זו האנטרפרייז שמתרסקת בטיזר חדש בסוף הפוסט הזה

נדמה לי שאפשר לספר: בשבועות האחרונים ניסיתי לשכנע את מאיר שניצר לפתוח בלוג קולנוע. למעשה, התחלנו לדבר על זה עוד בפסטיבל ירושלים האחרון, אז הוא כבר דיבר על זה שנראה לו ש"מעריב" (שלראשונה בקריירה שלו לא מימנו לו שהות בפסטיבל) נמצא על סף פיטורים המוניים, סגירה ו/או מכירה. אחרי שהפיטורים קרו חזרנו לדבר. אני מתעצבן לא פעם על דברים ששניצר כותב ושם כאן לינקים כועסים לטקסטים שלו שהכעיסו אותי, אבל אני לא רוצה לחיות בעולם שבו אין לשניצר מקום לכתוב בו. מה גם, ואת זה כבר כתבתי לא פעם, אני גדלתי על ביקורותיו של שניצר ב"חדשות", הן היו בית הספר הראשון שלי לקולנוע. אני מרגיש שאני חייב לו. אז התחלנו לדבר על בלוג, וחשבתי שהנה החזון שלי להפוך את "סינמסקופ" לאתר שמרכז כמה וכמה כותבים על קולנוע קורם עור וגידים. אבל אז הגיעה ההצעה מ"סופהשבוע" של אנשי "ג'רוזלם פוסט" ושניצר שוב קיבל במה בתשלום לכתוב בה. מכיוון שאני מניח שכעת הוא רק פרילנס ולא שכיר, אולי עוד יהיה מקום לדבר על בלוג כזה בעתיד הלא רחוק. נראה.

ובינתיים, שניצר מסכם 20 שנה ב"מעריב", תחילה כמבקר טלוויזיה ואז שוב כמבקר קולנוע (כמעט בעל כורחו, אחרי שעירית שמגר עזבה את העיתון). אורון שמיר מראיין אותו ל"עכבר העיר". ואיתמר ב"ז מראיין אותו ל"העין השביעית" (אגב, שניצר יוכל להיות אחלה מבקר תקשורת ב"העין השביעית"). הראיון ב"העין השביעית" מזכיר את גלגוליו החוץ-קולנועיים של שניצר, בין השאר כעורך "העיר", וכמי שחתום (יחד עם אלוף בן, עורך "הארץ" היום) על "בג"צ שניצר" נגד הצנזורה הצבאית. וב"העין השביעית" הוא גם מדבר על קשרי מבקרים עם המפיצים: continue reading…

משפחת יושע, השכנים מקומה ארבע, מפנה חפצים מבית ההורים, וחדר האשפה שלנו הפך לרגע למוזיאון מזכרות מסרטיו של יקי יושע, ביניהם 'סוסעץ' ו'העיט'. וגם סרט בשם 'הסוף' שאני לא מכיר. ברגע שמבהיר לי באופן צלול שאשפתו של הקולנוען היא חומר הגלם של המבקר.

מייקל מור אומר לאמריקה "אמרתי לכם". לפני עשר שנים הוא הוציא את "באולינג לקולומביין", אחרי הטבח בבית הספר בקולורדו, והראה עד כמה סגידת הרובים של אמריקה מובילה למקרי הטירוף והמוות האלה. אבל מור עשה עוד דבר יוצא דופן אמש, כדי להזכיר את מה שהוא אמר לטובת אלה שאולי החמיצו. הוא מצא ביו-טיוב מישהו שהעלה גרסה פיראטית של הסרט שלו ובמקום לקרוא לאף.בי.איי הוא שלח בטוויטר הודעה שממליצה לכולם לגשת לשם ולצפות בסרט. המסר חשוב לו יותר מהכסף. אז הנה, באישורו של מייקל מור, "באולינג לקולומביין", שאחרי אירועי קונטיקט, נהיה שוב רלוונטי להפליא:

continue reading…

מקום רביעי

אחרי המבקרים של "הניו יורק טיימס" הגיע תורו של ה"לוס אנג'לס טיימס": קנת טוראן, מבקר הקולנוע הוותיק של העיתון, פרסם הערב את רשימת עשרת סרטי השנה שלו. במקום הראשון: "אהבה" של מיכאל האנקה (סרט שצריך להיות מעל גיל 70 כדי באמת להעריץ אותו). אבל במקום הרביעי: "הערת שוליים" של יוסף סידר. רגע, וזה לא הכל. במקום החמישי: "שומרי הסף" של דרור מורה ו"שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ.

