אנו מפסיקים את שידורינו לבוקר זה כדי להעביר את ההודעה הבאה:
רוברט מקי חוזר.
מורה התסריטאות – טוב, נו, גורו התסריטאות – שהסדנה שלו היא סוג של חובה עבור כל מי שעובד בכתיבה לקולנוע או לטלוויזיה, יעביר את הסדנה שלו "Story" בסוף השבוע הראשון של נובמבר (2-3-4 בנובמבר), במשך 30 שעות דחוסות. מקי (שזכה להומאז' מוצדק ב"אדפטיישן" של ג'ונז את קאופמן, שם גילם אותו בריאן קוקס) כבר העביר את הסדנה הזאת בארץ לפני כשנתיים.
אבל הנה הבשורה הלא פחות חשובה: ב-6 בנובמבר הוא יעביר יום מרוכז אחד, 10 שעות רצופות, של סדנת הקומדיה שלו. זאת בפעם הראשונה בארץ.
מצחיק, לקח בערך עשר שנים להחזיר את מקי ארצה, בין ביקורו הראשון (שהיה דל נוכחים) וביקורו השני (שהיה מלא עד אפס מקום). זה דווקא לא רעיון רע להפוך אותו לסוג של רובין שארמה לתסריטאים. גם מי שחושב שגישתו דוגמטית ופדנטית מדי יסכים שיש משהו בישיבה מרוכזת של עשר שעות יומיות ובהאזנה להרצאה על יסודות נראטיביים וקונבנציות מוכחות שבהחלט מפתח את המודעות של האיש הכותב.
פרטים והרשמה כאן.

ובהזדמנות זו, שתי ידיעות נוספות:

קורס שלי בתסריטאות, "קריאה מודרכת בתסריטים הגדולים של הקולנוע", ייפתח בסמסטר הקרוב לתלמידי שנה א' במגמה לתסריטאות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. זו השנה הראשונה שאני מעביר את הקורס הזה, והוא אמור להיות די מאיר עיניים. הוא בדיוק הצד השני של הסדנה של מקי. הוא לא עוסק בכתיבת התסריט, אלא בקריאתו.
ואם אנחנו כבר בענייני הרצאות: מי שרוצה לראות את "סינמסקופ" בהופעה חיה יכול לרשום לפניו (או יכולה לרשום לפניה): ב-22 במרץ 2007 ארצה במרכז זלמן שזר בירושלים על סטיבן ספילברג כבמאי יהודי, ועל האופן בו סרטיו מציגים את ההתקרבות שלו ליהדותו בשנים האחרונות. זה יהיה ניסיון לקריאה יהודית של סרטיו מאז "רשימת שינדלר" ועד "מינכן", עם עצירות ביניים מפתיעות ב"AI" ו"מלחמת העולמות". ההרצאה היא חלק מקורס סמסטריאלי של המרכז בשם "העולם בעיני המצלמה", ויש שם כמה הרצאות נוספות מסקרנות מאוד שאני מקווה שאצליח להאזין להן. פרטים נוספים כאן.

אוף ראשון. "גלריה" ביום שישי, המהדורה העבה. למעשה, זה מוסף התרבות (לא הבידור) המקיף ביותר בעיתונות היומית בארץ. מה יש לנו: ראיון עם סופר, לפחות שלושה אייטמים על אוכל (כל אחד בחלק אחר של המוסף), כתבות על אמנות פלסטית, על עיצוב, על אופנה, תיירות, רכב, אפילו סריגה. רק מה אין: אפילו לא אייטם אחד, ביקורת, כתבה, ראיון, כיתוב תמונה, משהו שקשור בקולנוע.

אוף שני. אם לא נתקלתם ב"רייטינג" האחרון, לא שמתם לב שמודעת עמוד לסרטם החדש של קווין קוסטנר ואשטון קוצ'ר שובצה בטעות במקום בו היה אמור להיות העמוד הפותח של מדור הקולנוע של דבורית שרגל. תקלת דפוס תמימה, או מזימה חדשה של המפיצים: לא רק שהמבקרים לא יוזמנו להקרנות, גם נכסה את ביקורותיהם במודעות שלנו. ואולי זו סתם תקלת דפוס.
בכל אופן, במודעה לסרט מוכרז שאנדרו דיוויס, הבמאי של "הנמלט", מביא להיט חדש. ואני שואל: מה פשר המילה "להיט"? האם זו סוגה קולנועית? האם להיט הוא סרט שיכול להימדד על פי פרמטרים חיצוניים? אני לתומי חשבתי ש"להיט" זו עדות להצלחה כלכלית של הסרט, לנתון של מכירת כרטיסים בפרק זמן מסוים, בהשוואה לתקציב הפקת הסרט. ככה מודדים להיט. אז איך מפרסמי "המגן" יודעים שזהו להיט אם הסרט ייצא באמריקה רק ביום שישי הקרוב? שוב הם השתמשו במכונת הזמן כדי לקפוץ קדימה ולראות מה קורה בקופות? מה אמרנו בקשר למכונת הזמן? רק לענייני חירום בעלי השלכות היסטוריות. אבל לא סתם למטרות שיווק. ואם מכונת הזמן לא עובדת, אולי כדאי לשים בצד את המילה "להיט", עד שיהיה לה כיסוי.

