דוד גורפינקל הוא, בעיניי, אחד האנשים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי. מ"חור בלבנה" ועד ל"סיפור גדול" כמות הסרטים שהוא צילם בארץ עצומה ומגוונת: מ"חגיגה בסנוקר" ו"כץ וקרסו" ועד ל"חמסין" ו"זעם ותהילה"; מ"עיניים גדולות" עד "הקיץ של אביה". הוא עבד כמעט עם כולם, ראה הכל, כל תולדות הקולנוע הישראלי מקופלות עברו מבעד לעדשותיו. ראיינתי את גורפינקל כמה וכמה פעמים, ובאחת הפעמים הקדשתי לו מוסף שלם ב"העיר", לחגוג את פועלו. אבל למצוא תיעוד של גורפינקל מדבר על הסרטים שהיה מעורב בהם זה מאוד נדיר. הצלם שצילם את כולם נבוך להצטלם בעצמו. לכן זה רגע בעל חשיבות כפולה כשבאירוע מחווה לאברהם הפנר שהתקיים ביום שני בסינמטק תל אביב, עמד גורפינקל על הבמה והקריא מזכרונותיו שבכתובים על עבודתו עם הפנר כצלם בשני סרטים, "דודה קלרה" ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר". הנה, באדיבות מרט פרחומובסקי ונאור מנינגר, עורכי האירוע, 11 הדקות של גורפינקל מספר על הפנר:

תזכורת: פסטיבל הפנר בסינמטקים מגיע כעת לכבוד ספר התסריטים הנפלא שראה אור בהוצאת כתר בו מקובצים ארבעת תסריטיו שהופקו. לחיצה על תגית "אברהם הפנר" בראש הפוסט תביא אתכם לקטעים נוספים מתוך אירוע המחווה בסינמטק.

היום עוד שבועיים יתפרסמו המועמדויות לאוסקר. האם "שומרי הסף" יהיה שם בקטגוריית הסרט התיעודי? סרטו של דרור מורה יוצא באופן מדורג אל בתי הקולנוע בארץ. היום בירושלים, מסוף השבוע בסינמטק תל אביב ובסוף השבוע הבא בעוד בתי קולנוע בארץ. ובעיניי זה סרט פשוט מעולה. ראיתי אותו היום פעם שנייה, ויצאתי ממנו נסער כמו בפעם הראשונה. קולנוע משובח מאין כמוהו. חכם להפליא. וזה קודם כל הסרט הכי מותח שראיתי בעת האחרונה, הלב פועם בחרדה גדולה לכל אורכו. המוח עושה פליק-פלאקים בין עמדות מוסריות, לבטים פוליטיים, סיפורים על מבצעים מוצלחים, ורגעים של כשלונות. והקולנוע… דרור מורה עשה סרט משוכלל באופן יוצא דופן, פורץ דרך, ערוך כל כך הדוק, אין שם בועת אוויר לנשימה. אני ארחיב עליו מאוד בשבוע הבא. בינתיים, לקראת הפצתו בתחילת פברואר בארצות הברית על ידי סוני פיקצ'רס קלאסיקס, הם ארגנו לו טריילר חדש משלהם.

חידה: מה הסרט הישראלי היחיד שיצא לו דיסק עם פסקול הסרט ושיריו? זה בוודאי הלהיט "העולם מצחיק", עם שלל שירי הגששים? לא. ואולי פסקול למוזיקה של "למלא את החלל" שבוודאי יהפוך לרב מכר במגזר הדתי והחרדי? לא. אה, זה חייב להיות "המשגיחים", סרט שבו הגיבור הוא מוזיקאי שממקסס טרקים לננחים ועם שושן כמלחין הסרט? גם לא. משונה, סרטים שמגיעים מאת מפיקים גדולים ומנוסים, שזוכים להצלחה, ואף אחד לא מוציא דיסק פסקול. אפילו ל"בלדה לאביב הבוכה" הוציאו רק סינגלים לרדיו וכמה טרקים שנשלחו אליי להאזנתכם. פסקול שלם, לקניה או להורדה או סתם להאזנה? אין. עבור הקולנוע הישראלי מוזיקה אינה מקדמת מכירות.

