ריצ'רד ווידמרק נפטר. ריצ'רד קורליס מ"טיים" כותב לו הספד.

פרוייקט מעניין שפורסם בניו יורק טיימס: הבמאי והכותב הניו יורקי ברודי בייקר ביים 12 סרטים קצרים עם מיטב השחקנים הצעירים כיום. אפשר לצפות בסרטונים כאן.

ושניה לפני שהסרט הדוקומנטרי של סקורסזי Shine a Light מוצג ב"דוקאביב" בסינמטק ת"א, אפשר לשמוע את פס הקול של הסרט ולראות את הטריילר כאן. אחרי שראיתי את הטריילר יש לי תחושה שזה סרט שלא רק אפשר למחוא כפיים בסופו אלא באמת לקום ולרקוד (ואני אפילו לא כזו מעריצת "אבנים").

לפני שבועיים בערך פורסם שאדם הציע את החיים שלו למכירה באיביי. אם כך, הכול פתוח! גם אתם יכולים לגשת למכרז ואולי אפילו לזכות בתפקיד קטנטן בסרט החדש עם ג'וליה רוברטס וקלייב אוון, ממש פה.

ג'ון יוז הוא אחד הבמאים האהובים עליי. את "מועדון ארוחת הבוקר" ראיתי אין ספור פעמים. אפילו כתבתי עליו סמינר פעם (מוזר, אבל אמת לאמיתה). השבוע התפרסם עליו מאמר בלוס אנג'לס טיימס, שמציין את החותם העצום שהשאיר על דור שלם, פה
וג'ף וולס סרק את הכתבה מהמגזין "ספיי" ב-1993 שתיארה את ג'ון יוז כתינוק גדול ומפונק שכולם מוכנים לסבול את הגחמות שלו כל עוד סרטיו עושים כסף. מאז יוז די נעלם מהשטח. הוא פרש מבימוי וכמעט שלא מפיק או כותב.

ככה נחתמה הכתבה ההיא מלפני 15 שנה, רגע לפני שיוז הפך למעין ג'יי.די סלינג'ר ונעלם מעין הקהל והוליווד ואפילו לא מעסיק סוכן:

.

ובתזמון מושלם מגיע ראיון מתחנת הרדיו המצויינת NPR עם Long Duk Dong, ששיחק את הסטודנט האסייתי בסרט של יוז "בת שש-עשרה הייתי". הראיון פה.

ועוד ג'ון אחד, ג'ון מלקוביץ' בראיון אמבטיה מיוחד.

ג'ון אחרון ודי! ג'ון ווטרס בראיון לניו יורק מגזין.

– מאת דרורית

רגע נדיר של חיבור אינטרנט רצוף וסביר מקטמנדו:

תודה לאורון על הפוסט על דיוויד לינץ'. פוסטים אורחים יתפרסמו במהלך השבוע ואני אמשיך לעדכן כל כמה שעות, ככל שאזדמן לאינטרנט בלתי נקטע. ומכיוון שבכל פעם שאני נתקל במחשב מקוון אני בודק בעיקר מה קרה כאן, אנא מכם: עדכנו אותי ואת העולם בתגובות בכל מה שחדש בעסקי הקולנוע. קורים דברים מעניינים בימים האחרונים?

אפרופו דיוויד לינץ': בדי.וי.די של "בלייד ראנר" למדתי שרידלי סקוט היה הבחירה המקורית של דינו דה-לורנטיס לבימוי "חולית" ושהוא כבר התחיל לעבוד על הקדם הפקה לפני שפרש, הלך ל"בלייד ראנר" ודיוויד לינץ' הובא במקומו. והשבוע התבשרנו שפיטר ברג ("הממלכה") יביים את הגרסה המחודשת לרומן של פרנק הרברט. ברג, גם שחקן לפעמים ("כאריות לכבשים", למשל), הוא בעיני במאי בינוני מאוד, מאנייריסט, אבל הוא מצליח לייצר תוצאות סבירות, שתמיד נדמה שבידיו של במאי אחר היו יוצאות מוצלחות יותר. מה דעתכם? מישהו כאן רוצה לראות את "חולית" בגרסה חדשה? ועם פיטר ברג כבמאי? ואם לא הוא, אז למי הייתם נותנים לביים?

בתור אחד שצפה ב"ונדטה" יותר מפעם אחת, אני מאמין ל-V. אין צירופי מקרים, רק אשליה של צירופי מקרים.

לפני שבועיים-שלושה מצאתי ביו-טיוב סרטון משעשע, בכיכובו של לא-דייויד-לינץ'. השבוע, חשבתי לצרף אותו לפוסט כלשהו, והנה הפנתה סטיבי את תשומת ליבי לידיעה הבאה: הסרט "כביש אבוד" עובד לאופרה. ההסבר ההגיוני למקריות הזו, הוא שמדיטציה טראנסדנטלית עובדת. וגם תביא שלום עולמי (ופוסטים שלמים על דייויד לינץ').

