"האמיצה": פרוגרסיבי או רגרסיבי? מחזיר את הקולנוע לימי הנקמה הפאשיסטיים של שנות השבעים, או שמזניק את הדיון בנושא לשלב הבא? מה שבטוח: ניל ג'ורדן הוא במאי נפלא וחכם להפליא, גם כשהוא נוגע – והוא אוהב לגעת – בעצבים הכי חשופים של המוסר החברתי. וחוץ מזה, הוא יודיע לשנע רגשות באמצעות תנועות מצלמה. השוט הלפני אחרון, המצולם מזווית עילית בין סמטאות אחריות, עושה את הסרט כולו. אם הייתי כותב את הביקורת לעיתון אמריקאי הייתי נותן לה את הכותרת And you will know us by the trail of dead.

=========

"The Kingdom" של פיטר ברג התווסף ברגע האחרון לפסטיבל חיפה. הוא יוצג מחר (חמישי) ב-12:30 בצהריים באודיטוריום. אתם עדיין יכולים להציע שמות עבריים לסרט, או להגיד האם את בעד להשאיר אותו כ"הממלכה".

=========

ובעוד אני נושא תפילה ש"הממלכה" לא יהפוך בעברית ל"ממלכה קטלנית" נתקלתי באייטם הזה, שנמצא כבר שבועיים בנרג' אבל איכשהו פספסתי אותו. הוא די משעשע: ניב שטנדל מקטלג את כל חטאי תרגומי השמות הגדולים של המפיצים הישראליים בשני העשורים האחרונים. זו לא הפעם הראשונה שמישהו עושה את זה, וגם אני בעבר התפננתי על מחרוזות שמות כאלה ואחרים, אבל זה עדיין רלוונטי, מבדר ומבעית, בעיקר כי משום מה מסורת התרגומים העקומים לא מצליחה להתפוגג (ואגב, חסרה שם קטגוריה מאוד חשובה ומרכזית של "אהבה זה משהו" או "משהו על אהבה". סרטים עם המילה אהבה בשמם מצליחים בטירוף בארץ. והנה מגיע עוד אחד: "Mozart and the Whale" שייצא החודש בארץ באיחור קטנטן של שנתיים, ייקרא כאן "משוגעים מאהבה").
זה משונה, כי אם אני הייתי יוצר, והייתי עושה סרט או כותב ספר, הייתי רוצה למצוא לו שם שיהיה ייחודי, רק שלי, שיבדיל אותו מכל מה שנעשה קודם. בשעה שהמפיצים בארץ עובדים מתוך תפיסת עולם יוניפורמית, הם ממש רוצים שלא תוכלו להבדיל בין הסרט שלהם שמציג עכשיו וסרט שלהם מלפני 5, 10 ו-20 שנה. ונראה שזה היה כאן כך תמיד. עד היום לוקח לי כמה שניות להיזכר מה זה "אורות הכרך", "חופי הכרך" ו"נערי הכרך". מעניין למה הם חושבים שזו טקטיקה טובה ומתי דור המפיצים הנוכחי כבר יתאדה ויפנה את מקומו לדור חדש, צעיר, מעודכן ומכוונן יותר לקהל הצרכנים שלו.

=========

איתן ראה את "In the Valley of Elah" של פול הגיס ("מדאין") בוונציה וחשב שזה רעיון ממש רע לקרוא לסרט בעברית "בעמק האלה". אני חשבתי שזה יהיה רעיון ממש רע לא לקרוא לסרט ככה, עד שכבר יש שם של סרט שתורגם מעברית לאנגלית והייתרון התרגומי בצד שלנו. ובכן, ניצחתי. הסרט, שיוצא עוד שבועות בודדים בארץ, ייקרא "בעמק האלה".

=========

גם זה שוכב ברשת כבר שבועיים פלוס אבל רק עכשיו נתקלתי בזה (ויה גרין-סין): ביקורת נהדרת על "מדוזות" בבלוג framing device. וסקירה של אלה טיילור מ"אל.איי וויקלי" על כל הסרטים הישראליים שהוצגו בטורונטו, תחת הכותרת "הקולנוע הישראלי מתבגר". היא כותבת על "ביקור התזמורת", "הסודות" ו"מדוזות". ו"ילדי השמש" של רן טל מחזיר אותה לימיה כילדה בקיבוץ.

=========

למי שהחמיץ את טקס הפתיחה של פסטיבל אייקון לפני שלושה ימים, הנה חבורת היפופוטם במחרוזת שירים מסרטי המד"ב האהובים על כולם. משעשע (תודה לאהוד קינן עם הלינק).

==========

הפספוסים של סטנלי קובריק (ויה אן תומפסון)

==========

והנה המשימה שלכם להיום: ללכת ב-22:00 לראות את הופעת הבכורה הישראלית של אלפנט פרייד בלבונטין 7. אני מחויב, מסיבות אתיות, להזכיר שהצמד הישראלי-אמריקאי הקסום הזה הם חברים שלי (שלא לומר משפחה, במובן הסיציליאני של המילה), אבל אני מבטיח לכם שאם הם לא היו עושים את המוזיקה הכי קסומה ששמעתי באחרונה לא הייתי מטריח אתכם. יש לי המון חברים שעושים דברים איומים ונוראים ואתם לא שומעים ממני פיפס עליהם. אז קדימה, לכו לראות. וכדי להתחמם לקראת ההופעה, קיפצו לדף המייספייס שלהם ושמעו שם ארבעה שירים. אחריהם אני די בטוח שכבר תדלגו בחדווה לעבר רחוב לבונטין (וספרו איך היה. אני בחיפה, אחמיץ).

אחת הבעיות הגדולות שאני מאבחן בקולנוע הישראלי, כפי שהוא משתקף בפסטיבל חיפה, היא הלחנת הפסקול. כל הסרטים שראיתי עד היום היו יכולים להיות ב-20 אחוזים טובים יותר עם פסקול אחר. אני בתחושה שהסרטים נכתבו כסוגה אחת ואז הולחנו כסוגה אחרת. והבמאי איבד קשר עם הטון של הסרט של עצמו בין הכתיבה לפוסט-פרודקשן. אגב, זה הפריע לי גם ב"ביקור התזמורת", שאני חשבתי שהמוזיקה בו היתה החוליה הכי חלשה בסרט. (לא שבאף אחד מהסרטים האלה המוזיקה עצמה לא טובה, אלא שהיא פשוט לא מתאימה).

