היצ'קוק/טריפו, פרק 11

ובפרק הפעם: "מר וגב' סמית", אחד הסרטים הכי פחות היצ'קוקיים של היצ'קוק. "התיידדתי עם קרול לומבארד, שהיתה אז נשואה לקלרק גייבל, והיא ביקשה ממני לביים סרט שלה אז הסכמתי". ובהזדמנות זו הוא מבהיר מה היתה כוונתו כשאמר ששחקנים הם כמו בקר. ובכן, דבריו לא הוצאו מהקשרם, באמת יש לו בעיה עם המסירות של כמה משחקני התיאטרון לעבודה במדיום הקולנועי.
ומשם ל"חשד". האם זומם קארי גרנט לרצוח את אשתו? נקודה מעניינת: היצ'קוק נותן לטריפו אוף-דה-רקורד שם של מפיק שהעז לנסות לערוך את סרטו מאחורי גבו, אבל מבקש שהשם הזה לא יופיע בדפוס. והנה הוא מופיע בהקלטה (השם לא אמר לי דבר).
ולבסוף, כמו מבקר קולנוע טוב, גם פרנסואה טריפו עוצר כדי לקטר על בתי הקולנוע בצרפת שמקרינים סרטים בפריים הלא נכון וקוצצים את ראשי השחקנים. "זו הסיבה שאני לעולם לא רואה את סרטיי מרגע שהם עוזבים את האולפן", עונה היצ'קוק, ומספר שבתאילנד אין תרגום בגוף הסרט. הם מקרינים את הסרט ללא קול ויש שחקן בצד הבמה שמתרגם את כל הדיאלוגים, "כל דמות בקול אחר". ולבסוף, ממש בשניה האחרונה, מבקש היצ'קוק מטריפו לכבות שניה את הטייפ.
אגב, את הפרק הזה אפשר לשמוע בקלות ולהבין הכל גם אם לא שמעתם את פרקים 1-10. אם בסוף השבוע הארוך שלפנינו יהיו לכם ארבע שעות לשמוע את עשרת הפרקים הקודמים (כ-25 דקות כל אחד), הנה הם.

===============

מועדון הגנוזים:

אם עוד לא נתקלתם בזה: אני עורך בעזרתכם רשימה של הסרטים הכי טובים שנגנזו בארץ על ידי מפיציהם. מדובר בסרטים שכבר נקנו להפצה, אבל אז הוחלט שלא להוציאם לקולנוע. עדכנתי הבוקר את הרשימה על פי התגובות שהושארו שם בשבועיים האחרונים. אתם מוזמנים להמשיך להוסיף סרטים שנראה לכם שמקומם שם (רצוי לא סרטי בני יותר מעשר). אתם גם מוזמנים לשלוח את הלינק למכריכם, אולי הם זוכרים סרטים שנגנזו בארץ.

=============

זז לתשס"ז

סוף שבוע ארוך לפנינו. עדכונים לא מובטחים עד מוצאי החג. אתם מוזמנים להשאיר כאן את הברכות שלכם לשנה החדשה. כמו למשל "מי יתן וכל בתי הקולנוע שייפתחו בתשס"ז יהיו מוצלחים כמו יס פלאנט". או "הלוואי שייחנך כבר איימקס ישראלי באזור גוש דן שיציג סרטי עלילה על מסך ענק, ולא רק סרטי הדגמה לילדים".
שנה טובה, סינמסקופאים.

"רובוטס" ישודר ב-HOT ביום שבת. מתוך הדיסק שנשלח לעיתונאים, זו השנייה הראשונה של הסרט, עם השוט הראשון של הסרט וכתובית התרגום הראשונה של הסרט:

.
.
.
(אידלשטיין, אני מקווה שזה לא שלך).

"עיירת המסמרים", או אולי "הניטים", היה מתאים כאן יותר, לא?

קחו לעצמכם דקת דומיה לזכרו של סוון ניקוויסט שמת אתמול בגיל 83. ניקוויסט, הצלם הקבוע של אינגמר ברגמן, היה אחד אנשים החשובים בתולדות הקולנוע. אני חושב ש"פאני ואלכסנדר", עליו זכה באוסקר, הוא אחד הסרטים המצולמים באופן הכי טוב/יפה/מרגש/מפעים בכל תולדות הקולנוע. ובכלל, העבודה שלו עם ברגמן היתה כמעט תמיד עוצרת נשימה. הוא צילם לאנדריי טרקובסקי את "הקורבן". וללאסה האלסטרום את "מה עובר על גילברט". ולוודי אלן את "פשעים ועבירות קלות". וללואי מאל את "ילדה יפה". וגם את "נדודי שינה בסיאטל" לנורה אפרון.

