המוח עובר איתחול מחדש אחרי הפסטיבל.
בקרוב: שני סיכומי הפסטיבל.
עד אז, הנה השיר ההיתולי "בדיחות קרש" מתוך הסרט המצוין של רוברט אלטמן, "המדריך לחיים בכפר". וודי הארלסון וג'ון סי. ריילי שרים.

Bad Jokes.mp3

Hosted by eSnips

רגע, לפני שאני מתחיל עם הלהג הפסטיבלי, כמה שאלות:

– מישהו יכול לספר מה קורה באייקון? יש סרטים טובים? ניל גיימן הגיע? מישהו שוחח איתו?
– האם עוד מישהו כותב דיווחים בבלוגו מפסטיבל חיפה? אם כן, הפנו את תשומת ליבי, רוצה ללנקק לקונקורנטים.

11.10

"הכוכב הנעלם". ג'יאני אמיליו מביים סרט מסע של מכונאי איטלקי ברחבי סין, בכלי תחבורה הולכים ומצטמקים (מטוס, רכבת, ספינה, משאית, סירה, אופניים). מבט חביב על סין הפרולטרית, אבל הסרט רחוק מלהרשים.

"בשמיים אחרים". אוי. דרמת טלוויזיה בקושי שהפכה לפיצ'ר עם תסריט רע ומשחק בלתי נסבל שעושה סמטוכה שלמה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ומנסה לשלב בין סרט על מחבלים מתאבדים ודרמה רומנטית. התוצאה ממש תמוהה.

12.10

"נוזהת אל-פואד". אמממ… לא הבנתי כלום. אבל אפרת גוש היא תגלית נפלאה, וליעל הדר יש סצינה אחת ממש מצוינת. מה קורה בסרט? אין לי מושג. מה הוא אומר? אין לי מושג. למה הוא נראה ככה, כמו תיעוד של הפקת תיאטרון מתנ"סית? אין לי מושג.

"נערה מקסימה". סרט בלתי נסבל בעיניי. מהרעים שראיתי בחיפה.

"שומר הראש". מעניין, אבל צפוי ומונוטוני.

"לגמור את הנשיא". החצי הראשון מצוין. שילוב די וירטואוזי ומלוטש בין סאטירה פוליטית ומותחן פוליטי. החצי השני כבר מתבלגן ויוצא מפוקוס.

התפריט של אתמול:

הונגרי – "כפות ידיים לבנות". בילי אליוט על המקביליות המדורגות. סרט מאוד חביב, נציג הונגריה לאוסקר. יש בו מספיק מרכיבים טובים שעשויים לעזור לו להתברג לחמשת המועמדים (אם כי אוסקר הסרט הזר ילך השנה ל"לחזור" של אלמודובר, זה די סגור, לא?). אני לא ממש מבין למה היה צריך לביים אותו כמו סרט תעושה ריאליסטי עם מצלמת כתף רועדת שכל הזמן מחפשת את הפריים, זה פשוט נראה לי כמו גחמה סגנונית, ועוד כזאת שהפכה נפוצה יותר ויותר בקרב קולנוענים צעירים בשנים האחרונות (ע"ע "תנועה מגונה").
טורקי – "עונות השנה". ההפך הגמור: שוטים סטטיים ארוכים. אנטוניוני באיסטנבול. אהבתי פחות מאשר את "מרוחק", אבל עדיין סרט קטנטן פצפון זעום אבל יפה להפליא, ובעל יד אמן בוטחת.
ונעצור למבזק: צפו לרטרוספקטיבה של סרטי נורי בילג' ציילאן בשנה הקרובה בסינמטקים. אולי. הוא ביים בינתיים רק ארבעה סרטים, אפשר לדחוס הכל ביום אחד.
חטיף מארס + קולה. ארוחת צהריים. 15 שקל.
איראני-ניו יורקי: "איש דוחף עגלה". ניאו-ריאליזם אמריקאי. לא עשה לי כלום.
מזנון דרכים אמריקאי: "מיס סאנשיין הקטנה". מקסים לגמרי. דמיינו את "דרכים צדדיות" מעורבב עם "חופשה נעימה" של צ'בי צ'ייס (זוכרים את הסבתא שם?).
נקניקיה בלחמניה לחה. 13 שקל.
פינת החסות: טעמתי קצת מנותנת החסות הראשית של הפסטיבל שמייד עשתה לי כאב ראש נוראי. טוב, לכו תדעו מה עושה נותנת החסות של פסטיבל ירושלים לראש שלי.
ועוד מבזק: רטרוספקטיבה מקיפה לפליני, שתכלול את כל סרטיו, בקרוב בסינמטקים.
טקס-מקס: "השיירה" של פקינפה. השלאף-שטונדה שלי (ראו תגובות מאתמול).
שתי כוסות קפה בחדר העיתונות בפסטיבל.
קדירה פרובנסיאלית: "שנה מופלאה" של רידלי סקוט ("בציר טוב" הוא תרגום מדויק וטוב יותר). תייקו תחת "אוי ואבוי". רידלי סקוט עושה קומדיה רומנטית… ראסל קרואו מנסה להיראות קליל ולבבי… אווירה כפרית חייכנית… ברררר… זוועה.
בורקס עמיקם (תרד וגבינה) + קולה + נורופן לכאב הראש. 18 שקל.
בדי.וי.די על המחשב בחדר: "הפרחח ובת השריף" עם ברט ריינולדס וסאלי פילד. אולי האל נידהאם היה צריך לביים את "השיירה"?
היה יום טוב. כיבוי אורות.

