אתרים המאפשרים צפייה חוקית (בתשלום) בסרטים, או הורדתם, הופכים יותר ויותר נפוצים בעולם. למשל איי-טיונז, או שירות unbox של אמזון, או שלל אתרים קטנים יותר כמו זה, או זה, או זה.
הבעיה היא שרוב האתרים הגדולים והממוסדים הפועלים מאמריקה, סגורים לכניסה לגולשים הבינלאומיים. מהפכת ההורדות של איי-טיונז – בשירים ובתוכניות טלוויזיה – דילגה מעלינו לגמרי. שלשום הודיע מנכ"ל גוגל ישראל איי-דיגיטל בכנס האינטרנט של דה-מרקר שיש תוכנית על השקת איי-טיונז ישראלי. מתישהו.
עד כה שמעתי על כמה וכמה מיזמים שנמצאים בתכנון לקראת שירותי VOD אינטרנטיים. יש את מיזם ה-VOD האינטרנטי של "האוזן השלישית" שכנראה נמצא בהקפאה כי לא הרבה זז בו בשנה-שנתיים האחרונות. ויש שמועה שגם יונייטד-קינג (אק"א NMC-יונייטד) מתכננת איזשהו איי-טיונז ישראלי עם קטלוג המוזיקה והסרטים שלה. אבל אנחנו כבר ב-2008 ושום דבר לא נראה באופק.
לכן זה מפתיע שבשורת ה-VOD באינטרנט תגיע ככה פתאום, כמעט בהחבא, מאתר קטן בשם "זוּלה". אין בו עדיין הרבה סרטים – למעשה, יש בו די מעט – אבל כבר במבחר המצומצם הזה מצאתי כמה סרטים שהחמצתי ושסימנתי לפני שאולי אשקיע כמה שקלים בצפייתם. צפיתי בינתיים רק במעט מהסרט "שוד בשחקים" שמוצע חינם ובכמה טריילרים. מהירות הסטרימינג מוצלחת, האיכות קצת פחות, אבל בשלב ראשוני זה נראית בערך סבירה. תיאורי הסרטים קצת מעפנים.
אבל הסרטים באתר לא רעים. הם מבטיחים שם בקרוב את "סיפורו של האלאם פו" ואת "Redacted" של בריאן דה פלמה. ובינתיים יש להם את "שכרון הכוח" של קלוד שברול, את "קרייזי" המקסים, ואת "מלה נוצ'ה", סרט הבכורה של גאס ון סאנט. במחיר מציאה של 9.90 שקלים תמצאו בקטגוריית "זרים" את "מלכה אחת ומספר מלכים" המצוין של ארנוד דפלשן, ואת "התערבות אלוהית" המשובח של אליה סלימן. יש שם גם את "אורות בין ערביים" של אקי קאוריסמקי, את "זרים אינטימיים" של פטריס לקונט ואת "החיים הם נס" של אמיר קוסטוריצה. הכיוון ברור.
כל סרט ניתן לצפייה ל-24 שעות, אבל הצפייה היא רק מנגן באתר ואי אפשר להוריד את הסרט למחשב, שזה חסרון.
שירותי הסטרימינג, ה-VOD וההורדות החוקיות באמריקה ובעולם עדיין מאוד בוסריים. כל הכלכלה סביבם לא ברורה, אבל הם צצים בעיקר כדי לקבוע עובדות בשטח ולנעוץ דגלים בטריטוריה שכולם שיודעים שתהיה מאוד יוקרתית ומבוקשת בשנים הקרובות, אבל אף אחד עוד לא ממש הבין את הנדסת האנוש שלה, או את המודל הכלכלי שלה.
"זולה", מהבחינה הזאת, היא חלוצה. נראה אם מישהו יזמין משם סרטים. אני רק מקווה שלא יקרה להם מה שקרה לשירות ה-VOD האינטרנטי המוקפא של האוזן.

עכשיו כשהברווז של דודו גבע יושב על גג עיריית תל אביב, אני חייב להזכיר שאי שם באיזור 1992, כשיצא גיליון "זמן תל אביב" הראשון בעריכת ציפה קמפינסקי, גבע אייר בשער גיליון הבכורה, כהצהרת כוונות, דינוזאור* שמכרסם את פסל שלושת העיגולים של קדישמן מחוץ להבימה. אני מזכיר את הפוטומונטאז' הזה – הדינוזאור היה מצויר, צילום הפסל וככר הבימה היה אמיתי – כי אם כבר מקימים לתחייה את חזונו של גבע, הייתי רוצה לראות גם את העסק הזה מתנפח.

* כן, היה לו קטע גם עם דינוזאורים, שלתקופות קצרות אף האפילו על ברווזיו.

