חמשת הסרטים המועמדים לפרס אופיר, כפי שהוכרזו לפני שעה קלה בבית סוקולוב:

"אביבה אהובתי"
"אדמה משוגעת"
"הדברים שמאחורי השמש"
"מישהו לרוץ איתו"
"שלוש אמהות"

"אביבה אהובתי" מוביל את התחרות עם 13 מועמדויות. אחריו "מישהו לרוץ איתו" עם 12.

תוספות ופרשנויות, תכף.

הנה רשימה המלאה:

קטגורית הסרט העלילתי הטוב ביותר:
1. "אביבה אהובתי"- מפיק: איתן אבן
2. "אדמה משוגעת"- מפיקים: שרון שמיר, דרור שאול, פיליפה קוברסקי, אדגר טנמבאום
3. "הדברים שמאחורי השמש"- מפיקים: עינת ביקל, אורי סבג
4. "מישהו לרוץ איתו"- מפיקים: גבי רוזנברג, שמוליק שם טוב, אורלי ברוק, אוריאנה גבעולי, פיליפה קוברסקי
5. "שלוש אמהות"- מפיקים: יפעת פרסטלניק, ערן ריקליס

הבמאי הטוב ביותר:
1. שמי זרחין – "אביבה אהובתי"
2. דרור שאול – "אדמה משוגעת"
3. יובל שפרמן – "הדברים שמאחורי השמש"
4. דן וולמן – "ידיים קשורות"
5. עודד דוידוף – "מישהו לרוץ איתו"
6. דינה צבי-ריקליס – "שלוש אמהות"

השחקן הראשי:
1. דרור קרן – "אביבה אהובתי"
2. תומר שטיינהוף – "אדמה משוגעת"
3. אסי דיין – "הדברים שמאחורי השמש"
4. איתי טיראן – "מחילות"
5. רמי הויברגר – "מכתבים לאמריקה"

השחקנית הראשית:
1. אסי לוי – "אביבה אהובתי"
2. רונית יודקביץ' – "אדמה משוגעת"
3. גילה אלמגור – "ידיים קשורות"
4. ענת קלאוזנר – "ימים קפואים"
5. בר בלפר – "מישהו לרוץ איתו"

שחקן המשנה:
1. ששון גבאי – "אביבה אהובתי"
2. יוסף (ג'ו) סוויד – "הבועה"
3. זהר שטראוס – "הדברים שמאחורי השמש"
4. צחי גראד – "מישהו לרוץ איתו"
5. אלון אבוטבול – "רק כלבים רצים חופשי"

שחקנית המשנה:
1. רותם אבוהב – "אביבה אהובתי"
2. יעל פוליאקוב – "אין לה אלוהים"
3. טס השילוני – "הדברים שמאחורי השמש"
4. רינת מטטוב – "מישהו לרוץ איתו"
5. אוולין קפלון – "מכתבים לאמריקה"
6. איילת זורר – "רק כלבים רצים חופשי"

צילום:
1. איציק פורטל – "אביבה אהובתי"
2. רם שוויקי – "ימים קפואים"
3. ירון שרף – "מישהו לרוץ איתו"
4. דוד גורפינקל – "מלח הארץ"
5. שי גולדמן – "שלוש אמהות"

תסריט:
1. שמי זרחין – "אביבה אהובתי"
2. דרור שאול – "אדמה משוגעת"
3. יובל שפרמן – "הדברים שמאחורי השמש"
4. נח סטולמן – "מישהו לרוץ איתו"
5. עלמה גניהר, דינה צבי-ריקליס – "שלוש אמהות"

עריכה:
1. עינת גלזר-זרחין -"אביבה אהובתי"
2. יצחק צחייק, חליל אפרת, מיכל כהן – "אדמה משוגעת"
3. יוסף גרינפלד – "הדברים שמאחורי השמש"
4. רון עומר – "מישהו לרוץ איתו"
5. טובה אשר – "שלוש אמהות"

עיצוב אמנותי:
1. עידו דולב – "אביבה אהובתי"
2. אבישי אביבי – "אדמה משוגעת"
3. שחר בר-אדון – "מישהו לרוץ איתו"
4. אבישי אביבי – "מלך של קבצנים"
5. איתן לוי – "שלוש אמהות"

עיצוב תלבושות:
1. ענבל שוקי – "אביבה אהובתי"
2. רונה דורון – "אדמה משוגעת"
3. הדס רוביצ'ק – "מישהו לרוץ איתו
4. רונה דורון – "מכתבים לאמריקה"
5. רונה דורון – "שלוש אמהות"

מלחין:
1. יונתן בר-גיורא – "אביבה אהובתי"
2. צוף פילוסוף, עדי רנרט – "אדמה משוגעת"
3. עברי לידר – "הבועה"
4. רן שם-טוב – "מישהו לרוץ איתו"
5. שמוליק נויפלד, אורי זך – "שלוש אמהות"

עריכת פס קול:
1. אשי מילוא, אביב אלדמע, ישראל דוד – "אביבה אהובתי"
2. אלי ירקוני, יואב שריג – "אדמה משוגעת"
3. איתי אלוהב, גיל תורן, ישראל דוד – "הבועה"
4. דוד ליס, אביב אלדמע, ישראל דוד – "מישהו לרוץ איתו"
5. אשי מילוא, גיל תורן, ישראל דוד – "שלוש אמהות"

סרט תיעודי:
1. "אצלי הכל בסדר"- בימוי: ארז תדמור, ירון אמיתי
2. "בובות של נייר"- בימוי: תומר הימן
3. "מועדון בית הקברות"- בימוי: טלי שמש
4. "סובנירים"- בימוי: שחר כהן, חליל אפרת
5. "שביתה"- בימוי: אסף סודרי, אמיר טאוזינגר

אני מניח שלא מעט כותבים יתחילו עכשיו לחפש ציטוטים "טרגיים" ו"נבואיים" בספריו של דויד גרוסמן, ואני מניח שמהר מאוד זה יהיה מאוס מאוד. אבל הנה, בזכות indie מהתגובות אתמול, ציטוט באמת קורע לב:

“…פעם חשבתי ללמד את הבן שלי שפה פרטית. לבודד אותו בכוונה תחילה מהעולם המְדַבֵּר ולשקר לו מלידה, כך שיאמין אך ורק לשפה שאני אתן לו. ושהיא תהיה שפה חומלת. אני מתכוון – ללכת אתו יד ביד ולקרוא לכל מה שהוא רואה בשמות שיחסכו ממנו את כאבי הלב. שהוא לא יוכל בכלל להבין שיש למשל מלחמה, ושאנשים הורגים, ושהאדום הזה הוא דם. רעיון קצת שחוּק, אני יודע, אבל אהבתי לדמות איך הוא חוצה את החיים בחיוך תם ובוטח, הילד המואר הראשון”.
(דויד גרוסמן, “שתהיי לי הסכין”, עמ’ 15)

============

ומכאן, שינוי אווירה חד.

