את לוח ההנצחה הזה, לזכרו של הבמאי דוד פרלוב, קבעו בימים האחרונים בכניסה למגדל המגורים מעל לונדון מיניסטור, שדרות שאול המלך 4, תל אביב. ביום שלישי הבא, 13.5, ב-17:30 יתקיים טקס הסרת הלוט מהשלט, בנוכחות ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, משפחת פרלוב ותלמידיו. מכיוון שזה ממש על הרחוב (ליד הסופרפארם), אני מניח שכל מוקירי זכרו של פרלוב יוכלו להתקבץ לאזכרה אד-הוק, במלאת עשר שנים וארבעה חודשים וחצי לפטירתו. פרלוב הוא אחד האנשים שאני גאה להגדיר כ״מורי ורבי״, אבל אני יודע שאני לא בודד בזה, יש המון מתלמידיו של פרלוב שרואים בו מורם ורבם.

אני יודע שכשהתחילו לחשוב על קביעת לוח ההנצחה הזה היתה התלבטות מסוימת: האם למקם אותו בשדרות דוד המלך, בבניין בו גר פרלוב ב-26 שנותיו האחרונות, או בבניין ברחוב מאנה 13, בו הוא גר ב-12 השנים שלפני כן, ושמחלון הדירה הזאת נפתח סרטו, ״יומן״. מי שבחר לבסוף בשד׳ שאול המלך בחר נכון: למרות ש״יומן״ התחיל את צילומיו ברחוב מאנה, עיקר העבודה עליו נעשה בשד׳ שאול המלך.

למעשה, המגדל מעל לונדון מיניסטור הוא
continue reading…

״מסע אלונקות״. גוב/מושונוב

בול בזמן ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יוצא בדי.וי.די הסרט ״מסע אלונקות״ שביים ג׳אד נאמן ב-1977. הסרט שגילה קבוצה צעירה ומבטיחה של שחקנים: גידי גוב (כבר כוכב במות בזכות כוורת), מוני מושונוב, דליק ווליניץ, דבל׳ה גליקמן ושלמה בראבא – חמישיית שחקנים שתעבור במלואה שנה אחר כך לאולפני הטלוויזיה החינוכית (הלימודית דאז) כמנחי ״זהו זה״. ב״מסע אלונקות״ גילם גוב מ״פ טירונים בצנחנים שיחסו הנוקשה כלפי אחד הטירונים (מושונוב) מביא להתאבדותו באמצע תרגיל באש חיה. מי שהיה שותף לכתיבת הדיאלוגים ולשאר מטלות בסרט היה סטודנט צעיר לקולנוע בשם רנן שור. כעת, 37 שנים אחר כך, היה זה שור שהציג את הסרט באירוע ההשקה למהדורת הדי.וי.די. הנה, באדיבותו של שור, הדברים שנשא מעל במת הסינמטק לפני כעשרה ימים:

continue reading…

מישל עזרא ספרא ויוניו

את הסיפור שעבר ״מפריח היונים״, סרטו של ניסים דיין על פי ספרו של אלי עמיר, בשלושת השבועות מאז יצא ניתן לתמצת בשלוש תמונות קטנות.

הראשונה, מה-11.4, יום אחרי יציאת הסרט למסכים:

continue reading…

באיחור של יום, ובכל זאת. כי היו כמה סרטים – מאוד ספורים – שהיו ראויים לציון בחודש החולף. אירועי אסי דיין ז״ל, שנחתו עלינו אתמול, מנעו ממני להעלות כמדי 1 לחודש את המדור הקבוע לסיכום החודש שזה עתה תם. ולא רק אסי דיין. אפריל היה חודש דרמטי בתולדות כותב שורות אלה. לפני כחודש בישרתי כאן על החלטתי לעזוב את ״פנאי פלוס״ אחרי תשע שנים שם. ובכן, אתמול – 1 במאי – זה נכנס רשמית לתוקף. אני עכשיו, כמו שאומרים, ״בין עבודות״.

זה הלוגו שליווה את המדור שלי בדפוס ב״פנאי פלוס״ בשנים האחרונות. היה שלום לוגו.

מי שהחליף אותי ב״פנאי פלוס״ הוא תומר קמרלינג, איש ״בלייזר״, ומבקר עם לב גדול, שריגש אותי בפסקת הפתיחה של ביקורת הבכורה שלו בעיתון.

