א. "אדמה משוגעת" של דרור שאול יהיה הנציג הישראלי לאוסקר האמריקאי. הוא מצטרף היום לרשימה של כ-60 סרטים, מתוכם תבחר ועדה מיוחדת של חברי אקדמיה – שתצפה במהלך נובמבר-דצמבר בכל הסרטים – את חמשת הסרטים שייזכו למועמדות ויועמדו לבחירת כלל חברי האקדמיה. המועמדויות לאוסקר יפורסמו ב-23 בינואר 2007.

ב. בסופו של דבר זה היה דרבי קצוות. קיבוץ כיסופים נגד טבריה. הילד עם האמא המשוגעת ניצח את הסופרת עם האמא המטורללת. זו אושפזה ב"בית הבראה" בנהריה, זו במוסד בנתניה. שתיהן אוהבות להתערטל בפומבי.

ג. לפני שבוע השקתי ב"פנאי פלוס" את פרס אצבע הזהב (פשוט כי זה נראה לי פרס שימושי, יש כל מיני דברים שאפשר לעשות עם אצבע מזהב). הפרס הזה הוא הגרסה החלופית שלי לפרס אופיר של האקדמיה. הפרס שלי מחולק רק לסרטים הישראליים שהוצגו בבתי הקולנוע מראש השנה עד ראש השנה. בגלל זמני סגירה מוקדמים (קללת החגים בעיתונות) המדור הזה נכתב ונסגר עוד לפני שחולקו פרסי אופיר, ובשלב בו "אדמה משוגעת" עדיין היה מיועד להפצה בנובמבר. זו הסיבה שהוא לא שם. אלא שלבסוף הוא הופץ באופן מצומצם בערב ראש השנה, והיום יוצא להפצה מלאה. כך החמצתי את ההזדמנות לתת לו את פרס "סצינת כותרות הפתיחה הטובה ביותר". אולי בשנה הבאה.

ד. זה מה שכתבתי על "אדמה משוגעת" מיד אחרי שראיתי אותו לראשונה בפסטיבל ירושליים ביולי: "אם עד אתמול זכייתו של 'אביבה אהובתי' נראתה לי מובטחת, הרי שההקרנה אמש של 'אדמה משוגעת', סרטו החדש של דרור שאול, הכניסה קצת יותר מתח לתחרות. האם יהיה פוטו-פיניש?". הפוטו פיניש הזה נשמר עד הרגע האחרון, מתברר.
וזה מה שכתבתי במדור הדפוס שלי שהתפרסם אתמול, אחרי צפייה שניה ב"אדמה משוגעת" (הטקסט נכתב לפני שקראתי את הראיון של שאול ב"מוסף הארץ" שם הוא מדבר על האלמנטים האוטוביוגרפיים הרבים שמכיל הסרט):
להמשך הקריאה…

כשראיתי בפסטיבל ברלין את A Prairie Home Companion של רוברט אלטמן, התעצלתי בכל פעם להקליד את שמו באנגלית ולכן המצאתי לו כאן שם בעברית: "המדריך לחיים בכפר" (כשאני מפרש את companion במובן של handbook, ספר עזר). לפני כמה שבועות התבשרנו שהסרט, שייצא בארץ באוקטובר, ייקרא בעברית "הצגת הרדיו האחרונה". קולות כחכוך נבוכים נשמעו ברחבי הבלוג. ובתוכניית פסטיבל חיפה, שם יוקרן הסרט בבכורה מקומית, הוא מופיע תחת השם… "המדריך לחיים בכפר". שאלתי את אנשי יונייטד קינג מה הוא שמו הסופי של הסרט בעברית ונעניתי: "המדריך לחיים בכפר". אני מניח שזה מקרה מובהק של מוחות גדולים (או לא ממש גדולים) החושבים באופן דומה, כי הרי ברור לי לחלוטין שאיש לא ישתמש בשם שהמציא אדם שאינו עובד עבור יונייטד קינג ושנהגה לצורכי הבלוג הזה וישתמש בו מבלי לתת קרדיט. זה הרי לא הגיוני, נכון? בארץ שלנו מקפידים על קרדיטים, בזה אני בטוח.