============

ג.ג, מפיצי וורנר בארץ, משחקים משחק מעצבן עם עניין הקרנות העיתונאים. לכאורה הם כבר לא מחרימים מבקרים, בפועל – ככל שהאולפן מאפשר להם – הם עושים מניפולציות. ללכת עם (הקרנה) אבל להרגיש בלי. היום ב-19:30 יוקרן למבקרים הסרט "הבית באגם", שיוצא למסכים מחרתיים. התזמון אינו מקרי: כל עיתוני סוף השבוע כבר סגורים, כך שמי שלא ראה את הסרט בנסיבות אחרות לא יכול היה לכתוב עליו. למעשה זו הקרנת מבקרי אינטרנט, הם היחידים שיוכלו לעשות בה שימוש אקטואלי.
האמת, כשזה מגיע ל"הבית באגם" – האיחוד החלוטין מיותר של סנדרה בולוק וקיאנו ריבס (הוא הרי לא רצה להתאחד איתה ל"ספיד 2", למה שעכשיו נחשוב שמדובר בזיווג שיש מאחוריו ניצוץ של כימיה או רגש) – הרתיעה מהצגת הסרט למבקרים לחלוטין מובנת: מדובר בסרט איום ונורא. כמה איום? נגיד ככה: הוא אמור להיות רימייק לסרט הקוריאני "הים", אבל נראה יותר כמו שכפול דהוי ל"עיר של מלאכים", שהיה רימייק (מרגש, בעיני) ל"מלאכים בשמי ברלין". כמה איום? זה סרט שאפילו העריכה המוזיקלית שלו מחרידה. זה סרט שבפסקול שלו מתנגנן שיר של האילז, אחת הלהקות האהובות עלי, אבל באחד השירים הגרועים ביותר שלה. זה סרט בו לא נעשתה אף החלטה אמנותית מתקבלת על הדעת.
ואם הרעיון שלו – על שני אנשים שמרגישים שהגורל מחבר ביניהם, בשעה שחוקי הפיזיקה מפרידים ביניהם – נשמע לכם מוצלח, הנה רעיון: במקום ללכת לצפות בו, קחו בדי.וי.די את "הנאהבים מחוג הקוטב הצפוני", סרט עם כמה רעיונות דומים (בלי הטוויסט העל טבעי), אבל שכתוב ומבוים – על ידי הבמאי הספרדי/בסקי חוליו מדם – ביד מופתית ורבת חוכמה ועומק.

=============

ועוד סרט שעולה השבוע ללא הקרנות לעיתונאים: "שיחות עם אשה אחרת", סרט עצמאי קטן, המתרח ברובו בחדר מלון בין שני אנשים. אבל היעדרה של הקרנת המבקרים אינה הדבר הכי אווילי בסיפור: הסרט יוקרן בקולנוע דיזנגוף מדי.וי.די. אווילי: הוא כבר הוקרן מול מבקרים ובפילם בפסטיבל ירושלים. קולגה של המדור, שראה את הסרט מוקרן שם מדווח שמדובר בהקרנה באיכות נמוכה. אין שום הגיון ללכת לקולנוע לראות סרט מוקרן בדי.וי.די (אני כותב בפעם האלף: די.וי.די הוא פורמט ביתי, בעל רזולוציה נמוכה שנראה רע כשהוא מוגדלת למסך קולנוע). הסרט, אני שומע, ייצא בדי.וי.די מתורגם לעברית תוך שבועות ספורים. חסרי הסבלנות יכולים להשאיל אותו כבר היום בעותק די.וי.די מצוין (וחוקי לחלוטין) תוצרת תאילנד באוזן השלישית. דווקא כדאי, סרט לא רע.

============

אפרופו האוזן: השבוע התחילו שם הקרנות הסרט התיעודי הישראלי "בחברתו של חתול מת", שזכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים. למרות שזה אינו הסגנון התיעודי המועדף עלי – הוא קצת מזוהם מדי, מחוספס מדי ומותיר מעט מדי מקום לחסד – הערכתי מאוד את המחויבות האנושית והתיעודית של הסרט. הוא מצליח ללכוד רגעים די מופלאים ואינטימיים בשגרת לילם של חבורת הומלסים שיכורים בגן בדרום תל אביב. כמו יקום מקביל המתנהל מתחת לאפנו באשמורת אחרונה. כתבתי על הסרט כמה מילים גם כאן.

============

תגידו יפה שלום לענת זהר, שנראה שירשה מאיתי שטרן את מדור שוברי הקופות של נרג'. הי ענת, ברוכה הבאה לקהילת הקולנוע שלנו. מהמקום בו את מקבלת את המדור את יכולה רק לעלות. לשם כך, הנה כה עצות פרטיות באופן פומבי:
– "רווחים" הם מה שנותר למפיקי הסרט אחרי שמקזזים את ההכנסות מההוצאות. "רווחים" ו"הכנסות" אינן מילים נרדפות.
– ל"מרכז הסחר העולמי" יקראו בעברית "מגדלי התאומים". ובכלל, כל הפסקה השלישית לא ממש כתובה בעברית. אשמח להושיט יד בשכתוב אם תרצי. המייל שלי מופיע בראש הדף.
– כדאי לבדוק פעמיים את שמות הסרטים באנגלית שאת מעלה. כמעט בכל שם באנגלית בטקסט יש טעות. כן, גם אצלי יש טעויות. ואני מתבאס מזה נורא, אבל שמח כשיש מי שרואה ומעיר כדי שאוכל לתקן. קודם כל, כי זה אומר שמישהו קורא. וגם שהוא חכם וחד ממני, שככה הייתי מעדיף את קוראי. לפעמים, אגב, קוראים למישהו הזה עורך. היעזרי בו. באינטרנט אפשר להיעזר גם בקוראים ולתקן בדיעבד. כל עוד לא תירגמת אייטם מ"The Onion" זו לא בושה גדולה.
– באייטם על סרטים ישראלים בפסטיבלים: פרס וולג'ין הוא מה? והתקציר שלך ל"סימני דרך" לא ממש מתאר את הסרט. חבל, כולה 19 דקות. היית יכולה לצפות בו ולחסוך לך רצף שגיאות.

אבל אני משוכנע שבמהרה הכל ישתפר ותוך זמן קצר את תהי זו שתתקני את הטעויות שלי. אגב, אשמח. בהצלחה.

==============

ויותר מאוחר היום יתפרסמו כאן, ומן הסתם גם שם, המועמדים לפרסי אופיר. בהמשך היום אעלה כאן את דברי הפרשנות שלי לרשימת המועמדויות, כמו גם את תוצאותיו של הסקר הקטן והלא מחייב שערכתי בין חברי האקדמיה שהצביעו, ואפרסם את שמו של המועמד המוביל לזכייה.

20:00. 12 שעות להפסקת האש. זה הולך להיות ערב נוראי.

ויש לי תחושה שגם מחר לא תבוא הקלה גדולה. ואני לא יודע עד כמה תשרוד הפסקת אש שנדמה שהצדדים לא באמת רוצים בה. ויש בבשורה הזאת משהו כמעט מפלצתי באירוניה שלה, במטען הספרותי, המרטירי. בלתי נתפס. אולי יש משהו בקורבן הזה – איזו מילה איומה, "קורבן" – שאמור לסמל את נקודת המפנה של התודעה האזרחית לגבי המלחמה הזאת. לא יודע. מסורבל לי במוח. בשבועות האחרונים אנחנו קוראים בבית לפני השינה – שוב ושוב ושוב – את "איתמר פוגש ארנב". שיט, היתה כאן מטאפורה. היא התפוגגה לה. קראו את הספר.

