אז בזכות מי הרווחנו את הרטרוספקטיבה המלאה של פדריקו פליני שתתחיל בתל אביב ביום שני? בשבועות האחרונים שמעתי לפחות שני אנשים שונים, משני סינמטקים שונים, מתגאים שהם העומדים מאחורי היוזמה להביא את הרטרוספקטיבה המלאה לישראל. אתמול, מול חופן עיתונאיי קולנוע במסעדת פרונטו בתל אביב, נשמעה גרסה שלישית. מנהלת מכון התרבות האיטלקי בישראל, סימונטה דלה סטה, סיפרה שכשנכנסה לתפקידה בתל אביב בספטמבר 2005 היא החליטה שהיא חייבת להביא לארץ רטרוספקטיבה לפליני במהלך הקדנציה שלה. בזכות העובדה שהיא היתה שדרנית טלוויזיה מוכרת באיטליה היא אירגנה פגישה עם מנהל צ'ינה-צ'יטה, שבדיוק הפיץ בעולם עותקים משוחזרים ומשופצים של כל סרטי פליני. היא ביקשה להביא את כל סרטיו לישראל. המנהל, מספרת דלה סטה, חשש בתחילה לשלוח את העותקים המשופצים והיקרים לישראל, מטעמי ביטוח. וחוץ מזה, הוא אמר לה, יש תור, גם בניו יורק רוצים את הרטרוספקטיבה. דלה סטה נאבקה, שכנעה, נדנדה, וככה השיגה לנו את סרטיו של פליני לפני ניו יורק. נו, עכשיו יש כבר שלושה אנשים שיזמו, דרשו ושכנעו. העיקר שהסרטים כאן. מבין 23 הסרטים שיוקרנו ברטרוספקטיבה, יש לא מעט סרטים שהם בגדר חובת צפייה (אם כי סינפילים אדוקים חייבים להכיר גם את הנפילות של פליני, כמו "עיר של נשים" או "קזנובה"). לא יעזור, "לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי" הם סרטים שמגלים אותם בכל פעם בחדש, לא משנה כמה פעמים ראיתם אותם. בייחוד כשהם מובטחים בעותקים משופצים. ו"זכרונות" ו"רומא" ו"הספינה שטה".