היום, בגלל כתיבת המדור, לא אצליח לעמוד במכסת חמשת הסרטים ביום שלי. ספק אם אצליח לראות שניים.

===========

וככה ג'יימי סטיוארט ממשיך לעקוב אחר פסטיבל ניו יורק, שעדיין מתנהל בימים אלה במקביל לפסטיבל החיפאי. בפרק החדש: אלמודובר, פנלופה, וורן בייטי.

שאפו שני: "הוספנו לך עוד הקרנות של פקינפה, יא נודניק". פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל חיפה חולפת על ידי ונותנת לי אגרוף בכתף. השאפו הוא לא לאגרוף, אלא לעובדה שעכשיו יש גם הקרנות בוקר לפקינפה. רביעי: "כלבי הקש" ב-9:30, "חבורת הפראים" ב-12:00, בסינמטק. שישי: "הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה" ב-9:30 בפנורמה 2.

פינת הפאדיחה:
נתחיל עם הפאדיחות שלי. בגלל שאני לא מצליח להתעדכן כאן באופן רצוף בקורה בבלוגים סביבי (כולל שלי), קורה ויקרה שאני חוזר על חומרים שכבר פורסמו לפניי. סליחה בדיעבד ולמפרע. כך קרה שהאייטם על נעם רותם ופוסטר "מחילות" פורסם כבר בשבת אצל ולווט ואצלי אחר כך (נרשמה הערה בתיקו האישי של הקורא שהעביר את התמונה לשני עיתונאים במקביל). ופה הפאדיחה היא גם דפיקת ראש בקיר: האייטם ההוא נכתב בשישי בלילה והיה אחד משלושה אייטמים שהכנתי מבעוד מועד שיעלו ברווחים של שלוש שעות זה מזה בשבת (יום שידעתי שלא אוכל לראות בו מחשב). רק אתמול בארקפה ראיתי שהוא לא עלה. מי שראה אותו עם פרסומו בוודאי גם הבחין שמותה של תמרה דובסון נכתב שם בתחילה כ"אתמול" עד שקלטתי את הטעות.
ולפאדיחות פסטיבליות: "המכונאי" מתחיל באיחור של 35 דקות. עולה עם כותרות התרגום הלא נכונות. הסרט עוצר. מתחיל מחדש, אבל הכותרות עד סוף הסרט לא מסונכרנות. והסאונד איום. ואם שיבחתי את ההקרנה ברפפורט על כך שנושא הקרנת הכותרות על גבי פריים הפילם טופל שם, הרי שבאודיטוריום זה לא קרה. וכך ברגעים הכהים בסרט, מרכז המסך מוצף ריבוע אור מציק, מסיח ושמפריע לצפייה. ובנוסף לכל, הסרט גם נתקע באמצע.

===========

שתי נשים מבוגרות, מאופרות, שיערן עשוי בקפידה, בעלות טעם יוקרתי ונוצץ בבגדים משוחחות ביניהם בפואייה של האודיטוריום. נשבע לכם, מילה במילה:
אשה א': מה ראית?
אשה ב': את הסרט הצרפתי. מאהב כפול, מחזר מושאל, משהו כזה. משהו, הסרט. כמה צחקנו. איזה סרט ברמה.
אשה א': אל תשאלי איזו מכה היתה לנו. היינו ב"דיני משפחה", איזה סרט משעמם, כמה סבלנו. ולא רק אנחנו, כולם סבלו.

עד כאן הציטוט, עכשיו פינת הלדפוק את הראש בקיר:
בשביל מה צריך מבקרי קולנוע? "מאהב בהשאלה", כמו רוב הסרטים של פרנסיס ובר, הוא סרט קצבי, מלוטש, ולרגעים מאוד מצחיק. אבל זה סרט בורקס, צפוי, מלאכותי, קומדיית טעויות שגרתית. כן, מהנה, בהחלט. בין אם תראו אותו בגרסתו הצרפתית, או ברימייק האמיקאי או בעיבוד הבימתי. זה קסמו של ובר, הוא מצליח להצחיק בכל מדיום. אבל סרטיו הם כמו מסטיק. מהנים, צבעוניים, מפיגים לחץ, אבל עושים חורים בשיניים. "דיני משפחה" הארגנטינאי הוא בעיני סרט מיינסטרימי חביב מאוד. לא מדובר באמנות גבוהה, פרט לאמנות הקסומה של התבוננות פקחית בחיים וניסוחה לכדי אנקדוטות קומי-טראגיות. זה סרט רהוט, קצבי, שנון, ומאוד אנושי (להבדיל מהמלאכותיות של ובר). והוא בעיני סרט טוב יותר ומהנה יותר. אבל הקהל הרחב, ולא תגידו עממי, הבורגני, העשיר, המוקפד, והמאופר, עדיין מעדיף סרטי בורקס. כי כשזה בצרפתית זה נותן להם תחושה שהג'אנק שלהם הוא איכותי. אם את אותו סרט בדיוק, אבל בדיוק, היה מביים זאב רווח בעברית (עם נופים תל אביבים ולא פריזאיים) אותה אשה מאופרת היתה מעקמת את פניה מולו, על הוולגריות שלו.

