שווה צפייה: חמש הדקות הראשונות של "מצפן הזהב".

שווה קריאה: סצינה מתוך התסריט של "ג'ונו".

שווה עיון: דיוויד ד'ארסי כותב בהרחבה על "מרגל השמפניה" של נדב שירמן, אותו ראה השבוע ב-IDFA.

שווה הירהור: ראיון לא מאוד מוצלח עם ערן קולירין ב"לוס אנג'לס טיימס", לקראת עליית "ביקור התזמורת" ביום שישי בלוס אנג'לס ובניו יורק.

שווה פינטוז: כתבה מעולה של יהונתן ונדר ממוסף השבת של "מקור ראשון".
הסיפור הוא כזה: עמנואל צור, טייס מימי ראשית המדינה, העמיד פנים שהוא מצלם סרט עלילתי על טייסים באנגליה, ובמסווה הצילומים הצליח להבריח לישראל את המטוסים שהיו אמורים להיות רק פרופס להפקה. סיפור ענק.

בעת שישב עם חברים בבית קפה פאריסאי, היתה לו לפתע הארה. בחורה ניו-זילנדית, שנכנסה למקום והצטרפה לשולחנם, סיפרה למסובים על החלום שלה: להיות שחקנית מפורסמת. כמה וכמה מפיקים, התרברבה הצעירה כדרכם של שחקנים שאפתנים, כבר פנו אליה, ובין היתר הציעו לה לעשות סרט שינציח את מעללי הגבורה של טייסי ניו-זילנד במלחמת העולם השנייה.
צור לא היה צריך יותר מזה כדי להבריק. "בואו נפיק סרט על טייסי ניו-זילנד. באחת הסצנות נשאיר את השחקנים על האדמה – ונמריא ארצה עם המטוסים", הציע לעמיתיו. עוד באותו היום החל לגבש את התוכנית. היו רק כמה בעיות: לצור ולאנשיו לא היה שום מושג איך מפיקים סרט.

מבינים? לקנות מטוסים ולהטיס אותם ללא עזרי ניווט לישראל לא היתה להם בעיה. אבל להפיק סרט? זה כבר ממש מפחיד. מקסים. וזה ההמשך:

הסרט הפיקטיבי הלך והתגבש. נשכרו ארבעים ניצבים ושחקנים. לתפקיד הראשי – לכאורה, כמובן – הובאה במיוחד מפאריס לאנגליה השחקנית שהגתה בלא ידיעתה את תרגיל העוקץ. גם צוותי צילום, תאורה וציוד נשכרו. אתר הצילומים שנבחר היה שדה התעופה רינגווי ליד מנצ'סטר. פרנפילד הגדיל לעשות, ובמודעה באחד העיתונים הזמין את הציבור לבקר באתר ההסרטה.

ואז:

יום ההסרטה, 30 ביולי 1948, הגיע. על פי התסריט, הסצנה של הבופייטרים נועדה להיראות כך: הם יתכוננו לצאת לקרב נגד המטוסים הגרמניים, אהובת הטייס תיפרד ממנו בדמעות כשברקע רצים המכונאים להכנות אחרונות, ומשם ימריאו המטוסים לסקוטלנד להמשך הצילומים. לרשויות בבריטניה הסבירו המפיקים שהנופים בסקוטלנד דומים יותר לנופי ניו-זילנד.
עשרות רבות של צופים התגודדו באתר ההסרטה. הניצבים והשחקנים הראשיים הגיעו. איש לא שם לב לשני פרטים שוליים: אחרי שהבמאי צעק "אקשן", המטוסים לא הוזנקו במבנה, אלא בזה אחר זה; וכיוון טיסתם היה הפוך – במקום צפונה, לעבר סקוטלנד, הם פנו דרומה.
השחקנים ואנשי הצוות, שלא הובאו בסוד תרגיל העוקץ, נותרו על הקרקע, יחד עם החלומות על תהילה קולנועית.

שאלה אחת נותרה פתוחה: מי היה הבמאי של הסרט? והאם היה פילם במצלמת הקולנוע, כך שכל העסק הזה אפילו מונצח איפשהו?
לי זה מזכיר את הקטע מ"ארבינקא" של אפרים קישון בו נשדדת קופת בית מפעל הפיס במסווה של הפקת סרט באישון לילה.
בכתבה מרואיינת משפחתו של צור, שקובלת על כך ששמו לא הונצח ודי נשכח. סיפורו מעללותיו פורסם בספר שלא זכה לתהודה, והסיפור על המטוסים שהוברחו בעיצומו של צילומי סרט פיקטיבי אפילו צועד בכתבה בעיתון לונדוני מהתקופה. ואני יודע עוד דבר: שסטיבן ספילברג מדבר כבר שנים על חלום שלו להפיק סרט על לידת חיל האוויר הישראלי. אם משפחתו של צור תצליח להעביר לספילברג את הספר שנכתב או את הכתבה המקורית מהעיתון הבריטי, נראה לי שזה חומר שיצית את דמיונו. חבל, ג'פרי קצנברג – שותפו של ספילברג בדרימוורקס – בדיוק היה בארץ השבוע.