לכל מי שדאג: "אדמה משוגעת" ייצא לבתי הקולנוע ב-28 בספטמבר, ויוקרן עוד קודם בטרום בכורות בקולנוע לב ב-21 בספטמבר (סוף השבוע הקרוב). כל זה כדי שיוכל לעמוד בתקנון האקדמיה האמריקאית במקרה ויזכה בהצבעה החוזרת ויהיה הנציג הישראלי לאוסקר.

10.5 אחוזים היה הרייטינג של טקס האקדמיה ביום שישי. נבואה שמגשימה את עצמה לא? הטקס, אני מניח שכך חשב לעצמו הזכיין, לא מעניין מספיק את הקהל הרחב כדי להיות משודר בחי. למחרת, אחרי שרשימת הזוכים כבר היתה ידועה וכך גם ההפתעה עם התיקו בצמרת, השידור המוקלט כבר באמת לא עניין איש. בשנה הבאה שידור חי באינטרנט?

אפרופו אוסקרים: בלוגרי האוסקרים הקיצו בפסטיבל טורונטו מתרדמת הקיץ שלהם והם מתחילים לזרוק הימורים לגבי המועמדים. למשל, פיט האמונד. או טום אוניל. ג'פרי וולס, כשהוא משקלל את הפרשנויות השונות, מגיעה לרשימת המועמדים הבאה: "דגלי אבותינו" של קלינט איסטווד, "בבל" של אלחנדרו גונזלס איניאריטו, "לחזור" של אלמודובר, "דרימגירלז" של ביל קונדון. הסרט החמישי עדיין פתוח (בתגובות מזכיר לו מישהו ש"המלכה" של סטיבן פרירס יהיה בוודאות בין החמישיה). לא יודע, אני סקפטי. "לחזור"? "דרימגירלז"? אני הייתי מחכה קצת עם הנבואות. לפחות עד שמישהו לפחות יראה את איסטווד החדש.

ודיוויד פולנד טוען שהסרט הכי אהוב בטורונטו (הפסטיבל שננעל אמש) היה "בוראט" ושהוא מדמיין את סשה כהן ברון זוכה במועמדות לאוסקר.

מישל גונדרי בכתבה ארוכה-ארוכה של ה"ניו יורק טיימס מגזין".

נגיד שאתם כותבים כתבה לאתר אינטרנט או פוסט בבלוג ונגיד שלא מעט קוראים מגיבים בטוקבקים ומשמיצים אתכם. מה תעשו? תתעלמו? תענו להם בשמכם? או שתכתבו תגובות בשם בדוי בהם תשבחו את עצמכם ותשמיצו את משמיציכם? אם בחרתם באופציה השלישית ואם הייתם עובדים בעיתון אמריקאי (בו הסטנדרטים גבוהים מהעיתונות הישראלית בה אםפשר לגנוב אייטם מ"דה אוניון" ללא קרדיט, להציג את הסאטירה כאמת, לעולם לא לפרסם התנצלות ועדיין להישאר במשרתך), ואם היו תופסים אתכם, היו מעיפים אתכם מהעיתון. זה מה שקרה ללי סיגל, מבקר תרבות חד וארסי ב"ניו ריפבליק". ובניו יורק טיימס של היום הוא מספר, בראיון קצרצר, מה קרה ומכה על חטא.
דברה סולומון, המראיינת, מציגה בשאלה אחת עד כמה האתיקה העיתונאית (שלא לדבר על "מחויבות אינטלקטואלית", צירוף מילים שהעיתונות השיראלית ברובה חפה ממנו) שונה בניו יורק ממה שהיא בישראל:

But beyond the breach of your journalistic compact, don’t you think it’s intellectually lame to express one’s opinions anonymously?

תשובה מאוחרת יותר של סיגל, נשמעת כבר מוכרת יותר ומעוררת הזדהות. היא מזכירה שמאחורי כל הדרישות המחמירות לאתיקה, מוסר, איזון ומחויבות אינטלקטואלית, נמצאים אנשים בשר ודם, עם חולשות ומגרעות:

I was indulging my temperament and abandoning my intellect. Look, putting a polemicist like myself in the blogosphere is like putting someone with an obesity problem in a chocolate factory.

