שי נובלמן (מימין) עם מייק בורשטיין בצילומי הקליפ "כל יום משתנה". צילומים: עומר לוטן

את שי נובלמן אני מכיר מ"זמן תל אביב", אי שם בשנות התשעים. בינתיים הוא הפך לכוכב רוק בינלאומי, ועכשיו הוא נמצא רגע לפני דיסק חדש, הפעם בעברית. הקליפ שהוא הוציא השבוע לשיר "כל יום משתנה" הוא הומאז' של משפחת נובלמן (שי ואחיו, יובל) לסרטי "קונילמל". בתוספת בונוס: מייק בורשטיין בתפקיד כפול. אח, מייק בורשטיין בקליפ ישראלי? שווה צפייה. אז הנה, קודם כל שי, ששלח לי מייל שמספר קצת על המפגש עם מייק בורשטיין ואיך הקליפ הזה נולד ונעשה בתוך יום אחד, ואז הקליפ עצמו.

אני ממשיך להציג קטעים מתוך ערב המחווה לאברהם הפנר שהתקיים ביום שני בסינמטק תל אביב, לכבוד היציאה לאור של ספר התסריטים שלו ופתיחת הרטרוספקטיבה מסרטיו. בסרטון הזה נפגשים במסדרונות החוג לקולנוע כמה מתלמידיו לשעבר של הפנר ונזכרים בהשפעתו עליהם. בין הדוברים: חגי לוי, תמר גלבץ, ארז קו-אל ("בוקר טוב אדון פידלמן"), אסתי נמדר ("אליפים") ומורן שריר. את הסרטון ביים מרט פרחומובסקי. ערך והפיק נאור מנינגר (שניהם גם ערכו את ערב המחווה בסינמטק). וצילם איתי נאמן ("שנת אפס", "חטופים").

פאני לוביץ' ב"לאט יותר" של אברהם הפנר

אירוע יפה אורגן אתמול בסינמטק תל אביב לכבוד אברהם הפנר, ולרגל צאת ספר התסריטים הנהדר שלו (בהוצאת כתר). הפנר, החולה מאוד, נשאר בבית, אבל המון מתלמידיו, שחקניו, ואנשים שמעריכים אותו, באו לעשות לו כבוד. בשבועות הקרובים יהיה אפשר לגלות את הפנר מחדש בזכות המחווה שעורכים הסינמטקים לסרטיו. אני, למשל, גיליתי מחדש את "לאט יותר" של הפנר בזכות עותק די.סי.פי חדש ויםה שעשה (למעט שני שוטים בעייתיים) חסד גדול עם הצילום הנפלא של אדם גרינברג, שעד עתה ראיתי אותו רק בטלוויזיה או בעותקי 16 מ"מ גרועים. אני מקווה להעלות כאן עוד רגעים, כתובים ומצולמים מהאירוע בימים הקרובים. הנה הראשון שבהם, מאת רנן שור.

שור היה, לצד עליזה ציגלר, איתן גרין, מרט פרחומובסקי ומאיה הפנר, מעורכי ספר התסריטים. ובחמש הדקות שבהן הוא דיבר על הפנר, ועל החוב שהוא חב לו, הוא גם סיפר על לידת סרטו, "בלוז לחופש הגדול", בשנה ג' באוניברסיטה, בכתתו של הפנר. הנה הטקסט המלא.

continue reading…

"אהבתה האחרונה של לורה אדלר". הסצינה האחרונה

הערב ב-21:00 יתקיים בסינמטק תל אביב אירוע לרגל השקת ספר התסריטים של אברהם הפנר, שלכבודו יקיימו הסינמטקים גם רטרוספקטיבה לסרטיו. הספר, כרך עצום מימדים בן 734 עמודים, מאכלס את התסריטים לכל ארבעת סרטיו הארוכים של הפנר ("לאן נעלם דניאל וקס", "פרשת וינשל", "דודה קלרה" ו"אהבתה האחרונה של לורה אדלר") וסרטו הקצר, "לאט יותר". זאת, בנוסף למאמר מאיר עיניים של אורי קליין על הפנר וקטעים מראיון שנתן הפנר למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי שעורך מרט פרחומובסקי.