ונדמה לי שאורחי הפסטיבל מתחילים ללקות ב-cabin fever. הסגר החיפאי מתחיל להתל בשפיותם (שפיותנו). אני שומע על אורחים מחו"ל שאחרי כמה סרטים ישראליים ראשונים צריכים לגרור אותם בכוח לסרטים ישראלים נוספים. הם בטראומה ממה שהם רואים. אני שומע בין הסרטים שיחות בין אנשים שמדווחים על אחד האורחים שבלתי אפשרי לשבת לידו, מסיבות שונות. ואני שומע על סדרן מהאודיטוריום שהגיש תלונה אצל הנהלת הפסטיבל כי לטענתו מבקרת קולנוע בדימוס תקפה אותו מילולית. ולמקרינים? נראה שלהם כבר נשבר לגמרי. הסרטים מתחילים באיחור בלי שום סיבה נראית לעין. ההפסקות בין הסרטים ארוכות כך שאיחור בסרט אחד לא משפיע (לרוב) על הסרט הבא. סתם, מתחילים באיחור. כי ככה בא להם. מזילזול. והבוקר כשמבקר הקולנוע האמריקאי דיוויד דארסי, שאצר כאן תוכנית דוקומנטרית די מופלאה, ניסה לומר דברי הקדמה לפני "הרוחות של סיטה סוליי" לא טרח המקרין להסתכל מבעד לחלונו, או להתעדכן בתוכנייה, ופשוט כיבה את האור באולם והתחיל את הסרט תוך כדי דברי ההקדמה. בהנהלת הפסטיבל, הועבר לי, מצחקקים אל מול הביקורת שלי על איכות האירגון ותנאי ההקרנה בחלק מהאולמות. אבל מה לעשות: המקרינים לא מתפקדים והאולמות בפנורמה באמת בלתי נסבלים.

העניין הוא שאם הייתי רואה ערימה של סרטים טובים, כל המצוקות הצדדיות היו נראות זניחות. אלא שגם הסרטים די חלשים.

"הגירוש".
סרטו השני של אנדריי זוויאגינצב ("השיבה"). בצאתי מהסרט נשבעתי שהבא שאומר לי שזוויאגינצב הוא טרקובסקי החדש אני חובט בפרצופו. זוויאגינצב מעריץ את טרקובסקי, זה ברור לעין. וסרטו גדוש שוטים יפהפיים. אבל "הגירוש" אינו סרט ספיריטואליסטי-פילוסופי-מדיטטיבי, אלא מלודרמה משפחתית טראגית נורא בנאלית, שמצולמת נורא יפה. בטוחני שטרקובסקי, לו היה בחיים לראות את הסרט, היה בעצמו חובט בפרצופו של זוויאגינצב, ודורש תמלוגים על כל השוטים שהוא גנב ממנו.
ללא כתרי ה"טרקובסקי הבא" "הגירוש" הוא אכן סרט נאה מאוד, גדוש בסימבוליזם התנ"כי שאיפיין גם את סרטו הקודם של הבמאי (שם זה היה עקידת יצחק כאן זה סיפור גן עדן), והוא לוקח את הזמן שלו באופן מרשים. בקיצור, סרט סינמטקים/פסטיבלים לא רע בכלל, רק שצריך להציג אותו בתור מה שהוא. הוא אינו טרקובסקי, הוא אנג לי.

"פלוי"
אתה יודע שאתה אוהב במאי כשאתה מצליח לחבב גם סרט בינוני שלו. ואני מת על פן-אק רטאנארואנג. זה מה שהבנתי תוך כדי הצפייה ב"פלוי", סרטו החלש ביותר עד כה. הדמויות שלו מקסימות, השוטים שלו יפהפיים, השימוש במוזיקה אמביאנטית פשוט מושלם.

רק דבר אחד לא ממש ברור לי מכל הפסטיבל הזה: באיזה שלב בעת האחרונה חזרה שנאת הנשים לאופנה? גם "הגירוש", גם "פלוי", גם "משחקי בילוש" וגם "רק כלבים רצים חופשי": בארבעתם היחס של היוצרים לנשים – בין אם בדיבור או במעשה – עמוס זעם וכעס. במקרה של "רק כלבים רצים חופשי" לא הופתעתי מהאגרסיביות של הסרט כלפי הגיבורה. אף אחד מהיוצרים שם לא נראו לי מעודנים או ג'נטלמניים במיוחד. אבל ב"פלוי" התבאסתי. התפנית העלילתית, שמענישה את האשה שמחליטה לעזוב את בעלה באונס, נראה כמו אקט נקמה של הבמאי בג'נדר שלם, ולא תפנית הקשורה אינהרנטית לסיפור. שני סרטים תיעודיים, "אהבה מטורפת" ו"הסרט הזה עדיין לא מדורג", עוסקים בין השאר בתרבות בה אנחנו חיים, בה אלימות כלפי נשים נתפסת כעונש לגיטימי לאשה שסררה או שהפגינה עצמאות.

"מפטיר"
בגלל שאני מתחיל להבין שיש לי ביקורת קולקטיבית די דומה על כל הסרטים הישראליים שראיתי עד עכשיו, אחכה עד מחר – לראות את שני הסרטים הישראליים הנוספים בתחרות – ואקבץ את דברי לפסקה אחת. ובכל זאת, כמה מילים ראשוניות על "מפטיר".
במאי הסרט, דוד דזאנאשווילי, עמד בכניסה לאולם רפפורט בו הוקרן סרטו בבכורה עולמית. ראו את התרגשותו מבעבעת מבפנים. הוא הפגין אומץ וקיבל את פניהם של מבקרי הקולנוע שנכנסו לסרט, לצד בני משפחתו ושותפיו לעשייה. הטריילר לסרט סיקרן אותי: סרט פשע ישראלי אפלולי. זה סרט שאני רוצה לראות. דזאנאשווילי קרא כאן בבלוג על ציפיותיי מסרטו והיתה לו רק בקשה אחת: אם אני לא אוהב את הסרט, שלא אבוא לקוקטייל שייערך אחריו. חשבתי שזו לא רק בקשה הוגנת, אלא גם די מבריקה. הערכתי אותו על זה. "מפטיר", בסופו של דבר, הוא סרט מבולגן מאוד. עם המון דברים טובים אבל גם המון דברים מיותרים (ובכלל, זה סרט עם גודש עצום של הכל ויותר מדי). איפשהו בתוכו, הרגשתי ברגעים הקשים, מסתתר סרט טוב יותר. יש לי מחמאות רבות לסרט – מבחינה סגנונית הוא מופת לז'אנר, וגם החיבור בין הסיפור האישי של אביו של הבמאי, הריחות של שכונות דרום העיר והחוקיות של סרטי הפשע יוצר מפגש מוצלח. אבל הסרט לא עובד. למרות שלא-לא אהבתי אותו, כן התאכזבתי. לא הלכתי לקוקטייל.

