בוקר טוב. הטריילר הראשון ל"ספיידרמן 3" הוקרן הלילה בו בזמן בכל הערוצים שבבעלות תאגיד ויאקום – מסי.בי.אס ועד VH1 – והנה הוא כאן עבורכם.

(תודה לאלון רוזנבלום)

==============

אני עדיין מחכה לגילויים נוספים בפרשת אדריאן שלי. זה לא נראה לי סיפור גמור. בתחילה אומרים "נמצאה מתה במשרדה" אחר כך "התאבדה בחדר השינה" ואז תוך שלושה ימים אומרים שזה היה רצח בחדר האמבטיה, אחרי ריב עם פועל בניין בן 19? משהו כאן לא נראה לי סגור.
continue reading…

הידיעה אתמול זעקה: "צנזורה!". הכרזה המקורית של "נערת התווים" (סרט זניח לחלוטין, אגב) הראתה זוג ידיים לופתות זוג שדיים לבושים, בצילום מתוך סצינת הטרדה מינית מהסרט. חברת פרסום החוצות עצרה את הפצת הפוסטר בשל חשש לפגיעה ברגשות הציבור. תגובת בית הקולנוע: "הגיעו מים עד נפש!". או.קיי, "צנזורה" ו"רגשות הציבור" הם נושאים שבהחלט ראויים לדיון ציבורי רחב ולבדיקת גבולות תמידית, אבל אנשים, תִבררו את הקרבות שלכם. עזבו עכשיו את הצנזורה ועיסקו בהHגיון וטעם: הכרזה המקורית של "נערת התווים" היתה מכוערת, סנסציונית וחוטאת לסרט. אנשי קולנוע לב קיבלו כאן עונש ראוי. אולי לא מהסיבות הנכונות ולא על ידי הגורם הנכון, אבל התוצאה היתה מוצדקת. הכרזה החדשה אלגנטית יותר, ובעיקר משקפת היטב את הסרט: בינוני ונדוש, אבל עם שחקנית מהפנטת.

הערב (20:30) יתקיים בקמרה אובסקורה (ריב"ל 5, תל אביב) פאנל של תסריטאים שידונו בשאלה: הטלנובלות – אסון תרבותי או פנינה אמנותית חתרנית? המשתתפים: דניאל לפין (יוצר "החיים זה לא הכל"), יוסי מדמוני ("בת ים – ניו יורק"), גל פרידמן (יוצר "רמת אביב ג'" ו"אהבה מעבר לפינה"), ורד שפירא (תסריטאית "אדומות"), סיגל אבין (יוצרת "טלנובלה בע"מ") וגל זייד (יוצר "האלופה"). הכניסה חינם.
הדיון נשמע מעניין למדי. מעניין עד כדי כך שלפני שנה ערכתי והנחיתי פאנל בבית ציוני אמריקה, במסגרת ערבי התרבות של איגודי הבמאים והתסריטאים, עם נושא דומה: תסריטאים וטלנובלות: שחרור או שיעבוד? גם חלק מהמשתתפים זהה: אבין, פרידמן ושפירא התארחו גם אצלי, ולצידם יואב צפיר ("השיר שלנו") ואבנר ברנהיימר ("פיק אפ"). אין כאן טענה כלל, רק רצון להצביע על כך שהנושא עדיין מעניין את העוסקים בתסריטאות.
העסק עם טלנובלות מסובך למדי. מצד אחד, נוצר כאן דבר שלא היה קודם: לראשונה לא מעט תסריטאים יכולים להתפרנס, ובכבוד רב, מהמקצוע שלהם. תסריטאים נהיו מצרך מבוקש ומתוגמל היטב. בתמורה, תסריטאים מוכשרים מאוד הלכו לעבוד בז'אנר טלוויזיוני נחות, במקום לפתח סדרות דרמה שבועיות עמוקות יותר, ובלית ברירה ניסו למצוא את העניין שלהם בתחום, וכך יצרו מעין זן ביניים שכנראה מאוד מספק את הקהל הישראלי של טלנובלות מודעות לעצמן, עם הומור עצמי. מצד שלישי: האם אפשר לעבוד בכתיבת טלנובלה בלי שזה ישחית את הכשרון ואת אמות המידה האמנותיות שהיו לתסריטאים בתחילת דרכם? האם תסריטאות הפכה למקור לעשיית כסף קל, ללא מחשבה אמנותית, ואנשים שחלמו על סרטים, דרמות וביטוי דק בניואנסים, משחיתים את כשרונם על סוגה טלוויזיונית שלא מסוגלת להכיל דקויות וסאבטקסט? ובמילים אחרות: האם מה שהפך את מקצוע התסריטאות כה מבוקש לא הורס בעצם את אמנות הכתיבה? ואולי בדיוק להפך: אולי עבודה נטולת אגו במערכת כותבים, תוך עמידה בדד ליין נוקשה ואספקה שוטפת של כספים לחשבון חיסכון, תאפשר לתסריטאים האלה להתפנות ליצירה אישית יותר בשלב מאוחר יותר. הדעות, כמובן, חלוקות. יש תסריטאים שהודו שאין קשר, שלטלנובלה כותבים באופן אחד ולדרמות באופן אחר, וכל כותב יודע להתאים את עצמו. והיו כאלה שהודו שלא יעזור, עבודה ממושכת בטלנובלות מקהה את כשרון הכתיבה, מרגילה את התסריטאי לסטנדרטים אחרים של בנייה דרמטית ועשויה להיות בעלת השלכות מצערות מאוד על עתיד הדרמה והקולנוע, שעשויים להידרדר בכתיבתם.
עדות לכך מצאתי היום בראיון המרתק שערכה סמדר שילוני עם יוסי מדמוני בוויינט. כשפורסם שמדמוני מצטרף לכותבי "האלופה" הרמתי לא גבה אחת, אלא שתיים. עם מדמוני בצוות, אמרתי לעצמי, אולי תהיה לי סיבה להתחיל לעקוב אחר הסדרה (אני, אגב, לא מסוגל פיזית לראות טלנובלות. אין שם דבר אחד שמצליח לעניין אותי, ואני לא מצליח לראות בהן עשייה הומוריסטית או מודעת לעצמה). אני מכיר את כתיבתו של מדמוני ועוקב אחריה. היא מרובדת, מורכבת, מרבה לעסוק בנקודות הצטלבות של גורלות, ויש בה כמעט תמיד ממד פילוסופי/אנליטי. היא מצליחה לספר סיפור קטן של כמה דמויות, אבל גם לגרום לנו להיות מודעים לכך שהן פרטים קטנים בתוך יקום שלם של אנשים נוספים, שלכל אחד מהם הסיפור שלו, וכולם נוגעים בכולם באופן כזה או אחר.
והנה, מדמוני פרש. על פי הגרסה שלו הוא הבין שזה לא מתאים לו. הוא אומר את זה מפורשות: "הז'אנר הזה לא מאפשר להגיע לניואנסים, ובסופו של דבר תקבל מוצר שטוח גם עם התסריטאי הכי מתוחכם".
כששילוני שואלת את מדמוני אם הוא היה מופתע לגלות מישהו כמו יוסף אל-דרור כותב לטלונבלה הוא עונה לה: "יכול להיות שהוא יתחיל לכתוב אם הוא יצטרך כסף, אבל הוא לא יצליח לשרוד בזה. יכול להיות שאם אני הייתי צריך לממן ניתוח שיציל את הראייה שלי, הייתי ממשיך".
ואז מוסיף את משפט המחץ: "בכל מקרה הרווחתי שורה מצוינת ברזומה – ויתרתי על מאה אלף דולר וזה מכובד, ועוד עכשיו, כשיש תמלוגים. כשאני אומר את זה – אנשים נופלים מהכיסא".
אנשים שיש להם גלאי אינטגריטי כזה, שמצפצף להם במוח כשהם עושים משהו מחוץ לאלמנט שלהם, זוכים להערכתי, גם אם בטח יהיה לי לא נעים לראות אותם ברחוב הולכים בסחבות בלויות, בשעה שעמיתיהם התסריטאים נוסעים במכוניות יקרות ומשפריצים בוץ על המדרכה. (אבנר ברנהיימר סיפר בפאנל בבית ציוני אמריקה, שבזמן העבודה על התסריט של "יוסי וג'אגר" הוא נכנס לחובות של 700 אלף שקל, ושתוך חודשים ספורים של עבודה ב"פיק אפ" הוא כיסה את החוב).

