"זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב יהיה הנציג הישראלי היחיד במסגרות התחרותיות של פסטיבל סאנדאנס. הפסטיבל, שייפתח ב-17 בינואר, פירסם הלילה את רשימת הסרטים המתחרים בקטגוריות התיעודיות והדרמטיות במסגרות האמריקאיות והבינלאומיות. בשנה שעברה זכה "אדמה משוגעת" בפרס הגדול במסגרת העלילתית הבינלאומית. "זרים" של תדמור ונתיב כבר הוצג בפסטיבל ירושלים, שם מצאתי בו כמה דברים מעניינים (בעיקר בחלקו הראשון).
אני מניח שבמסגרות הספקטרום הבינלאומי של סאנדאנס ישתלבו עוד כמה סרטים ישראליים – אני מהמר על "הסודות" של אבי נשר – אבל במסגרות התחרותיות "זרים" בודד.
הפסטיבל יפתח בסרט "ברוז'" של מרטין מקדונו, סרט בכורה לבמאי שכבר זכה באוסקר לפני שנתיים על סרט קצר. בין הסרטים המתמודדים על פרס התחרות העלילתית האמריקאית: "שוגר", סרט חדש לראיין פלק ולאנה בודן, יוצרי "חצי נלסון". (פלק סיפר לי על הסרט הזה בראיון הקצר שקיימתי איתו בקיץ). רשימת כל הסרטים בתחרות בסאנדאנס מתפרסמת כאן. רואים שם משהו מסקרן?

חיליק מיכאלי – לשעבר מנכ"ל ג.ג וכיום בעל חברת ההפקה וההפצה MCM, הוא אחד המפיקים של "זרים" והוא גם אחד משני המקימים של בית הקולנוע העצמאי החדש בשוהם. נירית אנדרמן מדווחת ב"הארץ" על הקולנוע החדש שהוא מקים עם אחיו.

בסוף השבוע הבא ייצא בארץ מארז "בלייד ראנר" הסופי – או שמא, הסופני – המכיל את "בלייד ראנר, הגרסה הסופית" שערך רידלי סקוט מחדש (וגם צילם כמה סצינות חדשות), את גרסת הבמאי מ-1992, את הגרסה המקורית שיצאה לבתי הקולנוע ב-1982 (ותצא כעת בפעם הראשונה בדי.וי.די) והגרסה המקורית, הראשונית המוכרת בשם הקוד "גרסת העבודה" אותה הציגו המפיקים בהקרנות מבחן בסוף 1981 ושבעקבות התגובות השליליות נכנסו לעריכה מחודשת והוספת קריינות, ללא רידלי סקוט.
כמובן שאצפה בשקיקה בכל הגרסאות והתוספות ואעדכן כאן מה חשבתי, אבל אני בתחושה ברורה: לרידלי סקוט היתה ביד יצירת מופת והוא לא הבין אותה. כל מה שהוא אמר אי פעם על הסרט, וכל מה שהוא עשה איתו מאז הבכורה, מעיד על כך שהוא סולד מהגרסה שיצאה למסכים (ושנכשלה כלכלית, למרות שהפכה לסרט פולחן אלמותי) ויעשה הכל כדי "לתקן" אותה. אלא שככל שעוברות השנים מתברר שמפיקי הסרט קלעו בול, יצרו סרט מד"ב/נואר מושלם, וסקוט – שאמנם אחראי ללוק המעולה של הסרט, ולטון האגרסיבי שלו – פשוט לא הבין את התסריט המופלא שממנו הוא עבד.
ואתם מוזמנים לבחור כאן: איזה מהגרסאות של "בלייד ראנר" אתם מעדיפים?

ואחרי צפייה ב"אמריקן גנגסטר" (סרט לא רע) אני יכול להוסיף בבטחה: רידלי סקוט אידיוט גמור. נימוקים נוספים בשבוע הבא.