נחמה יחידה כרגע: מוזיקה. שמעו איזה שיר יפה של זמרת חדשה בשם רג'ינה ספקטור. הוא נקרא "אנחנו". ואם אתם יכולים, אל תדליקו טלוויזיה.

עודכן ב-21:10. כשהשמועה הפכה לידיעה רשמית.

1. בעמודת הלינקים מצד שמאל תמצאו קישור לעמוד MySpace חדש שהקמתי. יש לי כמה תוכניות לגביו, אז כדאי לבדוק מדי פעם מה קורה שם. אבל כרגע כדאי לכם לבקר שם כי אני עושה קצת ניסויים עם נגן פלאש שמנגן רצפי שירים. כרגע תמצאו שם 20 שירים, רובם עכשוויים, שאני אוהב. העריכה המוזיקלית מנסה להיות מוקפדת, אבל גם אותה עוד אפשר ללטש. גם ההפסקות הארוכות מדי בין השירים עדיין קצת מציקות. אבל זה הצעד הראשון לקראת תוכנית הרדיו-אינטרנט של "סינמסקופ". עצות לשיפורים ושדרוגים, ולינקים לשירים מוצלחים (מפסקולים, אבל לאו דווקא), יתקבלו בברכה.

2. לכל מי שנרשם לעידכון המייל משמאל: אכן, משהו שם עוד לא ממש עובד. אם זה יעבוד זה יהיה דבר ממש חמוד, כדאי לכם לנסות. אתם מוזמנים להמשיך ולהירשם ואם הבעיה לא תיפתר אחליף את השירות, אבל כל מי שיירשם יעבור גם לעדכון החדש. ושוב: אם יש למישהו רעיון לספק עידכוני מייל מבוסס רשת שאינו זוקודה או פיד-בליץ, אנא עדכנו.

3. אם אתם חובבי סרטי אימה, או קוונטין טרנטינו, אל תחמיצו את הדיון שמתנהל בלהט כבר כמה ימים בתחתית הפוסט מיום רביעי.

טום ווייטס הוא חבר טוב. רוברטו בניני התקשר אליו לבוא ולהופיע בכמה סצינות בסרטו החדש "כשתראי נמר בשלג", והוא הסכים, ואף הלחין את השיר לסרט. הסרט עוסק, באופן די נלעג, בדרכו חסרת התחכום של בניני למחות נגד מלחמת עירק. מיותר לציין שהקטעים של ווייטס, בתור זמר החתונות של החלומות, הם הרגעים היחידים עם מעט עדינות וליריות בסרט המסורבל וחסר הרגישות הזה. מה שכן, זו לא הפעם הראשונה השנה שטום ווייטס הגיע לסרט על מלחמת עירק. זה קרה קודם ב"ג'ארהד". שם, לקראת סיום, מתנגן שירו של ווייטס, "חפצים של חייל", שיר אשכבה עגום על חיילים שחוזרים מהמלחמה בקופסאות וארגזים.
היום חוגגת מלחמת לבנון II יומולדת חודש. בוויינט מנו 123 הרוגים, אזרחים וחיילים. ביום ה-12 למלחמה קראתי כאן "אולי די?". ביום שלישי התחלתי לצרף לפוסטים שלי את הכרזה של ג'ון ויוקו "המלחמה נגמרה! אם תרצו". והשבוע מצטרפים אלי גם "טיים אאוט" ("אולי די?" בשערו), ו"העיר" – בגיליון שגרם לי להתגעגע לעבוד בו – עם ג'ון ויוקו וכרזתם על השער. והיום מצטרפת אלינו גם מועצת הבטחון. נו, אז אולי די?
הנה, בשביל מצב הרוח, "חפצים של חייל", במקור מתוך "טרומבונידגחרב" (נדמה לי שככה קוטנר תרגם את שם האלבום כשהוא יצא), אבל כאן מתוך פסקול "ג'ארהד".

טום ווייטס, "Soldier's Things"

=======

אפרופו יום הולדת: יום הולדת שמח.

========

אפרופו מתנות: שני קוראים נדיבים הציעו לי שטח איחסון בשרתיהם. אך אני, בפיזור דעת, מחקתי את המיילים שלהם. אם זה אתם ועדיין עומדים מאחורי ההצעה, או אם יש לכם שטח פנוי על שרת חמוד – משהו כמו 400 מגה – שיוכל לאחסן עליו את טריפו/היצ'קוק ואת השירים שאני משמיע כאן, צרו קשר בתגובות או באימייל. תודה.

========

על "בריק", סרט שנון למדי, עם כמה משורות הדיאלוג המוצלחות ששמעתי בעת האחרונה, תוכלו לקרוא במדורי בשבוע הבא. השבוע כתב עליו, בהתלהבות גדולה, יקיר אלקריב.

קחו ציטוט מהסרט, מתנה:

Laura: Do you trust me now?
Brendan: Less than when I didn't trust you before.

========

ולבקשת הקהל, הנה הביקורת שלי על "קליק" של אדם סנדלר. מאוד התלהבתי ממנו.

אני רוצה להיות חבר של אדם סנדלר. נראה לי שמי שחבר שלו, נשאר כזה לכל החיים. הוא מתמיד עם הבמאים שלו, למשל. זה הסרט השלישי שפרנק קוראצ'י ואדם סנדלר עושים יחד, אחרי "זמר החתונות" ו"נער המים", ונדמה שקוראצ'י רק הולך ומשתפר. או קחו את הנרי ווינקלר, מי שגילם בשנות השבעים את פונזי ב"ימים מאושרים". זה הסרט השני שלו עם סנדלר, ואיזה תפקיד מקסים הוא קיבל כאן. או, הכי חשוב, רוב שניידר. אחד מחבריו הטובים של סנדלר. ספק אם לשניידר היתה בכלל קריירה אילולא סנדלר, שבתחילה שיבץ אותו לתפקיד קטן בכל סרט ואז הפיק לו את סרטי "הג'יגולו מת מצחוק". זה כבר הפך לספורט פולחני, לחפש את שניידר בסרט של אדם סנדלר. כאן הוא מגיע די בהתחלה, בתור הנסיך חביבוּ, סעודי עשיר וחסר עידון (ושניידר מתענג על התפקיד כמו פנתר הטורף אנטילופה).
אבל הכי חשוב: סנדלר ממשיך לעשות סרטים עם הומור ילדותי בן זמננו, אבל עם לב ונשמה של תור הזהב ההוליוודי. סרטים שיהיו שיגידו שהם נאיביים, מלוקקים, מופרכים, אבל יש בהם כל כך הרבה טוּב לב שאני באופן אישי מתקשה לעמוד בפניהם. כשאני כותב "טוב לב", אגב, זה אחרי שמנקים מהסרט את הומור הביבים, הבדיחות הגזעניות וההטרדות המיניות הוויזואליות. אבל מה שמקסים אצל סנדלר זה שהוא מצליח לגרום לכל הדברים האלה להידבק: הוא מפריך מפריח בדיחת פלוצים (מעולה, אגב), תוך שהוא מנסה ללמד את צופיו שיעור בסדרי עדיפויות: המשפחה באה לפני הקריירה. הוא עוצר כדי לתת לנערים בדיחה (הורסת, אגב) בה הוא בועט באשכיו של שון אסטין (סם מ"שר הטבעות"), אבל דרכה הוא מנסה לפקוח את עינינו לכך שאנחנו מעבירים את החיים בהילוך מהיר, מנהלים את חיינו על טייס אוטומטי ומחמיצים את כל מה שחשוב. באמצעות שלט רחוק פלאי, המסוגל להריץ קדימה את כל הרגעים הלא נעימים בחיים, מגלה דמותו של סנדלר שמה שנדמה בתחילה כנס, הופך עד מהרה לקללה איומה שמחריבה את חייו. נשבע לכם שזה נשמע כמו עיבוד הוליוודי למעשייה ברסלבית, עם טוויסט סכריני כל-אמריקאי מתוצרת פרנק קפרה (או הרולד ראמיס). התוצאה, אינפנטילית ונאיבית כל שתהיה, מצחיקה מאוד ומחממת לב.

