הצצה למתרחש בקופות השבוע. "מגודלים 2", סרט שאני לא חושב שאי פעם אצפה בו (אלא אם מישהו יגיד לי שזו הקומדיה הגדולה של השנה) הוא הסרט הכי נצפה השבוע בארץ.
"לצוד פילים" הוא עדיין הסרט השלישי הכי נצפה בסינמה סיטי, והוא הגיע אמש ל-84 אלף צופים. נראה שהיציאה של "יללת הזאבים", בהצגות יומיות בלבד, לא נגעה בביקוש של "פילים".
אם "פילים" ימשיך בקצב הנוכחי, הוא יגיע
אסי דיין. צילומים: אלירן קנולר
צילומי סדרת הקולנוע שלנו מגיעים בערך לקו האמצע. שני ימי צילום נוספים חלפו, בהם חצינו את קו 50 המרואיינים. אלה האנשים שהגיעו לאולפנינו אתמול והיום.
ריצ'רד לינקלייטר בפסטיבל ירושלים
כשכבר מגיעים במאים לפסטיבל ירושלים, הם מגיעים במצב הכי נגיש ומקסים שלהם. שלושה במאים פגשתי השבוע בפסטיבל ירושלים, שלושתם היו מקסימים לחלוטין, ויצא לי להיפגש איתם במהלך הפסטיבל שוב ושוב. זה התחיל עם מוחסן מחמלבאף. נפגשנו בפעם הראשונה מחוץ לאולם 3, כשהוא יצא מהקרנת אחד סרטיו. ואז ישבתי בין לא מעט עיתונאים במפגש עיתונאים איתו. ובימים הבאים הוא המשיך להסתובב בצורה הכי נגישה ונינוחה במסדרונות הסינמטק, עונה לכל מי שפונה אליו, נראה באמת ובתמים מאושר מהיחס אליו ומהביקור הזה. ושם פגשתי אותו שוב ושוב, עד שכבר הנהנו זה לזה כמכרים ותיקים.
ריצ'רד לינקלייטר
ואז הגיע ריצ'רד לינקלייטר, שהגיע עם סרטו הנפלא "לפני חצות". גם הוא ממש רצה להכיר את אנשי הקולנוע בישראל. הוא הסתובב בסינמטק, עשה מינגלינג, דיבר, הכיר, היה חביב להפליא ותוך שתי פגישות כבר אמר שלום לאנשים שהוא פגש קודם. סחבקיה.
המפגש הראשון היה שוב באירוע לתקשורת. לינקלייטר סיפר שם שהסיבה שאת "לפני הזריחה" הוא צילם בווינה היתה כי הוא היה שם בפסטיבל קולנוע, ופגש מפיקים שהציעו לו לצלם בעירם, והם הפגישו אותו עם אנשי קרן הקולנוע המקומית ומפה לשם ההפקה הזאת התגלגלה. גם ההפקה של "לפני חצות" ביוון התגלגלה בערך ככה. הסרט לא נכתב דווקא ליוון, אבל פגישות מקריות עם מפיק יווני הובילו אותו לשם. השאלה הבאה היתה מתבקשת: האם יש סיכוי לפרק עתידי שבו ג'סי וסלין משוטטים בירושלים?
גם השאלה שלי היתה מתבקשת: האם עכשיו, כשכבר התייצב לו הפורמט, נוכל לצפות לסרט חדש של "לפני ה…" כל תשע שנים? continue reading…
Ain't Them Bodies Saints. ובעברית: "נאהבים מחוץ לחוק"
שני סרטים אמריקאים עצמאיים עטורי פרסים שהוצגו בפסטיבל ירושלים (וככל הנראה יגיעו בקרוב להקרנה מסחרית בישראל) מציגים את החלום האמריקאי כסיוט קטלני. שניהם דומים בעלילתם, אבל שונים מהם. אחד מהם יגיע לאוסקרים, עוד שמונה חודשים
===================
פורסם ב"פנאי פלוס", 17.7.2013
בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שננעל ביום ראשון, היתה השנה נוכחות מוגברת במיוחד לסרטים מפסטיבל סאנדאנס, לא מעט בזכות העובדה שהמנהלת-לרגע של הפסטיבל, אליסיה ווסטון, שעוזבת בימים אלה את תפקידה שנה אחרי שנכנסה אליו, היתה בשנים האחרונות מבכירות מכון סאנדאנס. שניים מהסרטים הכי מעניינים מפסטיבל סאנדאנס שהוקרנו בירושלים הם דרמות הפשע הטראגיות, “נאהבים מחוץ לחוק" (ככל הנראה, זה יהיה שמו העברי של הסרט שבאנגלית נקרא "Ain't Them Bodies Saints”) שביים דיוויד לאורי, שזכה בסאנדאנס בפרס הצילום, ו"תחנת פרוטווייל" (“Fruitvale Station”) שביים ריאן קוגלר, שגרף בסאנדאנס את כל הפרסים הגדולים – ביניהם הפרס לסרט הדרמטי ופרס הקהל. את שני הסרטים האלה הזדרז הארווי וויינסטין לקנות בסאנדאנס, וכך שניהם עשויים להגיע להפצה גם בישראל בקרוב. באופן לא טיפוסי, וויינסטין החליט להפיץ את שני הסרטים האלה דווקא בקיץ (ההגיון הנפוץ טוען שדרמות עצמאיות הפונות לקהל מבוגר מופצות בדרך כלל בסתיו, לקראת עונת האוסקרים) – “תחנת פרוטווייל" הופץ באמריקה בסוף השבוע האחרון, השני יופץ שם באוגוסט. ולמרות ש"Bodies Saints” הוא הסרט שאהבתי יותר מבין השניים, דווקא "תחנת פרוטווייל" המחוספס יותר, הוא הסרט שכבר נמצא אצל התקשורת האמריקאית על כוונת האוסקרים.