עוד "בלייד ראנר": בית אניס, אחד הבניינים המפורסמים שעיצב פרנק לויד רייט בלוס אנג'לס, נמצא בסכנת קריסה. אחרי שנים של הזנחה ורעידות אדמה, הבניין נאטם לכניסת מבקרים מחשש שיתפרק על ראשם. כתב ה"בוסטון גלוב" חמק פנימה והוא מדווח על התפוררותו של בית שמישהו צריך לשקם ולשמר. למשל, אולפני הקולנוע: הבית הזה שימש אתר צילומים ללא מעט סרטים וסדרות – מ"באפי" ועד "שעת שיא". מעריצי "בלייד ראנר" מכירים אותו בתור פנים הבית של דקארד.

רידלי סקוט (האידיוט) חזר לצלם שם גם ב"גשם שחור".

סיפורו של הבניין, והופעותיו בקולנוע, מופיע בסרט התיעודי המעולה של תום אנדרסן, "לוס אנג'לס בתפקיד עצמה".

===========

את מארז "בלייד ראנר, הגרסה הסופית" מוציאה הד ארצי, מפיצת וורנר בדי.וי.די בארץ. ומאתמול היא גם מפיצה את ספריית יוניברסל. זו חתיכת מכה לגלובוס יונייטד, שיוניברסל היה אחד האולפנים הגדולים שהיא הפיצה בדי.וי.די (ולדעתי גם עשתה עבודת הפצה טובה: סרטי יוניברסל בארץ תמיד הופצו עם כל הבונוסים מתורגמים ובמקרים רבים גם עם מיקס DTS שמפיצי החברות האחרות מוכנים בקלות רבה מדי לוותר עליו). ניסיתי להבין מאנשי גלובוס יונייטד מה פירוש המעבר הזה, אבל הם לא חזרו אלי.

שביתת התסריטאים, היום ה-24

נציגי האולפנים והתסריטאים מנהלים מו"מ מאז יום שני והטילו איפול מוחלט על ההתקדמות. ניקי פינק שמעה הדלפות בסוף יום המו"מ הראשון, שהעסק מתקדם היטב ושיש תחושה אופטימית, אבל אחר כך נעצרו ההדלפות.
אבל התסריטאים ממשיכים בהפגנות. הנה למשל הפגנת תסריטאי סרטי האימה מחוץ לאולפני וורנר: הם הגיעו לשם כדי לבצע טקס גירוש שדים. "אנחנו לא חושבים שהאולפנים מרושעים", אמר אחד מהם, "אלא שרוחות מרושעות השתלטו עליהם". ואם זה לא יעבוד, אפשר לעבור לבובות וודו. אבל לפחות יצא מזה סרטון וידיאו משונה.

הפגנה משמעותית יותר, וטיפה פחות פגאנית (אם לא סופרים את גילברט גודפריד), התקיימה בניו יורק וקיבצה אליה לא מעט שחקנים. צוות "האפינגטון פוסט" היה שם במילים ובקטעי וידיאו. טים רובינס ודני גלאבר נאמו (שימו לב ללהט המרשים של גלאבר).

ויש מי שכבר מתכנן לשבור שביתה: קארסון דיילי, שמגיש באן.בי.סי את תוכנית הלייט-לייט-נייט, הודיע שהוא מתכנן לחזור לאוויר בשבוע הבא ושלח מייל לכל מי שהוא מכיר – כולל הרופא שלו ואמא ואבא – בו הוא ביקש ממכריו להפיץ את המייל הלאה ולהתקשר למספר טלפון בו הם מתבקשים להציע לו בדיחות לתוכנית, כי הרי התסריטאים שלו בשביתה ואין מי שיכתוב לו בדיחות (האתר "האקדח המעשן" מציג את המייל המפליל). גילדת התסריטאים גינתה את דיילי על שהחליט לחצות את הקווים ולחזור לשדר בשעה שלטרמן, אוברייאן ולנו (כולם חברי איגוד התסריטאים) מפגינים סולידריות. והם גם מגנים אותו שהוא מאיץ באנשים להפוך לשוברי שביתה.
אולי קרסון דיילי צריך לראות מה תסריטאי סרטי האימה עושים לשוברי שביתה:

