וידיאו משעשע מאוד, ופוקח עיניים, של קירבי פרגוסון מגודי-בג, על הפונט הרומאי טרייג'ן שמככב בכמעט כל פוסטר וכל טריילר לסרט הוליוודי. ונמאס לו מזה:

עכשיו הביאו נא את המעצב הישראלי שיעשה סרטון על הפונטים המאפיינים את אמנת הכרזה הישראלית, ובייחוד את מגע הזהב הגרפי של פורום פילם, שחושבת שאותיות שחורות על רקע צהוב בשלטי הרחוב זה שוס גרפי מדליק ומושך עיניים במקום ערימת האשפה הוויזואלית שזה.

(תודה לדניאל קוץ על הטיפ).

סמ"ס מסוכני "סינמסקופ" בשטח:
בבית עיריית תל אביב הישן ברחוב ביאליק מוקם ברגע זה סט תקופתי שמסב את הבניין לבית קולנוע ישראלי.

מסוף שנות השבעים. כרזת הסרט "שלאגר" של אסי דיין כבר תלויה בחוץ. מדובר בהכנות לקראת צילומי "מוקי בוערה" (שם זמני, כן?) הסרט החדש של סלבה ולינה צ'פלין, על פי תסריט מאת משה זונדר.

המשימה שלכם: להגיע לשם, לצלם, לברר פרטים נוספים, ולשלוח לי במייל.

עדכון, מוצאי שבת. אוקיי. יש סט ליד בית העירייה וכרזת סרט. את כל שאר הפרטים לא הבנתי נכון, פלוס קפיצה אתלטית למסקנות. שחר מתגובות עוזר להבהיר: מדובר (כנראה) בסט לטלנובלה "דני הוליווד" וזו כנראה תל אביב של שנות הששים. על הכרזה כתוב "שלגר סינמה חדש בכיכובו של דני הוליווד" (הטעויות במקור).

הנה, מעמוד הפליקר של שחר, צילומים מהשטח:

וזה פרט שהגדלתי מהצילום הזה.

===========

בניסיונותיי לקדם את אתריי ברחבי הסייברספייס אני משתמש באחרונה לא מעט בשירותיו המצוינים של האתר stumbleupon.com. הטריק הוא כזה: אתם נרשמים לאתר, מורידים ממנו תוסף קטן וחמוד לדפדפן (או מצרפים את התוסף הזה לעמוד הפייסבוק שלכם), ובכל פעם שאתם נתקלים באתר מוצלח, או בפוסט מוצלח מאתר מוצלח (נאדג' נאדג', ווינק ווינק) אתם לוחצים על הכפתור "I Like It" שהצטרף לשורת קיצורי הדרך של הדפדפן שלכם. אם אתם הראשונים שממליצים על האתר, תתבקשו – אם תסכימו – לכתוב עליו כמה מילים. אם מישהו כבר המליץ על האתר, קולכם יתווסף למניין הממליצים. ועכשיו מגיע השוס: כפתור נוסף שצורף לכם לדפדפן הוא "Stumble". לחיצה עליו והאתר שולח אתכם לאתר בהפתעה, על פי ההעדפות שלכם שעידכנתם בעת הרישום. כך תגיעו באופן בלתי מתוכנן לאתרים שאחרים המליצו עליהם. לכאורה כל הפסקה הנ"ל נועדה כדי לשכנע אתכם להירשם לשירות ולקדם את האתר הזה ואת האתר ההוא. אבל, למעשה, לא: הוא נועד כדי לספר שבאמצעות כפתור ה-stumble אני מגיע לאתרים מופלאים. והנפלא שבהם עד כה, אליו התגלגתי בהפתעה היום, הוא זה: aurgasm.us, בלוג MP3 נהדר שהציג בפניי כמות מרהיבה של זמרים והרכבים שמעולם לא שמעתי עליהם. כך נתקלתי היום באלבום הבכורה של האפדיס הולד, לשעבר מההרכב האיסלנדי האהוב עליי גאס-גאס. פול אייריש, גיק חובב מוזיקה מבוסטון, מחזיק את הבלוג ויש לו חיבה לפופ ענוג בעל ניחוח בינלאומי. כך, למשל, הוא מציג בפוסט האחרון שלו את קוטימן הישראלי בשני קטעים. בפוסטים קודמים הוא כבר גילה את קסם הרוק הישראלי עם הבנות נחמה ועם יעל נעים. אשכרה עונג שבת.