מה עוד למדתי מהפגישה אתמול? שדלה סטה רצתה להביא ארצה את כל סרטיו של המאסטרו בעותקים משוחזרים, אבל לכמה מסרטיו יש בארץ מפיצים שדרשו שרק העותקים שלהם יוקרנו (דלה סטה לא מסרה מי המפיץ, אבל מכיוון שקולנוע לב מחזיקים את הזכויות לכל סרטיו האחרונים של פליני – "ג'ינג'ר ופרד", "אינטרוויסטה" ו"קולו של הירח" – קל לנחש במי מדובר). היא מסרה גם שמעבר לרכישת הזכויות להקרנת הרטרוספקטיבה המלאה, ועלויות ההטסה של העותקים, צ'ינה-צ'יטה דורשים תשלום של בין 250 ל-500 יורו עבור כל הקרנה של כל עותק, סכום שישולם על ידי מכון התרבות האיטלקי, כך שאם הסרטים יוקרנו מול אולמות ריקים יהיה כאן לא רק הפסד תרבותי, אלא גם כלכלי. זו גם הסיבה שכרגע משובצת הקרנה אחת של כל סרט, וכרגע רק בתל אביב, חיפה וירושלים, למרות שיש דרישה גם מהסינמטקים בראש פינה, בשדרות ורמאללה, שכרגע עוד לא ברור אם יתאפשר להעביר את העותקים גם להם. הקרנות נוספות ישובצו אולי על פי ביקוש.
לוצ'ו איצו, נספח התרבות בשגרירות איטליה בתל אביב, שכבר ראה כמה מהעותקים המשופצים, טוען שמדובר בעותקים חדשים שנראים כאילו הסרט יצא לראשונה רק אתמול.
עכשיו איצו ודלה סטה מנסים לארגן לישראל רטרוספקטיבה מלאה של סרטי פייר פאולו פאזוליני. צפו לה מתישהו ב-2008. הם היו מעוניינים לשמוע מהעיתונאים אילו במאים איטלקיים נוספים ראויים לדעתם למחוות מלאות. השם ויטוריו דה סיקה נזרק ראון לחלל האוויר על ידי שני מבקרים. דה סיקה ופאזוליני, הסבירו השניים, הם שני יוצרים שלא פשוט לקבץ את כל סרטיהם, שכן הזכויות מפוזרות ברחבי העולם. אני, כשהזדמן לי, טענתי שממילא אני לא חסיד גדול של פאזוליני (חוץ מ"תיאורמה") ושל דה סיקה (חוץ מ"נס במילנו"), אבל שאני הייתי צופה בשמחה ברטרוספקטיבה מלאה דווקא של לוקינו ויסקונטי. אה, את סרטיו של ויסקונטי – הם אמרו – אין בעיה להשיג דרך צ'ינה-צ'יטה. "הברדלס" על מסך גדול? אני כבר סופר לאחור.
וחוץ מזה, אמרתי לאיצו, אני מחבב עכשיו שוב את הקולנוע האיטלקי – אחרי תקופה לא קטנה של מפחי נפש – בזכות שני סרטיו של פאולו סורנטינו ("מחיר האהבה" ו"ידיד המשפחה" שהוקרנו בפסטיבלי חיפה האחרונים). גם מרקו בלוקיו חזר לעניין אותי בזכות שני סרטיו האחרונים.
בדרך הביתה נזכרתי שהייתי שמח לראות בסינמטקים גם מחווה מלאה לדריו ארג'נטו, מריו באווה, ולסרטים האיטלקיים שצילם ויטוריו סטוררו, עם או בלי ברנרדו ברטולוצ'י. יש לכם בקשות נוספות? מתברר שיש מי שמוכן להקשיב. אגב, האוכל בפרונטו היה כרגיל ממצוין. יש להם את אחד הטירמיסו האהובים עליי בעולם. המקום עצמו הוא מעין מוזיאון פליני קטן ומפתיע שכדאי לבקר בו גם למי שלא רוצה לאכול.

נ.ב: הצילומים בפוסט נלקחו מהבלוג המצוין של טום סאטפן, האיש שממנו אני לוקח גם את הקלטות טריפו/היצ'קוק. האתר הזה הוא אוצר בלתי נדלה של ממורביליה וטריוויה סינפילית אובססיבית, שתמיד מענג לפשפש בה.

כרגיל, חן חן היה ראשון, אבל זו ידיעה מהזן המצער שמגיע לה גם הבלטה מחוץ לתגובות: אדריאן שלי, השחקנית המקסימה מסרטיו של האל הארטלי "האמת שלא תיאמן" ו"אמון הדדי" נמצאה מתה בדירתה בניו יורק כשהיא תלויה מסדין (דיווח מוקדם יותר ציין שהיא נמצאה על ידי בעלה במשרדה בנסיבות מעוררות חשד). היא היתה בת 40. שלי – שנולדה אדריאן לוין – הופיעה לאחרונה ב"פקטוטום" של בנט האמר וביימה סרט בשם "מלצרית" עם קרי ראסל בתפקיד הראשי. הסרט כנראה יוצג בפסטיבל סאנדאנס הקרוב.

==================

יונייטד קרוז

בקשר לבשורה שטום קרוז ופולה ווגנר יקימו לתחייה את יונייטד ארטיסטס באם.ג'י.אם: האם אוכל להגיד "אמרתי לכם"? כשקרוז פוטר על ידי סאמנר רדסטון מהחוזה שלו בפרמאונט טענתי שהאקט הזה מעיד יותר על רדסטון מאשר על קרוז, ובטווח הארוך יתברר שרק הועיל לקרוז. והנה, אחרי שכבר גייס 200 מיליון דולר ממשקיעים פרטיים כדי לקיים את חברת ההפקות שלו ושל ווגנר הוא מצטרף כעת לאולפן אחר. השאלה האחרת היא האם קרוז יצליח לשקם את יונייטד ארטיסטס. כאן אני צריך להיות די סקפטי. פרנסיס פורד קופולה, בעל מניות באם.ג'י.אם, נקרא לתפקד כיועץ אמנותי ליונייטד ארטיסטס לפני כמה שנים, והוא רצה להפוך את החברה למין חממה לקולנוע אלטרנטיבי. לא קרה מזה כלום. ובינתיים, רדסטון חוטף מקלחת צוננת מ"ואניטי פייר" בפרופיל שלו בו הוא מודה שהפיטורים של קרוז נעשו מתוך כניעה לדרישתה של אשתו, שפשוט שונאת אותו.