זהו, עונת פרסי סוף השנה החלה באופן רשמי. "Into the Wild" של שון פן הוא הזוכה הראשון של העונה, כשזכה אמש בפרסי גות'אם בברוקלין. ואתמול בבוקר – שעון לוס אנג'לס – הוכרזו המועמדויות הראשונות של העונה, לפרסי האינדיפנט ספיריט (להפקות עצמאיות ודלות תקציב). וכך מסוכמות המועמדויות על ידי העיתונאים השונים:
עיתונאי קולנוע אמריקאים: "אני לא שם" של טוד היינז מוביל עם ארבע מועמדויות.
עיתונאי שואו-ביז: פוקס-סרצ'לייט מובילים עם 11 מועמדויות.
בלוגר ישראלי: "ביקור התזמורת" מועמד לאינדיפנדנט ספיריט בקטגוריית הסרט הזר!

"אני לא שם", הלא-סרט על לא-בוב דילן, זכה לארבע מועמדויות בדיוק ביום בו מפיציו הישראליים שלחו מייל מגמגם שבו הם לא בטוחים אם הוא ייצא ב-27 בדצמבר, כפי שנקבע, או אולי ב-3 בינואר, או מתי שיתפנה אולם בסינמטק. נו, העיקר שייצא. גם המועמד המוביל השני, "הפרפר ופעמון הזכוכית" היה אמור לצאת בארץ בסוף דצמבר אבל בינתיים נדחה לאיזור פברואר. גם "זהירות, תשוקה", "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ו"מרגו בחתונה" אמורים לצאת בשבועות/חודשים הקרובים בארץ. הסרטים היחידים במועמדויות שכרגע אומרים משהו לצופה המקומי הם "בכוח הלב" (מועמד לסרט הטוב ביותר), "מלצרית" (מועמדות לתסריט הבכורה), "ראיון לילי" (מועמדות לשחקנית), "עניין של שם" (מועמדות לשחקן משנה) ו"אהבה מטורפת" (מועמד לסרט תיעודי). חלק מהסרטים האחרים הוקרנו בפסטיבלים, וחלק מהם אמורים עדיין להגיע להפצה מקומית: "פרספוליס", "2 ימים בפריז" ו"לסגור מעגל" ("The Savages"). אחרים הוקרנו בפסטיבלים, ובזאת התאדו מחיינו: "ונאג'ה" (חיפה), "Rocket Science" (ירושלים), "ליידי צ'טרלי" (חיפה), "סיפורי אקדח" (חיפה), "Manufactured Landscapes" (ירושלים). ואחרים הם חברים גאים במועדון הגנוזים, חפשו אותם בדי.וי.די: "The Lookout", "Year of the Dog", ו"Talk to me". מה קורה עם "ג'ונו", "פרנואיד פארק", "Once" ו"Before the Devil Knows You're Dead"? אין לי מושג.

ומי המתחרים של "ביקור התזמורת" בקטגוריית הסרט הזר (שימו לב שכאן מדובר ב"סרט זר" ולא ב"סרט בשפה זרה", כי חוץ מ"ביקור התזמורת" יש גם אם "Once" דובר האנגלית)? קודם כל, "פרספוליס", שהולך להיות המועמד המוביל גם בקטגורייה המקבילה באוסקרים; "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" שזכה בקאן וזוכה לביקורות מעולות (אבל, כפי שדווח, לתגובות צוננות בקרב קהל מצביעי האקדמיה המנומנם); "ליידי צ'טרלי" הצרפתי; וכאמור, "Once", שזכה לאהדה רבה ונראה כזוכה כמעט ודאי בקטגורייה הזאת.