סיכום סרטי אתמול:

"פלנדרס": ראו פוסט מאתמול.
"המכונאי": בראד אנדרסון הוא במאי מוכשר אבל לא מאוד מעניין, יש בסרט דברים יפים – בעיקר באופן בו הוא מצליח לגנוב גם מהיצ'קוק ום מדיוויד לינץ' באותה נשימה – אבל המיסתורין שלו לא מחזיק אותו עד סופו. באמצע, כשהעסק מתחיל להיות ברור, הוא מתחיל לייגע. ומה הסיפור של כריסטיאן בייל? למה לעשות כזה דבר בשביל סרט? (בייל, למי שלא יודע, הוריד ממשקלו לתפקיד עד כדי הפיכתו לשלד אנושי). זה לא משחק בעיניי, זה איזשהו עניין הקשור למאזוכיזם שבכלל לא קשור לקולנוע. ואם כבר לעשות את זה, אז למה לסרט כל כך זניח?
"מאהב בהשאלה": משעשע, כאמור. אבל תכל'ס, זה סרט לפנסיונרים.
"המדריך לחיים בכפר": ראיתי את הסרט הזה כבר פעם שניה. הוא פשוט קסום בעיניי. נורא נהניתי, ואני לא חובב מוזיקת קאנטרי, אלא שבסרט הזה המוזיקה היא רק צלילה של שמחת החיים, כזו המתנגנת על השפתיים גם ברגעים של משבר ואובדן. השנינות המילולית והכאוס העלילתי מופלאים ממש.

"תנועה מגונה", במאי: צחי גראד.
תחרות הקולנוע הישראלי, 9.10, אולם רפפורט

כמה עניינים שמתאימים לבלוג יותר מאשר לביקורת דפוס:
1. לפני כחמש שנים קראתי את התסריט לסרט – מאת גל זייד ויעקב איילי. אז עוד קראו לו "מיכאל קליינהאוס", וממש התמוגגתי ממנו. הוא היה שנון, מצחיק, סאטירי, ארסי, וגם מותח ופעלתני. ראיתי בעיני קומדיית פעולה ישראלית קצבית, שגם אומרת דברים מאוד שנונים על הברדק הישראלי. במחזור בו קראתי תסריטים לקרן הוא לא אושר, למרות התלהבותי הרבה, ומאז אני עוקב אחרי הסרט מרחוק. כשהוא הגיע לידיו של צחי גראד נהייתי מודאג: יש לי בעיות קשות עם "ג'ירפות", סרטו הקודם. סרט המוסס על רעיון מצוין, אבל שהגשמתו היתה מסורבלת.
2. בשנה שעברה בנו של צחי גראד היה בגן עם בתי. במשך כל השנה הייתי מודאג מסיטואציה שלא הייתי חשוף לה קודם. מה יקרה אם ייצא סרטו במהלך שנת הלימודים, אני אשנא אותו, אכתוב ביקורת רעה ולמחרת בבוקר אפגוש את הבמאי ואת בנו בכניסה לגן? במסיבת יום הולדת? באסיפת הורים? מה עושים אז? אומרים שלום כאילו כלום? מתעלמים? מה, הבן שלו יציק לבת שלי ויגיד לה "אבא שלך קטל את הסרט של אבא שלי"? אולי למבקרי קולנוע, כמו לחרדים, צריכים לעשות בתי ספר נפרדים? בינתיים התחילה שנת לימודים חדשה, משפחת גראד עזבה את תל אביב ובגן החדש של בתי, ככל שהבחנתי, אין אף במאי.
3. הצלם שי גולדמן צריך לקבל את פרס ישראל. הוא עושה דברים נפלאים בתנאים הכי בלתי אפשריים. הוא צילם השנה גם את "שלוש אמהות" המושקע והמסוגנן וגם את "תנועה מגונה" בעל הלוק המחתרתי. את שניהם הוא צילם ב-HDV, ואת שניהם בפריים סינמסקופי (שאני מניח שזה קצת כמו לצלם בסופר 35: את הפריים הסינמסקופי גוזרים מתוך הפריים המלא, ולא מצלמים בעדשה אנמורפית מכווצת). קל לנחש, על פי שמו של מדורי זה עשר שנים, שאני פשוט הרוס על הפריים הסינמסקופי הרחב, ממלא המסכים (הללויה: כל חמשת הסרטים שראיתי אתמול היו בסינמסקופ). זה אולי פטיש נפשי יותר מאשר טעם אסתטי, אבל יש משהו בפרופורציות המסך האלה שפשות מרגשות אותי בכל פעם מחדש.
4. למרבה ההפתעה, צחי גראד ואני קראנו אותו תסריט בדיוק ושנינו דמיינו אותו אחרת לגמרי. זה כנראה מה שעושה במאי. יוצק נימה לתוך המילים. אני ראיתי בסרט קומדיית פעולה קצבית. גראד ביים אותו כדרמה מרירה ומיוסרת. אני קראתי בו הומור עם עוגני דרמה ומצוקה, הוא ראה בו דרמה עם איים של הומור. הרי לכם תרגיל בבימוי. תנו את אותו תסריט לפרנסיס ובר או רוברט אלטמן, ובלי שהם ישנו בו מילה אחת, כל אחד מהם יביים סרט אחר לחלוטין. מהבחינה הזאת "תנועה מגונה" היה עבורי סרט חדש לחלוטין, כאילו לא הכרתי אותו כלל. והוא כלל לא רע. התסריט המצוין עובד גם כדרמה – אם כי כמה מבחירות הבימוי היו תמוהות בעיניי, והבימוי המחוספס והריאליסטי לא תמיד היה נעים לעין, או התאים לסיטואציה. אבל זה סיפורו החכם מאוד של איש קטן, שלא עושה כלום בחייו, שמהותו היא אי העשייה, וכשהוא נקלע למבוי סתום, מול גנגסטר שמאיים על חייו ועל משפחתו, הוא מחליט להרים את ישבנו מהספה ולצאת למסע נקמה. ברגע שהוא קם, הוא מבין סוף סוף איך המדינה הזאת מתנהלת באמת. מי שיוצאת נפסדת בהמרה של הסרט מקומדיה לדרמה היא קרן מור, המגלמת את אשתו של מיכאל. היא וצאת דמות מאוד מרירה שלא זוכה לרגעי חסד, ובסוף גם נעלמת, אחרי שהקריבה קורבן גדול מדי.
היה לי חסר מאוד אפילוג לסיפור. המקום בו הסרט נגמר (אין ספוילר) היה שגוי. לא מבחינת הדמות, אלא מבחינת הסאטירה. זה סרט עם המון אירוניה, והמקום בו הוא מסתיים קצת מעקר אותה הופך את האירוניה לסוג של גוספל. זו החמצה. אבל פרט לה, זה סרט שנון וחכם (וסינמסקופי), שברגעיו הטובים יש בו עוצמות סאטיריות של מעין "בדרך למטה" הישראלי או "רשת שידור", סרט על בנאדם שלא מוכן לסבול יותר את החיים כפי שהם, ומחליט לצאת למסע קיצוני.
5. בכותרות הסיום כתוב שצחי גראד הוא גם עורך התסריט. אני יודע מה עושה עורך תסריט, אבל כשהבמאי עושה עריכת תסריט זה לא נקרא פשוט "בימוי"?