==========

כשפיטר אוטול זכה באוסקר על מפעל חיים, אחרי שסירב לפרס בתחילה ואז השתכנע, ניבאתי ששנה אחר כך הוא יזכה באוסקר פרטי, על תפקיד בסרט. זה מה שקרה עם פול ניומן שזכה באוסקר על "צבע הכסף" שנה אחרי שקיבל פרס על מפעל חיים. אלא שהתפקיד שאוטול עשה שנה אחר כך היה ב"טרויה" של וולפגנג פיטרסון, והאוסקר לא בא. עכשיו, עם תפקיד מדובר ב"ונוס" של רוג'ר מיצ'ל, לצד ונסה רדגרייב, מתחילים להישמע קולות הקוראים לאקדמיה לתת ללורנס איש ערב סוף סוף אוסקר על משחק. (ויה MCN)

==============

הנה מאט דיימון בתוכנית של ג'ימי קימל. לא רע. (ויה אן תומפסון)

והנה אייטם שכתבה אן תומפסון בסוף פסטיבל טורונטו העוסק בשני הישראלים החביבים עלינו בתפוצות כרגע: סשה כהן ברון (שמרגע שהוא מבלה את חופשותיו באורנה ואלה הוא מבחינתי ישראלי) ורם ברגמן (לא קשור לניר או לאינגמר):

Borat Speaks Hebrew

Borat may be the best film at this festival, the one that truly satisfied the most people. I have yet to meet anyone who didn't adore it, and it has by far the best star ranking on Screen International's critics poll. Last night at a gathering on the rooftop of The Pilot bar, producer Ram Bergman told me that when Borat speaks what we assume is Kazakh, it's actually Hebrew. Throughout the movie—through all the aniti-Semite jokes—he's speaking Hebrew. This movie will be a huge hit.

כבר היה מי שכתב שאנתוני ליין מה"ניו יורקר" הוא פחות מבקר קולנוע ויותר פיליטוניסט. והוא אכן הצליח להצחיק אותי הבוקר בביקורתו על "מדעי השינה" של מישל גונדרי:

Given that he is unable, or at any rate fiercely unwilling, to tell a story straight, one wonders how the director copes with the rest of life. How on earth does he make a cup of coffee? Does he grind the water, boil the beans, and gently spew the whole thing back into the pot?

אייקון דו איט

בהמשך הטור הוא סוקר באהדה גם את סרט האפקטים העתידני הצרפתי "רנסנס", שייפתח ביום שני, 9.10, את פסטיבל המד"ב "אייקון" בסינמטק תל אביב. לאלה, כמוני, שנוסעים לפסטיבל בחיפה, אל דאגה: הוא יוקרן גם בפסטיבל חיפה.
ואם לא ראיתם את "מסיכת המראה" של דייב מקין וניל גיימן, בפסטיבל הבריטי לפני שנה, אל תחמיצו את ההקרנה של הסרט בפסטיבל "אייקון". זה אחד הסרטים היפים שראיתי בעת האחרונה. הנה, באדיבות רז-סאן, הלינק לתוכניית הקולנוע בפסטיבל.

אנו מפסיקים את שידורינו לבוקר זה כדי להעביר את ההודעה הבאה:
רוברט מקי חוזר.
מורה התסריטאות – טוב, נו, גורו התסריטאות – שהסדנה שלו היא סוג של חובה עבור כל מי שעובד בכתיבה לקולנוע או לטלוויזיה, יעביר את הסדנה שלו "Story" בסוף השבוע הראשון של נובמבר (2-3-4 בנובמבר), במשך 30 שעות דחוסות. מקי (שזכה להומאז' מוצדק ב"אדפטיישן" של ג'ונז את קאופמן, שם גילם אותו בריאן קוקס) כבר העביר את הסדנה הזאת בארץ לפני כשנתיים.
אבל הנה הבשורה הלא פחות חשובה: ב-6 בנובמבר הוא יעביר יום מרוכז אחד, 10 שעות רצופות, של סדנת הקומדיה שלו. זאת בפעם הראשונה בארץ.
מצחיק, לקח בערך עשר שנים להחזיר את מקי ארצה, בין ביקורו הראשון (שהיה דל נוכחים) וביקורו השני (שהיה מלא עד אפס מקום). זה דווקא לא רעיון רע להפוך אותו לסוג של רובין שארמה לתסריטאים. גם מי שחושב שגישתו דוגמטית ופדנטית מדי יסכים שיש משהו בישיבה מרוכזת של עשר שעות יומיות ובהאזנה להרצאה על יסודות נראטיביים וקונבנציות מוכחות שבהחלט מפתח את המודעות של האיש הכותב.
פרטים והרשמה כאן.

