״סרט לגו״, ביקורת
"סרט לגו״. סרט מורכב
סוף ימי הדיבוב?
הבלוג הזה מציין רגע היסטורי בחייו של כותב שורות אלה. אתם כמעט ולא מוצאים במדור הזה סיפורים אישיים ואנקדוטות אוטוביוגרפיות, אבל מי שעוקב אחר הביקורות יודע לא מעט על חייו, טעמו, אמונותיו ונטיותיו של המבקר, גם בלי יותר מדי שום איזכורים אישיים. יש משהו חושפני בכתיבה המבוססת על טעם אישי, כזו שתמיד תהיה סובייקטיבית ושנובעת מתוך השקפת עולמו והעדפותיו של הכותב. אבל הפעם, בניגוד למנהג, בכל זאת: אנקדוטה אישית. זה קרה לפני שבועיים, בהקרנת העיתונאים ל״סרט לגו״. הייתי עם בת התשע, והצבתי בפניה בחירה: הגרסה באנגלית מצד שמאל, או הגרסה המדובבת לעברית מצד ימין. והיא בחרה, לראשונה, ללכת שמאלה, לגרסה המקורית באנגלית. באותו רגע הגיע לסיומו פרק בחיים שלי, פרק שהתחיל לפני 12 שנים וחצי. רק אז, כשנהייתי אבא, נחשפתי לראשונה לעולם של הסרטים המדובבים לעברית. כילד, אני לא זוכר סרטים רבים המדובבים לעברית, ובערך מאז שאני זוכר את עצמי אני יושב בקולנוע בסרטים באנגלית (או סרטים ישראליים). דיבוב לעברית אני זוכר רק מהטלוויזיה. לפני 12.5 שנה, כשנולדה בתי הגדולה, והתחלתי להתעניין בתפריט המוצע לילדים – תחילה בקלטות (כן, לפני 12.5 עוד ראינו סרטים בקלטות VHS), ואז בדי.וי.די ואז גם בקולנוע. בתחילה, הזדעזעתי מעולם הדיבוב המקומי. התרגום היה מיושן מאוד, ולא התאים לילדים (או לסרטים). נדמה לי שנשברתי כשראיתי בדי.וי.די את ״מלך האריות 3״ (מומלץ!) שם טימון מחריב את מאורת המשפחה שלו ומנסה להציג את זה כאילו הוא פתח להם חלון גג. ״סקיי-לייט״, הוא אמר באנגלית, אבל בעברית זה תורגם ל״אור מהשמים!״. התחלתי קמפיין זועם continue reading…
דיוויד, דריקס, דנקנר
"האח של דריקס״ של דורון צברי ואורי ענבר. נתן זהבי, אמנון דנקנר, צחי נוי
אתמול (4.4) מלאה שנה למותו של רוג׳ר איברט (ביום השנה ה-45 לרצח מרטין לותר קינג, תאריך שהונצח לםני 30 שנה על ידי יו-2 בשיר הזה). והיום (5.4) מלאה שנה לפטירתו של אמנון דנקנר. אליו נחזור בסוף הפוסט הזה.