כשתיחקרתי את הפאנל לקראת האירוע שאני קיימתי, ניסיתי לשכנע כמה תסריטאים בדרג זוטר יותר להתארח גם. התסריטאים הראשיים, שמתוגמלים היטב ומנסים לעצב את הסדרה על פי אופיים, הם גם שגרירי הסדרות בראיונות לעיתונות. אבל מתחתם יש לא מעט תסריטאים בתפקיד המכונה "דיאלוגיסטים", שהם חוטבי העצים ושואבי המים של התחום. הם אלה שמקבלים את תקציר הפרק מהתסריטאי הראשי וצריכים להפוך אותו לתסריט שלם של פרק, כולל דיאלוגים. הם, ולא התסריטאים הראשיים, אלה שתקועים באמצע. אף אחד מהם לא הסכים לבוא לפאנל. ביקורת יש להם בשפע, וגם לא מעט ייסורי מצפון. אבל הם זקוקים לפרנסה הזאת. זה כסף קל. נכון לשנה שעברה, דיאלוגיסט קיבל בין 500 ל-800 דולר לפרק. כתיבת פרק אורכת, על פי קצב העבודה של כל אחד מהם (ועל פי דרישות הסדרה), בין יום עבודה אחד לארבעה ימים.
אחד מהם (או אחת מהן) כתב לי מייל, על עבודתו נטולת הזוהר של הדיאלוגיסט. הוא התנה את הפרסום בשמירה על אלמוניותו, וכן מחיקת שמות הסדרות שבהן עבד:

