בטוויסט מלהיב של העלילה – כלומר, מלהיב למי שעקב אחרי העלילה – הבקיעה קבוצת הניו יורק ג'יאנטס טאץ'-דאון 35 שניות לפני סוף המשחק וניצחה את הניו אינגלנד פטריוטס בסופרבול הלילה.
לא הייתי ער, לא צפיתי, לא איש ספורט. אבל אם הסופרבול היה משודר בישראל בלייב בהיי-דפינישן הייתי צופה בו (הסופרבול היה, לפני שמונה שנים, שידור ההיי-דפינישן הראשון באמריקה). (עידכון: אויה, כמה אידיוטי. פלאפי בתגובות מעדכן שהסופרבול דווקא כן שודר ביס בהיי-דפינישן רק בלי לספר לאף אחד על זה).
אבל מדהים ככל שזה יישמע בעידן היו-טיוב והסטרימינג, האטרקציה הגדולה בסופרבול היא עדיין הפרסומות. עדיין מפיקים פרסומות יעודיות ויחודיות אך ורק למשדר הזה, בעל הרייטינג הגדול ביותר של השנה.

רשת פוקס, המשדרת של הסופרבול, נמצאת בבעלות ניוז קורפ. מיי-ספייס גם היא בבעלות ניוז קורפ. ולכן, אין לכם סינרגיה טובה יותר מדף המיי-ספייס הזה, המרכז את כל פרסומות הסופרבול ששודרו הלילה. והן מושקעות להפליא.

עבור חובבי הקולנוע ההוליוודי, הסופרבול הוא רגע ההשקה של הקמפיינים הקולנועיים הגדולים של האביב והקיץ. הטריילר הראשון ל"איירון מן", למשל. טיזר חדש ל"וול-E" של פיקסאר, עם וודי ובאז בתפקידי אורח (ואתר חדש שעלה). טיזר ל"אל תתעסק עם הזוהן". וגם "נרניה" השני. ו"ג'אמפר". וכל מיני שילובים: פרסומת לבאד לייט עם וויל פרל, או פרסומת לקוקה קולה עם סטיואי מ"איש משפחה" וצ'רלי בראון. או פרסומת לאאודי על בסיס סצינה קלאסית מ"הסנדק".

בקיצור: הנה הפרסומות מהסופרבול דאמש. איזה הכי טובות לדעתכם?

"לא ארץ לזקנים" של האחים כהן זכה הלילה בפרס איגוד המפיקים (PGA). סשה סטון מזכירה שמאז "שר הטבעות: שיבת המלך" לא היה עוד סרט שגרף את פרסי כל הגילדות (הפרסים של גילדות התסריטאים ואגודת העורכים טרם חולקו). זכייתו של "לא ארץ לזקנים" באוסקר אמורה להיות עכשיו ודאית.
אלא ש…
"לא ארץ לזקנים" לא זכה בגלובוס הזהב בקטגוריות המשעותיות: "כפרה" זכה בפרס הסרט וג'וליאן שנאבל זכה בפרס הבמאי. האם זה סימן למשהו?
וסקוט פיינברג מהמר דווקא על "ג'ונו" כזוכה באוסקר.

"רטטוי" זכה בפרס סרט האנימציה הטוב של השנה מטעם אותה גילדת מפיקים הלילה.

============

מסתמן שיש התקדמות משמעותית במשא ומתן בין התסריטאים והאולפנים. יש עוד סיכוי שהאוסקרים יתקיימו כרגיל.

=============

לא מעט שאלו אותי בסוף השבוע האם קראתי את הטקסט של רענן שקד ב"7 לילות" בו הוא מזהיר את הקהל הרחב מפני "לא ארץ לזקנים", למרות מה ש"אורי קליין ויאיר רוה" כתבו עליו (אח, האירוניה. אני וקליין בנשימה אחת). שקד זועק "המלך הוא עירום" וטוען שבהקרנה בה הוא צפה בסרט הקהל יצא ממורמר ומתוסכל מסופו הסתום וה"בלתי קוהרנטי" של הסרט.

