טלי שרון ב"עונג שבת" של עודד בן-נון ומיכל ברזיס

התחלנו את הפרויקט הזה בשבוע שעבר עם "ליל כלולות" של רמה בורשטיין. הנה סרט מספר 2: "עונג שבת" מ-2003.

עודד בן-נון ומיכל ברזיס זוכים כעת להצלחה גדולה בזכות סרטם הקצר "איה", שהתחיל את דרכו בהקרנות בסינמטקים ועבר להקרנות בקולנוע לב ומכר עד כה כ-10,000 כרטיסים. הנה הביקורת שלי על "איה", בה אני מכתיר את בן-נון וברזיס כאלופי הארץ בסרטים קצרים, ומנסה למצוא חיבור בין ארבעת הסרטים הקצרים שיצרו בעשר השנים האחרונות. והנה אחד הפוסטים הכי נקראים ב"סינמסקופ" בחודש שעבר, שחשף לראשונה את עבודת האפקטים המאוד מורכבת שאיתה יצרו בן-נון, ברזיס ושותפיהם סרט כה קטן ואינטימי כמו "איה".

"עונג שבת" הוא תחילת הדרך של ברזיס ובן-נון שנפגשו בסם שפיגל והפכו לצד במאים ולזוג בחיים. הסרט לא רק חשף לחיינו את טלי שרון, בתפקיד הבכורה שלה, אלא גם התחיל את ההתעניינות של ברזיס ובן-נון בנשים שמנסות לשבור שגרה ולפרוק עול. לפעמים הן משלמות על זה מחיר, ולפעמים לא. חובבי "איה" יבחינו בכך שכבר בסרטם הראשון, הצד הוויזואלי היה מאוד דומיננטי בעבודת הצמד (בן-נון הוא הצלם). הסצינה בשדה הכותנה פשוט יפהפיה. ויש עוד כמה קווים המחברים בין הסרטים.

הנה הסרט:

continue reading…

הפוסט עודכן עם התוצאות הסופיות.

מעניין אם אסף אמיר ידפוק על דלת משפחת בורשטיין באמצע סעודת השבת ויבשר: "נכנסנו לתשיעייה הסופית של האוסקר!". או שהוא ימתין בסבלנות עד למוצאי שבת. הערב (בוקר שעון לוס אנג'לס) יוכרז השורט-ליסט לקטגוריית הסרט הזר. מ-71 סרטים שהוגשו על ידי המדינות, תצומצם הרשימה לתשעה. מהתשיעייה הזאת ייבחרו חמשת המועמדים לפרס שיוכרזו (יחד עם כל המועמדויות האחרות לאוסקר) ב-10 בינואר.

נשאלת השאלה: האם "למלא את החלל" יהיה שם?

לכאורה, נראה ברור לעין שכן. זה אחד הסרטים הזרים הבולטים בחודשים האחרונים, מאז בכורתו בוונציה. מצד שני, נדמה שמעמדו קצת דעך בשבועות האחרונים כשלא זכה לאיזכורים בפרסי סוף השנה של אגודות המבקרים השונות.

continue reading…

"חיי פיי". נמר בלי דרקון

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.12.2012

continue reading…

תביאו, תביאו את טוד מקארתי לבלות יום בחברת תעשיית הקולנוע הישראלי ונראה אם הוא עדיין ימשיך לחשוב על ישראל את הדברים הטובים שהוא חושב עליה. שיסתובב קצת ויישמע איך מפיקים מדברים כאן על מפיקים אחרים, איך ראשי הקרנות מדברים על ראשי קרנות אחרים, איך המבקרים מדברים על קולנוענים מקומיים, איך כולם כאן רבים, דוחפים, כועסים, נעלבים, דורכים, מסכסכים, ונראה אם הקסם ישרוד או יתפוגג.

אבל ביושבו בלוס אנג'לס, טוד מקארתי – מבקר הקולנוע של ה"הוליווד ריפורטר" – מסכם את 2012 כשהוא מאוהב בקולנוע הישראלי. סרט השנה שלו הוא "אהבה" של מיכאל האנקה. אבל במקום השני: "שומרי הסף" של דרור מורה. ובמקום השמיני: "הערת שוליים" של יוסף סידר.

