אי אפשר לסמוך על המבקרים האלה: רק לפני שבוע כתבתי עד כמה אני שונא סרטים שאין בהם מוזיקה (אפרופו "4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), והנה מגיע "אני האגדה" עם וויל סמית שבחציו הראשון מכיל רק שתי הבלחות מוזיקליות קטנות והוא ברובו נטול פסקול מוזיקלי (לפחות לא פסקול מולחן – יש בו לא מעט בוב מרלי המתנגן מהאייפוד של סמית). אלא שב"אני האגדה", שמעתיק כאן את "להתחיל מחדש" בטריק הזה, הדממה הזאת יוצרת אימה גדולה. אה כן, חיבבתי מאוד את הסרט.

=========

עכשיו אני מבין למה לא שמעתי מאף אחד דיווחים על הקרנת הסינג-א-לונג של "מעבר ליקום" בשבוע שעבר: מהדיווח הזה של מאיה זיו באתר של קשת (שלא מתנגן בפיירפוקס) אני מגלה שאף אחד לא שר עם הסרט. אם למישהו יש דיווחים חלופיים, מהצד האחר של האולם, כולל תמונות, אנא לחלוק. מחר, בכל אופן, זה קורה שוב. פורום פילם, חברה שיודעת לשווק דחפורים יותר טוב משהיא יודעת לקדם סרטים, צריכה להפקיד את מחלקת השיווק שלה בידיה של מורן שוב, אוצרת, אמנית ואחות של יעל ועמוס (שבווידיאו סוף סוף ראיתי מי זאת), שהגתה את ההברקה ועשתה לסרט קידום מכירות מעולה, המבוסס על אהבת קולנוע ומוזיקה. הטיפול ההפצתי, התקשורתי והשיווקי של פורום פילם בסרט הזה, כמו גם ב"היירספריי", היה מחפיר.

==========

הנה ההוכחה לטענה העיקרית שלי נגד האחראים לתרגומי שמות לעברית: הבחירות שלהם נובעות לרוב מחוסר תשומת לב והקפדה. מי שבוחר שם כמו "הדייט שתקע אותי", לא משנה לאיזה סרט, פשוט לא אכפת לו – ממילים, משפה, מעברית, מקהל, מטעם טוב. ואיך אני יודע את זה? כי הנה מגיע סרט חדש ששמו תורגם באופן מדויק לעברית. אחד לאחד. רק מה? עם טעות איות. בכל הכרזות, בכל השלטים, בכל האתרים. למה? אולי כי הם מנסחים שם בג.ג את הכרזות בעצמם, בלי מגיהים והם פשוט לא יודעים איך מתעתקים לעברית את השם Elizabeth. כלומר הם גם לא יודעים את חוקי התעתיק וגם מעולם לא ראו את השם "אליזבת" כתוב בשום מקום אי פעם עד שנפל לידיהם סרט בשם זה. וככה נולד השם המדויק, אך המעוות והשגוי להפליא:

בעניי זה לא רק מביך, זה גם מבזה. אם הם לא יודעים מה ההבדל בין ט' ל-ת' למה שיזיז להם שקוראים לסרט "הדייט שתקע אותי".

==========

ואכן: "נראתה לאחרונה" הוא סרט מוצלח להפליא. הפתעה נעימה מאוד. גם מותח, גם מרגש, גם מועך את הלב ואפילו מצליח ללכת למקומות שלאו דווקא היו צפויים מלכתחילה. בן אפלק הוא לא במאי ענק – הרבע האחרון של הסרט נורא מסורבל בפריסת העלילה שלו, ומנסה לשלוף כל מיני טכניקות של הרגע האחרון – אבל הוא מצליח להוכיח שהאוסקר שיש לו על תסריטאות לא ניתן על לא דבר. התסריט מהודק, צפוף, בנוי היטב, ומצליח להזרים שצף דם ללב. בעיני, "נראתה לאחרונה" טוב יותר מ"מיסטיק ריבר", עיבוד מוערך-יתר-על-המידה לספר אחר של אותו סופר בוסטוני, דניס ליהיין. והכי טוב: בן אפלק לא משחק בסרט. זו הצלה, כי אני חושב שאפלק הוא שחקן איום ונורא.
אפלק גם מפתיע בבחירת אנשי הצוות: פסקול יפה של הארי גרגסון-וויליאמס וצילום לירי עדין של ג'ון טול, צלם עם שני אוסקרים.
הכי מפתיע: ראיתי את הסרט בסקרינר של מיראמקס מיד אחרי שצפיתי (כפי שאני עושה כבר שבוע, מדי יום) בעוד נתח ממארז "בלייד ראנר, הגרסה הסופית". ושניהם, הפלא ופלא, הופקו על ידי אלן לאד ג'וניור.
ועוד הפתעה: אד האריס ב"נראתה לאחרונה" נורא דומה, במבנה המצח והתסרוקת, לוויגו מורטנסן מ"סימנים של כבוד".

אז מה עדיף: לשבת בבית ולקטר כמה זה מעצבן שהסרטים הכי מדוברים של סוף 2007 ייצאו בארץ בינואר-פברואר-מרץ 2008 או להתחיל לשלוח מיילים לכל מי שאתה מכיר שמכיר מישהו שהוא חבר באקדמיה, ב-DGA, ב-HFPA וב-BAFTA לברר למי יש סקרינרים מהסרטים ולברר מי מוכן לשלוח כמה מהם ארצה. והנה זה מתחיל לשאת פירות: שניים הגיעו אמש, וחבילה של ארבעה-חמישה סקרינרים נוספים של סרטי האוסקר אמורה לנחות בתיבתי היום-מחר. אושר.

==========

דן קציר צרף את הלינק הזה בתגובות והוא בהחלט ראוי לתשומת לב: כתבת הקולנוע הדוקומנטרי של האתר about.com בוחרת בעשרת הסרטים התיעודיים הטובים של 2007 ואחרי שמנתה את הסרטים הכי מדוברים, הכי מועמדים לאוסקר, היא משבצת במקום העשירי את "אשה אגדה" של קציר. נאה ביותר.