אבל אל דאגה, עושה רושם שיהיה בסדר. בחודש האחרון, במקום ללכת לסרטים, הסתובבתי בין מערכות כלי תקשורת שונים, ונפגשתי עם כמה וכמה אנשים (נפלאים, אני חייב להודות. ברגע שאבחר במקום אחד ליבי נשבר לחשוב שלא אוכל לעבוד עם האחרים. נקשרתי כבר לכולם) שהציעו כל מיני הצעות לגבי עתיד המדור והבלוג. אני מניח שממש בשבוע-שבועיים הקרובים לא יהיה לי מנוס אלא לקבל החלטה ולחזור לקצב עבודה סדיר. מפה לשם, יש כמה מיזמים חדשים שנרקמים ושמאוד מרגשים אותי ושעליהם נעדכן ממש בקרוב.

כל זה בא לומר שבחודש האחרון הייתי קצת עצלן. לא כתבתי מספיק על סרטים. בעיקר אני מצטער שלא הצלחתי להושיב את עצמי לכתוב על ״ספיידרמן המופלא 2״, סרט שהיה מהנה בחציו, אבל מבולגן ברובו. בהזדמנות.

וכן, חוששני שחוץ מהסרט שנמצא במקום הראשון ברשימת הסרטים הטובים של אפריל, סרט שממש חיבבתי, לא באמת היו סרטים טובים החודש (אפילו להפך, רוב הסרטים היו ממש מאכזבים). מקסימום ״נחמדים״ או ״כיפיים״, לא יותר מזה.

הנה מצעד סרטי החודש:

continue reading…

השיתוק נמשך. השבוע שבין יום השואה ויום הזיכרון מחזיר את מצב בתי הקולנוע בישראל אחורנית בזמן, לעידן טרום-הוליוודי. בתי הקולנוע יהיו סגורים גם השבוע לערב אחד (ראשון בערב). וכך, הסרט הבולט ביותר שמופץ בסוף השבוע הוא ״אנשים כתומים״ של חנה אזולאי-הספרי, סרט שאני ממש חיבבתי, ולצידו ״המחברת הגדולה״, סרט הונגרי על פי ספרה של אגתה קריסטוף (שני הסרטים הוצגו בבכורה בפסטיבל חיפה). גם ״רוץ ילד רוץ״, עיבוד גרמני לספרו של אורי אורלב, יצא אתמול (אבל לא נכנס לטבלת המבקרים), כך שבבתי הקולנוע יום השואה ממשיך.

יש לנו היום לא מעט עדכונים מהקופות. אבל קודם הטבלה:

continue reading…

״אנשים כתומים״. שחור הוא הכתום החדש

continue reading…

אסי דיין. 21.7.2013. צילום: אלירן קנולר

ב-21 ביולי 2013, לפני שמונה חודשים, הגיע אסי דיין לאולפן שלנו להתראיין לסדרה התיעודית, ״חגיגה לעיניים, סיפורו של הקולנוע הישראלי״ של ערוץ 1 (הסדרה מיועדת לשידור בסוף השנה). במשך כמה שעות טובות עברנו איתו סרט סרט.  בימים האחרונים התקיימו משמרות העריכה של פרק 5, בו לדיין יש תפקיד מרכזי סביב ״החיים על פי אגפא״. אז ביקשתי מאריק ברנשטיין, מפיק הסדרה, ומנואית גבע, שיושבת בחדר העריכה, שיתלשו קטע קטן מתוך הפרק, ככה, לפני עריכה סופית, ובלי און-ליין, לזכרו של דיין. האמת היא, שכל סצינה שנבחר מסרט של דיין וכל פסקה שנוציא מראיונות איתו כמעט תמיד יסובו סביב המוות. זה היה הנושא שהעסיק אותו עוד כיוצר צעיר (שסרטו הראשון כבמאי נקרא ״הזמנה לרצח״ וסרטו השני, ״חגיגה לעיניים״, עוסק במשורר שמנסה להתאבד), ואף יותר מכך כיוצר מבוגר. כך שכל משפט של דיין נשמע היום כמו ״נבואה״.