לרגל האירוע התקשרו אלי מארגני האירוע שחיפשו תלמידים של הפנר מהאוניברסיטה לצורך סרטון שהם מפיקים. וכאן הייתי צריך להתוודות: מעולם לא למדתי אצל הפנר. לעומת זאת, אחת המשימות הראשונות שלי כעיתונאי קולנוע היתה בתחילת 1990 כשנשלחתי לדווח מהסט של הפנר ל"לורה אדלר".

עוד וידוי: אני לא אוהב את "לאן נעלם דניאל וקס", ולמען האמת פשוט לא מבין את הקסם שהוא מהלך על מבקרי הקולנוע שצפו בו בזמן אמת (5,000 איש ראו אותו ב-1972).

הרטרוספקטיבה של הפנר בסינמטקים תאפשר לי לצפות סוף סוף ב"פרשת וינשל", שמעולם לא ראיתי, ואולי להעריך מחדש סרטים אחרים שלו.
"לורה אדלר" נותר הסרט שלו האהוב עליי, לא מעט בזכות העדינות הרבה והפיוט שיש בצילום של דוד גורפינקל, כמו גם השימוש של הפנר בעולם התיאטרון כדי לשקף למעשה את עולמו, עולם הקולנוע, ועולם היצירה בכלל.

ואגב גורפינקל (שיהיה אחד הדוברים הערב). החיבור בין גורפינקל ובין הפנר בכלל לא היה ברור מאליו (למעט החיבור הפולני). זה נראה לא צפוי שבשני סרטיו האחרונים יחבור הפנר הכל כך פרוזאי לצלם כה ויזואלי, כה איש-של-קולנוע-טהור כמו גורפינקל. אבל החיבור עבד נהדר ב"דודה קלרה" וב"לורה אדלר". חיבתו של הפנר לצלם קשישים במטבחיהם הקטנטנים לא נראתה טוב יותר מאשר מבעד לעדשתו של גורפינקל.

בראיון שערכתי איתו פעם סיפר לי גורפינקל על יום הצילומים הראשון שלו עם הפנר. גורפינקל שהיה תמיד רגיל לחפש את הזווית הדרמטית והדינמית ביותר, מיקם את מצלמתו נמוך, כדי לצלם את הדמות מלמטה, לתת לה נוכחות ועוצמה. הפנר עצר אותו. "צט, צט צט", אמר לו הפנר, "בסרטים שלי מצלמים את הדמויות בגובה העיניים".

בזכות ספר התסריטים הנהדר הזה נזכרתי שוב בהפנר, בן ה-77, שלמרבה הצער שרוי במצב בריאותי קשה ולא יוכל לקחת חלק בחגיגות הנערות לכבודו, ובעובדה שתמיד אהבתי את הפנר הכותב הרבה יותר מאשר את הפנר הבמאי. נדמה לי שיש לי בבית את רוב ספריו, פרוזה וספרי לימוד. בזכות אותן שעות על הסט של "לורה אדלר" וההיכרות שנרקמה מאז, והמשיכה באוניברסיטה (למרות שלא הייתי תלמידו), חלקם הוא העניק לי בעצמו. ספר התסריטים מלא אוצרות מילוליים, האיש כתב משפטים מזהב טהור.

ראו, למשל, איזה יופי – בעדינות אבל גם באירוניה – הוא כותב את סצינת הסיום של "לורה אדלר" שצילמתי מהספר לראש הפוסט.