==========

יס משיבה מלחמה להשקות של הוט בתחום ערוצי הסרטים ומשיקה בינואר ערוץ סרטים נוסף משל עצמה (למשך חודש): yes movies. ובו: מיטב הקלסיקות מכל השנים. מ"ארוחת בוקר בטיפאני" ועד "טיטאניק".

היום בבוקר היו אמורים להגיע אלי הטכנאים של יס ולהתקין לי את ממיר ה-HD, אבל ברגע האחרון – בגלל בעיות תשתית ביתיות – נאלצתי לדחות את הביקור שלהם בשבועיים. מי שמתחבר לשידורי ה-HD של יס מוזמן להתחיל לספר איך זה נראה.

=========

טוני (איי.או) סקוט מה"ניו יורק טיימס" בוחר את סרטי השנה שלו. הוא מתחיל ב"4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים" ולצידו "רטטוי" ומסיים בציונים לשבח, בין השאר ל"ביקור התזמורת".
מאנולה דרגיס בוחרת את הסרטים שלה, ומתחילה ב"זה ייגמר בדם" ו"זודיאק".
והעשיריה של סטיבן הולדן: זה מתחיל ב"זה ייגמר בדם" וממשיך עם "חיים של אחרים".

========

כמעט שנתיים אחרי שקרן ירושלים יצאה להרפתקאה למצוא מנהל חדש לסינמטק ירושלים ולפסטיבל הקולנוע של העיר – בתחילה במקום ליה ון ליר ואז לצדה – התיישב סוף סוף אילן דה פריס ביום ראשון על כסא המנהל הכללי של הסינמטק, כשכל הצוות הוותיק לצידו: יגאל חיו, המנהל האדמיניסטרטיבי, אבינעם חרפק, מנהל התוכנייה, גילי מנדל, מנהלת תוכניות החינוך וליה ון ליר כיו"ר פעיל. עכשיו נצטרך לחכות ולראות מה ישה דה פריס בתפקידו החדש, רגע לפני חנוכת המבחנה החדש של הסינמטק ומהדורת החצי יובל לפסטיבל. כאן תוכלו לעקוב אחר כל הסיפור הזה מאז מאי 2006.

=========

אורי קליין על "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", אתמול:

חברים ומכרים שונים שאלו אותי כבר אם למרות מעלותיו, כדאי לצפות בסרט שיצא לו שם של יצירה מדכאת וקשה. אין לי די מלים לומר עד כמה זה כדאי. אם הקולנוע חשוב לכם, והחיים גם כן, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" הוא סרט לראותו. וגם אם הצפייה בסרט אינה קלה, ויוצאים ממנו בגרון חנוק, עדיין עצם העובדה שהוא נוצר, ולקולנוע העכשווי נוספה יצירה כה גדולה, מעוררת גם סיפוק רב.

אורי קליין על הסרט התיעודי על אורלי קסטל בלום, שלשום:

הסרט (מלווה) את קסטל-בלום, הסובלת מכל רגע בניכר שלה, אל הקפה השכונתי שבו היא שותה את קפה הבוקר שלה מול המחשב הנייד שלה. הפרק הזה מסתיים בביקור בביתו של הסופר הנרי תורו, שספרו "וולדן" מתחיל במלים המצמררות, שמתאימות גם ליצירתה של קסטל-בלום: "מרבית האנשים חיים חיים של יאוש שקט".

==========

חוזר כעת לחובות הצפייה שלי: להמשיך לצלוח את כמעט ארבע השעות של "ימים מסוכנים", הסרט התיעודי המאוד-מאוד מקיף על "בלייד ראנר" הנמצא במארז "בלייד ראנר: הגרסה הסופית", ואז לסקרינרים שכבר הגיעו ל"Gone Baby Gone" (שבר הוקרן לעיתונאים משתפי פעולה השבוע לקראת צאתו בשבוע הבא) ו"רודף העפיפונים" שיגיע אי שם באיזור מרץ. ויש לי גם את "אין לזה סוף", אחד הסרטים התיעודיים המובילים לזכייה באוסקר, שהקלטתי מערוץ יס דוקו, לשם הוא כבר הגיע החודש. נראה מה אספיק להשלים היום.
בהמשך היום: עוד סיכומי שנה.

איש השנה
ג'אד אפאטו
האיש שהפתיע עם "בתול בן 40" הפך השנה למפעל קטן להומור בוטה אבל מלא חן ונשמה. אפאטו כתב וביים את "הדייט שתקע אותי" (המוכר בארץ גם בתור "המתרגם שדפק לי את הצורה"), והוא הפיק את "סופרבד", אולי הסרט הכי מהנה שלא ציפינו שנהנה ממנו. הוא גם הפיק והיה שותף לכתיבה של "The TV Set" ו"לילות טלדגה", שהגיעו השנה לדי.וי.די אחרי שנגנזו בשנה שעברה על ידי המפיצים המקומיים. ובשנה הבאה הוא יהיה חתום, כמפיק או כתסריטאי, על ארבעה סרטים נוספים.

אשת השנה
קייט בלאנשט
אם לא נתקלתם השנה בקייט בלנשט בקולנוע כנראה שהגיע הזמן להחליף מספר במשקפיים. זה התחיל בשבוע האחרון של 2006 כשנחתה עם "בבל" מול בראד פיט. ואז הגיע "רמז לסקנדל" לצד ג'ודי דנץ'. בפסטיבל ירושלים נתקלנו בה ב"הגרמני הטוב" (חפשו בדי.וי.די). ב"שוטרים לוהטים" – אולי הסרט המצחיק של השנה (חפשו בדי.וי.די) – היא מופיעה לשבריר שנייה. וזה לא הכל: בשבוע הבא היא תגיח עם שני סרטים: "אליזבת: תור הזהב" ו"אני לא שם", על אחד מהם, או על שניהם, היא כנראה תהיה השנה מועמדת לאוסקר.

