גואל/גיתאי
בבלוגו החדש ב"הארץ און ליין" נזעק גואל פינטו נגד ההידרדרות במעמדו של מבקר הקולנוע. הראיות שהוא מביא לכך: קרב איגרוף בין קולנוען הזוי ומבקריו, ראיון הזוי לא פחות עם מנחם גולן בנושא, דבריו של גל אוחובסקי נגד אורי קליין ב"רייטינג", דבריו של אודי אלוני נגדי ב"העיר" והעובדה שלפני שנתיים עמוס גיתאי סרב להתראיין לפינטו כמחאה על האופן בו מסוקר פועלו בעיתון. בדרך, אולי כדי להראות שגם הוא קצת אחראי לירידת מעמדו של מבקר הקולנוע, מביע פינטו זלזול במבקרי קולנוע אחדים בארץ.
האם יש ירידה במעמדו של מבקר הקולנוע? כן. האם זה קשור במה שיש לאוחובסקי להגיד על קליין? לא. זה קשור למקום המוקדש לביקורת מטעם העורכים, המו"לים והזכיינים. וזה כלל לא תופעה ישראלית, אלא בינלאומית. בעידן בו יותר ויותר סרטים נדמים כחסיני ביקורת, בעידן בו מסעי שיווק ופרסום נהיים יותר ויותר אולטרה-משוכללים וטרנס-גלובליים, בעידן בו הקהל מקבל פידבקים מיידיים מבני גילו באינטרנט ובהודעות טקסט, לכאורה אין צורך במבקרים משכילים או "מוסמכים". עבור רוב העורכים, מבקר קולנוע הוא לא יותר מכתב צרכנות. מישהו שאמור לקבוע האם "שודדי הקריביים" הוא עסקה משתלמת ב-35 שקלים. יותר מ-250 מילה לביקורת (ב-150 שקל) היא פשוט עסקה לא משתלמת עבורם. והנה הקונונדרום: האם העורכים/מו"לים מזהים נכוחה את הלך הרוח הציבורי, שאינו מתעניין בשיח תרבותי אפרופו סרטים חדשים, בין אם הם בלוקבאסטרים הוליוודיים או סרטי איכות אירופאיים, והם מצמצמים את מקום הביקורת כדי להיענות לביקוש הנמוך? או שמא המו"לים/העורכים/המנכ"לים/הזכיינים/היו"רים עצמם הם אנשים צרי אופק תרבותי, שכל מה שאינו בידור ורכילות אינו מעניין אותם, ובוודאי שלא דיון תרבותי רב הקשרים ומרובה מילים, ובוודאי שלא קולנוע, ובוודאי ובוודאי שלא מבקרי קולנוע (שהרי ידוע שהם נודניקים), והם מצמצמים את מקום הביקורת, או מעבירים אותה לידיהם של כותבים מתלהמים וזולים שאינם מבינים בקולנוע או בכתיבה (או שהם סלבריטאים), כדי לספק את חוסר הסבלנות של עצמם ובכך למעשה מונעים מהקהל שלהם לפתח עניין בנושאים האלה? מה הוליד את מה? מה הסיבה ומה התוצאה? ואני לא מתייחס דווקא לעורכים/מו"לים/זכיינים ישראליים, זו תופעה שפושה בכלי התקשורת הגדולים בכל העולם. (וזו, אגב, גם הסיבה שבלוגי קולנוע ותרבות – שרק הולכים ונהיים נפוצים יותר – יביאו למהפך בתחום הזה בטווח הארוך. אני מקווה שפינטו מבחין בכך).
האם תגובתם של אוחובסקי/גיתאי/אלוני כנגד המבקרים שביקרו אותם מעידה על הירידה במעמד הביקורת? כלל לא. אפילו להפך. היא מעידה שקולנוענים עדיין רגישים לביקורות שליליות. לא משנה כמה סרטיהם מצליחים בעולם, כמה ביקורות אוהדות קיבלו ב"ליברסיון" או מסלבוי ז'יז'ק או מחנה בראון ב"ג'רוזלם פוסט", אלה דווקא הביקורות הרעות שצורבות להם בעור. והדבר החשוב ביותר שמבקר קולנוע צריך ללמוד לעשות, זה לקבל ביקורת בעצמו. או לפחות לתת ליוצר את הזכות לפרוק את זעמו/תסכולו על המבקר. רצוי כמובן שזה יהיה מנומק, מנוסח ותרבותי, וחלילה לא עוין או אלים. (וצריך לזכור שיריביו של בול לתחרות האיגרוף הגיעו מרצונם, מתוך רוח ספורטיבית משועשעת, ולא הותקפו ברחוב. רצוי, אגב, שיהיה גם יחצן או דובר בסביבה כדי לעזור לבמאי להתנסח, כי ההתקפה של אוחובסקי, בעצמו מבקר פעיל, על אורי קליין אולי בקעה ממקום פגוע וכואב, אבל מבחינה הגיונית היתה קצת אווילית, בייחוד לאיש תקשורת כה ממולח כאוחובסקי. גיתאי – באנקדוטה מלפני שנתיים, שאני לא יודע מה בער לפינטו פתאום להזכיר אותה – היה יכול פשוט לא להחזיר טלפון, או להתחמק מלתת סיבה, או לשגר יחצן או מזכירה לבשר שאין לו פנאי לראיונות, במקום לתת תשובה שנשמעת כמו איום או סכירת פיות, מהסוג שרק מדגיש שהעיתונאי כנראה נוגע בעצב חשוף שעליו להמשיך לפשפש בו. ואם אודי אלוני מזכיר אותי בנשימה אחת עם סלבוי ז'יז'ק ושנטל אקרמן, כנראה שאני לא עד כדי כך זניח, ולא בטוח שזה הרושם שאלוני רצה ליצור. בקיצור, גם לתקוף מבקרים צריך לדעת איך). או שגם היוצר וגם המבקר צריכים ללמוד מנהג חדש: להפסיק לקרוא ביקורות.
