סיכום 2012: סרטי השנה של "סינמסקופ"
תזכורת: טיזר ראשון לסיכום השנה שלי פורסם כאן, כחלק ממשאל המבקרים של "אינדי-ווייר". ועכשיו, לסיכום השנה הרשמי והמלא של "סינמסקופ", לסרטים שהוצגו בשנת 2012 בישראל:
פורסם ב"פנאי פלוס", 26.12.2012
א.
הנוקמים
זו היתה שנה מעניינת מאוד לקולנוע האמריקאי. קרה שם משהו. זה עדיין טרי מדי כדי לבחון את זה בעיניים אקדמאיות או לנסח סביב זה תזה שלמה, אבל הקולנוע משדר לנו שמדובר בשנה לא פשוטה מבחינה חברתית ואקלים לאומי. זו היתה שנת בחירות, אבל הקולנוע היה קודר. פסימי. שימו לב כמה סרטים ראינו בשנה החולפת, וסרטים שעדיין תכף נראה, בהם כל שיטת הצדק האמריקאית קורסת ומישהו צריך לקום ולנהל באופן פרטי את הטיפול בצדק. מערכות החוק והמשפט לא מתפקדות, או שיש לציבור משבר אמון חמור בהן. ולכן צריך, בראש ובראשונה, את גיבורי העל שיבואו להושיע. באטמן, למשל. או הנוקמים. בכלל, נקמה היתה עניין נפוץ למדי בסרטים אמריקאים. ואם לא גיבורי העל, הגנגסטרים. הגנגסטרים תמיד צצים בקולנוע האמריקאי ברגעי משבר ומצוקה כלכליים, רגעי אי-אמון של הציבור (והאמנים) במשטר. "הורג אותם ברכות" או "ארץ יבשה", למשל. ושימו לב כמה טריילרים רצים עכשיו בבתי הקולנוע שנראים כמעט זהים לסרטי סוף השנה, תחילת 2013, שבהם מישהו אחד קם ויוצא לנקות את העיר מפושעים, ועושה את זה באלימות רבה ובבוז מופגן כלפי הפרוצדורה התקינה. הנה, בסוף השבוע הזה עולה "ג'ק ריצ'ר" (אחלה סרט), עם טום קרוז בסרט שהיה יכול להיעשות ב-1977 עם צ'רלס ברונסון בתפקיד הראשי. ויש עוד כמוהו בדרך (“יחידת הגנגסטרים", “עומד אחרון"). הקולנוע האמריקאי, במחזוריות קבועה, זועק שמישהו יקום ויעשה סדר. ולעזאזל הפרוטוקולים.
ב.
התאריכים
רשימת סרטי השנה שלי מורכבת מהסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ מ-1 בינואר 2012 ועד היום. כפי שקורה מדי שנה, תחילת השנה הלועזית מביאה אל מסכינו את מיטב סרטי סוף השנה באמריקה, סרטי האוסקר. כך שקורה בכל שנה אחת משני דברים: או שעד לסוף השנה אנחנו כבר שוכחים מהסרטים של תחילת השנה, והם נמוגים בזכרוננו (ונראים כמו דיון שכבר ניהלנו בסוף השנה שעברה), או שהם שורדים בזכרון ואז הרשימה נראית כמו הרשימה של שנה שעברה. מה לעשות, ככה זה כאן. רוב הסרטים הגדולים כבר מופצים בו ביום עם אמריקה והעולם, חוץ מסרטי האוסקר שמופצים חודש אחרי, שמבחינתנו זה שנה אחרי. כך ש"לינקולן", “כוננות עם שחר" ו"ג'אנגו ללא מעצורים", אם הם אכן כה טובים, יצרכו לחכות לסיכום שנת 2013.
ג.