תהליך העבודה הוא בערך כזה (עם שינויים קלים בין תסריטאי ראשי אחד למשנהו) – יש תסריטאי ראשי שהוגה (בדרך כלל עם העורך שלו) את קווי העלילה, מחלק אותם לסינופסיסים, יושב וכותב סינופסיסים שהם בערך נגיד… ארבעה-חמישה עמודים של סצינות, האמת שזה יותר טריטמנט מסינופסיס, לפעמים זה כולל אפילו חלק מהדיאלוגים, או הצעה לדיאלוגים. הוא מעביר את הסינופסיס הזה לתסריטאי שבונה את זה כמו שצריך – יענו מבנה של תסריט, עימוד כמו שצריך, כתיבת דיאלוגים, לפעמים קצת ניפוח של הסצינה – הוספה של אקשנים קטנים, ובעיקר השחזה ויצירה של דיאלוגים משעשעים ושנונים (לא במקרה של "אהבה מעבר לפינה", שם מונוטוניות דיאלוגיסטית היא שם המשחק). בקיצור, התסריטאי כותב דראפט ושולח הלאה, כלומר בחזרה לתסריטאי הראשי שמביא את הדראפט למצב של תסריט לצילום.
כתיבת דראפט כזה (מטעם הדיאלוגיסט) אמורה להתרחש בשלושה-ארבעה ימים בערך – לכל אחד יש קצב משלו – אני את "סדרה X" הייתי כותב בממוצע של ארבע שעות. "סדרה Y" דורשת השקעה רבה יותר.
עבודה של דיאלוגיסט זה כמו לעבוד בסרט נע במפעל כיסאות – דיאלוגיסט מקבל כיסא, תוקע בו מסמר, מעביר הלאה, מקבל עוד כיסא, תוקע מסמר, מעביר הלאה וכו' – זה מרתון, וככזה זה מונוטוני, טכני ודורש יעילות, חריצות, דייקנות וכושר סבולת נעלה ממש. לפעמים זה נורא מתסכל ברמת ה"אין מרחב ליצירתיות הפרטית שלך שבגללה רצית אי שם לפני מאתיים שנה להיות תסריטאי", אבל יש פה סוג אחר של יצירתיות יעילה שכזו, כי בתכלס אתה בעצם מפנים את סוג היצירתיות של הכותב הראשי כדי לדייק ולענות על הצרכים של המערכת וגם בזה יש משהו מאתגר ובהתחלה גם מעניין (כן, כן, גם התסריטאי הראשי הוא לפעמים דמות שצריך להיכנס לעורה). לפעמים זה מאוד נעים ומאוד נוח להיות מין טייס-כותב אוטומטי – אין אחריות, אין כמעט לחץ, אפשר גם לחיות קצת תוך כדי עבודה וזה טריק מדהים!
בקיצור, בית חרושת.

יש פשוט שבועות כאלה, לא? אתם מנמנמים כמה שעות ומגלים שעברו ארבעה ימים. לאן הם נעלמו? מה עשיתם באמצע? אני חווה שבוע כזה, בלי שום אמצעים כימיים או אלכוהוליים, לבד מהחיים עצמם. בחזרה לעסקים.

1. משונה שלא יצאה על זה הודעה לעיתונות: בסוף השבוע הראשון לצאתו ראו את "השתולים" בישראל 54,000 איש. כך על פי "בוקס אופיס מוג'ו".

2. עידכון בקשר ל"הדרך לגואנטנמו". חיליק מיכאלי, מפיץ הסרט, שלח מייל: "הסרט 'הדרך לגואנטנמו' כן נרכש להפצה בישראל על ידי אם אנד אם פילמס וחמישה כוכבים. הסרט הופץ בדי.וי.די בישראל בחודש אוקטובר וכן יוקרן באולמות ההקרנה באוזן השלישית בתל אביב. כמו כן ישודר בוי.או.די בהוט בחודשים הקרובים".

3. מה שמדהים אותי בקשר ל"בוראט" הוא לא ההצלחה הקופתית העצומה לה זכה בסוף השבוע הראשון – עבור קהל היעד של הסרט אין ממש הבדל בין "בוראט" ובין "ג'קאס", שניהם סרטי מתיחות קוואזי-תיעודיים שהולכות על הצד האקסטרימי – אלא הביקורות להן זכה. ב"מטה-קריטיק" זכה "בוראט" לציון של 90 מתוך מאה, מרחק נקודה אחת בלבד מהסרט עם הביקורות הטובות ביותר של העונה, "המלכה" של סטיבן פרירס. ומה שמדהים הוא שכמה מהמבקרים הקשוחים ביותר, הכי קשים לסיפוק, נתנו לסרט ביקורות זוהרות. (אופס: ירד ל-89).
ובכל זאת, המבקר הכי קשוח לא השתחווה בפני בוראט. ארמונד ווייט, מה"ניו יורק פרס", מבקר שיורק אש וגופרית (מנוסחים היטב) על מיטב התוצרת המיינסטרימית, מקיא על "בוראט" את הנשמה. ציטוט לדוגמה: It’s crazy that our culture is so screwed up that critics can’t discern Cohen’s stench.