=================

אני מחכה לשמוע דיווחים על נתוני הקופה של "ההוביט: מסע בלתי צפוי" בישראל בסוף השבוע האחרון. נדמה לי שזה מאותם סופי שבוע שבהם המפיצים בארץ מצטערים שכשהם כבר מדווחים על נתוני מכירות כרטיסים הם עושים זאת על ידי מסירת מספר הכרטיסים שנמכרו ולא מספר השקלים שנכנסו לקופה, כי זה היה מאותם סופי שבוע – כך אני אומד – שבו כמות הכסף תהיה מרשימה בהרבה מכמות הכרטיסים.

בסינמה סיטי, למשל, מדווחים ש"ההוביט" היה רק הסרט השני הכי נצפה בסוף השבוע, אחרי "ראלף ההורס" בגרסה המדובבת. ברשת גלובוס גרופ מדווחים באתרם ש"ההוביט" היה רק הסרט השני הכי נצפה בסוף השבוע, אחרי "שומרי האגדות". ואילו ברשת יס פלאנט מופיע "ההוביט" בגרסת התלת מימד במקום הראשון ובגרסת הדו מימד במקום הרביעי.

בגלל שנראה שהביקוש בסוף השבוע היה ער במיוחד לגרסאות התלת מימד והאיימקס, שמחיריהם יקרים יותר, יכול להיות שמבחינת שקלים שנאספו אולי יש כאן שיא. אבל למרות שהיו לסרט המון הקרנות בכל קולנוע בהמון פורמטי הקרנה, ורוב ההקרנות שדגמתי היו מלאות, כנראה שלהבדיל ממה שקרה בסוף השבוע בארצות הברית – שם שבר "ההוביט" של שיאי דצמבר – לא יהיה לנו שיא ישראלי. "סקייפול" לפני חודשיים הביא 80,000 צופים בסוף השבוע הראשון בארץ. "ההוביט" כנראה פחות. נתוני אמת יגיעו כנראה הלילה או מחר.

==================

בתחילת הקרנות האיימקס של "ההוביט" בראשון לציון אמורות להיות מצורפות תשע דקות מתוך "סטאר טרק: אל תוך האפילה". טיזר לקטעים שצולמו באיימקס. כך לפחות הבטיחו לנו היחצנים. אנשים שהיו באיימקס דיווחו שלא ראו זכר ל"סטאר טרק" לפני "ההוביט". האם מישהו כאן היה בהקרנת איימקס ביס פלאנט ראשל"צ וראה תשע דקות של "סטאר טרק"? אם כן, איך זה היה? כך, בכל אופן, מתארים אנשי "אינדי-ווייר" את הטיזר הסטאר-טרקי.

בשניה ה-53

1.

בשבוע שעבר הצגתי לכם חמישה סרטי אימה קצרים שהתחרו בתחרות על שם רותם מוריה ז"ל. בינתיים התקיימה התחרות ונבחר הזוכה. צוות השופטים בחר בסרט "סייקו בוי" של אדם רובסון בתור הזוכה. זה סרט קצר ולעניין (באורך של טריילר לסרט ארוך) והוא עשוי נהדר. ואכזרי כהוגן. הנה הוא.

continue reading…

לפדרו אלמודובר יש סרט חדש. כשזה מגיע לאלמודובר נראה שהכל כבר מסודר בזמנים ידועים מראש: הוא ייצא בספרד במרץ ודי ברור מאליו שהוא יוצג במאי בקאן – השאלה רק אם בתוך התחרות או מחוצה לה. ובישראל הוא מן הסתם יהיה שייך לקולנוע לב שיציעו אותו לפסטיבל ירושלים כסרט פתיחה, הם יגידו לא, אז הם יוציאו אותו שבוע לפני הפסטיבל בתחילת יולי (הכל ניחושים וספקולמיות שלי, כן? אבל זה מבוסס על הרבה סרטים קודמים של אלמודובר). ואחרי "העור שבו אני חי" הקודר והאלים, נראה שאלמודובר בוחר ללכת לכיוון הקליל והקאמפי – לי הטיזר הזה עשה ההפך מטיזינג, צר לי. זה נראה כמו סרט חדש של ז'אן-פול גוטייה. הסרט נקרא באנגלית "I'm So Excited" (על שם השיר של הפוינטר סיסטרס שמופיע בטיזר הנ"ל), ובספרדית "Los Amantes Pasajeros" ("אהבת הנוסעים"?). אני מניח שבעברית יקראו לזה משהו עם "אהבה" (יש כבר התיישנות על "אהבה בשחקים"?).