==========

ומהעבר האחר של העונג: חברת ההפקה הבריטית האמר (Hammer), שהתמחתה בהפקת סרטי אימה (עם או בלי וינסנט פרייס כריסטופר לי) קמה לתחייה מהקבר אחרי שנחשבה מתה קרוב לשלושים שנה. הסרט הראשון בהפקתה נקרא "Beyond the Rave", והוא ייצא בקרוב. אבל לא בבתי הקולנוע: הסרט יוצג בפרקים שבועיים בני 20 דקות במיי-ספייס, ואחר כך יוצע למכירה בדי.וי.די. בינתיים דף המיי-ספייס של הסרט מציע רק את הטריילר. נראה צ'יזי כדבעי.

בין מאי ליולי עקבתי כאן אחרי המכרז של הוט למציאת מפעיל חדש לערוצי הסרטים שלהם. מכרז שנראה בתחילה כמו מהלך שנועד לשכנע את המפעילה הנוכחית, יסמין טי.וי בראשות יוסי עוזרד, להוריד את מחיר העלות, או לספק יותר ערוצים בעבור אותו כסף, ובסופו פרשה יסמין מהמכרז אחרי שהכריזה שהתקציב שמציעה הוט להפעלת הערוצים לא מאפשר לה לעמוד בו וסלילת הדרך לזכייתה של קבוצת דורי מדיה/ספייק, בראשות קלייר אלבז, במכרז. אלבז היתה מנהלת הרכש וערוצי הסרטים של איי.סי.פי בימים בהם עוזרד היה מנכ"ל החברה.
למי שהחמיץ, הנה הדיווחים מלפני חצי שנה:
הוט מחפשת מפעילה חדשה לערוצי הסרטים
עריצי הסרטים
הוט בהלם! יסמין טי.וי פרשה מהמכרז להפעלת ערוצי הסרטים
סופית: יסמין אאוט, ספייק אִין

מאז, עוזרד כבר הפך למפיק קולנוע וטלוויזיה בעל הצלחות לא מבוטלות (יחד עם שותפיו אהוד בלייברג ואילון רצ'קובסקי): "ביקור התזמורת" בקולנוע העלילתי, "מרגל השמפניה" בקולנוע התיעודי, "1 נגד 100" בתחום הטלוויזיה ובקרוב הוא יהיה חתום על הגרסה הקולנועית ל"אדם בן כלב" ולגרסה הישראלית לשעשועון "The Singing Bee" עם גיא פינס בתפקיד ג'ואי פאטון.

ומ-1 בינואר 2008 ניהול ערוצי הסרטים של הוט יעבור לידיה של אלבז ואנשיה (ערוץ אחד, הוט קידז, כבר עלה החודש). יסמין טי.וי הפעילה ששה ערוצים. דורי/ספייק תפעיל תשעה ערוצים:

הוט סרטים, הוט דרמה, הוט פאן, הוט אקשן, הוט פריים ואקסטרה הוט שכבר קיימים. אליהם יצטרפו הוט גולד, הוט קידז ובעוד כחודשיים גם ערוץ סרטים בהיי-דפינישן.