נ.ב:
אתמול פגשתי בפסטיבל את נאמני האתר, איתן וסטיבי. סינמסקופאים, אתם מוזמנים להגיד שלום. תזהו אותי לפי ילקוט ההלו קיטי המאוד מטופש שבואני סוחב את המחשב. שאר קוראי האתר שאינם בחיפה: עיינו קצת בפרסומת של גוגל למעלה משמאל. אני צריך רך לממן את הקפה האולטרה-יקר של ארקפה.

מצד שמאל: איתי טיראן בכרזת "מחילות". מצד ימין, נעם רותם על גבי דיסק הסולו שלו. יש למישהו רעיון איך זה קרה?

תודה לליאון פלדמן על הצילום ועל המידע.

===========

זה רק אצלי או ש"מחילות" נורא מזכיר את "עונת הדובדבנים" של חיים בוזגלו? דיבורי המחאה אל נמען לא קיים, וסצינת הקעקוע של איתי טיראן מול סצינת נעיצת אות המלחמה על בשרו של גיל פרנק. =אנחה=

============

תמרה דובסון, שגילמה ב-1973 את קליאופטרה ג'ונס, בסרט בשם זה (אחד מסרטי הבלקספלויטיישן החביבים עליי), מתה ביום חמישי בגיל 59 מסיבוכים ממחלת הטרשת הנפוצה. (CNN)

===========

כבר כתבתי לפחות פעמיים על הביקורות המצחיקות של אנתוני ליין ב"הניו יורקר", עכשיו יש לכם הזדמנות לשמוע את ליין עצמו מקריא אחת מהן. מדובר בביקורת ארסית ושנונה על "מלחמת הכוכבים 3: נקמת הסית" וההקלטה היא מערב ההומור של פסטיבל הניו יורקר מלפני שנה. מקסים לשמוע את הביקורת עם האינטונציות והפאוזות, וההגייה הבריטית של ליין, שבעצמו נשמע לרגעים קצת כמו C3PO. באותו עמוד תוכלו לשמוע גם את נוח באומבך (התסריטאי-במאי של "חיים בין השורות") מקריא קטע שכתב לעיתון בשם "כלבי הוא טום קרוז", את פול ראדניק (תסריטאי קאמפי והאיש מאחורי מבקרת הקולנוע הפיקטיבית של "פרמייר", ליבי-גלמן ווקסלר) מקריא קטע פרי עטו, ואת דיוויד רמניק, עורך המגזין, מקריא קטע מאת וודי אלן.

==============

הצרות של ה"ווילג' וויס" נמשכות. לפני כמה חודשים נקנה המקומון הניו יורקי על ידי רשת עיתונים מפלורידה המזוהה עם קו שמרני, גם פוליטית וגם כלכלית. הםקיצצו את תקציב מדור הקולנוע המפואר בחצי, פיטרו לא מעט מכתבי העיתון, וכמה מפרשניו הוותיקים, והשבוע הם הגיעו גם למבקרי הקולנוע. תחילה פוטר מייקל אטקינסון, אחד ממבקרי הקולנוע של העיתון, ובסוף השבוע פוטר גם דניס לים, עורך המדור ואחד המבקרים בו. עם זאת, ההנהלה מציינת (נכון לעכשיו) שמקומו של ג'ים הוברמן, מבקר הקולנוע הראשי של העיתון והאש הכי מזוהה איתו, מובטח שם ושהמחלקה תיבנה מחדש, עם עורך חדש, סביב שמו. ריי פרייד, בדיווחו על השתלשלות האירועים, מעדכן שהוברמן "אינו מאושר מהמצב". אנתוני קאופמן, שכתב מדי פעם למדור, מספר על הקדנציה של לים וחותם בבשורה המרה: "הווילג' וויס מת".

אני מיואש מ-NRG.

קראו את האייטם הזה וענו על השאלות הבאות:

א. האמנם במאי פולני? (לא, אמריקאי)
ב. האמנם הוקרן הסרט בבכורה בפסטיבל טורונטו? (לא, ונציה)
ג. האמנם זכה, איפה שלא יהיה, לכבוד מלכים? (לא ממש, קבלת פנים צוננת למדיי).

מעניין לאיזה סרט הם התכוונו ומה גרם להם לחשוב ש"המעיין" הוא סרט פולני.