הסרטים
ואלה הסרטים שהכי אהבתי השנה. איך אני מדרג אותם? כלומר, איך אני מגדיר "אהבתי"? ראשית, מה היו הסרטים שתוך כדי הצפייה בהם, והכתיבה עליהם, הבנתי שהם נפלאים בעיניי, שיש בהם גדולה, שנהניתי מהם, שהם סיפקו אותי. ואז, ככל שעובר הזמן ומתרחקים מהם, אילו מהם נותרו איתי? האם אני יכול לנחש מי מהם יישאר חשוב גם לעתיד לבוא, ולא יישאר סרט שהיה מהנה לרגע? זו לא תמיד אינדיקציה קלה לניסוח, והיא מבוססת לא מעט על ניחושים ותחושות בטן. אז אני בוחן באופן אחר, קל יותר: לו היה אחד מהסרטים האלה מוקרן עכשיו שוב, נגיד בטלוויזיה, את מי מהם הייתי רוצה לראות שוב? מי מהם ישמח אותי לפגוש בשנית, להעמיק בו? בעיניי, בסופו של דבר, זה המבחן הסופי והאמיתי של סרט: מבחן השלטוט. על איזה סרט שכבר ראיתם תעצרו בזמן שאתם מדפדפים בין הערוצים בטלוויזיה. ולעומת זאת, על איזה סרט שראיתם (ואהבתם) תפלטו "כבר ראיתי", ותמשיכו הלאה, מסופקים מהצפייה הבודדות שהיתה לכם איתו. הרשימה הבאה מורכבת מלא מעט סרטים שהייתי שמח לראות שוב, או שכבר ראיתי שוב (ועדיין הייתי שמח לראות שוב).
סרטי השנה:
1. "הוגו", במאי: מרטין סקורסזי
את הסרט הזה ראיתי לראשונה לפני שנה בדיוק, אבל הוא הופץ מסחרית בישראל רק בתחילת 2012. תוך כדי הצפייה הראשונה שלי בו כבר הבנתי שאני מאוהב בו לגמרי, וגם ידעתי שלו היה יוצא בשנה שעברה הוא היה מוכתר על ידי כסרט השנה. שנה שלמה תהיתי האם יגיע סרט שיהיה מבחינתי טוב ממנו. ומאז, ראיתי אותו שוב ואז שוב. זה פשוט סרט נפלא בעיניי. עליי לכחכח בגרוני במבוכה ולהגיד יותר מזה: זהו הסרט של מרטין סקורסזי שאני הכי אוהב. כן, יותר מ"נהג מונית", “השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים". סרט שהוא שיר אהבה אדיר לקולנוע. עיבוד רב קסם לספרו של בריאן סלזניק, “ההמצאה של הוגו קברה", העוסק למעשה בשני ילדים המגלים את ראשית ימי הקולנוע. וסקורסזי עושה פלאות עם המסע בזמן הלוך ושוב ואורך תולדות הקולנוע: הפרה-היסטוריה של המדיום כפי שהוא מוצגת בסרט שמצולם דיגיטלית ובתלת מימד (התלת מימד היפה ביותר שראיתי מימיי). הסרט הזה הוא בית ספר לאהבת קולנוע ומכיל בתוכו המון רמזים לסרטים אחרים ולרעיונות קולנועיים שילדים יתרגשו מהם, אבל סינפילים יתענגו לפצח אותם. וכן, שנה אחרי זהו עדיין הסרט היפה והמרגש ביותר שראיתי השנה.
2. "היו זמנים באנטוליה", נורי בילגה ג'יילן
בסיכום 2011 הסרט הזה הופיע בראש רשימת "הסרטים הטובים שלא ראיתם", כלומר – סרטים שהוצגו בארץ פעמים ספורות (אם בכלל) אבל לא הגיעו להקרנות מסחריות. “היו זמנים באנטוליה" הוצג בפסטיבל ירושלים 2011 ואז שנית בפסטיבל חיפה, וחשבתי שבזאת הוא נעלם מחיינו. אלא שהשנה הוא הופץ מסחרית על ידי סרטי אורלנדו. זה לא דבר ברור מאליו שמפיצים בימינו יצירות מופת. לקהל הרחב אין סבלנות ליצירות מופת. אם כי, יש לי תחושה שאם הייתי מציע כסף לצופים לשבת בסרט הארוך הזה, הם – למרות שנכנסו בעבור בצע כסף – היו יוצאים ממנו נפעמים. שעתיים וחצי של חקירת רצח שיורדת לפרטים הקטנים והטכניים ביותר, אבל ערה להתנהגויות האנושיות הדקות ביותר. זה מותח וזה רגיש, זה נוקב אבל זה פיוטי. נורי בילגה ג'יילן, בכיר במאי טורקיה כרגע, היה אהוב עליי כבר מסרטו "מרוחק", והנה הוא ממשיך להשתפר ולהשתכלל מסרט לסרט (וזה סרטו השני שמגיע להקרנות בישראל אחרי "שלושה קופים". כן ירבו).