ובכן, שקד ושותפיו המתוסכלים להקרנה היו צריכים לקרוא את "סינמסקופ" באופן מרוכז יותר. כך כתבתי על הסרט ב-29 בדצמבר:

השם “ארץ קשוחה” מאותת לכל חובבי הסרטים הקשוחים, סרטי פעולה, מערבונים, גנגסטרים, שיש כאן סרט בשבילם. ובמשך 100 דקות הם בהחלט יקבלו את מבוקשם – מרדף, יריות, שוטרים, מרחבים פתוחים. כל הז’אנרים כולם מגולגלים בטורטייה משובחת אחת. אבל 20 הדקות האחרונות, עבור קהל שהסרט הכי איכותי שהוא ראה השנה הוא “3:10 ליומה”, יגרמו להם לשסף את הריפוד ולהצית את המסך בייאוש ובזעם. האחים כהן עושים כאן, במערכה האחרונה (שאני בעצמי עדיין מנסה לעכל אותה) מעבר דיוויד לינצ’י אל האבסטרקטי. האם הקהל שרוצה סרט קשוח על ארץ קשוחה ייצא מהסרט וימליץ לחבריו לרוץ לראות אותו? מסופקני. מצד שני, האם הקהל שאהב את “מלהולנד דרייב” יילך לראות סרט שנקרא “ארץ קשוחה”?

וכך כתבתי עליו ב-11 בינואר:

אם (ג.ג) חושבים לשווק את סרטם לחובבי מערבונים/סרטי אקשן, הם הולכים לחטוף תגובות קשות מקהל שאמור להגיע בגל השני ולא בגל הראשון – נראה את חובבי המותחנים והאקשן, לא אנשי הסינמטקים ומעריצי הבמאים, מתמודדים עם עשרים הדקות הדיוויד-לינצ’יות של סוף הסרט. בקיצור, הרצון של ג.ג למכור את “לא ארץ לזקנים” כמותחן בלוקבאסטרי ולא כסרט ארט-האוס עם איכויות מיינסטרימיות היא אחת ההחלטות הכי אומללות שנלקחו כאן. אני לא יכול שלא לתהות האם המפיצים באמת מבינים את הסרטים שהם מפיצים, ואת הקהל מולו הם עובדים.

כך שהתגובות באותה הקרנה רמת גנית היו צפויות לגמרי. ובעיניי הן סימן לכישלון בשיווק הסרט. ג.ג הוציאו את הסרט של האחים כהן בכ-20 עותקים ועם שם של סרט פעולה ובכך אותתו לקהל הרחב שזה סרט עממי לחבר'ה, לכולם. והוא לא. הוא סרט שהיה צריך להיבנות לאט, בהדרגה, להתחיל מהמטורפים לדבר שירוצו לחפש אותו בשניים-שלושה עותקים ורק בסוף להגיע לקהל איתו ראה שקד את הסרט. הסוף של "ארץ קשוחה" אינו פחות מבלבל/משונה מהסוף של "מחבואים" של מיכאל האנקה. אבל "מחבואים" הוקרן מול קהל שרצה לראות אותו, שציפה לו, ואז הגיע הגל השני של צופים שרצו לדעת "על מה כל העניין" ורצו להתמודד עם המשונות שלו. בקיצור, ג.ג דפקו את הסרט (על פי "בוקס אופיס מוג'ו" ראו את "ארץ קשוחה" 17,000 צופים בישראל בסוף השבוע הראשון לצאתו).