"המעיין", במאי: דארן ארונופסקי (The Fountain, Darren Aronofsky)
סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה. 7.10, אודיטוריום

(למודאגים: יש כאן ניסיונות פרשנות ראשונים ל"המעיין", אבל אין ספוילרים).

"המעיין". שיט. מילים. דעה. מה אגיד בלי לצאת לגמרי טמבל? צילום נפלא? עריכה גאונית? עיצוב מרהיב? מוזיקה מצוינת? נשמע כמו משהו שאפשר גם להגיד על "זכרונותיה של גיישה" האיום. הנה מילה שלצערי אני לא יכול להשתמש בה הבוקר: "וואו". לא, אין וואו. יש טרום-וואו. פרוטו-וואו. סמי-וואו. אין את ה"וואו" שהיה על שפתיי בעת צפייה ב"רקוויאם לחלום" ו"פיי", שני סרטיו הקודמים של דארן ארונוסקי, סרטים שעוצמת ההדף שלהם הדביקה אותי לקיר בית הקולנוע כשראיתי אותם לראשונה. אז אין הדף. אין את תחושת קריסת המערכות הטוטאלית, האפילפטית, של הסרטים ההם. שונאיו של ארונופסקי, אלה שהאשימו אותו ב"מניפולציות", בוודאי ייראו ב"המעיין" שיפור. זה סרט על רגש. מצחיק שככה נראית הרגשנות של ארונופסקי, אומר משהו על האיש. יש הרבה אהבה – מהסוג הבוער, הנצחי – בסרט, אבל הסרט עצמו מתון כמו הירהור, סטואי גם ברגעיו הסוערים. ובעיקר: חידתי.
אין לי ספק, עוד לפני שאני מגבש מילים צלולות עליו (ומצד שני, האין זה חטא למצוא מילים צלולות לסרט שמבקש להישאר עמום?), ש"המעיין" הוא אחד הפרויקטים המרהיבים של השנה. סרט בהפקה הוליוודית – כמה משונה שזהו סרט האולפנים הראשון של ארונופסקי – שהוא באופן מובהק ומוצהר כה איזוטרי, כה לא נגיש, יצירת אמנות צרופה של אמן שמזג את נשמתו ואת השקפת עולמו למסך, ועשה את זה באופן מרהיב, מסוגנן, סימבולי.
על מה הסרט? על אהבה בין מדען נמרץ וסופרת גוססת. מדען וסופרת. היא עוסקת בעבר, הוא מחפש את העתיד. אבל זו אהבה – או כך נדמה לנו – שנמשכת כבר מאות שנים. הסרט נמתח מימיי כיבושי מרכז אמריקה על ידי הקונקיסטדורים הספרדים בשליחות המלכה איזבלה, ועד אי שם אל העתיד ימים של מסעות אחרים, אל כוכבים אחרים. או אולי אל רמות תודעה אחרות. כן, טריפי קצת.
האם, כפי שהיו שרצו לפענח את הסרט, זה סיפור של אהבה תמידית של זוג הנותר בחיים בזכות מציאתו של מעיין הנעורים? שם הסרט "המעיין" עשוי לרמוז לכך. אלא שאין מעיין בסרט. יש עץ. עץ החיים, ההוא מגן העדן של ספר בראשית. הוא זה שמעניק חיי נצח לדמויות. אז למה "המעיין"?
ואולי The Fountain הוא לאו דווקא "המעיין"? אולי הוא גם "קסת"? לסרט יש עניין גדול בדיו. בנוזלים בכלל, למעשה. דם, שרף, מים, פלזמה. אולי רק הסיפור העכשווי מתרחש במציאות, ושני הסיפורים העוטפים אותו – זה מלפני 500 שנה וזה בעוד 500 שנה – הם רק פרי הבידיון של שני גיבוריו? האשה כתבה את פרק העבר, הגבר – שנתבקש להשלים את הסיפור – כתב את פרק העתיד. ובכולם הסוף זהה. כשמתחילים לחפור בסרט הזה ולנסות לפענח אותו הוא מתחיל לרגש, להלהיב.
זהו סרט על בריאה, אבל לאו דווקא במובן האלוהי או הרפואי, אלא במובן היצירתי. זהו סרט על חיי נצח באמצעות יצירת אמנות. או אולי באמצעות נטיעת עצים, אולי לא הבנתי. אולי הדרך היחידה שיש לאדם להגיע לאימורטליות. אבל תראו איך סרט שעוסק ברוחניות אוטומטית גם משפיע על גורל העוסקים בו. הסרט הזה היה אמור לעלות 70 מיליון דולר ובכיכובו של בראד פיט. ולצידו, אם אני זוכר נכון, קייט בלאנשט. רגע לפני תחילת הצילומים פיט פרש. הוא לא היה מספיק מרוצה מהתסריט. אם יורשה לי להמר: הוא פשוט לא הבין אותו. וכך ההפקה כמעט התפרקה (שש שנים עובד ארונופסקי על הסרט הזה, מתסריט עד בכורה). ללא כוכב בסדר הגודל של פיט בסרט, תקציבו קוצץ בחצי (עדייו סכום עצום לסרט שבטח לא יכניס באמריקה חצי מזה) ולתפקידים הראשיים לוהקו יו ג'קמן (שהוא פשוט מצוין כאן) ורייצ'ל וייס. וכאן נכנסת ההשגחה הפרטית לתמונה: וייס וארונופסקי התאהבו בסרט, לפני ארבעה חודשים נולד להם בן, ובדרך – במרץ השנה – וייס גם זכתה באוסקר על "הגנן המסור". עזבו כסף, מנקודת המבט של הבמאי והתסריטאי הסרט הזה, עוד לפני שהוא עומד למבחן הצופים, הוא הצלחה מסחררת.