3. "המאסטר", פול תומס אנדרסון
אני מודה, והודיתי גם בביקורת שלי על הסרט, שהסרט הזה הוציא אותי בקונפליקט מהצפייה בו. מצד אחד, מופת של וירטואוזיות, וכמה מהרגעים המופלאים שראיתי על מסך השנה. מצד שני, הסרט הזה בלבל אותי כהוגן. ציפיתי למשהו אחר. לקח לי זמן להתעמק בו, לצלול לתוכו, לפענח אותו. זה מאותם סרטים שהחשיבה עליהם מרתקת לא פחות מהצפייה בהם. ולבסוף הוא מגיע למעמד הבכיר כמעט בראש טבלת הסרטים שהכי הרשימו אותי השנה. זה בדיוק באותם סרטים שארצה לראות שוב ושוב, בכל פעם לפצח עוד קצת מחידותיו הפילוסופיות.
4. "עלייתו של האביר האפל", כריסטופר נולן
כריסטופר נולן הוא יוצר מושלם בעיניי. תסריטאי מבריק ובמאי שרק נהיה יותר ויותר אמביציוזי. נורא בפשטות: “עלייתו של האביר האפל" היה אחד הסרטים שהכי נהניתי בהם השנה.
5. "היורשים", אלכסנדר פיין; וגם: "הארטיסט", מישל הזנוויציוס
מודה, לדחוס את שניהם למקום אחד זה לא מאוד אלגנטי, אבל הם כאן כתזכורת למיטב של סוף השנה שעברה. ושני סרטים שאני מאוד אוהב. ויש גם סיבה לכך שהם יחד: שניהם מבטאים אהבה לקולנוע האילם. אצל "הארטיסט" זה גלוי לעין (והסרט הזה יכול לחיות בקלות במארז כפול לצד "הוגו", כשירי אהבה לסרט האילם). ב"היורשים", עם אחד התסריטים שהכי אהבתי השנה, זה יותר סמוי, ואולי זו אסוציאציה פרטית שלי, אבל משהו במשחק של ג'ורג' קלוני בסרט כל הזמן הזכיר לי את באסטר קיטון.
6. "לופר", ריאן ג'ונסון
גם ריאן ג'ונסון, כמו כריסטופר נולן, הוא מאותם במאים שמעדיפים לעבוד בתוך הז'אנרים המסחריים (סרטי פעולה ומתח) שהם קודם כל תסריטאים מבריקים. אני תוהה האם ג'ונסון יוכל להגיע לרמת שכלול הבימוי שאליה הגיע נולן בסרטיו האחרונים. אבל "לופר" – שעם 160 אלף צופים גם הפך ללהיט מפתיע למדי בארץ – הוא עוד סרט פעולה מדע בדיוני שהיה גם מהנה והוא גם מבריק.
7. "ארץ יבשה", ג'ון הילקוט
בהיעדר סרט חדש של האחים כהן השנה התמוגגתי מדרמת הפשע הכמעט קומיקסית הזאת (והסרט השני בטבלה בו מגלם טום הארדי דמות שאי אפשר להרוג אותה, אחרי תפקידו כביין ב"עלייתו של האביר האפל") שהתהדרה בתסריט נפלא וכל הזמן מפתיע של ניק קייב ובבימוי שגבל בפסיכופטי. ברשימה הזאת יש גם לא מעט מהפסקולים שהכי אהבתי השנה (ע"ע הסרט הבא), אבל את הפסקול של קייב אהבתי מכל.