כך שלא היתה לי שום בעיה עם הטקסט של שקד ב"7 לילות", ואפילו להפך: ניבאתי אותו (ורענן שקד, ידידי משכבר הימים, הוא מהצדיקים הבודדים בעיתונות הישראלית שזוכר שאת שם משפחתי מאייתים עם ו' אחת). וכמובן שאין לי שום בעיה עם אף אחד שדעתו וטעמו שונים משלי. גם אני נרתע מקונסנזוס.
הבעיה היחידה שהיתה לי עם הקטע היא באופן בה הוא נוסח. שקד לא כתב "אני לא אהבתי" אלא "הקהל לא אהב". וזו נקודה פרובלמטית. אדם יכול לייצג רק את דעתו, ולנסות לנמק אותה באופן הכי צלול וכריזמטי. שקד הוא אלוף בזה, כמובן: הוא היה מבקר הטלוויזיה הנהדר של "ידיעות אחרונות" כמה שנים טובות. האם הוא היה מעז לכתוב ביקורת אוהדת על תוכנית שסלד ממנה אם היה רואה אותה באולם מלא צופים שהיו מתפעמים ממנה לצידו? או הפוך: האם היה קוטל דרמה, משדר או סרט תיעודי משובח, איכותי ומורכב, אם היה יושב באולם ורואה את הקהל נוטש בתסכול או שיעמום? דומני שלא. כל מי שמנסה להגיד "אני מייצג את טעם הקהל הרחב" הוא חשוד בעיניי (והלוואי והייתי יכול למצוא טקסט של שקד בו הוא קוטל את "טיטאניק", זה היה מוכיח את הנקודה שלי היטב). מהטקסט שלו ביום שישי השתמע שהוא חשב שהסרט גרוע כי הקהל שישב לידו סלד ממנו, וזה טיעון מחורבן. הטיעון "אני חשבתי שהסרט מחורבן, ולראייה גם שותפיי לצפייה בסרט חשבו כמוני", כבר הגיוני יותר (אם כי אני מטיל ספק בכך ששקד ביצע סקר דעת קהל ביציאה מהאולם והסתפק בוודאי בתגובות הקולניות של נגיד, גג, חמישה צופים). אבל אני מצפה ממבקר ומעיתונאי לא לפנות לדמגוגיה של ההמונים כי היא תמיד מביסה את עצמה (בייחוד בדיונים תלויי טעם). הייתי מעריך את הקטע של שקד יותר אם היה כותב "הלכתי לראות את 'ארץ קשוחה' בהמלצת המבקרים. סבלתי קשות. והנה נימוקיי", ושישאיר את הקהל מחוץ לזה. דווקא שקד, אביר המלחמה נגד הטוקבקיסטים, צריך לדעת שמיעוט קולני הוא קבוצת מיקוד לא אמינה, גם אם הוא במקרה לשבריר שנייה משקף את עמדתך.
הקהל הרחב מחפש תסריט קוהרנטי, טוען שקד. ואני מסכים. "הקהל הרחב", כישות כוללנית ואמורפית, מחפש בידור ולא אמנות. מחפש את מה שהוא כבר מכיר, ולא מה שחדש. מחפש את מה שדורש ממנו מינימום מאמץ, ולא משהו שמאתגר את מחשבתו ודורש ממנו ניסיונות פיענוח. האם ימליץ מעתה שקד לקוראיו רק על ספריו של רם אורן ויקרא לשרוף את ספריו של קורמק מקארתי? קרח דק.
אבל זה שהקהל איתו צפה שקד בסרט לא הבין אותו לא אומר שהסרט לא טוב. וזה מה שציפיתי ששקד יבין. זה פשוט אומר שהקהל הלא נכון הגיע אליו. כולל הוא עצמו. וזו לא בעיה עם איכות הסרט אלא עם המכירה שלו, כי 17,000 הצופים שחשבו שהם הולכים לראות סרט מתח בסוף השבוע שעבר יצאו ממנו וסיפרו לחברים שלהם שלא יתקרבו לסרט הזה. וזו, בעיניי, הטרגדיה של הסרט האדיר, המתוחכם, האמיץ, הלא שגרתי הזה. ואני מזהיר את שקד, ואת העשרות שישבו לידו בשבת שעברה באולם: אל תתקרבו ל"זה ייגמר בדם". מדובר ביצירת מופת.

מישהו היה כאן בהקרנת החינם של "עצור, גלגל לאחור" ביום שישי? דיווחים?

הנה מישל גונדרי עושה רימייק שוודי לטריילר של הסרט של עצמו:

גיא נתיב וארז תדמור חזרו השבוע מפסטיבל סאנדאנס, שם הקרינו בשבת שעברה את סרטם "זרים". ג'ון אנדרסון מ"וראייטי" הוקסם מהסרט. "But it's the acting and the nearly faultless script that make "Strangers" a winner", הוא כותב.

והנה בלוגרית שראתה את "זרים" בסאנדאנס והתלהבה מאוד. ועוד אחת. ועוד אחד. וקרינה צ'וקנו מה"לוס אנג'לס טיימס" מזכירה את "זרים" בכתבת רוחב שלה מסאנדאנס.

תדמור ונתיב גם שלחו לי תמונות הפסטיבל. למשל זאת, בה מצולמים במאיי כל הסרטים שהשתתפו בתחרות הבינלאומית (תדמור ונתיב שמאליים בשורה התחתונה. באמצע השורה, עם כוס יין ביד: לירון לבו, כוכב סרטם).

או זאת, בה מצולם לבו עם מחמוד אל-מסד, הבמאי הירדני של הסרט התיעודי "מיחזור", שזכה בפרס הצילום.