ממול לביקורת הזו, התפרסמה ביקורת לא פחות נלהבת ל"תודה שעישנתם", הנגטיב של "קליק", בבימויו של ג'ייסון רייטמן.

בעוד שנים מהיום, כשג'ייסון רייטמן יהיה אחד הבמאים המוכרים ביותר בהוליווד, נוכל להגיד "כן, אני זוכר שסימנתי אותו ככישרון גדול עוד בסרטו הראשון". גשו נא ל"תודה שעישנתם" וגלו כשרון גדול שהיה בן 28 כשכתב וביים את אחד הסרטים השנונים והארסיים שתראו כרגע בקולנוע. "תודה שעישנתם" הוא סרט שאם היה נעשה בסבנטיז היה קל לדמיין את רוברט אלטמן מביים אותו. הוא מתייחס בכבוד ובאמפתיה לגיבור נאלח: הדובר של לובי הטבק, האיש שמייצג את האנשים שמרעילים אותנו ומי שאמור לגרום לנו, הקורבנות, להרגיש רע עם זה. בתור סאטירה "תודה שעישנתם" אינו חשיפה ראשונה של מנגנוני הספין ויכולתו של כסף לקנות הסכמה. אבל כקומדיה בלתי פוליטיקלי-קורקטית, ההפך המוחלט של "קליק", הוא מציג לא את העולם כפי שאדם סנדלר היה רוצה לראותו, אלא את העולם כהווייתו: עולם בו כולם מתמקחים, משקרים, גונבים, משחדים, עולם ללא מוסר בו ערכו של האדם נמדד על פי הישגיו, על פי מעמדו, על פי קרבתו למעגלי שררה וכוח. עולם בו כת הממון שולטת. עולם ללא אלוהים (להבדיל מהעולם של אדם סנדלר, בו יש אלוהים, ובו לתפילה יש כוח). וג'ייסון רייטמן, בנו של אייבן רייטמן (שחוטף עכשיו מכות מהמבקרים על סרטו החדש), כתב תסריט שנון, שמציע חמלה לגיבוריו, אבל לא שופט אותם. טוב, אולי קצת כן שופט אותם. אבל הוא עושה את זה במודעות עצמית ("כמו בספר של ג'ון גרישם, רק בלי כל הריגול"). כי כולנו, בואו נודה בזה, סוחרים במוות.
באופן בלתי מתוכנן צפיתי בשני הסרטים האלה באותו יום. בעוד סרטו של סנדלר חימם את ליבי וגרם לי לקוות להיות אדם טוב יותר, סרטו של רייטמן כמעט הרגיע אותי. כן, זה העולם אותו אני מכיר. עולם שאת חוקיו אני מכיר היטב. נעים לצחוק עליו. אנחנו צוחקים עליו, כי הוא מפחיד אותנו. כי אנחנו יודעים שאנחנו שבויים של העולם הזה, ואולי אפילו משתפים פעולה עם שובינו. אבל זה עולם מצחיק. עד דמעות.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.8.06

והכי משונה: לדמותו של אדם סנדלר ב"קליק" קוראים מייקל ניומן. לאחד המפיקים של "תודה שעישנתם" קוראים באותו שם.

ועוד יותר משונה: בביקורת של רותם דנון על "קליק" בוואלה התקבצו תוך זמן קצר תשעים תגובות, כמעט כולן מהללות. יותר מוזר: כמעט כולן מהללות בשורת הנושא. האם מעסיקה חברת פורום פילם או משרד הפרסום שלה, פרסום גולן, טוקבקיסטים בתשלום, כדי שתוכל, בשבוע הבע לצלם את מסך וואלה ולפרסם מודעת "הטוקבקים קרועים" על הסרט? ואם כן, האם אין כאן הטעיה בפרסום? פירסום ביקורות פיקטיביות במסווה של אמיתיות? אולפני סוני – שהפיצו את "קליק" באמריקה (בארץ הוא מופץ דרך רבולושן, האולפן הגוסס של ג'ו רות, שתכף נעלם מעל פני האדמה) – כבר חטפו על הראש כשהמציאו את המבקר הפיקטיבי דיוויד מנינג. האם יקום התחקירן שיחשוף את דיוויד מנינג הישראלי? אולי איתי שטרן? שמעתי יש לו סקופים בזמן האחרון.

סליחה, התפלקה לי משאלת לב בכותרת. אבל תודו שהיה לכם שם שבריר שניה של אופטימיות.

From YOKO:

This is a billboard event John and I did 29 years ago, in Xmas of l969. At the time, it created good vibrations around the world and gave people strength.

The message is "We can do it". and it's still valid. If one billion people in the world would think peace – we're gonna get it. You may think "well, how are we going to get one billion people to think? Isn't this something we should leave to the politicians, who have the power to do those things?" Well, politicians cannot do anything without your support. We are the power. Remember, you don't have to do much. The power works in delicate and mysterious ways. Visualize the domino effect and just start thinking positive, that we are all together in this. Thoughts are infectious.

==============

מו"לים, תפסיקו להעסיק אותי

רק היום קלטתי שהמלחמה בלבנון היא באשמתי. תראו מה זה: התחלתי לעבוד ב"זמן תל אביב" באוקטובר 1994. ימים של אופוריה. עיתונים עבים, המון תרבות. כעבור שנה וחודש: רצח רבין. הכל קרס. עברתי ל"העיר" באוקטובר 1999. גיליונות עצומים בגודלם. גיליון פסח עבר את ה-200 עמוד. מדור התרבות חצה את 20 העמודים. גיליונות נושא, אינסרטים חגיגיים, העיר בתפוצות, לונדון למתקדמים, פריז למתקדמים, ספרד למתקדמים. שישו ושימחו. כעבור שנה: אינתיפאדת אל-אקצה. הכל קרס. עברתי ל"פנאי פלוס" ביולי 2005. בלה בלה בלה. כעבור שנה: מלחמת לבנון II. מו"לים, למען שלומה של המדינה שלנו, שלא לומר למען שלום עיתוניכם, הפסיקו להעסיק אותי. או בפראפרזה על קובי אור: צריך לשלם לי משכורת כדי שלא אכתוב אצל אף אחד.