ככה זה נגמר: ברווז על הגג

אין ספק, זה היה אירוע מקסים. באתי עם הבנות להראות להם שגם בעיר אפורה ורצינית יכולים לקום פתאום בעלי חזון ולצבוע את הכרך ברוח שטות מידבקת. ברווז על בניין העירייה. כמה חינני. והיה לי שם – כפי שקורה לי קצת יותר מדי בזמן האחרון – התקף נוסטלגיה. לתל אביב שבעיקר קראתי עליה, תל אביב שהיתה כולה רוח שטות: שינקין, הפינגווין, שוק קחתן. תל אביב שהונצחה ב"העיר", ולעיתים נדמה שהיא הומצאה על ידי "העיר". זה היה רגע של תל אביב מהסוג שכשהייתי קורא עליו, אי שם בערבות ראשון, עשה לי חשק לעבוד ב"העיר" הרבה יותר מאשר לגור בעיר. זו תל אביב שמוסדותיה העירוניים יוצגו על ידי יוסף ממחלקת המים, עוד המצאה של דודו גבע (הפעם בשיתוף עם קובי ניב, שלא איתרתי אותו בקהל המאות שהגיע הערב לכיכר רבין). רבים אמרו שזו אזכרה לדודו. היו שאמרו לי שעצוב שדודו לא חי כדי לראות את זה – כשלי ברור שאם דודו היה חי, זה לא היה קורה. הוא כבר מזמן היה הוזה, הוגה וקודח איזה רעיון אחר. וגם שאלו אותי מה אני חושב שדודו היה אומר על זה. היכרתי את דודו ממש קצת – עבדנו יחד ב"העיר" וב"עכבר העיר" – ומכיוון שאני תמיד ייצגתי בעיניו את "המערכת", הוא תמיד היה קצת מסויג ממני, מקפיד לעשות תמיד ההפך – או לפחות מספיק ההפך – ממה שביקשתי ממנו. דודו נרתע מהממסד, ממוסדות שררה, מיצוגיות. מה היה דודו אומר למראה הברווז שלו על גג העירייה? הוא בטח היה מתבאס מזה נורא. הוא בטח היה מארגן שער אחורי קולני שיורד על האירוע ההזוי וכל מי שנתן לו יד. דודו אהב לנשוך את היד שהאכילה אותו ולצייר קומיקס קורעים מצחוק מהדם שטפטף ממנה. הוא אהב לשרוף גשרים, ולאייר לאור האש הבוערת. הוא היה אחד האנשים הכי מצחיקים שהכרתי, ואני תמיד חי בהחמצה ענקית על כך שמעולם לא הצלחתי אני לגרום לו לצחוק. ואלוהים, כמה שניסיתי.
ברווז על גג העירייה. איזה רעיון מופרך. יש בעיר הזאת רגעים של קסם אמיתי. ואיוולת.

וככה זה התחיל. בלון מפונצ'ר משתלשל מצידי בניין העירייה ב-18:20

הבלונים מועפים והברווז מתחיל להרים ראש. אירוע מופרך או אירוע מופרח?

ברווז על גג פח לוהט

שמי השקיעה מנומשים בלונים

יום אחד, בתי, כל זה יהיה שלך

האח! הידד! מוריסי יגיע להופעה בישראל ב-29 ביולי. הווידיאו-פרומו שלו ב-ynet מקסים. אבל מה זה פסטיבל "היט-ווייב" שהוא יופיע במסגרתו? מי עוד יופיע שם? וככה יש לנו בקיץ הקרוב את לורי אנדרסון, מוריסי ואיאן בראון. אני בשמיים. את לורי אנדרסון ראיתי כבר פעמיים בהופעה חיה. את מוריסי ראיתי גם. את איאן בראון טרם. ארוץ לראות אותם.

==========

עלי ג'פאר מדווח ב"וראייטי" על ערוץ ה-HD של MGM שיושק בקרוב ביס. וואו! האם ישודר "התפוח" של מנחם גולן בהיי-דפינישן?

==========

אל תתבלבלו: "חיי נישואין" שעולה בסוף השבוע בארץ ו"חיי אהבה", ההפקה הישראלית-גרמנית שתעלה כאן כמה שבועות אחר כך, אינם אותו סרט.

===========

ב"ברוז'", סרט מצוין שיעלה בארץ בסוף השבוע, מפתח קולין פארל תיאוריה לפיה גמדים (או ננסים) נוטים להתאבד בפרופורציות לא שגרתיות יחסית לכמותם באוכלוסיה. והוא מנסה להיזכר האם הגמד (או הננס) שגילם את R2D2 גם התאבד או לא. אז הוא לא. קני בייקר עדיין חי, הוא בן 73, אבל עכשיו הוא גם די חולה. אולי קולין פארל עשה לו נאחס.

ואגב, אחרי שראיתי את "החלום של קסנדרה" ואת "ברוז'" באותו שבוע אני שוב מחבב את קולין פארל.

=========

באיזור וולסטריט במנהטן שיחזרו את קיר הזכרון שהוקם באופן ספונטני על גדר כנסיית סיינט פול בימים שאחרי 9/11, וזאת במסגרת צילומי הסרט "ג'ולי וג'וליה".

ה"ניו יורק טיימס" מדווח.

