13 נובמבר 2006 | 09:56 ~ 13 Comments | תגובות פייסבוק

קוזינה רויאל

דיווח מהקרנת העיתונאים של "קזינו רויאל" שהתקיימה אמש, מאת חובב בונד שהצליח להסתנן פנימה: "סלקציה מטורפת בכניסה ואריה ברק במיטבו. דניאל קרייג מפתיע לטובה אך בסופו של דבר הדמות של בונד די פאתטית. אחלה צילומים.
סרט ארוךךךךךךךךך עלילה צולעתתתת אבל הפופקורן היה אחלה".

=========

מחר בסינמטק תל אביב: "שמונה וחצי" של פליני, הסרט שנע באופן עקבי בין המקום השלישי לחמישי ברשימת הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. סרט, שלדעתי, צריך להיות מוקרן באופן מסורתי לפחות פעם בשנה בסינמטק שמכבד את עצמו.
ב-1999, כשגרתי בניו יורק וכתבתי משם למוספי מעריב, שירבטתי מדי פעם ביקורות וכתבות קטנות למדור הקולנוע של "טיים אאוט ניו יורק". עורך המדור דאז, אארון גל (שעבר מאז לתפקידי עריכה וכתיבה ב"W" וב"ריידאר"), מיקם אותי תחילה בנישת "הישראלי", וכך כתבתי על פסטיבל הקולנוע הישראלי שהתקיים בעיר או על סרט חדש של אבי נשר שהוקרן בבתי הקולנוע. אבל בעוד המבקרים הוותיקים יותר נאבקו ביניהם מי יכתוב על שובר הקופות ההוליוודי המדובר של השבוע, אני ליקטתי את הפירורים משולחנם. וכך יצא לי לכתוב דווקא על יוצרים אלטרנטיבים, הוצאות מחודשות וקולנוע אירופי. אירונים החיים, לא? בשעה שבישראל מיצבתי את עצמי כהוליוודופיל, כמי שמוצא רגעים של אמנות גבוהה ומחשבה מתקדמת דווקא במיינסטרים התעשייתי, בניו יורק התחברתי לצד השני, הלא פחות נלהב בטעמי הקולנועי, אבל שהיה מודחק יותר בכתיבתי בעברית. וכך יצא שכשהגיע עותק משופץ של "שמונה וחצי" להקרנות חוזרות בקולנוע פריז הניו יורקי (הסמוך למלון פלזה, שהיה אז מזוהה יותר כלוקיישן של "שכחו אותי בבית 2" ולא כרכישת הנדל"ן האימתנית של יצחק תשובה) נתבקשתי, כמעט כאילו עושים לי טובה, אם לא אכפת לי לכתוב עליו איזו ביקורת קצרה. שאר המבקרים במגזין, כך הבנתי, נרתעו לכתוב על הסרט. או בכלל לצפות בו. הוא היה בשחור לבן. הוא היה בשפה זרה עם כתוביות תרגום. והוא היה ישן. ואילו אני: על "שמונה וחצי"? יצירת המופת? אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים? יהיה לי לכבוד. ואז נותר רק האתגר: איך כותבים ביקורת שתנסה לשכנע את קוראיי "טיים אאוט ניו יורק" ללכת לסרט? איך להישמע גם נלהב אבל גם אינטליגנטי? איך לכתוב משהו שהוא קצת יותר מקלישאות ידועות מאליהן? איך להעביר גם קצת מתקציר העלילה? ואיך לעשות את כל זה ב-250 מילה באנגלית. התוצאה אולי אינה מעמיקה במיוחד, אבל היא מעבירה את השורה התחתונה: מדובר באחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות הקולנוע.

פורסם ב-8 באפריל, 1999

Review

8 1/2

Dir. Federico Fellini. 1963. N/R. 138mins. In Italian, with subtitles. Marcello Mastroianni, Anouk Aimée, Sandra Milo, Claudia Cardinale.

Thirty-six years after its initial release, 8 1/2 may seem uncannily familiar even to those who have never seen it, since Federico Fellini's 1963 masterpiece remains one of the most influential films ever made. Explicit references to it crop up in everything from Nikita Mikhalkov's Black Eyes and Woody Allen's Stardust Memories to Jake Scott's video for R.E.M's "Everybody Hurts," and more subtle echoes appear in hundreds of films dealing with acute artistic impotence; 8 1/2 has left an impact on world cinema second only to that of Citizen Kane.

A nonlinear narrative shot in magnificent black and white by Gianni Di Venanzo, the film follows the spiraling downfall of Guido (Mastroianni, in his most subtle performance), a film director who, after suffering a nervous breakdown, retreats to a resort clinic where he unsuccessfully tries to pull his life, and his next film, together. Beset by demands from his vulgar mistress (Milo), who's shacked up in a nearby hotel, his unloving wife (the delectable Aimée), and his producer and writer, who bully him to finish the film (he never does), Guido is a wreck. Unable to create, he immerses himself in childhood memories and sexual fantasies in which he is a whip-snapping harem master. Indeed, the suffocating strength of this film, its power to drown the audience in its hero's dilapidated existence, lies in its unorthodox free-form structure.