===============

חומר קריאה

מהמדור (הקטנטן!) שלי היום ב"פנאי פלוס". ביקורות על "גיבור על נמלים" המפתיע לטובה ועל "מפלצת של בית" המאכזב. אני מודה שאם הייתי צריך לבחור אחד מהם ללכת לראות בקולנוע "מפלצת של בית" היה נשמע לי מלהיב וחדשני יותר ו"גיבור על נמלים" היה נשמע קצת כמו "היינו בסרט הזה כבר, לא?". לכן, הריני כאן לעדכנכם: ראיתי את שניהם, וזה ההפך.
וכן, זה "מותק, המוח שלי הפך לפירה". סליחה, לא: "מותק, הבית מתפרק". תודה לחן חן ולליאור על האיתור והתיקון.

=================

ותודה לרתם וליניב אידלשטיין על שאיתרו ויירטו את אחד הרגעים הקסומים של האינטרנט הישראלי:

המקור, בעיתון הסאטירי The Onion: "אוליבר סטון מתכנן סרט המשך ל'מגדלי התאומים'".
התרגום באן.אר.ג'י, שפיספס את הסאטירה (וכנראה גם לא ראה את 'JFK' של סטון, אחרת היה מבין את הבדיחה).

===================

כותרת אפשרית ב"The Onion" של השבוע הבא: האם המטוסים התנגשו במגדלי התאומים בגלל שהיו בהם נחשים?
בשבוע הבא, אם תהיו בארצות הברית, תוכלו לעבור ברצף מ"נחשים במטוס" ל"מגדלי התאומים" ל"טיסה 93" ולא לעלות יותר על אווירון בחייכם.

===================

נמצא סרט ישראלי בודד שהצליח להשתחל לפסטיבל ונציה: "סימני דרך" של שמי שי מסם שפיגל יתמודד בתחרות הסרטים הקצרים (נגד זוגתו של דיוויד לינץ'). הסרט כבר זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר בפסטיבל ירושלים.

===================

ותראו איזה מטעמים הצטרפו לפסטיבל טורונטו: חדש של האל הארטלי (קוואזי המשך ל"הנרי פול", הסרט הגדול האחרון שלו), סרט סמוראים של הירוקאזו קורה-אדה ("החיים שאחרי"), בכורה עולמית לסרט החדש של טרזים ("תא קטלני" שלו, עם ג'ניפר לופז, היא יצירת מופת סוריאליסטית שקוטלגה בטעות כסרט אימה בינוני), עלילתי חדש של ורנר הרצוג, בראד סילברלינג חדש. ו"הבועה" של איתן פוקס.

===============

הפוסטרים של "Grind House" של רודריגז וטרנטינו:

(ויה אמפייר אונליין)

==============

עכשיו בחוצות תל אביב: כרזות פרסום ל"מפלצת של בית" וממול "הבית באגם". תעבירו את המבט מספיק פעמים מהר בין כרזה לכרזה ותקבלו סרט חדש: "מפלצת של בית באגם" בו טורף הבית את קיאנו ריבס וסנדרה בולוק.

=============

חיים צינוביץ' ב"קליק". נאה. האם יש למישהו לינק לקטע המוזיקלי דנן?

=============

הנה ראיון ארוך עם סטיבן סודרברג, אחד הבמאים העכשוויים האהובים עליי, מתוך מגזין שלא היכרתי בשם "המאמין". סודרברג הוא לא רק במאי מעולה (ותסריטאי, וצלם) הוא גם יודע לדבר היטב על קולנוע (האזינו בהזדמנות לשיחה שלו עם מייק ניקולס בקומנטרי של "מילכוד 22"). את הראיון הזה עוד לא קראתי, הרגע נתקלתי בו, אבל אם אמצא בו הברקות אעשה קופי-פייסט בימים הבאים.
כבר הכותרת מוצאת חן בעיני: "הכל אשמת הבמאי".

(ויה גרין-סינה)

==============

סרטו החדש של מל גיבסון. משעשע.

(ויה ג'פרי וולס).

=================

האתר מרכין ראש לזכרו של מייק ברנט, מעמודי התווך של תעשיית הקולנוע בארץ, גם אם שמו (שמזכיר שמו של זמר) לא מוכר לקהל הרחב. בתור האיש מאחורי חברת FTS, ברנט היה זה שסיפק ציוד צילום, הפקה ותאורה ללא מעט פרויקטים טלוויזיוניים וקולנועיים בארץ, למקצוענים ולסטודנטים. ברנט נפטר לפנות בוקר ממחלת הסרטן בגיל 57. היום התקיימה הלווייתו.

==================

ולסיום:
**** ממשיך להגיב, אלא שרוב מסריו מלאי השנאה והזעם נעצרים בפילטר הספאם שלי. הנה מסר שלו מהיום. אני מעתיק אותו לכאן כי, בכנות, אין לי כבר מושג מה לענות לו. אז אולי אתם, אם אתם קצת יותר ותיקים ממני באינטרנט, תוכלו לעזור ל**** ולעזור לו למצוא את האיש שמנהל את האינטרנט. הוא רוצה להגיש תלונה.

מר רוה הנכבד, זכותי לומר שפרסי האקדמיה הם בדיחה פרובינציאלית בלי שתמחוק את הפוסט. זה לא מוסד קדוש שצריך להיזהר בכבודו ונמאס לי שכל תגובה שלי זקוקה לאישור, אני מבקש שוב לדעת מי מפעיל את הבלוג שלך כדי שאוכל להתלונן. אותי לא ממדרים!!! לא מקובל עלי שאתה תקבע מה אוכל לומר ומה אסור. ודאי יש מישהו אחראי שאני יכול לקבול בפניו ולא ייתכן שזה יהיה אתה כי אתה במילא לא מקשיב!

הערה: **** שלח לי מייל בו הוא מבקש ששמו לא יוזכר בבלוגי. בקשה שאין לי בעיה למלא, בייחוד אם היא אומרת ש**** יפסיק להקיא זעם ושנאה בבלוג.

הנה עוד יהלום (פלסטיק) אבוד מהאייטיז: סטיבן "טין-טין" דאפי, שפרש מדוראן דוראן שניה לפני שהם התפרסמו, עם הלהיט הגדול הבודד שלו (אייטיזופילים יזכרו אותו גם מ"נטלי", להיט גל"צניקי שלו, מ"Icing on a Cake" ומהשיר עם השם המושלם "ג'ולי כריסטי"). הלחיצה על כפתור הניגון אינה מומלצת לאנשים עם אלרגיה לאלקטרו-פופ.

==============

נתונים מעניינים ב"גלריה" של הבוקר: למרות המלחמה נרשמת עליה במכירת כרטיסי קולנוע בארץ, מדווח גואל פינטו. ואולי בגלל המלחמה (או מיי גוד! אז עכשיו בעלי בתי הקולנוע יקימו לובי למען מלחמות?). אלה נתוני הסרטים הישראלים המדווחים בידיעה:
"הבועה", 80 אלף איש בחמישה שבועות (הצלחה סבירה לסרט שנראה היה שרק אני חיבבתי).
"מישהו לרוץ איתו", 35 אלף צופים בשלושה שבועות.
"אביבה אהובתי", יותר מ-30 אלף צופים בשבוע וחצי.

