הגל התיאולוגי של הקולנוע הישראלי
״תיקון״ של אבישי סיון. ביקור קולנועי בארון הספרים היהודי. צילום: שי גולדמן
לפני שנתיים שאלתי ממש כאן את השאלה ״למה נעלם אלוהים מהקולנוע הישראלי?״. הקולנוע הישראלי, כמו החברה שממנה הוא נוצר, לא היה סתם חילוני, אלא אתאיסט ממש. אלוהים – שאין יצירת מופת קולנועית מהעולם שאינה מכילה איזשהו דיון או הרהור באשר למהותו, מקומו, קיומו ויחס האדם אליו – פשוט לא הוזכר בסרטים הישראליים.
ופתאום, קורה משהו מעניין. ארבעה סרטים ישראליים המוצגים בבתי הקולנוע מנהלים דיון ישיר עם אמונה דתית, ועם דמויות שנעות בין אורות רוחניים ובין משברי אמונה. ההפתעה הגדולה היא לא רק שארבעת הסרטים האלה מוצגים במקביל בבתי הקולנוע, במה שמסתמן כמו צירוף מקרים גמור (או אולי השגחה) אלא שהסרטים האלה הם גם ארבעה מההצלחות הגדולות של השנה הקודמת בקולנוע הישראלי: ״ישמח חתני״, שביים אמיל בן-שמעון על פי תסריט מאת שלומית נחמה, סרט המתרחש בקהילה מסורתית שמנסה לבנות מחדש את בית הכנסת השכונתי, היה הסרט הישראלי הכי מצליח ב-2016; ״לעבור את הקיר״, שביימה רמה בורשטין, הוא סיפורה של חוזרת בתשובה שמחליטה להתחתן בנר שמיני של חנוכה מבלי שיהיה לה חתן, תוך שהיא קוראת תגר על הקדוש ברוך הוא; ו״אבינו״, שביים מני יעיש, מעין גרסה בת ימינו לסיפור מספר בראשית, על אדם מאמין וכמיהתו לילד מאשתו, והקונפליקט הרוחני והמוסרי שהוא מכניס את עצמו אליו כדי להגשים את רצונו. ובימים אלה מצטרף אליהם סרט נוסף: ״תיקון״, שביים אבישי סיון, סרט אמנותי בשחור-לבן מרהיב העוסק בבחור ישיבה שחייו ניצלים אחרי שליבו כבר עצר מלכת, וכתוצאה מכך הוא הולך וסוטה החוצה מדרך הרוח אל דרך הגופניות והיצר. ״תיקון״, יש להניח, לא יביא קהל גדול (עובדה שמן הסתם לא נעלמה מעיני מפיציו, שדחו את צאתו למסכים שוב ושוב במשך שנה וחצי), אבל הוא כבר זמן מה אחד הסרטים הישראליים הכי מדוברים בעולם, מאז שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים 2015 ונדד משם לפסטיבל לוקרנו ואפילו לפנטסטיק פסט באוסטין טקסס (אתר האינטרנט ״אינדי-ווייר״ בחר בו כאחד הסרטים הזרים הכי טובים שלא ראיתם ב-2016).
תגובות אחרונות