בעיניי זו טעות גדולה ואיומה. אני חושב שמוזיקה היא מקדמת מכירות אדירה. ויותר מזה, היכרות עם המוזיקה של סרט לפני הצפייה בו הופכת את חוויית הצפייה לאחרת, פמליארית יותר, ואף מרגשת יותר.

אז הנה, הפסקול היחיד שיצא בארץ השנה הוא דווקא לסרט המיקרו-באדג'ט "לא בתל אביב", הסרט היחיד שמבין כמה מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהצפייה בסרט, ונענה לרצון הטבעי של כ מי שרואה סרט ונהנה ממנו, לאחוז במשהו ממנו כדי להמשיך את החוויה הלאה אל היום-יום. הפסקול מכיל קטעים מוזיקליים של עוז רמירז ושירים של רותם בר-אור. אפשר להקשיב לו במלואו בחינם בבאנד-קאמפ (ופה בהמשך), ולקנות אותו כדיסק באוזן השלישית או לקנות אותו כאלבום דיגיטלי להורדה. בעבר כבר השמעתי לכם כאן את "אתה בסדר" הנפלא מהסרט. האזינו עכשיו, לצורך התרשמות, לשיר הראשון, "לב ענק", ואז לקטע 4: "נשמה דובדבן", ותגידו לי אתם אם לא הייתם רוצים לראות סרט שככה נשמעת המוזיקה שלו. ברור שכן. אגב, מוסרים לי באוזניה שהסרט (שמוקרן בסינמטקים ובעוד בתי קולנוע בארץ), מתקרב ל-2,000 צופים.

היום מתפרסם ב"פנאי פלוס" סיכום השנה שלי ל-2012. אעלה אותו ל"סינמסקופ" ביום שישי, ואמשיך לסכם את השנה עד ל-1.1. אבל בינתיים אשתף אתכם בכותרת החדשותית מתוך פרויקט סיכום השנה שלי. על פי הערכות של גורמים בשוק ההפצה נמכרו השנה בארץ 13 מיליון כרטיסי קולנוע. זאת לעומת ממוצע של בין תשעה לעשרה מיליון כרטיסים בשנה רגילה. אם הנתונים האלה אכן יתבררו כסופיים ואמינים*, מדובר בזינוק של 30 אחוז ביחס לשנים קודמות**.

בפעם הקודמת שמכירות הכרטיסים בארץ חצו את העשרה מיליון כרטיסים בשנה continue reading…

שי נובלמן (מימין) עם מייק בורשטיין בצילומי הקליפ "כל יום משתנה". צילומים: עומר לוטן

את שי נובלמן אני מכיר מ"זמן תל אביב", אי שם בשנות התשעים. בינתיים הוא הפך לכוכב רוק בינלאומי, ועכשיו הוא נמצא רגע לפני דיסק חדש, הפעם בעברית. הקליפ שהוא הוציא השבוע לשיר "כל יום משתנה" הוא הומאז' של משפחת נובלמן (שי ואחיו, יובל) לסרטי "קונילמל". בתוספת בונוס: מייק בורשטיין בתפקיד כפול. אח, מייק בורשטיין בקליפ ישראלי? שווה צפייה. אז הנה, קודם כל שי, ששלח לי מייל שמספר קצת על המפגש עם מייק בורשטיין ואיך הקליפ הזה נולד ונעשה בתוך יום אחד, ואז הקליפ עצמו.

אני ממשיך להציג קטעים מתוך ערב המחווה לאברהם הפנר שהתקיים ביום שני בסינמטק תל אביב, לכבוד היציאה לאור של ספר התסריטים שלו ופתיחת הרטרוספקטיבה מסרטיו. בסרטון הזה נפגשים במסדרונות החוג לקולנוע כמה מתלמידיו לשעבר של הפנר ונזכרים בהשפעתו עליהם. בין הדוברים: חגי לוי, תמר גלבץ, ארז קו-אל ("בוקר טוב אדון פידלמן"), אסתי נמדר ("אליפים") ומורן שריר. את הסרטון ביים מרט פרחומובסקי. ערך והפיק נאור מנינגר (שניהם גם ערכו את ערב המחווה בסינמטק). וצילם איתי נאמן ("שנת אפס", "חטופים").