אני ראיתי את "זרים" בפסטיבל ירושלים האחרון ביולי וחיבבתי אותו, בעיקר את חציו הראשון.

כמה קטעי יו-טיוב שהצטברו מהימים האחרונים, ויה התגובות כאן או הבלוגים מטור הצד:

נקרעתי מצחוק. שרה סילברמן ומט דיימון:

(הבדיחה עם מאט דיימון וג'ימי קימל קצת יותר מצחיקה אם נזכרים בקטע הזה מלפני כמה חודשים)

.
.
.
הטריילר לסרט החדש של ג'ון וו:

.
.
.

ככל שאני יודע, זו הפעם הראשונה שחברת הפקה עושה שימוש ביו-טיוב כדי לעזור לקדם מועמדות של שחקן (שחקנית, במקרה הזה) לאוסקר. וויינסטין קומפני, של הארווי ובוב, שלחה לכל חברי האקדמיה די.וי.די עם הסצינות של קייט בלנשט מתוך "אני לא שם", כדי להבטיח את זכייתה באוסקר על שחקנית המשנה. ובמקביל, הם גם העלו את הקטעים לדף היו-טיוב הרשמי של החברה.

בכל 2 בפברואר, מאז 1886, מקיימים פרנסי העיירה פאנקסוטוני בפנסילווניה את אירועי יום המרמיטה, גראונדהוג דיי. פיל המרמיטה, שזכה לכינוי פאנקסוטוני פיל, יוצא ב-2 בפברואר, עם זריחת השמש (בערך ב-7:30 בבוקר בימי החורף האלה) מביט סביבו ואם הוא לא רואה את צילו, הוא חוזר מיד למאורתו להמשיך את שנת החורף שלו לששה שבועות נוספים. וכך, כדי להפיג את שיעמום החורף האינסופי של החוף המזרחי, נהנים תושבי פאנקסטוני מפסטיבל הנמשך יום שלם, שיחזיק אותם עד הפתיחה הרשמית של האביב ב-21 במרץ, ששה שבועות אחר כך. גם הבוקר, ב-7:35 שעון פילדלפיה, אחרי פסטיבל שהתחיל בשלוש לפנות בוקר, יצא פיל את מאורתו בפעם ה-122 והכריז שנותרו ששה שבועות נוספים של חורף.
לפני 15 שנה, ב-1993, לקח הארולד ראמיס תסריט של דני רובין המתרחש כולו ב-2 בפברואר, שיכתב אותו, ליהק את ביל מוריי לתפקיד הראשי ויצר את אחת הקומדיות האמריקאיות המבריקות בכל הזמנים. באנגלית היא נקראה "Groundhog Day", בעברית: "לקום אתמול בבוקר" (מ"ללכת שבי אחריו" ועד "ריקוד לאור הירח", המפיצים הישראליים – כמו אחרון עורכי מוספי סוף השבוע – אוהבים פראפרזות על שמות שירים מהזמר העברי כתרגומים לסרטים ששמותיהם סתומים להם). ביל מוריי הוא חזאי בשם פיל מפילדלפיה שנשלח בכל שנה לסקר את אירועי הגראונדהוג דיי, שהרי מהו פאנקסוטוני פיל אם לא החזאי הראשון. פיל המריר מאס בג'וב הזה והוא מבצע אותו בחוסר חשק. למעשה, הוא מעביר את רוב חייו בחוסר חשק, בלי התכוונות, בלי משמעות. אבל פיל גיבורנו הוא חזאי שלא מסוגל לחזות מה עומד לקרות לו, וכך, על ידי טעות קוסמית, הוא נתקע בעיר על ידי סופת שלגים שהוא לא חזה שתגיע, ואז מתעורר שוב ושוב ושוב באותו יום, 2 בפברואר, ונדרש לחוות אותו מחדש, עד שהוא יצליח ללמוד להיות בן אדם ולעבור אותו בשלום מתחילתו ועד סופו. זהו סרט גאוני קודם כל כי הוא מצחיק ומבדר להפליא, אבל הוא גם גדוש במשמעויות – החל מפסיכולוגיות (12 השלבים של פיל בהתמודדות עם הסיטואציה התמוהה אליה הוא נקלע) ועד הרוחניות (פיל חייב לעבור חשבון נפש כדי להשתחרר מהכלא הקלנדרי אליו נקלע).
לרגל ה-2 בפברואר, ובמלאת 15 שנה ל"גראונדהוג דיי", נזכרתי בפרופיל מאלף, בן 7000 מילה, על ראמיס מה"ניו יורקר" שפורסם ב-2004. בין השאר עוקב שם הכתב, טאד פרנד, אחר תהליך השכתוב של "גראונדהוג דיי", ואיך ראמיס – מגדולי במאי ותסריטאי הקומדיה האמריקאית ברוב שנות השמונים (ותחילת התשעים) – הפך אותו מסתם קומדיה לאחד הסרטים המשמעותיים והנפלאים, אבל לא תמיד המהוללים, בתולדות הקולנוע האמריקאי. הוא זכה מאז בכורתו גם לאינספור פרשנויות וניתוחים, ולא מעט דתות עשו בו שימוש כדי להמחיש את עיקרי אמונותיהם. הארולד ראמיס, בכתבה הזאת מ"הניו יורק טיימס" מ-2003, מספר שהוא מקבל מכתבים מרבנים, כמרים ישועים ואנשי דת בודהיסטים, שבטוחים שהוא אחד משלהם שכן סרטו מעביר את עקרונות האמונה שלהם באופן כה מבריק (ראמיס, כמובן, יהודי).

