גולם במעגל סגור
יש לי בעיה עם האופן בו משתמשים בארץ במילה "חתרני". "חתרני" ו"סאטירי" אינן מילים נרדפות. יותר מזה: "חתרני" אינה מילה שיווקית. כשאת "תודה שעישנתם" שיווק משרד הפרסום הישראלי כ"קומדיה חתרנית" יכולתם לדעת שהמושג הזה בצרות. אם הוא משוּוק כחתרני, רוב הסיכויים שהוא אינו חתרני. השבוע מגיע אל בתי הקולנוע הסרט הישראלי החדש, והמאוד מהנה, "נו אקזיט". בראש ובראשונה זהו סרט מפתיע, כי הוא נראה בתחילה כפרויקט טלוויזיוני שטותי המנצל את מאגר הטאלנטים של HOT ולבסוף מתגלה כסרט סוחף, עם גרוב קצבי והשקפת עולם בוגרת. אבל הוא לא – ואני מדגיש – הוא לא "חתרני".
סרט חתרני הוא סרט שמסריו הסמויים יוצאים באופן ליברלי נגד המחשבה המיינסטרימית השמרנית השלטת. מילת המפתח כאן היא "סמויים". כי אם מסריו הם גלויים ונאמרים באופן מפורש הוא אינו חתרני, הוא מהפכני, הוא ממריד. "חתרנות" היא אולי מילה אופנתית, כי בשביל ליברל הספה "חתרנות" ו"מגניבות" הן מילים נרדפות, אבל די נדיר למצוא בתרבות הפופ חתרנות אמיתית. אז אם כך, מה הוא "נו אקזיט"?
בראש ובראשונה זו סאטירה על עולם הריאליטי, וככזאת היא די מוצלחת. מעין "המופע של טרומן", אלא שהפעם הטקסט אינו נבואי (בעתיד חיי אדם יהיו נתונים למניפולציה של הטלוויזיה) אלא אפולוגטי. זה החלק היפה והבוגר בסרט: יוצרי הטלנובלות (ובראשם גל זייד, מיוצרי "טלנובלה בע"מ" ו"האלופה"), יוצרי הריאליטי (ובראשם דרור סבו, במאי "פרויקט Y") וכוכבי האינסטנט של התרבות הזאת (ש"פנאי פלוס" הוא כמו הספר הלבן שלה, או ה"אלטנוילנד" שלה) – ובראשם עופר שכטר, שירי מימון ומלי לוי – מתכנסים יחד לסרט אחד ואומרים, בחצי חיוך ממזרי: "סליחה".
עפר שכטר מגלם קולנוען עם יומרה, עם אג'נדה, עם חזון. הוא מנסה להרים סרט תיעודי העוסק בשיקומו של לוחם סיירת שהתעוור. גל זייד, בתפקיד שנון ומרושע של שטן הרייטינג הקונה את נשמתו של האמן, מצליח לשכנע אותו להפוך את סרט התעודה לתוכנית ריאליטי/שידוכים בסגנון "הרווק". ומאותו רגע כל מידות המוסר קורסות: כולם בוגדים בכולם, מציצים, משקרים, מזייפים. והכל למען "המציאות".
התסריט של עמית ליאור וברק סלונים מאזן את עולם הקיטש הטלוויזיוני הצפוי עם לא מעט אזכורים תרבותיים מפתיעים: יש כאן מבנה של טרגדיה יוונית (כשליאור, התסריטאי/שחקן, בתפקיד המקהלה) ואמנון וולף בתפקיד הגורל העיוור, יש אזכורים לאגדת פאוסט ומפיסטו, ציטוטים של ר' נחמן מברסלב והתייחסות לאגדת הגולם מפראג (גם השאלה "מיהו כאן הגולם שקם על יוצרו" שווה עיון ואינה ברורה מאליה), והייתי רוצה לחשוב שאיפשהו עמוק בתת-מודע של היוצרים יש גם אזכור ל"בדלתיים סגורות" של סארטר (מחזה שנקרא גם הוא במקור "נו אקזיט"), המתרחש כולו בחדר אחד (גם חלל ההתרחשות המרכזי של הסרט הוא מין האנגר נטוש, שיוצר תחושת לימבו) ועוסק בחרטה של דמויות רגע לפני כניסתן לגיהנום.