===========

"כפות ידיים לבנות" נבחר שלשום כנציג הונגריה לאוסקרים. תוכלו לראות אותו בפסטיבל חיפה.
"ויטוס", שמציג עכשיו בפסטיבל סן סבסטיאן, נבחר השבוע להיות נציג שוויץ באוסקרים. הסרט, עם ברונו גאנץ בתפקיד הראשי, יוקרן גם הוא בחיפה. 170 אלף איש כבר ראו אותו בשווייץ. ככמות הצופים של "אביבה אהובתי" בארץ.
"אורות בין הערביים" של אקי קאוריסמקי יהיה נציג פינלד באוסקרים. גם הוא בחיפה.

==========

ובישראל: היום מסתיימת ההצבעה החוזרת של פרס אופיר. זהות הסרט שייצג את ישראל באוסקר – "אדמה משוגעת" או "אביבה אהובתי" – תיחשף לתקשורת ביום חמישי בסביבות 11 בבוקר.
על פי סעיף 14 בתקנון האוסקר האמריקאי, שמו של הסרט המייצג את המדינה חייב להגיע למשרדי האקדמיה בהוליווד עד יום ב', 2 באוקטובר, ב-17:00 (שעון לוס אנג'לס), כולל טופס הרשמה מלא, רשימת קרדיטים מלאה, גזיר עיתון של מודעה המפרסמת את דבר הקרנתו המסחרית של הסרט לקהל הרחב לפני ה-30 בספטמבר, סינופסיס באנגלית, ביוגרפיה של הבמאי ותמונה של הבמאי. אלא שיום שני הקרוב הוא יום כיפור. כלומר, כדי להספיק לדד-ליין של האוסקר בזמן, האקדמיה הישראלית צריכה להוציא קורייר ללוס אנג'לס עם כל החומרים הדרושים כבר ביום חמישי. נקווה שהם ערוכים. יהיה מביך להיפסל מסיבות טכניות.

============

ג'ונתן דמי כנראה יגיע בקרוב לישראל. "סקרין דיילי" מדווח הבוקר שדמי עומד להפוך את ספרו החדש של ג'ימי קרטר, "פלסטין: שלום, לא אפרטהייד" לסרט תיעודי. הספר, כך כתוב ב"סקרין", מבקר את מדיניות ארצות הברית באיזור.

הסרטים הבאים יוקרנו בפסטיבל חיפה כשהם קנויים להפצה ומתורגמים לעברית:

"סקאנר דארקלי" (A Scanner Darkly)
"אמת מטרידה" (An Incovenient Truth) – ג.ג
"מיס סאנשיין הקטנה" – א.ד מטלון
"שנה מופלאה" (רידלי סקוט) – א.ד מטלון
"המעיין" (דארן ארונופסקי) – א.ד מטלון
"13" (Tzameti) – סרטי אורלנדו
"המכונאי" (זו השנה השלישית שהסרט הזה מופיע בתוכניית פסטיבל חיפה, אולי הפעם הוא גם יוקרן)
"מאהב בהשאלה" (פרנסיס ובר) – שפירא
"במאי החתונות" (מרקו בלוקיו) – יונייטד קינג

יוקרנו גם (ללא תרגום לעברית)
"אל תקיש בדלת" (וים ונדרס) – ג.ג
"אורות בין ערביים" (אקי קאוריסמקי) – סרטי אורלנדו

מי מהם ימצא את עצמו במועדון הגנוזים?