ועכשיו גם ראיתי איך טקס האקדמיה נראה. האמת? לא נורא בכלל. בלתי מביך. סביר בהחלט. זרם טוב, הכיל כמה רגעים זכירים וכמה טוויסטים מפתיעים. ועם אסי דיין, בתפקיד ג'ק ניקולסון הישראלי, יש גם תחושה של מטען מתקתק ובלתי צפוי שבכל רגע עשוי להתפוצץ (בצבעים זרחניים ומבדרים).
בפרס האוסקר האמריקאי מקפיד במאי הטקס לעבור במהרה אל פני הזוכה ולתת למפסידים כמה רגעים של אינטימיות בהפסדם. בטקס הישראלי נצפו לא פעם תקריבים ממושכים דווקא של אלה ששמם לא הוזכר. דרור קרן נאנח בשניות שבהן עולה אסי דיין לקבל את הפרס. רונית יודקביץ' מביטה סביב כשאסי לוי צועדת לבמה. דרור שאול נראה ממש מבואס כשהוא שומע ממקומו באולם שעליו לחלוק את פרס הסרט עם "אביבה אהובתי". ואולי זה לא היה ככה בכלל, אבל ככה זה נראה על המסך.
כולם – הקהל, המגישים, הזוכים – סובלים מנוכחותם של פוליטיקאים ופונקציונרים על הבמה, ועדיין הם ממשיכים להיות מוזמנים ולהגיע (דרור קרן, ראינו אותך כשיו"ר מפעל הפיס דיבר). רון חולדאי קורא בשמחה "תל אביב כיכבה ב-13 סרטים השנה", צוהל ומציג קליפ עירוני לשירו של דני רובס (הרחובותי). הקליפ משום מה לא הציג את "ריקוד מסוכן" של מנחם גולן, שגם הקטעים שלו המתרחשים בשדרות צולמו בתל אביב. והאקדמיה פספסה את הכותרת האמיתית: שמונה סרטים לא התרחשו בתל אביב. הקולנוענים מגלים וחושפים נופים פחות משומשים: טבריה של "אביבה אהובתי", קיבוץ ליד אשקלון ב"אדמה משוגעת", ירושלים ב"מישהו לרוץ איתו", אופקים ב"גיבורים קטנים", אשדוד ב"סיפור חצי רוסי" וב"ילדי CCCP", מצפה רמון ב"אין לה אלוהים" ואוקראינה ב"מלך של קבצנים".

ועוד כמה הערות:
1. קלרה ח'ורי הגיעה להגיש פרס כנציגת "מחילות". אני המום שהיא משתפת פעולה עם הסרט.
2. ראיתי את "הדברים שמאחורי השמש" ונורא אהבתי. ואחרי שראיתי את הקליפים מתוכו בטקס נורא בא לי לראות אותו שוב. מהסרטים היפים שנעשו כאן. אני מקווה שכשהוא יופץ הקהל יבחין בכך. גם הקטעים מ"מישהו לרוץ איתו" עשו חסד עם הסרט. ובכלל היה תענוג להיתקל בטקס בבר בלפר, טלי שרון, טס השילוני, זהר שטראוס ותומר שטיינהוף, שסיפקו כמה מרגעי המשחק היותר מפתיעים השנה.
3. איזה כיף לראות טקסים עם יס-מקס. לגלגל לאחור ולראות פעם נוספת ריאקשן חטוף. להריץ קדימה בפרסומות. פוף, להעלים את שמעון קצנלסון שאני לא יודע למה דוחפים אותו למסך הטלוויזיה שלי. מר קצנלסון, זה שמזמינים אותך לבוא לא אומר שאתה גם צריך להגיע.
4. הפרומו של רותם אבוהב לטקס אנשי השנה מרגיז אותי. גם כי היא אומרת שם "ברי מזל" במקום "בני מזל" (בר מזל זה רק ביחיד), וגם כי היא מתייחסת לטקס בהנחייתה כאל ערב חד פעמי והכי מרגש, ואני לא מאמין למילה שלה. לא מאמין כי הפרומו הזה משודר במהלך הטקס בו אבוהב זכתה בפרס האקדמיה על תפקיד שהיא עשתה. האם זה לא ערב יותר חד פעמי ומרגש בשבילה? בקיצור, שחקנים: אל תקריאו כל מה שכותבים לכם בטלפרומפטר. בייחוד אם יש שם שגיאות בעברית.
5. הסקץ' הקטן של מוני ובראבא עם אסי דיין ("אני לא באמת פסיכולוג". "אבל הויברגר אמר שנורא עזרת לו") היה מצוין. בייחוד עם הסוף בו נראה דיין מקריא את שורותיו מבריסטולים. הומור עצמי זו תכונה מופלאה.