4. המפיצים לא משחררים את נתוני הקופות לסרטים בארץ? אל דאגה, אנחנו כאן כדי לעדכן בכל זאת. שני סרטי אנימציה עם חיות מדברות עלו בארץ יחד, "חברים על הכוונת" מול "בלאגן בחווה". מי מצליח יותר? הראשון, במעט. בשבועיים הראשונים להקרנתם צפו ב"חברים על הכוונת" 73 אלף צופים ו"בבלאגן בחווה" צפו 65 אלף. "השטן לובשת פראדה" ממשיך להיות הסרט הזר הכי קופתי בארץ כרגע עם 150 אלף כרטיסים בחמישה שבועות. "מיס סאנשיין הקטנה" הביא בארבעת הימים הראשונים להקרנתו 6029 צופים, אחרי שהופץ בכמות מזערית של ארבעה בתי קולנוע בלבד בארץ. "האמת המטרידה" התיעודי, שהופץ בשני בתי קולנוע בלבד, מכר כמות מטרידה של 494 כרטיסים בלבד בסוף השבוע הראשון לצאתו (הנתונים מהאתר "Box Office Mojo").
אבל הסרט הכי מצליח בארץ כרגע ממשיך להיות "אביבה אהובתי", שמכר 260 אלף כרטיסים, עקף את "כנפיים שבורות" והוא כרגע הסרט הישראלי השלישי הכי מצליח (אחרי "סוף העולם שמאלה" ו"חתונה מאוחרת") של 22 השנים האחרונות. "אדמה משוגעת" חצה השבוע את קו 100,000 הצופים. ו"ימים קפואים", למי ששאל, הביא 14,000 צופים.

5. אפרופו "אדמה משוגעת": רעיון מצוין בבלוג האישי/קולנועי של דבורית שרגל: היא שלחה לדרור שאול, במאי "אדמה משוגעת" כמה משאלות וטרוניות קוראיה, והוא ענה עליהן באופן מפורט וחשוף. התוצאה מענגת לקריאה.

6. מי שהולך ביום ראשון להקרנת העיתונאים ל"קזינו רויאל" שידווח כאן ביציאה. הביקורות הראשונות מחו"ל חצויות.

7. התחלתי לכתוב שלשום על סדנת הקומדיה של רוברט מקי ועל פתיחת הרטרוספקטיבה של פליני, ונתקעתי באמצע. אולי ארים ידיים. "לה סטרדה", 20 שנה אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה, נותר סרט משעמם למדי. אם זה היה הסרט הראשון של פליני שראיתי בחיי, ספק אם הייתי טורח הלאה. "לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי" נותרו הפייבוריטים שלי.

היום יומו של גאי פוקס. יום מצוין לצפות ב"ונדטה", עדיין אחד הסרטים הטובים של השנה לדעתי. או לקרוא את הרומן הגרפי V for Vendetta של אלן מור, עליו ביססו האחים וושאובסקי את סרטם. לפרטים נוספים על היום, מנהגיו, שורשיו, השפעותיו התרבותיות וחרוזיו – כאן.

(ותודה לסטארי נייט על התזכורת)

לנארד שריידר, אחיו של פול שריידר ותסריטאי בזכות עצמו, מת אמש בגיל 62. שריידר היה מועמד לאוסקר על התסריט ל"נשיקת אשת העכביש" של הקטור בבנקו, וכתב גם את "מישימה" שביים אחיו. פול שריידר (שכתב בין השאר את "נהג מונית" ואת "השור הזועם" לסקורסזי) אמור לביים בקרוב בארץ את "אדם בן כלב", על פי ספרו של יורם קניוק ולפי תסריט מאת נוח סטולמן ("מישהו לרוץ איתו").

=========

שלשום התפרסמו המועמדויות לפרס האקדמיה האירופית לשנת 2006. אלה הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר:

"ארוחת בוקר על פלוטו", ניל ג'ורדן (אירלנד)
"גרבאוויצה", יסמילה זבאניץ' (בוסניה והרצגובינה)
"לחזור", פדרו אלמודובר (ספרד)
"כשהרוח נושבת", קן לואץ' (אירלנד/אנגליה)
"חיים של אחרים", פלוריאן הנקל פון דונרסמרק (גרמניה)
"הדרך לגוואנטנמו", מייקל ווינטרבוטום ומט ווייטקרוס (אנגליה)

חוץ מ"הדרך לגוואנטנמו", כל שאר הסרטים ניקנו להפצה בישראל. וכולם על ידי קולנוע לב. די מדהים, לא? "חיים של אחרים", שליח גרמניה לאוסקרים, ייצא בלב בחודשים הקרובים.
הטקס יתקיים השנה ב-2 בדצמבר בוורשה. המועמדויות והזוכים נבחרים על ידי 1,700 חברי האקדמיה האירופית, שבראשה עומד וים ונדרס. 17 מחברי האקדמיה, כלומר אחוז אחד, הם ישראליים: נפתלי אלטר, איתן אבן, דן פיינרו, דוד פישר, עמוס גיתאי, ליה ון ליר, גילי מנדל, מיכה שגריר, ענר פרמינגר, ערן ריקליס, מארק רוזנבאום, רנן שור, כתרי שחורי, נעמי שחורי, צבי שפילמן. אגב, גם אתם יכולים להצטרף כחברים לאקדמיה האירופית. התקנון די נינוח.

ויש מועמדויות נוספות.