הנה שש דקות מהסרט. אם לא ראיתם, צפו בסרט לאלתר, עוד היום. אם ראיתם, צפו בו שוב ושוב ושוב ושוב.

לפני ארבעה ימים לינקקתי לבלוג של הבמאי הברזילאי פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים", "הגנן המסור") בו הוא כתב עד לפני כמה חודשים על תהליך העבודה על "על העיוורון", העיבוד שלו לספר של ז'וזה סראמאגו (עם ג'וליאן מור, מארק רפאלו וגאל גרסיה ברנאל בתפקידים הראשיים). רונה סגל המופלאה הרימה את הכפפה שהשלכתי ותירגמה מפורטוגלית לעברית את הפוסט האחרון בבלוג שלו, בו מתאר מיירלס את תהליך העריכה של סרטים בכלל, ושל סרטו הנוכחי בפרט. טקסט מרתק:

להמשך הקריאה…

שני מסמכים שהגיעו אליי השבוע משני איגודי הבמאים שאני הכי עוקב אחר פעילותם: הישראלי והאמריקאי.

מייקל אפטד ("7 אפ", "גורילות בערפל"), נשיא איגוד הבמאים האמריקאי, כתב ב-17 בינואר מכתב לחברי האיגוד בו הוא מסכם ומפרט את עיקרי ההסכם שנחתם מול בעלי האולפנים, שקובע בין השאר קבלת תמלוגים לסרטים ותכנים שנמכרים להורדה חוקית בראינטרנט וגם תמלוגים לתכנים המועברים בסטרימינג באינטרנט. ההסכם תקף לשלוש שנים (זה אומר שבסוף 2010 נתחיל את כל הברדק הזה שוב) והוא מבוסס על תחקיר יסודי ויקר שערך האיגוד, ושנמשך כשלוש שנים, שניסה לנתח איך ייראה המודל הכלכלי של האולפנים והרשתות בעידן בו הצפייה בטלוויזיה ובבתי הקולנוע תהיה במגמת ירידה, והמכירה של תכנים באינטרנט – בין אם בתשלום, או בחינם בתוספת פרסומות – תעלה. המסקנה של האיגוד היתה דומה לזו של בעלי הבית: מוקדם מדי לדעת. לכן ההסכם הוא רק לשלוש שנים. אבל הם הצליחו להכניס רגל משמעותית בדלת ולזכות בהישגים ראשוניים בסעיפים שלפני כן היה "ייהרג ובל יעבור" עבור האולפנים והרשתות. קראו את המסמך המלא כאן (קובץ PDF).

דורון צברי ("בית שאן סרט מלחמה", "הבחור של שולי") הודיע השבוע על פרישתו מתפקיד יו"ר איגוד הבמאים בישראל אחרי קדנציה בת חמש שנים. הסיבה לתזמון: חוק רשות השידור, שצברי היה בין מנסחיו והלוביסט המרכזי להעברתו, עבר בקריאה ראשונה. צברי מעיד:

זה היה העניין שהיה הכי קרוב לליבי. תחושת שליחות טהורה שהפכה, עם הזמן, לאובססיה שהשתלטה על חיי (בקרוב הסרט). למעשה זו הסיבה שהניעה אותי לקחת על עצמי את תפקיד היו"ר. החלטתי לפעול למען רפורמה בערוץ הראשון והבנתי שללא פלטפורמה ציבורית (כמו האיגוד) שתעניק לי לגיטימציה, זה יהיה בלתי אפשרי.