"כביריה", שהוקרן שלשום, היה מבחינתי אחד משיאי הפסטיבל. כמו כל תלמיד לקולנוע גם אני למדתי על הסרט האיטלקי האילם מ-1914, שהיה לצד "הולדת אומה" האמריקאי החלוץ של הקולנוע העלילתי. אבל הלימוד היה על סמך קטעים בודדים מהסרט ודיווחים כתובים עליו. עכשיו ראיתיו לראשונה. ראשית, לא מעט ממה שלימדו אותי עליו היה פשוט שגוי. הסרט מתואר בספרי הלימוד כמעין תיאטרון פאר מצולם, עם קומפוזיציה מקבילה למצלמה. אבל הסרט, להפתעתי, מופק לעילא, קצבי, ומכיל תנועות מצלמה מפתיעות לימי הפרה-היסטוריה הקולנועית. והוא באמת אחת ההפקות הגרנדיוזיות שראיתי מימיי: הוא מתחיל עם התפרצות הר הגעש אתנה והרס העיר פומפיי ומשם הוא רק הולך ונהיה גרנדיוזי יותר.
אבל היה שם משהו שריתק אותי: היחס בין כותרות הביניים ובין התמונה המצולמת. אנחנו מכירים את הנורמה לפיה כותרות הביניים הן מעין קביים של הסרט האילם, ייצוג כתוב לדיאלוגים בעידן בו הקלטת קול בקולנוע עוד לא היתה אפשרית. ידוע לספר גם על גדולתו של פ.וו מורנאו, שהיה ראשון הבמאים בתקופת הסרט האילם שהצליח ליצור סרט נטול כתובית ביניים. אבל התפיסה של נושא הכתוביות ב"כביריה" שונה לחלוטין. הן כמעט ולא תיארו דיאלוגים. הכתוביות הפרידו בין סצינות, והיו ארוכות ומפורטות מאוד, ולמעשה תיארו את מה שעומד להתרחש בסצינה הבאה. הכתוביות הן אלה שקידמו את העלילה, עסקו בסיפור, ואז הגיעה הסצינה וסיפקה את התמונה, הרגש, את כל הצד הוויזואלי שמילים לעיתים חלשות בו – יחסי כוחות אסתטיים בתוך הפריים, זווית צילום, גוון. זה ריתק אותי כי זה עניין שאני מרבה לחשוב עליו, בעיקר בפסטיבלי קולנוע: אני די מואס בדיקטטורה הנרטיבית של הקולנוע. מטרתו של הקולנוע אינו לספר סיפור. הסיפור הוא רק אחד הטכניקות שעומדות לרשותו. זה אולי גם מה שהפריע לי ב"הגירוש": השוטים, המצלמה, הסאונד, הצבע, האור, הסמלים, כולם סיפרו "סיפור" בלתי מילולי מאוד חזק וברור. הפנייה של הבמאי, בחצי השני של הסרט, להפוך חוויה אבסטרקטית גם לסיפור דרמטי עלילתי עם פסיכולוגיה ומוסר השכל גרמו לכל הצד החזותי להפוך למיותר. בעיקר כי נדמה לי שהם גם סיפרו סיפורים שונים. ואולי כי הם הפכו את השוטים שם לקישוטים. זוויאגינצב בא לספר סיפור. סרטים של טרקובסקי אפשר לחוות גם בלי להתעכב על הדיאלוגים. הסיפור אינו העיקר בהם. הוא מקסימום רק תירוץ. את התעלומות של טרקובסקי פותר הצופה בעצמו. אצל זוויאגינצב, אם הבמאי לא היה עונה לשאלות שנשאלו במהלך הסרט, משלים את הפאזל, הסרט היה קורס. וזה עיצבן אותי.
שיהיה ברור: אני אוהב את הסרטים שהם מופת של סטורי-טלינג. יעידו כל הבמאים הישראליים שסרטם הוקרן השבוע בפסטיבל עד כמה זה מסובך לספר סיפור רהוט שיהיה אפשר ללכת איתו מההתחלה עד הסוף. זה נורא קשה ודורש מיומנות עצומה.
אבל בפסטיבלים אני גם פוגש את הסרטים שמזכירים לי שסטורי-טלינג הוא לא העיקר. ואז אני מגלה שאני מתגעגע לזה. שהסרטים שאנחנו רואים בקולנוע ביום-יום הם סרטים שבראש ובראשונה עוסקים בעלילה ופחות בטקסטורה. הצפייה ב"כביריה", שעוסק בסיפורה של עלילה מורכבת וחובקת יבשות, הזכירה לי שזה עניין של מוסכמה, שלמילים ולתמונות יש תפקידים נפרדים. הקולנוע העלילתי פנה לכיוון התיאטרון. ב"משחקי בילוש", למשל, אם הייתי עוצם את עיני ורק מאזין לדיאלוגים, דבר מהנאתי או מהבנתי לא היה נפגם. בשביל זה אני לא צריך קולנוע. בשביל זה יש לי נגן MP3.

לא ברור לי למה, אבל אתמול זינק מונה הכניסות של הבלוג לשיא חדש של כל הזמנים עם 3,700 כניסות. תודה לכולם שבאתם. מקווה שנעים כאן בסוכתי. המשיכו לבקר.

בתום שלושה סופי שבוע להפצתו (כולל סוף שבוע אחד של ראש השנה וסוף שבוע אחד של יום כיפור, בהם לא הוקרנו סרטים) מכר "ביקור התזמורת" 80,698 כרטיסים. היום חצה הסרט את קו 90,000 הכרטיסים.
אין בידיי עדיין את טבלת מכירות הכרטיסים המלאה של סוף השבוע האחרון, אבל להערכתי זה מציב את "ביקור התזמורת" במקום הראשון השבוע. שלושת הסרטים האחרים שיצאו בסוף השבוע האחרון פתחו עם מספרים די חלשים: "האמיצה" עם כ-13,000 כרטיסים, "לירות כדי להרוג" עם 12,000 כרטיסים, ו"סופרבד" עם 10,000.

דורון פישלר עידכן ב"עין הדג" (אני מתעדכן באיחור, רואה סרטים בחיפה כל היום): "רטטוי" מכר בישראל כבר 400,000 כרטיסים. לפי הנתונים שבידיי הסרט מכר בינתיים רק 385,000 כרטיסים, אבל אני מעריך שהוא אכן יחצה את ה-400,000 אלף עד שיירד מהמסכים. אני מכיר ילד אחד בן 6 שכבר ראה את הסרט שלוש פעמים. אני מניח שיש לא מעט כמוהו.