==============

ובעמוד ממול ב"גלריה" מתואר וויל פרל כ"קומיקאי ותיק", שזו הגדרה מעט מפחידה לשחקן שהקריירה הקולנועית שלו התחילה ב-1998, אבל שהפך כוכב רק ב"זולנדר" ב-2001 והוביל לראשונה סרט על כתפיו ב-2003. אם פרל הוא "קומיקאי ותיק", אז איך תגדירו את ג'ים קארי, בן סטילר וסטיב מרטין?

==============

אם אתם נוסעים לניו יורק בקרוב, בוודאי תשמחו לקחת בתיק הצד שלכם את תדפיס המפה הזאת, שפורסמה השבוע ב"ניו יורק מגזין", המכילה את כתובות הסלבריטאים שגרים במנהטן. הייתם מאמינים, למשל, שאדוארד נורטון, כריס נות (מיסטר ביג) וג'וליאן קזבלנקס (סלון הסטרוקס) הם שכנים ברחוב 9. ושכמה רחובות לידם גרות קלואי סביני, מולי רינגוולד ופרקר פוזי? ושגלן קלוז, ג'רי סיינפלד וג'ון מקנרו גרים באותו בניין ברחוב 81 פינת סנטרל פארק ווסט? או שלסטיבן ספילברג, בונו וסטיב מרטין יש דירות באותו בניין ברחוב 74 פינת סנטרל פארק ווסט. אח, שעות של הנאה עם המפה הזאת. (שאגב, מלווה כתבה שעוסקת בכך שלניו יורקרים לא אכפת מסלבריטאים).

================

ראיתי את אשת ראש הממשלה, את בתו של ראש הממשלה, בנו של ראש הממשלה ואת נכדיו של ראש הממשלה בגינת שעשועים בתל אביב. הם התנדנדו בנדנדות, הסתובבו בקרוסלה ואכלו ארטיק רמזור (הנכדים). אני מכיר חלק מהם, והם כולם מקסימים. אבל היה לי לא נעים. רציתי לגשת ולבקש מהם, ככה בנימוס, כטובה, אם הם יכולים בבקשה להפסיק את המלחמה. אבל לא עשיתי את זה. אז הנה, מרחוק, בשקט, באדיבות: סבא אהוד, אנא עצור את המלחמה. אנא.
הבוקר נזכרתי בכרזת הפרסום שג'ון לנון קנה בטיימס סקוור בזמן מלחמת וייטנאם (שוב, באדיבות "גלריה").

===============

לגלעד: אני לא רוצה אותך כאן. למה זה מסובך להבין? הפסק להגיב. הנה מקום בו תוכל לכתוב מה שאתה רוצה, באיזה שם שאתה רוצה.

בימים אלה אני עורך סקר קטן באימייל בין כמה חברי אקדמיה, בניסיון לבחון לאן נושבת הרוח, להבין מי הצביע למה, רגע לפני שמסתיימת ההצבעה לפרסי אופיר. כל חברי האקדמיה אליהם פניתי שיתפו פעולה ועדכנו אותי בבחירתם. רק עמית ליאור, התסריטאי של "עפולה אקספרס" ושל "נו אקזיט", הבמאי של "סיפורי בית קפה" (ויו"ר איגוד התסריטאים), ענה לי שהוא מסרב כבר כמה שנים להשתתף בהצבעה לפרסי האקדמיה.
"למה?", שאלתי.
וזו תשובתו, אני מפרסם אותה כאן כלשונה. היא ראויה לתשומת לב:

אי ההצבעה שלי היא עניין עקרוני.
למרות ששני סרטים שכתבתי זכו לפרסים, "עפולה אקספרס" ו"חצוצרה בואדי", פיתחתי אלרגיה רצינית לאקדמיה ולכל אופן התנהלותה. מאז ומתמיד סירבתי להצביע לסרטים הדוקומנטריים. כל יוצר שהיה מתקשר אליי לעשות נפשות לפרויקט שלו, זכה לתשובה סטנדרטית: "מכיוון שאין סיכוי שאני אצליח לראות את כל הסרטים, כל הצבעה שלי תהיה מוטית ושקרית, לכן לא אצביע".
בשנה ממוצעת מוקרנים בין 10 ל-20 פיצ'רים, משהו כמו 40 סרטי דוקו – אתה צריך להתפטר מעבודתך, להזניח את משפחתך, להפסיק להוריד את הכלבים ולהשקיע חודשיים בצפייה בשלל הפרויקטים אם אתה רוצה לראות את כולם, דבר בלתי אפשרי בעליל!
איך אפשר להצביע לסרט דוקומנטרי X אם במקרה הטוב ראית רבע מהם? לכן סירבתי להצביע.
לפעמים זה היה כרוך באי נעימות קשה, שכן חלק מהיוצרים הללו חברים טובים ויקרים. טפסי ההצבעה לסרטים הדוקומנטריים מצאו את דרכם חיש לפח הזבל שלי.
לעומת זאת, תמיד הקפדתי לראות את כל הפיצ'רים, ואת טופס ההצבעה לפיצ'רים מילאתי בחפץ לב.
מאז השנה בה התחרה "סיפורי בית קפה" הפסקתי להצביע גם לפיצ'רים, למרות שהסרט זכה ל-5 מועמדויות, ביניהם לסרט הטוב ביותר. אחרי עבודה מאומצת, ולמרות חמש הקרנות שקיימנו עבור חברי האקדמיה, ברישום שעשינו בכניסה לאולמות ספרנו בסך הכל 220 חברים שצפו בסרט. באותה שנה היו כ-550 חברי אקדמיה, פחות מחצי מהם ראו את הסרט. כמה חברי אקדמיה ראו באותה שנה את "האסונות של נינה"? את "מתנה משמיים"?
בלי שום קשר לאיכויות הסרטים, מראש לסרט שפחות ממחצית חברי האקדמיה ראו אין סיכוי שווה. אין סיכוי אמיתי.
לעניות דעתי, האקדמיה צריכה להנפיק כרטיס מגנטי לחברי האקדמיה, וחבר שלא צפה לפחות ב-80 אחוז מהסרטים, צריכה להישלל ממנו זכות ההצבעה.

מעבר לכך:

ההצבעה של כל מי שסרטו משתתף היא אוטומטית. הוא וכל מי שעבד בסרט שלו (פלוס חבריו הטובים וחברים חדשים שמפיקים אסרטיביים משלמים את דמי החבר שלהם כדי שיצביעו וכו'…) מצביעים אוטומטית בכל 13 הקטגוריות עבור הסרט שלהם. אני לא צדיק. שיהיה ברור שבכל פעם שסרט שלי התחרה, כך עשיתי גם אני. זה מנטרל הצבעה אמיתית של כ-40 עד 60 חברי אקדמיה לכל סרט. לכן סרט גדול, שעבד עם צוות גדול, שהבמאי שלו מבוסס יותר בברנז'ה, שהמפיק שלו הצליח "לקנות" מספיק קולות, יוצא לדרך עם פור רציני על פרויקט קטן ופחות מקושר ומתוקשר.