התוספת המשמעותית לתפריט של הוט היא ערוץ הוט גולד. הנה ההבטחה של אלבז מההודעה לעיתונות: "(ערוץ הוט גולד) יציג את סרטי הקולנוע החדשים והחזקים ביותר מתוך המלאי הנרכש עבור חבילת הסרטים. הסרטים הנבחרים הינם, ברובם, סרטי קולנוע מששת האולפנים הגדולים הקיימים וכן סרטים מחברות עצמאיות שיצאו למסכי הקולנוע בישראל בשנים האחרונות. בנוסף לסרט השבוע של יום שישי יציג הערוץ מדי יום ראשון ב-22:00 את 'מועדון ה-200 מיליון', שני סרטים שזכו להצלחה בקופות וגרפו מעל 200 מיליון דולר. אנו גאים להשיק את הרצועה החדשה עם 'בוראט'. חידוש חשוב בערוץ הוא שיבוץ מספר הקרנות בכורה מדי יום שבת. לרגל השקתו של הערוץ יוקרנו בו כ-75 בכורות טלוויזיוניות".

ואני מוסיף:
ששה אולפנים? והרי יש שבעה. אה, דיסני חתומה על בלעדיות עם יס.
גרפו מעל 200 מיליון? אה, הכוונה להכנסה ברחבי העולם, לא רק באמריקה. אין בעיה עם זה, רק שזו הבהרה נדרשת. התקשורת הישראלית מפמפמת את נתוני שוברי הקופות האמריקאים, ההצלחה הבינלאומית קצת פחות מדווחת. וכך, למשל, כבר ב-20.1 תמצאו במועדון ה-200 מיליון את "אראגון", סרט הדרקונים עם ג'ון מלקוביץ', שהיה להיט סביר באמריקה, והצלחה חלשה בישראל (פחות מ-50,000 צופים) אבל אכן זכה להצלחה די גדולה בשאר העולם ובאמת חצה את רף 200 המיליון.

אז מה יש לנו בהוט גולד:
– סרט השבוע כל יום שישי.
– מדי יום ראשון שני סרטים שהכניסו מעל 200 מיליון דולר. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" יש רק 330 סרטים שהכניסו יותר מ-200 מיליון מה שאומר שעם שני סרטים בשבוע, הרצועה הזאת יכולה להחזיק מעמד שלוש שנים, בתנאי שהערוץ יצליח להשיג את הזכויות של כל 330 הסרטים, וזה גם אומר שיוצגו שם סרטים מכל הזמנים, כולל "מגרש השדים" ו"קרוקודייל דאנדי". אם הערוץ יחליט שהוא הולך על טבלת ההכנסות המעודכנות על פי שינויי האינפלציה, הוא יוכל להכניס לרשימה גם את "חלף עם הרוח", "הבוגר" ו"ד"ר ז'יוואגו".

וגם:
ערב בנות (צ'יק פליק) כל יום חמישי בערוץ הוט דרמה ("לגמור עם האהבה", "הכי דומה לאהבה" ו"ירח דבש מטורף" יפתחו את הרצועה בינואר).

יש לערוצי הוט כמה הישגים החודש: הבכורות הבלעדיות של "בוראט" (סרט השנה שלי ל-2006) ו"צופן דה וינצ'י" (הסרט הגרוע של 2006).
יס יענו להם החודש עם בכורות בלעדיות הישר ממחסניו של משה אדרי: "סיילנט היל" (סרט אימה מצוין שלא קיבל את הכבוד המגיע לו), "המסור 2" (אני חיבבתי), ו"16 רחובות" (לא רע).
"הסופר אקסית שלי", "מהיר ועצבני 3", "אני, אתה והוא" ו"מיאמי וייס" יוצגו בבכורות גם בהוט וגם ביס.

הנה, ללקוחות הוט, רשימת כל הסרטים שיוצגו בינואר בכל תשעת הערוצים.

ואם אתם בהוט, כך תתחילו את 2008: צפו ב"אידיוקרטיה", סרטו הסופר-שנון של מייק ג'אדג' ("ביוויס ובאטהד", "אופיס ספייס"), שיוקרן ב-1.1.2008 אחרי שכמעט נגנז באמריקה ולא הגיע להקרנות מסחריות בארץ.