והוא מוסיף ואומר: "אם כל מדינה שיש בה תעשיית קולנוע היתה מפיקה ולו סרט אחד שהוא בעל עומק מחשבה וביקורת עצמית כשם שישראל הציגה בשני סרטים השנה, 'שומרי הסף' ו'הערת שוליים', העולם, והקולנוע, היו נשכרים מכך מאוד".

ובמקור:

And if every nation with a film industry produced even one film per year that was as thoughtful and penetrating and self-critical as Israel served up in two films, The Gatekeepers and Footnote, the world, and the cinema, would greatly benefit.

עם המשפט הזה צריכים קברניטי התעשייה המקומיים להתלכד – חיבוק קבוצתי יעשה כאן טוב לכמה וכמה אנשים עם בטן מלאה – ללכת לממשלה ולסדר לקולנוע הישראלי תקציב שנתי של מאה מיליון שקל בשנה לפחות, וגם למצוא דרך לסדר אחת ולתמיד גם את כל מה שקורה בטלוויזיה המסחרית – עוד בור נצחי של סכסוכים ודם רע – שאמורה להשקיע בקולנוע הישראלי וגם לתת פרנסה ליוצרים המקומיים. כי כרגע, מקארתי מחמיא, אבל נראה את מורה ואת סידר מביימים את סרטם הבא בישראל.

אני מתעסק בענייני סיכום השנה, ופתאום שמתי לב לפרט הטריוויה הזה: הם התגלו ב"הפוך" ב-1996. הם חזרו בתשובה. והם שיחקו בשלושת הסרטים הישראליים הכי נצפים השנה. מימין: מיכאל וייגל מ"למלא את החלל" (בסביבות ה-200,000 כרטיסים). באמצע: דני שטג מ"העולם מצחיק" (בסביבות ה-200,000 כרטיסים). משמאל: גילי שושן מ"המשגיחים" (בסביבות ה-80,000 כרטיסים). אם תרצו להמשיך בפלאות הטריוויה אפשר לציין גם שווייגל ושושן הם חסידי חב"ד ששיחקו בסרטים של יוצרים הקרובים דווקא לברסלב.

"גרנדמאסטר" של וונג קאר-וויי

שלושה עדכונים:

הנה מגיעים המספרים. בסוף השבוע הראשון שלו על מסכי הקולנוע בארץ הכניס "ההוביט" בישראל 878,903 דולר, או 3.3 מיליון שקל. זה מספר כמעט לסכום שהכניס "סקייפול" בסוף השבוע הראשון שלו (מה שאומר שמבחינת מספר כרטיסים, המספר של "ההוביט" יהיה מעט נמוך יותר, כי כרטיסי התלת מימד יקרים יותר). עם התלת מימד והאיימקס אפשר להעריך שהסרט מכר כ-70,000 כרטיסים בבכורתו. על פי "בוקס אופיס מוג'ו", ההצלחה שלו הקפיצה את סוף השבוע האחרון, סוף השבוע השני של חנוכה, ב-126 אחוז ביחס לסוף השבוע שלפני זה.

=================

זה ש"מחוברים לחיים" זכה להצלחה כה גדולה בישראל (כמעט חצי מיליון כרטיסים) זה אולי מפתיע, אבל מיישר קו עם ההצלחה העצומה של הסרט בעולם. אבל מה תגידו על זה ש"שלגי קילימנג'רו" של רובר גדיגיאן, גם הוא מופץ על ידי סרטי נחשון, מתחיל להסתמן גם כלהיט מפתיע? מפתיע, כי הוא מתון, שקול, נינוח, חברתי יותר, עדין יותר, אבל עדיין סוחט אנחות מהקהל בסינמטקים. הסרט יגיע בסוף השבוע ל-50,000 צופים. פתאום יש צמא לקולנוע צרפתי?

