אוקיי, הנה מבצע קידום קטן שאני רוצה לערב את בו: דף הפייסבוק של "סינמסקופ" עומד כרגע על 915 לייקים. אני רוצה כבר להגיע ל-1,000. אז הנה הדרך שלי לדרבן את אלה מביניכם שעדיין לא עשה לייק לעשות את זה, וגם לצ'פר את אלה מביניכם שכבר עשו זאת. continue reading…
"בת הרב", סרט הגמר התיעודי של רחלי וסרמן בבית ספר מעלה, זכה במוצאי שבת בפרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל חיפה. ראיתי עכשיו לראשונה את גרסתו הסופית, אחרי שראיתי – כמורה בבית הספר – ראף קאט שלו לפני כמה חודשים. וסרמן היא בתו של הרב אברהם וסרמן, ראש הכולל של ישיבת ההסדר ברמת גן, והיא הלכה ומצאה עוד שלוש בנות שגדלו בצילו של אב שהוא רב, איש קהילה, איש הלכה, דמות דומיננטית שיש לה זמן ומקום לכל העולם, אבל לא תמיד פנאי לבני המשפחה, שלוש בנות שנמצאות בעולם של ספק, ושבוחרות שלא ללכת בדרכו הרוחנית של אביהם. דרכן מנסה וסרמן לספר את החוויה האישית שלה. continue reading…
סנופי. בקרוב בתלת מימד?
"חטופה 2" היה ללא עוררין וללא תחרות אלוף הקופות של סוף השבוע הא-ר-ו-ך בישראל. לא ראיתי ואני תוהה אם אראה. ובין לבין מגיעה הבשורה ש"המשגיחים" – שזכה בפרסים בפסטיבלים בהמבורג וריקאוויק (שם זכה בפרס מטעם הכנסיה) – מתקרב כבר ל-80,000 צופים. מרשים.
================
כצפוי, "המאסטר" עובד לא רע בכלל ברב חן בתל אביב, אבל לא עושה כמעט כלום בשאר הארץ. בתל אביב הוא שודרג בהקרנות הרב מאולם 4 לאולם 3, שהערב ב-22:00 היה מלא למדי. ביס פלאנט ראשל"צ הסרט בכלל לא מוצג. יש לי תחושה שאם עוד השבוע יעבירו אותו בזריזות לאולם 4 בסינמטק, הוא ימלא אותו לחלוטין לשבועיים הבאים. continue reading…
התשובה לשאלה בכותרת היא כמובן "לא". אבל זה נראה כמעט כאילו שכן.
זו היתה הכותרת ההוליוודית המדוברת של היום: חברת פנסקי, בראשות ג'יי פנסקי בן ה-33, שבבעלותו כמה וכמה אתרי אינטרנט (ובראשם "דדליין הוליווד" של ניקי פינק), רכשה את עיתון "וראייטי", מותג הוליוודי בן 107 שנים שנמכר בעבור 25 מיליון דולר. זה בערך כמו ש"סינמסקופ" יקנה את "מעריב". הבלוגים האמריקאים תוססים ביממה האחרונה בספקולציות. מבחינת ניקי פינק, זו נקמה מתוקה מדבש. continue reading…
בשבוע שעבר הודיע מיט רומני שכשהוא יהיה נשיא הוא יקצץ את התקציבים של דברים שנראים לו מיותרים, כמו למשל התקציב הפדרלי בן 450 מיליון הדולר ל-PBS, רשת השידור הציבורית של אמריקה, שמקצה מתוך זה 8 מיליון דולר להפקת "רחוב סומסום". מאותו רגע, הוכרזה מלחמה בין מיט רומני לביג בירד. הלכו אנשי הדיילי שואו ותרו לעצמם מהר מהר חבובות, ותוך שבוע – כלומר אתמול – הם העלו את האייטם הזה (טוב, שני האייטמים האלה). זהירות, זה מצחיק:
continue reading…
הקדשתי את מוצאי החג לכתיבת פוסט ארוך המסכם את מיטב הסרטים שראיתי בפסטיבל חיפה, שננעל הערב, וגם כמה מהסרטים שאיכזבו אותי. ואז – וזה לא קרה לי כבר שנים – כשלחצתי להעלות אותו בערך בדקה לחצות, הוורדפרס העלה הודעת שגיאה והפוסט נעלם כמעט כולו. האינטינקט הראשון היה לפרוץ בבכי וללכת לישון. גם השני, האמת. אין לי שום חשק או סבלנות לכתוב אותו מחדש. נראה, אולי מחר אצליח למצוא בו עניין חוזר.
ובינתיים, הנה כמה מהדברים שקראתי עם צאת החג ושמצאתי בהם עניין: continue reading…
הטקס בחיפה הסתיים. הנה רשימת הזוכים המלאה. שהיתה, ובכן, רק כמעט צפויה. אבל גם עם הפתעות.
"חיותה וברל". לאט יותר
"חיותה וברל" סבל אצלי מבעיות תזמון קשות. בפסטיבל ירושלים החמצתי את בכורתו הרשמית, וצפיתי בו בהקרנה השניה, ופרסמתי עליו ביקורת קצרה רק באמצע הפסטיבל. ואז הוחלט שהוא יופץ בקולנוע לב בזריזות, בדיוק באמצע החגים – כדי להרחיק אותו מ"אהבה" של מיכאל האנקה שייצא באיזור ינואר ועוסק בנושאים דומים (קרי, זיקנה) – אלא שבעולם עיתונות הדפוס ימי החגים גרועים למדי לדיווח בזמן אמת. את הביקורת ל"חיותה וברל" כתבתי לפני ראש השנה, אבל בגלל כל ענייני הדדליינים של החגים והסגירות המוקדמות היא פורסמה בדפוס, רק השבוע, גיליון שמחת תורה. שזה שבועיים אחרי שהסרט יצא. נצח בעולם התקשורת, נצח ויום כשזה מגיע לסרט ישראלי קטן שמשווע לתשומת לב כלשהי. "חיותה וברל" לא עושה חיל בקופות – לא יודע אם זה בגלל התזמון, או בגלל הנושא שמרתיע אנשים, או כי הסרט באמת לא זכה לחשיפה מספקת – ובהחלט יתכן שהביקורת הקצרצרה שלי – גם אם היא חיובית בעיקרה – מגיעה אליו מאוחר מדי.
זהו שיר הנושא החדש לסרט הבא בסדרה ג'ימס בונד, "סקייפול", אולי הסרט הכי משודרג בסדרה מזה עשורים עם במאי זוכה אוסקר (סם מנדס, "אמריקן ביוטי"), הצלם הכי טוב בעולם (רוג'ר דיקינס) ועם תומס ניומן בתור מלחין (שיורש את מקומו של דיוויד ארנולד, שהלחין את חמשת סרטי בונד האחרונים), ועם שיר נושא מאת הזמרת הכי מצליחה בעולם (שירי הנושא של ג'יימס בונד תמיד הופקדו בידי הזמרים הכי מצליחים של אותה תקופה – מפול מקרטני ועד א-הא, ממדונה ועד שינה איסטון). בשיר, שכתבה אדל עם פול אפוורת (שותפה לכתיבה ולהפקה של "רולינג אין דה דיפ"), אני מרגיש שהיא סוף סוף יוצאת מהארון המוזיקלי: אדל היא שירלי באסי החדשה.
תגובות אחרונות