ועוד:

מי הם חברי האקדמיה? מה הקריטריונים לקבלת כרטיס החבר? חלק גדול מהם לא ביקרו מעודם בחדר עריכה. חלק לא בילו יום אחד על סט. אם תעשה בוחן פתע לחלק גדול מהם, אני בספק אם הם יצליחו להבחין בין פסקול למוסיקה מקורית, שהם באמת יודעים להבחין באיכויות עריכה, שהם מבינים באמת בצילום.
לדעתי צריך להפריד את הקטגוריות הטכניות ולהשאיר את ההצבעה בקטגוריות הללו לאנשים שמבינים בזה. בכל שנה נתונה, גם אם יש סרט אחד בולט מעל כל היתר, הענקת הפרסים כמעט בכל 13 הקטגוריות לסרט אחד מצביעה על הצבעה עדרית. אוטומטית. באמת לאותו סרט היה גם את פס הקול הטוב ביותר, גם את שחקנית המשנה הטובה ביותר, גם את הצילום, גם את העיצוב וגם התלבושות? הלו? מה זה?! זה נראה כמו הבחירות במצרים, בוחרים בין מוברק למוברק.

והטענה הסטנדרטית. איזה עניין באמת יש לציבור בטקס שבוחר בין סרטים שהציבור לא ראה?
זו חגיגה ברנז'אית, פנימית, שחקנים נרגשים נשפכים על הבמה, מגמגמים, מזילים דמעות, מודים לאלוהים ולסוכנות שלהם, כשהקהל בבית לא ראה פריים, לא אכפת לו באמת. מן הדין שיחייבו את הסרטים המתחרים לצאת בהפצה מסחרית לפני הטקס.
אנשים טובים עומדים בראש האקדמיה. רובם עושים את עבודתם בהתנדבות. הכוונות טובות. יש מבין החברים אנשים יקרים ומביני קולנוע אמיתיים. ועם זאת, כל עוד השיטה לא תהפוך ליותר שוויונית (היא אף פעם לא תהיה מושלמת גם בהליווד יש דברים דומים), יותר מקצועית, עד שלא יהיו סיכויים דומים לסרטים שמתחרים, אני לא אמשיך להצביע.
אני מאוד מקווה שעד שאציג סרט נוסף באקדמיה השיטה תשתפר.
יום טוב.
עמית

דן פיינרו, שגר ליד ככר דיזנגוף, כתב השבוע ב"סקרין דיילי" על "הבועה" של איתן פוקס, בו הוא מתאר איפה נמצאת אותה בועה משם הסרט:

Set in Tel Aviv’s Shenkin neighbourhood, the Israeli capital’s equivalent of Greenwich Village

סליחה? תל אביב, בירת ישראל? זו פראפרזה סמויה על נאום נסראללה? ומילא פיינרו, שגר בבועה בה קל להתבלבל, אבל איש מעורכי "סקרין" לא יודע מה היא בירת ישראל? וגם חבל שפיינרו קרא לצלם יורם שרף, במקום ירון שרף. בכל זאת, את העיתון הזה קוראים לא מעט אנשי מקצוע ברחבי אירופה.

============

לידיעת הד ארצי, מפיצת וורנר הום וידיאו, שהוציאה השבוע בדי.וי.די את "בלייד ראנר, גרסת הבמאי": בקומוניקט לסרט כתבתם "וורנר הום וידיאו מציגה זוכה פרס האקדמיה". נניח שניה לתחביר הלקוי, אבל לאיזה אקדמיה התכוונתם? כי אם זו האקדמיה האמריקאית, זו שמחלקת את האוסקרים, אז צר לי לבשר – גם לי זה היה קשה להאמין עוד ב-1982, אבל "בלייד ראנר" אמנם היה מועמד לשני אוסקרים (עיצוב ואפקטים) אך לא זכה בכלום.

=============

אין לי מושג איך יהיה הסרט "בוראט", אבל הטריילר שלו מופלא. האם הוא בכלל יופץ בארץ? האם יובא סשה כהן ברון, שמסתובב בימי החופשה שלו באורנה ואלה, לבכורת הסרט בארץ? (ויה עין הדג)

בטריילר ל"ג'קאס 2" מובאים ציטוטים של מבקרים שהקיאו על הסרט הראשון, וטענו שמדובר באסון תרבותי. על הסרט, שלא הוקרן בישראל בבתי הקולנוע (חפשו אותו בערוצי הלוויין הסרטים), מעולם לא כתבתי באריכות, ואני מצר על כך. לא רק שזה אחד הסרטים המצחיקים ביותר (וגם הדוחים) שראיתי בשנים האחרונות – אני לא זוכר סרט שצחקתי בו יותר מאשר הסרט הזה – מדובר גם בתופעה תרבותית עכשווית שראויה לדיון כבד ראש, ולא לביטול בנפנוף יד מבוהלת ונגעלת. אולי עם "ג'קאס 2" יזדמן לי לפצוח בדיון הזה. (ויה MCN)

===============

וונג קאר וויי מצלם סרט בגריניץ' וילג' בניו יורק, המקבילה של בירת אמריקה לשינקין הישראלי. יוג'ין הרננדז מ"אינדי-ווייר" מדווח מהשטח:

Walking around hot and humid downtown Manhattan tonight, I was frankly stunned to spot filmmaker Wong Kar Wai (pictured center). It turns out that movie shooting near Canal St. is "My Blueberry Nights," Wong's first English-language film. After midnight, I observed for a bit and then snapped a quick pic from across the street as WKW leaned up against a doorway to plan a shot inside a bakery.

The D.P. on the film is Darius Khondji and as we reported in indieWIRE during Cannes, the movie stars Norah Jones, Jude Law, Natalie Portman, Rachel Weisz and others. It is described as the story of "a young woman who travels across America to find answers to her questions about the true meaning of love.

(ויה רילר)

================

הסרתי משמאל את הלינק לבלוג הקולנוע של וויינט, בלוג שנורא שמחתי כשקם, גם בתקווה שהוא יטפל בקולנוע באופן קצת יותר מעמיק מהטיפול שוויינט נותן לתחום, וגם מתוך אהדה רבה לכותביו, שניים מעתודת עיתונאי ומבקרי הקולנוע המוכשרים בארץ. אבל מתברר שהגישה האדונית של וויינט ("אם זה לא פורסם אצלנו, זה לא פורסם כלל") מחלחלת גם לבלוגים שלהם, וגם לצנועים ולפיקחים שבכותביהם. וכך, האייטם על מודעת הטוקבקים של "שודדי הקריביים 2" התפרסם שם אתמול, מבלי לתת קרדיט ללפחות שלושה או ארבעה אתרים בהם זה פורסם כבר לפני יותר משבוע. ראשון היה עידוק. את זה שוויינט לא יודעים מה זה אינטרנט, כבר הבנתי. אבל שהבלוגרים שלהם לא יבינו מה הוא בלוג? האייטם בוטל. הלינק הוחזר. אני חוזר בי. לפרטים נוספים.