יניב אידלשטיין, מתרגם הבית, העלה לגלריית הפייסבוק שלו סריקות מתוך תסריט הקונטיניואיטי של "סאות פארק: הסרט", אותו קיבל לתרגם. אף פעם לא ראיתי איך נראה מסמך הדיאלוגים ממנו עובדים המתרגמים, והתוצאה מבדרת להפליא. כל ביטוי סלנג מבואר עבור המתרגמים הזרים. וכשזה סלנג של סאות פארק ההסברים לא פחות מצחיקים מהטקסט המקורי.
הנה, הישר מהגלריה שלו, כמה דוגמאות:

הביקורת ל"3:10 ליומה" נמצאת כאן. סרט פעולה ומתח לא רע בכלל.
ועוד שתי ביקורות מהשבוע שעבר: שתי אגדות, צפויות, מתוקות, נדושות. אבל האחת חמודה נורא, והשנייה ממש לא.
continue reading…

זה חייב להיות אחד הדברים הכי מטורפים שראיתי בזמן האחרון, וללא ספק פיסת הקולנוע הכי מלבבת שראיתי באחרונה: מרטין סקורסזי מביים פרסומת באורך תשע דקות לחברת שמפניה ספרדית. צפו בה כאן.
בסיפור המסגרת של הפרסומת מדבר סקורסזי על החזון שלו לצלם התחלה של תסריט שכתב היצ'קוק אך שמעולם לא סיים ולא צילם. המטרה שלו: "לשמר סרט שמעולם לא נעשה". בהנחה – הדי מבוססת – שמדובר במתיחה, ושהתסריט הזה לא היה ולא נברא, סקורסזי מוכיח כאן שהוא שחקן קומי מבריק. ואז אנחנו עוברים לסצינה שהוא מביים על פי התסריט (הפיקטיבי?) של היצ'קוק. ואיזה עונג: עירבול חושני של "האיש שידע יותר מדי", "מזימות בינלאומיות", "נודעת לשמצה" ומופק באופן מרהיב. הצלם הוא האריס סאבידס (הצלמת של קטעי "מאחורי הקלעים" היא אלן קוראס, מ"שמש נצחית בראש צלול" וסרטו המתקרב ונטול השם של מישל גונדרי), העורכת היא תלמה סקונמקר, המוזיקה היא של ברנרד הרמן מ"מזימות בינלאומיות" ועל האפקטים המיוחדים אחראי רוב לגאטו ("טיטאניק", "השתולים") – שימו לב לשוט הפתיחה הארוך (של הסרט בתוך הסרט), ואז צפו בסרטון מתחילתו לקבל את המושג איך הוא בוצע. הקו בין מותחן לקומדיה מעולם לא היה דק וחשוף יותר. קמתי מכסאי מול המחשב והרעתי. יופי של סרט.

האיכות בלינק הזה טובה יותר – מומלץ לצפות במסך מלא – אבל לעצלנים, הנה גרסת יו-טיוב:

מי היה מאמין: השחקנים הכי טובים באירופה לשנת 2007 הם הלן מירן וששון גבאי. גבאי, אחד השחקנים האהובים עליי והמרגשים אותי בארץ, מקבל את הכבוד המגיע לו. ו"ביקור התזמורת" זוכה באקדמיה האירופית לכבוד שחוקי האקדמיה האמריקאית לא איפשרו לו.
ופרסי האקדמיה האירופית הוכיחו סופית: הטרנד העולמי כרגע הוא קודם כל הקולנוע הרומני, אבל מיד אחריו מגיע הקולנוע הישראלי.
הנה הרשימה המלאה של הזוכים.

כריסטיאן מונגיו, שזכה בפרס הבמאי האירופי ושסרטו "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" זכה בפרס הסרט האירופי, יגיע לישראל לבכורת סרטו בסינמטק תל אביב ב-14 בדצמבר.

ועוד פרסים מאתמול: "לראות אם אני מחייכת" של תמר ירום זכה אתמול בפרס השני בפסטיבל התיעודי IDFA באמסטרדם.

ומי מת בימים האחרונים?

רוג'ר סמית, תעשיין ומנכ"ל, והגיבור הנעדר מסרטו של מייקל מור "רוג'ר ואני". בגיל 82.