ואחרי כל הבילד-אפ ל"הממלכה" (או איך שיקראו לו בעברית) הסרט יצא בסוף השבוע בארצות הברית והפסיד בקופות לקומדית ספורט לכל המשפחה תוצרת דיסני עם דה רוק.

זוכרים את ג'יימי סטיוארט, הקולנוען הניו יורקי שכבר שנתיים מסקר את פסטיבל ניו יורק במעין סרטונים קטנים, משעשעים ואקספרימנטליים שהוא מצלם במצלמת וידיאו, עורך בעצמו על המק הביתי ומלווה בקריינות לקונית ומלאת שנינות? ובכן, פסטיבל ניו יורק הושק בשבת ועכשיו לסטיוארט יש מאחוריו את המגזין "פילם-מייקר" שאירגן לו ראיון אחד-על-אחד עם ווס אנדרסון. התוצאה, נו, תמהונית (אבל גדושת כשרון).

ובשורות על הישגי קוראי הבלוג וידידיו: סטארי נייט, מוותיקות הבלוג, ילדה בת שלשום. וטל לוטן, גם היא מגיבה ותיקה וידידה קרובה, ביימה קליפ לכנסיית השכל. נא לצפות.

הפוסט הזה עלה ביום חמישי שעבר. אני מעלה אותו כעת לראש הדף לטובת אלה שלא נכנסו לאתר בחג וגם רוצים להיות שותפים למבצע הזה. יש לכם עד שבת להוסיף רעיונות לשמות או לתמוך ברעיונות קיימים.

מחר (שישי) יוצא באמריקה הסרט "The Kingdom", מותחן פעולה שביים פיטר ברג ("אורות של ליל שישי") בהפקת מייקל מאן. ג'יימי פוקס (אוסקר על "ריי"), כריס קופר (אוסקר על "אדפטיישן"), ג'ניפר גרנר וג'רמי פיבן מככבים בסרט שכבר זכה בעיתונות האמריקאת לשם החיבה "CSI ריאד". העלילה מתרחשת בערב הסעודית ועוקבת אחר חקירה של סוכנים אמריקאים לפיענוח פיגוע התאבדות. הסרט מתוכנן כרגע לעלות בישראל ב-6 בדצמבר.

המשימה שלכם, אם תרצו לקבל אותה, היא: למצוא שם בעברית לסרט.

אנשי ג.ג, מפיצי יוניברסל בארץ, אולי נבהלו מהתגובות לשם שהם בחרו ל"Knocked Up" ופנו אליי לשאול אם אוכל לפנות אליכם, קוראיי, לעזרה במציאת שם לסרט.
"למה לא 'הממלכה'?", תהיתי, "הרי השם, 'הממלכה' מתייחס ללוקיישן העלילה בערב הסעודית, שהיא… ממלכה".
אולי "הממלכה", ענו לי. שיציעו הקוראים אם נראה להם "הממלכה".
"בואו נארגן הקרנה לקוראים", הצעתי, "אולי מצפייה בסרט אפשר יהיה למצוא משהו אלגנטי ורלוונטי".
אין עותק בארץ עדיין, ענו לי. כל מה שיש לנו הוא האתר של הסרט, עם הטריילרים, מאחורי הקלעים וסינופסיסים. לפעמים אנחנו צריכים לבחור שם בעברית לסרט כשיש לנו אפילו פחות מזה.

אז יאללה, הנה הצ'אנס שלנו, הקהל, לנסות להשפיע (אגב, איש לא מבטיח לי שאחד השמות שיוצעו כאן אכן ייבחר). אני, באופן אישי, חושב שלא צריך להתחכם. "הממלכה" זה שם מספיק טוב. נכון, היה כבר "הממלכה" של לארס פון טרייר. אבל מילא.
מה דעתכם? יש לכם רעיונות טובים יותר? קדימה, הציעו.

ויש גם תמריץ: מבין אלה שיגיבו בתגובות (באופן ענייני ולא מתלהם), יביעו את עמדתם לגבי השם או יציעו שמות מעניינים יגרילו אנשי ג.ג כל מיני פרסים סמליים קטנים. כרטיסים לסרט, חולצות וכובעים. אם למישהו תהיה כאן הברקה נפלאה אדאג שהוא (או היא) יקבלו מארז מתנות שיכלול גם כרטיס, גם חולצה וגם כובע, או כל ממנטו אחר מהסרט או סרט אחר, מה שיהיה במלאי של החברה.

הטריילר

נראית לי מתנה מבדרת לחג. קדימה, שפשפו מוחות.

דיוויד לטרמן מציג: ככה מראיינים ילדה בת ארבע.

שודר שלשום. וכמובן מעניין היה לראות איך היתה הנערה מגיבה לכל השיחה הזאת אם לא היה קהל באולן שהיה רומז לה בתגובותיו מה קורה כאן.
(ויה ג'ף וולס).

שבת. היום השלישי של הפסטיבל.

בחיפה צריך לזרוק את התוכניות לפח. התכנון היה קפדני ומדויק: להיכנס ל"ליידי צ'טרלי" ב-13:00 באודיטוריום. הסרט נמשך 168 דקות. מתוכן בטח לפחות חמש דקות של רולר כותרות. לצאת מהר מהאולם ברבע לארבע, לתפוס מונית לקריגר ולהגיע ב-16:00 ל"הגירוש" של אנדריי זוויאגינצב. הצלם של הסרט בארץ. אלא ש"ליידי צ'טרלי", השם יודע למה, מתחיל באיחור של עשר דקות. הוא נגמר ב-15:55. אולי גם "הגירוש" יתחיל באיחור, אבל אי אפשר לדעת. הסרט נמחק מרשימת הצפייה שלי. עובר לתוכנית ב': אם אני לא מגיע ל"הגירוש", אני הולך ב-17:00 ל"איש מטריד" הנורבגי. אלא שכאן אני מתחיל להפוך לחיפאי בעצמי והרגיסטרים במוח משתבשים. משום מה חשבתי שהסרט באולם רפפורט. לא, הוא היה בפנורמה. וכך ב-17:01 אני נכנס לסרט הראשון שנמצא לידי: "עוברים להודו". לא תכננתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל, הוא ממש תכף עולה להקרנות בסינמטק תל אביב.
אני ממשיך לעשות תוכניות לערב. "ג'וליה מיה" מתחיל בסינמטק ב-20:30 ונמשך פחות משעה וחצי, אם אחמוק החוצה לפני שמזמינים לבמה את כל השחקנים אספיק להגיע ב-22:00 ל"נפוליאון ואני" באולם האודיטוריום הצמוד. איפה. "ג'וליה מיה" מתחיל בכמעט 20 דקות איחור. בדיעבד, אם הייתי יוצא ממנו עשרים דקות לפני הסוף כדי להספיק להגיע בזמן לסרט הבא, הייתי נותר עם רושם טוב בהרבה מהסרט, שמאבד את חינו לקראת סופו. אבל נשארתי עד הסוף.