===========

דחיית סיפוקים

כשסרט מדובר, עם כוכב גדול, נדחה ונדחה ונדחה, הרושם שנוצר הוא שמדובר בפרויקט בצרות, או לפחות במצוקה. לפעמים המצוקה היא רק מסחרית, ולא אמנותית. אבל בכל מקרה, זה מביא את הסרט לבתי הקולנוע כשהוא צריך להיאבק בשמועות על היותו דפוק. "ואלקירי" של בריאן סינגר, עם טום קרוז בתפקיד הראשי, הוא עכשיו כזה. אחרי שנחדה פעם אחת לסוף 2008, הוא נדחה השבוע בפעם השניה לפברואר 2009. האולפן – "יונייטד ארטיסטס" – מנמק את זה בשיקולים שונים של תיאומי תאריכים, אבל הסטיגמה כבר נקבעה. ומה שברור הוא שהאולפן לא מאמין שהסרט הוא בקליבר אוסקרים. הנה הטריילר בהיי-דפינישן ל"ואלקירי" (כמה מתערבים שבעברית יקראו לזה משהו בסגנון "התנקשות גורלית"?).

ובאותו עניין: אני עדיין משלים ידיעות קולנועיות מימי היעדרי, וגיליתי רק כעת ב"עין הדג" ש"ארץ יצורי הפרא" של ספייק ג'ונז גם הוא נדחה, זו כבר הפעם השלישית או הרביעית (מועד ההפצה המקורי שלו היה אמור להיות בעוד חודש, והסרט כנראה די גמור – לפחות מבחינת ג'ונז – אלא שאולפני וורנר כנראה מאוד לא מרוצים ממנו).

=============

ויה אן תומפסון: דייטון ופאריס ("מיס סאנשיין הקטנה") מביימים את הפרומואים לפליי-אוף של האן.בי.איי שמתחיל בשבוע הבא. (הלינק אמור להפעיל נגן חלונות אצלכם).

=============

לשאלתי מלפני כמה ימים מה קרה לבית הבונים החופשיים ברחוב ברקוביץ' בתל אביב, ענו לי ידידיי, חברי מסדר הבונים החופשיים, סניף תל אביב, שראו את הלשכה הגדולה שלהם נמחקת מעל פני האדמה: מתברר שהיה איזשהו עניין הקשור בקרקע, בין המסדר ובין עיריית תל אביב, והעירייה ניצחה. השטח עליו ניצב הבית החד קומתי (שעם קצת שיפוץ יכול להפוך לפנינה אדריכלית מודרניסטית) ייקבר בקרוב תחת מגדל משרדים ענק. מסדר הבונים החופשיים יקבל חצי קומה לפעילותיו במגדל המוזיאון הסמוך. לפחות בית שלום עליכם הסמוך, אחד הבתים האהובים עליי בתל אביב, עדיין לא הוחרב.

==============

כשהייתי ילד כל החברים שלי היו מראשון לציון, גרו באותה שכונה והיו כולם בנים, סטרייטים ואשכנזים. כיום יש לי חברים מכל מיני סוגים: שינקינאים ומתנחלים, אתאיסטיים ודתיים, סטרייטים והומואים, ימנים ושמאליים, ברסלבים וחב"דניקים, במאים ומבקרים, ואפילו חברי מסדר הבונים החופשיים. ואני כמו "זליג", אבל הפוך. ליד האתאיסטיים אני קצת דוס, ליד הדתיים אני חילוני, ליד הימניים אני שמאלי, ליד השמאליים אני ימני. האישיות שלי נטועה אי שם בתווך שבין "הכל" ו"כלום". אבל יש רגעים בהם פתאום משהו נוגע בי ודורש ממני הבהרות. רגע כזה – שנמשך כבר כמה ימים – נחת עלי מאז שמעתי את השיר "המשורר", מתוך הדיסק הנפלא "נקודה טובה" של שולי רנד. אם בעוד עשר-עשרים-שלושים שנה תפגשו אותי ותגלו שחזרתי בתשובה, דעו שזה בגלל/בזכות השיר הזה. ובכלל, כל הדיסק הזה – שנשמע כמו ועידת פסגה של אהוד בנאי (שמשתתף בו), מאיר אריאל וה-Travelling Wilburies – הוא מאז מוצאי שבת ספק רגעי הנחת הכי גדולים שלי.
"המשורר" מספר על שיחות בין רנד ובין דמות שהוא קורא לה "המשורר" (עטיפת הדיסק, בה צולל רנד לבריכה כשהוא בלבוש חסידי מלא, מתכתבת עם מילות השיר הזה). רנד טוען שיש אלוהים, המשורר ("רב מג של מילים") טוען שאין. מי זה המשורר? האם זה סיפור אמיתי? והאם יש קשר בין השיר ובין סרט הסטודנטים "המשורר", שביים גידי דר (מי שביים גם את "אושפיזין"), בו שיחק רנד, עוד כשהיה חילוני?

(ליזט דנן ב"מומה" קלעה בול: "מה התכלית", השיר שפותח את הדיסק, יכול להיות החצי השני של מאש-אפ נהדר עם "Calling Elvis" של דייר סטרייטס. ב"מומה" תוכלו לשמוע שלושה קטעים מהדיסק).