המפתיע יותר, מבחינתי, הוא ששני הסרטים האלה – בקווי המתאר הכי כלליים וחיצוניים שלהם – מספרים סיפור כמעט זהה, אבל כל אחד מהם מספר אותו בסגנון אחר לחלוטין. continue reading…
"פארק היורה" חוזר
ארבעה סרטים חדשים נכנסו היום לטבלת המבקרים: "פארק היורה" של סטיבן ספילברג חוזר להקרנות מסחריות, 20 שנה אחרי בכורתו הראשונה, הפעם בגרסה תלת מימדית; "עצבניות אש" ("The Heat" במקור) הוא שיתוף הפעולה השני של הבמאי פול פייג עם מליסה מקארתי, אחרי "מסיבת רווקות", הפעם עם סנדרה בולוק לצידה; "Red 2" הוא סרט ההמשך להפתעת האקשן מלפני שלוש שנים בה הלן מירן וברוס וויליס נופפו באקדחים גדולים מאוד; ו"ריאליטי", פנכת האיכות של השבוע, הוא סרטו החדש של הבמאי האיטלקי מתיאו גארונה ("גומורה"). וחוץ מזה, ציונים חדשים של מבקרינו ירבבו כהוגן את רשימת הסרטים בצמרת. איך הכל מסתדר? הנה הטבלה המעודכנת:
"הממלכה הסודית". התמוגגתי
האתגר שלי לימים הקרובים הוא לנסות להדביק את הפער שנוצר לי עם סרטי הקיץ שלי. אתגר לא פשוט כשיש ילדים בחופשה ורטרוספקטיבה נפלאה של לואיס בונואל בסינמטק. בכל פעם שאחשוב לגשת להשלים צפייה ב"הפרש הבודד" אני כמעט תמיד אעדיף ללכת לראות את הצילום של סשה וירניי ב"יפהפיית היום" או את האבסורד הטרולולולי של "שביל החלב", חלקם סרטים שלא ראיתי מאז הקרנות ה-16 מ"מ בפאסטליכט. יש לי תחושה שאגלה שהצבעוניות שלהם שונה לחלוטין ממה שאני זוכר. בטח גם הפריימים.
אבל יום אחד של הדבקת פערים מאחורי, והוא היה הצלחה מסחררת. אני חושב שראיתי הערב שני זוכי אוסקר. הראשון הוא "הממלכה הסודית", סרט האנימציה החדש של אולפני "בלו סקיי", מאת כריס וודג', בעל הבית של האולפן. זה חייב להיות זוכה האוסקר לסרט אנימציה השניה. אני בספק אם נראה סרט אנימציה יפה ממנו השנה. הוא פשוט מרהיב.אגב, תוך כדי הצפייה חשבתי שכריס וודג' יכול להיות ליהוק מבריק ומתאים מאוד לבימוי סרטי "מלחמת הכוכבים" הבאים. יש לא מעט ג'ורג' לוקאס ב"הממלכה הסודית".