נשבע לכם שזה סיפור אמיתי:
לפני כמה ימים חלמתי בלילה שאני הוגה פורמט חדש לשעשועון טלוויזיוני, והשעשועון הופך להצלחה בינלאומית. בחלום כל פרטי השעשועון וחוקיו היו ברורים, כולל עיצוב האולפן. והרעיון היה גם מקורי וגם חכם. כשהתעוררתי, זכרתי את כל החלום בבהירות. למעט… מה היה השעשועון.
מחפש חלומות חדשים.

=========

אפרופו חלומות: זוכרים הפוסטר-טיזר האמריקאי הנפלא של "The Dark Knight"? אז זה הפוסטר-טיזר הבינלאומי של הסרט (כדאי לכם מאוד ללחוץ להגדלה):

(ויה רז-ש בתגובות)

=========

צפו:

שלוש דקות מ"אני האגדה" (בעוד שבועיים בארץ).

חמש דקות מתוך "קלוברפילד" (31 בינואר בארץ):

אז מתי יגיעו ארצה כל סרטי הגלובוסים, והסרטים שיהיו הבולטים באוסקרים? על פי רשימות המפיצים, אלה הסרטים שבדרך אלינו:

"ג'ונו" (ג'ייסון רייטמן) – סוף דצמבר או תחילת ינואר. (מטלון)
"נראתה לאחרונה" (בן אפלק) – 3.1.2008 (פורום)
"אני לא שם" (טוד היינז) – 3.1.2008 (יונייטד)
"תשוקה, זהירות" (אנג לי) – 10.1.2008 (לב)
"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" – 10.1.2008 (וורנר) – זהירות! אני שומע שהסרט נמצא בסכנת גניזה.
"כפרה" (ג'ו רייט) – 17.1.2008 (ג.ג)
"לארס והבחורה האמיתית" – 17.1.2008 (פורום)
"ארץ קשוחה" (האחים כהן) – 24.1.2008 (ג.ג)
"הפרפר ופעמון הצלילה" (ג'וליאן שנאבל) – 7.2.2008 (לב)
"מלחמתו של צ'רלי ווילסון" (מייק ניקולס) – 7.2.2008 (ג.ג)
"סוויני טוד" (טים ברטון) – 14.2 (וורנר)
"זה יגמר בדם" (פ.ת אנדרסון) – 14.2.2008 (אחרי הבכורה האירופית בפסטיבל ברלין) (פורום)
"רודף העפיפונים" – 21.2.2008 (ג.ג)
"לסגור מעגל" (תמרה ג'נקינס) – 28.2.2008 (מטלון)
"Before the Devil Knows You're Dead" (סידני לומט) – פברואר מרץ. (יונייטד)
וההפתעה: בדיוק בזמן כדי לכבוש את ליבם של כל מי שכבר ראה את הסרט בדי.וי.די: "סיקו" של מייקל מור ייצא ב-17.1

"פרספוליס", ששייך למטלון, לא מופיע ברשימותיהם. אולי אם הוא יזכה באוסקר מישהו שם ימצא אותו ראוי להפצה.

בקיצור, נראה שכל הסרטים הבולטים בדרך אלינו. וחוץ מהשמות האידיוטיים של "ארץ קשוחה" ו"לסגור מעגל" גם רוב תרגומי השמות טובים.
אני אף פעם לא באמת מבין איך נקבעים תאריכי הפצה, אבל אותי זה כמובן מבאס שכל הסרטים האלה ידחקו אחד לתוך השני בפברואר במקום להתחיל לצאת באופן הדרגתי יותר כבר השבוע (השבוע ושבוע הבא די מתים בקולנוע).
וחוץ מזה, אני מאמין שעד פברואר, אחרי חודשיים של פימפומי אוסקר סרטים כמו "סוויני טוד", "ארץ קשוחה" ו"הפרפר ופעמון הצלילה" כבר יגיעו בסוג של אנטי-קליימקס. הקהל יישמע עליהם חודשיים בדיווחי האוסקר ואז כשהם כבר יגיעו תהיה הרגשה שהם כבר סרטים עתיקים. אני נדהם מזה שהמפיצים עדיין עובדים בארץ כאילו אין אינטרנט.