בעוד שבוע מגיעה שנת 2012 לסיומה. אם אתם עצמאיים, זה השלב בשנה בו אתם בוודאי משוחחים עם רואה החשבון שלכם לגבי מצב מקדמות המס שלכם. זה השלב בשנה שבו אם מתאפשר לכם אתם אמורים לסגור קצת כסף בתוכניות חיסכון פנסיוניות פטורות ממס. אני מקווה שאתם מנצלים את חוקי המס גם כדי לתרום קצת כסף לצדקה, יש הרבה גופים שמשוועים לזה. ואם נשאר לכם קצת עודף הייתי מציע לכם לשים כמאה שקל (או יותר) גם כאן ב"סינמסקופ" בתיבת התרומות מצד שמאל. אני מוציא לכם חשבונית על כל תרומה ואם תרשמו את כתובתכם האמיתית והמדויקת תקבלו אותה בדואר ותוכלו להגיש אותה כהוצאה מוכרת. נדיבותכם תעזור לממן את הוצאות האחזקה השוטפות של "סינמסקופ" ושדרוג האתר עד שיימצא לו ספונסר קבוע.

=================

ואם אתם מעדיפים לתרום כסף זמין דווקא לפרויקטים קולנועיים, שימו עין על הסרט הזה: "The Birdman". דניאל מן הוא נכדו של הקולנוען אדוארד מן, שהיה עורך ב"הגשר על הנהר קוואיי" ו"איש הציפורים מאלקטרז". כעת מגלה הנכד שסבו ניסה לצאת מסד חדר העריכה וביים ב-1961 סרט ניסיוני ועצמאי שנעלם, נשכח ונגנז בשם "Hothead". בסרט הניסיוני שצילם כעת הנכד על קו תל אביב-לוס אנג'לס הוא מתחקה בעבקות הסרט הגנוז של סבו, חושף אותו לראשונה ומתכתב איתו. זיו ברקוביץ ("לא בתל אביב") הוא הצלם. ועכשיו מן מנסה לגייס 10,000 דולר לסיים את העריכה, את הפוסט ולצילומי השלמה.

חיבבתי את הסיפור של הנכד הישראלי שיוצא בעקבות חלומו הלא-הוליוודי של סבו, וגם הטיזר הלא סטנדרטי הזה נראה מעניין:

"הבלתי אפשרי"

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.12.2012

continue reading…

טלי שרון ב"עונג שבת" של עודד בן-נון ומיכל ברזיס

התחלנו את הפרויקט הזה בשבוע שעבר עם "ליל כלולות" של רמה בורשטיין. הנה סרט מספר 2: "עונג שבת" מ-2003.

עודד בן-נון ומיכל ברזיס זוכים כעת להצלחה גדולה בזכות סרטם הקצר "איה", שהתחיל את דרכו בהקרנות בסינמטקים ועבר להקרנות בקולנוע לב ומכר עד כה כ-10,000 כרטיסים. הנה הביקורת שלי על "איה", בה אני מכתיר את בן-נון וברזיס כאלופי הארץ בסרטים קצרים, ומנסה למצוא חיבור בין ארבעת הסרטים הקצרים שיצרו בעשר השנים האחרונות. והנה אחד הפוסטים הכי נקראים ב"סינמסקופ" בחודש שעבר, שחשף לראשונה את עבודת האפקטים המאוד מורכבת שאיתה יצרו בן-נון, ברזיס ושותפיהם סרט כה קטן ואינטימי כמו "איה".

"עונג שבת" הוא תחילת הדרך של ברזיס ובן-נון שנפגשו בסם שפיגל והפכו לצד במאים ולזוג בחיים. הסרט לא רק חשף לחיינו את טלי שרון, בתפקיד הבכורה שלה, אלא גם התחיל את ההתעניינות של ברזיס ובן-נון בנשים שמנסות לשבור שגרה ולפרוק עול. לפעמים הן משלמות על זה מחיר, ולפעמים לא. חובבי "איה" יבחינו בכך שכבר בסרטם הראשון, הצד הוויזואלי היה מאוד דומיננטי בעבודת הצמד (בן-נון הוא הצלם). הסצינה בשדה הכותנה פשוט יפהפיה. ויש עוד כמה קווים המחברים בין הסרטים.