פאני לוביץ' ב"לאט יותר" של אברהם הפנר

אירוע יפה אורגן אתמול בסינמטק תל אביב לכבוד אברהם הפנר, ולרגל צאת ספר התסריטים הנהדר שלו (בהוצאת כתר). הפנר, החולה מאוד, נשאר בבית, אבל המון מתלמידיו, שחקניו, ואנשים שמעריכים אותו, באו לעשות לו כבוד. בשבועות הקרובים יהיה אפשר לגלות את הפנר מחדש בזכות המחווה שעורכים הסינמטקים לסרטיו. אני, למשל, גיליתי מחדש את "לאט יותר" של הפנר בזכות עותק די.סי.פי חדש ויםה שעשה (למעט שני שוטים בעייתיים) חסד גדול עם הצילום הנפלא של אדם גרינברג, שעד עתה ראיתי אותו רק בטלוויזיה או בעותקי 16 מ"מ גרועים. אני מקווה להעלות כאן עוד רגעים, כתובים ומצולמים מהאירוע בימים הקרובים. הנה הראשון שבהם, מאת רנן שור.

שור היה, לצד עליזה ציגלר, איתן גרין, מרט פרחומובסקי ומאיה הפנר, מעורכי ספר התסריטים. ובחמש הדקות שבהן הוא דיבר על הפנר, ועל החוב שהוא חב לו, הוא גם סיפר על לידת סרטו, "בלוז לחופש הגדול", בשנה ג' באוניברסיטה, בכתתו של הפנר. הנה הטקסט המלא.

continue reading…

"אהבתה האחרונה של לורה אדלר". הסצינה האחרונה

הערב ב-21:00 יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע לרגל השקת ספר התסריטים של אברהם הפנר, שלכבודו יקיימו הסינמטקים גם רטרוספקטיבה לסרטיו. הספר, כרך עצום מימדים בן 734 עמודים, מאכלס את התסריטים לכל ארבעת סרטיו הארוכים של הפנר ("לאן נעלם דניאל וקס", "פרשת וינשל", "דודה קלרה" ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר") וסרטו הקצר, "לאט יותר". זאת, בנוסף למאמר מאיר עיניים של אורי קליין על הפנר וקטעים מראיון שנתן הפנר למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי שעורך מרט פרחומובסקי.

לרגל האירוע התקשרו אלי מארגני האירוע שחיפשו תלמידים של הפנר מהאוניברסיטה לצורך סרטון שהם מפיקים. וכאן הייתי צריך להתוודות: מעולם לא למדתי אצל הפנר. לעומת זאת, אחת המשימות הראשונות שלי כעיתונאי קולנוע היתה בתחילת 1990 כשנשלחתי לדווח מהסט של הפנר ל"לורה אדלר".

עוד וידוי: אני לא אוהב את "לאן נעלם דניאל וקס", ולמען האמת פשוט לא מבין את הקסם שהוא מהלך על מבקרי הקולנוע שצפו בו בזמן אמת (5,000 איש ראו אותו ב-1972).

הרטרוספקטיבה של הפנר בסינמטקים תאפשר לי לצפות סוף סוף ב"פרשת וינשל", שמעולם לא ראיתי, ואולי להעריך מחדש סרטים אחרים שלו.
"לורה אדלר" נותר הסרט שלו האהוב עליי, לא מעט בזכות העדינות הרבה והפיוט שיש בצילום של דוד גורפינקל, כמו גם השימוש של הפנר בעולם התיאטרון כדי לשקף למעשה את עולמו, עולם הקולנוע, ועולם היצירה בכלל.

ואגב גורפינקל (שיהיה אחד הדוברים הערב). החיבור בין גורפינקל ובין הפנר בכלל לא היה ברור מאליו (למעט החיבור הפולני). זה נראה לא צפוי שבשני סרטיו האחרונים יחבור הפנר הכל כך פרוזאי לצלם כה ויזואלי, כה איש-של-קולנוע-טהור כמו גורפינקל. אבל החיבור עבד נהדר ב"דודה קלרה" וב"לורה אדלר". חיבתו של הפנר לצלם קשישים במטבחיהם הקטנטנים לא נראתה טוב יותר מאשר מבעד לעדשתו של גורפינקל.