ובהזדמנות זו, שתי ידיעות נוספות:

קורס שלי בתסריטאות, "קריאה מודרכת בתסריטים הגדולים של הקולנוע", ייפתח בסמסטר הקרוב לתלמידי שנה א' במגמה לתסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. זו השנה הראשונה שאני מעביר את הקורס הזה, והוא אמור להיות די מאיר עיניים. הוא בדיוק הצד השני של הסדנה של מקי. הוא לא עוסק בכתיבת התסריט, אלא בקריאתו.
ואם אנחנו כבר בענייני הרצאות: מי שרוצה לראות את "סינמסקופ" בהופעה חיה יכול לרשום לפניו (או יכולה לרשום לפניה): ב-22 במרץ 2007 ארצה במרכז זלמן שזר בירושלים על סטיבן ספילברג כבמאי יהודי, ועל האופן בו סרטיו מציגים את ההתקרבות שלו ליהדותו בשנים האחרונות. זה יהיה ניסיון לקריאה יהודית של סרטיו מאז "רשימת שינדלר" ועד "מינכן", עם עצירות ביניים מפתיעות ב"AI" ו"מלחמת העולמות". ההרצאה היא חלק מקורס סמסטריאלי של המרכז בשם "העולם בעיני המצלמה", ויש שם כמה הרצאות נוספות מסקרנות מאוד שאני מקווה שאצליח להאזין להן. פרטים נוספים כאן.

אוף ראשון. "גלריה" ביום שישי, המהדורה העבה. למעשה, זה מוסף התרבות (לא הבידור) המקיף ביותר בעיתונות היומית בארץ. מה יש לנו: ראיון עם סופר, לפחות שלושה אייטמים על אוכל (כל אחד בחלק אחר של המוסף), כתבות על אמנות פלסטית, על עיצוב, על אופנה, תיירות, רכב, אפילו סריגה. רק מה אין: אפילו לא אייטם אחד, ביקורת, כתבה, ראיון, כיתוב תמונה, משהו שקשור בקולנוע.

אוף שני. אם לא נתקלתם ב"רייטינג" האחרון, לא שמתם לב שמודעת עמוד לסרטם החדש של קווין קוסטנר ואשטון קוצ'ר שובצה בטעות במקום בו היה אמור להיות העמוד הפותח של מדור הקולנוע של דבורית שרגל. תקלת דפוס תמימה, או מזימה חדשה של המפיצים: לא רק שהמבקרים לא יוזמנו להקרנות, גם נכסה את ביקורותיהם במודעות שלנו. ואולי זו סתם תקלת דפוס.
בכל אופן, במודעה לסרט מוכרז שאנדרו דיוויס, הבמאי של "הנמלט", מביא להיט חדש. ואני שואל: מה פשר המילה "להיט"? האם זו סוגה קולנועית? האם להיט הוא סרט שיכול להימדד על פי פרמטרים חיצוניים? אני לתומי חשבתי ש"להיט" זו עדות להצלחה כלכלית של הסרט, לנתון של מכירת כרטיסים בפרק זמן מסוים, בהשוואה לתקציב הפקת הסרט. ככה מודדים להיט. אז איך מפרסמי "המגן" יודעים שזהו להיט אם הסרט ייצא באמריקה רק ביום שישי הקרוב? שוב הם השתמשו במכונת הזמן כדי לקפוץ קדימה ולראות מה קורה בקופות? מה אמרנו בקשר למכונת הזמן? רק לענייני חירום בעלי השלכות היסטוריות. אבל לא סתם למטרות שיווק. ואם מכונת הזמן לא עובדת, אולי כדאי לשים בצד את המילה "להיט", עד שיהיה לה כיסוי.