השני הוא "פסיפיק רים" של גיירמו דל טורו (נכון, לא השלמת פערים אלא הקרנת עיתונאים לקראת היציאה ב-1 באוגוסט). מדובר בגיירמו דל טורו הבמאי של "הלבוי" – שהסרט הזה נראה כמו פיתוח עצום מימדים שלו – ולא גיירמו דל טורו של "המבוך של פאן". זה אותו אדם, אבל שני במאים שונים. שוב, אולי זה פזיז מדי ומוקדם מדי – יש עוד חצי שנה של סרטים לפנינו – אבל נדמה לי שזה יהיה הזוכה באוסקר בקטגוריית האפקטים. בינתיים, בתוך קיץ של אכזבות, זה הסרט הכי מהנה שראיתי (בקטגוריית סרטי הקיץ, קטגוריה שבה שלטו לפני כן סרטים כמו "המומיה" ו"300" ו"איירון מן" הראשון. סרטים בומבסטיים, אינפנטילים, אבל מהנים מאוד, ואפילו מפתיעים למדי).
=================
טבלת מכירות הכרטיסים הרשמית של סוף השבוע האחרון התפרסמה הערב. סוף השבוע האחרון היה הצפוף ביותר בבתי הקולנוע השנה, עם שתי פתיחות חזקות מאוד. בניגוד למה שדיווחתי בתחילת השבוע, "גנוב על המיניונים" לא הסרט הכי נצפה. עם 30,000 הכרטיסים שהוא מכר בסוף השבוע הוא הגיע רק למקום השלישי. "מלחמת העולם Z" היה הסרט הכי נמכר בסוף השבוע, עם כ-35,000 כרטיסים (בראד פיט עדיין מושך קהל, וכנראה גם הנוכחות הישראלית בסרט). "מגודלים 2", סרט שאין לי שום עניין לראות, נמצא במקום השני ממש צמוד אליו עם 34,000 כרטיסים. "הממלכה הקסומה" נמצא רק בתחתית הטבלה עם כ-11,000 כרטיסים בלבד. לכו ל"הממלכה הקסומה"! הקשיבו לי.
היה לנו את יוסף סידר מול אורי קליין לפני שנתיים. והיום יש לנו את רשף לוי נגד אורי קליין. מנה קטנה של שנאת חינם לכבוד ט' באב. "היה לי ברור מראש ש'לצוד פילים' הוא לא הטעם שלו", כותב לוי בדף הפייסבוק שלו המבקר של "הארץ" בלי להזכיר את שמו. "וזה בסדר גמור. הסרט התכוון לרגש ולהצחיק וזה דבר שהמבקר הזה לא אוהב למצוא בסרטים שלו."
חייבים לתת לאורי קליין קרדיט: אין עוד מבקר קולנוע בן זמננו שמצליח לעורר כאלה אמוציות בקרב יוצרי הקולנוע בארץ. כמי שקשור בתקשורת ובקולנוע, אני חייב להגיד שהתגוששות בין במאי ובין מבקר היא אירוע הספורט שאני אוהב לצפות בו, ולפעמים חבל לי שאני מנומס מדי להיות מהמתגוששים ולא מהצופים בצד. אבל בעידן, ובדור, שנהיה מנומס יותר וענייני יותר בכתיבתו על סרטים (בוודאי מקומיים) קליין נשאר האחרון שמצליח להקפיץ לכולם את הפיוזים. ואני חייב להגיד את זה לזכותו. הוא לא דופק חשבון.
אבל אני גם חייב להיזכר כאן בזכרון שלי מימיי כעורך ב"העיר". כשהיה מגיע דיסק חדש של מדונה או בריטני ספירס הייתי מעביר אותו לאחד ממבקרי המוזיקה של העיתון והייתי מקבל בחזרה ביקורת שהמסר הכללי שלה הוא "איכס, זה פופ". כלומר, לא האם זה פופ טוב, אלא פסילה של עצם קיומו של הדיסק או האמן על סמך העובדה שזה פופ ולא רוק או אינדי. הביקורת של קליין על "לצוד פילים" היתה, תכל'ס, "איכס, זה פופ". ואם קראתם את הטקסט של קליין על "אלדורדו" של מנחם גולן, במלאת 50 שנה לסרט (טקסט שאותי ממש עיצבן) אתם מבינים שקליין אוהב את הפופ שלו בן 50, כשהוא כבר איבד את מעמד הפופ וכבר הפך לקלאסיקה, או נוסטלגיה. מהבחינה הזאת, "לצוד פילים", כמו "סוף העולם שמאלה" או "מבצע סבתא" או "זוהי סדום", יזכו ב"הארץ" לביקורת אוהדת מאוד בעוד 50 שנה. אני מקווה שמאת קליין עצמו.
