להתעורר
זהו. הגיע הזמן לנער את אבק האסקפיזם ולצעוק: לעצור את המלחמה הזאת מיד!
=======
כששוחחתי עם אלן ברלינר בפסטיבל ירושלים דיברנו על כך שבחמש השנים שחלפו בין סרטו הקודם לסרטו הנוכחי, "ער לרווחה", הקולנוע התיעודי עבר מהפכה באמריקה והפך למוצר מסחרי לכל דבר, עם להיטים ושוברי קופות. האם הוא לא מרגיש שהוא קצת נשאר מחוץ לחגיגה? "בשלב מאוד מוקדם של הקריירה שלי", הוא ענה, "הבנתי שאני לא הולך להתעשר מהעבודה שלי. וזה בסדר גמור מבחינתי. גם אשתי שרי השלימה עם זה. אני בא מעולם האמנות הפלסטית, מבחינתי זה הישג אם סרט שלי מוקרן פעם אחת בגלריה. אף סרט שלי לא הוקרן מעולם בקולנוע באופן מסחרי, ואני מעדיף להקרין את סרטי בפני סטודנטים ולחשוב שאולי איכשהו זה ישפיע עליהם, מאשר לזכות להפצה מסחרית רחבה של סרטי".
יום אחרי שיחתנו נודע לי ש"ער לרווחה", שהופק בשיתוף HBO, ייצא לבתי הקולנוע באמריקה באיזור נובמבר, כדי להכשיר אותו לקמפיין לאוסקר. כשנתקלתי בברלינר שוב בסינמטק, ברכתי אותו על כך שהנה יוצא סרטו הראשון להפצה מסחרית. "כן", הוא חייך, "נחמד ששמת לב. אבל זה יהיה רק בעותק אחד בלוס אנג'לס. האנשים ב-HBO רק רוצים לבדוק את האפשרות הזאת, זה לא נראה לי משהו רציני במיוחד". אבל כנראה ש-HBO מאמינה בסיכויי האוסקר של ברלינר יותר ממנו, כי כשהגיע הזמן לקנות את זכויות ההקרנה של הסרט בישראל, הם שמרו לעצמם שם מרווח די מכובד, בתקווה שיהיו לו חיים גם בבתי הקולנוע.
מי שקנה את זכויות ההקרנה של "ער לרווחה" בארץ הוא ערוץ יס-דוקו (שבכך מחזיק בידיו את ספריית סרטיו המלאה של ברלינר). הסרט יוכל להיות מוקרן בערוץ לא לפני 1.5.2007. רק עוד תשעה חודשים.
===============
הווארד פיינסטין, שהיה בצוות השיפוט של פסטיבל ירושלים בקטגוריה הדוקומנטרית ובסרט הקצר, מסכם את הפסטיבל. שמחתי לקרוא שהשופטים הישראליים סרבו להגיע לארוחת הערב המסורתית בביתו של אהוד אולמרט, אירוע שאני מקפיד להתרחק ממנו, מסיבות פוליטיות לחלוטין, מיום שהוזמנתי אליו לראשונה. שמחתי גם לקרוא שהוא הבחין ב"הבטחוניים" של שמעון דותן, סרט תיעודי מרשים מאוד, שאמנם יצא מהפסטיבל בידיים ריקות מפרסים, אבל כנראה הותיר רושם בקרב השופטים.
============
שלשום מלאו 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד על ידי מחתרת האצ"ל. אתמול קיבל עמוס גיתאי פרס על מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע היהודי בסן פרנסיסקו. צירוף מקרים?
אפרופו, עמוס גיתאי. תראו איזה ראיון מצחיק ומשונה מצאתי איתו. הראיון, שנערך השבוע לרגל הצגת סרטיו בסן פרנסיסקו, נעשה על ידי ברנש שמודה שאהב את סרטיו אבל כנראה לא ממש הבין אותם, או אפילו ראה אותם. אבל דווקא בגלל שהשאלות כל כך אינפנטיליות, התשובות של גיתאי נורא ברורות. סוף סוף מישהו מבקש ממנו שיסביר למה הוא התכוון. זהב.