8. "חיות הדרום הפראי", בן צייטלין
עדין פלא בעיניי. לכאורה סרט ריאליסטי על אנשים מוכי גורל, בדיוק מסוג הסרטים שאני חסר סבלנות אליהם, אבל בסופו של דבר בדיוק סרט על תעתועי דמיון ועל כוחם של סיפורים לגאול. סרט קטן אבל רב המצאות מאת במאי ששיננו את שמו – בן צייטלין – והתפעלנו מהעובדה שהוא גם הלחין את הסרט של עצמו ממש יפה.
9. "ממלכת אור הירח", ווס אנדרסון
אנסמבל מנצח בדבר בסרט נפלא, שגם הוא מעין אגדה לפני השינה. לקח לי זמן לקלוט את זה, אבל ווס אנדרסון למעשה מביים סרטי ילדים. והוא מאותם במאים שפשוט תענוג להסתובב בתוך סרט שלהם. “ממלכת אור הירח" הוא הסרט שלו שהכי אהבתי אחרי "ראשמור".
10. "בגידה כפולה"ֿ, סטיבן סודרברג
אני חייב התנצלות בפני קוראיי. סטיבן סודרברג, אחד הבמאים האהובים עליי, הוציא השנה שני סרטים, ואת שניהם החמצתי בזמן אמת ולא כתבתי עליהם ביקורות. השלמתי את החורים האלה רק לאחרונה. את "מג'יק מייק", סרט החשפנים שלו (שהפך גם לאחד הלהיטים הגדולים שלו מהשנים האחרונות) לא כל כך אהבתי (ואני אוהב כמעט כל מה שסודרברג עושה). אבל "בגידה כפולה"? וואו. למה אף אחד לא אמר לי שזה סרט נפלא? חלק מגל סרטים מהשנה האחרונה שחוזר אל סרטי הפעולה הבסיסיים, השורשיים והאלימים של שנות השבעים. אפשר להגיד ש"בגידה כפולה" הוא פשוט סרט מכות, אבל סודרברג ביים אותו בממזריות כפולה: מצד אחד רגעים של פשטות וישירות, ומצד שני רגעים של החלטות בימוי נועזות, מבריקות ולא צפויות. אני נבוך שהחמצתי את הסרט הזה בזמן אמת ולא הרעתי לו בעודו בקולנוע. דומני שמעט מדי ראו אותו. סרט נפלא.
ה.
וגם:
עוד חמישה סרטים שממש נהניתי מהם השנה ובראשם ארבעת הסרטים שהכי הצחיקו אותי: “טד" (סרט נפלא, מצחיק, מרגש, גס רוח, ואחת ההצלחות הקופתיות הכי מפתיעות השנה בארץ); “רחוב ג'אמפ 21” (מחווה נהדרת לסרטי הפעולה של שנות השמונים ואחת ממאתיים הסרטים בהם שיחק השנה צ'אנינג טייטום, כולל "בגידה כפולה" ו"מג'יק מייק", שחקן שלפני שנה לא ידעתי מי הוא והשנה ראיתי אותו שוב ושוב ושוב); “הדיקטטור" (רחוק מאוד מרגעיו הגדולים של סשה ברן-כהן ב"בוראט", אבל אולי הסרט שצחקתי בו הכי בקול רם השנה); “מרומא באהבה" (וודי אלן, עדיין עושה לי את זה, גם כשהוא חפיפניק); “סקייפול" (לצד "עלייתו של האביר האפל" ו"ג'ק ריצ'ר", סרט האקשן שהכי נהניתי בו השנה).
וכן: "פראנורמן", "פרומתיאוס", "טרה פרמה", "עד החתונה זה יעבור", "הוואלס האחרון".
ועכשיו תורכם: מה היו הסרטים שאתם הכי אהבתם ב-2012?
יש סרט אחד, אשר בניגוד לדעת רוב המבקרים, אני ממש לא אהבתי השנה. וזה "העולם מצחיק" של זרחין. אם אני משווה לסרטים ישראלים נהדרים שיצאו בשנים האחרונות, כמו עג'מי, הערת שוליים, ואלס עם באשיר (סתם לציין שלושה שלא תחשבו שאני נגד קולנוע ישראלי, הללו משובחים בעיני) הרי שהעולם מצחיק מעורר בי השתאות, איך הצליח להביא מאות אלפים לקולנוע, האם לא כל מי שיצא מהסרט אמר לחבריו, כמוני, שהאינפנטיליות מבצבצת מכל סצינה ובעיקר מהאיפיון של הדמויות, שכמו שקורה לא פעם אצל זרחין, לצערי, הבימוי שלהן פשוט מבזה אותן. לא כן?