לכל מי שדאג: "אדמה משוגעת" ייצא לבתי הקולנוע ב-28 בספטמבר, ויוקרן עוד קודם בטרום בכורות בקולנוע לב ב-21 בספטמבר (סוף השבוע הקרוב). כל זה כדי שיוכל לעמוד בתקנון האקדמיה האמריקאית במקרה ויזכה בהצבעה החוזרת ויהיה הנציג הישראלי לאוסקר.

10.5 אחוזים היה הרייטינג של טקס האקדמיה ביום שישי. נבואה שמגשימה את עצמה לא? הטקס, אני מניח שכך חשב לעצמו הזכיין, לא מעניין מספיק את הקהל הרחב כדי להיות משודר בחי. למחרת, אחרי שרשימת הזוכים כבר היתה ידועה וכך גם ההפתעה עם התיקו בצמרת, השידור המוקלט כבר באמת לא עניין איש. בשנה הבאה שידור חי באינטרנט?

אפרופו אוסקרים: בלוגרי האוסקרים הקיצו בפסטיבל טורונטו מתרדמת הקיץ שלהם והם מתחילים לזרוק הימורים לגבי המועמדים. למשל, פיט האמונד. או טום אוניל. ג'פרי וולס, כשהוא משקלל את הפרשנויות השונות, מגיעה לרשימת המועמדים הבאה: "דגלי אבותינו" של קלינט איסטווד, "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "לחזור" של אלמודובר, "דרימגירלז" של ביל קונדון. הסרט החמישי עדיין פתוח (בתגובות מזכיר לו מישהו ש"המלכה" של סטיבן פרירס יהיה בוודאות בין החמישיה). לא יודע, אני סקפטי. "לחזור"? "דרימגירלז"? אני הייתי מחכה קצת עם הנבואות. לפחות עד שמישהו לפחות יראה את איסטווד החדש.

ודיוויד פולנד טוען שהסרט הכי אהוב בטורונטו (הפסטיבל שננעל אמש) היה "בוראט" ושהוא מדמיין את סשה כהן ברון זוכה במועמדות לאוסקר.

מישל גונדרי בכתבה ארוכה-ארוכה של ה"ניו יורק טיימס מגזין".

נגיד שאתם כותבים כתבה לאתר אינטרנט או פוסט בבלוג ונגיד שלא מעט קוראים מגיבים בטוקבקים ומשמיצים אתכם. מה תעשו? תתעלמו? תענו להם בשמכם? או שתכתבו תגובות בשם בדוי בהם תשבחו את עצמכם ותשמיצו את משמיציכם? אם בחרתם באופציה השלישית ואם הייתם עובדים בעיתון אמריקאי (בו הסטנדרטים גבוהים מהעיתונות הישראלית בה אםפשר לגנוב אייטם מ"דה אוניון" ללא קרדיט, להציג את הסאטירה כאמת, לעולם לא לפרסם התנצלות ועדיין להישאר במשרתך), ואם היו תופסים אתכם, היו מעיפים אתכם מהעיתון. זה מה שקרה ללי סיגל, מבקר תרבות חד וארסי ב"ניו ריפבליק". ובניו יורק טיימס של היום הוא מספר, בראיון קצרצר, מה קרה ומכה על חטא.
דברה סולומון, המראיינת, מציגה בשאלה אחת עד כמה האתיקה העיתונאית (שלא לדבר על "מחויבות אינטלקטואלית", צירוף מילים שהעיתונות השיראלית ברובה חפה ממנו) שונה בניו יורק ממה שהיא בישראל:

But beyond the breach of your journalistic compact, don’t you think it’s intellectually lame to express one’s opinions anonymously?

תשובה מאוחרת יותר של סיגל, נשמעת כבר מוכרת יותר ומעוררת הזדהות. היא מזכירה שמאחורי כל הדרישות המחמירות לאתיקה, מוסר, איזון ומחויבות אינטלקטואלית, נמצאים אנשים בשר ודם, עם חולשות ומגרעות:

I was indulging my temperament and abandoning my intellect. Look, putting a polemicist like myself in the blogosphere is like putting someone with an obesity problem in a chocolate factory.