וכך נוצר לי היום החמוד. יום בו ראיתי סרטים סימפטיים מאוד, אבל אף אחד מהם לא היה מבריק או מעולה או יוצא דופן. מצד שני, אף אחד מהם לא היה גרוע או מביך או מכעיס. גם זה הישג.

"ליידי צ'טרלי"
עיבוד מעניין מאוד לרומן של ד.ה לורנס. פסקאל פראן נטש נטשה את הגרסאות האירוטיות הקודמות והלך והלכה על עיבוד בסגנון ז'אק ריווט. התוצאה מרשימה למדי, בעיקר בכך שהיא מצליחה להפוך סיפור שהפך לקלישאה אירוטית – הגברת העדינה מתאהבת ביערן המסוקס – לעלילה אנושית העוסקת בבני אדם שאפשר להזדהות איתם. הסרט גם מקפיד על שיוויון מרשים בכל הקשור לא רק לייצוגים של עירום ומיניות, אלא גם של מניעים, משיכה ורגשות. בכמעט שלוש שעות של סרט פסקאל פראן מנסה לעשות שימוש בקצת יותר מדי סגנונות נראטיביים, אבל איכשהו זה עובד. הסרט לא הפיל אותי, לא חשבתי שהוא גאוני, לא מצאתי בו יצירת מופת אדירה – כי היו כאלה שכן – אבל הייתי לצידו. בעיקר כי יש לו סצינת סיום פשוטה נורא אבל נהדרת.
(תוספת: ואחרי שאיתן בתגובות הבהיר לי שפסקאל פראן היא במאית, אני גם מזהה בדיעבד את המגע הנשי של הסרט, שהופך אותו מסיפור על תשוקה לסיפור של גילוי עצמי, של התמודדות עם מיניות נשית, מעין התבגרות מאוחרת).

"עוברים להודו"
המבקרים האמריקאיים כתבו השבוע על שני סרטים שעלילתם מובילה גיבורים אמריקאיים להודו. האחד הוא "דרג'ילינג בע"מ" של ווס אנדרסון, השני הוא "עוברים להודו" של ג'ון ג'פקוט. הראשון, שכולם באים אליו עם ציפיות והוא פתח אתמול את פסטיבל ניו יורק, זוכה לביקורות מאוכזבות (טוני סקוט ב"ניו יורק טיימס" ערף את ראשו). השני, שאיש לא שמע עליו או על שחקניו או על יוצריו דבר, מוגדר כהפתעה נעימה ומוצלחת. ומה אתם יודעים, הוא אכן הפתעה נעימה ומוצלחת.
אלא שבואו נשים דברים בפרופורציות: ל"עוברים להודו" אין ערך קולנועי של ממש. זהו גור סרטים, חמוד, פלאפי, נעים לליטוף ולהתכרבלות ועושה מצב רוח חמים וביתי. לא שום דבר שלא ליטפתם קודם. זה סיפורו של מנהל מחלקת שירות לקוחות שנשלח להקים מחדש את מחלקתו בהודו. כל תחילת הסרט גדושה בכל הבדיחות שאתם יכולים לדמיין על הסתגלותו של אמריקאי מפונק וצר אופקים לאורח החיים העולם-שלישי של הודו ובעיות העיכול שלו מהמפגש. חביב.
החצי השני קצת יותר מעניין, בעיקר בזכות חשבון הנפש התאגידי שהאמריקאי עושה לעצמו. וכאן הסרט חושף כבר את שורשיו האמיתיים: מישהו כאן ראה את "גיבור מקומי" של ביל פורסיית ורצה לעשות הומאז'. או לגנוב. סצינת הסיום כמעט זהה. אבל מכיוון ש"גיבור מקומי" הוא אחד הסרטים האהובים עלי אי פעם אני רואה זכות ביוצר שמשתמש בסרט הזה כמודל לחיקוי, כי הוא אכן כזה. אבל "עוברים להודו" אינו "גיבור מקומי" וג'ון ג'פקוט אינו ביל פורסיית. אבל הסרט שלו אכן מתוק מאוד. בעיקר אם, כמו לא מעט מהקהל החיפאי שגדש את האודיטוריום והתמוגג מכל רגע, לא ראיתם סרט מימיכם.
ואגב: "עוברים להודו" הוא הפקה עצמאית תוצרת סיאטל והוא כבר זכה בפרס בפסטיבל סיאטל האחרון. ובסוף השבוע הוא הניב כותרות בזכות העובדה שמפיקיו החליטו ללכת בדרך הישראלית: להפיץ אותו עצמאית ללא מפיץ. הוליווד מחכה לראות האם מפיקיו יפשטו את הרגל כמו פיטר בוגדנוביץ', האמריקאי האחרון שניסה להפיץ סרט ללא מפיץ, או שיזכו להצלחה וישנו את שיטות ההפצה והחוזים הקיימים. הראיון עם מפיק הסרט די מעניין, ואף רלוונטי למפיקים הישראליים המתלבטים רבות האם ללכת לבד או להיעזר במפיץ שלרוב יפשוט מעליהם את עורם.
ועוד אגב: הסרט נקרא במקור "Outsourced". או בתרגום לעברית: נזרקו למיקור חוץ. השם "עוברים להודו" ניתן על ידי אנשי פסטיבל חיפה. מפיצי הסרט, סרטי נחשון, עדיין מחפשים לו שם עברי אחר. יש כאן הייטקיסט עם רעיון?