Nominations for the 65th Annual Golden Globes:
MOTION PICTURE

DRAMA
"American Gangster"
"Atonement"
"Eastern Promises"
"The Great Debaters"
"Michael Clayton"
"No Country For Old Men"
"There Will Be Blood"
continue reading…

מאיפה פול תומס אנדרסון מוצא את המלחינים שלו? אחרי שעבד ב"סידני" וב"לילות בוגי" עם מייקל פן (אח של שון, ובעלה של איימי מאן), וב"מגנוליה" וב"מוכה אהבה" עם ג'ון בראיון (המפיק דאז של פיונה אפל, בת זוגו דאז של אנדרסון), הוא הפקיד את הלחנת הפסקול של "זה ייגמר בדם" בידיו של ג'וני גרינווד (רדיוהד). הבלוג "פלייליסט" העלה שני קטעים מתוך הפסקול:

זה די מדהים.

וחברת התקליטים Nonesuch, בה ייצא הפסקול ב-18 בדצמבר, העלתה שני קטעים נוספים ברדיו הנמצא באתרה. דפדפו בין השירים כדי למצוא אותם, ואולי גם תתקלו בדרך בקטעים מתוך "סוויני טוד".

=========

ועוד תגלית מוזיקלית. אחרי שבדלי דרון בוי הלחין את פסקול "רווק פלוס ילד" ואחרי שגיליתי את איירון אנד וויין בפסקול "בחברה טובה" גיליתי כעת זמר נוסף שלא הכרתי קודם. קוראים לו סונדר לרץ' סונדרה לרקה, הוא מנורווגיה במקור, והוא כתב את השירים ואת הפסקול בסרט "החיים על פי דן". האתר שלו מאפשר האזנה לארבעה קטעים שלמים מהפסקול (לא כולל הדואט שלו עם רג'ינה ספקטור מהסרט) ועוד לא מעט דגימות מתוך אלבומיו הקודמים.

איזה רעיון מקסים! (שעל לידתו סיפרתי כאן).

מורן שוב יזמה, פורום פילם הרימה את הכפפה ואיפשרה, וזה יצא לדרך. סמנו ביומנכם, יום ה' הבא:

רק, אלוהים אדירים, מי אחראי לכרזה הזאת? מי עדיין קורא לביטלס חיפושיות? רק מישהו שנולד לפני 1955.

וידוי: אני מת על גילברט גודפריד. הוא נורא מצחיק אותי. הנה גודפריד בפרודיה של כותבי לטרמן לסדרת Speechless של איגוד התסריטאים:

==========

דיוויד קאר מה"ניו יורק טיימס" פגש את איתן כהן בבכורת "ארץ קשוחה" בסוף השבוע. קאר שאל את כהן מה דעתו על כל הפרסים שהסרט שלו אמור לזכות בהם (ושמאז ההקרנה בחלקם כבר זכה). וכהן, לקוני כהרגלו, ענה לו: “It will be good for the Jews.”

==========

ויה גרין-סין: הסיפור מאחורי הפרסומת של מרטין סקורסזי ליין התוסס שאת שמו אני לא יודע איך מבטאים, ואיך נראה המשך השידוך בין תוכן קולנועי איכותי ותוכן שיווקי.

==========

דן קציר מאוכזב ממבקרי הקולנוע הישראליים. הם התעלמו מסרטו החדש "אשה אגדה". קציר מרגיש שיש כאן משהו אישי, איזשהו ניסיון למעוך את הסרט, להכחיד אותו, על ידי התעלמות. אז הוא כתב על כך בזעף.