אהבתי את הסיכום שלך יאיר. עם חלקו אני מסכים כל כך ועם חלק (קטן) ממש לא (לופר למשל, שהיה בעיני תסריט רע לרעיון ממש טוב, וגם ביצוע בינוני למדי). אני רוצה להציע תוספת אחת קטנה, שיצא לי לראות רק לפני שבוע בדי.וי.די – ״קוסמופוליס״ של קרוננברג! לדעתי הוא לא קיבל תשומת לב מספיקה, אבל מדובר באחד הסרטים המקוריים של השנה (יחד עם ״ממלכת אור הירח״ הנפלא). סוף סוף רעיון מרענן באמת, ביצוע מצוין וקאסט מוצלח ומעניין. אחרי ״שיטה מסוכנת״ המשמים, קרוננברג חוזר לאווירה ההזויה שהוא כל כך טוב בלייצר, כשרוב הסרט מתנהל בלימוזינה של פניסטון ואוסף הדמויות המוזרות שהוא פוגש בה. רק על זה הייתי מוסיף אותו לרשימה המכובדת.
בחן את עצמך: כשאתה כותב ביקורת קולנוע, עבור מי אתה כותב?
כשאני מעלה פוסט על סרט, אני כמעט תמיד מקפיד לכתוב על סרטים שהקהל הרחב יוכל לראות. אני מרגיש שזאת התנשאות מצידי להגיד "ראיתי סרט. אתם לא יכולים לראות אותו". אני מעדיף להחשיב את עצמי כאחד האדם, רק שאני רואה קצת יותר סרטים מהאדם הממוצע.
להרגשתי, "הוגו" הוא מסוג הסרטים שפונה לקהל מצומצם מאוד. לאלו שמבינים קולנוע. לאלו שלמדו ומכירים את תולדות הקולנוע, ראו את "המסע לירח", ויודעים מי זה ז'ורז' מלייס. אני ניסיתי להסתכל על "הוגו" מבעד למשקפיים של האדם 'הרגיל', זה שלא מכיר את הנפשות הפועלות. ומה שהרגשתי זה שמישהו מתנשא עלי. מישהו יודע יותר ממני, חוגג את זה, ומעביר לי שיעור דידקטי בתולדות הקולנוע. מבלי באמת לסחוף אותי בסיפור הרפתקאות (שהרי התעלומה נפתרת אחרי חצי סרט, ואז מתחיל סיפור חדש). שלא כמו במקרה של "הארטיסט", שם יש סיפור מרגש וסוחף עם דמויות מפותחות, משחק מפעים, ודרך סיפור לא קונבנציולית שדרכה אכן נובע סיפור האהבה לקולנוע האילם, "הוגו" היה סרט לכאורה קונבנציונלי שמנסה ללמד אותנו אהבה בבית ספר לקולנוע. ואהבה אי אפשר ללמד. אהבה צריך לחוות.
אה, ו"התלת מימד היפה ביותר שראיתי מימיי"? לא "הוגו". אלא "חיי פיי".
===================
רוה לאיתן: וואו, כבר הרבה זמן לא קראתי תגובה שאני לא מסכים עם אף מילה בה. עבור מי אני כותב? עבור מי שקורא. שאני אשכתב את דעתי ואת טעמי לטובת איזשהו קורא כללי שאולי קיים ואולי לא? ההשכלה הקולנועית שלי באה בזכות מבקרי קולנוע שכתבו על סרטים שלא הכרתי ובזכותם רציתי לראות אותם, אז לכתוב רק על סרטים שכולם ממילא רואים? לכפות על עצמי לאהוב רק סרטים פופולריים? איזה רעיון משונה (האם יש בכלל סרט שכולם אוהבים? תמיד יהיה מישהו שהסרט יהיה לא בשבילו או לטעמו, או שהוא לא צפה בו בכלל). ואתה טועה לגבי "הוגו". זה בראש ובראשונה סרט ילדים. שלחתי את בנותיי לראות אותו והן התמוגגו בלי לדעת בכלל שאיש בשם ז'ורז' מלייס היה באמת. בשובן מהסרט הראיתי להן את "מסע אל הירח" האמיתי וההערכה שלהם לסרט רק גברה. למעשה, רוב מי שרואה את הסרט (ראיתי במו עיניי) לא ידע דבר על הקולנוע הצרפתי האילם, ועדיין התמוגג ממנו. זה כוחו של הסרט. לדעתי זו התנשאות לדמיין שיש קהל קוראים שפשוט לא יכול להתמודד עם הקריאה על סרטים מסוימים.