ואגב: רנד מבקש על עטיפת הדיסק לא לנגן את הדיסק בשבתות ובחגים. כיבדתי את בקשתו והאזנתי רק ממוצאי שבת. אבל בחנות "צליל" בסינמה סיטי מכרו את הדיסק בשבת. אז מה הקטע? לנגן לא, אבל למכור כן?

(ובהשפעת רנד והדיסק שלו אכתוב היום יותר מאוחר את ההתרשמות שלי מ"הורטון שומע מישהו").

את התמונה הזעומה הזאת לכדתי במכשיר המוטורולה רייזר האיום שלי מבעד לשמשת מונית נוסעת בבנגקוק. מחיר תספורת ממוצע באיזור הקאוסן הוא 150 באט. באיזור סוקומוויט זה יותר. לכן כשראיתי מספרה מציעה תספורת במאה באט נזרקתי בבת אחת אל האייטיז:

1982, הלהקה של ג'סטין ניק הייוורד, גיטרה, מרימבה ומכנסי באגי בגזרה גבוהה (אזהרת מצב רוח טוב):

בדרך כלל ראיונות אי-מייל הם עסק די נחות מבחינה עיתונאית. אבל במקרה של ג'יימס קמרון ראיון האי-מייל שלו עם כתב "וראייטי" דיוויד כהן הפך למעשה למאמר מקיף פרי עטו של קמרון על עתיד הקולנוע הסטריאוסקופי (קרי, התלת-מימדי). בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לומדים (או לפחות למדו בימיי) מאמרים של יוצרים ותיאורטיקנים רוסיים, גרמניים וצרפתיים משנות העשרים של המאה הקודמת, בו הם מהרהרים בכתב מה ניתן לעשות עם המדיום הקולנועי: בעד ונגד עריכה/מונטאז', בעד ונגד תקריבים, בעד ונגד צבע, בעד ונגד קול. כל התפתחות טכנולוגית הביאה למאבק בין יוצרים ותיאורטיקנים, כשהשמרנים קוראים חמס ומשוכנעים שההתפתחות הזאת תחריב את הקולנוע והפרוגרסיבים משוכנעים שההתפתחות הזאת רק תשפר את הקולנוע. נדמה לי שבאופן כללי הפרוגרסיבים צדקו.
והנה מגיע ג'יימס קמרון וכותב טקסט מבריק ומאלף על חוויית הבימוי, הצילום, העריכה והצפייה בסרט סטריאוסקופי, בזמן שהוא עובד על "אוואטר" שלו (שייצא בסוף 2009). הוא טוען שתוך 10-15 שנה כל המסכים שלנו – מהאיי-פון דרך מסך הטלוויזיה ועד שלטי פרסום החוצות – יוכלו להציג תמונה תלת מימדית ללא עזרת משקפיים. הוא גם טוען שאיכות ההקרנה האופטימלית לסרט תלת מימד שמוקרן בהקרנה דיגיטלית היא ברזולוציית 2K אבל במהירות של 48 פריימים בשניה ("אולי ב'אוואטר 2'", הוא מקווה). והוא טוען שסטנדרט ה-4K שנקבע על ידי האולפנים להקרנה דיגיטלית נולד מפחדנות.
בקיצור, זה אחד הטקסטים הראשונים שעוסקים בקולנוע תלת מימדי שהייתי מכניס לסילבוס של תיאוריה קולנועית בבית ספר לקולנוע. וקמרון, בעיני, הוא לא פחות חלוץ וחדשן, בתיאוריה ובפרקטיקה קולנועיים, מסרגיי אייזנשטיין.
הנה הטקסט המלא.

ולמקרא הטקסט של קמרון נזכרתי בתפילה שנשאתי לפני כשלוש שנים, בפעם הראשונה בה ראיתי סרט באיימקס תלת מימדי בפירמידה הכחולה באילת. כך כתבתי ב-15 ביוני 2005 במדורי ב"פנאי פלוס":
continue reading…

בשבוע שעבר כתבתי טקסט מודאג – חצי כעוס – ב"7 לילות" על כך שתאריך הפצת סרטו האחרון של וודי אלן, "החלום של קסנדרה", כבר נדחה פעמיים, ולא ברור האם ומתי יעלה בארץ. האם יתכן שוודי אלן ייגנז? יונייטד קינג, מפיצי הסרט, הודיעו שהם מתכננים להפיץ אותו כעת במאי. ובינתיים קרו שני דברים: continue reading…

אז מה השתנה ב-16 היום בהם נעדרתי מהארץ?
לא הרבה. למרות שהלילה חלמתי שאהוד אולמרט חזר בתשובה.

בית הבונים החופשיים בתל אביב, מאחורי בית משפט השלום, נעלם. מישהו יודע לאן?