===============

דור הבוראט

1. מקורות אמינים מאוד בשוק הקולנוע האמריקאי שמתקיים כעת בלוס אנג'לס מוסרים לי שנציגיו של סשה ברון כהן מוכרים שם את הפרויקט הבא שלו, שיהיה מבוסס על דמותו של ברונו, כתב האופנה האוסטרי ההומו. אולפני יוניברסל, מוסר המקור, חטפו את הפרויקט. לא קראתי את זה עדיין בשום מקום אחר, כך שאם זה נכון, ולא עוד מתיחה של ברון כהן, יש סיכוי שיש לנו כאן סקופ עולמי. זה מה שקורה כשאני קורא מיילים במקום ניוזים: הנה הידיעה שכבר פורסמה הרבה לפניי. ובינתיים, הנה ברונו באחד הרגעים הכי מצחיקים שלו. אח יה.

2. "בוראט" יצא אתמול באמריקה. נראה מחר מה הוא עשה בקופות. בינתיים מסתמן שהאנשים בפוקס חטפו רגליים קרות והחליטו ברגע האחרון להוציא את הסרט באופן הדרגתי ולא בהפצה רחבה. אולי מתוך חשש ששני הסרטים האחרים שיוצאים במקביל ומיועדים לכל המשפחה, "סנטה במשרה חלקית 3" ו"חיים בזרם" המצויר, יביסו אותו ממילא.

================

ולשאר הכותרות

ויה "סקרין דיילי":

– ג'נה רולנדס וקתרין דנב יככבו בעיבוד הקולנועי ל"פרספוליס".
– רוני יו ("בלי פחד") יביים את הגרסה החיה לסרט המנגה המשובח "Blood: The Last Vampire".
– קים קי-דוק כבר עובד על סרט חדש, "נשימה". סרטו הקודם, "זמן" (שנקנה על ידי קולנוע לב), זכה לצד "אביבה אהובתי" בציון לשבח בפסטיבל שיקגו לפני כמה שבועות.
– "דרך אדומה" של אנדריאה ארנולד זכה בפסטיבל לונדון. הסרט כבר התחרה השנה בפסטיבל קאן. זה סרטה הארוך הראשון של ארנולד, שזכתה באוסקר על סרטה הקצר "צירעה" (צפו בו כאן). גם הסרט הזה נקנה על ידי קולנוע לב.
– אנדרו ניקול ("שר המלחמה", "גטקה") יביים את "דאלי ואני", על סלבדור דאלי.

============

דרך ללא מוצא

אפרופו קולנוע לב: האם יש מישהו שאוכל לעצמו את הלב השבוע אחרי שהם החליטו לגנוז לפני כמה שנים את "Infernal Affairs" ההונג קונגי ולהוציא אותו רק בדי.וי.די? הגרסה של מרטין סקורסזי, ללא ספק הסרט הכי מדובר בארץ בסוף השבוע הזה, בוודאי היתה גורמת לקהל להתעניין בטרילוגיה המקורית של אנדי לאו ואלן מק. הטרילוגיה הוקרנה בפסטיבל חיפה תחת השם "עסקים מהגיהנום", בערוצי הסרטים תחת השם "מדורי הגיהנום" ויצאה בדי.וי.די של קולנוע לב תחת השם "דרך ללא מוצא". מעניין אם מישהו שם במגדל מעל דיזנגוף סנטר דופק היום את הראש בקיר.

