28 אפריל 2016 | 12:55 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

תעודת שליש: מה היו הסרטים הטובים של 2016 עד כה?

״אנומליסה״

״אנומליסה״

השליש הראשון של 2016 יגיע לסיומו במוצאי שבת ובתור מסיבת הפרידה של ״סינמסקופ״ מ״מאקו״ הנה, שמונה חודשים לפני הזמן, סיכום 2016 שלי.

כדי לעזור לי בסיכומים, וגם כדי שיהיה מצחיק ומעניין הזמנתי רגע לפני פסח לאולפן רדיו הקצה את חברי הטוב, עידן אלתרמן. לפני 16 שנה הגשנו ביחד תוכנית קולנוע לילית שבועית בגלי צה״ל, ״ציפורי לילה קולנועיות״, אז עשינו לנו עכשיו מופע איחוד קטן בו דיברנו קצת על הסרטים שראינו בשבועות האחרונים, וכמה מהסרטים שאנחנו הכי מחכים להם בחודשים הקרובים. להאזנה או להורדה לחצו כאן

עידן אלתרמן ואני באולפן רדיו הקצה בשבוע שעבר

עידן אלתרמן ואני באולפן רדיו הקצה בשבוע שעבר

צריך לזכור: בישראל, שעדיין סובלת מג׳ט-לאג קולנועי, סרטי תחילת השנה הם תמיד סרטי האוסקרים שכיכבו בסיכומי השנה הקודמת בעיתונות האמריקאית. ברוב אירופה הם נחשבים לסרטי 2016. ולכן ״האיש שנולד מחדש״, שהיה יכול להיות סרט השנה של 2015, נמצא כאן, בתוספת התהייה: האם יימצא השנה סרט טוב ממנו?

הסרטים הטובים של 2016, ינואר עד מאי:

1. ״האיש שנולד מחדש״ (2015)

2. ״הבן של שאול״ (2015)

3. ״זוטרופוליס״ (2016)

4. ״אנומליסה״ (2015)

5. ״יחי הקיסר״ (2016)

6. ״פרינסס שואו״ (2016)

7. ״חדר״ (2015)

8. ״נעורים״ (2015)

9-10. ״טרמבו״ ו״ספוטלייט״ (2015)

הפתעת העונה: ״ספר הג׳ונגל״. לא ציפיתי לכלום (אפילו להפך), וקיבלתי את אחד התוצרים ההוליוודיים המוצלחים והמפתיעים עד כה.

אכזבת העונה: ״באטמן נגד סופרמן, שחר הצדק״. וגם את ההתלהבות מ״דדפול״ לא הבנתי.

לכל ביקורות הקולנוע של ״סינמסקופ״

==================

״אנומליסה״ סוף סוף

וזה הרגע להכות על חטא: מעולם לא כתבתי ביקורת על ״אנומליסה״, סרט אנימציית הסטופ-מושן של צ׳רלי קאופמן. זה סרט שעובד על בעירה נמוכה ותגובה מושהית, ופשוט לקח לי זמן לקלוט אותו. תוסיפו לכך שזה סרט שצריך להגיע ממש עד סופו כדי בעצם לפענח אותו ותקבלו סרט שמתגנב אליכם לאט, וכך פשוט לא הצלחתי ממש להתנסח לגביו.

״אנומליסה״ נולד כחלק מפרויקט תיאטרלי משונה שהיו שותפים לו צ׳רלי קאופמן והאחים כהן, בפרויקט שנקרא ״תיאטרון האוזן״: הצגת תיאטרון בסאונד בלבד, מעין תסכית רדיו בשידור חי. זה היה מחזה קצר, בדיאלוגים וצלילים בלבד, שכעת הורחב לסרט באורך שלם והוגשם באנימציה. צריך לזכור את זה כי כל העניין בסרט הוא הסאונד – השימוש בקולות. זהו סרט שאת כל התפקידים בו מבצעים שלושה שחקנים בלבד. שחקן אחד (דיוויד תיוליס) לתפקיד מייקל, שחקנית אחת (ג׳ניפר ג׳ייסון לי) לתפקיד ליסה, ושחקן אחד (טום נונן) לכל שאר התפקידים בסרט, גברים ונשים. מה שנשמע בתחילה מוזר, או גימיק או סוג של חיסכון הפקתי מתגלה בסוף הסרט בתור הדבר עצמו, והסיבה לכך שקאופמן השתתף בכתיבת מחזה לקולות בלבד: זהו, למעשה, סיפורו של אדם שלא מצליח להבדיל בין האנשים סביבו. הוא מרצה על יחסי אנוש אבל כל העולם נשמע לו בדיוק אותו הדבר, בין אם זה אשתו, מאהבת לשעבר או מלצרים במלון בו הוא מתארח. הוא לא מבחין בהבדלים ביניהם. אנחנו מדברים על אנשים ״שלא רואים״ אנשים אחרים, מייקל לא שומע אחרים. לכן הוא כל כך נמשך לליסה, שמתוארת שוב ושוב כמישהי חסרת ייחוד: פשוט כי הוא שומע את הקול שלה.