צמד השנה
ג'ונה היל ומייקל סרה ("סופרבד")
אז מה גרם ל"סופרבד" להפוך מסרט עם פוטנציאל וולגרי ומביך לאחת ההפתעות הנעימות והשנונות של השנה? ללא ספק התסריט גדוש ההברקות של סת רוגן ואוון גולדברג. נשבע לכם שיש בו דיאלוגים שדיוויד מאמט היה מתגאה בהם. אבל ג'ונה היל ומייקל סרה, שמגלמים את סת ואוון בסרט, הם שנותנים לסרט את החן, העדינות, הנשמה והנואשות שלו. הסצינה האחרונה, בה הם נפרדים זה מזה בראש מדרגות נעות בקניון, היא מופת של גמלוניות נעורים.

מרדף השנה
"אפוקליפטו", כל החצי השני
כאילו שכל פרשת "הפסיון של ישו" לא הספיקה מל גיבסון הפך לאיש השנוא השנה בעקבות מפגש שיכור ואנטישמי שלו עם החוק. אבל "אפוקליפטו" שלו, שיצא בארץ בשבוע האחרון של 2006, הוכיח שהאיש הוא אולי חרא של בנאדם, אבל במאי ענק. כל החצי השני הוא מרדף אחד ארוך, כמעט נטול מילים, שמבוים באופן מבריק ועוצר נשימה.

הדקות הכי מותחות
"זהות אבודה", הסצינה בתחנת ווטרלו
רבע שעה שהיא כמו סרט קצר ומבריק שעומד בפני עצמו. רבע שעה שמתניעה את אחד הסרטים הנהדרים של השנה. מותחן ריגול עשוי לעילא עם קצב פשוט מרהיב.

הסצינה הכי בלתי נשכחת
"סימנים של כבוד", ויגו מורטנסן בבית המרחץ
כן, זו הסצינה בה דמותו של מורטנסן נלחמת על חייה מול שני מתנקשים צ'צ'נים חמושים בסכינים כשהוא עירום כביום היוולדו. אבל היא בלתי נשכחת – לפחות עבור גברים סטרייטים – לא בגלל העירום שבה, אלא בגלל שהיא הברקת בימוי: סצינה קיצונית, בוטה, שהולכת עד הסוף ומותירה את הצופים נלחמים על אוויר.

החיסול הכי מבריק
"מייקל קלייטון"
בשוט רצוף אחד הנמשך שלוש דקות, בדממה מוחלטת, מוצאת אחת מדמויות המשנה ב"מייקל קלייטון" את מותה, כשצמד רוצחים שכירים פולשים לביתה, מחסלים אותה ואז מארגנים את העסק שייראה כמו מוות טבעי. רגע מצמרר ומוצלח בסרט מוחמץ.

הדמות המונפשת של השנה
אנטון אגו, "רטטוי"

מבקר המסעדות ערל הלב, שדובב בקולו של פיטר אוטול (או אלי גורנשטיין, אם צפיתם בדיבוב העברי המוצלח), מספק את התפנית המרגשת של "רטטוי", הסרט עם התסריט ההוליוודי המיינסטרימי הכי מבריק של השנה. מונולוג הסיום שלו, על תפקידו של מבקר, הופך את "רטטוי" מסרט אנימציה לכאורה-ילדותי לאחת היצירות הקולנועיות המתוחכמות והבוגרות שנוצרו השנה.

הגילטי-פלז'ר של השנה
"300"
סקס! אלימות! ספרטה! השאירו את האינטליגנציה ואת הפוליטיקלי-קורקטיות בצד, זה פשוט היה סרט מלהיב לגמרי.

השחקן הישראלי המצטיין בחו"ל השנה
אשרף ברהום, "הממלכה"
מארק איווניר גנב את ההצגה בשתי סצינות מצוינות ב"שומר המדינה", יגאל נאור אכל את ג'ייק ג'ילנהול בלי מלח ב"חקירה מעבר לקווים", איילת זורר מככבת בטריילר של "שמונה צדדים לאמת" ועידו מוסרי ממצמץ לשניה בטריילר של "אל תתעסקו עם הזוהן" של אדם סנדלר. אבל אשרף ברהום מאפיל על כולם בתפקיד מבריק, היחיד ב"הממלכה" (שייצא בארץ בסוף השבוע הקרוב) שכתוב היטב ומבוצע לעילא. הישג מרשים במיוחד כשמולך שני זוכי אוסקרים (ג'יימי פוקס וכריס קופר).

די.וי.די השנה
"בלייד ראנר, הגרסה הסופית" (המארז המחומש)
אחרי שכבר התייאשנו מהסרט, אחרי שרידלי סקוט חזר והתעסק בו שוב ושוב שלא לצורך, הגיעה לפני שבועיים הקופסה האולטימטיבית: לא רק גרסה משופצת של הסרט שמשדרגת את איכות התמונה וגורמת לאישונים לזלוג ממקומם, אלא גם כל תולדות העריכות של הסרט והמאבק בין סקוט ומפיקיו. ולראשונה בדי.וי.די: הגרסה המקורית והמבריקה מ-1982, שבזכותה "בלייד ראנר" הפך לסרט הפולחן שהוא כיום. הסרט התיעודי המצורף, "ימים מסוכנים" מציג באופן מקיף ומלא כנות, את כל מלחמות האגו בין התסריטאים, המפיקים, השחקנים והבמאי, שלא הבינו איזו יצירה מופלאה יש להם ביד. והבונוס החגיגי: סצינת הסקס הגנוזה בין רייצ'ל ודארקד. זה עולה 300 שקל ושווה כל אגורה.

פסקול השנה
"רמז לסקנדל", פיליפ גלאס
המוזיקה של פיליפ גלאס עובדת מצוין עם סרטים תיעודיים, אבל איכשהו לא מתמזגת היטב עם סרטים עלילתיים. "רמז לסקנדל" של ריצ'רד אייר הצליח לשבור את הסטיגמה הזאת. המוזיקה של גלאס אחראית ללא מעט מהרגש ותחושת המצוקה שהסרט מנסה לייצר.
ציונים לשבח: הווארד שור עם "סימנים של כבוד". קלינט מנסל עם "המעיין".