אני לא יודע לגבי שאר המבקרים – האם הם ראו את "אשה אגדה" והאם הם מתעלמים מהסרט אחרי פגישה לילית סודית במרתפי הבונים החופשיים בה הוחלט שהסרט הזה עדיף שיתנדף – אני יכול להעיד רק על עצמי. ולפגישה הלילית הסודית ההיא לא הוזמנתי. ראיתי את "אשה אגדה" והרגשתי שהסרט הוא החמצה. אמרתי את זה בשידור בפינתי בתוכנית הבוקר של קשת. יש בו גרעין עלילתי מוצדק ומרתק שאיכשהו לא מקבל טיפול קולנועי מספק. ובעיקר: סגנונו של קציר, שגרם לי לחבב את סרטיו הקודמים, פשוט לא מתלבש נכון על הסרט הזה. קציר מספר את סיפוריו בגוף ראשון ודומני של"אשה אגדה" היה מתאים יותר גוף שלישי.
עכשיו, אני מחבב את קציר, ואהדתי את סרטיו הקודמים. וכל מה שאמרתי בשידור (ובאייטם שיתפרסם בסוף השבוע הקרוב, בו "אשה אגדה" מוזכר באופן אגבי) כתבתי לו גם באופן אישי כששלח לי מייל לתהות למה לא כתבתי על סרטו. עניתי לו: כי הסרט פשוט לא התחבב עליי. יש בו סיפור שראוי לספר: ניסיון ההישרדות של תיאטרון יידיש ניו יורקי הנפרש על פני ימי החנוכה (של תחילת המילניום הנוכחי). סצינת התיאטרון היידי בניו יורק, או לפחות שרידיה, ראויה לתיעוד. והמירוץ נגד הזמן, למצוא להצגה מעון חדש ומימון, היה יכול לאכלס סרט שואו-ביזנס מרתק. אבל זה לא סוחף. ובמידה מסוימת מה שעלה בגורלה של אותה הצגה, המחפשת קהל, מתברר גם כגורלו של הסרט עצמו. מה שכן, אני מודה, קהל שוחרי תרבות היידיש, בייחוד המבוגרים, עשויים ליהנות מהסרט. אבל זו תהיה הנאה מניחוחת שהם מתגעגעים אליהם, לא ממנה מבושלת היטב.
בעיקר תהיתי למה סרט שצולם כבר לפני שבע שנים מגיע למסך כשהוא עדיין נראה כמו סקיצה.
קציר, אדם שנשמתו במקום הנכון, ענה לי במכתב גדוש כנות. האמת, התשובה שלו ריגשה אותי יותר מהסרט כולו. אבל היא גם גרמה לי להבין שיש איזשהו חיבור מיסטי בין גורלו של הסרט וגורלו של התיאטרון אותו הוא מתעד בסרטו. ביקשתי את רשותו לפרסם כמה פסקאות ממכתבו, והוא הסכים:

אתה צודק שהסרט לא מושלם. חיכיתי שבע שנים בתקווה לגייס את הכסף שיאפשר לי לערוך אותו יותר, וכן כדי לקנות צילומי סטילס וקטעי ארכיון מהתקופה ועוד רעיונות שהיו לי להפיכת הסרט למוצר שרציתי שהוא יהיה. לצערי זה לא קרה. התרבות הנכחדת הזו עדיין גורמת לצמרמורת אצל רבים בעולם היהודי ולכן הסרט לא הצליח לגייס תקציב אמיתי מינימלי.

סרט הוא סרט וצריך לבחון אותו בקנה מידה אובייקטיבי. ויחד עם זאת, אני כן חושב שאי אפשר להשוות סרטים שנעשו בתקציב גדול לסרט קטן מחתרתי, שנעשה בתקציב יותר נמוך מתקציב כתבה ממוצעת בישראל.

