זה מה שקורה למי שבוחר שם נדוש ומשומש לסרט שלו: לא רק הצופים מתבלבלים, גם בתי הקולנוע כבר לא מבדילים מי זה מי. ולראיה: ״האשה האחרת״. סרטו של ניק קאסאבטס עם קמרון דיאז מצליח לא רע בבתי הקולנוע בארץ, אבל מי שהזמין אליו כרטיסים השבוע באתר של סינמה סיטי גילה שמערכת המחשב התבלבלה ומשכה לתצוגה את הסרט הקודם שנקרא ״האשה האחרת״: דרמה עם נטלי פורטמן מ-2009. ככה זה נראה באתר:
״בורג״ של שירה גפן
אוקיי, השגתם את תשומת הלב שלי. אם התקציר הראשוני של הסרט – אשה ישראלית ואשה פלסטינית מחליפות תפקידים ונכנסות האחת לחייה של השנייה – היה קצת מדאיג; ואם העובדה שאת הסרט מביימת שירה גפן ללא אתגר קרת (שאיתו ביימה את ״מדוזות״ הנפלא) עוררה בי חששות, הרי שהטריילר הזה, שהופץ הערב, שם את ״בורג״ גבוה ברשימת הסרטים המסקרנים של השנה. הטריילר ערוך נהדר (יהונתן גופרינקל עשה זאת שוב, אחרי הטריילר שלו ל״ההיא שחוזרת הביתה״). ולמרות שהכותרות בטריילר מזכירות לקונים הפוטנציאליים שהסרט מגיע מאת היוצרת זוכת מצלמת הזהב של ״מדוזות״, הטריילר עצמו אמור להזכיר לנו מאוד את ״הערת שוליים״ (דבר שמתחזק כששמים לב שהמלחין עמית פוזננסקי והמעצב ערד שאואט, שעבדו בסרטו של יוסף סידר, נמצאים גם כאן. ושהטריילר הזה, המיועד בראש ובראשונה למפיצים בינלאומיים, הופץ קודם כל ל״וראייטי״ על ידי נשות ״ווסט-אנד״, החברה של שרון הראל, שהיתה חברת המכירות הבינלאומית של ״הערת שוליים״). וזה רק אני או שאני מזהה כאן גם קצת הצדעות לכיוונו של איליה סלימאן, ובייחוד ל״התערבות אלוהית״ שלו?
״בורג״ יוקרן בבכורה עולמית ב״שבוע המבקרים״ במסגרת פסטיבל קאן שייפתח ביום חמישי הקרוב, והוא הראשון מבין ששת הסרטים הישראליים בפסטיבל שאנחנו מקבלים הצצה אליו.
הנה הטריילר. הוא מפתיע:
תנו רבנן: האם להתייחס ל״נימפומנית״ של לארס פון-טרייר כסרט אחד או כאל שני סרטים? בהחלטה שלי, שהיא דעת יחיד ולכן לא נפסקה להלכה ולכן עשויה עוד להתהפך בשבועות הבאים, ״נימפומנית״ מוצג כשני סרטים שונים. הרי לשניהם צריך לקנות כרטיס בנפרד. ויש מבקרים שראו חלק אחד ולא את השני. ויש מבקרים שחשבו שחלק אחד טוב באופן משמעותי מהשני. ואני מניח שיהיו לא מעט צופים שינסו את חלק א׳, ולא יטרחו עם חלק ב׳. ולכן, החלטתי כך. עם זאת, שניים מהמבקרים בטבלה התייחסו לסרט כאל יצירה אחת שלמה ונתנו ציון שלם והומוגני לשני חלקיו. נראה איך זה ימשיך בשבועות הבאים. (ביוני תגיע ארצה העורכת של הסרט לפסטיבל סרטי הסטודנטים, נוכל לשאול אותה, האם זה סרט אחד או שניים).