היצ'קוק/טריפו, פרק 11

ובפרק הפעם: "מר וגב' סמית", אחד הסרטים הכי פחות היצ'קוקיים של היצ'קוק. "התיידדתי עם קרול לומבארד, שהיתה אז נשואה לקלרק גייבל, והיא ביקשה ממני לביים סרט שלה אז הסכמתי". ובהזדמנות זו הוא מבהיר מה היתה כוונתו כשאמר ששחקנים הם כמו בקר. ובכן, דבריו לא הוצאו מהקשרם, באמת יש לו בעיה עם המסירות של כמה משחקני התיאטרון לעבודה במדיום הקולנועי.
ומשם ל"חשד". האם זומם קארי גרנט לרצוח את אשתו? נקודה מעניינת: היצ'קוק נותן לטריפו אוף-דה-רקורד שם של מפיק שהעז לנסות לערוך את סרטו מאחורי גבו, אבל מבקש שהשם הזה לא יופיע בדפוס. והנה הוא מופיע בהקלטה (השם לא אמר לי דבר).
ולבסוף, כמו מבקר קולנוע טוב, גם פרנסואה טריפו עוצר כדי לקטר על בתי הקולנוע בצרפת שמקרינים סרטים בפריים הלא נכון וקוצצים את ראשי השחקנים. "זו הסיבה שאני לעולם לא רואה את סרטיי מרגע שהם עוזבים את האולפן", עונה היצ'קוק, ומספר שבתאילנד אין תרגום בגוף הסרט. הם מקרינים את הסרט ללא קול ויש שחקן בצד הבמה שמתרגם את כל הדיאלוגים, "כל דמות בקול אחר". ולבסוף, ממש בשניה האחרונה, מבקש היצ'קוק מטריפו לכבות שניה את הטייפ.
אגב, את הפרק הזה אפשר לשמוע בקלות ולהבין הכל גם אם לא שמעתם את פרקים 1-10. אם בסוף השבוע הארוך שלפנינו יהיו לכם ארבע שעות לשמוע את עשרת הפרקים הקודמים (כ-25 דקות כל אחד), הנה הם.

===============

מועדון הגנוזים:

אם עוד לא נתקלתם בזה: אני עורך בעזרתכם רשימה של הסרטים הכי טובים שנגנזו בארץ על ידי מפיציהם. מדובר בסרטים שכבר נקנו להפצה, אבל אז הוחלט שלא להוציאם לקולנוע. עדכנתי הבוקר את הרשימה על פי התגובות שהושארו שם בשבועיים האחרונים. אתם מוזמנים להמשיך להוסיף סרטים שנראה לכם שמקומם שם (רצוי לא סרטי בני יותר מעשר). אתם גם מוזמנים לשלוח את הלינק למכריכם, אולי הם זוכרים סרטים שנגנזו בארץ.

=============

זז לתשס"ז

סוף שבוע ארוך לפנינו. עדכונים לא מובטחים עד מוצאי החג. אתם מוזמנים להשאיר כאן את הברכות שלכם לשנה החדשה. כמו למשל "מי יתן וכל בתי הקולנוע שייפתחו בתשס"ז יהיו מוצלחים כמו יס פלאנט". או "הלוואי שייחנך כבר איימקס ישראלי באזור גוש דן שיציג סרטי עלילה על מסך ענק, ולא רק סרטי הדגמה לילדים".
שנה טובה, סינמסקופאים.

"רובוטס" ישודר ב-HOT ביום שבת. מתוך הדיסק שנשלח לעיתונאים, זו השנייה הראשונה של הסרט, עם השוט הראשון של הסרט וכתובית התרגום הראשונה של הסרט:

.
.
.
(אידלשטיין, אני מקווה שזה לא שלך).

"עיירת המסמרים", או אולי "הניטים", היה מתאים כאן יותר, לא?

קחו לעצמכם דקת דומיה לזכרו של סוון ניקוויסט שמת אתמול בגיל 83. ניקוויסט, הצלם הקבוע של אינגמר ברגמן, היה אחד אנשים החשובים בתולדות הקולנוע. אני חושב ש"פאני ואלכסנדר", עליו זכה באוסקר, הוא אחד הסרטים המצולמים באופן הכי טוב/יפה/מרגש/מפעים בכל תולדות הקולנוע. ובכלל, העבודה שלו עם ברגמן היתה כמעט תמיד עוצרת נשימה. הוא צילם לאנדריי טרקובסקי את "הקורבן". וללאסה האלסטרום את "מה עובר על גילברט". ולוודי אלן את "פשעים ועבירות קלות". וללואי מאל את "ילדה יפה". וגם את "נדודי שינה בסיאטל" לנורה אפרון.