למה פורום פילם מחרימים מבקרים אני מבין. אבל למה סרטי שפירא, שבבעלותם שלושת האולמות בקולנוע דיזנגוף, מחרימים מבקרים, את זה לא הבנתי. לי זה נראה כאילו המפיץ הקטן נסחף אחרי המפיץ הגדול. או אולי, וזה חמור יותר, שהמפיץ הקטן חושש שהמפיץ הגדול ימנע את הצגת סרטיו בבתי הקולנוע שלו אם לא יישר קו עם החרם. בעוד קולנוע לב, שכנו של קולנוע דיזנגוף בדיזנגוף סנטר, הודיע מלכתחילה שהוא אינו מאמץ את חרם המפיצים נגד המבקרים (תוך שהם נוקטים ניסוח שעוקץ את המחרימים: "אנחנו גאים בסרטים שלנו ולא מתביישים להציג אותם בפני המבקרים", אמרו נציגי החברה למבקרים), קולנוע דיזנגוף החרים בהחלט. וזה משונה, כי דיזנגוף הוא קולנוע שמציג, מדי פעם, סרטי איכות, מהסוג שזקוק לתמיכת המבקרים. האם "מיליון דולר בייבי" היה הופך לאחד הסרטים הנצפים בישראל ב-2005 ללא תמיכת המבקרים?

ייאמר לזכותם של פורום פילם שהם נקטו הפרדה מוחלטת. הם לא מזמינים מבקרים, וגם לא משתמשים בהם למודעות שלהם (מכאן השימוש המעט דבילי שלהם בטוקבקים אינטרנטיים ככלי פרסום בדפוס). אבל דאליה שפירא, בעלת הבית של סרטי שפירא, מנסה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. מצד אחד היא מוציאה סרט משובח, איכותי וידידותי למבקרים כמו "רומן קרימינלי", מצד שני היא לא מזמינה מבקרים להקרנה המוקדמת (חוץ מאת המשת"פים שמוכנים להיענות לתנאים המוקדמים שלה ולפרסם ביקורות רק אחרי סוף השבוע הראשון), ומצד שלישי היא משתמשת בציטוטים של המבקרים במודעות הפרסומת. וכך גיליתי ביום שישי את שמי מתנוסס על מודעת פרסום של "רומן קרימינלי", בלי שאיש מחברת ההפצה או ממשרד הפרסום ביקש ממני אישור לעשות שימוש בשם שלי (שהוא – ואת זה קצת קשה למפיצים לקלוט – שלי). בתחושת "ההחרמת וגם ירשת" שלחתי את האימייל הבא לגב' שפירא:

ראיתי כעת את מודעת הפרסום ב"עכבר העיר" לסרטך "רומן קרימינלי" ונדהמתי לגלות במודעה את שמי מתנוסס (באיות שגוי, לא פחות) כאחד המבקרים שהעניקו לסרט ארבעה כוכבים.
שמי אינו נמצא ברשות הכלל ואין לאיש זכות לעשות בו שימוש בלי לקבל על כך הסכמה ממני. כל שימוש בשמי בפרסום צריך להיעשות תוך קבלת הסכמה מפורשת ממני.
כמו כן, אני חושב שזו צביעות מדרגה ראשונה מצד אחד להחרים מבקרים ומצד שני לעשות בהם שימוש פרסומי. צר לי, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או שאת עובדת עם המבקרים או שלא. אי אפשר גם וגם. למה שלא תעשי מודעה עם טוקבקים מהאינטרנט, זה אופנתי עכשיו.
אבקש להפנות את המייל הזה למשרד הפרסום הרלוונטי ולאיש/אשת השיווק שאחראים על הסרט במשרדך ולהסיר את שמי ממודעת הפרסום, ומכל פרסום עתידי, לאלתר.

תוך זמן לא רב ענתה לי שפירא:

קיבלנו את המייל שלך ואנחנו מכבדים את בקשתך לא להשתמש בציטוט שלך או בשמך במודעות הביקורות שלנו.

והרשה לי לתקן אותך – אני לא מחרימה את המבקרים, אני בהחלט בעד הביקורת, הצטרפתי לפניית התאחדות ענף הקולנוע בבקשה לפרסם את הביקורת החל מיום ראשון שלאחר יציאת הסרט. מאחר וחלק מהמבקרים לא נענו לבקשה, הצטרפתי להחלטה לא להראות להם את הסרטים לפני היציאה, אלא להמשיך ולהזמינם לבית הקולנוע לאחר יציאת הסרט.

הניסוח החלקלק ונטול המודעות עשה לי עקצוצים על העור. ולכן, עניתי חזרה:

תודה על תגובתך ועל היענותך המהירה לבקשתי.

באשר לנושא החרם. סלחי לי אם אני ממשיך להביע ספקנות. הרי הפניה מההתאחדות נעשתה גם אל קולנוע לב, סרטי יונייטד קינג, ג.ג וסרטי נוח, וכל אלה אינם דורשים (או שאינם דורשים יותר) מהמבקרים לפרסם רק ביום ראשון שאחרי סוף השבוע (שבפני עצמה היא בקשה פסולה, ובוודאי מגוחכת עבור מי שכותב בעיתון שבועי). כלומר, ההתאחדות פנתה ובכל זאת – גם אצל אנשי ג.ג, שהיו מיוזמי החרם – הופעל שיקול דעת פרטי, שיצא נגד הקריאה. משונה, אם כן, שדווקא חברה כמו שלך, המוציאה לצד סרטים הוליוודיים לכל המשפחה גם סרטי איכות (ע"ע "רומן קרימינלי"), ששיתוף הפעולה של הביקורת הוא חיוני להישרדותם, מציגה קו אגרסיבי כלפי המבקרים. קו שאופייני יותר לחברות כמו פורום פילם ומטלון, שבאמת עומדות בחירוף נפש ובתקיפות מאחורי החרם, מתוך תפיסת עולם מיושנת וטוטליטרית, ומתוך אי הבנה של מפת התקשורת החדשה שהתגבשה במהלך הקדנציה המתמשכת של בעלי העסק הוותיקים האלה. אני מרשה לעצמי לכתוב לך את הפסקה הזאת בתקווה שתקדישי לעניין מחשבה נוספת. עם זאת, אם החלטתך שלא להזמין מבקרים להקרנות המוקדמת נבעה משיקולים אחרים, כמו אולי לחץ המופעל עליך מצד בעלי בתי קולנוע חזקים שאת זקוקה להם כדי להפיץ את סרטיך מעבר לאולמות העומדים לרשותך, אשמח להתעדכן על כך.

כאן כבר לא קיבלתי יותר תגובה. מעניין למה.

צריך להוסיף: להבדיל מפורום פילם, שתמיד נהגה באופן רודני כלפי עיתונאים ומבקרים, דאליה שפירא היתה תמיד הסמן הרך והאלגנטי של עולם ההפצה. אשת רכש ותיקה, אוהבת קולנוע אמיתית, ומאנשי הקולנוע המוערכים בפסטיבלים בעולם. לכן, אני מנחש – למרות שאין לי ביסוס לכך – שהחרם ששפירא ממשיכה לאכוף (בשעה שכמעט כל עמיתיה, למעט פורום פילם ומטלון, כבר התנערו ממנו), נכפה עליה ולא נובע מתפיסת עולמה שנתפסה עד כה כמעודנת יותר. למרות הטון העוקצני והמריר של מכתביי, אני מקווה לחזור ולהיתקל בדאליה שפירא של פעם, זו שדומעת מהתרגשות רק מדיבור על הסרטים שקנתה בפסטיבלים, זו שהיתה ליידי שוחרת תרבות ואמנות, ולא קלגס תאב בצע.