ולמרות ש"אני לא שם" מוביל במועמדויות, האם יש לו סיכוי לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר? אני בספק (לפני שראיתי). צריך לזכור שהאינדיפנדנט ספיריט הוא פרס "מיס סאנשיין הקטנה". לכן "ג'ונו" (שאמור להיות מבדר ושנון ומחמם לב) ו"הפרפר ופעמון הזכוכית" (המרגש עד דמעות) הם המובילים הבולטים לזכייה. "מלצרית" של אדריאן שלי בוודאי יזכה בפרס התסריט.

הטקס ישודר יום לפני האוסקרים, ב-23 בפברואר. ותאריך היעד הבא הוא יום חמישי, ה-13 בדצמבר בשלוש אחרי הצהריים, כשיוכרזו המועמדויות לגלובוס הזהב.

זה היה סוף השבוע של חג ההודיה בו נלחמה הנסיכה מ"מכושפת" (שעוד לא ראיתי) נגד הלוחם של "בייוולף" (שראיתי כבר פעמיים) על המקום הראשון בטבלת שוברי הקופות בעולם. באמריקה ניצח "מכושפת". בשאר העולם ניצח "בייוולף", שמציג ב-26 מדינות מול שמונה מדינות בלבד של "מכושפת" (שייצא בהמשך השנה בשאר אירופה).

ומה בישראל? מי ניצח? "מכושפת" או "בייוולף"? ובכן, המאבק היה צמוד אבל יש מנצח. כלומר, מנצחת. כלומר, שני מנצחים. "מכושפת" הוא הסרט שנמצא השבוע במקום הראשון בארץ, עם 148,000 דולר בהכנסות (שהם כ-18,000 כרטיסים). "בייוולף" במקום השני עם 122,000 דולר (שהם כ-15,000 כרטיסים). אבל "מכושפת" הופץ ב-56 עותקים (חצי בעברית וחצי באנגלית) ו"בייוולף" הבלתי מדובב הופץ ב-26 עותקים בלבד. כך שבחישוב פר-קולנוע "בייוולף" הוצג מול אולמות מלאים יותר.

וכמה מ-15,000 הכרטיסים של "בייוולף" נמכרו באולם האיימקס בקרית ביאליק? לא יודע. מג.ג לא מוסרים.
באמריקה, לעומת זאת, גרסת האיימקס משגשגת: "בייוולף" מוצג באמריקה ב-84 מסכי איימקס, מתוך 3200 האולמות בהם מציג הסרט. בשעה שבשבוע השני הכנסות הסרט רשמו ירידה של ארבעים אחוז, הירידה בהכנסות באולמות האיימקס בסוף השבוע השני היתה רק של 15 אחוז. מתוך 56 מיליון הדולר שהסרט כבר הכניס בעשרה ימים, 9 מיליון הם הכנסות מהאיימקס בלבד. כלומר שישית מסך ההכנסות נצברו מאחד חלקי 38 של כמות האולמות.

ו"אבידות ומציאות" הגיע אחרי סוף השבוע השני ל-20,000 כרטיסים.

דף הבית של "סקרין דיילי" היה מפוצץ אייטמים ישראליים אתמול:

– "תהלים" של רפאל נדג'ארי זכה בפרס הראשון בפסטיבל טוקיו-פילמקס (שזה לא פסטיבל טוקיו המפורסם הגדול בו זכה מוקדם יותר השנה "ביקור התזמורת", אלא פסטיבל אחר, קטן יותר).
– "מדוזות" זכה בפרס הראשון בפסטיבל סאן-לואי בארגנטינה. (אני מכיר את פסטיבל מאר-דל-פלטה בארגנטינה. זה כנראה אחד קטן יותר, שזו היתה שנת הבכורה שלו). הנה הדיווח מאתרו של אתגר קרת.
– "השוטר" של נדב לפיד, שנמצא בשלבי טרום-הפקה, זכה ב-15 אלף דולר מענק קו-פרודוקציה בפסטיבל סלוניקי. הוא גבר על 13 סרטים אחרים מאזור הים התיכון.
– קרן הקולנוע העולמית בברלין תשקיע במימון סרטו החדש של תאופיק אבו וואיל ("צמאון").