==========

כשפיטר אוטול זכה באוסקר על מפעל חיים, אחרי שסירב לפרס בתחילה ואז השתכנע, ניבאתי ששנה אחר כך הוא יזכה באוסקר פרטי, על תפקיד בסרט. זה מה שקרה עם פול ניומן שזכה באוסקר על "צבע הכסף" שנה אחרי שקיבל פרס על מפעל חיים. אלא שהתפקיד שאוטול עשה שנה אחר כך היה ב"טרויה" של וולפגנג פיטרסון, והאוסקר לא בא. עכשיו, עם תפקיד מדובר ב"ונוס" של רוג'ר מיצ'ל, לצד ונסה רדגרייב, מתחילים להישמע קולות הקוראים לאקדמיה לתת ללורנס איש ערב סוף סוף אוסקר על משחק. (ויה MCN)

==============

הנה מאט דיימון בתוכנית של ג'ימי קימל. לא רע. (ויה אן תומפסון)

והנה אייטם שכתבה אן תומפסון בסוף פסטיבל טורונטו העוסק בשני הישראלים החביבים עלינו בתפוצות כרגע: סשה כהן ברון (שמרגע שהוא מבלה את חופשותיו באורנה ואלה הוא מבחינתי ישראלי) ורם ברגמן (לא קשור לניר או לאינגמר):

Borat Speaks Hebrew

Borat may be the best film at this festival, the one that truly satisfied the most people. I have yet to meet anyone who didn't adore it, and it has by far the best star ranking on Screen International's critics poll. Last night at a gathering on the rooftop of The Pilot bar, producer Ram Bergman told me that when Borat speaks what we assume is Kazakh, it's actually Hebrew. Throughout the movie—through all the aniti-Semite jokes—he's speaking Hebrew. This movie will be a huge hit.

כבר היה מי שכתב שאנתוני ליין מה"ניו יורקר" הוא פחות מבקר קולנוע ויותר פיליטוניסט. והוא אכן הצליח להצחיק אותי הבוקר בביקורתו על "מדעי השינה" של מישל גונדרי:

Given that he is unable, or at any rate fiercely unwilling, to tell a story straight, one wonders how the director copes with the rest of life. How on earth does he make a cup of coffee? Does he grind the water, boil the beans, and gently spew the whole thing back into the pot?

אייקון דו איט

בהמשך הטור הוא סוקר באהדה גם את סרט האפקטים העתידני הצרפתי "רנסנס", שייפתח ביום שני, 9.10, את פסטיבל המד"ב "אייקון" בסינמטק תל אביב. לאלה, כמוני, שנוסעים לפסטיבל בחיפה, אל דאגה: הוא יוקרן גם בפסטיבל חיפה.
ואם לא ראיתם את "מסיכת המראה" של דייב מקין וניל גיימן, בפסטיבל הבריטי לפני שנה, אל תחמיצו את ההקרנה של הסרט בפסטיבל "אייקון". זה אחד הסרטים היפים שראיתי בעת האחרונה. הנה, באדיבות רז-סאן, הלינק לתוכניית הקולנוע בפסטיבל.

אנו מפסיקים את שידורינו לבוקר זה כדי להעביר את ההודעה הבאה:
רוברט מקי חוזר.
מורה התסריטאות – טוב, נו, גורו התסריטאות – שהסדנה שלו היא סוג של חובה עבור כל מי שעובד בכתיבה לקולנוע או לטלוויזיה, יעביר את הסדנה שלו "Story" בסוף השבוע הראשון של נובמבר (2-3-4 בנובמבר), במשך 30 שעות דחוסות. מקי (שזכה להומאז' מוצדק ב"אדפטיישן" של ג'ונז את קאופמן, שם גילם אותו בריאן קוקס) כבר העביר את הסדנה הזאת בארץ לפני כשנתיים.
אבל הנה הבשורה הלא פחות חשובה: ב-6 בנובמבר הוא יעביר יום מרוכז אחד, 10 שעות רצופות, של סדנת הקומדיה שלו. זאת בפעם הראשונה בארץ.
מצחיק, לקח בערך עשר שנים להחזיר את מקי ארצה, בין ביקורו הראשון (שהיה דל נוכחים) וביקורו השני (שהיה מלא עד אפס מקום). זה דווקא לא רעיון רע להפוך אותו לסוג של רובין שארמה לתסריטאים. גם מי שחושב שגישתו דוגמטית ופדנטית מדי יסכים שיש משהו בישיבה מרוכזת של עשר שעות יומיות ובהאזנה להרצאה על יסודות נראטיביים וקונבנציות מוכחות שבהחלט מפתח את המודעות של האיש הכותב.
פרטים והרשמה כאן.