על הגרסה המוזיקלית של "כביש אבוד" אחראית המלחינה האוסטרית אולגה נויווירת' (ניטפוקים יתקבלו בברכה), מעריצה ותיקה של הבמאי בפרט וכנראה גם של קולנוע בכלל – את התזה שלה בימי הלימודים כתבה על המוזיקה  בסרט של אלן רנה. היוצרים מבטיחים להעביר את הסרט כמכלול מן האקרן אל התאטרון, אז היכונו להרבה בלבול.

שני דברים לכדו את עיניי בידיעה. הראשון הוא עיצוב התפאורה.

Running at floor level right through the audience at the Young Vic will be the "lost highway" down which Fred ends up fleeing from the police. Up above its central point there'll be a floating plexiglass box accessible by a retractable spiral staircase, surrounded on all four sides by video screens

הדבר יאפשר מעורבות גבוהה של הקהל, לטענת המעצב פיליפ בוסמן:

These screens might show an action in close-up…or they can be Pete's garage, or the apartment. So, in effect, the audience can make their own cut or edit by going from the screen to the live action

השני, הוא תגובתו של לינץ' לכל האירוע הזה. ניווורת' מספרת:

Oh, he was so supportive to me, and he's so open to all kinds of music

תזכורת לכך שלינץ' פתוח לכל סוגי המוזיקה, קיבלנו גם ב"אינלנד אמפייר":

אז שאלה לכל הלינצ'אים הרדומים של הבלוג – באין פרוייקט של הבמאי עצמו באופק – איך יעבוד "כביש אבוד" כאופרה? ואיזו יצירה אחרת של הקולנוען ראויה לגרסה נוספת, מכל סוג או סוגה?

למרות שמה שבאמת מעניין אותי הוא מה יחשבו חובביו של האיש על הסרטון המדובר מהיו-טיוב המדובר, שהפך בינתיים לסדרת "דייויד לינץ' פותר בעיות". אני צחקתי עד שכאב לי בצד.

הנה הסרטון הראשון:

השני והמוזיקלי:

השלישי, זה הולך ונעשה הזוי:

הרביעי, כבר אין לי מילים:

החמישי והאחרון, זה עם הטוויסט:

(אורון, עבור סינמסקופ)

אז מה נסגר? פאטי אקין, או פטיח? והאם התעתוק יהיה מהאיות הערבי של שמות (שהרי גם טורקית כותבים באותיות לטיניות) או באופן בו הוא מבטא בעצמו את שמו (שאני מניח שתהיה בגרסה הלא גרונית)? אני משאיר את פאטי בינתיים – בפ' רפויה – אבל אם מישהו מגלה תשובה מוסמכת, אשמח להתעדכן ולעדכן.

continue reading…

זכרתם להעביר לשעון קיץ הלילה?

איזה עולם קטנטן:

1.
כבר כתבתי את זה, אבל שוב: שניים מהסרטים שעולים השבוע, "עץ לימון" הישראלי ו"בקצה גן העדן" הגרמני, צולמו על ידי אותו צלם: השוויצרי ריינר קלאוסמן. בעיניי זה די מדהים. אגב, קחו בדי.וי.די את "הפלישה" של אוליבר הירשביגל, שגם צולם על ידי קלאוסמן. סרט לא רע בכלל.

2.
רובין סוויקורד, שכתבה וביימה את "מועדון הספרים של ג'יין אוסטן" שיוצא השבוע, כתבה את התסריט לגרסה הקולנועית של "נשים קטנות" מ-1994. את "נשים קטנות" ביימה ג'יליאן ארמסטרונג, שסרטה החדש "להקסים את הארי" יצא בשבוע שעבר. "מועדון הספרים של ג'יין אוסטן", אגב, הוא צ'יק-פליק חמוד.

3.
מגי גרייס, בוגרת "אבודים", מופיעה כעת גם ב"מועדון הספרים של ג'יין אוסטן" וגם ב"חטופה", שיצא בארץ בשבוע שעבר.