וגם "וראייטי" מתעדכנים מה קורה בישראל ומדווחים על החוזה-האו-טו-טו-חתום של אילן דה-פריס בסינמטק ירושלים ועל תוכניותיו הקרובות של כתרי שחורי, עכשיו כשוויתר על ניהול סימטק ירושלים והכריז שהוא נשאר בקרן לעתיד הקרוב והחליט שלא לעזוב ולחפש מחליף. רגע. אמממ… מי חתום על האייטמים האלה? אוי, ביזיון. הכל פרוטקציה בבלוג הזה.

ועוד כותרות קולנוע ישראליות מהיממה האחרונה:

– הסרט הבא של איתן פוקס וגל אוחובסקי יופק בגרמניה על ידי החברה שהפיקה את "חיי אהבה", שזוכה כעת לביקורות אוהדות.
– הסיפור העגום על גיבורת "בובות של נייר" שגופתה נמצאה השבוע בצד השני של העולם, ומסעו של תומר הימן לביקור משפחתה במנילה.
– צילומי הסרט "סיפור גדול" של ארז תדמור ושרון מימון יתחילו בסוף נובמבר ויימשכו שישה שבועות ברמלה וביפן. האמת, התקציר של הסרט נשמע לי קיקיוני להפליא: חבורה של שמנים מחליטים לא לרזות אלא לחבק את משמניהם ולהפוך לשחקני סומו. אבל כשאני קורא היום בהודעה לעיתונות שאת התפקיד הראשי יבצע איציק כהן (שהיה מעולה ב"המפיקים") והצלם הוא דוד גורפינקל פתאום אני חושב שאולי יש כאן משהו.

ומהנעשה בשאר העולם:

– קוסטה-גאוורס יעמוד בראש חבר השופטים של פסטיבל ברלין בפברואר. מאיפה שלפו אותו פתאום?
– "מצונזר", הסרט של בריאן דה-פלמה על המלחמה בעירק, עשה הרבה רעש בפסטיבל ונציה ובפסטיבל ניו יורק, אבל בסוף השבוע הוא יצא למסכים באמריקה והתפגר. לפחות הוא בחברה טובה: אף אחד מסרטי "גל סרטי המלחמה בעירק" לא הביא קהל בחודש האחרון – "חקירה מעבר לקווים", "בעמק האלה" ו"כאריות לכבשים".

אני, מצידי, לא נרגעתי מזה ששרה אדלר, השחקנית הישראלית המועדפת עלי כרגע (עד שתחזור לחיינו מאיה מרון מהמקום שהיא מתחבאת בו), כיכבה השבוע בפעם השנייה תוך ארבעה חודשים על שער "פנאי פלוס". שיק!

המשא ומתן בין התסריטאים והאולפנים מתחדש הערב כך שאני מניח שמחר בבוקר נזכה לאחת משלוש כותרות: השביתה הסתיימה, המו"מ פוצץ השביתה תימשך לנצח, או המו"מ מתקדם לאט באווירה חיובית ואין בשורות.
ואם שני הצדדים יצפו בסרטון המתוק הזה, שהופק על ידי צמד תסריטאים שובתים, אולי עיניהם יצטעפו וגרונם יוצף רגש ודמעות.

השיר, אגב, למי שמתגעגע לסבנטיז, הוא של אינגלנד דן וג'ון פורד קולי מ-1976. ככה הם נראו.

בעוד כשבוע: בשורה בלוגית נאה.

