לפני שאנחנו עוברים לרשימות, עם הסרטים הכי טובים של החודש והפוסטים הכי נקראים בבלוג, אני רוצה להתחיל עם בקשת סליחה. זה היה חודש עם אנרגיות נמוכות. ייתכן וזה תמיד כך בחודש שאחרי השיא של האוסקרים, ולפני שעונת הקולנוע-המעניין מתעוררת מחדש. אבל נדמה לי שהחודש זה היה נפול במיוחד. לפני כמה שבועות התחילה להתגבש ההחלטה לעזוב את מקום העבודה, וזה הוביל ללא מעט פגישות, דיבורים, חישובים, מחשבות וממש הרבה שעות של בהייה באוויר. ומעט מאוד כתיבה. הפוסטים באו בקצב נמוך. ולראייה, שניים מהסרטים המופיעים בראש טבלת הסרטים הטובים הם סרטים שלא כתבתי עליהם ביקורת. או שמא "עדיין לא כתבתי". וזה מביך אותי אימים. שלא לומר פוגע לי בטראפיק. אז סליחה שהייתי איטי החודש. אני מקווה לחזור לקצב הרגיל שלי מיד אחרי פסח. עד אז, אני מקווה, יהיו גם בשורות חדשות.

ובינתיים, כי סרטים המשכתי לראות, הנה רשימת מצטייני החודש.

continue reading…

כמעט זכתה. לי להב אתמול בלונדון

אוקיי, זה היום מתיש. זה מה שקרה בו, וזה הביא לגל רגשות שלא חשבתי שאחוש, וגם לגל תגובות נורא נעימות, וגם למקבץ ראשון וצפוף למדי של פגישות על העתיד.

אבל מה עוד קרה היום. או, אז זהו – שקרה.

זוכרים את תחרות continue reading…

המרחק בין סקופ להודעה לעיתונות מעולם לא היה קטן יותר. היום בישרתי על עזיבתי את ״פנאי פלוס״, מקום העבודה שלי בתשע השנים האחרונות. אספתי את חפציי במערכת ״פנאי פלוס״ בארגז קרטון ואמרתי שלום. טוב, נו. בערך. ובכל מקרה, לחדשות בהרחבה:

מוקדם יותר היום עדכנתי את  אור קניספל, עורך ״פנאי פלוס״, בכוונתי continue reading…

שמועה הגיעה לאוזניי שפסטיבל הקולנוע לסרטי נשים הודיע על סגירה. זו בשורה דרמטית לפסטיבל שבמהדורתו האחרונה ציין עשור להקמתו.
בעשר שנותיו הוא התקיים בעיר רחובות והפך, לטעמי, מפסטיבל קטן וחסר חשיבות בשנותיו הראשונות לפסטיבל מרתק, ערוך באופן מוצלח ובעל אג'נדה אקטיביסטית לקידום קולנוע נשי, שבשנתיים האחרונות נשאה פירות מרשימים. אז דווקא השנה, כשמספר שיא של סרטים שבוימו על ידי נשים נמצאים בשלבי הפקה מתקדמים ומצויים רגע לפני בכורה, דווקא השנה הוא נקלע למצוקה?
ואולי לא. ענת שפרלינג, מנהלת הפסטיבל, מעדכנת שהפסטיבל לא נסגר, אבל שמהשנה הוא לא יתקיים יותר ברחובות.
אומרת שפרלינג: "הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים מייסודה של עמותת נשים בתמונה לא יתקיים בעיר רחובות. על שאר ההתפתחויות נעדכן בהמשך."
עדכונים בהמשך.

״החבובות מבוקשות״. חופשה מטורפת באירופה

continue reading…

״רכבת הקרח״. תיבת נוח השנייה

continue reading…

"הבן של אלוהים״. זרים בגן עדן

continue reading…

ארבעה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה. ארבעתם סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי לא מבוטל. ויש לנו גם סרט חדש במקום הראשון וגם סרט חדש במקום האחרון. כלומר, אקשן בטבלה.