==================

המדריך למדריך

ראיתם כבר את "המדריך לחיים בכפר"? אם כן, בוודאי תיהנו להמשיך ולהקשיב לתוכנית הרדיו האמיתית של גריסון קיילור שהיוותה ההשראה לסרט המצוין של רוברט אלטמן. הנה התוכנית מהשבוע שעבר. היום בערב, שעון אמריקה, תשודר מהדורה נוספת. אני מניח שקיילור, שהוא גם עיתונאי ופרשן פוליטי, יתייחס באיזשהו אופן לבחירות לסנאט ולקונגרס שיתקיימו ביום שלישי. שימו את אתר התוכנית במועדפים שלכם. קיילור עונה שם למכתבי מאזינים, כותב הגיגים ומעלה לשם את ארכיון התוכניות (בריל אודיו) ואת התסריטים לתסכיתים. תענוג.

אתם לא אצל רוברט מקי? אנא דווחו.

הבשורות: "סוכן 117: המשימה קהיר" נקנה להפצה בישראל על ידי עדן סינמה ויופץ כאן במהלך 2007. ועל כך נאמר: מזל שלא ב-2008.

אופס: "מחילות" של אודי אלוני נעלם מהמסכים. בראיון עם אבנר שביט ב"העיר" עם יציאת הסרט הוא ציפה לקהל של 50,000 איש "ואפילו כפול". המממ…

אופס 2: גם "נו אקזיט" עשה כבר אקזיט מהמסכים.

ולבקשת הקהל, הנה הביקורת שלי ל"סיילנט היל" שפורסמה ב"פנאי פלוס" ב-21 בספטמבר 2006. בגלל שחלף זמן רב מדי בין הצפייה בסרט והכתיבה ובגלל המקום המצומצם בדפוס, זו אינה ביקורת מעמיקה מדי – יש בסרט כמה סמלים, חזיונות ודימויים שהייתי שמח להרחיב עליהם, וצפייה שניה בטח היתה עוזרת לנסח טוב יותר את פתרון העלילה – אבל היא נותנת טעימה מסוימת לסרט הזה, שעבר בארץ בהתעלמות אבל שהשאיר עלי רושם, בעיקר צורני.

ועדת כישוף
"סיילנט היל" אולי מתסכל מבחינה עלילתית, למי שמחפש סיפור נהיר, אבל זהו סרט עם סגנון משובח ועולם שטני המתואר לפרטי פרטים

אני לא מכיר את משחק המחשב "סיילנט היל". מספרים לי שהא מאוד מפחיד. הסרט "סיילנט היל" לעומת זאת, אינו מאוד מפחיד. הוא מסתורי, מצמרר, הוא יוצר אווירה סמיכה של כישוף, אבל אין בו גודש הבהלות. לא תצרחו בו. הוא לא יקפיא את דמכם. אבל הוא יזחל לכם אל מתחת לעור. זהו אחד מסרטי האימה הטובים שראיתי באחרונה בדיוק בגלל כל מה שאין בו: עלילה, מתח או דמויות. אז מה יש בו? עולם הבנוי למופת על ידי תסריט עשיר ורב המצאה (שמוותר על סיפור מלוטש לטובת יצירתו של יקום חלופי המתואר בפרוטרוט מעורר הערצה), ובימוי מופתי המעדיף את הסגנון על פני התוכן. ולי אין שום בעיה עם זה: "סיילנט היל" איננו חוויה עלילתית, אלא אמנותית-פולחנית. קצת כמו "תא קטלני" של טרזים, זהו סרט אימה שמקומו במוזיאונים. או בכנסיות. מדובר בטקסט הפחדה אולטרה-דתי.
רוג'ר אייברי, שבזכות חברותו לרגע עם קוונטין טרנטינו (שזיכתה אותו באוסקר על חלקו בכתיבת "ספרות זולה"), הוא תסריטאי מוערך מדי. הוא אולי לא מאוד מוכשר, תסריטיו כמעט תמיד צולעים, אבל הוא תלמיד חרוץ. מה שמאפיין את תסריטיו הוא גודש עצום של דמויות, מנהגים וחוקים. בבואו לכתיבת "סיילנט היל" נדמה שאייברי כתב במו ידיו מעין "שולחן ערוך" נוצרי אורתודוקסי. סיילנט היל היא עיירה נטושה למראה, עם סיפור מצמרר בעברה. אבל משהו קורה בה גם כרגע. יש שם חברה חשאית הגרה לפתחו של הגיהנום, ומנסה למצוא דרכים להציל את עצמה. מה שמרתק בסיפור הוא שמדובר בחברה כמעט נשית לחלוטין. והיא אינה שוחרת שלום, אחווה או שיחות סרק על מלבושי העונה הבאה.
מה שמציל את התסריט של אייברי ל"סיילנט היל" מטרחנות יתר הוא הבימוי המופתי של כריסטוף גאנס, שכבר הבריק קודם ב"פרימן" וב"אחוות הזאבים". גאנס, ככל הנראה, לא מתעניין מדי בתסריט, וגם מהשחקניות הוא מתעלם. אבל מה שהוא בורא על המסך הוא פשוט חיזיון מופתי. גאנס הוא מהיוצרים האלה שאינם מתנשאים על חומר הגלם שאיתו הם עובדים, הוא עושה מכל דבר אמנות. גאנס אולי קיבל לעבד משחק מחשב, אבל בחזונו הוא מתרגם למסך את "הקומדיה האלוהית" של דנטה ומציג מולנו את מעגלי הגיהנום. התוצאה מרהיבה, גם אם סתומה לבסוף. מצד שני, כמו כל טקסט העוסק במיסטיקה, אמונה ופולחן, אולי גם בו צריך להגות יומם וליל. בעיקר ליל.