לפני נסיעתי הוצפה תל אביב בפרסומי חוצות בלבן על שחור בנוסח "כמו טוארג אבל סוחבת בעליה" ו"כמו טוארג אבל יפה". התפלאתי ותהיתי איזה פרסומאי יעז להיכנס ראש בראש בפולקסוואגן, מה גם שחוקי הפרסום בארץ אוסרים להשתמש במותג אחד כדי לפרסם על גבו מותג מתחרה. וב"הארץ", טרם נסיעתי, פרסמה חברת צ'מפיון מוטורס, יבואנית פולקסווגן, מודעה בה היא מאיימת שתתבע על לשון הרע את מי שמנהל את מסע הפרסום הזה נגד מותג רכבי השטח שלה. וכעת בשובי המודעות עדיין שם, אבל עם לוגו פולקסווגן בתחתית. כלומר, הם ניסו ליצור שערוריה במו ידיהם. מגוחך.

החרם החרדי נגד רשת AM:PM מבאס אותי. ועוד חרם שנעשה באמצעי מאפיה – קרי הפעלת לחץ על בעל הבית באמצעות חרם צרכנים של עסק אחר שלו, שבכלל לא קשור לעניין. שישכנעו החרדים את כל בני ישראל לשמור שבת במקום להכריח את הרשת לסגור את שעריה בשבת. זה ההבדל בין חינוך וכפייה. כנ"ל עם חוק החמץ. שימכרו לחם בפסח, למי אכפת. אם אני דתי שומר שבת אני יודע להתרחק מ-AM:PM ומלחם ארז, אבל אין לי עניין להכריח את חבריי החילוניים, שרוצים לקנות בשבת ולאכול לחם בפסח, להיות כמוני בכוח. זה ילדותי ומרגיז.
ייאמר לזכות הקהל החרדי שהם אלופים בהתארגנות קהילתית. מהבחינה הזאת אני מקנא בהם והייתי רוצה להידמות להם. כלומר, מי שמכעיס אותו שיש לו סניף פתוח בשבת מתחת לבית בהחלט נכון שיארגן מחאה קהילתית, שכונתית, לסלק את המפגע. ונכון מצד רשת ארצית לגלות גמישות בהתאם לאוכלוסיה המקומית. במילים אחרות: אני תומך בסגירת סניף AM:PM בשינקין בשבת, אם זה הכעיס כל כך הרבה אנשים בסביבתו, אבל מתנגד לכפייה לסגירת כל הרשת בשבת. (הפוסט הזה, אגב, נכתב לפני כניסת השבת).

והאם רק עכשיו הצטרף בראש מדור "תוצרת הארץ" ב"מוסף הארץ" גריד הנייר החשבוני הכחול, שנראה כאילו נתלש מעמוד השער של "כלכליסט", או שזה היה שם תמיד ורק היום הבחנתי בזה?

וענבל עדכנה בתגובות – והצליחה לשמח אותי עד מאוד – שאיאן בראון יגיע ארצה להופעה במאי. הידד.

ובשבועיים האלה מתו מוסקו אלקלעי (עצוב, ראיינתי אותו פעם והוא היה מקסים ומצחיק), שוש עטרי ("חדש, חדיש ומחודש" היתה אחת התוכניות המשפיעות ביותר על חיי המוקדמים, לצד "עד פופ" עם אהוד מנור ו"הפסקת עשר" עם מיכל ניב. אופס, האם מסתמן כאן קו משותף?), ריצ'רד ווידמרק, צ'רלטון הסטון וז'יל דאסן. ופטריק סווייזי עדיין חי. יבדל"א.

מה עוד השתנה? כלום.

תודה לדרורית, אורון וסטיבי שהשגיחו על הבלוג בימים בהם הייתי מנותק מאמצעי תקשורת, ובזכותם גם אני נשארתי מעודכן. תודה לכם שהמשכתם לבוא להתעדכן כאן גם בהיעדרי. עכשיו חוזרים לעסקים כרגיל. יש לי המון עדכונים לימים הקרובים, שובו לבקר.

ארבעה סרטי ילדים יוצאים היום בארץ, בול בזמן לחופשת הפסח. ביקורות קצרות שלי על שניים מהם, מ"פנאי פלוס" של אתמול: כאן.

מאז שהבנות שלי הפכו צרכניות קולנוע קבועות – וזה קרה רק בחודשיים האחרונים – נהייתי מודע לכך שלא מגיעים ארצה מספיק סרטים מדובבים המתאימים לילדים עד גיל שמונה. סרטי הילדים המדובבים מגיעים רק לקראת חופשות מבית ספר. וזה משונה, כי בחופשות מבית הספר היה הגיוני להביא סרטים המתאימים לבני עשר ומעלה, אלה שכבר נמצים בבית לבד, ללא השגה ויכולים ללכת בעצמם, או עם חברים לסרטים. ילדים עד גיל עשר ממילא זקוקים להורים כדי להגיע לסרטים כך שלהם עניין החופשות לא משנה, הם חיים משבת לשבת. בקיצור, כך כבר נאלצתי לראות את "כוורת בסרט" שלוש פעמים. אני מתחיל עם הבנות שלי בהרגלי צפייה, על טעם טוב נעבוד בהמשך.