==========

בתי הקולנוע של רשת רב חן בקניון שבעת הכוכבים ארנה עומדים להיסגר בקרוב, כך נודע לי השבוע. במקומם – ממש כמו במקרה לב אביב וקניון סביונים – יוקמו שטחי מסחר רגילים של מותגי אופנה. במקרה של רשת תיאטראות ישראל, מפעילת רשת רב חן, סגירת בתי הקולנוע בקניונים היא חלק מאסטרטגיה מוצהרת של הוצאת המולטי-פלקסים הקטנים מהקניונים ובמקום זאת הקמת מגה-פלקסים, שהם בעצמם קניני קולנוע יעודיים, המכילים בין 15 ל-20 אולמות. המגה-פלקס הבא של הרשת, אחרי יס פלאנט ברמת גן, מוקם בימים אלה בצומת הצ'ק-פוסט בחיפה. תגובת הרשת לא נמסרה.

=========

הייתי קצת מנוטרל מהמחשב בימים האחרונים – רק סיבות טובות, לא מחלות או מצוקות – ופספסתי את הבשורה הדי מרגשת הזאת שהעלה ציון נאנוס בחדשות ערוץ 2 ביום רביעי: רודריגו גרסיה ("Nine Lives") יביים את הגרסה האמריקאית ל"הכוכבים של שלומי" בהפקת סלמה האייק ובהפצת MGM. שמי זרחין ואיתן אבן זורחים.

===========

"נינט תשחק בסרט של דני לרנר". זו כותרת נהדרת. והלוואי וייצא ממנה משהו, הייתי רוצה לראות את נינט בסרט של דני לרנר. אבל מאז הכותרת הזאת למדתי להטיל ספק בידיעות האלה.

============

תודה לדורון פישלר על הלינק: דיוויד פולנד מחמיא ל"בופור". ואם לפני שבוע ישב כהן בשורות האחוריות של הסינמטק כשעפר שכטר שאל את ראשי האולפנים והסוכנים ההוליוודיים איך הוא וחבריו השחקנים יוכלו להשתלב בהוליווד, הרי שכעת – בזכות ציטוט אחד של פולנד – כהן יכול לצפות לקבל טלפונים: The star of the film is 23-year-old Oshri Cohen, a visual combo of Jason Patric and Hayden Christensen.

=============

שתי יוזמות פרטיות מסקרנות עליהן שמעתי השבוע: צמד צופים שראה בסינמטק את "חותכי ורידים: סיפור אהבה" של גוראן דוקיץ' על פי אתגר קרת, מנסה לבדוק אפשרות לרכוש בעצמו את זכויות ההפצה של הסרט בארץ ולממן אותן על ידי מגבית אינטרנטית, בדומה למכירת מניות.
ומן העבר השני: צופה שרצתה לפצוח בשירה עזה בעת הצפייה ב"מעבר ליקום" בקולנוע גת, התבאסה מכך שבקולנוע לא מקובל לשיר והיא מנסה להרים הקרנת sing-a-long של הסרט, בה הקהל יוזמן לשיר עם הדמויות את שירי הביטלס ולא רק להנהן בראש לצליליהם.
רעיונות אדירים, שניהם.

==============

מהנעשה בשוהם/מודיעין

בשוהם ייפתח השבוע בית קולנוע חדש. ההודעה לעיתונות לא מוסרת הרבה אבל אני מבין ממנה שמדובר בקולנוע עצמאי שאינו חלק מאחת הרשתות הגדולות, שזה כבר מבורך. אבל אני לא מבין ממנה אילו סרטים יוצגו שם. ובעיקר אני לא מבין את הניסוח של ההודעה לעיתונות (עשיתי קופי-פייסט):

השבוע יפתח בית קולנוע , במרכז המסחרי, המקום כולל מתחם בית קולנוע חדיש, שכולל 2 אולמות כשבכל אולם 120 מקומות ישיבה מפוארים. באולמות הושקעו מערכת קולנוע מהמתקדמות בעולם , כיסאות מרופדים לנוחיות ולרווחת הצופים. מחוץ לבתי קולנוע מתחם שכולל אספרסו בר, ומזנון.