ובהזדמנות זו, שתי ידיעות נוספות:

קורס שלי בתסריטאות, "קריאה מודרכת בתסריטים הגדולים של הקולנוע", ייפתח בסמסטר הקרוב לתלמידי שנה א' במגמה לתסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. זו השנה הראשונה שאני מעביר את הקורס הזה, והוא אמור להיות די מאיר עיניים. הוא בדיוק הצד השני של הסדנה של מקי. הוא לא עוסק בכתיבת התסריט, אלא בקריאתו.
ואם אנחנו כבר בענייני הרצאות: מי שרוצה לראות את "סינמסקופ" בהופעה חיה יכול לרשום לפניו (או יכולה לרשום לפניה): ב-22 במרץ 2007 ארצה במרכז זלמן שזר בירושלים על סטיבן ספילברג כבמאי יהודי, ועל האופן בו סרטיו מציגים את ההתקרבות שלו ליהדותו בשנים האחרונות. זה יהיה ניסיון לקריאה יהודית של סרטיו מאז "רשימת שינדלר" ועד "מינכן", עם עצירות ביניים מפתיעות ב"AI" ו"מלחמת העולמות". ההרצאה היא חלק מקורס סמסטריאלי של המרכז בשם "העולם בעיני המצלמה", ויש שם כמה הרצאות נוספות מסקרנות מאוד שאני מקווה שאצליח להאזין להן. פרטים נוספים כאן.

אוף ראשון. "גלריה" ביום שישי, המהדורה העבה. למעשה, זה מוסף התרבות (לא הבידור) המקיף ביותר בעיתונות היומית בארץ. מה יש לנו: ראיון עם סופר, לפחות שלושה אייטמים על אוכל (כל אחד בחלק אחר של המוסף), כתבות על אמנות פלסטית, על עיצוב, על אופנה, תיירות, רכב, אפילו סריגה. רק מה אין: אפילו לא אייטם אחד, ביקורת, כתבה, ראיון, כיתוב תמונה, משהו שקשור בקולנוע.

אוף שני. אם לא נתקלתם ב"רייטינג" האחרון, לא שמתם לב שמודעת עמוד לסרטם החדש של קווין קוסטנר ואשטון קוצ'ר שובצה בטעות במקום בו היה אמור להיות העמוד הפותח של מדור הקולנוע של דבורית שרגל. תקלת דפוס תמימה, או מזימה חדשה של המפיצים: לא רק שהמבקרים לא יוזמנו להקרנות, גם נכסה את ביקורותיהם במודעות שלנו. ואולי זו סתם תקלת דפוס.
בכל אופן, במודעה לסרט מוכרז שאנדרו דיוויס, הבמאי של "הנמלט", מביא להיט חדש. ואני שואל: מה פשר המילה "להיט"? האם זו סוגה קולנועית? האם להיט הוא סרט שיכול להימדד על פי פרמטרים חיצוניים? אני לתומי חשבתי ש"להיט" זו עדות להצלחה כלכלית של הסרט, לנתון של מכירת כרטיסים בפרק זמן מסוים, בהשוואה לתקציב הפקת הסרט. ככה מודדים להיט. אז איך מפרסמי "המגן" יודעים שזהו להיט אם הסרט ייצא באמריקה רק ביום שישי הקרוב? שוב הם השתמשו במכונת הזמן כדי לקפוץ קדימה ולראות מה קורה בקופות? מה אמרנו בקשר למכונת הזמן? רק לענייני חירום בעלי השלכות היסטוריות. אבל לא סתם למטרות שיווק. ואם מכונת הזמן לא עובדת, אולי כדאי לשים בצד את המילה "להיט", עד שיהיה לה כיסוי.