ועכשיו גם ראיתי איך טקס האקדמיה נראה. האמת? לא נורא בכלל. בלתי מביך. סביר בהחלט. זרם טוב, הכיל כמה רגעים זכירים וכמה טוויסטים מפתיעים. ועם אסי דיין, בתפקיד ג'ק ניקולסון הישראלי, יש גם תחושה של מטען מתקתק ובלתי צפוי שבכל רגע עשוי להתפוצץ (בצבעים זרחניים ומבדרים).
בפרס האוסקר האמריקאי מקפיד במאי הטקס לעבור במהרה אל פני הזוכה ולתת למפסידים כמה רגעים של אינטימיות בהפסדם. בטקס הישראלי נצפו לא פעם תקריבים ממושכים דווקא של אלה ששמם לא הוזכר. דרור קרן נאנח בשניות שבהן עולה אסי דיין לקבל את הפרס. רונית יודקביץ' מביטה סביב כשאסי לוי צועדת לבמה. דרור שאול נראה ממש מבואס כשהוא שומע ממקומו באולם שעליו לחלוק את פרס הסרט עם "אביבה אהובתי". ואולי זה לא היה ככה בכלל, אבל ככה זה נראה על המסך.
כולם – הקהל, המגישים, הזוכים – סובלים מנוכחותם של פוליטיקאים ופונקציונרים על הבמה, ועדיין הם ממשיכים להיות מוזמנים ולהגיע (דרור קרן, ראינו אותך כשיו"ר מפעל הפיס דיבר). רון חולדאי קורא בשמחה "תל אביב כיכבה ב-13 סרטים השנה", צוהל ומציג קליפ עירוני לשירו של דני רובס (הרחובותי). הקליפ משום מה לא הציג את "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן, שגם הקטעים שלו המתרחשים בשדרות צולמו בתל אביב. והאקדמיה פספסה את הכותרת האמיתית: שמונה סרטים לא התרחשו בתל אביב. הקולנוענים מגלים וחושפים נופים פחות משומשים: טבריה של "אביבה אהובתי", קיבוץ ליד אשקלון ב"אדמה משוגעת", ירושלים ב"מישהו לרוץ איתו", אופקים ב"גיבורים קטנים", אשדוד ב"סיפור חצי רוסי" וב"ילדי CCCP", מצפה רמון ב"אין לה אלוהים" ואוקראינה ב"מלך של קבצנים".

ועוד כמה הערות:
1. קלרה ח'ורי הגיעה להגיש פרס כנציגת "מחילות". אני המום שהיא משתפת פעולה עם הסרט.
2. ראיתי את "הדברים שמאחורי השמש" ונורא אהבתי. ואחרי שראיתי את הקליפים מתוכו בטקס נורא בא לי לראות אותו שוב. מהסרטים היפים שנעשו כאן. אני מקווה שכשהוא יופץ הקהל יבחין בכך. גם הקטעים מ"מישהו לרוץ איתו" עשו חסד עם הסרט. ובכלל היה תענוג להיתקל בטקס בבר בלפר, טלי שרון, טס השילוני, זהר שטראוס ותומר שטיינהוף, שסיפקו כמה מרגעי המשחק היותר מפתיעים השנה.
3. איזה כיף לראות טקסים עם יס-מקס. לגלגל לאחור ולראות פעם נוספת ריאקשן חטוף. להריץ קדימה בפרסומות. פוף, להעלים את שמעון קצנלסון שאני לא יודע למה דוחפים אותו למסך הטלוויזיה שלי. מר קצנלסון, זה שמזמינים אותך לבוא לא אומר שאתה גם צריך להגיע.
4. הפרומו של רותם אבוהב לטקס אנשי השנה מרגיז אותי. גם כי היא אומרת שם "ברי מזל" במקום "בני מזל" (בר מזל זה רק ביחיד), וגם כי היא מתייחסת לטקס בהנחייתה כאל ערב חד פעמי והכי מרגש, ואני לא מאמין למילה שלה. לא מאמין כי הפרומו הזה משודר במהלך הטקס בו אבוהב זכתה בפרס האקדמיה על תפקיד שהיא עשתה. האם זה לא ערב יותר חד פעמי ומרגש בשבילה? בקיצור, שחקנים: אל תקריאו כל מה שכותבים לכם בטלפרומפטר. בייחוד אם יש שם שגיאות בעברית.
5. הסקץ' הקטן של מוני ובראבא עם אסי דיין ("אני לא באמת פסיכולוג". "אבל הויברגר אמר שנורא עזרת לו") היה מצוין. בייחוד עם הסוף בו נראה דיין מקריא את שורותיו מבריסטולים. הומור עצמי זו תכונה מופלאה.