ואני מזכיר לכם שבדי.וי.די יש כבר גם את "The Descent" שהוא סרט האימה הטוב שראיתי השנה, ושלמרות ההבדלים הסגנוניים בינו ובין "סיילנט היל", שניהם מציגים דימויים של גיהנום נשי. הגיהנום של The Descent מרתק יותר כי הוא אינו דתי או על טבעי, אלא פסיכולוגי ואנושי.

היום מסתיים החודש התשיעי לפעילותו של האתר הזה. כל סוף חודש כזה, בו אני מעניין בטבלאות הסטטיסטיקה של האתר ומנסה להבין מה עובד ומה לא, מה מביא קהל קוראים ומה לא, הוא עדיין סוג של הרהור סיכום וניסיון להשתפר. "סינמסקופ" במתכונתו הנוכחית הוא אתר של איש אחד (ולא מעט יועצים, שעוזרים לי להיחלץ מטעויות מביכות, ובועטים בישבני כשאני לא מצליח להימנע מפאדיחות דביליות). נכון לעכשיו הוא גם יישאר כזה, אבל חלומות על גדילה והתפתחות, על הפיכה לאתר בעל משאבים גדולים יותר, מקננים תדיר.
וכאן אני פותח את הבמה עבורכם. בין 1700 ל-2000 איש קוראים את הבלוג הזה ביום. כ-20-50 מתוכם מגיבים כאן באופן קבוע, את רובם כבר למדתי להכיר בשמותיהם, ניקיהם ולעיתים גם בלוגיהם הפרטיים. אתם, המגיבים הקבועים; אתם, הקוראים הקבועים אך שאינם מגיבים; ואתם, המבקרים-לרגע שהגעתם לכאן במקרה ונתקלתם בפוסט הזה: תנו ביקורת. מה הייתם משנים? מה הייתם משפרים? מה מפריע לכם? מה חסר לכם? מה אתם יכולים להציע כתרומה לשיפור האתר בעצמכם, ומה הייתם שמחים לראות מתווסף כאן כקוראים. כל רעיון יתקבל בשמחה. ומי יודע, אולי יום אחד, אחרי שהאתר ייקנה על ידי גוגל ב-70 דולר ו-32 סנט, אוכל ליישם חלק מההצעות. אולי חלק מהם אוכל ליישם כבר היום. אז יאללה, תתחילו להציע. בשמכם האמיתי או בניקכם המומצא. מתוך חיבה לאתר, או מתוך סלידה ממנו. אף הצעה אינה מופרכת מדי.