=======

"פלנדרס", ברונו דומו (Flanders, Bruno Dumont)
8.10, רפפורט

לא מסתדר לי ברונו דומו. או דומון. או דימון. זה הסרט הרביעי שלו שאני רואה, ואני איכשהו מבין למה יש לו מעריצים בקהילת הפסטיבלים אבל הוא מעצבן ומשעמם אותי.
שאפו ראשון לפסטיבל: נראה שבעיית הפריים המואר בגלל הקרנת הכותרות נפתרה ברובה שנה, לפחות ברפפורט.
========

משרדי המערכת של "סינמסקופ" און ליין התמקמו, כך מסתמן היום, בארקפה מול האודיטוריום. מחר, כשיש לי שלושה סרטים רצופים בבוקר דווקא במרכז פנורמה, אצטרך למצוא אתר עם אינטרנט אלחוטי שם.

הנה רשימת המלצות לסרטים שכבר ראיתי מתוך פסטיבל חיפה שייפתח הערב (כאן).
בסוף הטקסט שם יש גם פריוויו קצת נסתר לפסטיבל אייקון המסקרן שייפתח ביום שני בסינמטק תל אביב.

והנה החלק השני של המדור, שכבר לא נכנס לוויינט, ובו רשימת סרטים שאני מקווה שאצליח לראות:

חלק ב': לא ראיתי, אבל רוצה לראות

1. "המעיין". סרטו החדש של דארן ארונופסקי יפתח את הפסטיבל. לא רק הסרט מתרחש אי שם בעתיד הרחוק, כך גם מועד הפצתו בישראל (נכון לרגע זה). כך שמי שחסר סבלנות כמוני חייב לראותו מיד. וחוץ מזה, אחרי "פיי" ו"רקוויאם לחלום", ארונופסקי הוא אחד היוצרים האמריקאים שאני הכי מחכה להם.
2. "עונות השנה". סרטו הקודם של הבמאי הטורקי נורי בינג' סילאן, "מרוחק", היה הסרט היפה ביותר שראיתי בפסטיבל חיפה לפני שלוש שנים. הוא היה איטי, פיוטי, עם הבלחות דקות של אירוניה, ומיתרים טראגיים שזורים לתוכו (השחקן הראשי נהרג בסוף הצילומים). זהו סרטו החדש, ואני ממש מחכה לו.
3. "אמת מטרידה". הסרט התיעודי המדובר של השנה באמריקה. אל גור הפך מהמפסיד של מערכת הבחירות של שנת 2000 לאחד הדוברים הגדולים של הלובי הירוק ולמטיף נגד סכנות ההתחממות הגלובלית. זה אמור להיות ה"פרנהייט 9.11" של ארגוני הירוקים.
4. "מיס סאנשיין הקטנה". הסרט האמריקאי העצמאי המדובר של השנה, ויש אפילו מבקרים אמריקאים המנבאים לו עתיד באוסקרים (נדמה שפרס האוסקר על התסריט כבר מובטח לו).
5. "הוליוודלנד". הרבה לפני שכריסטופר ריב היה סופרמן ומצא את סופו באופן עגום, היה סטיב ג'ורג' ריבס סופרמן, בסדרת הטלוויזיה, וגם סופו לא היה מעודד. הוא מת בירייה. בסרט הבכורה של אלן קולטר (מבמאי "הסופרנוס") חוקר אדריאן ברודי את מקרה המוות המוזר של סופרמן.
6. "ידיד המשפחה". "מחיר האהבה" של פאולו סורנטינו היה אחד הסרטים הטובים ביותר של פסטיבל חיפה הקודם. "ידיד המשפחה" הוא סרטו החדש של הבמאי האיטלקי, וכמו עם מקרה "עונות השנה" זו הדמנות להבין האם העונג מהסרט הקודם של הבמאי היה מקרי, או שיש לנו כאן עסק עם יוצר חדש שחייבים לעקוב אחריו.
7. "פלנדרס". סרטו החדש של ברונו דומו, שיש לו לא מעט מעריצים בקהילת הפסטיבלאים. אני לא מחסידיו (סרטו הקודם, "29 דקלים", היה מחפיר בעיניי) אבל הוא מהיצורים העכשוויים שמסקרן אותי לראות לאן הם הולכים.
8. "שכרון הכוח". הסרט החדש של קלוד שברול, החמצתי אותו בברלין, מקווה שלא אחמיץ בחיפה (ובתקווה שהוא יהיה מוצלח יותר מסרטו הקודם).
9. "13". עוד סרט מדובר, הפעם תוצרת גרוזיה וצרפת. אמור להיום אלים ומסוגנן.
10. "שדות הקרב בשמים". אחד הסרטים שעשו רחשי עונג/זעזוע בפסטיבלים לפני שנה. סרט מקסיקני שאמור להיות אלים ובוטה מבחינה מינית על קשר בין איש מבוגר ונערה צעירה. זה סרטו השני של הבמאי קרלוס רייגדאס, וגם הראשון די מהולל וגם אותו עדיין לא ראיתי.
11. "סקאנר דארקלי". או בעברית: "סורק אפלה". העיבוד של ריצ'רד לינקלייטר לספרו העתידני/פילוסופי/טריפי של פיליפ ק' דיק מבוצע בטכניקת האנימציה שבה עשה את מסע ההזיה התודעתי הקודם שלו, "חיים בהקיץ" (האנימטור מצייר ביד על פני שחקנים אמיתיים, ביניהם קיאנו ריבס, ווינונה ריידר ורוברט דאוני ג'וניור). יש לי תחושה שזו תהיה הזדמנות חד פעמית לראות את הסרט על מסך קולנוע בארץ.
12. "קין". סרטו החדש של לודג' קריגן, יוצר אמריקאי עצמאי חסר רחמים.
13. "יפהפייה לנצח". סרטו החדש של מנואל דה אוליברה בן ה-98. גם לפורטוגזי הקשיש יש לא מעט מעריצים בקרב קבועי הפסטיבלים ואני אינני ביניהם, אבל הרעיון שלו, לביים מעין המשך ל"יפהפיית היום" של בונואל, מסקרן אותי.
14. "אורות בין הערביים". הסרט החדש של אקי קאוריסמקי, במאי פיני שתמיד נעים לפגוש.
15. "לגמור את הנשיא". אחד הסרטים הכי מדוברים בשנה שעברה בקוריאה. אני די מכור לסרטים הקוריאניים.