מחכים לסרט!

רני בלייר ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע") נבחר השבוע כיו"ר החדש של איגוד הבמאים, המונה נכון להשבוע 420 חברים.

צברי היה זה שדחף אותי ושיכנע אותי לקבל את החברות במועצת הקולנוע, תפקיד (התנדבותי) אותו אתחיל למלא מיום שלישי הקרוב, כשאני מלא חששות, הסתייגויות ולבטים, האם אוכל להיות חבר בעל כוח השפעה, שמשאיר אחריו חותם משמעותי. אני יודע בוודאות, ואף נודר כך, שלא אשאר דקה אחת במועצה אם ארגיש שחברותי שם ריקה מתוכן משמעותי.

צריך לזכור שלפני שצברי היה במאי ויו"ר, הוא היה עיתונאי. ולכן מסמך הפרידה שלו מתפקיד היו"ר, בו הוא מסכם את ההישגים ואת הכשלונות של הקדנציה שלו הוא טקסט מרתק, מרגש, לוחמני ומאיר עיניים. אני מביא לכם אותו בהמשך במלואו. אבל למי שאין כוח לקרוא את כל 3,000 המילה, הנה שלוש פסקאות מרכזיות מתוכו:

1. תולדות האיגוד. מדהים. לא ידעתי את המידע הזה:

איגוד הבמאים הוקם בשנת 1971 ע"י קבוצת במאים שכללה את ז'אק קטמור ובנימין חיים ז"ל, דני וולמן, ג'אד נאמן, מוטי קירשנבאום, אברהם הפנר, מוטי אידלס, יצחק צ'פל ישורון, אורי זוהר וגדעון גנני. היו"ר הראשון של האיגוד היה המשורר דוד אבידן ז"ל.

2. צל"ש "השמינייה":

אחד ההישגים העצומים של איגודי היוצרים (הגוף המשותף לאיגוד התסריטאים, שאני חבר בו, ולאיגוד הבמאים) הוא חתימת הסכם עם הוט (ואחר כך עם שאר הזכייניות) לתשלום תמלוגים לבמאים ולתסריטאים. הסכם שקדם לו מאבק שאפשר להגדירו כהיסטורי. (זוכרים? עקבתי אחר מאבק היוצרים למען תמלוגים ממש כאן).

וכעת, תחת סעיף "היום כבר אפשר לספר", מהלל צברי את הסולדיריות שהפגינו חברי שני האיגודים במלחמה נגד הוט, ובעיקר את התסריטאיות שהיו בראש חזית המאבק וששילמו למענו את המחיר הכבד ביותר:

סולידריות. זה ההישג הכי גדול שלנו. העובדה שלאחר שהוכרזה שביתת חוזים, אף חבר באיגודים לא חתם הסכם עם הוט הוכיחה להם שהשרשרת שלנו עומדת וחזקה. למרות הלחצים שהופעלו עליה אף חוליה בה לא נשברה.
כל המערכות מוכרעות, בסוף, בגלל החיילים שעומדים בקו הראשון. רצה הגורל והלוחמות שלנו בקו הראשון של המאבק היו התסריטאיות של "השמינייה". הופעלו עליהן לחצים עצומים ונופפו מולם בפיתויים כספיים אדירים במטרה לשכנע אותן לשבור את השביתה. זה לא עזר להם. אף אחת מהן לא נכנעה. לאחר שפוטרו גילו המנהלים של הוט, לתדהמתם, שאף תסריטאי אחר לא מוכן להחליף אותן. חברים, זו סולידאריות!
אם היו צל"שים או עיטורי גבורה באיגודים אני חושב שהם היו ראויות להם. כיוון שאין אסתפק בציון שמותיהן: מאיה הפנר, חן קלימן, דפנה ממן ושירי צוק. כל אחת מהן היא לוחמת אמיצה. חלק גדול מהניצחון על הוט הושג בזכותן. תודה וסחתיין.