אז בחופשת הפסח הזאת תצטרכו לתהות מה אתם חושבים יפחיד את הילדים שלכם פחות: גובלינים או נאצים. זה המבחר. "סוס המים" הוא סרט מיושן נורא, עם כמה סצינות מתוקות, אבל לא מעט רגעים טרחניים להפליא סביבן, בו מתמודד הילד המנומש מ"מיליונים" עם מותו של אביו במלחמת העולם השנייה ועם החשש שצוללת נאצית תפלוש לחופי סקוטלנד מול ביתו, והוא עושה זאת תוך התיידדות עם מפלצת מיתולוגית, שצומחת להיות המפלצת מלוך נס. כל הסצינות עם המפלצונת החיננית חמודות, והן ממלאות בערך 15 דקות מהסרט. בהקרנת טרום הבכורה של הסרט בפורים – עשיתי את הטעות הנוראית של צפייה בסרט באולמות הקולנוע המזעזעים של ג.ג בקניון הזהב בראשון לציון – נקבעה הפסקה בדיוק באמצע סצינת מרדף בין הילד, כלב בולדוג מבדר בשם צ'רצ'יל ואותו סוס הים. סצינת המרדף הזאת היא הדבר המבדר היחיד בסרט הדי משמים הזה (בנותיי שנאו אותו) וההפסקה חירבה גם אותו.

אם "סוס המים" מנסה להיות מעין "אי.טי" לא מוצלח במיוחד – נער מתמודד עם היעדר אביו באמצעות ידידות עם יצור מעולם אחר – הרי ש"עלילות ספיידרוויק", גם אם אינה דומה ל"אי.טי", לפחות מייבא אליו את הצוות של ספילברג. פרנק מרשל וקתלין קנדי הם המפיקים, וג'יימס ביסל, שהיה מעצב הסט של "אי.טי" ו"לנצח" של ספילברג, עיצב.

ב"עלילות ספיידרוויק", שלא אקח את בנותיי אליו כי הוא לא מתאים להן, אלא לבני 9 ומעלה, מגלם פרדי היימור ("צ'רלי בממלכת השוקולד") אחים תאומים המגיעים לבית ישן עם אחותם ואמם (מרי לואיז-פרקר) ומגלים שצבא גובלינים בראשות טרול כעוס (ניק נולטי) רוצה לכבוש את הבית ולנסות להשיג ספר שכתב הדייר הקודם של הבית, ברנש בשם ארתור ספיידרוויק (דיוויד סטראתרן), שהקדיש את חייו לתיעוד חיי הפיות, הגובלינים, הטרולים ושאר היצורים שבני האדם בטוחים שמצויים רק באגדות. מארק ווטרס, במאי שאני מחבב בזכות "שישי הפוך" ו"ילדות רעות" השנונים שלו (עם לינדסי לוהן בתפקידים הראשיים), משתלט כאן על פנטזיית אפקטים אפלולית. ג'ון סיילס, שמוצא את פרנסתו משכתוב-נטול-קרדיט של לא מעט בלוקבאסטרים הוליוודיים ("אפולו 13", למשל), יוצא כאן מהארון ומסכים לקבל קרדיט על כתיבת דראפט הצילומים של התסריט, למרות שתוכנו אינו מתקשר במאום לקורפוס המוכר יותר שלו (אם כבר אז "האי של רואן איניש", סרט ילדים קודם ויוצא דופן של סיילס, מזכיר קצת בטעמיו – אך לא באיכויותיו – את "סוס המים"). אבל למרות שסיילס הוא אחד התסריטאים האהובים עלי, קיילב דשאנל הוא אחד הצלמים האהובים עלי, וג'יימס הורנר היה פעם אחד המלחינים האהובים עליי ("אפולו 13", למשל), הסרט – אותו ראיתי בבית קולנוע מופלא בבנגקוק – מחמיץ כמות עצומה של פוטנציאל הטמונה בו.

"ספיידרוויק" הוא סרט חביב – למרות שהאמת, ציפיתי ליותר. הוא מתאר מסע מוגבל למדי בהשוואה לעלילות "נרניה" או "הארי פוטר" שהסרט בוודאי היה רוצה להידמות להם (גם הוא מבוסס על סדרת ספרי פנטזיה לצעירים שיכולה להיתרגם לשלל סרטי המשך). הסרט נראה כמו פתיח למשהו. האכזבה העיקרית היא שעם ווטרס כבמאי וסיילס כתסריטאי התוצאה היתה אמורה להיות ממזרית יותר, מורבת יותר, מסחררת יותר. הסרט סימפטי, לא יותר.

"חנות הפלאים" הוא החמצה תמוהה, גם אם מעוצבת היטב, שאת אכזבתי ממנה תוכלו לקרוא בביקורת הנ"ל.

(זהירות, רצף אסוציאציות: "ילדות רעות" של מארק ווטרס היה מעין גרסה חייכנית ונטולת רשע של "Heathers", סרט הפולחן האייטיזי שכתב אחיו, דניאל ווטרס. דניאל ווטרס היה בין תסריטאי "באטמן חוזר" של טים ברטון. ל"חנות הקסמים" יש ניחוח טים ברטוני מסוים, מכיוון הווילי וונקה שלו. פרדי היימור, מ"ספיידרוויק", שיחק ב"צ'רלי והשוקולד", ו"ספיידרוויק" עצמו יכול להיראות, אם לא מקפידים על ניואנסים, כמין "ביטלג'וס". אחד התסריטאים של "ביטלג'וס" [ושל "באטמן"], וורן סקארן, כתב לפני מותו תסריט לסרט המשך שלישי ל"בעקבות האוצר הרומנטי", תסריט שמעולם לא הופק. "המירוץ לזהב", שגם עולה היום, הוא בעצמו מעין סרט המשך שלישי ל"בעקבות האוצר הרומנטי". אם לא מקפידים על ניואנסים).