============

ירושלמים יקרים, אתם היחידים שתקבלו את הרטרוספקטיבה של פליני כשהיא ברובה לא מתורגמת לעברית. הסינמטקים של תל אביב ושל חיפה מצרפים תרגום לעברית לכל הסרטים העלילתיים של פליני. הדיון הזה התחיל אתמול בתגובות. הסיבה היא: סינמטק ירושלים פשוט אינו מעוניין במערכת של סינמטק תל אביב המקרינה בנפרד תרגום עברית ממחשב נייד, ללא הצורך בהטבעת הכותרות על הפילם עצמו. זאת בשעה שהסינמטקים בתל אביב ובחיפה יודעים שברגע שסינמטק ירושלים ירכוש את המערכת, תתחלק עלות התרגום לכל סרט בין שלושה, דבר שיוזיל עלויות. מנויי סינמטק ירושלים שחושבים שכתוביות בעברית יועילו להם מתבקשים לפנות לסינמטק, בנפרד או במרוכז, ולהביע את דעתם בנושא. ניתן להשאיר תגובות בנושא גם כאן, והן יועברו לאנשי סינמטק ירושלים.

אז בזכות מי הרווחנו את הרטרוספקטיבה המלאה של פדריקו פליני שתתחיל בתל אביב ביום שני? בשבועות האחרונים שמעתי לפחות שני אנשים שונים, משני סינמטקים שונים, מתגאים שהם העומדים מאחורי היוזמה להביא את הרטרוספקטיבה המלאה לישראל. אתמול, מול חופן עיתונאיי קולנוע במסעדת פרונטו בתל אביב, נשמעה גרסה שלישית. מנהלת מכון התרבות האיטלקי בישראל, סימונטה דלה סטה, סיפרה שכשנכנסה לתפקידה בתל אביב בספטמבר 2005 היא החליטה שהיא חייבת להביא לארץ רטרוספקטיבה לפליני במהלך הקדנציה שלה. בזכות העובדה שהיא היתה שדרנית טלוויזיה מוכרת באיטליה היא אירגנה פגישה עם מנהל צ'ינה-צ'יטה, שבדיוק הפיץ בעולם עותקים משוחזרים ומשופצים של כל סרטי פליני. היא ביקשה להביא את כל סרטיו לישראל. המנהל, מספרת דלה סטה, חשש בתחילה לשלוח את העותקים המשופצים והיקרים לישראל, מטעמי ביטוח. וחוץ מזה, הוא אמר לה, יש תור, גם בניו יורק רוצים את הרטרוספקטיבה. דלה סטה נאבקה, שכנעה, נדנדה, וככה השיגה לנו את סרטיו של פליני לפני ניו יורק. נו, עכשיו יש כבר שלושה אנשים שיזמו, דרשו ושכנעו. העיקר שהסרטים כאן. מבין 23 הסרטים שיוקרנו ברטרוספקטיבה, יש לא מעט סרטים שהם בגדר חובת צפייה (אם כי סינפילים אדוקים חייבים להכיר גם את הנפילות של פליני, כמו "עיר של נשים" או "קזנובה"). לא יעזור, "לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי" הם סרטים שמגלים אותם בכל פעם בחדש, לא משנה כמה פעמים ראיתם אותם. בייחוד כשהם מובטחים בעותקים משופצים. ו"זכרונות" ו"רומא" ו"הספינה שטה".

מה עוד למדתי מהפגישה אתמול? שדלה סטה רצתה להביא ארצה את כל סרטיו של המאסטרו בעותקים משוחזרים, אבל לכמה מסרטיו יש בארץ מפיצים שדרשו שרק העותקים שלהם יוקרנו (דלה סטה לא מסרה מי המפיץ, אבל מכיוון שקולנוע לב מחזיקים את הזכויות לכל סרטיו האחרונים של פליני – "ג'ינג'ר ופרד", "אינטרוויסטה" ו"קולו של הירח" – קל לנחש במי מדובר). היא מסרה גם שמעבר לרכישת הזכויות להקרנת הרטרוספקטיבה המלאה, ועלויות ההטסה של העותקים, צ'ינה-צ'יטה דורשים תשלום של בין 250 ל-500 יורו עבור כל הקרנה של כל עותק, סכום שישולם על ידי מכון התרבות האיטלקי, כך שאם הסרטים יוקרנו מול אולמות ריקים יהיה כאן לא רק הפסד תרבותי, אלא גם כלכלי. זו גם הסיבה שכרגע משובצת הקרנה אחת של כל סרט, וכרגע רק בתל אביב, חיפה וירושלים, למרות שיש דרישה גם מהסינמטקים בראש פינה, בשדרות ורמאללה, שכרגע עוד לא ברור אם יתאפשר להעביר את העותקים גם להם. הקרנות נוספות ישובצו אולי על פי ביקוש.
לוצ'ו איצו, נספח התרבות בשגרירות איטליה בתל אביב, שכבר ראה כמה מהעותקים המשופצים, טוען שמדובר בעותקים חדשים שנראים כאילו הסרט יצא לראשונה רק אתמול.
עכשיו איצו ודלה סטה מנסים לארגן לישראל רטרוספקטיבה מלאה של סרטי פייר פאולו פאזוליני. צפו לה מתישהו ב-2008. הם היו מעוניינים לשמוע מהעיתונאים אילו במאים איטלקיים נוספים ראויים לדעתם למחוות מלאות. השם ויטוריו דה סיקה נזרק ראון לחלל האוויר על ידי שני מבקרים. דה סיקה ופאזוליני, הסבירו השניים, הם שני יוצרים שלא פשוט לקבץ את כל סרטיהם, שכן הזכויות מפוזרות ברחבי העולם. אני, כשהזדמן לי, טענתי שממילא אני לא חסיד גדול של פאזוליני (חוץ מ"תיאורמה") ושל דה סיקה (חוץ מ"נס במילנו"), אבל שאני הייתי צופה בשמחה ברטרוספקטיבה מלאה דווקא של לוקינו ויסקונטי. אה, את סרטיו של ויסקונטי – הם אמרו – אין בעיה להשיג דרך צ'ינה-צ'יטה. "הברדלס" על מסך גדול? אני כבר סופר לאחור.
וחוץ מזה, אמרתי לאיצו, אני מחבב עכשיו שוב את הקולנוע האיטלקי – אחרי תקופה לא קטנה של מפחי נפש – בזכות שני סרטיו של פאולו סורנטינו ("מחיר האהבה" ו"ידיד המשפחה" שהוקרנו בפסטיבלי חיפה האחרונים). גם מרקו בלוקיו חזר לעניין אותי בזכות שני סרטיו האחרונים.
בדרך הביתה נזכרתי שהייתי שמח לראות בסינמטקים גם מחווה מלאה לדריו ארג'נטו, מריו באווה, ולסרטים האיטלקיים שצילם ויטוריו סטוררו, עם או בלי ברנרדו ברטולוצ'י. יש לכם בקשות נוספות? מתברר שיש מי שמוכן להקשיב. אגב, האוכל בפרונטו היה כרגיל ממצוין. יש להם את אחד הטירמיסו האהובים עליי בעולם. המקום עצמו הוא מעין מוזיאון פליני קטן ומפתיע שכדאי לבקר בו גם למי שלא רוצה לאכול.