3. פרשת "למראית עין":

מתברר כעת שהאירוע השנוי במחלוקת הזה, בו למעשה נאלץ האיגוד לפעול נגד אחד מחבריו, היה נקודת המפנה של המאבק:

בכל מערכה יש רגע אחד ברור שמכריע את הקרב. אני חושב שהרגע הזה אצלנו התרחש בלילה שבו "פוצצנו" את הבכורה של דני סירקין בסינמה סיטי. מי שהיה שם יודע על מה אני מדבר. מסוג הלילות ששנים רבות לאחר מכן עוד שולפים אותם מהזיכרון ומתבסמים מיופיים ונדירותם של רגעים שהיו בהם.
מנהלי הוט ראו בהקרנה הזו סוג של מבחן כוח. גם אנחנו. יותר מ-100 במאים ותסריטאים התייצבו לקריאת האיגודים לבוא ולמנוע את ההקרנה. אני עוד זוכר את דפיקות הלב באוטובוס למראה הניידות שפטרלו סביב המתחם וההבנה שיש שם יותר מ-30 שוטרים של היס"מ סביב הפתחים.
…
שילה דה בר, הנציג של נוני מוזס (מבעלי המניות של הוט), התקשר יום לאחר האירוע בסינימה סיטי וביקש להיפגש. באותו יום התחיל המו"מ שהביא, בסופו של דבר, לחתימת ההסכם עם הוט (ועם שאר גופי השידור).

אני מדביק בהמשך הפוסט את המסמך המלא, שנכתב ב-12 בינואר ונשלח לחברי האיגודים אמש. הוא מעורר השראה לדעתי. כדאי לקרוא.

להמשך הקריאה…

הידיעה הזאת מאתמול היא נספח חביב לביקורת שלי על "קלוברפילד".

והנה הביקורת…

להמשך הקריאה…

ראיתי אתמול את שני הפרקים הראשונים של "In Treatment", הגרסה האמריקאית ל"בטיפול", ונפעמתי. לאו דווקא מהסדרה עצמה, אלא מההישג. מדובר בהישג עצום לחגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן, יוצרי הסדרה ומפתחיה, שהפרקים שלהם נלקחו כמעט as-is ותורגמו לאנגלית. אפילו המיזנסצינה של רודריגו גרסיה נראית לרגעים זהה. עד אותו רגע חשבתי שהאמריקאים יקחו את הקונספט – מטפל-מטופל, כל יום מישהו אחר – אבל יעבדו אותו למשהו שונה. ולא: זה בינתיים אחד לאחד. אפילו נעימת הפתיחה של אבי בללי שם (אבל, למרבה הצער, כותרות הפתיחה היפהפיות עם הדיו במים היוצרים כתמי רורשאך הוחלפו בסיקוונס כותרות אחר, גם הוא עם מוטיב מימי, אבל פחות יפה). אפילו הקרדיטים של יעל הדיה וארי פולמן, כתסריטאים של הפרקים המקוריים בעברית, נמצאים שם. וכמובן, הקרדיטים של נעה תשבי ושל מארק וולברג, שהביאו את הסדרה לגרסיה ול-HBO. אני מוריד את הכובע בפני כל החבורה הזאת, שעשתה את הדבר הכי קרוב שיש בעולם הטלוויזיה הישראלי לאקזיט של סטארט-אפ היי-טקי הנמכר לתאגיד ענק. וכן, אני מקנא להפליא.