מתוך "ליל כלולות" של רמה בורשטיין ("למלא את החלל")

בשבועות הקרובים, מדי מוצאי שבת, אעלה כאן סרט גמר מההיסטוריה של בית הספר לקולנוע בירושלים על שם סם שפיגל. את הסרטים האלה, למיטב ידיעתי, אי אפשר כרגע למצוא בשום מקום אחר ברשת. חלקם, כמו זה שאיתו אנחנו מתחילים היום, נדירים למדי. מבחינתי זו הזדמנות להתוודע ליצירות הבכורה של כמה מהיוצרים הבכירים שפועלים כעת.

והראשונה: רמה בורשטיין. היום היא כבר הבמאית של "למלא את החלל", הסרט הישראלי הנצפה ביותר ב-2012 עם 210,000 צופים, וזוכת פרס אופיר על הבימוי והתסריט. אבל ב-1994 היא עדיין היתה רמה דרימר (שם אדיר לבמאית), חילונית, סטודנטית לקולנוע, בוגרת המחזור השני של סם שפיגל. 18 שנה לפני שהיא הפכה לחלוצה מקרב נשים חרדיות שיוצרת סרט המוקרן בפני הקהל הרחב, בהפצה שומרת שבת, ועדיין הופך ללהיט.

והמדהים הוא שצפייה בסרט הגמר שלה, "ליל כלולות", חושף את העובדה שעם רבי נחמן ובלי רבי נחמן, טעמו של אמן נותר עקבי: גם כאן הדבר הראשון שבולט הוא השימוש האקספרסיבי מאוד בצילום, צבעוניות ותאורה, ובעיסוק בחתונה – ובפוטנציאל הטראומטי שיש באירוע הזה. במקרה של "ליל כלולות" זה נראה כמעט כמו סרט אימה גותי.

שימו לב גם לחבריה לכיתה של בורשטיין שעבדו איתה על הסרט: טלי שמש ("מועדון בית הקברות") הפיקה, דרור סבו ("נו אקזיט") צילם.

צפו ב"ליל כלולות" של רמה בורשטיין (דרימר), אחרי הקפיצה:

continue reading…

שבועיים לסוף 2012. המירוץ לאוסקר מתחיל להתבהר, ובשבועיים הקרובים נעסוק לא מעט ברשימות עשרת הסרטים הטובים של השנה של מבקרים בולטים ועיתונאים. והנה אנחנו מתחילים עם ה"ניו יורק טיימס". שם בוחרים שני מבקרי הקולנוע הראשיים של העיתון, איי.או (טוני) סקוט ומנולה דרגיס, להכליל גם סרטים ישראליים בטופ-טן שלהם.

continue reading…

"לא בתל אביב"

ב"לא בתל אביב" של נוני גפן התאהבתי בתחילת אוגוסט, בזמן שהוצג בפסטיבל לוקרנו, ראיתי אותו בפעם הראשונה וכתבתי עליו טרום ביקורת. הצילום בשחור-לבן של זיו ברקוביץ', העלילה המטורללת, המוזיקה ובעיקר רוח הנעורים, זה היה מבחינתי המודל לקולנוע הישראלי העצמאי האלטרנטיבי שצריך לצמוח כאן. עכשיו הוא מגיע להקרנות מסחריות. הנה ביקורת:

continue reading…

רגע, לפני שאנחנו מתחילים לטום הידלסטון מ"הנוקמים" יש משהו להגיד לכם:

זו תזכורת, המוגשת לכם בשיתוף עם וויסקי ג'יימסון, לתחרות שאנחנו מקדמים כאן: אתם מביימים גרסה משלכם בת דקה בדיוק לסרט מוכר, מעלים ליו-טיוב (הקפידו לפעול לפי כללי התחרות), צוות שיפוט צופה בהם ומשגר את המצטיין או המצטיינת ללונדון לגמר הנוצץ של התחרות הבינלאומית של ג'יימסון. קבלו קצת השראה.

continue reading…