================
והנה עוד חומר קריאה משובח. תמלול של מפגש שנערך בפברואר בין מייק ניקולס ואיליין מיי. השניים שוחחו, וענו לשאלות מהקהל, אחרי הקרנת סרטה של מיי "אישתר", במסגרת רטרוספקטיבה של כל סרטיה שנערכה בלינקולן סנטר (המילה "רטרוספקטיבה" נכתבת מעט בציניות: מיי, אולי הבמאית הכי מושכת-צרות בתולדות הוליווד, ביימה בסך הכל ארבעה סרטים, שלושה מתוכם כמעט נגנזו, נערכו מחדש, ונלקחו משליטתה).
ניקולס ומיי התחילו את הקריירה ביחד בשנות החמישים כצמד קומי בשיקגו, שזכה להצלחה אדירה ברחבי אמריקה. ניקולס הפך לבמאי תיאטרון מבוקש בשנות הששים, ומיי נהייתה מחזאית ושחקנית. ניקולס הפך מאז לאחד מבמאי התיאטרון והקולנוע המהוללים, המצליחים, והחשובים בתולדות הוליווד המודרנית (סרטיו הראשונים, "מי מפחד מווירג'יניה וולף", "הבוגר", "ידע הבשרים" ו"מילכוד 22" עשו מהפכות של תוכן וצורה בהוליווד). מיי, אם מאמינים לאגדות, היתה לעומתו במאית קפריזית, שמושכת אליה רק צרות ומחלוקות. השיחה הנוכחית ביניהן, כמו גם ההכרה המחודשת והמוצדקת לה זוכים סרטיה (שהיו לא פחות מהפכניים, אלא שזכו לפחות תשומת לב מצד העולם כי איש כמעט לא ראה אותם), מעניקה קונטקסת פמיניסטי ל"קללה" של איליין מיי: היא היתה אשה שלא הסכימה להיות נחמדה. ואת זה בהוליווד, כנראה עד היום, לא מצליחים לקבל.
נ.ב: למנהלי הסינמטקים – ארבעה סרטים בסך הכל, עותקים חדשים, הם כבר מסתובבים, אפשר אולי גם?
=============
יש מעט מאוד שירים של דפש מוד שאני לא אוהב, ו"I Just Can't Get Enough", עוד מהפאזה הוינס קלארקית שלהם, עומד בראשם. לא מעט בגלל התגובה הישראלית המעט ניאנדרטלית אליו, כשהוא מנוגן מול המונים, שמעולם לא הצלחתי להבין לא רק איך, מתי ולמה היא נוצרה, אלא בעיקר למה היא שרדה עד היום והפכה למעין תגובת פולחן מוסכמת.
אבל הנה, רגע לפני דפש מוד יתמודדו לראשונה בחיים עם 49,999 איש (מינוס אני) צועקים "בפה, בתחת" בעברית בפזמון של השיר (שאפשר רק להתפלל שהם לא ינגנו), יש שני בלוגרים שמצליחים להתמודד בהומור לא רע עם התרומה הגדולה ביותר של ישראל לאלקטרו-פופ הבריטי של האייטיז.
אודי שרבני כתב תסריט משעשע מאוד, המוצע לכל דיכפין, להפקת מוקומנטרי על האיש שהמציא את "בפה, בתחת" (ורק הערה קטנה לסיפא של התסריט: אני כמעט בטוח, אם כי חלפו כבר 20 שנה ומי באמת זוכר, שקריאות ה"בפה, בתחת", כמו גם ההצלחה ההיסטרית של השיר במועדונים בארץ הגיעו רק ב-1985, כשיצא אלבום האוסף הראשון של דפש מוד. זו היתה השנה בה הערסים גילו את דפש מוד. "Speak and Spell", האלבום מ-1981 ממנו לקוח השיר, בכלל לא יצא בהדפסה מקומית בארץ אז).
והנה עוד מישהו שכותב לדפשים מכתב בו הוא מאיץ בהם לשיר את השיר בהופעתם בפארק, ומסביר להם את פשר התגובה ההמונית אליו. אם זה לא היה כל כך מביך, הייתי חושב שזה די שנון.
=============
ובחזרה לשורה הראשונה: זה הזמן להיות פוליטי. וזה המקום שלי לעשות את זה. להפסיק את המלחמה עכשיו! די עם "יחד ננצח", "יחד נתגבר", "יחד נתחבק". די. פשוט לצאת מלבנון. עדיף ביום ה-12 מאשר ביום ה-1012.
תגובות אחרונות