בקיצור, לפני שנה בדיוק נתקלתי בדבר הזה. ותורידו את הכובע בפני מולי שגב וצוות "ארץ נהדרת" שזיהו גדולה כשהם ראו אותה, ובתוך שנה הפך וניה היימן מבוגר טרי של בצלאל, לסנסציית יו-טיוב, לבמאי בעל פינה קבועה בפריים-טיים של קשת עם 30 ומשהו אחוזי רייטינג (וצריך לספר גם את הסיפור הוויראלי של רועי כפרי במקביל, אבל אני כאן בגלל היימן). שתי הפינות הראשונות של "בקיצור" בתוך "ארץ נהדרת" – על פי פורמט צרפתי – היו משעשעות (הראשונה) ומבריקות (השניה). צפו נא:
הערב (שלישי) ב-21:00 עידן אלתרמן ואני נרצה יחד על תולדות הווידיאו-קליפ. זה קורה בקפה קלמנטיין בשדרות בן גוריון בתל אביב, בתוך מתחם דיאדה וצמוד לבית הכנסת של חסידות ואסלוי בו תוכלו למצוא אותי כמעט כל שבת בשחרית. הנה דף האירוע בפייסבוק עם עוד פרטים. זה ככל הנראה יהיה חלק א' מתוך שניים, כי אין סיכוי שנצליח לדחוס הכל לערב אחד. את הקליפ הנפלא הנ"ל שביים סטיב בארון לדייר סטרייטס כמחווה ל"כנפי הרעם" נספיק להראות ולדבר עליו? אני מקווה שכן.
כשהייתי נער הייתי מתרוצץ באוטובוסים מראשון לתל אביב בעקבות ערבי הקליפים של יואב קוטנר (אפילו לקולוסיאום הגעתי בגללו). אז אני מקווה ומאחל לנו שהערב שלנו יהיה לפחות מהנה כמו האירועים ההם שגדלתי עליהם, שחיברו אותי למקורות מידע שלא הכרתי (אם כי, אז עוד לא היה אם.טי.וי, ובוודאי שלא היה יו-טיוב – או אינטרנט. אז אם קוטנר לא הראה את זה – או אהוד מנור – מבחינתנו זה לא היה קיים כלל). ובכל זאת, אנחנו מתכננים שזה יהיה מהנה, גם אם כבר כולם יודעים הכל.
הנה קליפ אהוב מאוד על שנינו שבוודאי נדבר עליו (ועל הקשר שלו ל"מסתורי האורגניזם" של דושן מקבייב). מבחינתי זה פשוט סרט קצר נפלא ומרגש מאין כמוהו:
"ארנסט וסלסטין"
שנת 2013 התחילה. ואז הזמן לחתום את פרויקט סיכום 2012 של "סינמסקופ". הנה הפרק האחרון. אז מה היו הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, אבל לא בבתי הקולנוע המסחריים?
עוד מחשבה לגבי "חיי פיי" של אנג לי.
בפתיחת "חיי פיי" מושמעת הבטחה: אנחנו עומדים לשמוע סיפור שיגרום לנו להאמין באלוהים. אוזניי נזקפו. כל חיי הלכתי לקולנוע כדי למצוא את אלוהים, ופה ושם אף מצאתי – ב"קונטקט" של רוברט זמקיס, ב"הקורבן" של טרקובסקי, וגם ב"סולאריס", ב"מטריקס", ב"המופע של טרומן", ב"דוני דארקו" וכן הלאה וכן הלאה. ב"חיי פיי" דווקא לא מצאתי את אלוהים. מצאתי סרט שמדבר לא מעט על דת ועל דתות, אבל מעט מדי על אמונה.
גיבור הסרט הוא אדם כל כך מאמין, שהוא מאמין בכל: הוא מאמין בהינדואיזם, שהוטבל לנצרות, התאסלם ומלמד קבלה יהודית באוניברסיטה. ובמשך 200 ימים הוא היה תקוע על סירה – אחרי שספינתו טבעה – וראה מקרוב את הבריאה, ובשלל המבחנים הקיומיים שהוא חווה הוא ניסה להבין מה אלוהים רוצה ממנו. אבל חוץ מחזיונות ויזואליים ממש יפים, על סף ההזיה הפסיכוטית, אני לא הבנתי מה הוא רוצה מאלוהים.
אבל היה רגע במהלך הסרט שגרם לאוזניי להזדקף שנית. זה היה כשגיבור הסרט הזכיר את שם הספינה שטבעה: צמצום (Tsimtsum). משל יפה ועל-דתי רקחו לנו יאן מרטל ואנג לי, אבל בסופו של דבר הם נזקקים למושגים מקבלת האריז"ל כדי להשיט את המסר שלהם לחוף מבטחים.