"ג'וליה מיה"
סרט חמוד. חינני. בלתי מזיק. היה לו פוטנציאל להיות יותר ממה שהוא. קודם כל, כל נקודת המוצא שלו נורא תמוהה לי. יובל גרנות, הבמאי, כתב את הסרט כהומאז' לבת זוגו, הגר בן אשר, שיש הטוענים שהיא כפילה שתי טיפות מים של ג'וליה רוברטס. הדמיון הזה פשוט טס לי מעל הראש. לא רואה אותו, לא מבין אותו. לכן גיבור הסרט עם האובססיה שלו לנערה שדומה לג'וליה רוברטס פשוט נראה לי כמו תמהוני חביב שמפנטז במקום להסתכל. אם אני רואה איזשהו דמיון בין בן אשר ובין רוברטס זה בעיקר ברעמת התלתלים החצופה של בן אשר, המזכירה את זו של רוברטס ב"מיסטיק פיצה". כך שאם "ג'וליה מיה" היה הופך להומאז' ל"מיסטיק פיצה" הייתי מצליח להבין.
אבל חינו של הסרט הוא בכך שנדמה שאין הפרדה בין החולמנות של הבמאי ובין זו של הגיבור שלו. חיים זנאתי מגלם במאי של סרטי קסטות שמתאהב בסוכנת מכירות של יס, ובגלל שהוא חושב שהיא דומה לג'וליה רוברטס הוא מחליט לכתוב למענה את גרסת השכונות של "אשה יפה" ההוא ולהפוך אותה לכוכבת.
כל עוד הסרט נע על המתח שבין החולמנות שלו, האיש שאשכרה חי בסרט אבל אין לו כשרון אמיתי לממש אותו, ובין העולם שבו חיה הגיבורה-בעל-כורחה שלו, הסרט מצליח להישאר מסקרן ומתוק. אלא שעד מהרה מתברר שאנחנו לא באמת צופים בגרסה מקומית של "אשה יפה" אלא ש"ג'וליה מיה" בעצמו הוא מעין סרט קסטות שכונתי כזה, שמנסה לגעת בחיים אבל לא ממש יודע איך.
ואם כבר, אז הגר בן אשר נורא מזכירה לי את טליה שפירא מימי "עיניים גדולות". סרט על חייה הייתי שמח לראות, ומכיוון שבן אשר היא גם במאית (סרט הגמר שלה, "משעולים", היה עשוי למופת, גם אם לא הבנתי מה היא רוצה ממני) אולי זה פרויקט שמתאים לה.
ואגב: צ'רלס ברנט נאלץ לגנוז למשך עשרים שנה את סרטו הראשון "רוצח הכבשים" כי הוא השתמש במוזיקה ללא רשות ולא היה לו כסף כדי לממן את הזכויות. טוד היינז גנז את סרטו הקצר "סופרסטאר" כי עשה שם שימוש ללא רשות בשירי הקרפנטרז ובבובות בארבי. אם יובל גרנות וצוותו לא יעבדו מהר, הוא עשוי למצוא את עצמו בתסבוכת מול אולפני דיסני על השימוש שהוא עושה בקטעים מתוך "אשה יפה".
לכאורה אפשר פשוט לחתוך אותם החוצה ולא להסתבכך עם עורכי דין, אבל הסצינה בה הקטעים האלה הכי בולטים היא גם אחת המוצלחות בסרט: הבמאי היפואי כותב את האדפטציה שלו. הוא צופה ב"אשה יפה" בדי.וי.די, שומע משפט ואז כותב אותו בשפתו. אלא שהוא לא רק מתרגם את הסרט מאנגלית לערסית, הוא גם שואב מהרפליקות המקוריות את הסאבטקסט שלהן וכותב רק אותו.
במילים אחרות, זה הזמן לערב את ערוץ 10 בהפקת הסרט. ארנון מילצ'ן, מפיק "אשה יפה", הוא מבעלי המניות בערוץ. אם עובדים נכון, הוא בטח יכול לסדר את ענייני הזכויות מול דיסני.

הפוסט הזה עלה אתמול (שישי) ב-16:00. אני מקפיץ אותו לראש הדף כי מצאתי וידיאו באיכות משובחת יותר מכל הלינקים הקודמים. מי שעוד לא ראה, מומלץ.

"מלון שבאלייה", סרט קצר שביים ווס אנדרסון הנמשך 13 דקות, מוגדר בכותרות הסיום שלו כ"חלק א' של הדרג'ילינג בע"מ". הסרט הקצר מוקרן בפסטיבלים לפני "דרג'ילינג בע"מ", הסרט הארוך החדש של אנדרסון (עם ג'ייסון שוורצמן, אואן ווילסון ואדריאן ברודי), וכנראה שלא יוקרן לפני הסרט כשסרטו החדש של אנדרסון ייצא להפצה מסחרית. במקום זאת, הוא עלה שלשום להקרנה חינם ב-iTunes. אלא שחנות אייטיונז, גם כשהיא מחלקת סחורה חינם, פתוחה רק לגולשי אמריקה וכך אני מחפש ביומיים האחרונים מי כבר ראה את הסרט, הוריד אותו והעלה אותו הלאה. ובכן, מצאתי. צפו מהר, כי פוקס הבטיחו את הבלעדיות לאפל והם בטח יורידו את הווידיאו הזה תוך יום-יומיים.
(הפעם זהו קובץ באיכות מצוינת. צפו בו במסך מלא):

אגב, בישראל תורגמו סרטיו של אנדרסון מ"The Life Aquatic" ל"עמוק במים" ומ"ראשמור" ל"המירוץ לצמרת של מקס פישר". כך שבהמשך למגמת השבוע האחרון כדאי מאוד שא.ד מטלון, שאמורה להפיץ את הסרט הנוכחי, תפנה לחובבי ווס אנדרסון בארץ כדי להתלבט איך לקרוא ל"The Darjeeling Limited" בעברית לפני שזה הופך ל"אחים בדרך" או "הודו ברכבת".

פסטיבל חיפה. חמישי-שישי. היומיים הראשונים.

שדרות הנשיא

זו הפעם הראשונה בפסטיבל קולנוע שאני נוכח בו, שטקס הפתיחה היה מוצלח יותר מסרט הפתיחה. וזה לאו דווקא כדי להקניט את סרט הפתיחה, אלא כדי לציין שהפעם היחידה שהתרגשתי בערב הפתיחה בחיפה היה בכמה רגעים לפני הקרנת הסרט. הנאום של עמוס גיתאי, כהקדמה לסרטו, היה צלול ונוגע ללב יותר מהסרט. ברכת הווידיאו ששיגרה ז'אן מורו לכבוד הטקס היתה מרגשת. העזוז במותניו של יונה יהב, ראש עיר שלא הבחנתי ממש בקיומו בשנים קודמות ושהשנה נראה כמו בעל הבית של הפסטיבל ומישהו שקולנוע ממש מזיז לו. אבל הכי חשוב: עם כל הטבעיות שבה בא לי הזלזול במוסדות לאום וייצוגים של שררה עצם נוכחותו של נשיא המדינה באירוע כזה, ובעיקר בנאום שלו, בו ניתח בדקות ארוכות, מלאות תובנות נאות ומנוסחות לעילא את "ביקור התזמורת", היתה לרגל תחושה – ואולי רק אשליה – שמישהו כאן עשוי לרצות גם להזניק את מעמד הקולנוע הישראלי ולא רק לחבל בו.

