לפני כמה שנים ביים גיא נתיב סרט בשם ״מבול״, על מערכת יחסים פנים משפחתית הנפרסת בזמן שילד לומד את פרשת נוח לבר המצווה שלו. ומחר מגיע סרט בשם ״המבול״ לבתי הקולנוע בבימויו של דארן ארונופסקי, שהוא עיבוד קולנועי לאותה פרשת בתורה, על מערכת יחסים בין אדם ומשפחתו ובין אדם ואלוהים. ובדיוק באותו יום עולה סרט חדש של גיא נתיב, יחד עם ארז תדמור, בשם ״הבן של אלוהים״. וזה קורה כמה שבועות אחרי שבאמריקה עלה סרט אחר בשם ״הבן של אלוהים״, המספר את סיפורו של ישו. בקיצור, גיא נתיב מקדים את זמנו. ובכל מקרה, אלוהים הוא כוכב הקולנוע הגדול של סוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע. לפני שאני מעלה את ביקורותיי המפורטות אתן טיזר ואגלה ש״הבן של אלוהים״ הוא סרט שלמרות מגרעותיו יש בו משהו מאוד סוחף ויפה, ודומני שקהל יתרגש ממנו. אנחנו נמצאים בתקופה משברית של הקולנוע הישראלי: הסרטים מעניינים, אבל הקהל מתעלם לחלוטין, ולעיתים קרובות אני בהחלט מבין למה. אבל נדמה לי ש״הבן של אלוהים״, אם הקהל ייתן לו הזדמנות, הוא סרט שעשוי לעבוד, ולגרום לצופים להמליץ לחבריהם עליו. נשאלת רק השאלה הקבועה: איך גורמים לצופים האלה לבוא מלכתחילה?

===============

מעניין אם נטלי פורטמן תלך בסוף השבוע לראות את ״המבול״. continue reading…

דורון צברי. אמש ב״המערכת״

כשעיתונאות טובה, אנושיות מרגשת, מצפון חברתי חסר פשרות וכשרון קולנועי כביר נפגשים – אפשר (אולי) לשנות את העולם. או לפחות להצית את גפרור המרד. דורון צברי יצא לביים סרט תיעודי על הפיאסקו שנקרא ״הדיור הציבורי״, ועל מדינה ערלת לב שמפקירה את חלשיה. צברי חשף מילכוד 22 מוצף בביוב: רוב הסיכויים שאם אתם נזקקים, לא תהיו זכאים לדירה מטעם המדינה; אבל אם כן תהיו זכאים, יש סיכוי שמצב שלכם יהיה גרוע לא פחות, כי תיפלו לתוך דירות הבלהות של עמידר, ה-slumlords של ישראל. הסרט בן השעה, שהופק תוך שלושה חודשים (תחקיר, חמישה ימי צילום, עריכה ואריזה גרפית של עידו אמין), הפך אתמול לכתבה בתוכנית ״המערכת״ בערוץ 2 שמגישה מיקי חיימוביץ ועורכת שרון קרני. 17 אחוזי רייטינג צפו בחומר המאוד לא סקסי הזה, שהייתי בטוח שאראה, מתוך נימוס, חמש דקות מתוכו, אבל ב-2:00 בלילה גיליתי שאני לא יכול, ושאסור לי, להפסיק לצפות בו.

חוץ מהעובדה שצברי מציג continue reading…

סט הצילומים של נטלי פורטמן. שלשום בקיבוץ חולדה

לפני חודש וחצי עקבנו אחר ימי הצילום הראשונים של נטלי פורטמן וצוותה בירושלים, שם היא ביימה ושיחקה בעיבוד שלה ל״סיפור על אהבה וחושך״ של עמוס עוז. ועכשיו הגענו לשבוע הצילומים האחרון.