וגם אם נחשיב את ״נימפומנית״ כסרט אחד, עדיין יש השבוע ארבעה סרטים חדשים. כמות נאה. גם הסרטים, לפחות מבחוץ, נראים נחמדים. זאת אומרת, עד שמביטים בדעת המבקרים עליהם.
הבכיר מבין סרטי השבוע הוא ״שכנים״, שביים ניקולס סטולר, עם סת רוגן וזק אפרון בתפקידים היהודים הראשיים. והאמת, אני מקנא בעמיתיי. נראה שכולם נורא נהנו בסרט, ורק אני ישבתי בו חמוץ כמו כדור מציצה נגד כאב גרון. אם זה היה סרט של מייק לי או קן לואץ׳ או האחים דארדן, הייתי מבין את ההבדל. אבל בקומדיית קולג׳ עם פלוצים? מה השתבש?
ואיזה קטע: ״נימפומנית״ נצמדה בטבלה ל״רק ג׳יגולו״. אולי הם יוכלו לדבר על זה ביניהם.
הנה הטבלה:
״מיליון דרכים להתפגר״
הלכתי אתמול ל״שכנים״ עם ציפיות גדולות. חשבתי שאני הולך לצחוק כהוגן. הטריילר הבטיח לי את זה, וגם שמות היוצרים. לבסוף ישבתי מולו פחות או יותר בפנים חתומות, ורק עם שניים-שלושה צחקוקים באמצע. אבל רגע לפני שהוא התחיל, הטריילר הזה (שבקולנוע מוצג בגרסה מצונזרת), ל״מיליון דרכים להתפגר״ של סת מקפרלן, קרע אותי מצחוק. קרע אותי:
"שכנים״ (מתוך אחת הבדיחות המצחיקות הבודדות בסרט: מסיבת רוברט דה נירו)
קדחת פייתון בעיצומה. חוץ מהופעות האיחוד ביולי בלונדון, מתוכננת הוצאה מחודשת של התקליט ״פייתון שרים שוב״, ובמהלך העבודה על ההוצאה המחודשת מצאו אנשי חברת התקליטים שיר ישן שהוקלט בסביבות 1980 ולא נכנס לאלבום השירים השני של מונטי פייתון. הסיבה: הוא כנראה היה גרוע מדי. ואכן שמו הוא ״השיר המחורבן״. עד כמה מחורבן? ובכן, בווידיאו-קליפ החדש לשיר נתנו לאנשי לונדון להקשיב לשיר ברחוב. והם, ובכן, הסכימו. צפו והאזינו:
סלבוי ז׳יזק בתוך ״תפוז מכאני״. ״מדריך הסוטה לאידיאולוגיה״
פסטיבל דוקאביב (שייפתח הערב, חמישי) יציג שני סרטים שמנסים לתרגם לתמונות קלות לעיכול מושגים בפילוסופיה העכשווית. הראשון והמרשים מבין השניים הוא:
התוכניה של פסטיבל לוס אנג׳לס פורסמה הערב. לאו דווקא הפסטיבל הכי חשוב באמריקה, חוץ מהעובדה שהם מצליחים להשיג בכורות עולמיות שפסטיבלים אחרים היו הורגים בשבילם. כמו למשל הבכורה העולמית ל״ג׳רזי בויז״, הסרט החדש של קלינט איסטווד (עיבוד ללהיט ברודוויי), שינעל את הפסטיבל. או הקרנה של ״ג׳ימי״, הביוגרפיה על ג׳ימי הנדריקס שביים ג׳ון רידלי (הזוכה הטרי באוסקר לתסריט מעובד על ״12 שנים של עבדות״). מצד שני, ״רכבת השלג״ של בונג ג׳ון-הו, שבישראל כבר עלה וירד, יהיה סרט הפתיחה.