נ.ב: הצילומים בפוסט נלקחו מהבלוג המצוין של טום סאטפן, האיש שממנו אני לוקח גם את הקלטות טריפו/היצ'קוק. האתר הזה הוא אוצר בלתי נדלה של ממורביליה וטריוויה סינפילית אובססיבית, שתמיד מענג לפשפש בה.

כרגיל, חן חן היה ראשון, אבל זו ידיעה מהזן המצער שמגיע לה גם הבלטה מחוץ לתגובות: אדריאן שלי, השחקנית המקסימה מסרטיו של האל הארטלי "האמת שלא תיאמן" ו"אמון הדדי" נמצאה מתה בדירתה בניו יורק כשהיא תלויה מסדין (דיווח מוקדם יותר ציין שהיא נמצאה על ידי בעלה במשרדה בנסיבות מעוררות חשד). היא היתה בת 40. שלי – שנולדה אדריאן לוין – הופיעה לאחרונה ב"פקטוטום" של בנט האמר וביימה סרט בשם "מלצרית" עם קרי ראסל בתפקיד הראשי. הסרט כנראה יוצג בפסטיבל סאנדאנס הקרוב.

==================

יונייטד קרוז

בקשר לבשורה שטום קרוז ופולה ווגנר יקימו לתחייה את יונייטד ארטיסטס באם.ג'י.אם: האם אוכל להגיד "אמרתי לכם"? כשקרוז פוטר על ידי סאמנר רדסטון מהחוזה שלו בפרמאונט טענתי שהאקט הזה מעיד יותר על רדסטון מאשר על קרוז, ובטווח הארוך יתברר שרק הועיל לקרוז. והנה, אחרי שכבר גייס 200 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים כדי לקיים את חברת ההפקות שלו ושל ווגנר הוא מצטרף כעת לאולפן אחר. השאלה האחרת היא האם קרוז יצליח לשקם את יונייטד ארטיסטס. כאן אני צריך להיות די סקפטי. פרנסיס פורד קופולה, בעל מניות באם.ג'י.אם, נקרא לתפקד כיועץ אמנותי ליונייטד ארטיסטס לפני כמה שנים, והוא רצה להפוך את החברה למין חממה לקולנוע אלטרנטיבי. לא קרה מזה כלום. ובינתיים, רדסטון חוטף מקלחת צוננת מ"ואניטי פייר" בפרופיל שלו בו הוא מודה שהפיטורים של קרוז נעשו מתוך כניעה לדרישתה של אשתו, שפשוט שונאת אותו.

===============

דור הבוראט

1. מקורות אמינים מאוד בשוק הקולנוע האמריקאי שמתקיים כעת בלוס אנג'לס מוסרים לי שנציגיו של סשה ברון כהן מוכרים שם את הפרויקט הבא שלו, שיהיה מבוסס על דמותו של ברונו, כתב האופנה האוסטרי ההומו. אולפני יוניברסל, מוסר המקור, חטפו את הפרויקט. לא קראתי את זה עדיין בשום מקום אחר, כך שאם זה נכון, ולא עוד מתיחה של ברון כהן, יש סיכוי שיש לנו כאן סקופ עולמי. זה מה שקורה כשאני קורא מיילים במקום ניוזים: הנה הידיעה שכבר פורסמה הרבה לפניי. ובינתיים, הנה ברונו באחד הרגעים הכי מצחיקים שלו. אח יה.