ולבסוף: האם יש למישהו ספק, אחרי הטקס, ש"אביבה אהובתי" יזכה בהצבעה החוזרת?

===========

באתי להגיד "אמרתי לכם"

מודה, למרות שאופציית התיקו היתה כתובה על הקיר, לא באמת האמנתי שזה יקרה בקטגוריית הסרט. חשבתי שזה יקרה באחת משלוש הקטגוריות המרכזיות האחרות (במאי, שחקן, שחקנית). ובכל זאת, כבר חמישה שבועות אני מזהיר שלשם אנחנו הולכים. זוכרים?

זה התחיל ב-6 באוגוסט, כשהייתי הראשון שפרסם שמהשנה הבאה תתקיים הצבעה כפולה, תחילה למועמדויות ורק אז לזוכים.

השנה אנחנו נותרים עם הצבעה אחת, כך שכ-400 מצביעים יבחרו בין 21 סרטים. תיאורטית, 21 קולות עשויים להספיק לסרט אחד כדי לזכות. תיאורטית, יש במצב כזה לא מעט סיכויים לתיקו.

ואז ב-15 באוגוסט, ביום פרסום המועמדויות:

מבדיקה שערכתי בשבועות האחרונים בקרב כמה חברי אקדמיה, מתברר שאנחנו מצויים בשנה המותחת והצמודה ביותר בתולדות הפרס. הפערים בין שלושת הסרטים המובילים מזעריים. במילים אחרות: המירוץ צמוד.

באותו פוסט ניסיתי להמר מי יזכה במה.

למחרת, בעקבות מייל מאילנה שרון, מנכ"ל האקדמיה, בו הובהר לי איזשהו בלבול הקשור לשיטת פרסום המועמדויות, ניסיתי להיות ברור יותר. יום קודם נמסר לי ממשרד יחסי הציבור שרק בקטגוריות שבהן מופיעים שישה מועמדים מסתתר תיקו (בגלל זה חשבתי שיהיה תיקו בקטגוריית הבמאי או השחקנית). למחרת הובהר שהקטגוריות עם ששת המועמדים רק מעידות על כך שיש תיקו במקום החמישי. אז כבר היה העסק ברור יותר. לפוסט מ-16 באוגוסט נתתי את הכותרת "תיקו":

התחזית המקורית שלי היתה: צפוי תיקו. שיניתי אותה כי אתמול נמסר לי שרק בקטגוריות המכילות ששה סרטים מסתתר איפשהו תיקו. מתברר שזו היתה טעות. אם כן, זה יהיה מירוץ צמוד. אפילו ממש צמוד. לא יודע איפה עדיין. בפרס הבמאי? פרס השחקנית? אולי אפילו פרס הסרט?

זה נאמר בסקפטיות – "פרס הסרט?" – אבל הספקנות, מתברר, לא היתה במקום. זה מה שיצא: תיקו בפרס הסרט (הייתי מהמר ש"אדמה משוגעת" ו"אביבה אהובתי" קיבלו כל אחד כ-10 אחוז מכלל המצביעים, כלומר בסביבות 50 קולות כל אחד). עסק מביך, לא?

אבל הסרטים, נתנחם בזה, היו ברובם לא רעים השנה.

===========

ובינתיים בטורונטו:

"הבועה" זוכה לתשומת לב ב-indieWire, אתר הקולנוע העצמאי שעורך יוג'ין הרננדז. באייטם מיום שלישי מוצג סרטו של איתן פוקס לצד סרטו החדש של האל הרטלי, כאילו מדובר ביוצרים בעלי מעמד שווה. שניהם במאים ילידי ניו יורק, שעובדים בארץ זרה (הרטלי עקר לברלין). אבל נכון להיום ל"הבועה" עדיין אין מפיץ אמריקאי.

והבלוגר קן רודולף, שהולך לכארבעה סרטים ביום בטורונטו, ראה ביום רביעי את "הבועה" וממש אהב.

הבלוגר רובין לוז ראה את "אדמה משוגעת" ותייק אותו תחת "טוב מאוד".