שלשום ההפקה נדדה לקיבוץ חולדה (צילום למעלה), אתמול הם continue reading…

״שפיצים״

כן, אני רוצה שסרטים ידהימו אותי. באיזשהו אופן. בשבוע שעבר ראיתי את ״רכבת הקרח״, סרטו החדש של בונג ג׳ון-הו, במאי אהוב עליי מאוד. ראיתי ואהבתי. ראיתי והתרשמתי מכך שהסרט חכם למדי. משל ונמשל, והנמשל פחות צפוי ממה שאולי נדמה בתחילה. הפקה מרהיבה. הרבה מילים טובות יש לי על הסרט. אבל לרגע לא נדהמתי ממנו. לא היתה שם סצינה אחת, או אפילו שוט, שגרם לי להגיד ״וואו!״ או לחוש שיש כאן גדולה אמיתית. סרט טוב. בעולם המאוכלס בעיקר בסרטים בינוניים ומטה, סרט טוב זה הרבה. אבל אני רוצה עוד. בסרט בסדר הגודל הזה אני מצפה לפחות לרגע אחד שיהיה בלתי נשכח.

כשיצאתי מ״רכבת הקרח״ תהיתי ביני ובין עצמי האם כבר הגיע הרגע שבו סרטים כבר לא מרשימים אותי. מספרים לי שזה קורה למבקרי קולנוע וזה מפחיד אותי אימים, שיום אחד אגלה שאני כבר לא מתפעל מכלום. אני מנסה להישבע לעצמי שלי זה לא יקרה. אני נמצא בעסק הזה של הקולנוע בגלל ההתפעלות, ותחושת החיוּת שבאה איתה. שמעתי את עמיתיי להקרנה מתפעמים (ראו את הציונים של כמה מהם בטבלת המבקרים) וקינאתי בהם. קינאתי ודאגתי.

למזלי, דאגתי רק שעות בודדות. עוד באותו היום ראיתי סרט אנימציה ארגנטינאי בשם ״שפיצים״ (או ״פוסבול״ בגרסתו האנגלית או ״מטגול״ בגרסתו הספרדית או ״אנדרדוגים״ בגרסתו האמריקאית שנקנתה השבוע להפצה על ידי הארווי ווינסטין). סרט מדובב לעברית שייצא לקראת חופשת פסח ושמגיע מעוטר עם שם לא צפוי: ביים אותו חואן חוסה קמפנלה, זוכה האוסקר על ״הסוד שבעיניים״. זוכרים את סצינת משחק הכדורגל בשוט אחד בסרט ההוא? אז בסרט החדש הוא עשה לה רימייק מרהיב פי מאה.

וכך דווקא בסרט ארגנטינאי בשם ״שפיצים״, שמתהדר בתואר ״הסרט הארגנטינאי היקר בכל הזמנים״, מצאתי סצינה שהעיפה לי את הקרקפת, במערכה הראשונה של הסרט. משחק כדורגל שולחן בין שני נערים, מתוך נקודת המבט של הכדור, בתוך השולחן, מתחת לשחקנים, מעליהם ומסביבם. נדמה לי שזה אפיו היה בשוט אחד, אבל לא הספקתי לשים לב. רגע נפלא של קולנוע ושימוש מוצדק ומבריק באנימציה כדי לספר את הסיפור. הבעיה היא שחצי שעה אחר כך כל היצירתיות של הסרט די מתאדה. אבל עשרים הדקות הראשונות היו אושר.

ריטש בטרה, הבמאי של ״לאנץ׳ בוקס״. תקוע בהודו בדרך לחממת התסריטים בירושלים (ולבכורה בתל אביב)

תקוע בהודו

אחד הסרטים הכי מדוברים בזירת הפסטיבלים הבינלאומיים בשנה האחרונה הוא סרט הודי בשם ״לאנץ׳ בוקס״, שהתחיל את דרכו בפסטיבל קאן לפני שנה, וקיבל לא מעט חיבה מלא מעט מבקרים. עד כדי כך, שנרשמו טרוניות מצד בלוגרים אמריקאיים כשהוחלט בהודו לא לשלוח אותו להיות נציג המדינה באוסקרים. היו שראו בו מועמד ודאי. אבל בין לבין, הבמאי והתסריטאי של הסרט, ריטש בטרה, התחיל להעביר את זמנו דווקא בישראל. הוא התקבל לחממת התסריטים הירושלמית של סם שפיגל, שם הוא מפתח את התסריט לסרטו השני. ואם הוא כבר מסתובב בארץ, באנונימיות מוחלטת, החליטו אנשי קולנוע לב לארגן פרמיירה חגיגית לסרט שלו, ״לאנץ׳ בוקס״ (שיוצא להקרנות מסחריות ב-10.4), בנוכחות הבמאי ושגריר הודו בישראל. הפרמיירה הזאת תתקיים ביום חמישי הקרוב.