הפתעת השנה
"מעבר ליקום"
המפיקים לא האמינו בסרט ורבו עם הבמאית, המפיצים כמעט קברו אותו, רוב המבקרים ירקו עליו. ואז מה התגלה: שמתחת לערימת הפגמים וחוסר האמונה מסתתרת הברקה גדולה. מיוזיקל הביטלס של ג'ולי טיימור רחוק משלמות אבל הוא ברובו סוחף ומרגש. דור חדש של ביטלמניאקים נולד השנה בזכותו. חכו וראו איזה להיט ענק הוא יהיה בדי.וי.די.

מהפכת השנה
איימקס 3D
"בייוולף" היה הסרט הראשון שהוקרן בארץ באיימקס תלת מימדי בבית הקולנוע היחיד בינתיים שיודע להקרין סרטים כאלה, אי שם בערבות קרית ביאליק. החווייה מרטיטה ועוזרת לכל הסקפטים להבין למה סטיבן ספילברג, פיטר ג'קסון וג'יימס קמרון עכשיו רצים להרים סרט תלת מימדי משל עצמם. אני חוזר ואומר: זה מרהיב.

באסת השנה
לסכם את "ארץ קשוחה", "זה יגמר בדם", "ג'ונו", "נראתה לאחרונה" ו"סוויני טוד" בדצמבר 2008.

המשך הסיכום: מחר (רביעי) ב"פנאי פלוס", ובחמישי-שישי-שבת כאן.

מה היה ה"הכי הכי" שלכם השנה?

הערב: ערב חג המולד.

אני חייב להודות שגם בתור מי שלא מאמין בישו אני מתקשה לעמוד בפני הקסם של חג המולד. ברור, זו מזימה שמרנית כל-אמריקאית שהונצחה על ידי שנים של קולנוע נאיבי, אבל זה עובד. המחשבה שיש יום אחד בשנה שבו טוב לב מביס כל רוע, מצליחה לרגש אפילו ערל לב שכמוני.

מאמצע שנות הששים עד אמצע שנות השמונים סרט חג המולד האולטימטיבי היה "אלה חיים נפלאים" של פרנק קפרה, מעין עיבוד חופשי ל"מזמור חג המולד" של דיקנס. סוף הסרט, עם המשפט "You're the richest man in town", חונק אותי מדמעות בכל פעם מחדש. ג'יימס סטיוארט מקסים בתור ג'ורג' ביילי, פראייר טוב לב שליבו במקום הנכון אבל חייו מתמלאים אכזבות ומפלות, עד הרגע שבו מלאך קשיש, שבעצמו זקוק לנס חג מולד, בא לעזרתו. אד זוויק ומרשל הרשקוביץ, יוצרי "שלושים ומשהו", קראו לחברת ההפקה שלהם "בדפורד פולז", על שם העיירה הבדיונית בה מתרחשת עלילת "אלה חיים נפלאים".
ובצירוף מקרים עגום: בנו של פרנק קפרה, פרנק קפרה ג'וניור, מת לפני שלושה ימים בגיל 73 מסרטן הערמונית.
מאמצע שנות השמונים החליף סרט קנדי, שהפך ללהיט לא צפוי ב-1983, את "אלה חיים נפלאים" בתור סרט חג המולד של דור חדש. זה, לכאורה, סרט חג מולד מעודכן יותר. פחות משאלות ואמונה וערכים, ויותר שאיפה למתנות מגניבות. בוב קלארק, האיש שביים גם את "פורקי", ביים את "סיפור חג המולד". הוא נהרג השנה בתאונת דרכים.

לקוראיי באמריקה: בערוץ TBS, אחד מערוציו של טד טרנר בעל הזכויות על "סיפור חג המולד" של בוב קלארק, יחגגו את ערב חג המולד (שזה הערב) באופן מקורי ומשונה: מרתון בן 24 שעות, משמונה בערב עד שמונה בערב מחר, בו יוקרן "סיפור חג המולד ברצף". 12 פעמים רצוף.

רשת NBC תלך על הקלסיקה הוותיקה של קפרה מ-1946 ותשדר משמונה בערב את "אלה חיים נפלאים". וברשת ABC ישדרו באותה שעה את "איך הגרינץ' גנב את חג המולד" של ד"ר סוס, בגרסה המצוירת המקןרית מ-1966, עם קולו של בוריס קרלוף בתפקיד הגרינץ'.

לקוראיי הישראליים: עשו לכם חג מולד מקומי. צפו ב"סיפור חג המולד" ("A Christmas Story") של בוב קלארק מ-1983 כאן במלואו.

ואז המשיכו ל"אלה חיים נפלאים" המקסים והמרגש של קפרה (הוא כאן במלואו, 130 דקות):

.
.
.
.

ואז קנחו ב-25 הדקות הדוקטור-סוסיות של "How the Grinch Stole Christmas":

שתי בשורות טריות, לא סופיות, תמציתיות, שאנסה להרחיב עליהן בקרוב:

1.
יש כבר כנראה לפחות סרט ישראלי אחד בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין. אני שומע שזה כנראה "ואלס עם באשיר", סרט האנימציה של ארי פולמן ("קלרה הקדושה") המבוסס על זכרונותיו מימי מלחמת לבנון הראשונה (שילב מסקרן בין אנימציה וסרט תיעודי), אבל אני גם שומע על סרט נוסף (יתכן שלבסוף זה יהיה אחד בתחרות ואחד בפנורמה. בודק ומעדכן). אם הידיעה נכונה זו תהיה השנה השנייה ברציפות שיהיה סרט ישראלי בתחרות בברלין, אחרי "בופור" בשנה שעברה. ואם זה אכן סרטו של פולמן, זה יהיה הסרט השני ברציפות שעוסק במלחמת לבנון.