ולבסוף: האם יש למישהו ספק, אחרי הטקס, ש"אביבה אהובתי" יזכה בהצבעה החוזרת?

===========

באתי להגיד "אמרתי לכם"

מודה, למרות שאופציית התיקו היתה כתובה על הקיר, לא באמת האמנתי שזה יקרה בקטגוריית הסרט. חשבתי שזה יקרה באחת משלוש הקטגוריות המרכזיות האחרות (במאי, שחקן, שחקנית). ובכל זאת, כבר חמישה שבועות אני מזהיר שלשם אנחנו הולכים. זוכרים?

זה התחיל ב-6 באוגוסט, כשהייתי הראשון שפרסם שמהשנה הבאה תתקיים הצבעה כפולה, תחילה למועמדויות ורק אז לזוכים.

השנה אנחנו נותרים עם הצבעה אחת, כך שכ-400 מצביעים יבחרו בין 21 סרטים. תיאורטית, 21 קולות עשויים להספיק לסרט אחד כדי לזכות. תיאורטית, יש במצב כזה לא מעט סיכויים לתיקו.

ואז ב-15 באוגוסט, ביום פרסום המועמדויות:

מבדיקה שערכתי בשבועות האחרונים בקרב כמה חברי אקדמיה, מתברר שאנחנו מצויים בשנה המותחת והצמודה ביותר בתולדות הפרס. הפערים בין שלושת הסרטים המובילים מזעריים. במילים אחרות: המירוץ צמוד.

באותו פוסט ניסיתי להמר מי יזכה במה.

למחרת, בעקבות מייל מאילנה שרון, מנכ"ל האקדמיה, בו הובהר לי איזשהו בלבול הקשור לשיטת פרסום המועמדויות, ניסיתי להיות ברור יותר. יום קודם נמסר לי ממשרד יחסי הציבור שרק בקטגוריות שבהן מופיעים שישה מועמדים מסתתר תיקו (בגלל זה חשבתי שיהיה תיקו בקטגוריית הבמאי או השחקנית). למחרת הובהר שהקטגוריות עם ששת המועמדים רק מעידות על כך שיש תיקו במקום החמישי. אז כבר היה העסק ברור יותר. לפוסט מ-16 באוגוסט נתתי את הכותרת "תיקו":

התחזית המקורית שלי היתה: צפוי תיקו. שיניתי אותה כי אתמול נמסר לי שרק בקטגוריות המכילות ששה סרטים מסתתר איפשהו תיקו. מתברר שזו היתה טעות. אם כן, זה יהיה מירוץ צמוד. אפילו ממש צמוד. לא יודע איפה עדיין. בפרס הבמאי? פרס השחקנית? אולי אפילו פרס הסרט?

זה נאמר בסקפטיות – "פרס הסרט?" – אבל הספקנות, מתברר, לא היתה במקום. זה מה שיצא: תיקו בפרס הסרט (הייתי מהמר ש"אדמה משוגעת" ו"אביבה אהובתי" קיבלו כל אחד כ-10 אחוז מכלל המצביעים, כלומר בסביבות 50 קולות כל אחד). עסק מביך, לא?

אבל הסרטים, נתנחם בזה, היו ברובם לא רעים השנה.

===========

ובינתיים בטורונטו:

"הבועה" זוכה לתשומת לב ב-indieWire, אתר הקולנוע העצמאי שעורך יוג'ין הרננדז. באייטם מיום שלישי מוצג סרטו של איתן פוקס לצד סרטו החדש של האל הרטלי, כאילו מדובר ביוצרים בעלי מעמד שווה. שניהם במאים ילידי ניו יורק, שעובדים בארץ זרה (הרטלי עקר לברלין). אבל נכון להיום ל"הבועה" עדיין אין מפיץ אמריקאי.

והבלוגר קן רודולף, שהולך לכארבעה סרטים ביום בטורונטו, ראה ביום רביעי את "הבועה" וממש אהב.

הבלוגר רובין לוז ראה את "אדמה משוגעת" ותייק אותו תחת "טוב מאוד".