וכאן מתחילה הדילמה שלי: האם במאי שסרטו מצליח – ואין ספק ש"לצוד פילים" יהיה הסרט הישראלי המצליח של השנה – לא אמור להסתפק בכך ולהתייחס בג'נטלמניות משועשעת לביקורות השליליות? או, לכל הפחות, להתעלם מהן. אין לי ספק שדף הפייסבוק של רשף לוי נקרא יותר מהעמודים הפנימיים של "גלריה". ואני חייב להגיד שלקרוא לפיטוריו של אדם – רק כי הוא שנא את הסרט שלך – זה לא הדבר הנכון לעשות.
מה אני עשיתי? הלכתי לחפש מבקרת שאוהבת פופ ומתמחה בזה. בשביל זה אלוהים ברא את דפנה לוסטיג. מישהו שיידע להעריך סגנון מוזיקלי שרוב המבקרים מתנשאים עליו, או סתם פשוט שונאים. אני לא יודע אם זה נכון גם לגבי הקולנוע הישראלי, למדר מבקרים לפי ז'אנרים (אם כי, ב"ניו יורק טיימס" עושים את זה). ואני חייב להודות שאני מעריך את הגישה האורתודקסית של קליין שלמעשה מכריז כבר שנים שהקולנוע הישראלי לא אמור לעסוק בז'אנרים פופולריים, אלא אך ורק בארט-האוס. קליין לא יחיד בכך, אבל הוא בהחלט האחרון שעדיין טוען ככה ומעל במה מרכזית.
ומשום מה, למרות שיש לי סימפתיה והערכה ליוצרים, כשיוצר נכנס במבקר, משהו שם לא נוח לי.
נתחיל עם מבט לעבר הקופות בארץ: "גנוב על המיניונים" הוא הסרט המוביל בארץ זה השבוע השני. הוא פתח בשבוע שעבר עם כ-30,000 כרטיסים והמשיך להוביל גם השבוע. ובינתיים, "בית ספר למפלצות" ו"איש הפלדה" חצו את קו 100,000 הכרטיסים. ו"לצוד פילים", עם עוד 18,000 כרטיסים בסוף השבוע, הגיע אתמול ל-60,000 כרטיסים בעשרה ימים.
=============
עוד חודש לבכורת "מי מפחד מהזאב הרע" והסרט מייצר כותרות בפסטיבלים. אחרי בכורתו העולמית במרץ בטרייבקה, באוקטובר יוצג הסרט בפסטיבל שהכי מתאים לו: continue reading…
לא הספקתי להתאושש מהג'ט-לג של פסטיבל ירושלים – ופוסטי הסיכום שלי שעדיין צריכים להיכתב – וכבר הייתי צריך לרוץ ליום צילום נוסף בסדרה הדוקומנטרית שלנו על הקולנוע הישראלי. הנה האנשים שפגשנו היום, מהדמות הכי מפורסמת בקולנוע הישראלי עד לדמות הכי אלמונית בה, המוכרת רק ליודעי ח"ן:
גילה אלמגור. צילום: אלירן קנולר
יש רגעים שבהם אני נוסטלגי לתל אביב של שנות השמונים, תל אביב שאחראית לחינוך הקולנועי שלי. ביום חמישי ראיתי בפסטיבל ירושלים את "פרנסס הא" של נואה באומבך וגרטה גרוויג, אחד הסרטים המקסימים (והפגומים) שראיתי השנה. אם הוא היה יוצא לבתי הקולנוע, הוא היה נבחר לאחד הפייבוריטים שלי. ואני יודע שאם היינו עכשיו ב-1985, הסרט הזה היה מוצג שבועות בבית לסין או בקולנוע פריז או בקולנוע תכלת או בקולנוע במוזיאון תל אביב והופך לסרט פולחן, לשיחת העיר, לשובר קופות קטן. כן, היו ימים שאפשר היה לייצר שובר קופות קטן מעותק אחד, בקולנוע אחד, שרץ שבועות. הזנב הארוך של ההפצה התיאטרלית. "פרנסס הא" היה יכול להיות סרט כזה. גם "לפני חצות". היום, אין אף מפיץ ואף קולנוע שיודע לזהות סרט כזה בזמן אמת, לפני שהוא כבר מגיע לדי.וי.די או לאינטרנט ושורף את קהל היעד שלו, וסרטים כאלה כבר לא הופכים לסנסציה לוקאלית. גם "פרנסס הא", עם האורבניות בשחור-לבן שלו, מתגעגע לשנות השמונים. כל מי שגדל על הקולנוע של שנות השמונים זיהה את ההומאז' ל"זה אצלה בדם" של לאוס קאראקס שהיה שם.
בערך 600 איש ראו את "פרנסס הא" בשתי ההקרנות שלו בפסטיבל ירושלים. כל ה-600, אני מניח, יצאו עם השיר הזה, של Hot Cocolate, מסתובב להם בראש.
תגובות אחרונות