2.
התקשורת הרבתה לעסוק באחרונה בסרט הבא של דובר קוסאשווילי, עיבוד ל"התגנבות יחידים" של יהושע קנז. ובכן, קבלו תיקון: "התגנבות יחידים" לא יהיה סרטו הבא.
קוסאשווילי יביים במאי 2008 את ההפקה האנגלית "דו קרב", על פי הנובלה של אנטון צ'כוב. מי שפנה אליו הוא המפיק דונלד רוזנפלד, שעבד שנים בצמוד עם מרצ'נט ואייבורי ועכשיו מפיק גם את "עץ החיים", סרטו הבא של טרנס מאליק. את התסריט כתבה מארי בינג. הסרט יצולם במאי ויוני בקרואטיה בהפקה שתהיה ברובה אנגלית. צילומי "התגנבות יחידים" נדחו עד אחרי גמר צילומי "דו קרב".

צפו לעידכונים נוספים בהמשך.

עוד שני מערכונים מ"לא לפני הילדים" של ערוץ 10.

רשימת סרטי השנה שלי ננעלה. היא תתפרסם ביום רביעי. ובינתיים: סרטי ינואר-פברואר, שכבר התחילו להיות מוצגים לעיתונאים, די מדהימים. מקווה שנזכור אותם בבוא העת לסכם את 2008.

=========

עשרת סרטי השנה של רוג'ר איברט. במקום הראשון: "ג'ונו". שימו לב שמקומות 1 עד 5 בכלל עוד לא הגיעו ארצה. מ-ע-צ-ב-ן.

========

משאל המבקרים של העיתונות האלטרנטיבית שהיה פעם מסורת סוף השנה הנפלאה של ה"וילג' וויס" מתקיים זו הפעם השניה ב"אינדי-ווייר". 106 מבקרים השתתפו. במקום הראשון: "זה ייגמר בדם" של פול תומס אנדרסון. במקום השני: "זודיאק". הבימוי: "זה יגמר בדם". התסריט: "זה יגמר בדם". הצילום: "זה יגמר בדם". השחקן: "זה יגמר בדם". דיוויד ד'ארסי, שמרבה לבקר בפסטיבלי קולנוע בארץ, בחר ב"ביקור התזמורת" כאחד מסרטי השנה שלו, ובששון גבאי ורונית אלקבץ כשניים משחקני השנה שלו. הנה הרשימה המלאה.

=========

אני חוזר ואומר: כשסרט כמו "זה יגמר בדם" נוסע לברלין וכל הפצתו הבינלאומית נדחית עד אחרי הבכורה הפסטיבלית, אני עוד מבין את זה. זה מצער אותי, אבל זו החלטה כלל-עולמית שלמפיצים בארץ אין נגיעה אליה. כשמפיצי "כפרה" רוצים לחכות עם הסרט כדי שייפתח את פסטיבל הקולנוע הבריטי, אני אומר "ניחא". נשמעת החלטה סבירה. אבל תהרגו אותי אם אני מבין מה הרעיון לשבץ רק בינואר-פברואר את "סוויני טוד", "ארץ קשוחה", "Into the Wild", "הפרפר ופעמון הצלילה" ו"ג'ונו" – שאי אפשר להדליק אתר אינטרנט באנגלית בלי לקרוא עליהם איזשהו שבח, להתעדכן לגבי איזושהי מועמדות חדשה שזכו בה או נבואה לגבי עתידם האוסקרי. אני פשוט לא מבין את זה. זה נטול הגיון. אני רציני, יש מישהו שם שיכול להסביר לי?

========

גנוז א': "הפלישה" עם ניקול קידמן יוקרן באופן חד פעמי בינואר בסינמטק לפני שיעוף ישר לדי.וי.די.
גנוז ב': למרות שיש סיכוי ש"ההתנקשות בג'סי ג'יימס" יהיה מועמד לשני אוסקרים – על שחקן משנה ועל הצילום – הוא כרגע מיועד לגניזה בארץ. לבתי הקולנוע הוא כנראה לא יגיע. יש סיכוי כלשהו שהוא ישובץ להקרנה חד פעמית בסינמטק במרץ לפני שייצא בדי.וי.די. כמות הסרטים שוורנר בארץ זורקים לפח פשוט מרגיזה. וורנר הם אלה שגנזו השנה גם את "הגרמני הטוב" של סטיבן סודרברג, שהיה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי ב-2007.
בכל פעם שאני שומע על סרט כזה שמפיציו תוקעים לו סכין בגב האינסטינקט שלי הוא לחמול אותו, לאסוף אותו לזרועותיי ולגונן עליו מפני ציפורניהם של אנשי העסקי תאבי הממון שסרט שיביא אליו פחות מ-10,000 צופים אוטומטית נתפס אצלם כ"רע". ושוב מתעורר בי הרצון למצוא דרך לדרבן מישהו להקים בית קולנוע קטן וחמוד, שכונתי אך איכותי, שילקט אליו את הסרטים היתומים האלה ויצליח להוכיח שאפשר להתפרנס גם מסרטים שלא מביאים 100 אלף צופים. לא להתעשר חלילה, אבל לא להפסיד כסף, ובדרך להזכיר שקולנוע זה גם אמנות ותרבות ושלמפיצים, שיש להם בעלות בלעדית על הסרטים שהם גונזים, יש גם מחויבות תרבותית ולא רק כלכלית.
מיליונרים יקרים קוראי האתר: אם סגרתם את שנת 2007 עם עודף קטן בספרי החשבונות ובא לכם להשקיע מיליון לירות בהקמת בית קולנוע קטן – שאולי יפסיד לכם כסף, אבל יהפוך אתכם למאושרים – צרו קשר.