מריט אלן, מעצבת התלבושות של "עיניים עצומות לרווחה", "הר ברוקבק", "גברת דאוטפייר" ובאחרונה "אדית פיאף: החיים בוורוד". בגיל 66

איבל קניבל, לא קשור לקולנוע אבל חלק בלתי נפרד מתרבות הגלדיאטורים האמריקאית של שנות השבעים: פעלולן שקפץ באופנועים מעל אוטובוסים, מזרקות וקניונים (מהסוג הגיאוגרפי, לא הצרכני), ושבר אינספור עצמות, מת בגיל 69, שזו שיבה טובה לפעלולן. הנה פרופיל אחד שלו משנה שעברה. והנה ראיון נוסף איתו, ישן יותר.

מל טולקין, התסריטאי הראשי של התוכנית של סיד סיזר, בה התחילו את דרכם מל ברוקס, וודי אלן, ניל סיימון ולארי גלברט. בגיל 94. הוא היה אביו של התסריטאי מייקל טולקין ("השחקן").

ואם לא הייתם כאן בסוף השבוע: ל"סינמסקופ" יש ספין-אוף שהושק אתמול: cinemascopian.com. בלוג קולנוע באנגלית. אתם מוזמנים לבקר גם בו.

הבטחתי השבוע בשורה בלוגית משמחת, והנה היא: ל"סינמסקופ" נולד אח קטן: cinemascopian.com, בלוג קולנוע באנגלית. הוא הושק רשמית היום, אחרי כשבוע של הרצה שקטה, וכבר יש מה לקרוא שם.
אני בעצמי עוד לא יודע מה בדיוק יקרה שם ומה אעשה שם ולמי בדיוק אני פונה, אבל המציאות הוכיחה לי בחודשים האחרונים שבלוג בעל נוכחות גלובלית הוא חובה.
אל דאגה: "סינמסקופ" בעברית ימשיך לעבוד ולתפקד בדיוק כפי שהיה עד כה, באותו קצב ובאותה כמות. המשיכו להיכנס הנה כמה פעמים ביום לקרוא כותרות מהעולם, סיפורים בלעדיים שלי וביקורות סרטים, והוסיפו לכם עוד לינק אחד לביקור שבועי.
עכשיו, לראשונה מזה שבוע, אלך לישון לכמה שעות.

פורסם ב"7 לילות", 30.11.2007

וגם ב"וראייטי".