לסרט לא מעט בעיות, אך הוא כן השיג הישג לא מבוטל עד עתה בנגיעה בקהל ובדור שלם בכל העולם.

קולנוע לב החליט לאור הביקוש של הקהל לאפשר לסרט להכנס לשבוע רביעי בהקרנה מסחרית. זה מוכיח שיש בסרט משהו שכן נוגע גם בקהל בישראל, כי כלי השיווק המרכזי היה המלצות מפה לאוזן.

כשלא גייסתי את הכסף לעשיית סרט דוקומנטרי רחב יריעה ונוצץ, החלטתי בכסף המועט שעוד נותר לי, לסיים את הסרט כדוקומנטרי קלאסי, דהיינו – מסמך פחות נוצץ אך יותר נטורליסטי וחשוב על תופעה תרבותית הנמצאת בסכנה וסיפור חייה של אישה מופלאה שבגלל כל מיני סיבות שלא אכנס אליהן- הרבה מאד אנשים בניו יורק ניסו להשכיח את סיפורה ואת הישגיה. בסופו של דבר, האותנטיות הלא מתוסרטת של הקולנוע הזה, היא שנותנת לו את הכוח והקסם.

אנחנו חיים היום בעולם יותר מודרני, שאולי אין בו יותר מקום לסוג כזה של קולנוע קלאסי, כי קולנוע דוקומנטרי גם הוא נהיה היום קולנוע מסחרי, והשורה התחתונה היא כסף ורמת ליטוש שתאפשר עשיית כסף.

לכל במאי יש את ההתלבטות מתי סרט מגיע לקו הגמר. אני הבנתי לאור הכשלון בגיוס כספים עבורו, שייתכן שיקח שנים רבות לגייס את הכספים הדרושים. הרגשתי שהסרט כרגע רלוונטי לדור שלם של אנשים שמוכנים להתמודד עם התסביכים שלהם עם המוצא היהודי האשכנזי שלהם.

דיוויד אדלסטין מ"ניו יורק מגזין" מסכם את סרטי השנה שלו ברשימה שמכילה המון סרטים שראיתי. אנחת רווחה. כל מי שאומר לכם ש"הפרפר ופעמון הצלילה" הוא יצירת מופת: תאמינו לו. "סוויני טוד" מתחיל ממש לסקרן אותי. ואני מקווה לקבל ממש בקרוב סקרינר של "No End In Sight", הסרט התיעודי שמתחיל לבלוט על פני מתחריו.

=========

סקוט פיינברג שואל בבלוג שלו: "לאן נעלם 'כפרה'?". הסיבה: הסרט לא זכה ולו בפרס אחד במבול פרסי המבקרים שפורסמו ב-48 השעות האחרונות. "ארץ קשוחה" של האחים כהן הוא הסרט שקיבל הכי הרבה תרועות, ומיד לצידו: "הפרפר ופעמון הצלילה" של ג'וליאן שנאבל ו"זה יגמר בדם" של פול תומס אנדרסון. עניתי לו בבלוג: אל דאגה, "כפרה" עוד יהיה מועמד. הוא פשוט נראה כמו סרט קהל ולא סרט מבקרים. (וזה עוד לפני שאני בכלל רואה אותו, רק על סמך התגובות אליו מאז פסטיבל ונציה).
פרס הבימוי להאחים כהן מטעם אגודת המבקרים הניו יורקיים די סוגר את ההובלה שלהם לזכות בפרס הבימוי באוסקר (כל שלושת הזוכים האחרונים בפרס הבימוי מטעם המבקרים הניו יורקיים, זכו אחר כך גם באוסקר).
ריכזתי את כל זוכי אגודות המבקרים של היומיים האחרונים בבלוג השני שלי (יותר קל לעשות קופי-פייסט באנגלית, ופרסי אגודות מבקרים ממילא אף פעם לא זכו ממני לכיסוי משמעותי קודם לכן. אל דאגה: את מועמדי גלובוס הזהב אעלה ביום חמישי גם פה).