22:35: הסיכום. "אביבה אהובתי" וגם "אדמה משוגעת" זכו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר של השנה, בתיקו הראשון בתולדות הטקס (מאורע קצת מביך, יש להוסיף). אני חזיתי שיהיה תיקו באחת הקטגוריות המרכזיות (הימרתי על הבימוי), ושהפער בין "אביבה ו"אדמה" זעום. מתברר שלא היה פער כלל.
ביום ראשון תתקיים הצבעה נוספת בין חברי האקדמיה להכריע מי מהסרטים ייצג את ישראל באוסקר האמריקאי.
הנה התנהלות הערב, דקה אחר דקה.
continue reading…

יש לי בעיה עם האופן בו משתמשים בארץ במילה "חתרני". "חתרני" ו"סאטירי" אינן מילים נרדפות. יותר מזה: "חתרני" אינה מילה שיווקית. כשאת "תודה שעישנתם" שיווק משרד הפרסום הישראלי כ"קומדיה חתרנית" יכולתם לדעת שהמושג הזה בצרות. אם הוא משוּוק כחתרני, רוב הסיכויים שהוא אינו חתרני. השבוע מגיע אל בתי הקולנוע הסרט הישראלי החדש, והמאוד מהנה, "נו אקזיט". בראש ובראשונה זהו סרט מפתיע, כי הוא נראה בתחילה כפרויקט טלוויזיוני שטותי המנצל את מאגר הטאלנטים של HOT ולבסוף מתגלה כסרט סוחף, עם גרוב קצבי והשקפת עולם בוגרת. אבל הוא לא – ואני מדגיש – הוא לא "חתרני".
סרט חתרני הוא סרט שמסריו הסמויים יוצאים באופן ליברלי נגד המחשבה המיינסטרימית השמרנית השלטת. מילת המפתח כאן היא "סמויים". כי אם מסריו הם גלויים ונאמרים באופן מפורש הוא אינו חתרני, הוא מהפכני, הוא ממריד. "חתרנות" היא אולי מילה אופנתית, כי בשביל ליברל הספה "חתרנות" ו"מגניבות" הן מילים נרדפות, אבל די נדיר למצוא בתרבות הפופ חתרנות אמיתית. אז אם כך, מה הוא "נו אקזיט"?
בראש ובראשונה זו סאטירה על עולם הריאליטי, וככזאת היא די מוצלחת. מעין "המופע של טרומן", אלא שהפעם הטקסט אינו נבואי (בעתיד חיי אדם יהיו נתונים למניפולציה של הטלוויזיה) אלא אפולוגטי. זה החלק היפה והבוגר בסרט: יוצרי הטלנובלות (ובראשם גל זייד, מיוצרי "טלנובלה בע"מ" ו"האלופה"), יוצרי הריאליטי (ובראשם דרור סבו, במאי "פרויקט Y") וכוכבי האינסטנט של התרבות הזאת (ש"פנאי פלוס" הוא כמו הספר הלבן שלה, או ה"אלטנוילנד" שלה) – ובראשם עופר שכטר, שירי מימון ומלי לוי – מתכנסים יחד לסרט אחד ואומרים, בחצי חיוך ממזרי: "סליחה".
עפר שכטר מגלם קולנוען עם יומרה, עם אג'נדה, עם חזון. הוא מנסה להרים סרט תיעודי העוסק בשיקומו של לוחם סיירת שהתעוור. גל זייד, בתפקיד שנון ומרושע של שטן הרייטינג הקונה את נשמתו של האמן, מצליח לשכנע אותו להפוך את סרט התעודה לתוכנית ריאליטי/שידוכים בסגנון "הרווק". ומאותו רגע כל מידות המוסר קורסות: כולם בוגדים בכולם, מציצים, משקרים, מזייפים. והכל למען "המציאות".
התסריט של עמית ליאור וברק סלונים מאזן את עולם הקיטש הטלוויזיוני הצפוי עם לא מעט אזכורים תרבותיים מפתיעים: יש כאן מבנה של טרגדיה יוונית (כשליאור, התסריטאי/שחקן, בתפקיד המקהלה) ואמנון וולף בתפקיד הגורל העיוור, יש אזכורים לאגדת פאוסט ומפיסטו, ציטוטים של ר' נחמן מברסלב והתייחסות לאגדת הגולם מפראג (גם השאלה "מיהו כאן הגולם שקם על יוצרו" שווה עיון ואינה ברורה מאליה), והייתי רוצה לחשוב שאיפשהו עמוק בתת-מודע של היוצרים יש גם אזכור ל"בדלתיים סגורות" של סארטר (מחזה שנקרא גם הוא במקור "נו אקזיט"), המתרחש כולו בחדר אחד (גם חלל ההתרחשות המרכזי של הסרט הוא מין האנגר נטוש, שיוצר תחושת לימבו) ועוסק בחרטה של דמויות רגע לפני כניסתן לגיהנום.