================

סרט הפתיחה של פסטיבל ברלין: "גרנדמאסטר", סרטו החדש של וונג קאר-וויי. סרט אמנויות לחימה. הסרט יוצא בבכורה במולדתו, סין, בתחילת ינואר, ויוקרן מחוץ לתחרות בברלין בערב הפתיחה, ב-7 בפברואר.

אלכסנדר דספלה ממש קרוב לזכייה באוסקר הראשון שלו. אם לא השנה, אז בקרוב מאוד. לא רק כי הוא אחד המלחינים הכי מוצלחים שעובדים כיום, אלא גם כי הוא אחד המלחינים הכי פוריים. ב-2012 הוא הלחין את הפסקולים ל"ממלכת אור הירח", "ריאליטי", האיטלקי, "חלודה ועצם" (הוא המלחין הקבוע של ז'אק אודיאר) ו"רנואר" הצרפתיים, "ארגו", "שומרי האגדות" ו"כוננות עם שחר". שבעה סרטים. כלומר, השאלה הגדולה היא לא האם הוא יהיה מועמד לאוסקר השנה (הוא יהיה), אלא כמה פעמים הוא יהיה מועמד. אני שמתי לב אליו לראשונה בזכות "לידה" של ג'ונתן גלייזר (אבל כבר אז הוא היה מלחין ותיק, עם עשרים שנים של קרדיטים בצרפת). ואני מודה, הוא כל כך פורה שלא כל הפסקולים שלו מוצלחים. אבל כשהוא משקיע, הוא מהמלחינים האלה שיכולים להרים סרט ולייצר רגעים תזמורתיים עשירים ומורכבים.

עכשיו ניתן להאזין לפסקול המלא שהלחין ל"כוננות עם שחר" של קתרין ביגלו:

continue reading…

"מנועים קדושים" של לאוס קאראקס. במקום ה….

ותחילה הכותרות: במשאל המבקרים השנתי של "אינדי-ווייר", שנערך בין 204 מבקרי קולנוע בעולם, ביניהם ג'יי הוברמן, ג'ונתן רוזנבאום, ריצ'רד פניה ואחרים, נבחר סרטו של לאוס קאראקס, "מנועים קדושים" ("Holy Motors") כסרט השנה. במקום השני: "המאסטר" של פול תומס אנדרסון. במקום השלישי: "כוננות עם שחר" של קתרין ביגלו.

בראשית היה משאל המבקרים השנתי של ה"ווילג'-וויס", התשובה הניו יורקית למשאל השנתי של "סייט אנד סאונד" הבריטי, ואחד המקורות שלי במשך שנים לאבחון הטעם הביקורתי הבינלאומי, ומציאת סרטים שהחמצתי במשך השנה. לפני שבע שנים חלה טלטלה גדולה ב"ווילג' וויס" שהובילה לקיצוצים ופיטורים, ו"אינדי-ווייר" נכנסו לתמונה והתחילו לקיים את המוסד השנתי הזה במקומם. (מאז, ה"ווילג' וויס" חזר לקיים את המשאל שלו, אבל בגרסה מצומצמת יותר. במשאל השנה השתתפו 86 מבקרים והתוצאות שלהם דומות לאלה של "אינדי-ווייר", אבל בסדר שונה: "המאסטר" ראשון, "כוננות עם שחר" שני, "מנועים קדושים" שלישי).

אלא שהשנה מבחינתי חל שינוי: השנה גם אני השתתפתי במשאל הזה. קוסמופוליטי האינטרנט הזה, מארח קולגות ממקומות נידחים. עד מהרה הבנתי שאני לא יכול להשתמש ברשימת סרטי השנה שקוששתי בשבועות האחרונים למדור סיכום השנה שלי ב"פנאי פלוס", כי אנשי אינדי-ווייר רצו להיצמד ללוח ההפצה האמריקאי, ובסרטי השנה שלי יש כמה סרטים שיצאו בישראל ב-2012, אבל באמריקה ב-2011. המגבלה הזאת הפכה עד מהרה ליתרון, כי היא איפשרה לי להכניס לרשימה סרטים שיצאו באמריקה אבל לא בישראל, שראיתי בפסטיבלים או בדי.וי.די. כך יוצא שהרשימה הזאת, בכמה וכמה מקומות, שונה למדי מהרשימה שלי לסיכום שנת 2012 בישראל (אותה אפרסם כאן ב-28.12).