ויש אפילו דמות כמו-אלוהית, או דמוית-מלאך, של שומר בשער (בגילומו של מיכאל מושונוב), בוחן לב וכליות, רואה-כל, שומע-כל, והוא היחיד שבאמת מודע ל"אמת" שמאחורי "המציאות". דמותו של מושונוב ג'וניור מרתקת בעיני: היא ממחישה את האספקט הרוחני של הסרט הזה. ליוצרי סדרת הטלוויזיה יש תחושה של שליטה: הם האנשים בחדר "הקונטרול". הם שולטים בעלילה. בחיים (ובמוות). אבל יש גם חדר בקרה נוסף, שמשגיח עליהם, שולט בהם, ואפילו הם לא מודעים לקיומו, לשליטתו בהם. אם תרצו תקראו לזה אלוהים. או גורל. או קארמה. או מוסר. איש על פי אמונתו וערכיו.
במילים אחרות: "נו אקזיט" הוא סרט אינטליגנטי לדור טיפש (אם כי אם יהיו עוד כמותו הדור הזה ילך ויחכים). אז מה הבעיה? יש שתי בעיות. האחת, והמאכזבת מכל, שלאף אחד מהרעיונות המקסימים אין באמת פיי-אוף, סיום ממצה. חוץ מתמונת העולם הסאטירית והמאוד משעשעת שהסרט מתאר, של מדינה שהפריטה את שירותיה לאזרח לתוכניות ריאליטי, הוא לא הולך עד הסוף עם אף אחד מרעיונותיו. הדמות של מושונוב היא ההחמצה הכי גדולה בעיני. פשוט כי היא נבנית נהדר, אבל אין לה סוף. וזה מתסכל, כי גם אם הסרט נגמר במקום ארסי למדי, ודי נועז, הוא לא מצליח ממש לנסח את מסריו מעבר לרשימת מלאי של ציטוטים רלוונטיים. הבעיה השנייה היא אותה פסאודו-חתרנות שהזכרתי בתחילה. אם הסרט היה אומר "ריאליטי זה כיף" אבל הסאבטקסט שלו היה טוען "ריאליטי זו השחתה מוסרית", אז הוא היה חתרני. אבל דרור סבו ושות' היו אמיצים יותר. הם עשו סרט על ריאליטי ואומרים את הדברים די במפורש: "ריאליטי זו עבודה זרה". וזו אינה חתרנות, זו קריאה למרד. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר הסאבטקסט האמיתי של הסרט: "אבל אנחנו חיים עם זה די בשלום". כלומר, זה רע, זה מעשה שטן, זה משפיל, זה משחית, זה הורס חיי אדם. אבל אין לנו ברירה, אלא לעשות את זה לפחות הכי טוב שאפשר. וזה בדיוק ההפך מחתרנות. זה הסאבטקסט הכי משתף פעולה עם ממסד הממון והרייטינג שיש.
אז מה המסר האמיתי של "נו אקזיט"? לא "ריאליטי זה רע". אלא "עם כריזמה יסלחו לך על הכל". על זה הסרט. על כריזמה. והוא אכן סרט כריזמטי להפליא, שהקצב שלו עוזר לטשטש את העובדה שהוא רחוק מלהיות שלם. ובתור סרט על כריזמה, הוא גם מלוהק נפלא: עם זייד בתפקיד האיש הרע הכי מקסים, שכטר בתפקיד הנער שהולך לאיבוד ביער הסבוך והאפל של מצפונו ונועה ברקאי בתור קול ההיגיון הנשמע באוזני הגיבורים, הידיים של מפעיל הבובות, וזו שנעה הלוך ושוב בין הטוב והרע על פי שיקולי אינטרסים, ולא מוסר או מצפון. וכזה גם הסרט: עשוי היטב, עכשווי מאוד בקצב שלו ובעריכה, סוחף בנראטיב שלו, מותח ברגעים הנכונים, משעשע כשהוא נדרש לכך, ומוציא את כל השחקנים בו כוכבים – כולל מלי לוי שמצליחה לגלם דמות שהיא גם מניפולטיבית וגם מעוררת חמלה.
תגובות אחרונות