22:35: הסיכום. "אביבה אהובתי" וגם "אדמה משוגעת" זכו בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר של השנה, בתיקו הראשון בתולדות הטקס (מאורע קצת מביך, יש להוסיף). אני חזיתי שיהיה תיקו באחת הקטגוריות המרכזיות (הימרתי על הבימוי), ושהפער בין "אביבה ו"אדמה" זעום. מתברר שלא היה פער כלל.
ביום ראשון תתקיים הצבעה נוספת בין חברי האקדמיה להכריע מי מהסרטים ייצג את ישראל באוסקר האמריקאי.
הנה התנהלות הערב, דקה אחר דקה.
continue reading…

יש לי בעיה עם האופן בו משתמשים בארץ במילה "חתרני". "חתרני" ו"סאטירי" אינן מילים נרדפות. יותר מזה: "חתרני" אינה מילה שיווקית. כשאת "תודה שעישנתם" שיווק משרד הפרסום הישראלי כ"קומדיה חתרנית" יכולתם לדעת שהמושג הזה בצרות. אם הוא משוּוק כחתרני, רוב הסיכויים שהוא אינו חתרני. השבוע מגיע אל בתי הקולנוע הסרט הישראלי החדש, והמאוד מהנה, "נו אקזיט". בראש ובראשונה זהו סרט מפתיע, כי הוא נראה בתחילה כפרויקט טלוויזיוני שטותי המנצל את מאגר הטאלנטים של HOT ולבסוף מתגלה כסרט סוחף, עם גרוב קצבי והשקפת עולם בוגרת. אבל הוא לא – ואני מדגיש – הוא לא "חתרני".
סרט חתרני הוא סרט שמסריו הסמויים יוצאים באופן ליברלי נגד המחשבה המיינסטרימית השמרנית השלטת. מילת המפתח כאן היא "סמויים". כי אם מסריו הם גלויים ונאמרים באופן מפורש הוא אינו חתרני, הוא מהפכני, הוא ממריד. "חתרנות" היא אולי מילה אופנתית, כי בשביל ליברל הספה "חתרנות" ו"מגניבות" הן מילים נרדפות, אבל די נדיר למצוא בתרבות הפופ חתרנות אמיתית. אז אם כך, מה הוא "נו אקזיט"?
בראש ובראשונה זו סאטירה על עולם הריאליטי, וככזאת היא די מוצלחת. מעין "המופע של טרומן", אלא שהפעם הטקסט אינו נבואי (בעתיד חיי אדם יהיו נתונים למניפולציה של הטלוויזיה) אלא אפולוגטי. זה החלק היפה והבוגר בסרט: יוצרי הטלנובלות (ובראשם גל זייד, מיוצרי "טלנובלה בע"מ" ו"האלופה"), יוצרי הריאליטי (ובראשם דרור סבו, במאי "פרויקט Y") וכוכבי האינסטנט של התרבות הזאת (ש"פנאי פלוס" הוא כמו הספר הלבן שלה, או ה"אלטנוילנד" שלה) – ובראשם עופר שכטר, שירי מימון ומלי לוי – מתכנסים יחד לסרט אחד ואומרים, בחצי חיוך ממזרי: "סליחה".
עפר שכטר מגלם קולנוען עם יומרה, עם אג'נדה, עם חזון. הוא מנסה להרים סרט תיעודי העוסק בשיקומו של לוחם סיירת שהתעוור. גל זייד, בתפקיד שנון ומרושע של שטן הרייטינג הקונה את נשמתו של האמן, מצליח לשכנע אותו להפוך את סרט התעודה לתוכנית ריאליטי/שידוכים בסגנון "הרווק". ומאותו רגע כל מידות המוסר קורסות: כולם בוגדים בכולם, מציצים, משקרים, מזייפים. והכל למען "המציאות".
התסריט של עמית ליאור וברק סלונים מאזן את עולם הקיטש הטלוויזיוני הצפוי עם לא מעט אזכורים תרבותיים מפתיעים: יש כאן מבנה של טרגדיה יוונית (כשליאור, התסריטאי/שחקן, בתפקיד המקהלה) ואמנון וולף בתפקיד הגורל העיוור, יש אזכורים לאגדת פאוסט ומפיסטו, ציטוטים של ר' נחמן מברסלב והתייחסות לאגדת הגולם מפראג (גם השאלה "מיהו כאן הגולם שקם על יוצרו" שווה עיון ואינה ברורה מאליה), והייתי רוצה לחשוב שאיפשהו עמוק בתת-מודע של היוצרים יש גם אזכור ל"בדלתיים סגורות" של סארטר (מחזה שנקרא גם הוא במקור "נו אקזיט"), המתרחש כולו בחדר אחד (גם חלל ההתרחשות המרכזי של הסרט הוא מין האנגר נטוש, שיוצר תחושת לימבו) ועוסק בחרטה של דמויות רגע לפני כניסתן לגיהנום.