בראיון שערכתי איתו פעם סיפר לי גורפינקל על יום הצילומים הראשון שלו עם הפנר. גורפינקל שהיה תמיד רגיל לחפש את הזווית הדרמטית והדינמית ביותר, מיקם את מצלמתו נמוך, כדי לצלם את הדמות מלמטה, לתת לה נוכחות ועוצמה. הפנר עצר אותו. "צט, צט צט", אמר לו הפנר, "בסרטים שלי מצלמים את הדמויות בגובה העיניים".

בזכות ספר התסריטים הנהדר הזה נזכרתי שוב בהפנר, בן ה-77, שלמרבה הצער שרוי במצב בריאותי קשה ולא יוכל לקחת חלק בחגיגות הנערות לכבודו, ובעובדה שתמיד אהבתי את הפנר הכותב הרבה יותר מאשר את הפנר הבמאי. נדמה לי שיש לי בבית את רוב ספריו, פרוזה וספרי לימוד. בזכות אותן שעות על הסט של "לורה אדלר" וההיכרות שנרקמה מאז, והמשיכה באוניברסיטה (למרות שלא הייתי תלמידו), חלקם הוא העניק לי בעצמו. ספר התסריטים מלא אוצרות מילוליים, האיש כתב משפטים מזהב טהור.

ראו, למשל, איזה יופי – בעדינות אבל גם באירוניה – הוא כותב את סצינת הסיום של "לורה אדלר" שצילמתי מהספר לראש הפוסט.

בעוד שבוע מגיעה שנת 2012 לסיומה. אם אתם עצמאיים, זה השלב בשנה בו אתם בוודאי משוחחים עם רואה החשבון שלכם לגבי מצב מקדמות המס שלכם. זה השלב בשנה שבו אם מתאפשר לכם אתם אמורים לסגור קצת כסף בתוכניות חיסכון פנסיוניות פטורות ממס. אני מקווה שאתם מנצלים את חוקי המס גם כדי לתרום קצת כסף לצדקה, יש הרבה גופים שמשוועים לזה. ואם נשאר לכם קצת עודף הייתי מציע לכם לשים כמאה שקל (או יותר) גם כאן ב"סינמסקופ" בתיבת התרומות מצד שמאל. אני מוציא לכם חשבונית על כל תרומה ואם תרשמו את כתובתכם האמיתית והמדויקת תקבלו אותה בדואר ותוכלו להגיש אותה כהוצאה מוכרת. נדיבותכם תעזור לממן את הוצאות האחזקה השוטפות של "סינמסקופ" ושדרוג האתר עד שיימצא לו ספונסר קבוע.

=================

ואם אתם מעדיפים לתרום כסף זמין דווקא לפרויקטים קולנועיים, שימו עין על הסרט הזה: "The Birdman". דניאל מן הוא נכדו של הקולנוען אדוארד מן, שהיה עורך ב"הגשר על הנהר קוואיי" ו"איש הציפורים מאלקטרז". כעת מגלה הנכד שסבו ניסה לצאת מסד חדר העריכה וביים ב-1961 סרט ניסיוני ועצמאי שנעלם, נשכח ונגנז בשם "Hothead". בסרט הניסיוני שצילם כעת הנכד על קו תל אביב-לוס אנג'לס הוא מתחקה בעבקות הסרט הגנוז של סבו, חושף אותו לראשונה ומתכתב איתו. זיו ברקוביץ ("לא בתל אביב") הוא הצלם. ועכשיו מן מנסה לגייס 10,000 דולר לסיים את העריכה, את הפוסט ולצילומי השלמה.

חיבבתי את הסיפור של הנכד הישראלי שיוצא בעקבות חלומו הלא-הוליוודי של סבו, וגם הטיזר הלא סטנדרטי הזה נראה מעניין:

"הבלתי אפשרי"

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.12.2012

continue reading…