אבל מה שכן, רצוי שהביקורת לא תדחוק את רגלי היוצרים מהמדינה הזאת. עמוס גיתאי עזב את ישראל למשך רוב שנות השמונים בגלל הביקורות שקיבל. אוחובסקי, כך הוא כתב השבוע ב"טיים אאוט", עוזב את ישראל לכמה חודשים בגלל קבלת הפנים הצוננת לסרטו, בעיקר מידי קהילת הקולנוע המקומית. גם אם המבקרים לא אוהבים את סרטיהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם אינם זניחים, מבחינת הצלחה מקומית או בינלאומית, ושביקורת אינה יכולה להיות מנותקת מהאופן בו מנהל הסרט דיאלוג עם קהליו המגוונים. להרחיק את היוצרים האלה מעלינו היא התוצאה שהמבקר צריך לחשוש ממנה. הרי לא ייתכן שזו תהיה מדינה של מבקרים, ללא יוצרים. על מי נכתוב?
אפרופו גיתאי
לפני כמה ימים הגבתי כאן לאחד המגיבים וכתבתי שעמוס גיתאי הוא מסורב קרנות ותיק. לפחות שני קוראים אחרים הזדעקו וטענו שמדובר בשקר. את האמירה ההיא שלפתי מהזכרון. כעת יש לי את הנתונים מולי. בין 1986 ועד היום ביים עמוס גיתאי 11 סרטי עלילה בישראל. רק שניים מהם קיבלו תקציב הפקה מלא מקרן הקולנוע הישראלי ("זכרון דברים" ו"קדמה"). ארבעה נוספים קיבלו סכום נמוך יחסית להשלמת הפקה או להפצה, אחרי שכבר הסתיימה הפקתם. קרן רבינוביץ' (בגרסתה הקודמת, בה החלטותיה היו מסתוריות יותר וגם סכומי ההשקעה היו נמוכים יחסית) השתתפה בהשקעה של שני סרטים. במילים אחרות: שני סרטים בלבד הופקו במימון הקרנות, וששה סרטים נוספים קיבלו השלמת הכנסה, סכום נמוך יותר, שאינו מספיק להפקה אבל כן תומך בהשלמה ובהפצה.
גם לי יש לא מעט בעיות עם הקולנוע של גיתאי, ובעיקר קשה לי עם הפער בין הכוונות (אותן אני מעריך) ובין התוצאה הסופית, וביומרנות וההתנשאות העצומה שנחשפת כתוצאה מהפער הזה, הפער שבין גיתאי התאורטיקן (המעניין) ובין גיתאי הקולנוען (הבינוני).
אבל מנקודת המבט של קרנות הקולנוע, השקעה בסרט של גיתאי נשמעת עסק הגיוני: בעבור סכומים לא גדולים זכו הקרנות לראות את הלוגואים שלהם מוצגים בפסטיבלים בקאן ("איזור חופשי") ובוונציה ("עלילה"). "קדוש" היה שובר קופות בפריז (ומה שבעצם הזניק את הפאזה השניה של גיתאי, אחרי קריירה פוריה למדי כדוקומנטריסט, שעשה אגב כמה סרטים מצוינים למדי). "כיפור" היה הסרט הישראלי הקופתי ביותר בניו יורק, עד "חתונה מאוחרת". במילים אחרות: מנקודת מבט שיווקית גרידא, הבאת חשיפה לתוצרת קרנות הקולנוע, השקעה בסרט של גיתאי חושפת את הגופים האלה לקהלים הגדולים ביותר שלהם.