ועכשיו אני אורז תיק קטן, סוגר את המחשב ועולה לחיפה. אני מקווה שכבר מחר (ראשון) אתחיל להזרים דיווחים מהפסטיבל. אם אתם נתקלים בסרטים משובחים בפסטיבל, או בסרטים איומים שהייתם רוצים להזהיר מפניהם, אתם מוזמנים לעדכן ולהתעדכן כאן בתגובות.

פורסם (עם כמה קיצורים) ב-5.10.2006 ב"7 לילות":

האם חרם יכול להוביל לשינוי? קחו למשל את החרם של המערב על דרום אפריקה בשנות השמונים במחאה על שלטון האפרטהייד. אחד הבודדים ששבר את החרם היה פול סיימון. ב-1985 הוא נסע לדרום אפריקה להקליט את אלבומו "גרייסלנד", נסיעה שיצרה מחלוקת עצומה והעלתה את חמתם של המתנגדים לאפרטהייד. משונה, כי סיימון נסע להקליט אמנים אפריקאים. אבל עצם העובדה שהוא נסע לעבוד בדרום אפריקה – ובכך לתמוך גם כלכלית בגופים המסחריים הלבנים המתפרנסים מהאמנים השחורים – הכעיסה את תומכי החרם. כשמשטר האפרטהייד קרס לבסוף ב-1994, מה סייע לכך יותר? החרם התרבותי על המדינה או האלבום המופלא, זוכה הגראמי ורב המכר של סיימון, שעשה למערב היכרות עם המוזיקה האפריקאית והוציא להקות כמו ליידיסמית בלק ממבזו, ששרה עם סיימון באלבום, מדרום אפריקה לסיבובי הופעות בינלאומיים ובכך להגדיל את המודעות העולמית למתרחש במולדתה? האמת, אין לי מושג. אבל נדמה לי שעשייה מקרבת את הגאולה מהר יותר מאשר אי-עשייה.
עכשיו מתנהל חרם תרבותי ואקדמי על ישראל, במחאה על המשך הכיבוש ביהודה ושומרון. אני גם מוחה נגד הכיבוש, אבל יש משהו נורא אינפנטילי בחרם ככלי מחאה. אחרון המחרימים הוא קן לואץ', שהוזמן על ידי פסטיבל חיפה (שייפתח מחר) להציג את סרטו החדש זוכה פסטיבל קאן, "כשהרוח נושבת" (שיוקרן בארץ מסוף השבוע הבא). הסרט, המתרחש באירלנד ב-1920, עוסק, כמה לא מפתיע, בכיבוש, במאבק של לוחמים אירים נגד הצבא הבריטי. אם היה מגיע לואץ' לפסטיבל אפשר היה לקיים איתו שיחה מאלפת, מנקודת מבט היסטורית, על האופן בו מלחמה לשחרור אזרחים מידי כובש הופכת עד מהרה גם למלחמת אחים. אבל לואץ' לא מגיע. הוא תומך בחרם על ישראל.
שלחתי ללואץ' מייל בו ביקשתי לראיין אותו. רציתי שינמק את סירובו להגיע במילים רהוטות יותר מאשר בהודעה לקונית לעיתונות. רציתי גם להציג בפניו צד אחר של העניין, מפיו של מי שמתנגד לכיבוש וחושב שדווקא אם יגיע לפסטיבל חיפה – אחד האירועים הכי שוחרי שלום והכי פרו-פלסטינאים בארץ – תהיה למחאתו אימפקט ציבורי חזק יותר, מאשר אי בואו. כתבתי לו שבפרשנויות ובתגובות לידיעה על החרמתו הוא מיד תויג על ידי הקהל הרחב, גם כאלה שמעולם לא שמעו עליו קודם, כאנטישמי. לואץ' ענה. החרם, כך משתמע מדבריו, כולל גם ראיונות. כך כתב לי לואץ':
"תודה על מכתבך. אני בטוח שיש בינינו הסכמה על הנושאים העקרוניים. עם זאת, מרגע שנתבקשתי לתמוך בקולנוענים פלסטינאים ולהחרים את המוסדות ואת האירועים הנערכים בחסות המדינה הכובשת את אדמתם, עליי להעניק להם את תמיכתי. זה לא מפתיע אותי שמתייגים אותי כעת כאנטישמי. זו, אני משוכנע שאתה יודע, הטקטיקה המסורתית של הציונות הימנית. בהודעתי המקורית הייתי ביקורתי באותה מידה גם כלפי הממשלה הבריטית, עד כמה שניתן להיות ביקורתי כלפי ממשלתך. ואם זה היה ישים הייתי אף תומך בהחרמת אירועים בחסות המועצה הבריטית. חרם יותר משכנע ממילים. במיוחד שהמילים האלה ייאמרו בניגוד לרצונם של הפלסטינאים. סלח לי על תשובתי הקצרה. אנחנו בעיצומו של פרויקט חדש". על החתום, קן לואץ'.