אבל נתחיל עם פינתנו האהובה: אמש בלייט נייט. והיום: דיוויד לטרמן מודיע לצופיו, באריכות מסורבלת, שהוא פורש. בעוד שנה בערך. צפו:
טבלת המבקרים החדשה של ישראל, 3.4.2014
חופשת פסח הגיעה, ואיתה גם מושקת עונת סרטי הקיץ של הוליווד, ששטה לאט-לאט מאמצע מאי לתחילת אפריל. וזה אומר: בידור! גיבורי על, אנימציה וארנולד שוורצנגר בסוף שבוע אחד. ארבעה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה: ארנולד שוורצנגר ממשיך לחזור עם ״חבלה״ (סרט מאוד אלים, למקרה שממש לא מתאים לבני נוער בחופשה); ומארוול ממשיכים את אפוס גיבורי העל שלהם עם ״קפטן אמריקה: חייל החורף״, שהוא גם המשך ל״קפטן אמריקה: הנוקם הראשון״ וגם המשך ל״הנוקמים״ וגם פריקוול ל״הנוקמים 2: עידן האולטרון״. מאז ״היימאט״ של אדגר רייץ אני לא זוכר כזו סדרה אפית העוסקת אחר היסטוריה של דמויות בתוך אומה אחת. וסוף סוף מגיע גם הלהיט הגדול של השנה, ״סרט לגו״, שילדים יאהבו, אבל בני נוער והוריהם יאהבו יותר (הגרסה האנגלית מוצגת בקולנוע לב, רוצו אליה השבוע אם אתם רוצים שהיא תשרוד שבוע שני). ולבסוף, גם כאן באיחור, הפעם של כשנתיים, הגרסה ההולנדית ל״יש ילדים זיגזג״ של דויד גרוסמן. ילדים מגיל 10 ומעלה ממש יתמוגגו מהסרט הזה, שמתאים לילדים אבל הוא לא ילדותי.
ואני רוצה לציין כאן גם את ״שפיצים״, סרט האנימציה הארגנטינאי של חואן חוסה קמפנלה (זוכה האוסקר הזר על ״הסוד שבעיניים״). הוא אמנם יוצא רק בגרסה בעברית (וללא גרסה בספרדית) אבל בעיניי הוא ממש מומלץ (לפחות החצי הראשון שלו, שממש אהבתי), ואני מקווה שעמיתיי המבקרים יצפו בו בשבוע הקרוב ויעזרו לו להיכנס לטבלה בשבוע הבא.
מה שברור מכל הפסקאות הנ״ל הוא שזה הולך להיות סוף השבוע הכי קופתי בבתי הקולנוע עד כה לשנת 2014. ״סרט לגו״ יהיה כנראה המנצח, אבל ״קפטן אמריקה״ יהיה צמוד אליו, שניהם יחד ימכרו לבד קרוב למאה אלף כרטיסים. ״המבול״, שמכר בסוף השבוע הראשון שלו 45,000 כרטיסים (והוא נכון לרגע זה הסרט עם הפתיחה הכי חזקה השנה בארץ, ״סרט לגו״ בטח ישבור את השיא הזה כבר השבוע), ימשיך לעבוד. בקיצור, יהיה צפוף.
הנה ההתפלגות של הסרטים האלה בטבלת המבקרים של השבוע:
הטריילר לגרסה האמריקאית ל״מר באום״, עם רובין וויליאמס בתפקיד אסי דיין
הרימייק של פיל אולדן רובינסון (״שדה החלומות״) ל״מר באום״ של אסי דיין מוכן להפצה: הסרט, ״האיש הכי עצבני בברוקלין״, ייצא באמריקה בבתי הקולנוע וב-vod בסוף מאי, והלילה עלה הטריילר הראשון שלו, שממחיש די מהר את כל מה שדומה ושונה מהסרט המקורי. רובין וויליאמס, פיטר דינקלג׳ (עם כיפה), מילה קוניס ומליסה ליאו בתפקידים הראשיים. זה הרימייק השלישי לסרט קולנוע ישראלי, אחרי ״החוב״ שהפך לסרט בריטי, ו״נודל״ שהפך לסרט צרפתי בשם ״קוקי״ (הרביעי אם סופרים גם את ״הבתול האמריקאי האחרון״). ככה זה נראה:
גלייברמן הולך, קמרלינג בא
לא רק ״פנאי פלוס״ איבד השבוע את מבקר הקולנוע הוותיק שלו, זה קרה אתמול גם באחיו הגדול והאמריקאי של ״פנאי פלוס״: ״אנטרטיינמנט וויקלי״. אואן גלייברמן, מבקר קולנוע מצוין שכתב ב״אנטרטיינמנט וויקלי״ כעשרים שנה, קיבל אתמול את ההודעה שהוא מפוטר מהעיתון, יחד עם קבוצה גדולה של אנשי מערכת. בכך ויתרו בכרומון הבידור האמריקאי על שני מבקרי הקולנוע הבכירים, הוותיקים והמבריקים שלו בתוך כמה חודשים: ליסה שוורצבאום, שהיתה המבקרת השנייה בעיתון, פוטרה בסוף השנה שעברה. ״אנטרטיינמנט וויקלי״ עובר בימים אלה תהליך של התנתקות מתאגיד האם (או האב) שלו, טיים וורנר, והוא עובר קיצוצים וארגון מחדש. אפשר להמר שסגירתו כמוצר דפוס היא עניין של חודשים ספורים.