אני מעריץ גדול של התסריטים של צ׳רלי קאופמן (״שמש נצחית בראש צלול״, ״אדפטיישן״, ״סינקדוכה ניו יורק״) כי בכולם יש משהו רפלקסיבי מבריק שלוקח את המדיום הקולנועי והופך אותו על ראשו. זה אחת הסיבות שלקח לי זמן להבין את ״אנומליסה״, כי לא מצאתי בו במבט ראשון את הווירטואוזיות הייחודית לקאופמן. חשבתי שלו אותו סרט היה נעשה כדרמת לייב אקשן ריאליסטית הרי שהניכור שבו היה מוציא אותי מדעתי. זה אולי לא מקרי שקאופמן ליהק לתפקיד הראשי את דיוויד תיוליס, שהיה מזוהה בשנות התשעים עם סרטיו של מייק לי. אולי הוא ניסה לדמיין איך היה נראה סרט אנימציה שמייק לי יביים. אז מה הקטע? לא הבנתי.

ואז הבנתי. הרעיון האחד שחוזר בכל סרטיו ויצירותיו של קאופמן הוא הרגע שבו הדמות ביצירה מבינה שהיא דמות ביצירה ומנסה להימלט מתוכה. בכל סרטיו יש רגע שהגיבורים מבינים שהם כלואים בתוך סיפור שמישהו אחר שולט בו והם מנסים לכבוש אותו בחזרה, להשתלט עליו ולשכתב אותו. המעבר בין הצגת התיאטרון האודיופונית הקצרה ובין סרט האנימציה הארוך הוא בדיוק במקום שבו הגיבור קולט שהוא בובה בסרט אנימציה ומנסה לפרק את עצמו, לברוח מגורלו כ-puppet.

תסריטיו של קאופמן מלאי להטוטים, ואילו ״אנומליסה״ הוא תסריט לכאורה פשוט יותר, מוגבל בזמן ובחלל, מתרחש כולו ביממה אחת במלון אחד, ועוסק כולו בבדידות. ואולי לכן לקח לי זמן להתיידד איתו: העיסוק הנואש של הסרט בבדידות ובניכור הופך את ״אנומליסה״ לסרט שמזכיר לי את סרטיו המאוחרים של אסי דיין, שאלה הנושאים ואלה האנשים בהם הוא עסק. וגם את סרטיו של אסי דיין אני תמיד מחבב באיחור ניכר.

 

 

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “תעודת שליש: מה היו הסרטים הטובים של 2016 עד כה?”

  1. אסף 28 אפריל 2016 ב - 13:38 קישור ישיר

    טוב מאוד שאתה יוצא מעבדות לחירות ועוזב את ״מאקו״.
    זאת הייתה הסיבה היחידה שבגללה נמנעתי מלקרוא אותך.
    מקווה שתמצא אכסניה ראויה לתוכן שלך מאשר פח המיחזור של קשת.

  2. איתן 1 מאי 2016 ב - 9:21 קישור ישיר

    בגלל חוסר בזמן, שמעתי את זה באיחור, וגם אין לי הרבה זמן לכתוב אז אני רק אומר ש:
    1. הסרט שהכי אהבתי ב-2016 בינתיים (ואתם לא הזכרתם אותו בכלל) הוא “קרול” (אני חושד שעידן גם אהב, אבל אני יודע שאתה, יאיר, היית די אדיש אליו. אותי הוא הרס לגמרי)
    2. גם אני מאוד אוהב את “בתוך לואין דיויס”, ואשמח לראות אותו שוב באיזו הקרנה סינמטקית (אין לי זמן לדי.וי.די), אבל אם מדברים על הבסט אוף של האחים כהן, אז אני חייב להזכיר את Serious Man הנפלא בעיניי, שגם הוא אפעס קצת נשכח (אפילו ע”י עידן!)

  3. דודי מיכ 2 מאי 2016 ב - 14:34 קישור ישיר

    אני צפיתי במעט סרטים מ 2016. אם אני מונה לצד “זוטרופוליס” האחלה,
    גם סרטי 2015 שפה יצאו ב 2016, אז הרשימה שלי (לטובים של 2016)
    ארוכה יותר וכוללת גם את “האיש שנולד מחדש”, “אנומליסה”, “ג’וי” ו”חדר”.
    אולי גם את “ריממבר” (של אתום אגויאן), וגם Bone Tomahawk

    ושניים שעוד לא ראיתי- פרינסס שואו והבן של שאול- סביר שראויים למחמאות.

    בינתיים- מימה שיצא באקרנים ב 2016 באמריקה- שנה חלשה מאוד.
    אולי דווקא הסרט הפחות מדובר- “מידנייט ספיישל” של ג’ף ניקולס המצוין ועולה (גם ביים את- “מאד”, “טייק שלטר”), יפתיע ויהיה הטוב מכולם לחצי הראשון לשנת 2016.
    ניקולס מוציא עוד סרט, השני ל 2016, בקרוב מאוד באמריקה – “לאבינג” עם ג’ואל אדגרטון המצוין (“לוחם”, “המתנה” שגפ ביים, המצוינים).


השאירו תגובה