המרחק בין סקופ להודעה לעיתונות מעולם לא היה קטן יותר. היום בישרתי על עזיבתי את ״פנאי פלוס״, מקום העבודה שלי בתשע השנים האחרונות. אספתי את חפציי במערכת ״פנאי פלוס״ בארגז קרטון ואמרתי שלום. טוב, נו. בערך. ובכל מקרה, לחדשות בהרחבה:
מוקדם יותר היום עדכנתי את אור קניספל, עורך ״פנאי פלוס״, בכוונתי continue reading…
שמועה הגיעה לאוזניי שפסטיבל הקולנוע לסרטי נשים הודיע על סגירה. זו בשורה דרמטית לפסטיבל שבמהדורתו האחרונה ציין עשור להקמתו.
בעשר שנותיו הוא התקיים בעיר רחובות והפך, לטעמי, מפסטיבל קטן וחסר חשיבות בשנותיו הראשונות לפסטיבל מרתק, ערוך באופן מוצלח ובעל אג'נדה אקטיביסטית לקידום קולנוע נשי, שבשנתיים האחרונות נשאה פירות מרשימים. אז דווקא השנה, כשמספר שיא של סרטים שבוימו על ידי נשים נמצאים בשלבי הפקה מתקדמים ומצויים רגע לפני בכורה, דווקא השנה הוא נקלע למצוקה?
ואולי לא. ענת שפרלינג, מנהלת הפסטיבל, מעדכנת שהפסטיבל לא נסגר, אבל שמהשנה הוא לא יתקיים יותר ברחובות.
אומרת שפרלינג: "הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים מייסודה של עמותת נשים בתמונה לא יתקיים בעיר רחובות. על שאר ההתפתחויות נעדכן בהמשך."
עדכונים בהמשך.
ארבעה סרטים חדשים נכנסו השבוע לטבלה. ארבעתם סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי לא מבוטל. ויש לנו גם סרט חדש במקום הראשון וגם סרט חדש במקום האחרון. כלומר, אקשן בטבלה.
ארבעת הסרטים החדשים הם: ״הבן של אלוהים״, סרטם של ארז תדמור וגיא נתיב, שהשם הלא אטרקטיבי שלו עשוי לגרום לכם לחשוב שזה סרט על ישו, אבל למעשה זה סרט מסע עדין ויפה בין אב ובנו, האחד אתאיסט מוחלט, השני חוזר בתשובה. מכרם חורי, בתפקיד נפלא, זכה בפרס אופיר על משחקו בסרט; ״המבול״, או ״נח״ כפי שהייתי מעדיף לקרוא לו, סרטו של דארן ארונופסקי על הפרשה השניה בספר בראשית (בו משחקת ג׳ניפר קונלי, ששיחקה אצל ארונופסקי ב״רקוויאם לחלום״, לצד ראסל קרואו, שהיה בעלה גם ב״נפלאות התבונה״, הסרט עליו היא זכתה באוסקר); ״החבובות מבוקשות״, סרט ההמשך-הקצת-פחות-מלהיב ללהיט הקאמבק של ״החבובות״ מלפני שנתיים; ו״אני, עצמי ואמא שלי״, להיט ענק בצרפת שגרף את רוב פרסי הסזאר לפני כמה שבועות ופתח לפני שבוע את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בארץ. יש סיכוי שהסרט הזה יהיה שלאגר גדול מאוד, אבל אתם לא תאמינו מה מבקרינו חשבו עליו.
הנה הטבלה:
לפני כמה שנים ביים גיא נתיב סרט בשם ״מבול״, על מערכת יחסים פנים משפחתית הנפרסת בזמן שילד לומד את פרשת נוח לבר המצווה שלו. ומחר מגיע סרט בשם ״המבול״ לבתי הקולנוע בבימויו של דארן ארונופסקי, שהוא עיבוד קולנועי לאותה פרשת בתורה, על מערכת יחסים בין אדם ומשפחתו ובין אדם ואלוהים. ובדיוק באותו יום עולה סרט חדש של גיא נתיב, יחד עם ארז תדמור, בשם ״הבן של אלוהים״. וזה קורה כמה שבועות אחרי שבאמריקה עלה סרט אחר בשם ״הבן של אלוהים״, המספר את סיפורו של ישו. בקיצור, גיא נתיב מקדים את זמנו. ובכל מקרה, אלוהים הוא כוכב הקולנוע הגדול של סוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע. לפני שאני מעלה את ביקורותיי המפורטות אתן טיזר ואגלה ש״הבן של אלוהים״ הוא סרט שלמרות מגרעותיו יש בו משהו מאוד סוחף ויפה, ודומני שקהל יתרגש ממנו. אנחנו נמצאים בתקופה משברית של הקולנוע הישראלי: הסרטים מעניינים, אבל הקהל מתעלם לחלוטין, ולעיתים קרובות אני בהחלט מבין למה. אבל נדמה לי ש״הבן של אלוהים״, אם הקהל ייתן לו הזדמנות, הוא סרט שעשוי לעבוד, ולגרום לצופים להמליץ לחבריהם עליו. נשאלת רק השאלה הקבועה: איך גורמים לצופים האלה לבוא מלכתחילה?