ובינתיים, ב״אנטרטיינמנט וויקלי״ הישראלי: תומר קמרלינג, מבקר הקולנוע המשובח של ״בלייזר״, יהיה בעוד כמה שבועות גם מבקר הקולנוע של ״פנאי פלוס״, במקום ההוא שעזב.
זה טוב, זה awesome
עולם חדש אמיץ
"סרט לגו״, שעולה היום, הוא קודם כל סרט מפתיע בזה שהוא די מצחיק. אבל הוא גם סרט שגם מנסה להעביר מסר מפתיע שיש בו סתירה פנימית. הסרט אומר לנו ״תרבות הפופ היא סם״ – פופ בטלוויזיה, פופ במוזיקה, הכל נועד להרדים אותנו ולהסיח את דעתנו ממה שעושים המנהיגים ואילי ההון, שמשתלטים על העולם שלנו, מנצלים אותו ואותנו, אבל דואגים לשעשע אותנו עם הסחות דעת קליטות ומצחיקות כדי שנחשוב שהחיים סבבה. המסר הדי רדיקלי הזה שהוא מעין פיתוח לטענה שנוסח כבר לפני 30 שנה בספרו של ניל פוסטמן, ״מבדרים את עצמנו למוות״, שהוא בעצמו המשך לדיון של מרשל מקלוהן על המדיום הוא המסר עשור לפני כן. המצחיק והמפתיע הוא ש״סרט לגו״ אומר את המסר שלו בשעה שהוא עצמו מוצר פופ תעשייתי זרחני, קצבי, מצחיק, מרדים מוחות ומסיח דעת.
״סרט לגו״ מראה יפה שאחת הדרכים לשתק את המחשבה החופשית של האזרח ולהפוך אותו לרובוט חייכן וצייתן זה על ידי שידורים חוזרים ונשנים של המנוני פופ מתוקים, שעושים שמח והם בעצם אמצעי לשטיפת מוח – בשעה שמבט אמיתי על העולם צריך להדאיג כל בר דעת. העניין הוא – כי כל הסרט הזה הוא בדיחה בתוך בדיחה – שהמנון הפופ הזה, הוא אכן שיר קליט להפליא בשם ״Everything is Awesome", שכל מי שיוצא מ״סרט לגו״ יזמזם אותו בלי סוף ויחשוב, תוך כדי זמזום ובדרך הביתה, שהכל באמת awesome.
וכל הפוסט הזה נועד כדי למצוא תירוץ להעלות את השיר הזה, שכל מי שיוצא מ״סרט לגו״ ירצה לצרוך אותו עוד ועוד. קבלו אותו (אזהרה: מהשיר הזה יהנה רק מי שראה את ״סרט לגו״):
וככה זה נשמע בעברית:
מר פיבודי ושירמן, הגרסה התיעודית
פרסי פיבודי מוענקים מדי שנה על ידי בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת ג׳ורג׳יה. במקור, זהו פרס למצוינות בעיתונות אלקטרונית – טלוויזיה, רדיו ובשנים האחרונות גם אינטרנט. ועם הזמן הצטרפו לכך סרטי תעודה, ואז גם סדרות דרמה. כאן הפרס הוא כבר לא להישגים עיתונאיים אלא לסדרות טלוויזיה שיש להם משהו משמעותי להגיד על העולם. וכך, גם ״בנות״ וגם ״לואי״ (ובעבר, גם ״סיינפלד״) הן זוכות פרס פיבודי. ואתמול, כשחולקו פרסי פיבודי לשנת 2014, הצטרפו אליהם גם ״שובר שורות״, ״כתום הוא השחור החדש״, ״הגשר״, ״סקנדל״, ״בית הקלפים״ ו״בורגן״.