מיליון כרטיסים. למעשה: 1,100,000 כרטיסים. ולמעשה אפילו קצת יותר, עד שיספרו את כולם. אבל בפעם הראשונה מאז 2004, ובסך הכל בפעם השניה מאז 1984 מצליח הקולנוע הישראלי למכור יותר ממיליון כרטיסים בשנה אחת – והשנה הזאת עדיין מרחק חודש מסיומה. ב-2004 הוביל סרט אחד את החבורה: "סוף העולם שמאלה" עם 450 אלף כרטיסים. אחריו הגיעו "אושפיזין" עם 200 אלף כרטיסים. "ללכת על המים", "מדורת השבט" ו"אהבה קולומביאנית" מכרו כל אחד בסביבות ה-150 אלף כרטיסים. "הכלה הסורית" עוד 100 אלף. וכך, בסופה של שנה נספרו מיליון וחצי כרטיסים לסרטים ישראליים. 2005 היתה שנת נפל. 2006 החזירה מעט סומק, כשהסרט הקופתי של השנה היה ישראלי: "אביבה אהובתי" עם 302 אלף כרטיסים. אבל לצידו מעט מאוד סרטים זכו להצלחה דומה, כולל "אדמה משוגעת".
אבל 2007 נראית, לפתע, בריאה להפליא. בשעה ששוברי קופות זרים מוכרים פחות ופחות כרטיסים, שוברי הקופות הישראליים מוכרים יותר ויותר. אם ב-2004 "שרק 2" מכר יותר מחצי מיליון, הרי שהשנה "רטטוי" יגיע למקום הראשון עם 400,000 כרטיסים ובשנה שעברה "שודדי הקריביים 2" היה הסרט הזר הכי נצפה בארץ עם 300,000 כרטיסים בלבד. לעומת זאת, הקהל הבוגר, הנשי, המתוחכם, המחפש חוויות בלתי-ילדותיות, מגלה מחדש לא רק את הקולנוע הישראלי אלא גם את הקולנוע הזר: "חיים של אחרים" הגרמני הביא למסכים 200,000 צופים. ו-200 אלף צופים הפך למספר הזהב של הקולנוע הישראלי: לא פחות מארבעה סרטים ישראליים הגיעו – או ממש תכף יגיעו – לרף הזה, שנשמע אסטרונומי עד לפני שנים ספורות.
"בופור" של יוסף סידר, הסרט הישראלי הקופתי ביותר של השנה, מכר קרוב ל-300 אלף כרטיסים. "הסודות" של אבי נשר, במקום השני עם 200 אלף כרטיסים. "ביקור התזמורת" מכר, נכון לשבוע שעבר 193,150 כרטיסים ובוודאי חוצה את קו 200,000 הכרטיסים בשניות אלה. וההפתעה הגדולה של השנה מבחינת הקופות היא "נודל" שמתקרב ל-190,000 כרטיסים, ואם יידחף שיווקית במהלך חופשת החנוכה אולי גם הוא יצליח לחצות את ה-200,000. הגענו לכ-900 אלף כרטיסים מארבעה סרטים בלבד. תוסיפו לכך את ה-70,000 המכובדים של "מדוזות", את ה-55,000 המרשימים של "חופשת קיץ", את ה-15,000 הנאים של "תנועה מגונה" ואפילו את ה-35,000 המפתיעים של "רק כלבים רצים חופשי". ועברתם את המיליון כרטיסים. יש להניח שעד ש"אבידות ומציאות" ו"החוב" (שעולה היום בקולנוע ב-27 עותקים) יירדו מהמסכים יתווספו למניין הזה עוד כמה עשרות אלפי כרטיסים, ואז יספרו גם את הסרטים הקטנים יותר ("וסרמיל", "ריקוד מסוכן", "אין לה אלוהים") והתיעודיים ("ילדי השמש") ויש להניח שהסכום הסופי יגיע לאיזור 1.3 מיליון כרטיסים, פחות מה-1.5 מיליון של 2004 אבל הישג לא פחות מרשים.
יש לנתונים האלה שני צדדים: האחד הוא שיש קהל, והוא רק הולך וגדל, בניגוד לכל סטטיסטיקה קולנועית עכשווית מוכרת. יכול להיות שאלה אותם 200,000 צופים המגיעים לכל הסרטים, אבל גם אם זה כך, הקהל הזה מפגין נאמנות ועקביות. אבל יש צד נוסף: יש קהל, יש יוצרים שמצליחים לשבות את לב הקהל (בכל העולם, גילינו השנה). עכשיו נשאלת השאלה: איפה המפיקים? המשקיעים? המפיצים? שלא יהיו ספקות: בעלי רשתות הקולנוע גורפים הון מהקולנוע הישראלי אבל משקיעים בו קרוב לאפס. האם מישהו – בין אם הוא גורם פרטי או ציבורי – כבר מתכנן את לוח ההפצה של קיץ 2008 כדי להבטיח שלמיליון רוכשי הכרטיסים של 2007 יהיה מה לראות בשנה הבאה? ומה עם 2009? הרי בכל פעם שיש מבול סרטים טובים, יש מבול של צופים. האם אפשר, בבקשה, לדאוג שיופקו מדי שנה מספיק סרטים כדי שמתוכם יהיו גם מספיק סרטים טובים, מכל מיני סוגים? ועכשיו הלחץ עובר ליוצרים: "לבנון" של שמוליק מעוז ו"איים אבודים" של רשף לוי אמורים להיות שני הסרטים הישראליים הבולטים של 2008. יש קהל, ואין תירוצים. הביקורת לא משנה, פרסי אופיר לא משנים, פרסי וולג'ין לא משנים, אפילו מלחמות לא משנות ("אביבה אהובתי" הצליח בעיצומה של מלחמת לבנון השניה). רק הסרט. אם הקהל לא בא זה רק בגלל הסרט.

גם ג'פרי קצנברג ביקר השבוע בישראל והתראיין לגון בן ארי ב"7 לילות" שם הוא פרש את חזון התלת מימד שלו – החל מ-2009 כל סרטי האנימציה של דרימוורקס יהיו בתלת מימד. מה שמעלה את השאלה: איפה יוקרנו כל הסרטים האלה בישראל? התשובות המפתיעות בטקסט שצירפתי כבוקסה לראיון:

continue reading…

גיורא ביח, הצלם שהפתיע עם צילום מלא מיסתורין ב"למראית עין", מכה שנית: השימוש שלו באפלה ובצללים ב"החוב" הוא אחד הדברים הכי מרתקים בסרט הזה – שלא לגמרי ברורים לי המניעים לעשייתו (כלומר, איפה היה הלב של יוצריו ומה בדיוק הם ניסו להגיד) אבל מאוד הערכתי את הביצוע של חצי ממנו. בחלקו השני, הסרט למרבה הצער נע בין "החוב" ל"החובבן".

הנה הביקורת שלי:
continue reading…

= ההקרנה של "Be Kind Rewind" שתוכננה למחר ב-11:30 בלב בוטלה.

= מארז "בלייד ראנר, הגרסה הסופית" שהיה מתוכנן לצאת בסוף השבוע הבא, נדחה בכעשרה ימים וכעת ייצא רק ב-18.12, מאוחר מדי לחנוכה, מספיק מוקדם לחג המולד.