פששש… כסאות מרופדים. ואני סקרן לדעת מה זה "בית קולנוע חדיש" ו"מערכת קולנוע מהמתקדמות בעולם". אחכה בסבלנות ליום הפתיחה – יום רביעי הקרוב – כדי לגלות.

ובינתיים, במודיעין:

אולם תרבות חדש נפתח במודיעין, כנראה גם שם עם כסאות מרופדים, דבר שהביא לאירוע הפתיחה לא רק את ידועני מודיעין וכמה פוליטיקאים אלא גם את כתב הווידיאו הנמרץ של פורטל מודיעין באתר go443. כולם חגיגיים, מברכים, שמחים. אלא שאז מתחילה ההצגה: ומה הובא למודיעין לחנוכת האולם החדש? אללי: השיקוץ "Avenue Q". כמה אנשים יוצאים מההצגה, כמה אף זועפים על הבחירה סרת הטעם לטעמם, והכתב הנמרץ מאבחן סקנדל במשמרתו ועט על הסיפור. הוא שואל את כולם, אבל לא בדיוק במילים אלה, "איך ייתכן שהצגה עם בובות שעושות סקס מוצגת בעירנו התמה והבתולה?". את מנהלת האולם שזה עתה נחנך הוא צולב בכריזמה זועמת על השז-לונג האדום שלה ודורש את התשובות שמגיעות לו. משום מה הוא שוכח לשאול "האם מ'מותו של סוכן' לא היו יוצאים עוד יותר הרבה אנשים באמצע"? קטע הווידיאו המצורף כה מצמרר בעליבותו שהוא שיעור מאלף בעיתונות חוקרת (ובאינסטינקטים העיתונאים הכי פחות מפותחים), אבל גם במושג הזה "תרבות" ואיך הוא מנוצל לצרכי פוליטיקה, ולמניפולציה תקשורתית. ומשום מה במודיעין נורא מאוהבים בפראזה "באמנות כמו באמנות…". אלדד זיו דורש תמלוגים.
אגב: חבר שלי שמשחק ב"Avenue Q" הזמין אותי להצגה (לא במודיעין, תודה לאל) וממש נהניתי. לא ראיתי את המקור מברודוויי, אבל כבר למדתי שעדיף לא להשוות. החריזה היתה מבדרת, הדינמיקה סוחפת, הליהוק היה מבריק (יש לי תחושה שמיכל ינאי בישראל טובה יותר מגארי קולמן באמריקה) והאווירה היתה שמחה מכף רגל ועד ראש. אבל אל תספרו את זה לחברי מועצת עיריית מודיעין, או לכתבי העיר.

אוקיי, זה הולך להיות מעניין: אם כל הסרטים העלילתיים האחרונים שהוצגו בגרסאות איימקס צולמו ב-35 מ"מ ואז נופחו ל-70 מ"מ (בשיטה המכונה IMAX DMR), בשנה הבאה ינסה כריס נולן להציג חזון הפוך. הוא צילם את "The Dark Knight" במצלמות איימקס (70 מ"מ, 15 פרפורציות לפריים). זה כמובן ייראה נהדר כשהסרט יוקרן על מסכי איימקס, אבל יהיה גם מעניין לראות איך זה יבוא לידי ביטוי מבחינת רזולוציה כשהסרט יצומצם לגרסאות ה-35 מ"מ שלו. הנה סרטון, שיגרום למעריצי באטמן לרייר על חולצתם, בו מסביר נולאן – תוך הדגמות מהסרט שעדיין בהפקה – על השילוב של מצלמת איימקס בסרט:

