"לופר". ג'יימס קמרון פינת סטיבן קינג

ריאן ג'ונסון שיחק אותה! איזה תענוג לגלות במאי כבר בסרט הראשון שלו ולזהות שהוא יהיה מישהו שעוד ילך וישתכלל עם השנים ואז לגלות שכך אכן קורה. ג'ונסון חדר לחיינו עם "בריק", המשיך עם "האחים בלום" ועכשיו מגיע עם "לופר" – שלושתם סרטים עצמאיים, זולים בקני מידה הוליוודיים, אבל שנהיו יותר ויותר שאפתניים. ג'ונסון התחיל לחלום בקנווסים גדולים – ובנתיבי עלילה מפותלים – והמפיק הצמוד שלצידו, רם ברגמן מראשל"צ (אני תמיד נהנה להדגיש את זה. שנינו יצאנו מאותו מקום, פחות או יותר באותם שנים, הוא שם, אני פה) הלך וצמח איתו. לכן אני תוהה מאיפה להתחיל את המחמאות. "לופר" הוא מופת של הפקה: תקציב קטן עם ערכי הפקה מפוארים: "לופר" הוא כמו בי-מובי בקנה מידה גדול וכמו כל הסרט כולו, גם ערכי ההפקה ועיצובי הסט הם קוקטייל של קולנוע. זה יותר "בעקבות הכרך" של אלן רודולף מ"שליחות קטלנית".

יש קו שמחבר בין "בריק", "האחים בלום" ו"לופר", למרות ששלושתם סרטים שמגיעים מז'אנרים קולנועיים שונים ומובהקים מאוד: שלושתם סרטים שהעיקר בהם הוא מלאכת התסריטאות הנפלאה של ג'ונסון. ג'ונסון כותב חידות בתסריטים, והוא עוטף אותם בתוך הומאז'ים לז'אנרים קולנועיים. דומני שלחידות שג'ונסון כותב אין בהכרח פתרונות continue reading…

"שמע את קולי"

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.9.2012

הגענו לרגע הזה בשנה, רגע לפני סוכות, בו עלינו לזפזפ בין שני פסטיבלי קולנוע. גם זו נהייתה כבר מסורת: פסטיבל הקולנוע בחיפה ופסטיבל אייקון בתל אביב מתקיימים במקביל (ובפעם המיליון אשאל: למה?!), ושניהם מציגים סרטים מעניינים. וכרגיל, ברגע שמניחים מולכם (מולי) מקבץ סרטים הם מיד מתחילים לשוחח זה עם זה ולייצר תתי פסטיבלים.

קחו למשל שני סרטים שיוקרנו בפסטיבל אייקון: “שמע את קולי" ו"על אחריותכם בלבד". שניהם הוצגו בבכורה בפסטיבל סאנדאנס, אבל בהפרש של שנה זה מזה, ושניהם נושאים קווי דמיון מאוד מפתיעים. שניהם עוסקים במסע בזמן, continue reading…

הסיפור שהביאה היום סיון רהב-מאיר במדורה (המעולה, אגב) ב"ידיעות אחרונות" פשוט הדהים וריגש אותי. סיפור על במאי שחוזר בתשובה שלקח על עצמו להגיד קדיש על כל חבריו מהבוהמה התל אביבית הישנה שכבר הלכו לעולמם. הרשימה שרהב-מאיר מפרסמת של האנשים המוזכרים בקדישים של הרב אורי זהר (יבדל"א ושליט"א) מדהימה לא פחות. אני מעתיק את הסיפור הזה לכאן מהעיתון:

continue reading…

"לורנס איש ערב"

הגיע הזמן להתחיל לדווח על כמה וכמה מהסרטים שכבר ראיתי מפסטיבל חיפה. נמשיך עם זה במהלך כל השבוע הקרוב, לפני הפסטיבל (שמתחיל במוצ"ש ומסתיים ב-8.10, מוצאי שמת תורה) ותוך כדי.

continue reading…

זו ידיעה די מדהימה שמגיעה ממש ברגע האחרון ואני עדיין לא יודע מה עומד מאחוריה אבל זו ההודעה שכרגע הגיעה: סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה שיתקיים במוצאי שבת הקרוב יהיה "המאסטר" של פול תומס אנדרסון ולא "ארגו" של בן אפלק כפי שפורסם עד כה.

כשרק התחלתי לפנטז על פסטיבל חיפה ייחלתי לכך ש"המאסטר" יוקרן בפסטיבל. כשפורסמה התוכניה הצטערתי שהוא לא שם. אני לא יודע בדיוק מה קרה שם אבל ההתווספות של הסרט לליין אפ של הפסטיבל גורמת לכך שכל הזוכים הגדולים של פסטיבל ונציה יוצגו בו: "רחמים" של קים קי-דוק, זוכה אריה הזהב; "המאסטר" של פול תומס אנדרסון, זוכה פרס השחקן (לחואקין פיניקס ופיליפ סימור הופמן) וגם פרס הבימוי לאנדרסון; ו"למלא את החלל", זוכה פרס השחקנית.