ונותר לי "הורטון", שהטריילר שלו כישף אותי ואת בני ביתי – ואת בנותיי שישנות כבר שנים למרגלות תמונה ממוסגרת של מצעד של כל הדמויות של דוקטור סוס – כבר לפני שבועות. אראה אותו מחר ואדווח.

מהערב אתם יוכלים לארגן לכם טריפל-פיצ'ר של נטלי פורטמן בתי הקולנוע. איך תרצו אותה?

קצרת שיער ב"חנות הפלאים"?

ארוכת שיער ב"בת בולין האחרת"?

או בלונדינית ב"לילות בלוברי"?

זהו. זה הפוסט האחרון שלי ממסעי הארוך והמתארך במזרח – תחילה בנפאל וכעת בתאילנד. לא טרקים, לא חופים, לא סמים, אלא עבודה. עבודה מהסוג המהנה, אמנם, ובכל זאת. הפוסט הבא כבר יעלה הלילה או מחר מהארץ.

=========

פרישתו של יובל דרור מכתיבת הגלוב מדאיגה אותי. אני מאוד מקווה שזה עוד תעלול תשומת-לב מכיוונו ולא נטישה אמיתית של הבלוגוספירה. האם בלוגים הם תחביב בלבד? הייתי רוצה להאמין שמדובר בשליחות. ומשליחות לא פורשים בגלל שחיקה. יוצאים לחופשה, נחים, אבל לא פורשים.

=========

אללי, הידיעה שהביאה נירית אנדרמן על הצעת החוק שתמנע תמיכה מסרטים "שייפגעו באושיות קיומה של ישראל" מפיצה צמרמורת של גועל בגוף. מצד אחד, הייתי רוצה לחשוב שמדובר בנון-אייטם: שני ח"כים תאבי פרסום הוגים הצעת חוק פשיסטית בכסות פטריוטית וזוכים לכותרות ענק, כשההגיון אומר שממילא אין סיכוי לחוק כזה לעבור. אבל רגע, במליאת מחוקקי ישראל ההגיון לאו דווקא תקין, אז מישהו שם עוד עשוי לחשוב שזה חוק הגיוני והוא יועבר, ושוב נחזור לימי ערוץ 1 של שנות השבעים, בו הוטלה צנזורה מחשבתית ותוכנית על כל מי שרצה להציג את שלל הקונפליקטים – הפוליטיים והחברתיים – של המדינה. אולי עדיף לחוקק חוק שיאסור הצעות חוק "שייפגעו באושיות קיומה של ישראל".
הבעיה אינה נוסח החוק, הבעיה אינה אפילו קיומם של חברי כנסת שהיו רוצים לראות בבתי הקולנוע רק סרטים על חיילים אמיצים שעוזרים לקשישות שמחות לחצות את הכביש ומאחוריהם דגל ישראל מתנופף בעוז (מעל ארץ ישראל השלמה), הבעיה היא הפרשנות. כי יבואו הח"כים – ואם לא אלה, אז אחרים – ויטענו ש"ביקור התזמורת", "בופור" ו"מדוזות" הם סרטים שפוגעים באושיות המדינה. יבואו ח"כים אחרים ויטענו ש"חופשת קיץ" ו"אדמה משוגעת" פוגעים אף הם. הבעיה היא שיש אנשים בעמדות חקיקה שלא מאמינים באמנות, בפולמוס, בדיון, בדיאלקטיקה, בסובייקטיביות, בדעתו של מישהו כפי שהיא מנוסחת ומסוגננת על פי טעמו והשקפתו, הם מאמינים רק בתעמולה, ביחצנות. הם רואים את הסרטים הישראליים עושים חיל בחו"ל ומאמינים (אני מניח) שאם ככה, אולי נשכנע את העולם עם הסרטים שלנו שהכל נהדר כאן, שאין כיבוש, אין דיכוי, אין מלחמת תרבות, אין עוני, אין מתח על רקע דתי. ושאין בני אדם. יקימו נא הח"כים הנכבדים קרן פרטית, מכיסם (או מתרומות אלה החושבים כמותם), ושיממנו באמצעותה סרטים כמו אלה שהיו רוצים לראות. נראה מה ייצא מזה.