Having suffered such a breakdown himself after the success of La Dolce Vita, Fellini turned to 8 1/2 and came away with his most personal film. The title refers to Fellini's own filmography—this was his eighth and a half film (including shorts)—and serves as a midcareer meditation. Guido's memories are mostly the director's own, and the fantasies are vintage Fellini, particularly the mother-lover-whore view of women.

From the opening scenes of Guido trapped in a nightmarish traffic jam to the cathartic finale, in which he leads his cast in a congalike dance to Nino Rota's glorious score, 8 1/2 is a surreal, absurd and existential cinematic feat that begs to be seen over and over. As masterpieces go, this is as big as they come. (Opens Fri; see Index for venues.)—Yair Raveh

12 נובמבר 2006 | 13:17 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

The Low-Down

להתניע שבוע חדש. אוף.

הביטו שמאלה. יש תיבת חיפוש חדשה, תפורה לפי בקשתה של סטיבי. היא יודעת לחפש גם בתגובות ונותנת תוצאות נוחות וממוקדות יותר. ברירת המחדל היא חיפוש באתר, אבל אפשר לבקש ממנה לחפש באמצעות גוגל גם בכל האינטרנט.
ויש גם תיבת קישורים חדשה לפרויקטי סיכום השנה שלי מהשנים הקודמות. כן, דצמבר מתקרב. בקרוב נכין שם מקום לפרויקט סיכום השנה של 2006. תתחילו להתכונן עם הסיכומים שלכם.
ומגוגל שלחו לי מכתב אזהרה המדווח שהגיע לידיעתם שביקשתי מגולשיי להקליק על פרסומות. אז הנה, אני לא מבקש. זה אסור.

אז מה עוד קרה בזמן שישנתי?

– יש תביעה ראשונה נגד בוראט.

– והיום בערב "בוראט" כנראה יחגוג סוף שבוע שני בראש טבלת שוברי הקופות. יש אפילו סיכוי שבזכות הוספת מסכים הוא יכניס השבוע אפילו יותר מבשבוע שעבר, או כמעט אותו דבר.

– ג'ק פאלאנס מת. זוכרים אותו כשהוא קיבל את האוסקר שלו? מהרגעים הגדולים של האוסקר.

ועד שסוף סוף יוצא ספר של תומס פינצ'ון בעברית, מתעורר הסופר האדיר הזה ומוציא ספר חדש באנגלית. חלפו רק תשע שנים מהספר הקודם ועוד לא גמרתי אותו. לאן הוא ממהר פתאום? הספר החדש, "Against the Day", הוא בן 1000 עמודים. כמעט כמו ההארי פוטר האחרון.

– מחר בערב בסינמטק תל אביב: "לה דולצ'ה ויטה". הזמינו כרטיסים מראש, יהיה מלא.

– ולבסוף: אם הוזמנתם הערב להקרנה המוקדמת של "קזינו רויאל" עשו את הדבר הקולגיאלי, ודווחו כאן בשובכם איך היה הסרט. אלה שמפחדים מהיחצנים יכולים לעשות את זה בעילום שם. ע' וא', הכוונה אליכם.

Categories: Borat, הספד

12 נובמבר 2006 | 12:01 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

מיאה קולפה

"גרבאוויצה" ו"מים" הם שני סרטים שמשום מה חשבתי שאני אמור לאהוב יותר ממה שאהבתי אותם. לא התחברתי אליהם בכלום, למרות שאני שומע מסביבי על כאלה שאהדו אותם יותר. משהו שם חלף מעלי, או מתחתיי, ונראה לי צפוי, בנאלי, ומלא רחמים עצמיים. את "גרבאוויצה" ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה בברלין, שם נמתי באמצע, ובפעם השניה בתל אביב כשהבנתי שלא העייפות היא שהכניעה אותי בברלין אלא השיעמום של הסרט, שנוגע בנושאים חשובים אבל מטפל בהם ביד מגומגמת.
הנה הביקורת המעט מתוסכלת שלי על שני הסרטים, מתוך "פנאי פלוס" של 8 בנובמבר (וקראו גם את התגובה של איתן, העושה חיבור נכון ונבון בין "גרבאוויצה" ובין "הסוד שמאחורי המילים").
continue reading…

Categories: ארכיון

10 נובמבר 2006 | 12:14 ~ 21 Comments | תגובות פייסבוק

קישתא

fed-ex

אני פשוט מת על התקופה בה אנחנו חיים. לעקוב אחרי חדשות הבידור זה כמו לראות סיטקום משובח בשידור חי. כשהתפרסמה הידיעה שבריטני ספירס החליטה להתגרש מקווין פדרליין פרצתי בצחוק. נו שיט, מתגרשים? איך לא ראינו את זה בא. ועכשיו מה מתברר: א) שספירס הודיעה לבעלה על הפרידה והגירושים ב-SMS (שזה כבר גדול). ו-ב) שפדרליין בדיוק היה עסוק בצילום פרק בסדרת ריאליטי קנדית ותועד מקבל את המסר. זהב, הכל זהב. והנה מגיע ג) הקטע נמצא כבר ביו-טיוב. אני פשוט צוחק את נפשי כבר שעות.