ויש אפילו דמות כמו-אלוהית, או דמוית-מלאך, של שומר בשער (בגילומו של מיכאל מושונוב), בוחן לב וכליות, רואה-כל, שומע-כל, והוא היחיד שבאמת מודע ל"אמת" שמאחורי "המציאות". דמותו של מושונוב ג'וניור מרתקת בעיני: היא ממחישה את האספקט הרוחני של הסרט הזה. ליוצרי סדרת הטלוויזיה יש תחושה של שליטה: הם האנשים בחדר "הקונטרול". הם שולטים בעלילה. בחיים (ובמוות). אבל יש גם חדר בקרה נוסף, שמשגיח עליהם, שולט בהם, ואפילו הם לא מודעים לקיומו, לשליטתו בהם. אם תרצו תקראו לזה אלוהים. או גורל. או קארמה. או מוסר. איש על פי אמונתו וערכיו.
במילים אחרות: "נו אקזיט" הוא סרט אינטליגנטי לדור טיפש (אם כי אם יהיו עוד כמותו הדור הזה ילך ויחכים). אז מה הבעיה? יש שתי בעיות. האחת, והמאכזבת מכל, שלאף אחד מהרעיונות המקסימים אין באמת פיי-אוף, סיום ממצה. חוץ מתמונת העולם הסאטירית והמאוד משעשעת שהסרט מתאר, של מדינה שהפריטה את שירותיה לאזרח לתוכניות ריאליטי, הוא לא הולך עד הסוף עם אף אחד מרעיונותיו. הדמות של מושונוב היא ההחמצה הכי גדולה בעיני. פשוט כי היא נבנית נהדר, אבל אין לה סוף. וזה מתסכל, כי גם אם הסרט נגמר במקום ארסי למדי, ודי נועז, הוא לא מצליח ממש לנסח את מסריו מעבר לרשימת מלאי של ציטוטים רלוונטיים. הבעיה השנייה היא אותה פסאודו-חתרנות שהזכרתי בתחילה. אם הסרט היה אומר "ריאליטי זה כיף" אבל הסאבטקסט שלו היה טוען "ריאליטי זו השחתה מוסרית", אז הוא היה חתרני. אבל דרור סבו ושות' היו אמיצים יותר. הם עשו סרט על ריאליטי ואומרים את הדברים די במפורש: "ריאליטי זו עבודה זרה". וזו אינה חתרנות, זו קריאה למרד. אלא שמתחת לפני השטח מסתתר הסאבטקסט האמיתי של הסרט: "אבל אנחנו חיים עם זה די בשלום". כלומר, זה רע, זה מעשה שטן, זה משפיל, זה משחית, זה הורס חיי אדם. אבל אין לנו ברירה, אלא לעשות את זה לפחות הכי טוב שאפשר. וזה בדיוק ההפך מחתרנות. זה הסאבטקסט הכי משתף פעולה עם ממסד הממון והרייטינג שיש.
אז מה המסר האמיתי של "נו אקזיט"? לא "ריאליטי זה רע". אלא "עם כריזמה יסלחו לך על הכל". על זה הסרט. על כריזמה. והוא אכן סרט כריזמטי להפליא, שהקצב שלו עוזר לטשטש את העובדה שהוא רחוק מלהיות שלם. ובתור סרט על כריזמה, הוא גם מלוהק נפלא: עם זייד בתפקיד האיש הרע הכי מקסים, שכטר בתפקיד הנער שהולך לאיבוד ביער הסבוך והאפל של מצפונו ונועה ברקאי בתור קול ההיגיון הנשמע באוזני הגיבורים, הידיים של מפעיל הבובות, וזו שנעה הלוך ושוב בין הטוב והרע על פי שיקולי אינטרסים, ולא מוסר או מצפון. וכזה גם הסרט: עשוי היטב, עכשווי מאוד בקצב שלו ובעריכה, סוחף בנראטיב שלו, מותח ברגעים הנכונים, משעשע כשהוא נדרש לכך, ומוציא את כל השחקנים בו כוכבים – כולל מלי לוי שמצליחה לגלם דמות שהיא גם מניפולטיבית וגם מעוררת חמלה.