איך אומרים: התנתקות? הנתקות? או התנקות?

עמוס גיתאי חייב לעשות סרט ערפדים גותי. המשיכה שלו לדמויות כמו זו של חנה שיגולה ב"הארץ המובטחת" או אלה של ז'אן מורו וברברה הנדריקס ב"התנתקות" והדגש שהוא שם לטקסי הקבורה בארמונות האירופים המתפוררים בתחילת "התנתקות" גורמות לי לחשוב שהוא מתבזבז על קולנוע פוליטי.
"התנתקות" מתחיל בסצינה אחת המוגשת בשוט רצוף אחד בקרון רכבת המוביל מאיטליה לצרפת. לירון לבו, ישראלי בצרפת, פוגש את היאם עבאס, פלסטינית בהולנד, ומתחיל דו שיח קצבי ומבדר, שהופך לפלירטוט, שכותרתו היא "כולנו בדואים". או: הפלסטינים הם היהודים הנודדים של ימינו. הסצינה נראית כמו פרק ההמשך ל"זרים", גם שם פלירטט לבו עם פלסטינית אירופית, ונראה כמו האפיזודה האבודה של "סיפורי רכבת". אלא שאחרי הפתיחה הזאת, שאין לה שום קשר עם מה שקורה בהמשך, מתחיל סיפור מבולגן יותר.
הסצינה הבאה בילבלה אותי. לבו עכשיו בתחנת רכבת. אבל שיערו ארוך בהרבה משהיה בסצינה הקודמת. נראה שחלף חודש מאז הסצינה הקודמת. אבל בגללשגיתאי הוא במאי מרושל להפליא אני לא יודע האם יש כאן אמירה טמפורלית או סתם ליקוי בהמשכיות. גיתאי הוא מהבמאים האלה שרוצים שנתעמק בסרטם, כמו שעושה ה"ליברסיון", שנבחן את סמיוטיקה הקולנועית שלו, כמו שעושה אירמה קליין, אבל הוא מתגמל אותנו באוסף בחירות שנראות לרוב אקראיות, שרירותיות או סתם שגויות. מה, למשל, אנחנו אמורים להבין מהסצינה בה מגיעים ז'ולייט בינוש ולירון לבו לנמל ישראלי, אליו הגיעו מאירופה, יום יומיים לפני ההתנתקות? ההתנתקות, כזכור לי, היתה בעיצומו של קיץ, ואילו הסצינה מצולמת מול שמים סגרירים, רוח אימתנית נושבת וכל הדמויות חפונות בסוודרים וצעיפים. האם זה בא לבטא מצב רוח לאומי מטאפורי שהתקדר ערב ההתנתקות, או סתם חוסר תשומת לב לפרטים?
אבל הכי חשוב: גיתאי חייב לארגן הקרנה של "התנתקות" לאנשי הנהלת רשות השידור. האנשים שבחוצפתם משכו תמיכה בסרטיו על רקע פוליטי – ממש כמו שאותה רשות גנזה את הסרטים שביים עבורה בתחילת שנות השמונים, כאילו לא חלף חצי יובל מאז – תופתע לגלות גיתאי חדש ב"התנתקות". זה כבר התחיל למעשה ב"עלילה", אבל גובר כאן. עמוס גיתאי, הבמאי הישראלי הדיסידנטי, עשה סרט ימני.

פריקי פריידיי

היום הרשמי הראשון של הפסטיבל התחיל עם תובנה לא נעימה: אין מה לראות. איכשהו שיבוצי הסרטים בחיפה מצליחים ליצור או חללים גדולים בהם אין אף סרט מעורר סקרנות, או בלוקים שלמים של סרטים מסקרנים העולים זה על זה. ואז ההקרות החוזרות של הסרטים, שוב משובצות מול הקרנות בכורה של סרטים אחרים. סידור תוכנית הצפייה שלי לימים הקרובים היתה מלאכה מתסכלת. זה קורה מדי שנה: משהו בשיבוץ הקרנות הבכורה וההקרנות החוזרות קצת עקום.

ממנטו

ראש העיר יונה יהב הזכיר את זה שוב שוב: למרות שזה הפסטיבל ה-23, זה למעשה יום ההולדת ה-25 לפסטיבל חיפה. הוא הושק ב-1982, אבל שתי מהדורות שלו בוטלו במהלך השנים. כך שאחרי 25 שנים הייתם מצפים שזה יהיה כבר פסטיבל עם ניסיון מצטבר, עם איזשהו מושג איך תפעלים את העסק הזה. ולא. כמו הגיבור של "ממנטו" גם הזכרון לטווח קצר של פסטיבל חיפה מתאפס בכל פעם, ונדמה שבכל שנה הם צריכים להתחיל את הכל מהתחלה. מה ושים עם האורחים, העיתונאים, בעלי תגים, למשל? אתגר. וזה משונה, כי אנשי פסטיבל חיפה מסתובבים בכל הפסטיבלים בעולם, בטח הם ראו איפשהו משהו שאפשר ליישם גם אצלם.
או, הכי מעצבן, עניין התרגום לעברית. לפני שנתיים פסטיבל חיפה היה חלוצי בכך שהוסיף כתוביות תרגום בעברית לרבים מסרטיו באמצעות מערכת ההקרנה של דיגיטייטל, המסנכרנת כתוביות המוקרנות ממחשב דרך מקרן וידיאו לתחתית המסך, ללא הצורך להדפיס את הכתוביות על העותק עצמו (מלאכה שהיא גם יקרה וגם בלתי אפשרית בעותקים הניתנים לפסטיבל בהשאלה או בהשכרה למשך ימי הפסטיבל בלבד). אלא שלצד הצעד המבורך היתה תופעת לוואי מצערת: מקרן הווידיאו שהקרין את הכתוביות גם הציף באותה הזדמנות את הפריים בריבוע אור שגרם לסרטים להיות בהירים מדי, דבר שהואגש מאוד בסצינות חשוכות. בשנה שעברה, בעקבות הביקורת שלי, נמצא לכך פתרון. השנה? כאילוהכל נשכח. בחזרה למשבצת הראשונה. שוב – בהקרנה באולם רפפורט הערב – הציף ריבוע אור את המסך. זה קרה בהקרנת "שירתתי את מלך אנגליה" של יז'י נזל, שהיה באולם להציג את הסרט אבל עזב לפני תחילת ההקרנה. מעניין איך היוצר הפדנט הזה היה מגיב כשהיא רואה שיש ריבוע של אור באמצע הפריים הקולנועי שלו. ניגשתי לתא ההקרנה ושאלתי למה אי אפשר לסדר כמו בשנה שעברה, שכל החלק העליון של פריים הווידיאו יהיה מוסתר. ענו לי: "אי אפשר". אז קחו בחשבון שאתם מקבלים בונוס: ריבוע אור שחותך את הפריים. ברגעים האפלים הוא מעלים את הפרטים מהמסך.