אתמול חולקו הפרסים בפסטיבל טוקיו. הסרט שזכה, להפתעת כולם, הוא "סוכן 117: המשימה קהיר" (“OSS 117, Cairo Nest of Spies”), פרודיית מרגלים א-לה ג'יימס בונד, תוצרת צרפת. הסרט, בבימויו של מישל ז'נספה-איך-לבטא-את שם-משפחתו, הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון והוא פשוט קומדיה מעולה. צחקתי לכל אורכו. למעשה, ה-faux-בונד שלו, בגילומו של ז'אן ד'וזרדן, נראה מוצלח בהרבה מדניאל קרייג. הסרט, עם מראה סיקסטיז צ'יזי מוקפד, מצליח להקניט גם את הערבים, גם את הצרפתים וגם ללעוג לפניקה העולמית מפני הטרור. הנה דיאלוג לדוגמה, בין המרגל הצרפתו-שרמנטי הדביל ובין נערת בונד המצרייה שעוזרת לו במבטים פתיינים מצועפים (אני מצטט מהזכרון):

הוא: את רוצה שאמזוג לך משקה אלכוהולי?
היא: לא, הדת שלי אוסרת עליי לשתות אלכוהול.
הוא: איזו מין דת קטנה ומטופשת אוסרת על מאמיניה לשתות אלכוהול?
היא: האסלאם. והיא לא דת קטנה ומטופשת.
הוא: היא לא תשרוד עוד זמן רב.

ויש שם עוד לא מעט קטעים מצחיקים, חלקם ברמה של סרטי הפנתר הוורוד. אני אפילו מיואש מלברר אם יש למפיצי הסרט כוונה להוציאו בארץ, ורק מקווה שהוא יגיע במהרה בדי.וי.די.

אגב: "מיס סאנשיין הקטנה" זכה בטוקיו בפרס הבימוי, המשחק (של אביגייל ברסלין, הילדה) וחביב הקהל. כנראה שהיפנים דווקא מחבבים תסריטים מושלמים.

אה, ו"מחילות" לא זכה בכלום. מחלנו.

נ.ב: אגב, פסטיבלים. אחרי ש"גראבוויצה" הבוסני, זוכה דב הזהב בברלין, הוקרן בירושלים (ויוצא מסחרית בשבוע הבא), ואחרי ש"סבון" הדני, זוכה דב הכסף בברלין, הוקרן בירושלים, הגיע הזמן לראות גם את "אופסייד" האירני של ג'פאר פנהי, שזכה גם בדב כסף באותו פסטיבל (ושהחמצתי אז). הסרט היה חלק מגל סרטי כדורגל מרחבי העולם שהופקו ערב המונדיאל. עכשיו הוא בדי.וי.די. ויש כבר ביקורת.

איזה יופי זה האינטרנט, אה? סוף סוף מדיום המאפשר לעולם שלם זמן תגובה מיידי. אנחנו יכולים לדעת בכל רגע מה קורה באותו רגע בצד השני של העולם. למשל, בעולם הקולנוע. הסתיימה הקרנת מבחן לסרט חדש בסן דייגו? תמצאו על זה פוסט בבלוג. הוקרן סרט בבכורה עולמית בפסטיבל בתאילנד? תמצאו על זה פוסט בבלוג. או אולי ביקורת באתר האינטרנט של העיתון המקומי. או, למשל, אם נגיד יוצאים בישראל שניים מהסרטים המדוברים (ובעיניי גם הטובים) של השנה, "מיס סאנשיין הקטנה" ו"מדעי החלום", תוכלו לקרוא עליהם ביקורת כבר ביום היציאה ב… ב… בשום מקום.
יום חמישי. וואלה, נרג', וויינט, עין הדג. אין זכר לביקורת על אחד מהסרטים האלה. (תיקון: בוואלה פורסמה ביקורת של רותם דנון, ועוד עם כותרת די משעשעת). יום שישי המצב קצת משתפר: מתפרסמות ביקורות על "מדעי החלום" באתר של "עיתון תל אביב", "עין הדג" וב"סרט". בוויינט הולכים על "אמת מטרידה" התיעודי. מילא, גם טוב. וביקורת על "מיס סאנשיין הקטנה"? רק היום. איזה יופי זה האינטרנט, אה? מאפשר לכם לקרוא בזמן אמת כל מה שקרה לפני יומיים-שלושה. כמעט כמו עיתון.