למרות שזה אחד הפרסים הכי יוקרתיים בעולם התקשורת והעיתונות (מרפי בראון תמיד התגאתה בפרסי הפיבודי שלה), אין הרבה מקרים של סרטים ישראליים שזוכים בו. זה קרה ב-2007 עם ״למות בירושלים״ של הילה מדליה, ואתמול זה קרה שוב: ״שלטון החוק״ של רענן אלכסנדרוביץ׳ זכה בפיבודי. אלה הסרטים ושידורי הטלוויזיה שזכו יחד איתו.
================
אני חייב להכניס כאן אייטם על continue reading…
38 סרטים יתמודדו השנה על פרסי אופיר (וגם: מה יהיו הסרטים הישראלים הבולטים של השנה?)
רגע, עדכון: אומרים לי ששמעתי לא נכון והמספר הוא 38. הפוסט המקורי עלה עם המספר 31 (שזה מספרם של הפיצ׳רים במסלול הרגיל, ללא מסלול הפרינג׳), מה שאומר שזה המספר הגדול ביותר של סרטים אי פעם (לפני שנתיים נרשמו 33 סרטים, אבל שניים לא הספיקו להגיע בזמן). יש להניח שלא כל ה-38 יהיו מוכנים בזמן לדדליין של הקרנת האקדמיה ויידחו לשנה הבאה, ובכל מקרה – זה מספר אסטרונומי.
הפוסט המקורי: עונת פרסי אופיר מוזנקת היום. יוצריהם של 38 הסרטים שנרשמו לתחרות השנה התכנסו בצהריים בסינמטק תל אביב להגרלה שתקבע את הסדר שלהם בהקרנות האקדמיה, שיתחילו באמצע מאי. בשנה שעברה גילינו שלסדר הזה יש גם חשיבות: ״סוכריות״, שהוקרן ממש בסוף (כל כך בסוף שלרגע חשבתי שהוא פרש מהתחרות), הצליח להרשים את צופיו רגע לפני תחילת ההצבעה והוא אכן זכה למועמדות לפרס הסרט.
31 סרטים זו גם הכמות שהיתה בתחרות בשנה שעברה. 31 סרטים זו עדיין הכמות הגדולה ביותר של סרטים ישראליים שהופקו (ויש לזכור: מופקים עוד כמה סרטים בארץ, שלא הולכים להתחרות בפרסי אופיר. כלומר, כמות הסרטים המופקת בישראל בשנתיים האלה פשוט מרקיעת שחקים).
אבל, בסופו של דבר, רק בודדים מהם זוכים להתבלט בזירה המקומית והבינלאומית, ולא יותר משלושה ייזכו באמת להצלחה – בקרב הצופים בארץ ובחו״ל. עשרה אחוז.
אם בשנים קודמות יכולנו לתהות איזה סרט אחד או שניים יביאו 200,000 צופים ומעלה, הרי שמצב הקולנוע בארץ בשנתיים האחרונות גורם לי לתהות איזה סרט אחד יגיע ל-150,000 צופים, אחד או שניים שיביאו 50,000 צופים ועוד 35 סרטים שיתקשו להביא 5,000 צופים.
לכן, זה הרגע, שבו עדיין לא ראיתי אף אחד מהסרטים המתמודדים, וכל מה שיש מולי זה את הציפיות ואת הסקרנות שלי, כדי לראות האם אפשר לסנן מראש מה יהיו הסרטים הישראליים הבולטים של השנה הקרובה. ודומני שאפשר.
קל מאוד לסמן את ששת הסרטים המרכזיים. אפילו הייתי מהמר שחמישה מהם יהיו הסרטים המועמדים לפרס אופיר (ואני חוזר ומדגיש: לא ראיתי אף אחד מהם, אפילו לא טריילר. רק ניחושים וחושים. אני כמובן אשוב ואעדכן אחרי שאראה אותם):
תגובות אחרונות