ואחרי ששלחתי את התגובה חשבתי שאולי ניסחתי אותה בצורה לא נהירה מספיק. אז הנה הבהרה:
"שאני אשכתב את דעתי ואת טעמי לטובת איזשהו קורא?" – ממש לא. להפך. כתוב רק על מה שאתה רוצה, והבע את דעתך בחופשיות.
אבל
להרגשתי זו לא התנשאות מצד מבקר קולנוע להעריך מהו קהל היעד של כל סרט, ובמקרה של סרטים מסוימים אני מרגיש שצריך לבוא דיסקליימר בגוף הביקורת: סרט זה מיועד לקהל מסוים מאוד. יכול מאוד להיות שקהל אחר מקהל היעד יצא משתומם מהביקורת שכתבת.
כל פעם מחדש אני נחרד מהטוקבקים המתלהמים באתרים מסוימים של "אתה לא מבין מהחיים שלך" ו"זה אחלה סרט. מי זה המבקר הזה בכלל", ועוד כהנה וכהנה. אני חושב שפער שכזה בין הקהל הרחב לבין הביקורת הוא לא בריא. במקרים מסוימים אני חושב שצריך לכתוב: "תשמעו, ראיתי סרט, ואהבתי אותו מאוד כי…אבל אני חושב שאם אין לכם סבלנות או שסוג קולנוע איטי וחושב שכזה לא מדבר אליכם, כנראה לא תרגישו כמוני" (אם ניקח, לצורך הדוגמא, את "היו זמנים באנטוליה"). לא צריך לכופף את הטעם של המבקר אל הקהל הרחב. אבל כן צריך לדבר אליו בגובה העיניים, ואולי כך, כמו שאתה אומר, להביא את חלק מהקהל אליך, להראות להם ולהכיר להם סוגי קולנוע שלא הכירו קודם.
וכל הדיון הזה התחיל בגלל שהרגשתי שהביקורת על "הוגו" דורשת דיסקליימר שכזה. אבל כנראה שאתה חושב אחרת. ואם אתה אומר שראית אנשים שהתמוגגו ממנו גם אם לא באו עם ידע מוקדם – אז אולי אני טועה בעניין "הוגו". ועדיין לא מצאתי את עצמי מתלהב ממנו, וניסיתי להסביר לעצמי (ולעולם) למה. אולי מכיוון שלא נסחפתי בסיפור, הרגשתי אותו כסרט דידקטי מאוד. כזה שפונה רק למיודעי דבר (ואגב: רוב הסרטים על סרטים הם בעיניי סרטים לקהל מצומצם מאוד. "אדפטיישן" לדוגמא. "הארטיסט" בעניין הזה הוא יוצא הדופן שאינו מעיד על הכלל).
ואולי יש לי בעיה עם סרטי ילדים. אני מעדיף, אם כבר, סרטים 'לכל המשפחה' (נאמר: כל מה שפיקסאר עשו עד לפני שנתיים). בעיניי "הוגו" הוא לא סרט לכל המשפחה. הוא סרט מתיילד. וככזה מקומו בטלויזיה החינוכית, לא באוסקר.
ורק אחרי שכתבתי את התגובה הזו חזרתי לפוסט שכתבתי בעצמי על "הוגו" לפני כמעט שנה, ויש בו כמעט את אותן מילים שכתבתי כאן. אפילו הזכרתי שם את "אדפטיישן". לפחות אני עקבי.