ומציקה לי הביקורת של קשלס על "מיס סאנשיין הקטנה". "תסריט מושלם" זו מגרעת? משונה ביותר. ואני מסכים עם קשלס לחלוטין. מדובר בתסריט (כמעט) מושלם. בית ספר לכתיבה, או פרודוקט מצטיין של בוגר בית ספר לתסריטאות. והוא מצליח לאזן באופן מושלם בין ה"נוסחה" ובין יציאות מקוריות וחריגות. ולא, הצירוף "סרט אינדי" לא מחייב תסריט צורם ומקטרע. הוא רק אומר שהמימון להפקת הסרט לא הגיע מאחד משבעת האולפנים ההוליוודיים. סרט מצוין, אגב. אני מקווה שמצב רוחו העכור רגעית של קשלס, מבקר פיקח לרוב, לא ירתיע צופים מלראות את הסרט החינני הזה.

תרגיע בוראט

הרבה זמן לא הזכרתי את "בוראט". הנה, ויה ג'פרי וולס:

For the two-month shoot of Borat, Sacha Baron Cohen "was in character from early in the morning until night," reports Time's Joel Stein. "The crew shot so much footage that director Larry Charles is trying to sell the unused parts to HBO as a series. Even when the cops came, Baron Cohen never dropped character.

דונר על האש

ועוד תמונה משמחת לבב אנוש ויה ג'ף וולס:

28 בנובמבר בחנויות באמריקה. אני מניח שכבר כמה ימים לפני כן תמצאו את הדי.וי.די הזה באוזן השלישית ולייזר סנטר. הראשון שצופה מדווח.

שם חם, יפת

הנה הפניה לביקורת של סרט קוריאני חדש מתוך "סקרין דיילי". אחריה שאלה.

ולשאלה: אם, באורח נס, יגיע הסרט הקוריאני הזה להקרנות מסחריות בארץ, איך יתורגם שמו? "הילדים של מחר"?

איתן וייץ, מנאמני האתר, שלח לי לפני כמה ימים את התמונות האלה של מתחם גלובוס סיטי האימתני המוקם ברגעים אלה ממש בחולות ראשון לציון:
continue reading…

הנה משהו מארכיון "סינמסקופ": סקירה של אולמות הקולנוע הטובים והגרועים בתל אביב. זה פורסם ב"זמן תל אביב" ב-2 באוקטובר 1998 (לפני שמונה שנים).

הטוב, הרע והמפואר
לכבוד החגים: מצעד שנתי (חד פעמי!) לדירוג אולמות הקולנוע הטובים ביותר והרעים ביותר בתל-אביב

ברוב בתי הקולנוע עולה כתובית על המסך לפני הסרט עם נוסח פחות או יותר קבוע: "חברת א.ב.ג.ד שמחה לארח אתכם בקומפלקס רב-א.ב.ג.ד. בקולנוע זה הושקעו כסף ומאמצים רבים כדי להנעים את שהותכם. אנא שמרו על הניקיון ועל שלמות הריהוט, כדי שתוכלו להנות מהם גם בעתיד. תודה". אין הקדמה מעצבנת ומקוממת יותר מזו. continue reading…

החופשה הסתיימה. תודה שהחזקתם מעמד. מחר חוזרים כאן לעסקים כרגיל.

ששים שנה לפני שמישל גונדרי הפך את חלומותיו לסרט עליתי ב"מדעי החלום" (מהשבוע בארץ), ביים האמן האנס ריכטר פרויקט דומה. עזרו לו חבריו מאן ריי, פרננד לז'ה, אלכסנדר קאלדר, מרסל דושאן, מקס ארנסט ג'ון קייג' ופול בואולס. הנה הסרט מ-1947, שנראה קצת כמו שילוב בין "כלב אנדלוסי" וד"ר סוס.

"חלומות שאפשר לקנות". במאי: האנס ריכטר.
(Dreams that Money Can Buy. Hans Richter)