4.
פאטי אקין השתמש בסרטו בשני שחקנים מפורסמים – האחת גרמניה, השני טורקי – שיהיו מוכרים לקהל הישראלי המבוגר. הגרמניה היא חנה שיגולה, שבשנות השבעים שיחקה בלא מעט מסרטיו של פסבינדר (שראיון עם צלמו, מייקל בולהאוס, יכולתם לקרוא כאן השבוע). באחרונה היא שיחקה גם באפיזודה באילת ב"הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי. הטורקי הוא השחקן הוותיק טונזל קורטיז, ששיחק – בין השאר – בסרטיו של ילמז גונאי, הבמאי הטורקי שבילה חלק ניכר מחייו בכלא. קורטיז אף שיחק בסרט הישראלי "חיוך הגדי" של שמעון דותן מ-1986, על פי ספרו של דויד גרוסמן.

continue reading…

דני יוסטון, הערפד הראשי ב"30 יום של לילה", כפי שנראה על המחשב הנייד שלי בטיסה מהונג קונג לנפאל

המסע לקטמנדו.
חלק א': הונג קונג

המראה. טיסת אל על להונג קונג. מטוס נגב, מדגם בואינג 777. המרווח לרגליים במחלקת תיירים הוא הקטן והצפוף ביותר שברכיי חוו מימיהן. הטיסה נמשכת קצת פחות מ-11 שעות. במסך האישי מוצגים "ג'ונו", "כפרה", "ביקור התזמורת" ו"בייוולף" – חתיכת שרינקג' מטורף עבר הסרט הזה ממסך ה-600 מ"ר של האיימאקס אל מסך השלושה אינץ' הזערורי שעל גף המושב שמולי. את כל הסרטים כבר ראיתי. רואה קצת מ"ג'ונו" שוב. סרט משעשע. המון משפטים שאאמץ בקרוב ללקסיקון הפרטי. ב"ביקור התזמורת", שראיתי כבר שלוש פעמים בקולנוע, ראיתי קצת בלי סאונד. איזה פריימים יפים יש לסרט הזה גם במסך קטנטן.
אבל עד מהרה ההיצע הזה התחיל לשעמם אותי. אז שלפתי את המחשב הנייד והתחלתי לראות סרטים שהבאתי איתי ושעוד לא ראיתי. וכאן הגיעה ההארה הגדולה: סרטי אימה בטיסות זה חתיכת דבר ענק. חברות התעופה לא מקרינות סרטי אימה, כי המטרה בטיסה היא לשמור על מאות הנוסעים רגועים ולא מתוחים. אבל מבחינתי, זו היתה אחת החוויות הקולנועיות האינטראקטיביות המבדרות שחוויתי. ראיתי את "30 ימים של לילה" בגרסת הבלו-ריי. איכות מרהיבה לסרט ערפדים פשוט מצוין. הגרסה של דיוויד סלייד לרומן הגרפי שכה התלבתי ממנו לפני כמה שנים לוקחת כמה סיבובים מפתיעים מהמקור המאויר – הודות לתסריט די מרשים של סטיוארט ביטי ("הנוסע") – ובעיקר מפתיע כסרט אימה שהולך די רחוק עם עצמו.
אבל הנה התבלין שנתן לכל העסק את הפוש הסופי: צפייה בסרט זה במטוס, עם סאונד הצרחות, והמתות הנמעכות באוזניות, יוצרת צמרמורת כפולה ומכופלת. והכי מדהים: ברגעים הכי מותחים פתאום קשה להתעלם מהטלטולים הקלים של המטוס. בכל פעם שהטיסה חלפה ליד מערבולת האוויר הכי קטנה, הסרט פתאום נהיה פי ארבעה יותר מפחיד ומותח.
ב"30 ימים של לילה" מופיעה בתפקיד הכמעט-ראשי מליסה ג'ורג', שמגלמת בימים אלה את איילת זורר בגרסה האמריקאית של "בטיפול". דני יוסטון הוא מנהיג קבוצת הערפדים שמגיעה לחגוג בעיירה באלסקה, שלמשך חודש שלם תהיה שרויה בעלטת חורף מוחלטת. דיוויד סלייד, הבמאי, הוא האיש שגילה לעולם את אלן פייג' בסרטו הקודם "הארד קנדי". נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב.

המתנה של חמש שעות בהונג קונג. ואז עוד שעתיים איחור. ואז עוד כמעט חמש שעות טיסה מהונג קונג בחזרה לכיון נפאל ב-757 של חברת רויאל נפאל, מטוס מיושן – אין סרטים בטיסה, אבל יש עוף בצ'ילי ופודינג שוקולד חלבי בארוחת הערב – אבל יש בעיקר שפע של מקום לרגליים בין השורות.
הסרט שלי לטיסה הזאת: "הנוסע השמיני נגד הטורף: רקוויאם". סרט הרבה פחות טוב – אבל לא רע בתור ג'אנק פאסט-פודי לשעת טיסות, שגם כאן שודרג בזכות טלטלות מתוזמנות היטב ותחושה – שהזכירה לי את הסגמנט של ג'ורג' מילר מתוך "איזור הדמדומים: הסרט" שהטורף נמצא על כנף המטוס, בשעה שיצורי הנוסע השמיני זוחלים בסראונד מעל ומתחת לנפאלים שסביבי על הטיסה.