הנה השבוע הראשון של "In Treatment", שמוצע לצפייה חינם – גם בישראל – דרך iTunes

את חגי לוי אני מכיר כבר לא מעט שנים, און-אנד-אוף. את שמו הכרתי עוד כשהייתי חייל קורא "חדשות", והוא היה המבקר הזוטר לצד מאיר שניצר, שהיה מבקר הקולנוע הראשי של העיתון. ואז, בשנים הבאות, יצא לקריירות (העיתונאיות) שלנו להצטלב כמה פעמים. בפעם הראשונה זה היה באיזור 1991 או 1992 כשלוי יצא לחופשה מ"חדשות" כדי לביים את סרטו הראשון, "שלג באוגוסט", ונילי לנדסמן, שהיתה אחת העורכות ב"קליפ", פנתה אלי, מבקר צעיר במקומונים "צומת השרון" ו"ערים", כדי שאמלא את מקומו במדור הווידיאו בעת היעדרו. כמה חודשים אחר כך, בשנה א' בחוג לקולנוע, שאל אותי ערן שפירא, המתרגל באולפן הטלוויזיה, אם אני אח של חגי לוי. בשלב הזה מעולם אפילו לא פגשתי את לוי, אז לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. אחר כך הוא פשוט הסביר שלשנינו יש עיניים שקועות, ונראינו לו דומים. שיהיה ברור: לוי ואני לא דומים בכלל. אבל פתאום הבחנתי שהשם הזה "חגי לוי" מלווה אותי.
זה המשיך: ב-1994 הוא היה המבקר הראשי של "זמן תל אביב" ואני הצטרפתי כמבקר הזוטר. תקופה של מתיחות, תחרות. פתאום הוא היה השניצר ואני הייתי הלוי. ומי שקורא את מדוריי מספיק זמן יודע שאני, מסיבות של הרס עצמי, אוהב לעקוץ את אלה הבכירים והחזקים ממני. ועקצתי. וגם חטפתי בחזרה. לא היתה ידידות גדולה בינינו באותם ימים. אבל כשלוי עזב את "זמן תל אביב" ב-1996 אני קיבלתי את הביג-ברייק שלי: הפכתי למבקר הראשי של המקומון והמדור "סינמסקופ" הושק. כך שבדיעבד הבנתי שאני חב ללוי לא מעט.
לוי עבר ל"העיר". ובסוף 1999 אני הגעתי לשם בתור סגן עורך ועורך התרבות. פתאום ההייררכיה התהפכה ואני הייתי העורך שלו. הציפייה (הכלכלית) במערכת היתה שאני גם ארש את תפקיד מבקר הקולנוע, אלא שכעת, חמש שנים אחרי המפגש המקצועי הראשון שלנו, שנינו הבשלנו. אם ב-1994 משהו בגישתו של לוי לתחום ביקורת הקולנוע הציק לי, ולא הסתרתי את זה בכתביי, הרי שמאז שעבר ל"העיר" הוא מצא את הטון שלו והנפיק כמה מהטקסטים היפים ביותר שאי פעם נכתבו על קולנוע. לוי היה מבקר הקולנוע היחיד בארץ עם נשמה. השארתי את לוי ב"העיר" והפעם כתבנו זה לצד זה, בשיתוף פעולה, ללא תחרויות, מלחמות אגו ועקיצות הדדיות. בשנתיים האלה אני חושב שמדור הקולנוע של "העיר" היה מופלא, כשאני מספק את נקודת המבט המעט ילדותית והמתלהבת שלי, עם כל המלחמות שאני אוהב להתסיס, ולוי מכניס לעסק את העומק והנשמה.
ואז הוא יצא לביים את סדרת האמבולנסים "101" ולמרות שהוא חזר לכתוב מדי פעם, המדור הסדיר שלו מעולם לא חזר. כשהוא התחיל את העבודה על "אהבה מעבר לפינה" הוא עבר לעבודה בפול-טיים בטלוויזיה ונטש סופית את העיתונות. עד היום, אחת לכמה חודשים אני רואה סרט שאני חושב לעצמי שחבל שחגי לוי לא יכתוב עליו, כי הוא בטח יידע להעריך אותו יותר טוב ממני, ולכתוב עליו יותר יפה. (נזכרתי עד כמה יפה ומרגש לוי כותב כשפירסם בשבוע שעבר את כתבת השער ב"רייטינג" על יצירת "בטיפול". אנשי "רייטינג" מתבקשים להעלות את הטקסט הזה לאתרם).
את "בטיפול" ראיתי באיחור (אין לי "הוט"), וגם אז התמקדתי בעיקר בדמותה של מאיה מרון (יש לי שם נקודה רגישה). החיבה שלי ל"בטיפול" הגיעה מאוחר מאוד, אבל לא העליתי על דעתי שהסדרה הקטנה הזאת, הדואטית, היא שתביא את לוי לקריירה בינלאומית (ואני כמעט בטוח שאני זוכר את לוי מתלהב מגבריאל בירן ומדיאן וויסט עוד כמבקר, חבל שאין את ארכיון "העיר" באינטרנט כדי לחפש הוכחות). אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים האלה הוא שכל נקודות המפנה הדרמטיות בעלילה מגיעות מהרגעים שנראים בתחילה הכי פחות משמעותיים. כיום, כשאני מביט לאחור בהיכרות הכמעט רנדומלית וספוראדית שלי עם לוי, אני יכול להגיד בפה מלא: אני נורא גאה בו.
וכן, איילת זורר אוכלת את מליסה ג'ורג' בלי מלח.