האם מישהו מקוראיי הולך הערב לטקס פרסי האקדמיה במשכן לאמנויות הבמה? אם כן, ואם את או אתה אינכם מועמדים לפרס ובאים רק בתור צופים ויהיה לכם פנאי לסמס לי בזמן אמת על הזוכים בכל קטגוריה, אנא צרו קשר בתגובות או במייל.

======

נורא כיף לשחק במשחקי ניבוי/ניחוש/הימור עם האוסקר האמריקאי. יש כל מיני פרשנים ומהמרים, וצריך למצוא דרך להחליט למי להאמין ועל איזו תחושת בטן ללכת. לעומת זאת, נורא מתסכל להמר על פרסי אופיר הישראליים. בעיקר כי אף אחד חוץ ממני עדיין לא עושה את זה, וקצת מבאס לשחק לבד. וגם כי נורא קשה למצוא מדגם אמין ועקבי לגבי הלך הרוח של חברי האקדמיה. וגם כי חברי האקדמיה עצמם, כשאני פונה לתשאל אותם לגבי הצבעתם והימוריהם, מתייחסים לאירוע בביטול מוחלט ותמהים למה אני משחית את זמני עליו. למה באמת?
בכל אופן, הערב יחולקו פרסי אופיר. שידור חי? אין. הטקס ישודר בשידור מוקלט וערוך מחר. אבל נדמה שהזכיינית המשדרת אותו קצת מחביאה אותו מעיני הצופים. פרומואים לא ראיתי.
ובמדורי מאתמול ניסיתי להמר/לנחש/לקבוע מי יזכה הערב. אתם מוזמנים להציע כאן את ההימורים שלכם.

======

ולשאר כותרות היום:

תמיד נעים להיתקל בסיקור הקולנוע של NRG ולמצוא בו את מיטב האייטמים של החודש שעבר. משונה, אבל בשעה ש"מעריב" מנהלים קרב נגד עיתונאי מ"הארץ" סביב שמות מפוברקים שאולי הופיעו בכתבתו, הם כנראה לא ממש טורחים לקרוא את כתבי התרבות של אתר האינטרנט שלהם ולדון באמינותם, בקיאותם והאתיקה שלהם. חודש אחרי שמדור הקולנוע שם העלה ידיעה שמקורה באייטם סאטירי כאילו היתה אמיתית ורצינית (וללא פרסום תיקון, התנצלות, הכחשה), ממשיכה מערכת NRG לבזוז ידיעות מאמצעי תקשורת אחרים, ולעשות את זה גם באיחור ניכר וגם ללא קרדיט. האייטם מהיום על מחאתו של נשיא קזחסטן נגד הסרט "בוראט" וביקורו הקרוב בבית הלבן כבר דווח ב"ניו יורק מגזין" ב-22 באוגוסט ודווח עליו אצלי למחרת. וגם אם על פי מדיניות NRG אין בעיה לפרסם אייטמים בני שלושה שבועות, כי ממילא הקהל שלהם, כך הם בוודאי מאמינים, לא קורא בלוגים בעברית או מגזינים ניו יורקיים (או יודעים מי זה בוראט), הם בכל זאת ממשיכים בחטא הקבוע שלהם: להביא מידע ללא ציון המקור. מישהו שם טיפה מתמצא בעיתונות? הציטוטים של שגריר קזחסטן בוושינגטון ובתו של הנשיא, למי הם ניתנו? לכתב NRG? אני בספק. אז מאיפה הם? מאיזה עיתון, אתר או סוכנות נשדדו הציטוטים האלה? זה לא רק עניין של אדיבות עיתונאית, אלא גם בעיה חמורה של אתיקה וזכויות יוצרים, ו-NRG עושים את זה שוב ושוב. במקרה של "מעריב" נגד כתב "הארץ" הם הזדרזו לרמוז שאותו כתב הוא מפברק כמו ג'ייסון בלייר מה"ניו יורק טיימס". בלייר אכן פיברק ידיעות. אבל להזכיר ל"מעריב": מה שגרם לבלייר להיתפס הוא לא אייטם שפיברק, אלא אייטם בו העתיק ציטוטים ותיאורים מתוך עיתון בניו מקסיקו והציג אותם כאילו היו שלו, ללא ציון קרדיט לעיתונאית או לעיתון. זה היה החטא שחשף אותו. ובמה זה שונה מהאייטם הזה של NRG על בוראט או האייטם הקודם והמביך שהועתק מתוך העיתון הסאטירי "The Onion"?

יעל שוב ב"טיים אאוט" אהבה. שמוליק דובדבני ב"וויינט" אהב. נעם בוקסבאום ב"עכבר העיר אונליין" אהב. אורי קליין ב"הארץ" אהב. ואני שואל: וואט דה פאק?
מדובר ב"ידיים קשורות", סרטו החדש של דן וולמן. ולמרות המחמאות מהקולגות, בעיני זהו סרט רע. סרט רע עם רעיון טוב, סרט רע עם נקודת מוצא מעניינת, סרט רע שמוקדש לאדם נפלא ומבוצע על ידי דמות מרכזית בקולנוע הישראלי. אבל זהו סרט רע. והאם הוא מכיל את "גדול תפקידיה של גילה אלמגור", כמאמר דובדבני? בהחלט לא. אלמגור אכן נותנת משקל ועוצמה לדמות המיוסרת שהיא מגלמת, אבל גם היא אובדת בתוך תסריט אוורירי מדי, שלא מצליח להגשים את הפוטנציאל המלא של הסיטואציה שלתוכה השליך את דמויותיו.
כך כתב אורי קליין למחרת הקרנת הסרט בפסטיבל ירושלים:

יש לי הערכה עצומה לדן וולמן: לעקשנות שלו; לנחישות שלו ללכת בדרכו שלו, להמשיך ולעשות את סרטיו הקאמריים, האינטימיים, הקשים, שמתמקדים בגורלו של הפרט אך אינם נמנעים גם מתיאור המציאות המקומית שבה הפרט הזה מחפש את גאולתו; להימנעות שלו מלרצות למצוא חן, להתחנף.