ארבעת הסרטים החדשים הם: ״הבן של אלוהים״, סרטם של ארז תדמור וגיא נתיב, שהשם הלא אטרקטיבי שלו עשוי לגרום לכם לחשוב שזה סרט על ישו, אבל למעשה זה סרט מסע עדין ויפה בין אב ובנו, האחד אתאיסט מוחלט, השני חוזר בתשובה. מכרם חורי, בתפקיד נפלא, זכה בפרס אופיר על משחקו בסרט; ״המבול״, או ״נח״ כפי שהייתי מעדיף לקרוא לו, סרטו של דארן ארונופסקי על הפרשה השניה בספר בראשית (בו משחקת ג׳ניפר קונלי, ששיחקה אצל ארונופסקי ב״רקוויאם לחלום״, לצד ראסל קרואו, שהיה בעלה גם ב״נפלאות התבונה״, הסרט עליו היא זכתה באוסקר); ״החבובות מבוקשות״, סרט ההמשך-הקצת-פחות-מלהיב ללהיט הקאמבק של ״החבובות״ מלפני שנתיים; ו״אני, עצמי ואמא שלי״, להיט ענק בצרפת שגרף את רוב פרסי הסזאר לפני כמה שבועות ופתח לפני שבוע את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בארץ. יש סיכוי שהסרט הזה יהיה שלאגר גדול מאוד, אבל אתם לא תאמינו מה מבקרינו חשבו עליו.

הנה הטבלה:

continue reading…

לפני כמה שנים ביים גיא נתיב סרט בשם ״מבול״, על מערכת יחסים פנים משפחתית הנפרסת בזמן שילד לומד את פרשת נוח לבר המצווה שלו. ומחר מגיע סרט בשם ״המבול״ לבתי הקולנוע בבימויו של דארן ארונופסקי, שהוא עיבוד קולנועי לאותה פרשת בתורה, על מערכת יחסים בין אדם ומשפחתו ובין אדם ואלוהים. ובדיוק באותו יום עולה סרט חדש של גיא נתיב, יחד עם ארז תדמור, בשם ״הבן של אלוהים״. וזה קורה כמה שבועות אחרי שבאמריקה עלה סרט אחר בשם ״הבן של אלוהים״, המספר את סיפורו של ישו. בקיצור, גיא נתיב מקדים את זמנו. ובכל מקרה, אלוהים הוא כוכב הקולנוע הגדול של סוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע. לפני שאני מעלה את ביקורותיי המפורטות אתן טיזר ואגלה ש״הבן של אלוהים״ הוא סרט שלמרות מגרעותיו יש בו משהו מאוד סוחף ויפה, ודומני שקהל יתרגש ממנו. אנחנו נמצאים בתקופה משברית של הקולנוע הישראלי: הסרטים מעניינים, אבל הקהל מתעלם לחלוטין, ולעיתים קרובות אני בהחלט מבין למה. אבל נדמה לי ש״הבן של אלוהים״, אם הקהל ייתן לו הזדמנות, הוא סרט שעשוי לעבוד, ולגרום לצופים להמליץ לחבריהם עליו. נשאלת רק השאלה הקבועה: איך גורמים לצופים האלה לבוא מלכתחילה?

===============

מעניין אם נטלי פורטמן תלך בסוף השבוע לראות את ״המבול״. continue reading…

דורון צברי. אמש ב״המערכת״

כשעיתונאות טובה, אנושיות מרגשת, מצפון חברתי חסר פשרות וכשרון קולנועי כביר נפגשים – אפשר (אולי) לשנות את העולם. או לפחות להצית את גפרור המרד. דורון צברי יצא לביים סרט תיעודי על הפיאסקו שנקרא ״הדיור הציבורי״, ועל מדינה ערלת לב שמפקירה את חלשיה. צברי חשף מילכוד 22 מוצף בביוב: רוב הסיכויים שאם אתם נזקקים, לא תהיו זכאים לדירה מטעם המדינה; אבל אם כן תהיו זכאים, יש סיכוי שמצב שלכם יהיה גרוע לא פחות, כי תיפלו לתוך דירות הבלהות של עמידר, ה-slumlords של ישראל. הסרט בן השעה, שהופק תוך שלושה חודשים (תחקיר, חמישה ימי צילום, עריכה ואריזה גרפית של עידו אמין), הפך אתמול לכתבה בתוכנית ״המערכת״ בערוץ 2 שמגישה מיקי חיימוביץ ועורכת שרון קרני. 17 אחוזי רייטינג צפו בחומר המאוד לא סקסי הזה, שהייתי בטוח שאראה, מתוך נימוס, חמש דקות מתוכו, אבל ב-2:00 בלילה גיליתי שאני לא יכול, ושאסור לי, להפסיק לצפות בו.

חוץ מהעובדה שצברי מציג continue reading…