מונסטר בול
מה שהוציא את גואל פינטו אל מסע ההירהורים העגמומי על הידרדרות מוסד ביקורת הקולנוע היה קרב האיגרוף הקיקיוני שאירגן הבמאי הגרמני (לא הקנדי, אליבא דפינטו), אוּוֶה בול נגד ארבעה מבקרי קולנוע. התקשורת הישראלית עסקה באירוע האידיוטי הזה לפני התרחשותו (וכנראה בצדק, אם זה הקפיץ גם את פינטו וגם את מנחם גולן לעסוק בעניין), אבל מה עם סיקור שלאחר המעשה? לא מגיע לקהל חובבי איגרוף במאים-מבקרים לשמוע מי ניצח בקרב? ובכן, הנה בעשר דקות מהירות, תקציר ארבעת קרבות האיגרוף.
למי שאין כוח להתבונן בהבל הזה: בול ניצח בארבעת הקרבות, נגד מבקרי קולנוע אלמונים ונידחים, אחד מהם נער בן 17. מה שכן: עשר הדקות הנ"ל מעניינות יותר מכל עשר דקות שבול אי פעם ביים מימיו.
פשששש…
לברנש הזה הגעת דרך ג'פרי וולס. קוראים לו ג'יימי סטוארט והוא מסקר באופן עצמאי את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, שנפתח ביום שישי, בצורה מקורית ומבריקה באמצעות יומני וידיאו. הפרק הראשון נפתח בהקדמה בסגנון פילם-נואר לפני שעובר לסקר את אחד הסרטים האמריקאים המדוברים בפסטיבל, "ילדים קטנים" של טוד פילד. הוא ממש טוב, הג'יימי סטוארט הזה.
לאן נעלם ג'ון ג'וסט?
בתחילת שנות התשעים היה לכל פסטיבל בארץ יוצר ניו יורקי איזוטרי שהוא הקפיד להציג את סרטיו בעקביות ובנחישות. לפסטיבל ירושלים היה את הל הארטלי. לפסטיבל חיפה היה את ג'ון ג'וסט. למרות שג'וסט מבוגר מהארטלי בכעשרים שנה והוא מגיע מעולם התקשורת השמאל הרדיקלית של שנות הששים ושל זירת הקולנוע האוונגרדי של שנות השבעים, היה נדמה ב-1990 שהם עמיתים. שניהם הושפעו מגודאר, צילמו ב-16 מ"מ ויצרו סרטים אסתטיים ומנוכרים. אך בעוד הארטלי היה מעודן ולקוני, ג'וסט – שסרטו "כל הוורמירים בניו יורק" הוא אולי המוכר ביותר שלו לקהל הפסטיבלים (אני זוכר גם את "פריים-אפ" המפתיע) היה קצת יותר אגרסיבי.
בכתבה מעניינת הסוקרת מה עלה בגורלם של גיבורי הקולנוע העצמאי של שנות התשעים, אלה שלא פנו לעבודות מתגמלות היטב בבימוי סרטים הוליוודיים או סדרות ל-HBO מתחקה ה"הראלד טריביון" אחר ג'וסט ומגלה קולנוען נטוש ועני, הומלס הגר בכל פעם בבית של שחקנית אחרת, והגיע לפני כמה שנים עד למצב של חיטוט בפחי אשפה אחר אוכל. אולי אנשי ערוצי הסרטים של יס והוט יוכלו לערוך לאיש איזו מחווה ולהזרים לכיסו כמה מאות דולרים? (ויה ריי פרייד)
(מ)
וכדי שבעליו של אתר זה לא יידרדר להולמלסיות ולחיטוט בפחי אשפה, הרשו לי להציג בפניכם שירות מסחרי חדש, שאולי יעניין אתכם לעיין בו. לאמזון יש תכונה חדשה המאפשרת לבעלי אתרים לשלב מעין חנויות אישיות בתוך האתר עצמו. הקמתי, לצורכי בדיקה, חנות כזאת בה אני מציע כמה מהתסריטים שאני חושב שכדאי לכל שוחר קולנוע לקרוא. תסריטים, מתברר, זה עסק די זול. עשר דולר גג. אני מקבל כ-4 אחוז עמלה מכל קניה שלכם. אם תהיה היענות, אוסיף לעמוד הזה גם המלצות לסרטים בדי.וי.די וגם פסקולים. זה לא מתערבב בכלל באתר הזה ואתם לא חייבים להינס לשם אם לא מעניין אתכם לבזבז כסף, אם אם כן, אתם מוזמנים לעשות את הרכישות הקולנועיות שלכם דרכי. האתר הזה, אם זה עוד לא ברור, לא מניב רווחים (עדיין). עם מעט ההכנסות מפרסומות גוגל ואולי עם קצת המעות שייכנסו דרך אמזון השאיפה היא במקרה הטוב ביותר להצליח לכסות את עלויות האיחסון. אתם מוזמנים להקליק ולתמוך.
.
.
.
.
פינת הכופרים
נו? אחרי שבזזתם את כל סניפי בלוקבאסטר והאוזן השלישית, תנו דוח ביצוע: מה הספקתם לראות ביום כיפור? (ולמנויי הוט VOD: האם יום כיפור לא שכנע אתכם שיס-מקס עדיף?).
תגובות אחרונות