ואני חותם על כל מילה. אבל כשזה מגיע לסרטיו של וולמן המילים "הערכה" ו"רחמים" קצת מתבלבלות ביניהם. וולמן עושה את הדבר שלו, בעקביות באמת מעוררת הערכה, אבל סרטיו מתיישנים כמעט בשניה שבה הם מוצגים בבכורה. הוא עבד עם חנוך לוין, עיבד את עמוס עוז והשפיע על עמוס גוטמן (וזו הפילמוגרפיה הסלקטיבית, שמתייחסת לכך שדן וולמן שביים מסרטי "אסקימו לימון" הוא במאי אחר, עם משכנתא במקום נשמה). וכפי שאתם רואים, עקביותו, ותיקותו והעובדה שהוא עושה את הדבר שלו, במו ידיו, בתוך ביתו, עם חבריו ועם אשתו העורכת, קנתה לו מעריצים. אלא שזו הערכה, כך נדמה, שמגיעה מתוך חיבה לאיש והוקרה לקריירה שלו ולא מתוך התבוננות צלולה בסרטיו האחרונים. למעשה, "ידיים קשורות" הוא סרט מביך. הוא כמעט חובבני. הוא סרט שדי ברור מהצפייה בו שליוצרו אין מושג על העולם אותו הוא מתאר. וזה לפני שנדבר על מושג בהדרכת שחקנים, העמדת מצלמה, בניית סצינה.
הסרט האחרון של וולמן שחיבבתי, שנגע לליבי, היה "המרחק". סרט על אדריכל (אפרופו אדריכלים) והוריו המזדקנים. האופן בו וולמן וגוטמן עסקו בזיקנה בסרטיהם, והם עסקו בכך גם כשהיו צעירים, תמיד שיעשע אותי. הזקנות ב"חסד מופלא" גרמו לי להתגעגע לכמה מסרטיו של וולמן, מועדון הקשישים ב"המרחק" גרם לי להתגעגע לגוטמן. אבל מאז "המרחק" וולמן עשה סרטים שרק אהבתי פחות ופחות, גם אם אוכל גם אני לדבר בשבחה של המחויבות האנושית והחברתית בסרטיו.
ואולי תרומתו הגדולה של וולמן היא בכך שהוא יוצר טיוטות לסרטים עתידיים. אני משתוקק שיבוא קולנוען, נגיד יוסף סידר או אבי נשר, ויעשה רימייק ל"חייל הלילה" של וולמן – עוד סרט עם רעיון מבריק אבל ביצוע עגום. ודמיינו את דני לרנר ממשיך את הקו של "ימים קפואים" ומציג גרסה משלו למסע הלילי של "ידיים קשורות". ואז לפחות נוכל לסכם את הקריירה של וולמן בטון אוהד: רוב סרטיו לא היו טובים מספיק, אבל הוא הקדים את זמנו.

אנו מפסיקים את שידורי היום כדי להביא לכם את הבשורה הטובה ביותר של השבוע: "המעיין" של דארן ארונופסקי יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה ב-7 באוקטובר.

"הוליוודלנד" של אלן קולטר יהיה סרט הנעילה שבוע אחר כך, ב-14 באוקטובר.

That is all

הרהור לשוני: איך אתם מעדיפים את הניין-אילבן שלכם? בעברית, בה כותבים קודם את היום ואז את החודש, או באנגלית? האם כשאתם רואים את הצירוף 9.11 אתם חושבים על אסון התאומים או על התשעה בנובמבר משירו של דיוויד ברוזה "סיגליות"?
אני, בכותרת הפוסטים, התייחסתי ל-9.11 כאל מותג גרפי, המנותק מהתאריך העברי ומתייחס לאירוע אמריקאי בעל נוכחות גלובלית, אבל הצוות הלשוני התומך בי התריע על שיבוש.
לכן, אני שואל את קהל הקוראים: כשאתם רואים את הצירוף השגוי מבחינה עברית 9.11 האם האסוציאציה שלכם היא "שגיאה!" או "קרסו מגדלי התאומים!"?