הנה הסרט:

continue reading…

הפוסט עודכן עם התוצאות הסופיות.

מעניין אם אסף אמיר ידפוק על דלת משפחת בורשטיין באמצע סעודת השבת ויבשר: "נכנסנו לתשיעייה הסופית של האוסקר!". או שהוא ימתין בסבלנות עד למוצאי שבת. הערב (בוקר שעון לוס אנג'לס) יוכרז השורט-ליסט לקטגוריית הסרט הזר. מ-71 סרטים שהוגשו על ידי המדינות, תצומצם הרשימה לתשעה. מהתשיעייה הזאת ייבחרו חמשת המועמדים לפרס שיוכרזו (יחד עם כל המועמדויות האחרות לאוסקר) ב-10 בינואר.

נשאלת השאלה: האם "למלא את החלל" יהיה שם?

לכאורה, נראה ברור לעין שכן. זה אחד הסרטים הזרים הבולטים בחודשים האחרונים, מאז בכורתו בוונציה. מצד שני, נדמה שמעמדו קצת דעך בשבועות האחרונים כשלא זכה לאיזכורים בפרסי סוף השנה של אגודות המבקרים השונות.

continue reading…

"חיי פיי". נמר בלי דרקון

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.12.2012

continue reading…

תביאו, תביאו את טוד מקארתי לבלות יום בחברת תעשיית הקולנוע הישראלי ונראה אם הוא עדיין ימשיך לחשוב על ישראל את הדברים הטובים שהוא חושב עליה. שיסתובב קצת ויישמע איך מפיקים מדברים כאן על מפיקים אחרים, איך ראשי הקרנות מדברים על ראשי קרנות אחרים, איך המבקרים מדברים על קולנוענים מקומיים, איך כולם כאן רבים, דוחפים, כועסים, נעלבים, דורכים, מסכסכים, ונראה אם הקסם ישרוד או יתפוגג.

אבל ביושבו בלוס אנג'לס, טוד מקארתי – מבקר הקולנוע של ה"הוליווד ריפורטר" – מסכם את 2012 כשהוא מאוהב בקולנוע הישראלי. סרט השנה שלו הוא "אהבה" של מיכאל האנקה. אבל במקום השני: "שומרי הסף" של דרור מורה. ובמקום השמיני: "הערת שוליים" של יוסף סידר.

והוא מוסיף ואומר: "אם כל מדינה שיש בה תעשיית קולנוע היתה מפיקה ולו סרט אחד שהוא בעל עומק מחשבה וביקורת עצמית כשם שישראל הציגה בשני סרטים השנה, 'שומרי הסף' ו'הערת שוליים', העולם, והקולנוע, היו נשכרים מכך מאוד".

ובמקור:

And if every nation with a film industry produced even one film per year that was as thoughtful and penetrating and self-critical as Israel served up in two films, The Gatekeepers and Footnote, the world, and the cinema, would greatly benefit.

עם המשפט הזה צריכים קברניטי התעשייה המקומיים להתלכד – חיבוק קבוצתי יעשה כאן טוב לכמה וכמה אנשים עם בטן מלאה – ללכת לממשלה ולסדר לקולנוע הישראלי תקציב שנתי של מאה מיליון שקל בשנה לפחות, וגם למצוא דרך לסדר אחת ולתמיד גם את כל מה שקורה בטלוויזיה המסחרית – עוד בור נצחי של סכסוכים ודם רע – שאמורה להשקיע בקולנוע הישראלי וגם לתת פרנסה ליוצרים המקומיים. כי כרגע, מקארתי מחמיא, אבל נראה את מורה ואת סידר מביימים את סרטם הבא בישראל.