===============
מעניין אם נטלי פורטמן תלך בסוף השבוע לראות את ״המבול״. continue reading…
דורון צברי. אמש ב״המערכת״
כשעיתונאות טובה, אנושיות מרגשת, מצפון חברתי חסר פשרות וכשרון קולנועי כביר נפגשים – אפשר (אולי) לשנות את העולם. או לפחות להצית את גפרור המרד. דורון צברי יצא לביים סרט תיעודי על הפיאסקו שנקרא ״הדיור הציבורי״, ועל מדינה ערלת לב שמפקירה את חלשיה. צברי חשף מילכוד 22 מוצף בביוב: רוב הסיכויים שאם אתם נזקקים, לא תהיו זכאים לדירה מטעם המדינה; אבל אם כן תהיו זכאים, יש סיכוי שמצב שלכם יהיה גרוע לא פחות, כי תיפלו לתוך דירות הבלהות של עמידר, ה-slumlords של ישראל. הסרט בן השעה, שהופק תוך שלושה חודשים (תחקיר, חמישה ימי צילום, עריכה ואריזה גרפית של עידו אמין), הפך אתמול לכתבה בתוכנית ״המערכת״ בערוץ 2 שמגישה מיקי חיימוביץ ועורכת שרון קרני. 17 אחוזי רייטינג צפו בחומר המאוד לא סקסי הזה, שהייתי בטוח שאראה, מתוך נימוס, חמש דקות מתוכו, אבל ב-2:00 בלילה גיליתי שאני לא יכול, ושאסור לי, להפסיק לצפות בו.
חוץ מהעובדה שצברי מציג continue reading…
סט הצילומים של נטלי פורטמן. שלשום בקיבוץ חולדה
לפני חודש וחצי עקבנו אחר ימי הצילום הראשונים של נטלי פורטמן וצוותה בירושלים, שם היא ביימה ושיחקה בעיבוד שלה ל״סיפור על אהבה וחושך״ של עמוס עוז. ועכשיו הגענו לשבוע הצילומים האחרון.
שלשום ההפקה נדדה לקיבוץ חולדה (צילום למעלה), אתמול הם continue reading…
״שפיצים״
כן, אני רוצה שסרטים ידהימו אותי. באיזשהו אופן. בשבוע שעבר ראיתי את ״רכבת הקרח״, סרטו החדש של בונג ג׳ון-הו, במאי אהוב עליי מאוד. ראיתי ואהבתי. ראיתי והתרשמתי מכך שהסרט חכם למדי. משל ונמשל, והנמשל פחות צפוי ממה שאולי נדמה בתחילה. הפקה מרהיבה. הרבה מילים טובות יש לי על הסרט. אבל לרגע לא נדהמתי ממנו. לא היתה שם סצינה אחת, או אפילו שוט, שגרם לי להגיד ״וואו!״ או לחוש שיש כאן גדולה אמיתית. סרט טוב. בעולם המאוכלס בעיקר בסרטים בינוניים ומטה, סרט טוב זה הרבה. אבל אני רוצה עוד. בסרט בסדר הגודל הזה אני מצפה לפחות לרגע אחד שיהיה בלתי נשכח.
כשיצאתי מ״רכבת הקרח״ תהיתי ביני ובין עצמי האם כבר הגיע הרגע שבו סרטים כבר לא מרשימים אותי. מספרים לי שזה קורה למבקרי קולנוע וזה מפחיד אותי אימים, שיום אחד אגלה שאני כבר לא מתפעל מכלום. אני מנסה להישבע לעצמי שלי זה לא יקרה. אני נמצא בעסק הזה של הקולנוע בגלל ההתפעלות, ותחושת החיוּת שבאה איתה. שמעתי את עמיתיי להקרנה מתפעמים (ראו את הציונים של כמה מהם בטבלת המבקרים) וקינאתי בהם. קינאתי ודאגתי.
למזלי, דאגתי רק שעות בודדות. עוד באותו היום ראיתי סרט אנימציה ארגנטינאי בשם ״שפיצים״ (או ״פוסבול״ בגרסתו האנגלית או ״מטגול״ בגרסתו הספרדית או ״אנדרדוגים״ בגרסתו האמריקאית שנקנתה השבוע להפצה על ידי הארווי ווינסטין). סרט מדובב לעברית שייצא לקראת חופשת פסח ושמגיע מעוטר עם שם לא צפוי: ביים אותו חואן חוסה קמפנלה, זוכה האוסקר על ״הסוד שבעיניים״. זוכרים את סצינת משחק הכדורגל בשוט אחד בסרט ההוא? אז בסרט החדש הוא עשה לה רימייק מרהיב פי מאה.
וכך דווקא בסרט ארגנטינאי בשם ״שפיצים״, שמתהדר בתואר ״הסרט הארגנטינאי היקר בכל הזמנים״, מצאתי סצינה שהעיפה לי את הקרקפת, במערכה הראשונה של הסרט. משחק כדורגל שולחן בין שני נערים, מתוך נקודת המבט של הכדור, בתוך השולחן, מתחת לשחקנים, מעליהם ומסביבם. נדמה לי שזה אפיו היה בשוט אחד, אבל לא הספקתי לשים לב. רגע נפלא של קולנוע ושימוש מוצדק ומבריק באנימציה כדי לספר את הסיפור. הבעיה היא שחצי שעה אחר כך כל היצירתיות של הסרט די מתאדה. אבל עשרים הדקות הראשונות היו אושר.
תגובות אחרונות