ויש אפילו דמות כמו-אלוהית, או דמוית-מלאך, של שומר בשער (בגילומו של מיכאל מושונוב), בוחן לב וכליות, רואה-כל, שומע-כל, והוא היחיד שבאמת מודע ל"אמת" שמאחורי "המציאות". דמותו של מושונוב ג'וניור מרתקת בעיני: היא ממחישה את האספקט הרוחני של הסרט הזה. ליוצרי סדרת הטלוויזיה יש תחושה של שליטה: הם האנשים בחדר "הקונטרול". הם שולטים בעלילה. בחיים (ובמוות). אבל יש גם חדר בקרה נוסף, שמשגיח עליהם, שולט בהם, ואפילו הם לא מודעים לקיומו, לשליטתו בהם. אם תרצו תקראו לזה אלוהים. או גורל. או קארמה. או מוסר. איש על פי אמונתו וערכיו.
במילים אחרות: "נו אקזיט" הוא סרט אינטליגנטי לדור טיפש (אם כי אם יהיו עוד כמותו הדור הזה ילך ויחכים). אז מה הבעיה? יש שתי בעיות. האחת, והמאכזבת מכל, שלאף אחד מהרעיונות המקסימים אין באמת פיי-אוף, סיום ממצה. חוץ מתמונת העולם הסאטירית והמאוד משעשעת שהסרט מתאר, של מדינה שהפריטה את שירותיה לאזרח לתוכניות ריאליטי, הוא לא הולך עד הסוף עם אף אחד מרעיונותיו. הדמות של מושונוב היא ההחמצה הכי גדולה בעיני. פשוט כי היא נבנית נהדר, אבל אין לה סוף. וזה מתסכל, כי גם אם הסרט נגמר במקום ארסי למדי, ודי נועז, הוא לא מצליח ממש לנסח את מסריו מעבר לרשימת מלאי של ציטוטים רלוונטיים. הבעיה השנייה היא אותה פסאודו-חתרנות שהזכרתי בתחילה. אם הסרט היה אומר "ריאליטי זה כיף" אבל הסאבטקסט שלו היה טוען "ריאליטי זו השחתה מוסרית", אז הוא היה חתרני. אבל דרור סבו ושות' היו אמיצים יותר. הם עשו סרט על ריאליטי ואומרים את הדברים די במפורש: "ריאליטי זו עבודה זרה". וזו אינה חתרנות, זו קריאה למרד. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר הסאבטקסט האמיתי של הסרט: "אבל אנחנו חיים עם זה די בשלום". כלומר, זה רע, זה מעשה שטן, זה משפיל, זה משחית, זה הורס חיי אדם. אבל אין לנו ברירה, אלא לעשות את זה לפחות הכי טוב שאפשר. וזה בדיוק ההפך מחתרנות. זה הסאבטקסט הכי משתף פעולה עם ממסד הממון והרייטינג שיש.
אז מה המסר האמיתי של "נו אקזיט"? לא "ריאליטי זה רע". אלא "עם כריזמה יסלחו לך על הכל". על זה הסרט. על כריזמה. והוא אכן סרט כריזמטי להפליא, שהקצב שלו עוזר לטשטש את העובדה שהוא רחוק מלהיות שלם. ובתור סרט על כריזמה, הוא גם מלוהק נפלא: עם זייד בתפקיד האיש הרע הכי מקסים, שכטר בתפקיד הנער שהולך לאיבוד ביער הסבוך והאפל של מצפונו ונועה ברקאי בתור קול ההיגיון הנשמע באוזני הגיבורים, הידיים של מפעיל הבובות, וזו שנעה הלוך ושוב בין הטוב והרע על פי שיקולי אינטרסים, ולא מוסר או מצפון. וכזה גם הסרט: עשוי היטב, עכשווי מאוד בקצב שלו ובעריכה, סוחף בנראטיב שלו, מותח ברגעים הנכונים, משעשע כשהוא נדרש לכך, ומוציא את כל השחקנים בו כוכבים – כולל מלי לוי שמצליחה לגלם דמות שהיא גם מניפולטיבית וגם מעוררת חמלה.