שהגיע. אמנם, היה גיוון תכני וסגנוני מרענן מאוד. ארבעה מהסרטים הם מעין סרטי שכונות – עם סרסורים, רוצחים, פושעים, וסתם אנשים עם חלומות גדולים ומזל קטן – וכל אחד מהם על הגל שלו ז'אנר קולנועי אחר: הקומדיה הרומנטית (בואכה המלודרמה) ב"ג'וליה מיה", סרט הגנגסטרים ב"מפטיר" והקומדיה השחורה ב"רחמים" (וז'אנר הסרט האיום ונורא ב"כלבים").
אחד הדברים שאיפיינו את "ג'וליה מיה", "מפטיר", רחמים" ו"מחכים לסלאח א-דין" הוא קו עלילה לא ליניארי, בו נקטע הסיפור לקטעי פנטזיה, חלום, סרט-בתוך-סרט או פלאשבקים. בחלקם רואים את אותה סצינה שוב ושוב, בכל פעם מנקודת מבט אחרת. הבשורה המצערת היא שכל ארבעת הסרטים לא הצליחו להתמודד היטב עם הנראטיב הלא-ליניארי והסצינות האלו היו חולשתם הגדולה של הסרטים האלה. זה כנראה המקום בו, לא יעזור, צריך מיומנות וניסיון כדי להצליח להרכיב פאזל קולנועי. כל הסרטים האלה זרקו באוויר כמה כדורים עלילתיים וקווי זמן, וניסו ללהטט ביניהם, וסופם שהתרסקו על הקרקע. הסובל הכי גדול מהם היה "מפטיר", סרט שמקבל ציון גבוה מאוד על סגנון (ופרס הצילום שהוענק בפסטיבל לשי פלג אכן מוצדק), אבל הוא לוקה בסמטוכה תוכנית עצומה. שמישהו יקח נא מסרק ויקלע צמה מאורגנת מקווצות השיער הסתורות של הסרט. "מפטיר" לוקה בכמות גדולה של סצינות שחוזרות על עצמן, ועל דמויות שמדברות על מעשים שעשו במקום שנראה את המעשים נעשים. גם פיתולי העלילה וחידות ה"מי-בגד-במי" מועברות באופן שמתקשה להפתיע. גם כאן כתבתי בעקבות התרשמותי הראשונה: איפשהו בתוך "מפטיר" מסתתר סרט פשע מצוין ומלוכד, אבל הוא כרגע מאוד מפוזר. ובגלל שהסרט הוצג בפורמט הקרנה כמעט ביתי אני מרגיש נוח להציע ליוצריו לעשות מעשה "בראון באני" או "Southland Tales" ושיישבו מחדש על העריכה. (אהרון קשלס, מורם של יוצרי הסרט, מפרגן יותר).

אגב, לא ראיתי דבר מהסרטים התיעודיים שהוצגו בפסטיבל השנה. העובדה שהם הוקרנו באולם טיקוטין הנורא, וליקויי שיבוץ חמורים מצד הפסטיבל, גרמו לי לוותר על כל העניין הזה. דיוויד ד'ארסי, אחד ממבקרי הקולנוע של "סקרין" ומשתתף קבוע באתר גרין-סין (ואחד השופטים בתחרות התיעודית בחיפה בשנה שעברה), סיפר לי שהוא מאוד התלהב מכמה סרטים תיעודיים ישראליים שראה השבוע ושהוא מתכנן לכתוב על כך בקרוב לגרין-סין.

מה למדתי השנה בפסטיבל?

1. שכדי לתאר אינטימיות בין צעירים – בני 17 בערך – צריך להראות אותם מאזינים יחד לאייפוד אחד, כשבאוזנו של כל אחד נעוצה אוזניה אחת. זה היה גם ב"פלוי" וגם ב"רק על אהבה" ונזכרתי שראיתי את זה גם ב"כתם" הקצר של אלה שרייר בפסטיבל ירושלים. שיתוף הפעולה הזה הסוציאליסטי הזה מוצא חן בעיני, על אף הפרובלמטיות ההיגיינית שלו, אבל אני לא יכול שלא לתהות האם מאזיני הדור החדש לא יודעים יותר מה זה סטריאו.

2. סאן סיטי = אוטופיה שקרית. ב"מטען 200" חולמת אחת הדמויות להקים עיר אוטופית בשם סאן סיטי, בה לכולם יהיה כסף, גברים לא יצטרכו להתחתן, וכל הילדים יהיו משותפים. ב"לסגור מעגל" מתחילה העלילה בקהילת קשישים באריזונה בשם סאן סיטי, שנראית כמו העיר שהוקמה לכבוד "המופע של טרומן". הכל מושלם בעיר הזאת, השמש זורחת, כולם שמחים, אלא שכמובן שמתחת לפני השטח סדק אחד מפורר הכל. המשך הסרט מתרחש בצד השני, הסגרירי, המושלג והקר של אמריקה.

עידכוני האתר יתחדשו הערב, שוב מתל אביב. עם סיכום התחרות הישראלית בפסטיבל חיפה ועוד רשמים מכמה סרטים נוספים.
עד אז:
האם כבר בחרתם שם עברי ל"The Kingdom"?
האם כבר צפיתם בסרט הקצר החדש של ווס אנדרסון?