=======

ג'יי לנו, קונן אובריאן, דיוויד לטרמן וג'ימי קימל חוזרים לשדר ב-2 בינואר, אחרי חודשיים של שביתה. הם חוזרים לשדר, אבל בלי תסריטאים. למה? כי הם נכנעו לדרישת הרשתות לחזור לאוויר, אחרת יפוטרו כ-100 עובדים בכל תוכנית שמושבתים מאונס ואינם קשורים לאיגוד התסריטאים. איך זה ייראה? לא ברור. בלי מונולג פתיחה, בלי מערכונים. יותר אורחים ולהקות. אבל רגע, יש סיכוי שהשחקנים לא יסכימו להגיע להתארח בתוכנית כהזדהות עם התסריטאים השובתים.
וב-7 בינואר יחזרו לאוויר גם ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר. גם כאן: ללא תסריטאים. זה עשוי להיות מביך: התוכנית של קולבר מתוסרטת כולה. קולבר הוא בסך הכל שחקן, הוא לא באמת פרשן חדשות, הוא רק מגלם אחד.
מה שמציב את התוכניות האלה בדילמה: אם הן יהיו מוצלחות מישהו עוד יגיד "רגע, בשביל מה בכלל צריך תסריטאים" ואם התוכנית תהיה גרועה אז מי שייצא כאן רע זה המגיש, שמבחינת הקהל הרחב נושא את האחריות על איכות התוכנית על כתפיו. אז מה יהיה? צריך לזכור שסטיוארט, קולבר, אובריין, לנו, לטרמן וקימל הם כולם גם חברי איגוד התסריטאים. הדרך היחידה שהם יצליחו לצאת מזה בכבוד זה להפפוך את התוכניות שלהם לקמפיין אחד ארוך לטובת התסריטאים במאבקם נגד האולפנים והרשתות. אבל ספק אם הרשתות יסכימו לזה.

ופתאום נזכרתי בזה. באמריקה ג'ון סטיוארט שובת. בישראל המרצים הבכירים שובתים. מרצים ישראלים מוצלחים פשוט עוברים ללמד בחו"ל ועושים שם חיל. אז הנה, מן הארכיון, שובת נוכחי ומי שהיה יכול להיות שובת בפגישה בינהם. ג'ון סטיוארט מראיין את ד"ר טל בן שחר, שמעביר את הקורס הכי פופולרי בהרווארד:

וויינט, מקום בלתי נדלה למבוכות עבורי, עדיין לא תיקנו את השטות שלהם מהשבוע שעבר בו העמיסו תמונות מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" בתוך ביקורתי על "הצטלבות". נדמה לי שהם עושים לי את זה בכוונה. והשבוע, הם בכלל לא טרחו להעלות את הביקורת שלי על הסרט הרומני. אני מאיץ בעורכיי ב"פנאי פלוס" לנטוש את מעבדת הבושות של וויינט ולהשיק אתר עצמאי. הלוואי וזה יקרה.

=========

יש רגעים בהם נדמה לי שאני מבקר הקולנוע הכי גרוע בעולם. כבר שבעה חודשים אני קורא את מיטב המבקרים בעולם, חלקם מהאנשים שאני הכי מעריך את טעמם, נשפכים מהתלהבות מ"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים". כל מה שהם תיארו שם גירה את חושיי ואת דמיוני. ציפיתי לסרט הזה בשקיקה. ואז צפיתי בו ו… נותרתי אדיש. הסרט הזה לא הזיז לי. אני קורא את הביקורות של עמיתיי בעולם ותוהה: מה הם ראו שאני החמצתי? מה הם מבינים שאני לא ראיתי? איפה מסתתרת יצירת המופת הגדולה של השנה והאם יש סיכוי שבדיוק בדקתי מה השעה בשעון כשהיא חלפה בסרט והחמצתי אותה? אולי כדאי שהפעם לא תקשיבו לי, לכו עם דובדבני. תשאירו לי את ההתפעמות מ"זהות אבודה".
אז כן, התפעלתי מהישגיו המעשיים של כריסטיאן מונג'יו, הבמאי, ואני יכול להיות איש המקצוע שמסביר עד כמה זה מסובך ומפרך לארגן שוט שיראה כאילו הוא צולם באופן מאולתר אבל הכל בו מדויק ומתוזמן לעילא. אז, כן, מרשים. אבל הסרט לא טפטף לי לנשמה, לא ריגש אותי, לא הלהיב אותי. הותיר אותי אדיש. לרגעים אפילו נותרתי אפתי לדמויות שלו, שדי עיצבנו אותי.
ודווקא ראיתי אותו בתקופה בה אני מוצא עצמי נקרע מסרטים. אני רואה בשבועות האחרונים סרטים שהעיפו לי את המוח, שהפכו לי את הלב לעיסה רירית מבעבעת, שפוררו לי את האישונים. ו"4 חודשים" פשוט לא הזיז לי.
יודעים מה? יותר מזה: יש בו שוט אחד (אחד הרגעים הכי מדוברים בסרט) שפשוט עיצבן אותי. לכן כשיהודה סתיו כותב היום על כך שזהו סרט נטול מניפולציות אני עונה "עמוס מניפולציות באבו-אבוה". וכשהוא כותב שזה סרט שאינו "מבדר או מהנה" אני תוהה: אוקיי, אני מסכים לגמרי שקולנוע אינו בהכרח בידור, אבל קולנוע שאינו מהנה? איך אפשר להמליץ על סרט שאינו מהנה? הרי יש סוגים כה רבים של הנאה. לא כל הנאה היא בידור, לא כל הנאה היא צחוקים ושיגועים. יש גם הנאה אינטלקטואלית. לעיתים נהנים לבכות, נהנים מהבנה, מהארה, נהנים מהתבוננות בחיים של אחרים. הנאות מגיעות במגוון טעמים וריחות, אבל זה הכרחי ליהנות מאמנות. כי אם לא נהנים כבר עדיף ללכת לעשות בדיקת דם, לא? אז יהודה סתיו נתן ל"4 חודשים" חמישה כוכבים למרות שהוא יודע שלא תיהנו בו. אני סתם לא נהניתי.

==========

מה שכן: התמונה שתקועה בלב הביקורת שלי על "הצטלבות" לקוחה מהסצינה הבודדת בסרט שממש אהבתי. היא היתה מפתיעה, מאיימת ומשוחקת לעילא (בעיקר בזכות הדוקטור שנראה כמו אדיר מילר). הסצינה הזאת הבטיחה המון אבל יתרת הסרט לא עמד ברמתה.