אז היה לנו כבר את סרטי השנה. ואת הסרטים הקופתיים של השנה. פרויקט סיכום 2012 יגיע לסיומו מחרתיים, אבל לפני כן: הבה נעיף מבט מה קורה בשאר עולם הסיכומים:
א.
לא רק ישראל רשמה שיאים בקופות, גם בארצות הברית 2012 היתה שנת שיא. ביום חמישי חצו ההכנסות של הקולנוע באמריקה את אלה של השנה שעברה והגיעו עד כה ל-10.8 מיליארד דולר. זו גם השנה הראשונה מזה זמן מה שרשמה לא רק גידול בכמות הכסף (גידול הקשור בעליית מחירי הכרטיסים) אלא גם גידול בכמות הכרטיסים שנמכרה. המסקנה מהנתונים האלה בישראל ובאמריקה היא שהיו השנה סרטים שהקהל רצה לראות. הסרטים הכי קופתיים באמריקה השנה היו:
לפני כמה ימים העליתי כאן את הכותרת הראשית של סיכום הקופות שלי לשנת 2012 – זו היתה שנת שיא בקופות בארץ מזה 20 שנה. כך על פי הערכות בעולם ההפצה הישראלי. בכל שנה, וזה ממאן להשתפר, קשה ליקוט נתוני הקופות בישראל כקריעת ים סוף. המפיצים ממאנים לשתף פעולה (גם כשסרט הוא להיט, משום מה). וכך באמצעות הנתונים המתפרסמים ב"בוקס אופיס מוג'ו" והצלבות עם אנשים הבקיאים בעולם ההפצה בארץ, הצלחתי לבסוף לייצר גם השנה את טבלת הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים בישראל. אני מדגיש "שמכרו הכי הרבה כרטיסים" ולא "הכי קופתיים" כי אם הייתי מרכז את הטבלה על פי שקלים, היא היתה נראית בסדר קצת אחר: סרטי התלת מימד (שכרטיסיהם יקרים יותר) היו עוקפים את סרטי הדו מימד, למרות שאלה מכרו יותר כרטיסים. בינתיים האומדנים הם עדיין על סמך מכירת כרטיסים. כך נראה סיכום השנה בקופות:
ששי קשת ב"לכל דבר מחיר" של דפנה לוין
הנה הפרק השלישי בפרויקט השבועי שלנו של חיטוט בארכיונים של בית הספר לקולנוע סם שפיגל והצגת סרטי גמר נדירים, שלא מצויים לצפייה בשום מקום אחר ברשת כרגע (צפו בכל הפוסטים הקודמים באמצעות התגית "פסטיבל הסרטים של סם שפיגל"). והיום אנחנו חוזרים למחזור השני של בית הספר ולסרטה מ-1994 של דפנה לוין, "לכל דבר מחיר". בימים אלה לוין מוקרנת בהוט הסדרה "אופוריה", שיצרה לוין יחד עם רון לשם.
"לכל דבר מחיר" נוצר בשנה שאחרי עליית ערוץ 2, כשמסך הטלוויזיה המסחרית הוצף שעשועונים. לוין מיקססה לסרט הגמר שלה את שעשועוני ערוץ 2, את עולם הפרסומות, שהפך לאופציית הפרנסה העיקרית של בוגרי בתי הספר לקולנוע באותן שנים, את עולם הווידיאו-קליפים האולטרה-מסוגננים ויצרה מיוזיקל – א-לה ג'ון ווטרס ואלמודובר – על צרכנות, בכיכובם של מאיר סוויסה, ששי קשת ושירי-לי דשא.
אנקדוטות וקרדיטים: רמה דרימר (לימים בורשטיין), בת המחזור של לוין, היא העורכת. את סרט הגמר שלה, 18 שנים לפני הקאמבק שלה עם "למלא את החלל", הצגנו כאן לפני שבועיים. מיכל נחמן, אז שליש מלהקת מנגו ולימים מיכל צפיר, מופיעה גם. המוזיקה המקורית המאוד מושקעת של הסרט מאת עדי כהן ("מסוכנת"). הנה הסרט:
תזכורת: טיזר ראשון לסיכום השנה שלי פורסם כאן, כחלק ממשאל המבקרים של "אינדי-ווייר". ועכשיו, לסיכום השנה הרשמי והמלא של "סינמסקופ", לסרטים שהוצגו בשנת 2012 בישראל:
תגובות אחרונות