במקביל לשינוי הזה התבשרנו שיציאתו של "ארגו" בארץ נדחתה אי שם לנובמבר, והקרנת העיתונאים שהיתה מתוכננת לו בוטלה ברגע האחרון. יכול להיות שזו הסיבה בגללה הסרט פרש מערב הפתיחה? אם כן, הרי שהפסטיבל הצליח במחי הברזה אחת לשדרג את עצמו פלאים ולהביא את אחד הסרטים המדוברים ביותר בעולם כרגע.

אז התעלומה היא כזאת: מה גרם ל"ארגו" לבטל את השתתפותו במועד כה סמוך לפתיחת הפסטיבל? זה רציני ככה? ואיך הצליח הפסטיבל להשיג את "המאסטר" כמחליף? (ואם כך, איך הוא לא השיג אותו קודם?). זה מקרה מובהק של הכל לטובה, לא? ואני מניח שבבת אחת, ההתעניינות בערב הפתיחה של הפסטיבל זינקה פלאים, יומיים לפני שהוא מתרחש. לפחות אצלי זה ככה.

מקבץ כותרות אחרון לפני שאני מכבה את המחשב ומתחיל לצום (ומתפלל לישועת נשמתי. מבקרי קולנוע, ידוע מדברי חז"ל, צריכים להתפלל יותר). המון סיפורים יש בפנים. כדאי.

=========================

התוכניה של פסטיבל חיפה סוף סוף הגיעה אליי וגיליתי בה כמה דברים מעניינים בעמוד 40. שם, בעמודים המוקדשים לכנס הפיצ'ינג "הסיפור שלנו", שיתקיים בחיפה בפעם התשיעית (ביום שלישי, 2.10, מ-9:00, בבית הכט) שמתי לב שלשבי גביזון יש סרט חדש. בשעה טובה! הסרט נקרא באנגלית "Longing". ערגה? בשנה הבאה ימלאו עשר שנים ל"האסונות של נינה", הסרט של גביזון שאני הכי אוהב. סרט נפלא בעיניי (אני תוהה האם להחשיב את "אבידות ומציאות" כסרט קולנוע. זה פרויקט טלוויזיה בסופו של דבר. ועוד פרויקט מעניין: continue reading…

ראיתי את הפוסטר הזה אתמול והוא המיס את ליבי בנוסטלגיה לתקופה שאני לא מכיר: היא התקיימה ארבעים שנה לפני שנולדתי. זה פוסטר מ-1929, שמפרסם את סרטו החדש של "בוסטר" קיטון – "מלך הצחוק! המצחיק ואינו צוחק!" – continue reading…

לא מכיר את האנשים האלה אין לי מושג מה הם עשו ואין לי מושג אם אפשר לסמוך עליהם לעשות – כפי שהם מבטיחים – את גרסת מל ברוקס/האחים צוקר לקולנוע הישראלי: לערבב את כל קלישאות הסרטים הישראליים לתוך מגה-מיקס ענק של שגעון. "ישראל מתה מצחוק" הם קוראים לזה. עוד לא לגמרי השתכנעתי, בעיקר כי העלילה לא נשמעת מאוד פרודית, אלא בעיקר כמו רימייק ל"איים אבודים". מה שכן, סרטון הקידום שלהם למסע גיוס הכספים שהם התחילו אתמול עשוי לא רע. לא ממש מצחיק, אבל לא רע. שוט אחד די מרשים:

continue reading…

"למלא את החלל"

אני כבר מחכה ש"למלא את החלל" ייצא לבתי הקולנוע. אני רוצה כבר לדבר עליו. לנתח אותו. לעיין בו. אבל הוא מתעכב ומתעכב ומתעכב. (אני רוצה לכתוב משהו עוקצני על ההתמהמהויות המאוד לא הגיוניות בהפצת הסרט, אבל דומני שהסרט הזה כבר לימד אותנו היטב שכל עכבה לטובה, אז אני מניח שאיכשהו ייצא בסוף שתזמון הוצאתו למסכים סוף סוף יהיה הנכון ביותר עבורו). אבל אחרי שהוא כבר זכה בפרס השחקנית בוונציה, גרף שבעה פרסים בטקס אופיר, הוקרן בפסטיבל טורונטו, יוקרן בפסטיבל חיפה בשבוע הבא ובניו יורק בשבוע שאחרי זה, נראה לי שהגיוני לעצור רגע ולשאול: אז איך הסרט? ובכן, continue reading…

א.

חידה. מה הסרט שהיה הכי הרבה שבועות במקום הראשון ברשימת שוברי הקופות של ישראל השנה? "האביר האפל"? "הנוקמים"? "מדגסקר 3"? לא. continue reading…