איתן צודק לגמרי לגבי "הוגו", אני לא אהבתי, אבל זהו מהסרטים שאולי
ביכלל כוחם ומקומם מאודד ספיציפי- אם הייתי הולך לראותו עם ילדי (בעתיד) בקולנוע, בו כבר שילמת ואתה חייב לסחוב, אולי הייתי נהנה יותר.
נתרכב בטוב כמובן, עם מה אני הכי מסכים מהדירוג:
4-5-6- האפל, היורשים ולופר (שמעל כולם כרגע !! בצפיה שניה הסרט הפיל אותי אף יותר, לרוב זה סממן לגדולה אמיתית. אבל את מאסטר ואנטוליה עוד חייב לראות !) .. בהחלט מעולים וסוחפים בדרכם.
ארץ יבשה, למרות סיפור קצת יבשושי של ניק קייב (אובר רייטד), מבויים ומשוחק לעניין, אחלה יומיות מעל לכל, חיות הדרום הפראי עם אלמנטים טובים אבל עם סיפור תלוש ויומרני מידי, ממלכת אור הירח כנ"ל, רק שעשוי יותר טוב ומעניין, וצריך צפייה שנייה.
בגידה כפולה די סתמניקי אבל שווה עוד צפייה.
דווקא טד ויותר 'רחוב ג'אמפ 21' הם לטעמי, מהנים בהרבה, מהוגו.
היה מקום לשני ישראלים- המשגיחים ועולם מצחיק המעולים.
פה לרשימתי, ממליץ גם בחום…
http://rateyourmusic.com/list/DavidIs/finest_films_2012
איתן,לא הבנתי אם אתה בא בטענות ליאיר רווה או למרטין סקורסזי. הביקורת היא עניין סובייקטיבי, כל אחד רואה את הסרט בעיניים אחרות, ובהתאם לכך כותב ביקורת. אתה יכול לא להסכים עם דעתו של המבקר, אבל זה לא אומר שאתה יכול לדרוש ממנו לכתוב ביקורת שאינה מתבססת על חוויותיו, נסיונו והידע האישי שלו.
בכל מקרה, גם אני חושב שהוגו זה אחלה סרט!
אבל… כמעט עם כל הבחירות האחרות בעשיריה יש לי בעיה.
היו זמנים באנטוליה? באמת? לא זכור לי סרט שהרצתי אותו כל כך הרבה פעמים קדימה כמו הסרט הזה. כמה כבר אפשר לבהות במכונית נוסעת בין הרים? חזרתי ועלעלתי בביקורת שהופיעה פה לפני כמה חודשים (של נדב לפיד אם אני לא טועה) ועדיין לא הצלחתי להבין מה טוב בסרט הזה.
וגם – לופר! סרט עם קונספט נחמד אבל מלא בחורים מטופשים שמשום מה כולם בוחרים להתעלם מהם. (וכן, אני מודע לזה שבכל סרט מסע בזמן יש חורים, אבל במקרה של לופר הם באמת מוגזמים)
"עלייתו של האביר האפל" – די נו, מישהו צריך להודות בזה – זה לא סרט טוב! כמו כולם גם אני חיכיתי המון ורצתי לאיימקס החדש ברגע שהסרט הגיע לארץ. אבל התאכזבתי. וכשאני מסתכל על הטרילוגיה הזו של נולאן במבט לאחור, די עצוב לי להודות שהיא כוללת סרט אחד אדיר ("האביר האפל") ועוד שניים די רעים.
ארץ יבשה – האמת, די השתעממתי. אבל, נראה לי שאם אתן לו עוד הזדמנות יש מצב שאתחבר אליו יותר.
את "בגידה כפולה" של סודרברג לא ראיתי, אבל אני זוכר שבשנה שעברה "התפשטות" של סודרברג נכנס לעשרת סרטי השנה של סינמסקופ, ושבעקבות כך צפיתי בו, וחשבתי שהוא נוראי. כך שאני ממש ספקן לגבי "בגידה כפולה".
לגבי משהו שאיתי אמר על 'הוגו', אני סומך על יאיר רוה שבאמת נהנה
ונסחף גם מהוגו (הגם שאני צריך לתת לו עוד ספין, קשה להבין מה מרגש שם).