אגב ריבועי אור: בהקרנה של "מעבר יקום" היה מישהו שכנראה מוטרף מהסרט, אולי זה היה האירוע הקולנועי שהוא הכי חיכה לו. כל כך עצומה היתה התרגשותו שהוא הכניס לאולם מצלמה כדי לתעד פריימים נערצים מהסרט. רק שהאוויל הזה – או האימבצילית, לא ראיתי במי מדובר – צילם את המסך עם פלאש. יש חוק ברור: לא מצלמים מסך קולנוע עם פלאש. קודם כל כי זה נורא מפריע לכולם. זה מסנוור בחושך. אבל בעיקר כי זה מיותר. ברגע שהפלאש מציף את המסך באור כל מה שיראה הצלם החובבן בתמונה זה מסך לבן, שהפלאש העלים ממנו את התמונה המוקרנת. כך שאותו מעריץ ג'ולי טיימור משונה גם הטריד מאות צופים, עד שמישהו ניגש אליו וביקש שיפסיק, וגם יגיע הביתה לגלות שיש לו אוסף מרגש של תמונות של מסך לבן.

"רק כלבים רצים חופשי"

יש סרטים שאפשר לסכם במשפט או במילה. את "רק כלבים רצים חופשי" אפשר לתמצת בתו אחד: ?
צריך להמציא מילים חדשות בעברית כדי לתאר עד כמה הסרט הזה רע. הוא ממש מגוזש. הוא פשוט תענלן. גם ביגדלי וגם משתלמם.
התסריט של אסי דיין אינו נטול מעלה או שתיים, עליהם אעמוד בעוד שלושה שבועות כשהסרט ייצא למסכים.

"שירתתי את מלך אנגליה"

מקסים מאוד. יז'י מנזל, אורח הפסטיבל והזוכה בתחרות כפילים של ז'אק טאטי, אמר לפני ההקרנה: זה אינו סרט על מלך אנגליה. כדי לדעת על מה הסרט תצטרכו לעקוב אחרי הסרט. כהרגלו, מנזל משתמש בטכניקות הומור של הקולנוע האילם, בדמות צ'פלינית, ויוצר סרט עם תזמון מופלא ועיצוב סצינות נהדר. בתחילה כל העסק נראה מיושן, מעין קומדיה אנטי-בורגנית לבורגנים, מעין תיאטרון יידיש נוסח צ'כי שאכן הצחיק קשות את הקהל החיפאי הדי מבוגר שמילא את האולם. אבל בחצי הסרט התברר שיש מטרה לסגנון, ולקראת הסוף, הסרט מפסיק להצחיק. פתאום הדמות הראשית – רודפת ממון וכיבודים – הופכת מפלצתית בעיוורונה האנושי והסרט גורם לנו להרגיש רע שחיבבנו את מסעה הלא ידידותי במעלה סולם הדרגות. וכן, יש משהו קצת מיושן בסרט, אבל הוא חינני מאוד ועם כמה רגעים של קולנוע משובח ומדוקדק.

"מעבר ליקום"

פיאסקו מופלא. המבקרים האמריקאים הבכירים די יורדים על הסרט הזה – והאמת, אני די מבין למה. יש בו המון טעויות בשיקול דעת שגורמות לו להיראות נלעג ואף טריוויאלי למי שמספיק בוגר כדי שיכיר גם את "צוללת צהובה" מחד וגם את "החומה" מאידך. זה "ממה מיה" בלי ההומור והקאמפ. רק מה, משהו בסרט המשונה הזה עובד. זו בוודאי המוזיקה. לא מאוד אהבתי את הסרט, אבל ממש בא לי לראות אותו שוב. הוא תכף מגיע לבתי הקולנוע, ארחיב עליו אז.

בשעה טובה התפניתי לעדכן את רשימת המומלצים והלא-מומלצים בטור הצד השמאלי. ובגלל שעלו השבוע המון סרטים חדשים ניסיתי ללכוד את כולם, אם כי בקצרה, במדור הדפוס שלי. הנה, בנשימה אחת: "סופרבאד", "הרחק ממנה", "ממלכת טראביתיה", "המסור 3", "אבק כוכבים", "28 שבועות אחרי" (שני האחרונים יפתחו וינעלו את פסטיבל אייקון בסינמטק תל אביב).

להמשך הקריאה…

את Iron & Wine גיליתי בפסקול הסרט "בחברה טובה". סם בים, האיש מאחורי ההרכב, הוציא אז את "Our Endless Numbered Days" המענג ונעלם. אלא שמאז הוא זכה להצלחה אלטר-פופית: בפסקול הסרט הנ"ל, "גרדן סטייט" ואפילו בפרסומת אמריקאית. אתמול, שלוש שנים אחרי הדיסק ההוא, הוא הוציא דיסק חדש.

הנה שיר מתוכו – Boy With a Coin
(ויה linesthroughlines)

===========

אני מסתכל על רשימת הסרטים שיציגו בפסטיבל ניו יורק החל משבת – רק שניים יציגו במקביל גם בחיפה – ואני מבין: ישראל זקוקה לפסטיבל קולנוע שלישי, בינואר. אחרת את רוב הסרטים ברשימה, למעט אלה הבודדים מתוכם שייצאו מסחרית בארץ באיזור ינואר-פברואר, נראה כאן רק בירושלים, ביולי הבא. עינוי.

==========

נייתן לי, בפריוויו לפסטיבל ניו יורק ב"ווילג' וויס", קוטל את הסרט החדש של בריאן דה-פלמה. אבל ב"מוסף הארץ" הצליחו להבריק: מתברר שהעיתונאית הישראלית יעל לביא מיודדת עם דה-פלמה ושהתה איתו בירדן כשצילם שם את הסרט. עכשיו שתשכנע אותו לבוא ארצה ולהציג אותו, כי אני לא רואה סיכוי שהוא יופץ כאן.

==========

ואתם יודעים שעונת האוסקרים התחילה כשפסטיבל טורונטו ננעל ודיוויד פולנד מרכז את מומחי האוסקר שלו לטבלת ההימורים הראשונה. "כפרה" של ג'ו רייט ו"לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, מובילים.