2. "בוראט" יצא אתמול באמריקה. נראה מחר מה הוא עשה בקופות. בינתיים מסתמן שהאנשים בפוקס חטפו רגליים קרות והחליטו ברגע האחרון להוציא את הסרט באופן הדרגתי ולא בהפצה רחבה. אולי מתוך חשש ששני הסרטים האחרים שיוצאים במקביל ומיועדים לכל המשפחה, "סנטה במשרה חלקית 3" ו"חיים בזרם" המצויר, יביסו אותו ממילא.

================

ולשאר הכותרות

ויה "סקרין דיילי":

– ג'נה רולנדס וקתרין דנב יככבו בעיבוד הקולנועי ל"פרספוליס".
– רוני יו ("בלי פחד") יביים את הגרסה החיה לסרט המנגה המשובח "Blood: The Last Vampire".
– קים קי-דוק כבר עובד על סרט חדש, "נשימה". סרטו הקודם, "זמן" (שנקנה על ידי קולנוע לב), זכה לצד "אביבה אהובתי" בציון לשבח בפסטיבל שיקגו לפני כמה שבועות.
– "דרך אדומה" של אנדריאה ארנולד זכה בפסטיבל לונדון. הסרט כבר התחרה השנה בפסטיבל קאן. זה סרטה הארוך הראשון של ארנולד, שזכתה באוסקר על סרטה הקצר "צירעה" (צפו בו כאן). גם הסרט הזה נקנה על ידי קולנוע לב.
– אנדרו ניקול ("שר המלחמה", "גטקה") יביים את "דאלי ואני", על סלבדור דאלי.

============

דרך ללא מוצא

אפרופו קולנוע לב: האם יש מישהו שאוכל לעצמו את הלב השבוע אחרי שהם החליטו לגנוז לפני כמה שנים את "Infernal Affairs" ההונג קונגי ולהוציא אותו רק בדי.וי.די? הגרסה של מרטין סקורסזי, ללא ספק הסרט הכי מדובר בארץ בסוף השבוע הזה, בוודאי היתה גורמת לקהל להתעניין בטרילוגיה המקורית של אנדי לאו ואלן מק. הטרילוגיה הוקרנה בפסטיבל חיפה תחת השם "עסקים מהגיהנום", בערוצי הסרטים תחת השם "מדורי הגיהנום" ויצאה בדי.וי.די של קולנוע לב תחת השם "דרך ללא מוצא". מעניין אם מישהו שם במגדל מעל דיזנגוף סנטר דופק היום את הראש בקיר.

==================

המדריך למדריך

ראיתם כבר את "המדריך לחיים בכפר"? אם כן, בוודאי תיהנו להמשיך ולהקשיב לתוכנית הרדיו האמיתית של גריסון קיילור שהיוותה ההשראה לסרט המצוין של רוברט אלטמן. הנה התוכנית מהשבוע שעבר. היום בערב, שעון אמריקה, תשודר מהדורה נוספת. אני מניח שקיילור, שהוא גם עיתונאי ופרשן פוליטי, יתייחס באיזשהו אופן לבחירות לסנאט ולקונגרס שיתקיימו ביום שלישי. שימו את אתר התוכנית במועדפים שלכם. קיילור עונה שם למכתבי מאזינים, כותב הגיגים ומעלה לשם את ארכיון התוכניות (בריל אודיו) ואת התסריטים לתסכיתים. תענוג.

אתם לא אצל רוברט מקי? אנא דווחו.

הבשורות: "סוכן 117: המשימה קהיר" נקנה להפצה בישראל על ידי עדן סינמה ויופץ כאן במהלך 2007. ועל כך נאמר: מזל שלא ב-2008.

אופס: "מחילות" של אודי אלוני נעלם מהמסכים. בראיון עם אבנר שביט ב"העיר" עם יציאת הסרט הוא ציפה לקהל של 50,000 איש "ואפילו כפול". המממ…

אופס 2: גם "נו אקזיט" עשה כבר אקזיט מהמסכים.

ולבקשת הקהל, הנה הביקורת שלי ל"סיילנט היל" שפורסמה ב"פנאי פלוס" ב-21 בספטמבר 2006. בגלל שחלף זמן רב מדי בין הצפייה בסרט והכתיבה ובגלל המקום המצומצם בדפוס, זו אינה ביקורת מעמיקה מדי – יש בסרט כמה סמלים, חזיונות ודימויים שהייתי שמח להרחיב עליהם, וצפייה שניה בטח היתה עוזרת לנסח טוב יותר את פתרון העלילה – אבל היא נותנת טעימה מסוימת לסרט הזה, שעבר בארץ בהתעלמות אבל שהשאיר עלי רושם, בעיקר צורני.

ועדת כישוף
"סיילנט היל" אולי מתסכל מבחינה עלילתית, למי שמחפש סיפור נהיר, אבל זהו סרט עם סגנון משובח ועולם שטני המתואר לפרטי פרטים