זוהי תפיסה אישית ולא נפנוף בהנאה מסרט מיוחד.
לדעתי, אפשר גם לנתח מה בעיניי (וחשוב להדגיש גם את עניין הטעם, בהתייחס לתגובות אחרות פה, "תגידו שהאפל לא טוב, תודו בזה" ?? ואני מצד שני יצאתי נרגש ובהנאה מהסרט הזה באקרנים, אבל בצפיה שניה הוא ירד ועדיין סרט טוב וזוהי שאלה של טעם ג-ם, ושל טעם נירכש הרבה פעמים)
פחות ריגש או עניין, את הוגו הפסקתי מהר (ואנסה שוב בקרוב) אבל ניכנס שנייה לעומקי "חיות הדרום הפראי" המנוכר: הסיפור, בפשטות, תלוש מימשהו שאפשר להזדהות איתו, בקושי יודעים דבר על דמות כלשהי, למה נניח האבא כה הזוי וסהרורי. ולמרות שטכנית זהו מהסרטים היעילים לשנה (עולם חדש שנברא שם, שמעניין להביט בו, ומשחק מעולה של הילדה וביתה), אין איך להתרגש מדבר בו אי אפשר לזהות משהו מציאותי, שקשור למשהו שאתה מכיר בטיפה, שיכול לדמיין שייקרה לפחות.
השנה ראיתי פחות סרטים מההספק הרגיל (והרצוי) שלי, ובכל זאת, מבין אלה שראיתי הנה הטובים ביותר שלי (לא לפי סדר עדיפות, כי נורא קשה לי לדרג, אלא לפי סדר הצפייה):
*הארטיסט
*בקתת הפחד
*חיות הדרום הפראי
*היורשים
*השבוע שלי עם מרילין
*עלייתו של האביר האפל
*ענן אטלס
*המאסטר
*סקייפול
ובמחלקת הגרועים יש שניים שהיו בלתי נסבלים בעיני, שממש התחשק לי לעזוב את האולם בזמן ההקרנה, אבל נשארתי עד הסוף שמה ישתפרו. זה אף פעם לא קורה וזה לא קרה גם הפעם:
*הנוקמים (של ג'וס ווידון, שבקתת הפחד שלו מככב ברשימת הסרטים הטובים שלי ל 2012)
*פרומיתיאוס – סרט שהתסריט וההגיון הפנימי שלו כה גרועים שגם ערכי ההפקה הנפלאים שלו (וסיקוונס הפתיחה הנהדר שלו) לא הצליחו לכסות על הערווה.
את "היו זמנים באנטוליה", לבושתי, לא ראיתי. לגבי השאר יש לי השגות אחרות אבל הן לא בחירות בלתי-הגיוניות בעיניי (מ"עלייתו של האביר האפל", למשל, אני התאכזבתי נורא – אבל אני עדיין מבינה למה אתה אהבת), למעט סרט אחד:
יאיר, אם לא קשה לך, תסביר בבקשה ממה התלהבת ב"בגידה כפולה". זה סרט אקשן נטול קצב, עם דמות ראשית נטולת כריזמה ונטולת שום מאפיין שיכול לגרום לנו לחבב אותה או להזדהות איתה, עם דמויות של "רעים" נטולי כריזמה אף הם, נטולי מניע ונטולי הומור. סבבה, יש קטעים נחמדים שבהם הולכים מכות, אבל בשום חלק של הסרט לא ברור מי נגד מי, למה וכמה. השוט היחידי (היחידי!) בסרט שהיה נחמד היה בסוף, כשמה-שמה מתייצבת מול אנטוניו בנדרס והוא ממלמל "שיט" או משהו כזה. שאר הסרט מיותר. או לפחות, ככה אני הרגשתי.
האמת היא שכמעט כל סרט שסודרברג עשה בשנים האחרונות שעמם אותי עד כאב ("the girlfriend experience", "התפרצות" שהיה רק קצת יותר טוב ממנו). אני אומרת עד כאב, כי זה במאי שהיה באמת אחד האהובים עליי, ובזמן האחרון נראה שהוא נרדם בשמירה. חבל שהוא לא פרש כמו שהוא הבטיח לפני כמה שנים.