אינדיאנה ג'ונס והתסריט המקולל

דווין פראצ'י הוא גיק מחשבים שגר באטלנטה ומנהל כבר כמה שנים אתר בשם CHUD, שמרכז – כמו כולנו – ביקורות וידיעות מרחבי הרשת. אבל בזמן האחרון נופלים לידיו כמה סיפורים בלעדיים לא רעים. כמו למשל שיחת הטלפון הזו שהוא קיים בתחילת השבוע עם פרנק דרבונט. הסיבה: ראיון יחצני שגרתי לכבוד צאת "גרין מייל" של דרבונט בגרסת די.וי.די חדשה המכילה שני דיסקים. אבל פראצ'י, בתבונתו, הצליח להוציא מדרבונט שני ציטוטים שווים זהב, ומאוד עגומים, בקשר למוערבות שלו בתסריט של אינדיאנה ג'ונס הבא. או, בעצם, אי מעורבותו: continue reading…

10 נובמבר 2006 | 10:15 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

פנים/חוץ

במדור המודפס ב"פנאי פלוס" השלמתי השבוע את שלושת הסרטים המהנים של ימים אלה, ושלא הצלחתי לכתוב עליהם בזמן אמת. הגרסה בוויינט גזמה חלק מהביקורת על "שורטבאס". מייל בדרישה לתיקון עדיין לא ממש הועיל. אז הנה באדיבות עצמי, הביקורת המלאה, הבלתי נימולה, ל"שורטבאס". סרט נפלא:
continue reading…

10 נובמבר 2006 | 09:49 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

חוטים פרומים

בוקר טוב. הטריילר הראשון ל"ספיידרמן 3" הוקרן הלילה בו בזמן בכל הערוצים שבבעלות תאגיד ויאקום – מסי.בי.אס ועד VH1 – והנה הוא כאן עבורכם.

(תודה לאלון רוזנבלום)

==============

אני עדיין מחכה לגילויים נוספים בפרשת אדריאן שלי. זה לא נראה לי סיפור גמור. בתחילה אומרים "נמצאה מתה במשרדה" אחר כך "התאבדה בחדר השינה" ואז תוך שלושה ימים אומרים שזה היה רצח בחדר האמבטיה, אחרי ריב עם פועל בניין בן 19? משהו כאן לא נראה לי סגור.
continue reading…

09 נובמבר 2006 | 19:26 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

נערת הרטבים

הידיעה אתמול זעקה: "צנזורה!". הכרזה המקורית של "נערת התווים" (סרט זניח לחלוטין, אגב) הראתה זוג ידיים לופתות זוג שדיים לבושים, בצילום מתוך סצינת הטרדה מינית מהסרט. חברת פרסום החוצות עצרה את הפצת הפוסטר בשל חשש לפגיעה ברגשות הציבור. תגובת בית הקולנוע: "הגיעו מים עד נפש!". או.קיי, "צנזורה" ו"רגשות הציבור" הם נושאים שבהחלט ראויים לדיון ציבורי רחב ולבדיקת גבולות תמידית, אבל אנשים, תִבררו את הקרבות שלכם. עזבו עכשיו את הצנזורה ועיסקו בהHגיון וטעם: הכרזה המקורית של "נערת התווים" היתה מכוערת, סנסציונית וחוטאת לסרט. אנשי קולנוע לב קיבלו כאן עונש ראוי. אולי לא מהסיבות הנכונות ולא על ידי הגורם הנכון, אבל התוצאה היתה מוצדקת. הכרזה החדשה אלגנטית יותר, ובעיקר משקפת היטב את הסרט: בינוני ונדוש, אבל עם שחקנית מהפנטת.