continue reading…

מדי פעם קוראים ראיון עם במאי שמספר על הפעם הראשונה שראה סרט כמו "המסע השביעי של סינבאד" או "יאסון והארגונאוטים" או אפילו "התנגשות הטיטאנים", סרטים שאת סצינות האקשן שלהם הנפיש איש האפקטים האגדי ריי הריהאוזן, ואיך הצפייה בסרטים האלה גרמו לו לרצות להיות במאי. ובכן, דומני שבעוד 30 שנה יהיה מי שיזכיר את סצינת הסיום של "בייוולף" כרגע כזה שגורם לאדם, שסתם נכנס לראות סרט להנאתו, להפוך את הקולנוע לאובססיה, לקריירה, לייעוד.
ראיתי את "בייוולף" פעם אחת באיימקס 3D ופעם שנייה בגרסת ה-35 מ"מ הרגילה. מצחיק: למרות שהסרט הזה עדיין מוקרן ביותר עותקי 35 מ"מ סטנדרטיים מאשר עותקי תלת מימד – בין אם באיימקס או 3D דיגיטלי – נדמה שהתחושה היא שהסרט הזה נועד בראש ובראשונה להיראות בגרסאותיו עתירות הרזולוציה. ובכן, גרסת האיימקס הופכת את הסרט הזה להיסטורי. זו טענה פרובלמטית, כי היא טוענת שמה שחשוב בסרט הוא המדיום, הטכנולוגיה, ולא התוכן. וכי מה יהיה בעוד חצי שנה כשהוא ייצא בדי.וי.די? האם ללא אולם גדול, סאונד רועם ומשקפי תלת מימד אין טעם לצפות בו? האם הסרט הזה הוא רק גימיק טכנולוגי? דיסק הדגמה מרהיב מבחינת צליליו אבל עקר מבחינה מוזיקלית איתו אפשר להמחיש את איכויותיה של מערכת שמע יקרה? קצת כן. אבל לא רק. כשם שאהדתי את "רכבת לקוטב" – בעיקר את סצינות הרכבת – מבלי שראיתי את גרסת האיימקס שלו, כך נדמה לי שהייתי מחבב את "בייוולף" גם אם לא הייתי רואה אותו באיימקס. אמנם הייתי תוהה לאן נעלם זמקיס, האיש עם שמחת חיים ממזרית וחוש מפותח לאירוניה, ומי באמת ביים את הסרט הרציני והברוטלי כל כך הזה. אבל גם לכך מצאתי לבסוף תשובה. אבל לא יהיה לי מנוס מלתת את חוות הדעת המאוד לא מתוחכמת, זו שמתייחסת לקולנוע לא רק כאמנות אלא גם לטכנולוגיה, לא רק לחוויה אינטקטואלית אלא גם לחוויה פיזית: "בייוולף" באיימקס משפיע על כל הגוף. בעיני זה אדיר כשסרט מסוגל לעשות את זה.

שתי הערות טכניות:

1. מחיר כרטיס באיימקס יקר יותר באופן משמעותי מכרטיס לסרט רגיל. במקרה הזה אני חושב שהמחיר עדיין מוצדק.

2. אחד הדברים שמנעו את כניסת האיימקס לישראל – חוץ מהעובדה שכל עותק עולה 25,000 דולר וסרט תלת מימד צריך להיות משונע ב-72 גלגלים נפרדים – הוא עניין התרגום לעברית. איימקס הוא מסך ענק. העיניים צריכות לשוטט בו כדי להכיל את כולו, חוויית הצפייה פעלתנית להפליא, ובמסך כזה אי אפשר פשוט למקם את הכתוביות בתחתית המסך פשוט כי אז תהיו עסוקים בקריאה במקום בלראות כל מה שקורה מעל.לכן כל סרטי האיימקס שהגיעו עד כה לישראל דובבו לעברית. "בייוולף" מתורגם. והתרגום מוקרן ממקרן וידיאו ישירות על המסך, בתחתית הפריים, באותיות די קטנות. כך מי שהאנגלית שלו לא מספיק טובה וזקוק לקרוא כל מילה בתרגום עשוי לפספס משהו מהחוויה.

ואחרי כל ההקדמה הזאת, הנה הגרסה המקורית והמלאה לביקורת שלי, קיצרתי אותה למטרות דפוס בגיליון "פנאי פלוס" משלשום.

continue reading…