אבל האנקדוטה המעניינת לגבי הפסטיבל הזה (שייפתח באמצע יוני) היא העובדה שיש לו גם continue reading…
ג׳ואל מקהייל צוחק על וושינגטון בפניה
חג שמח. בלילה שבין שבת לראשון התקיימה בוושינגטון ארוחת הערב המסורתית של תא הכתבים של הבית הלבן. הווידיאואים עלו כשכבר התחיל יום הזכרון בארץ, אז הנה – בעיכוב – מנת ההומור שלנו ליום העצמאות. תא הכתבים הזה ציין מאה שנים להקמתו, וארוחת הערב הזאת הפכה, עם השנים, לאירוע שבו הפוליטיקאים נפגשים עם העיתונאים ועם מיטב שחקני, מפיקי ובמאי הוליווד. לא ברור איך הם הצטרפו למסיבה הזאת, אבל נגיד שזה האירוע שבו וושינגטון פוגשת את התקשורת בנסיבות חברתיות, אותה תקשורת שאמורה להיות המבקרת של השלטון בשאר הימים.
אפשר להגיד שזה אירוע של ליקוקים הדדיים, של שבירת דיסטאנס, אבל אני דווקא רואה את החן שבאירוע הזה: continue reading…
הערב יתחילו שידוריו של ערוץ יס קולנוע ישראלי (ערוץ 6 בממיר של יס). ארבעה סרטים ישיקו את הערוץ הערב. ארבעה סרטים של שני יוצרים: ״פלאות״ ו״סוף העולם שמאלה״ של אבי נשר; ו״איים אבודים״ ו״אהבה קולומביאנית״ של רשף לוי (את ״אהבה קולומביאנית״ ביים שי כנות לפי תסריט של לוי).
לפני חמש שנים, בערב יום העצמאות 2009, פרסמתי ב״פנאי פלוס״ ראיון משותף עם נשר ולוי. לוי היה רגע אחרי ״איים אבודים״, נשר היה לפני ״פעם הייתי״, ומשהו בנתיב הקולנועי שלוי בחר בו, הזכיר לי את נשר. כך שאם תרצו, לפני שש שנים כבר חזיתי שהשניים יהוו תפריט יום עצמאות לערב הקרנות עתידי. בשיחה הזאת לוי אומר, כבר בפתיחה, שהחלום שלו הוא שסרטיו יוקרנו ביום העצמאות, כמו ״הלהקה״. הערב, מתברר, הוא יגשים את החלום הזה.
עד היום הראיון הזה היה קבור בגרסה הקודמת של הבלוג מימי אורנג׳, והערב – לכבוד הקרנת סרטיהם – הגיע הזמן לשלוף אותו מהארכיון ולפרסם אותו שנית. זהירות, זה ארוך נורא.
=================
פורסם ב״פנאי פלוס״, מאי 2009 (בגרסה מקוצרת)
את נשר ולוי פגשתי בד"ר שקשוקה כשבועיים לפני פסח. "פנאי פלוס" ארגנו את הפרויקט השנתי שלהם שבו יוצר צעיר משוחח עם יוצר מבוגר. בחרנו ברשף לוי, והוא בחר באבי נשר כבן שיחה. לוי יליד 1972, נשר יליד 1953. אני שמחתי. אהבתי העצומה לאבי נשר ולקולנוע שלו מתועדת היטב, ושמחתי על עוד הזדמנות לראיון איתו. ולוי הפתיע אותי מאוד בשנה שעברה עם "איים אבודים" שלו. יש משהו דומה בגישה של שניהם לקולנוע, לפחות כפי שהיא השתקפה ב"איים אבודים". השיחה ביניהם היתה מרתקת, והכימיה היתה מצוינת.
הנה התמליל הכמעט מלא של השיחה במלואה. יש בשיחה הזאת המון רגעים נדירים של כנות, ופרשנויות יפות, ואנקדוטות נפלאות (אל תחמיצו את הסיפור של נשר על אפרים קישון):
תגובות אחרונות