אבל יש רק בעיה אחת: continue reading…

אם אתם מלווים אותי כאן בבלוג ובמדורי הדפוס כבר זמן מה, אולי אני לא צריך להוסיף מילה על הפוסטר הנ״ל. אתם כבר יודעים מה מקפיץ לי את הפיוזים, ואולי – אם אתם כאן – אנחנו דומים בזה. אז אתם יכולים להעיף מבט בפוסטר ולתת לפיוזים שלכם לקפוץ גם בלי עזרתי. זו הדרך שלי לנשום עמוק-עמוק ולספור לאט עד עשר כדי להרגיע את עצמי, ואולי גם כדי לא לחזור על עצמי.

אבל זה לא מצליח. אז הנה זה בא.

המון פעמים אני מתלונן כאן על תרגומי שמות של סרטים. אני באמת לא מבין continue reading…

"פילומנה״

continue reading…

20.3. יום השיוויון. היום הראשון לאביב. והוא מביא לנו שני סרטים חדשים לטבלה, שניהם מופצים על ידי קולנוע לב. האחד, ״פילומנה״, סרט קולנוע לב טיפוסי, מהסוג שפנסיונרים יאהבו, ושעשוי להיות להיט ענק בקרב קהל מעל גיל 50. השני, ״רכבת הקרח״, סרט אקשן, עתידני, (פוסט-)אפוקליפטי, עתיר תקציב, בינלאומי, שהוקרן לתקשורת הישראלית רק הבוקר, כנראה כדי לא להסיט את תשומת הלב מ״פילומנה״. אנשי קולנוע לב עוד זוכרים את הפלופ של ״המשחק של אנדר״, הפעם הקודמת שבו הם ניסו לצאת אל עולם הבלוקבאסטרים העתידניים ומרובי האפקטים. אבל התחרות בין שני הסרטים האלה בטבלת המבקרים של השבוע מניבה תוצאות מפתיעות.

ובצד השני של הטבלה תמצאו לא רק מי יצא השבוע מהטבלה, אלא גם מי חזר באופן מפתיע אל בתי הקולנוע.

continue reading…

הלכתי הערב בדרך הביתה ברחוב אבן גבירול – קניות וכו' – ומולי ראיתי שלושה אנשים אאוט-אוף-קונטקסט. אני מכיר אותם מהימים שלי בירושלים, כשאני בא ללמד בבית ספר מעלה, לא מהשכונה התל אביבית. היו שם יועד בן-יוסף, מנהל ההפקות של "מעלה", ברכה יניגר, תלמידה לשעבר, והודיה, תלמידה בהווה. בירכתי אותם על בואם לשכונתי והם סיפרו לי שהם מגיעים מפסטיבל אפוס, שנפתח הערב. ושם, בתחרות סרטי הסטודנטים, זכתה ברכה יניגר במקום הראשון עם סרטה "סיפור על גשם". הודעה לעיתונות בשידור חי, במקרה גמור. אצתי רצתי הביתה כדי להזדרז ולהעלות את הסרט שלה, שזכה הערב בפסטיבל אפוס. 18 דקות.

(הסרט אמור להיות פתוח לצפייה. אם לא, קליק על הנגן יעביר אתכם לדף הסרט בווימיאו לצפיה שם).

הקרנת הבכורה של ״נימפומנית״ של לארס פון טרייר בישראל

המפיק הגרמני קרל באומגרטנר, הבעלים של חברת ההפקה פנדורה, הלך אתמול לעולמו והוא בן 65. באוגרטנר הפיק סרטים לאקי קאוריסמקי ולאמיר קוסטוריצה וגם להיטים גרמניים מוכרים כמו ״המבטח של מרתה״. אבל הסיבה שאני יודע על מותו היא כי שני במאים ישראליים (עם אותו שם פרטי), שבאומגרטנר היה שותף לסרטיהם, הספידו אותו בדפי הפייסבוק שלהם: ערן קולירין, שבאומגרטנר היה שותף ל״ההתחלפות״, וערן ריקליס, שבאומגרטנר היה שותף ל״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״.

==================

גם זוכי אוסקר מגישים לקרנות. continue reading…