==========

הנה ביקורתי על הסרט מגיליון "פנאי פלוס", 19.12.2007

להמשך הקריאה…

ביום חמישי שעבר, 13.12, מלאו ארבע שנים לפטירתו של דוד פרלוב. אזכרתי את התאריך בטקסט קצר שכתבתי לגיליון 14.12 של "7 לילות" ובו אני סוקר שני פרויקטים תיעודיים חדשים:

אתמול (חמישי) מלאו ארבע שנים לפטירתו של הקולנוען דוד פרלוב. בעוד מעריציו של עלי מוהר ציינו באחרונה את יום השנה למותו באירגון סיור בתל אביב בעקבות שיריו, איש ממעריציו של פרלוב – בהנחה שיש יותר מתריסר כאלה – לא מארגן דבר לזכרו. אולי כי סיור בתל אביב בעקבות סרטיו יהיה קצר להפליא, מסלול הליכה בן רבע שעה בין הלונדון מיניסטור לככר רבין, הבלוקים אותם תיעד בפרוטרוט ביצירה המונומנטלית שלו "יומן" (שיצאה השנה בראשונה במארז די.וי.די נהדר).
פרלוב נותר סוד למביני דבר. במאי תיעודי שהיה בעצם משורר של תמונות. את הטקסטים היפים שכתב לקריינות סרטיו אפשר לקבץ לספרים. את התמונות שקלט בעדשות מצלמותיו אפשר להקפיא באלבומים. את קולו העמוק עם המבטא הברזילאי העדין והמוזיקלי אפשר לצרוב על דיסקים. אבל זה החיבור המיסטי בין שלושתם שיצר גוף עבודות שממשיך להפתיע, גם בצפיות חוזרות, וגם ככל שחולף הזמן. פרלוב הביט בתרבות הישראלית כזר שמנסה לפענח אותה, לעיתים מייחל להתקבל לתוכה, לעיתים מבועת ממנה, וסרטיו הצליחו לפצח את קליפת המובן מאליו. הוא צילם את מה שתמיד ראינו, אבל מעולם לא שמנו לב אליו. הוא אהב לשחק עם המציאות משחק של "מי ימצמץ ראשון", לתת למצלמה לרוץ גם כשלכאורה לא קורה דבר, ואז ללכוד כמעט במקרה, בנס, רגע שאי אפשר היה לתכנן.
בצירוף מקרים יפה ניתן לצפות החודש בשלושה פרויקטים תיעודיים ישראליים שמשהו מרוחו של פרלוב שורה עליהם. קודם כל, הסדרה "חדר משלהן" שהפיקה וערכה יעל פרלוב, בתו (רות ולק ביימה). פרלוב האב יצר פרופילים מרתקים ובלתי מתפשרים על יוצרים ישראליים, כולם גברים. עכשיו הבת משרטטת פרופילים של יוצרות נשים. אני סקרן לראות את המפגש בין הבת של פרלוב והבת של ש"י עגנון, יוצרות שלמדו לפרוח מחוץ לצילו של האב המפורסם.
דן קציר, שיצר בהשראת פרלוב את סרטו הראשון "יצאתי לחפש אהבה, תכף אשוב", מציג בבתי הקולנוע כעת את סרטו החדש "אשה אגדה". קציר עוקב בסרטו אחר פרפורי הגסיסה של תיאטרון היידיש בניו יורק. הסרט הופק באופן עצמאי, באמצעים דלים, כשכל מה שמניע אותו זה הלהט של גיבורי הסרט להציל את תרבותם. למרבה הצער העשייה העצמאית הפעם לאו דווקא היטיבה עם הסרט שמשהו בו מרגיש חסר. אך קציר בחברה טובה: גם פרלוב נמשך כעש אל אורה של במת התיאטרון וניסה לתעד את העולם הזה גם בסרטו "התיאטרון הישראלי" וגם בסרט על האופרה הישראלית שביים לערוץ 2. אלה היו דווקא שניים מסרטיו החלשים יותר.
ולבסוף, הכירו את אבישי סיון (שלפני כמה חודשים החמאתי בעמוד זה לסרט שביים לדי.וי.די של "בופור" על הפקת סרטו של יוסף סידר). סיון רוצה לקבל עבודות בעסקי הקולנוע אך לא מצליח בכך, אז הוא מצלם את עצמו, בעצמו, עם עצמו, מקריין בעצמו ועורך בעצמו. והרי זו ממש נקודת המוצא של "יומן", בו מואס פרלוב בקולנוע המסחרי ובקולנוע המוזמן ומחליט להפנות את מצלמתו לתוך ביתו. באחד הפרקים בפרויקט התיעוד העצמי של סיון הוא מספר שהוא הלך ברחוב ואמר לעצמו שכשפרלוב ימות הוא רוצה להיות הפרלוב החדש. בשובו הביתה באותו יום הוא קיבל את ההודעה שפרלוב נפטר. הפרויקט של סיון, "טלנובלה של קולנוען בהקפאה", יכול להיתפס כמיזם מגלומני ונרקיסיסטי, ואולי הוא באמת כזה, אלא שהעובדה שמדובר ברצף סרטים קצרים שמתעדים את אופיו הכפייתי של הבמאי – כמו גם את כשרונו הרב – הופכים אותם לכרטיס ביקור היפראקטיבי (ומאוד מבדר) של יוצר שצריך לשים עליו עין. אולי הוא באמת הפרלוב החדש.

וממש ביום השנה למותו, התפרסמה גם הבשורה שבתו השנייה של פרלוב, נעמי (אחותה התאומה של יעל, וכוכבת הפרקים הפריזאים של "יומן"), מצטרפת לצוות שופטי "נולד לרקוד". קארמה.