========

זה קטע קצת משעשע, בעיקר כי מבדר לגלות שגם ב"וראייטי" – ולא רק בנרג' – מתבצעות טעויות מביכות (אגב, טעויות אומללות, שנובעות מעריכה חפוזה מדי מצד עורכיי, השתרבבו גם לרוב הדיווחים שאני העברתי עד כה ל"וראייטי"). הנה קיילין ווילסון גולדי מדווחת על הסרטים המזרח תיכוניים שיוצגו זה לצד זה בפסטיבל סאנדאנס האחרון, ועל הפריחה של הקולנוע במזרח התיכון. והיא נותנת רקע: בשנה שעברה, היא מזכירה, הוקרנו בסאנדאנס שני סרטים ישראליים שגם יצאו משם עם פרסים. האחד הוא "הבטחוניים" ("Hot House") של שמעון דותן (או דתון, אליבה דגולדי) והשני הוא "Sweet Mud" של הבמאי… של מי?! אוי, מישהי לא ממש הבינה את התוכנייה. טוב, תקראו לבד:

That's double the number of Middle Eastern films at Sundance in 2006 and 2007. Last year's festival included two Israeli films, Shimon Daton's "Hot House" and Adama Meshugaat's "Sweet Mud."

אאוץ'.

מר משוגעת לא הגיב לידיעה.

=======

איזה במאי הייתם רוצים להזמין אליכם ביום שישי לקידוש? את קלוד ללוש בן ה-70 או את כריסטיאן מונג'יו בן ה-39? שניהם יבלו את סוף השבוע בארץ, לקדם את סרטיהם שיוצאים שניהם בדיזנגוף סנטר: "הצטלבות" של ללוש למעלה בלב, "4 חודשים…" למטה בדיזנגוף.
עדכון: גם פול שריידר בארץ. עושה ADR ל"אדם בן כלב".
========

ולפני שמונג'יו היה הרומני הראשון שזכה בדקל הזהב בקאן, היה את כריסטיאן פויו שביים סרט לא פחות קודר בשם "מותו של מר לזרסקו", שזכה ב-2005 בפרס של מסגרת "מבט מסוים" בקאן. ובשבת מר לזרסקו באמת מת. כלומר השחקן יון פיסקוטיאנו שגילם את מר לזרסקו, הקשיש שנותר זעפן וכעוס גם בשעות גסיסותיו האחרונות. הוא היה בן 70. "הניו יורק טיימס" מספיד ומדבר עם פויו על השחקן שלו.

עדכון: אח, הפוקסים האלה של יס. לגמרי במקרה הערב ב-22:00 משודר ביס 3 "מותו של מר לזרסקו".

=========

הקהל הרחב לא ממש הכיר את סם קאסל או את ריאנון מאייר, בני 28, שעבדו בחברות הפקה מוכרות בהוליווד, אבל בתפקידי מנהלה עדיין. קאסל היה הסמנכ"ל של סקוט רודין, המפיק העצמאי שאחראי העונה גם ל"זה יגמר בדם" וגם ל"ארץ קשוחה" (וגם ל"דרג'ילינג בע"מ" וגם ל"מרגו בחתונה" וגם ל"רמז לסקנדל" שדובר בו פה אתמול). מאייר היתה סמנכ"לית חברת ההפקה "רד וואגון", שהיתה אחראית ל"זכרונותיה של גיישה" ו"ג'ארהד". קאסל ומאייר חזרו אמש מארוחת ערב עם חברים ונסעו במכונית ההונדה סיוויק שלהם במורד שדרות סאנסט באחת לפנות בוקר כשברמזור של פינת סאנסט וגאוור שעט באור אדום חוזה לואיס ורגס, שנהג תחת השפעת אלכוהול או סמים, והתנגש במכוניתם. מאייר וקאסל נהרגו במקום. "וראייטי" מדווח.