נחיתה בקטמנדו. 24 שעות אחרי ההמראה מתל אביב. 30 דולר לוויזה ונסיעת מונית למלון שמזכירה את הפתיחה של "רכבת לדרג'ילינג".

המשך יבוא, אני מניח.

עדכון לענייני הבלוג:

בערך בשעה זו אני מתחיל קרוב ל-24 שעות של נדודים טרנסאטלנטייםאסיאתיים עד שמחר בערב אנחת בקטמנדו, בירת נפאל. מה אני עושה שם? או, סוג של סיפור.
(אגב, את הסיפור בו פעם ניסו לגייס אותי למוסד סיפרתי פעם למישהו כאן? אחד הרגעים המצחיקים בחיי. סרבתי להצעה, אגב).

זה התחיל לפני שנתיים. למעשה, לפני שנתיים על השעון. אסתר נייר, חברה, עיתונאית ב"גלובס", תסריטאית מבריקה בוגרת החוג לתסריטאות בסם שפיגל (לפני שאני התחלתי ללמד שם), וגם – האח! – קוראת הבלוג, עירבה אותי בשני פרויקטים שהיא הגתה. האחד הוא פיצ'ר שקיבל באחרונה תקציב פיתוח מקרן הקולנוע. והשני הוא סדרת טלוויזיה עלילתית שבשנה וחצי האחרונות אנחנו מעניינים לא מעט אנשים וגופים בה. ובכן, נראה שהסדרה הזאת עומדת לקרות. הייתי שמח לנפק פרטים נוספים, ותמיד חשבתי שברגע שייחתם חוזה אעדכן את הבלוג בסקופ שאני יצרתי במו ידיי, אבל חתימת החוזה מתמהמהמת, מתעכבת, מתארכת, לכן אני לא יכול להגיד עדיין מי-מה-ומו. אבל מה שכן: הסדרה מתרחשת בקטמנדו. ויש רק בעיה אחת קטנה: מעולם לא הייתי שם. אז הערב יוצאת לנפאל משלחת למטרות תחקיר. זו היתה אמורה להיות משלחת נכבדת, אבל בגלל שעדיין לא נסגר חוזה, זה יותר חיל גישוש ראשוני.

ומה עם הבלוג? ובכן: מישהו היה כאן בקטמנדו פעם? מישהו יודע מה מצב הזמינות של האינטרנט האלחוטי שם? איפה כדאי לחפש? בזה זה תלוי. אם יהיה אינטרנט אלחוטי בכל קרן רחוב יש סיכוי שלא תשימו לב שאני לא באיזור. העדכונים ימשיכו כרגיל. אם לא, הרי שהעידכונים יהיו מעט יותר מרווחים, אבל אז האחריות תיפול על כתפיכם, קוראיי המסורים: קראתם משהו מעניין? שתפו אותי ואת כולם בתגובות. ראיתם סרט? ספרו עליו. קרה משהו בתפוצות? עדכנו.
כוחות נאמני הבלוג הוזעקו למילואים והם מפטרלים מסביב לגדרות הבלוג מרגע זה, לוודא שהסדר והנקיון נשמר. הם גם יסייעו לי בעדכונים בשלט רחוק אם יהיו לי בעיות התחברות.

את העדכון הבא אבצע משדה התעופה בהונג קונג, לשם אגיע מחר בבוקר. בשבועיים הבאים הבלוג הזה יהיה על קולנוע ונדודים. צפו לסיפורי מסע וצילומים. כמו גם הבדיקה הבלתי נמנעת: האם בקטמנדו עושים הפסקות בסרטים?

ומי שהיה (או היתה) בקטמנדו ורוצה לספק המלצות, מה לעשות, מה לראות, מה אסור להחמיץ וממה להיזהר – אנא שתפו.

ומי שרוצה את אפרת גוש בעירום? היכנסו פנימה.

continue reading…

על פי הערכתי, הלילה יחצה "ביקור התזמורת" את קו 2 מיליון הדולר בהכנסות באמריקה. נכון לאתמול הכנסות הסרט עמדו על 1.957 מיליון דולר, ומספר בתי הקולנוע בהם הוא מופץ עלה ל-118 אולמות. "ביקור" עקף את "חתונה מאוחרת" והוא כעת הסרט הישראלי השני הכי קופתי באמריקה אחרי "ללכת על המים" של איתן פוקס (עם 2.5 מיליון דולר). עם ממוצע די יציב של בין 250,000 ל-300,000 דולר בסופי שבוע, "ביקור התזמורת" יהפוך לסרט הישראלי הקופתי ביותר בתולדות ארצות הברית בעוד עשרה ימים.