מצד שלישי, הייתי בנקודת חסרון. טרם ראיתי את "כוננות עם שחר", שמבקרים רבים מתלהבים ממנו, כך שאני לא יודע איפה הייתי מדרג אותו. מצד רביעי, אני בספק אם כל המבקרים הפיקו לראות את כל הסרטים. כך שזו תמיד תמונת מצב רגעית.

וגם, היו לי מה וכמה דילמות. היו טיוטות של העשירייה שבהן "ממלכת אור הירח" ו"ארגו" היו בפנים. לבסוף הם נותרו בחוץ. ל"ממלכת אור הירח" נתתי כפרס ניחומים את הקול שלי ל"אנסמבל השנה".

אם כן, זו רשימת עשרת סרטי השנה שלי ל-2012, על פי תאריך הפצתם בארצות הברית.

continue reading…

זו האנטרפרייז שמתרסקת בטיזר חדש בסוף הפוסט הזה

נדמה לי שאפשר לספר: בשבועות האחרונים ניסיתי לשכנע את מאיר שניצר לפתוח בלוג קולנוע. למעשה, התחלנו לדבר על זה עוד בפסטיבל ירושלים האחרון, אז הוא כבר דיבר על זה שנראה לו ש"מעריב" (שלראשונה בקריירה שלו לא מימנו לו שהות בפסטיבל) נמצא על סף פיטורים המוניים, סגירה ו/או מכירה. אחרי שהפיטורים קרו חזרנו לדבר. אני מתעצבן לא פעם על דברים ששניצר כותב ושם כאן לינקים כועסים לטקסטים שלו שהכעיסו אותי, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם שבו אין לשניצר מקום לכתוב בו. מה גם, ואת זה כבר כתבתי לא פעם, אני גדלתי על ביקורותיו של שניצר ב"חדשות", הן היו בית הספר הראשון שלי לקולנוע. אני מרגיש שאני חייב לו. אז התחלנו לדבר על בלוג, וחשבתי שהנה החזון שלי להפוך את "סינמסקופ" לאתר שמרכז כמה וכמה כותבים על קולנוע קורם עור וגידים. אבל אז הגיעה ההצעה מ"סופהשבוע" של אנשי "ג'רוזלם פוסט" ושניצר שוב קיבל במה בתשלום לכתוב בה. מכיוון שאני מניח שכעת הוא רק פרילנס ולא שכיר, אולי עוד יהיה מקום לדבר על בלוג כזה בעתיד הלא רחוק. נראה.

ובינתיים, שניצר מסכם 20 שנה ב"מעריב", תחילה כמבקר טלוויזיה ואז שוב כמבקר קולנוע (כמעט בעל כורחו, אחרי שעירית שמגר עזבה את העיתון). אורון שמיר מראיין אותו ל"עכבר העיר". ואיתמר ב"ז מראיין אותו ל"העין השביעית" (אגב, שניצר יוכל להיות אחלה מבקר תקשורת ב"העין השביעית"). הראיון ב"העין השביעית" מזכיר את גלגוליו החוץ-קולנועיים של שניצר, בין השאר כעורך "העיר", וכמי שחתום (יחד עם אלוף בן, עורך "הארץ" היום) על "בג"צ שניצר" נגד הצנזורה הצבאית. וב"העין השביעית" הוא גם מדבר על קשרי מבקרים עם המפיצים: continue reading…

משפחת יושע, השכנים מקומה ארבע, מפנה חפצים מבית ההורים, וחדר האשפה שלנו הפך לרגע למוזיאון מזכרות מסרטיו של יקי יושע, ביניהם 'סוסעץ' ו'העיט'. וגם סרט בשם 'הסוף' שאני לא מכיר. ברגע שמבהיר לי באופן צלול שאשפתו של הקולנוען היא חומר הגלם של המבקר.