אני לא מכיר את משחק המחשב "סיילנט היל". מספרים לי שהא מאוד מפחיד. הסרט "סיילנט היל" לעומת זאת, אינו מאוד מפחיד. הוא מסתורי, מצמרר, הוא יוצר אווירה סמיכה של כישוף, אבל אין בו גודש הבהלות. לא תצרחו בו. הוא לא יקפיא את דמכם. אבל הוא יזחל לכם אל מתחת לעור. זהו אחד מסרטי האימה הטובים שראיתי באחרונה בדיוק בגלל כל מה שאין בו: עלילה, מתח או דמויות. אז מה יש בו? עולם הבנוי למופת על ידי תסריט עשיר ורב המצאה (שמוותר על סיפור מלוטש לטובת יצירתו של יקום חלופי המתואר בפרוטרוט מעורר הערצה), ובימוי מופתי המעדיף את הסגנון על פני התוכן. ולי אין שום בעיה עם זה: "סיילנט היל" איננו חוויה עלילתית, אלא אמנותית-פולחנית. קצת כמו "תא קטלני" של טרזים, זהו סרט אימה שמקומו במוזיאונים. או בכנסיות. מדובר בטקסט הפחדה אולטרה-דתי.
רוג'ר אייברי, שבזכות חברותו לרגע עם קוונטין טרנטינו (שזיכתה אותו באוסקר על חלקו בכתיבת "ספרות זולה"), הוא תסריטאי מוערך מדי. הוא אולי לא מאוד מוכשר, תסריטיו כמעט תמיד צולעים, אבל הוא תלמיד חרוץ. מה שמאפיין את תסריטיו הוא גודש עצום של דמויות, מנהגים וחוקים. בבואו לכתיבת "סיילנט היל" נדמה שאייברי כתב במו ידיו מעין "שולחן ערוך" נוצרי אורתודוקסי. סיילנט היל היא עיירה נטושה למראה, עם סיפור מצמרר בעברה. אבל משהו קורה בה גם כרגע. יש שם חברה חשאית הגרה לפתחו של הגיהנום, ומנסה למצוא דרכים להציל את עצמה. מה שמרתק בסיפור הוא שמדובר בחברה כמעט נשית לחלוטין. והיא אינה שוחרת שלום, אחווה או שיחות סרק על מלבושי העונה הבאה.
מה שמציל את התסריט של אייברי ל"סיילנט היל" מטרחנות יתר הוא הבימוי המופתי של כריסטוף גאנס, שכבר הבריק קודם ב"פרימן" וב"אחוות הזאבים". גאנס, ככל הנראה, לא מתעניין מדי בתסריט, וגם מהשחקניות הוא מתעלם. אבל מה שהוא בורא על המסך הוא פשוט חיזיון מופתי. גאנס הוא מהיוצרים האלה שאינם מתנשאים על חומר הגלם שאיתו הם עובדים, הוא עושה מכל דבר אמנות. גאנס אולי קיבל לעבד משחק מחשב, אבל בחזונו הוא מתרגם למסך את "הקומדיה האלוהית" של דנטה ומציג מולנו את מעגלי הגיהנום. התוצאה מרהיבה, גם אם סתומה לבסוף. מצד שני, כמו כל טקסט העוסק במיסטיקה, אמונה ופולחן, אולי גם בו צריך להגות יומם וליל. בעיקר ליל.

ואני מזכיר לכם שבדי.וי.די יש כבר גם את "The Descent" שהוא סרט האימה הטוב שראיתי השנה, ושלמרות ההבדלים הסגנוניים בינו ובין "סיילנט היל", שניהם מציגים דימויים של גיהנום נשי. הגיהנום של The Descent מרתק יותר כי הוא אינו דתי או על טבעי, אלא פסיכולוגי ואנושי.

היום מסתיים החודש התשיעי לפעילותו של האתר הזה. כל סוף חודש כזה, בו אני מעניין בטבלאות הסטטיסטיקה של האתר ומנסה להבין מה עובד ומה לא, מה מביא קהל קוראים ומה לא, הוא עדיין סוג של הרהור סיכום וניסיון להשתפר. "סינמסקופ" במתכונתו הנוכחית הוא אתר של איש אחד (ולא מעט יועצים, שעוזרים לי להיחלץ מטעויות מביכות, ובועטים בישבני כשאני לא מצליח להימנע מפאדיחות דביליות). נכון לעכשיו הוא גם יישאר כזה, אבל חלומות על גדילה והתפתחות, על הפיכה לאתר בעל משאבים גדולים יותר, מקננים תדיר.
וכאן אני פותח את הבמה עבורכם. בין 1700 ל-2000 איש קוראים את הבלוג הזה ביום. כ-20-50 מתוכם מגיבים כאן באופן קבוע, את רובם כבר למדתי להכיר בשמותיהם, ניקיהם ולעיתים גם בלוגיהם הפרטיים. אתם, המגיבים הקבועים; אתם, הקוראים הקבועים אך שאינם מגיבים; ואתם, המבקרים-לרגע שהגעתם לכאן במקרה ונתקלתם בפוסט הזה: תנו ביקורת. מה הייתם משנים? מה הייתם משפרים? מה מפריע לכם? מה חסר לכם? מה אתם יכולים להציע כתרומה לשיפור האתר בעצמכם, ומה הייתם שמחים לראות מתווסף כאן כקוראים. כל רעיון יתקבל בשמחה. ומי יודע, אולי יום אחד, אחרי שהאתר ייקנה על ידי גוגל ב-70 דולר ו-32 סנט, אוכל ליישם חלק מההצעות. אולי חלק מהם אוכל ליישם כבר היום. אז יאללה, תתחילו להציע. בשמכם האמיתי או בניקכם המומצא. מתוך חיבה לאתר, או מתוך סלידה ממנו. אף הצעה אינה מופרכת מדי.