לכל מי שדאג: "אדמה משוגעת" ייצא לבתי הקולנוע ב-28 בספטמבר, ויוקרן עוד קודם בטרום בכורות בקולנוע לב ב-21 בספטמבר (סוף השבוע הקרוב). כל זה כדי שיוכל לעמוד בתקנון האקדמיה האמריקאית במקרה ויזכה בהצבעה החוזרת ויהיה הנציג הישראלי לאוסקר.

10.5 אחוזים היה הרייטינג של טקס האקדמיה ביום שישי. נבואה שמגשימה את עצמה לא? הטקס, אני מניח שכך חשב לעצמו הזכיין, לא מעניין מספיק את הקהל הרחב כדי להיות משודר בחי. למחרת, אחרי שרשימת הזוכים כבר היתה ידועה וכך גם ההפתעה עם התיקו בצמרת, השידור המוקלט כבר באמת לא עניין איש. בשנה הבאה שידור חי באינטרנט?

אפרופו אוסקרים: בלוגרי האוסקרים הקיצו בפסטיבל טורונטו מתרדמת הקיץ שלהם והם מתחילים לזרוק הימורים לגבי המועמדים. למשל, פיט האמונד. או טום אוניל. ג'פרי וולס, כשהוא משקלל את הפרשנויות השונות, מגיעה לרשימת המועמדים הבאה: "דגלי אבותינו" של קלינט איסטווד, "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "לחזור" של אלמודובר, "דרימגירלז" של ביל קונדון. הסרט החמישי עדיין פתוח (בתגובות מזכיר לו מישהו ש"המלכה" של סטיבן פרירס יהיה בוודאות בין החמישיה). לא יודע, אני סקפטי. "לחזור"? "דרימגירלז"? אני הייתי מחכה קצת עם הנבואות. לפחות עד שמישהו לפחות יראה את איסטווד החדש.

ודיוויד פולנד טוען שהסרט הכי אהוב בטורונטו (הפסטיבל שננעל אמש) היה "בוראט" ושהוא מדמיין את סשה כהן ברון זוכה במועמדות לאוסקר.

מישל גונדרי בכתבה ארוכה-ארוכה של ה"ניו יורק טיימס מגזין".

נגיד שאתם כותבים כתבה לאתר אינטרנט או פוסט בבלוג ונגיד שלא מעט קוראים מגיבים בטוקבקים ומשמיצים אתכם. מה תעשו? תתעלמו? תענו להם בשמכם? או שתכתבו תגובות בשם בדוי בהם תשבחו את עצמכם ותשמיצו את משמיציכם? אם בחרתם באופציה השלישית ואם הייתם עובדים בעיתון אמריקאי (בו הסטנדרטים גבוהים מהעיתונות הישראלית בה אםפשר לגנוב אייטם מ"דה אוניון" ללא קרדיט, להציג את הסאטירה כאמת, לעולם לא לפרסם התנצלות ועדיין להישאר במשרתך), ואם היו תופסים אתכם, היו מעיפים אתכם מהעיתון. זה מה שקרה ללי סיגל, מבקר תרבות חד וארסי ב"ניו ריפבליק". ובניו יורק טיימס של היום הוא מספר, בראיון קצרצר, מה קרה ומכה על חטא.
דברה סולומון, המראיינת, מציגה בשאלה אחת עד כמה האתיקה העיתונאית (שלא לדבר על "מחויבות אינטלקטואלית", צירוף מילים שהעיתונות השיראלית ברובה חפה ממנו) שונה בניו יורק ממה שהיא בישראל:

But beyond the breach of your journalistic compact, don’t you think it’s intellectually lame to express one’s opinions anonymously?

תשובה מאוחרת יותר של סיגל, נשמעת כבר מוכרת יותר ומעוררת הזדהות. היא מזכירה שמאחורי כל הדרישות המחמירות לאתיקה, מוסר, איזון ומחויבות אינטלקטואלית, נמצאים אנשים בשר ודם, עם חולשות ומגרעות:

I was indulging my temperament and abandoning my intellect. Look, putting a polemicist like myself in the blogosphere is like putting someone with an obesity problem in a chocolate factory.