===========

וכמעט באותו עניין: אחד הדברים שאני מחפש בחנויות בנגקוק לפני שאני שב הביתה הוא סרטים תאילנדים בדי.וי.די. מדפי הקולנוע התאילנדי ברשתות למכירת די.וי.די גדושות בהמון סרטי אימה (בדיוק כשהשבוע מוקרן כאן "Shutter" – בקרוב בישראל בשם העברי "זום אין" – שהוא רימייק אמריקאי לסרט אימה תאי, רימייק שזוכה לביקורות איומות ונעלבות בעיתונות התאילנדית), ואם זה לא סרטי אימה, אז קומדיות התבגרות. זה מה שהולך כאן. אבל אני רוצה את הסרטים של פן-אק רטאנארואנג ושל אפיכטפונג ויראסטקול אבל לא מוצא. מצאתי רק את "גלים נסתרים" של ראטאנרואנג בהוצאה מיובאת מיפן ואת "פלוי" שלו בהוצאה תאילנדית, אבל נטולת תרגום לאנגלית. חיפשתי בעיקר את "סינדרומים ומאה", סרטו האחרון של ויראסטקול, שהוקרן לפני כמעט שנתיים בוונציה. ולא מצאתי.
מזה שבמאים איכותיים, שזוכים לתשואות בפסטיבלים ומצד מבקרי קולנוע בעולם אבל לא מעוררים שמץ עניין במולדתם אני לא מופתע. זה דרכו של עולם. אבל זה שאין זכר לסרטים שלהם בחנויות – אפילו לא במדפי המבצעים – זה משונה.
אבל רק היום הבנתי למה לא מצאתי את מה שהיה אמור להיות הטרי והמהולל שבסרטים אותם חיפשתי, "סינדרומים ומאה": הסרט עוד בכלל לא יצא להקרנות מסחריות בתאילנד. למעשה, הוא ייצא בבנגקוק, בבית קולנוע אחד בלבד, בעוד יומיים. למעשה, הסרט נאסר להקרנות בתאילנד, לכן לא הופץ עד כה. ולמה נאסר? כי שלטונות תאילנד טענו שהסרט מהווה פגיעה בנפש האומה התאילנדית. איך אני יודע את זה? כי במודעת הסרט, המפרסמת את הקרנתו הבלעדית בבית הקולנוע (המעולה והמהודר) "סיאם פראגון" מופיעים ציטוטים נגד הסרט (כנראה מתוך רצון להביא לסרט קהל שיביע בצפייתו מחאה נגד החלטות צנזוריאליות), המציג – כך על פי הצנזורים – סצינות שהן נגד המדינה ונגד הבודהיזם. אולי יוזמי הצעת החוק הישראלית, אלה שדורשים שרק סרטים שלא פוגעים באושיות המדינה ושמעוניינים רק ב"סרטים שיטפחו אזרחות טובה, ויחזקו את הקשר עם המורשת היהודית והציונית" ירגישו בבית בפרלמנט התאילנדי.
את "סינדרומים ומאה" כבר אראה, אני מניח, באוזן השלישית בישראל.

===========

סוף סוף קראתי את ההודעה לעיתונות על מכירת "איים אבודים" להפצה בינלאומית ואני חייב לתקן כמה מושגים שגויים. ובכן, הסרט לא נמכר להפצה. הסרט מצא לעצמו סוכן מכירות בינלאומי. יש הבדל. הסוכן אינו מפיץ, הסוכן הוא זה שמעניין מפיצים. יכול להיות שסוכן המכירות לקח את הזכויות הבלעדיות של מכירת הסרט תמורת תשלום (מקדמה), את זה אינני יודע. חברת המכירות הצרפתית, "Films Distribution", סגרה דילים להפצה גם של "עץ לימון" ושל "תהלים", והיא מקדמת עכשיו את הסרט הבלגי המדובר "בן X" ואת הסרטים האחרונים של הו שיאו-שיאן ושל רובר גדיגיאן.
קיומו של סוכן מכירות אינו מבטיח שהסרט יימכר להפצה בעולם, אבל הוא כן מעיד על כך שיש מישהו, בעל חושים אמנותיים/מסחריים, שמביע אמון בסרט, וזו כנראה הכותרת שניסו מפיקי הסרט להשיג. ואכן, לחברות מכירה קל יותר להשיג חוזי הפצה מאשר למפיק הסרט שמגיע לבדו לפסטיבל. גם כי חברת המכירה היא שסתום בקרה מסוים, כלומר מישהו שכבר ביצע סינון (ויש חברות מכירה נחשבות יותר, ויש פחות), וגם כי החברה יכולה לארגן דילים וחבילות של מכירת כמה סרטים במחירים אטרקטיביים.
השלב הבא הוא שהחברה תיקח את הסרט לשווקים, ואם יש לה קשרים אולי תצליח לדחוף אותו לפסטיבלים – אני מניח שקאן עכשיו על הפרק, או באחת המסגרות הצדדיות, או לפחות בשוק הסרטים – ושם ינסו לייצר לסרט זמזום שיתבטא בחוזים.

===========
אני כבר לא בקטמנדו, אבל מחר יתקיימו בנפאל, בפעם הראשונה מזה עשור, בחירות דמוקרטיות. כלומר, אם יצליחו לנהל את זה. האלימות לקראת הבחירות גוברת. יריות, פיצוצים. יהיה שם ברדק מחר. ויהיה מעניין לראות איזו מין נפאל תישאר אחרי ספירת הקולות.