אז הנה, שתי דקות עם אסי דיין, על סידורים ופרוצדורות, טרי-טרי מהמאפייה:

continue reading…

אסי דיין בביתו. צילום סלולרי: נוני גפן

תכף הטקסט הקצר ששלח לי השחקן והבמאי נוני גפן על אסי דיין ולזכרו. אבל לפני כן, קצת קונטקסט: אחד הדברים שאני מחפש באופן נואש בתולדות הקולנוע הישראלי הוא מידה מסוימת של המשכיות, למצוא רמזים לכך שדור אחד מכיר את פועלו של הדור שבא לפניו וממשיך את דרכו. זה לא קרה הרבה בקולנוע הישראלי, בו לא אחת העדיפו היוצרים המקומיים להמשיך את דרכם של גיבוריהם מהעולם, ולהתעלם ממה שנעשה לפני כן כאן בארץ. לכן, כשאסי דיין ונפתלי אלטר חיפשו במאי לסרטם הראשון כבמאים/תסריטאים, ״חצי חצי״, עצם הפנייה שלהם לבועז דוידזון היא אמירה שהם רואים בעצמם מעין ממשיכי דרכם של אנשי חבורת ״לול״, שדוידזון היה במאי הבית שלהם (ב״שבלול״ וב״לול״). למרות שבשיחה שלי עם דוידזון, הוא סיפר שדיין – שהיה ב-1970 אחד האנשים היפים והמפורסמים בעולם, בזכות העובדה שהיה בנו של משה דיין, גיבור מלחמת ששת הימים, ושחקן קולנוע בסרטים בינלאומיים – אמר לו שהוא לא מחבב את אנשי חבורת ״לול״, ״כי הם חשישניקים״. משפט ששנים אחר כך יקבל הדהוד אירוני. לא חיבב אולי, אבל כנראה העריך. כי גם אם הבחירה בדוידזון יכולה להיחשב צירוף מקרים תמים, הרי שהעובדה שהלהיט הכי גדול שלו הוא סרט עם הגשש החיוור – ובכך הוא נכנס לנעליו של אורי זהר, שהיה הבמאי הקבוע של הגששים בסוף שנות הששים, ושהסרט הכי מצליח של זוהר הוא ״השכונה שלנו״, סרט המבוסס על מערכוני הגשש, ממש כמו ״גבעת חלפון״ . אז אסי דיין, לדעתי באופן מאוד מודע ומחושב, למעשה ראה את עצמו כמעין ממשיך דרך ויורש לאורי זהר, שבתחילת שנות השבעים נדמה היה שהקריירה הקולנועית שלו הולכת ודועכת.

עם ״לא בתל אביב״, סרט פרוע וניהיליסטי עם לב של זהב וחוש הומור אפל, הציב את עצמו נוני גפן – שחקן שהפך לתסריטאי ובמאי – כממשיך דרך אפשרי של דיין. תחושה שהפכה למציאות, כשגפן פנה לדיין שישמש עורך התסריט שלו בסרטו הבא, ״למה פיל?״, שנמצא בשלבי הפקה ראשונים (אחרי אישור התסריט להפקה בקרנות הקולנוע).

הנה, מתוך ימים של עבודה משותפת, טקסט שכתב גפן הבוקר, על רגע אחד מתוך ההיכרות שלו עם אסי דיין:

continue reading…

בעוד כשעה היה אמור אסי דיין להגיע לסט צילומים בקולנוע רב חן התל אביב ולהצטלם לסצינה אחת מתוך פרויקט סרטים קצרים בהפקת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, שהוא היה אחד המשתתפים בו. לאור הנסיבות, הסצינה הזאת בוטלה, אבל הצילומים נמשכים ברגעים אלה כרגיל. ההצגה חייבת להימשך.

אלונה רפואה וסתיו מירון, סטודנטיות לקולנוע בבית הספר סם  שפיגל, מפיקות בחודשים האחרונים פרויקט מסקרן מאוד בשם ״מכתב אהבה לקולנוע״, בו עשרה במאים ישראליים מביימים סרט קצר של כשלוש דקות, שהוא סיפור אישי או זיכרון הקשור לאהבת הקולנוע שלהם. בין הבמאים המשתתפים: אבי נשר, הגר בן אשר, דרור שאול, תאופיק אבו-וואיל, ערן ריקליס ועוד.

אסי דיין תרם לפרויקט רעיון וסיפור,
continue reading…

אסי דיין. ברוך (אסי) דיין האמת. צילום: אלירן קנולר

אין הרבה אנשי קולנוע בארץ שמותם יגיע לכותרות הראשיות. אסי דיין היה הנדיר שבהם, וכנראה אחד מאנשי התרבות המוכרים ביותר בארץ, ומותו הלילה הוא בה בעת הלם והפתעה מוחלטים, ומצד שני גם ההפך הגמור: אסי דיין רקד כל כך הרבה ריקודים עם המוות בחייו וביצירתו, שנדמה שזהו נס שהוא הגיע לגיל 68.

היו כמה וכמה אסי דיינים.
continue reading…