אגב ראיונות. ראיינתי את לואץ' לפני שנה וחצי בברלין על "אולי נתנשק". לצידו ישב פול לאוורטי, עורך דין לענייני זכויות אדם שהפך לתסריטאי הקבוע שלו. לאוורטי היה נמרץ ודברני ורהוט ומשכנע. לואץ' היה אנמי, אפור, כמעט נטול נוכחות. ניסיתי לתהות האם על הסט ומול שחקנים הוא נראה חדור יותר להט.
ככל הידוע לי הראיון היחיד שנתן לואץ' לעיתונאי ישראלי בקשר ל"כשהרוח נושבת" היה בקאן השנה לאורי קליין. וכך נותר בידיו של קליין מ"הארץ", שנפגש איתו לפני חמישה חודשים, ראיון אחרון של עיתונאי ישראלי עם הבמאי החשוב הזה, אך ראיון שמבחינה אקטואלית נותר כנראה חסר ערך. יהיה מעניין לראות – אולי בסוף השבוע הבא – איך יתמודדו קליין ועורכיו עם הבעיה הזאת.

אז כמה אנשים ראו בארץ בסוף השבוע שעבר את "השטן לובשת פראדה"?
על פי "בוקס אופיס מוג'ו" הסרט הכניס בארץ בארבעה ימים 230,091 דולר, שזה כמעט מיליון שקל, שזה כ-34,000 כרטיסים.

את "אני, אתה והוא" ראו בארץ בשבועיים הראשונים 31,000 צופים.

את "נחשים על המטוס" ראו 34,000 איש בשלושה שבועות.

וכמה כסף הכניסו באמריקה כמה מהסרטים שיוצגו משבת בפסטיבל חיפה ושמוצגים ברגעים אלה בניו יורק?
– "העסק שלנו הוא משברים": 155,088 $ ב-31 שבועות.
– "סקאנר דארקלי" ("סורק אפלה"): $5,476,327 ב-13 שבועות.
– "13": $103,941 ב-10 שבועות.
– "רנסאנס": $31,111 בשבועיים.
– "המדריך לחיים בכפר": $20,318,547 ב-17 שבועות.
– "מיס סאנשיין הקטנה": $53,133,641 ב-10 שבועות.
– "הוליוודלנד": $13,939,745 ב-4 שבועות.
– "אמת מטרידה": $23,672,685 ב-19 שבועות.
(וכמובן שאין שום קשר בין איכות הסרט והכנסותיו. מדובר סתם בשיטוט בטבלת נתוני סוף השבוע וחיפוש אחר שמות מוכרים)

אגב 1, לקוראינו בצרפת: "ימים של תהילה" של ראשיד בושרב עולה שם השבוע. מומלץ. כל השאר מוזמן לתפוס אותו בחיפה)
אגב 2: ארגנטינה בחרה ב"דיני משפחה" כנציגה לאוסקר. אני, מצידי, מחזיק לו אצבעות. הסרט, שביים דניאל בורמן ("החיבוק האחרון") הוא פשוט קסם מתוק של קומדיה יהודית וודי אלנית עם טמפו נוירוטי, כתיבה שנונה ולב רחב. הסרט נקנה להפצה בארץ (יונייטד קינג) ויוצג לפני כן בחיפה.

==========

לפני כמה ימים ראיינתי בטלפון את ניל גיימן (קראו ב"7 לילות" ביום שישי), אבל אז לא היתה מולי הידיעה הדי מופלאה הבאה: גיימן יביים (אולי) את העיבוד קולנועי לקומיקס שלו Death: The High Cost of Living. והבשורה העדכנית: גיירמו דל טורו יהיה המפיק של הסרט (אם יימצא לו אולפן/מימון). אני אהיה בחיפה כשגיימן יהיה בארץ, אבל אם מישהו מכם יהיה במפגש שלו עם צופים בסינמטק, אנא שאלו אותו עוד על הפרויקט הזה ועדכנו אותי כאן.

ועוד כותרת מ"סינמטיקל": היאו מיאזאקי החל לעבוד על סרטו הבא, הראשון מאז "הטירה הנעה". אני מניח שרז יתעדכן בנושא הזה יותר מהר ויותר לעומק ממני, נקווה שיעדכן גם כאן.

=============

כשהייתי סטודנט לקולנוע, עם מחשבות על קריירה אקדמית/תיאורטית/פילוסופית, אחד האנשים שהכי אהבתי לקרוא את מאמריו היה דיוויד בורדוול, פרופסור לקולנוע באוניברסיטת וויסקונסין, שכתב כמה מהמאמרים שהכי הזדהיתי איתם ועזר לי לנסח מעט מהתפיסה הניאו-פורמליסטית שפעם האמנתי שאני מנוי עליה. הספר שלו ושל קריסטין תומפסון Film Art: An Introduction הוא בעיני אחד מספרי היסוד שכל סטודנט לקולנוע חייב להכיר. ועכשיו גם לבורדוול (ותומפסון) יש בלוג. הללויה. (ויה MCN).

==============

ולסיום: פרק 2 של הסיקור הכמעט-מחתרתי-נוארי של ג'יימי סטיוארט את פסטיבל ניו יורק. והפעם (לכאורה): "המלכה" של סטיבן פרירס עם הלן מירן. הוא ממש מוכשר הסטוארט הזה.