===========

בקשר ל"טלנובלה של קולנוען בהקפאה". האמת, חטפתי הפתעה לא קטנה. אני מקבל עשרות די.וי.דיאים בחודש, המון מהם של יוצרים צעירים – סרטים קצרים, סרטי תעודה, כולם משוועים לתשומת לב, לביקורת, למישהו שיגלה אותם – ואני מנסה-משתדל-מתאמץ לצפות בכמה שיותר מהם, כדי לנסות לפחות לתת ליוצרים את הכבוד שעבודתם זוכה לקהל. רובם, חוששני, איני צולח, ורק על בודדים מהם אני גם מצליח גם לכתוב משהו איפשהו. ערימת הפרקים של "טלנובלה של קולנוען בהקפאה" היתה הפיל על שולחן העבודה שלי במשך שבועות. עד שהצלחתי לפנות לי עשר דקות ואמרתי, "יאללה, נתחיל, נראה מה זה". והוא פשוט לכד אותי. איזה כיף לגלות ככה משהו שלא שמעת עליו קודם.
ככתוב לעיל, אבישי סיון מתעד בפרויקט הזה את עצמו. והדיאגנוזה הוותיקה שלי מקבלת משנה תוקף: קולנוע הוא הפרעה נפשית. הוא מצלם באופן כפייתי, זה נראה כמעט בלתי נשלט. אלא שלמרבה המזל לכפייתיות התקבץ גם כשרון, ולסיון יש עין נהדרת. הוא קולט רגעים נהדרים, חטופים, חולפים. והוא עורך באותה קומפולסיביות שבה הוא מצלם. המון המון קאטים. והוא כותב כך גם: ברד של מילים. המון-המוני מילים. כך נראה הפרק הראשון מהטלנובלה שלו, "האיש עם מצלמת ה-DV עושה פדיחות לאיש עם מצלמת הקולנוע". אם רק הוא היה מחליף את קולו של הקריין זה היה יוצא מדויק אפילו יותר, תיעוד מצולם של קולנוען על סף התמוטטות עצבים. אבל חוץ מהכפייתיות והכשרון, יש לסיון בונוס: יש לו חוש הומור. זה הסעיף שלא מעט יוצרים תמיד מפספסים בו. כדי ליצור אוונגרד או יצירה אלטרנטיבית חייבים חוש הומור. או לפחות נטייה מפותחת לאירוניה. או לפחות חיבה לכאוס. קולנוע אקספרימנטלי הוא הסלפסטיק של הקולנוע המיינסטרימי. הוא זה שלוקח שוטים שהולכים בדרכם, בלי להיות מודעים לעצמם, ואז נותן להם להחליק על בננה, או נותן להם מכה על הראש. גודאר היה מגדולי הסלפסטיקאים של הקולנוע. לפרלוב היה חוש לאירוניה, והיתה לו היכולת לתרגם אותה לפיוט. גרינאוויי פיתח חיבה למקאברי. כל אלה טקטיקות של הומור. אוונגרד לא יכול לשרוד ללא הומור. וזה החן של "טלנובלה של קולנוען בהקפאה": זו יצירה פרטיזנית שנעשתה בנואשות, מתוך כוונה גדולה, אבל היא גם גדושה מודעות עצמית, הומור עצמי, ביקורת עצמית, ולכן היא גם כה מבדרת.

כל פרק ב"טלנובלה" הזאת מוקדש לבמאי אחר. "האיש עם מצלמת ה-DV" מוקדש לפיטר גרינאוויי, אבל רוחו של גודאר גם שורה שם, בשלל האבחנות הפילוסופיות-טכנולוגיות וגודש הציטוטים שהקריינות מלאה בהם. הפרק "נפרדנו כל כך" מוקדש לברונו דומון (נראה לי כמו פרודיה מוצלחת על חשבונו של דומון). נוף, טבע, ניכור, שוטים ארוכים-ארוכים, אור אירופי. כל שוט מושלם. ובין לבין, הקוריוז שימשוך אל סיון את מירב תשומת הלב: "אודישן אצל מר גיתאי", ובו מפגישה בת זוגו של סיון, העובדת כעוזרת במאי של גיתאי, את השואף-להיות-במאי עם היוצר הישראלי שמצוי בעיצומם של צילומי "הארץ המובטחת" והוא מחפש עוזר עריכה. סיון, שוב, בשילוב בין הומאז' לפרודיה, מוותר הפעם על קריינות אבל ממלא את המסך בכיתובים באותיות ענק, ממש כאילו נלקחו מסרט של גיתאי (שגם הוא, כמו גרינאוויי, גנב חופשי מגודאר). הפרופיל שעולה מהסרט – שדווקא נעשה מתוך כבוד רב לגיתאי, אבל בזכות עיניו הפקוחות של סיון, ובזכות רוחם של פרלוב ושל ורטוב ששרתה עליו – מצליח להפוך את מצלמתו למכשיר רנטגן שמציץ הישר לתוך הנפש מרובת הטלטלות של גיתאי.
בפרק הזה, בפגישה של סיון עם שוקי פרידמן (המפיק של גיתאי), סיון מספר את הסיפור המצמרר על פרלוב שציטטתי בטקסט הנ"ל.

"טלנובלה של קולנוע בהקפאה" יוקרן מחרתיים (שישי, 21.12) בסינמטק ירושלים, ובשבת הבאה בסינמטק תל אביב, נדמה לי שיש כאן סוג של תגלית.

===========

יכול להיות שניתוקם של שני מערכונים מתוך "לא לפני הילדים" מהרצף של התוכנית השלמה והגשתם לקהל שעוד לא מכיר את הגרוב של התוכנית היתה טעות. צפו בפרק הבכורה היום ב-22:00 בערוץ 10 ונשוחח אחריו על התוצאה השלמה. יש כאן הברקה גדולה, האמינו לי. אני בינתיים אנסה לקרוע עוד שני מערכונים מדיסק שיש לי (מקווה שלא יעשו לי בעיות) ואעלה אותם כאן. צפו במערכונים ברצף (תמיד המערכונים הראשונים קשים לעיכול, בייחוד בתוכנית ללא צחוקים מוקלטים, כי עוד לא לגמרי ברור סוג ההומור והדינמיקה הקבוצתית, ובכלל, הומור הוא משהו שצריך להתחמם אליו). תנו לזה הזדמנות שנייה, כי יש כאן משהו די מופתי. ואני כותב את זה לא כחבר של עידן אלתרמן, אלא כמעריץ של יעל לבנטל.