Categories: מפיצים

09 נובמבר 2006 | 14:52 ~ 17 Comments | תגובות פייסבוק

תל נובלה

הערב (20:30) יתקיים בקמרה אובסקורה (ריב"ל 5, תל אביב) פאנל של תסריטאים שידונו בשאלה: הטלנובלות – אסון תרבותי או פנינה אמנותית חתרנית? המשתתפים: דניאל לפין (יוצר "החיים זה לא הכל"), יוסי מדמוני ("בת ים – ניו יורק"), גל פרידמן (יוצר "רמת אביב ג'" ו"אהבה מעבר לפינה"), ורד שפירא (תסריטאית "אדומות"), סיגל אבין (יוצרת "טלנובלה בע"מ") וגל זייד (יוצר "האלופה"). הכניסה חינם.
הדיון נשמע מעניין למדי. מעניין עד כדי כך שלפני שנה ערכתי והנחיתי פאנל בבית ציוני אמריקה, במסגרת ערבי התרבות של איגודי הבמאים והתסריטאים, עם נושא דומה: תסריטאים וטלנובלות: שחרור או שיעבוד? גם חלק מהמשתתפים זהה: אבין, פרידמן ושפירא התארחו גם אצלי, ולצידם יואב צפיר ("השיר שלנו") ואבנר ברנהיימר ("פיק אפ"). אין כאן טענה כלל, רק רצון להצביע על כך שהנושא עדיין מעניין את העוסקים בתסריטאות.
העסק עם טלנובלות מסובך למדי. מצד אחד, נוצר כאן דבר שלא היה קודם: לראשונה לא מעט תסריטאים יכולים להתפרנס, ובכבוד רב, מהמקצוע שלהם. תסריטאים נהיו מצרך מבוקש ומתוגמל היטב. בתמורה, תסריטאים מוכשרים מאוד הלכו לעבוד בז'אנר טלוויזיוני נחות, במקום לפתח סדרות דרמה שבועיות עמוקות יותר, ובלית ברירה ניסו למצוא את העניין שלהם בתחום, וכך יצרו מעין זן ביניים שכנראה מאוד מספק את הקהל הישראלי של טלנובלות מודעות לעצמן, עם הומור עצמי. מצד שלישי: האם אפשר לעבוד בכתיבת טלנובלה בלי שזה ישחית את הכשרון ואת אמות המידה האמנותיות שהיו לתסריטאים בתחילת דרכם? האם תסריטאות הפכה למקור לעשיית כסף קל, ללא מחשבה אמנותית, ואנשים שחלמו על סרטים, דרמות וביטוי דק בניואנסים, משחיתים את כשרונם על סוגה טלוויזיונית שלא מסוגלת להכיל דקויות וסאבטקסט? ובמילים אחרות: האם מה שהפך את מקצוע התסריטאות כה מבוקש לא הורס בעצם את אמנות הכתיבה? ואולי בדיוק להפך: אולי עבודה נטולת אגו במערכת כותבים, תוך עמידה בדד ליין נוקשה ואספקה שוטפת של כספים לחשבון חיסכון, תאפשר לתסריטאים האלה להתפנות ליצירה אישית יותר בשלב מאוחר יותר. הדעות, כמובן, חלוקות. יש תסריטאים שהודו שאין קשר, שלטלנובלה כותבים באופן אחד ולדרמות באופן אחר, וכל כותב יודע להתאים את עצמו. והיו כאלה שהודו שלא יעזור, עבודה ממושכת בטלנובלות מקהה את כשרון הכתיבה, מרגילה את התסריטאי לסטנדרטים אחרים של בנייה דרמטית ועשויה להיות בעלת השלכות מצערות מאוד על עתיד הדרמה והקולנוע, שעשויים להידרדר בכתיבתם.
עדות לכך מצאתי היום בראיון המרתק שערכה סמדר שילוני עם יוסי מדמוני בוויינט. כשפורסם שמדמוני מצטרף לכותבי "האלופה" הרמתי לא גבה אחת, אלא שתיים. עם מדמוני בצוות, אמרתי לעצמי, אולי תהיה לי סיבה להתחיל לעקוב אחר הסדרה (אני, אגב, לא מסוגל פיזית לראות טלנובלות. אין שם דבר אחד שמצליח לעניין אותי, ואני לא מצליח לראות בהן עשייה הומוריסטית או מודעת לעצמה). אני מכיר את כתיבתו של מדמוני ועוקב אחריה. היא מרובדת, מורכבת, מרבה לעסוק בנקודות הצטלבות של גורלות, ויש בה כמעט תמיד ממד פילוסופי/אנליטי. היא מצליחה לספר סיפור קטן של כמה דמויות, אבל גם לגרום לנו להיות מודעים לכך שהן פרטים קטנים בתוך יקום שלם של אנשים נוספים, שלכל אחד מהם הסיפור שלו, וכולם נוגעים בכולם באופן כזה או אחר.
והנה, מדמוני פרש. על פי הגרסה שלו הוא הבין שזה לא מתאים לו. הוא אומר את זה מפורשות: "הז'אנר הזה לא מאפשר להגיע לניואנסים, ובסופו של דבר תקבל מוצר שטוח גם עם התסריטאי הכי מתוחכם".
כששילוני שואלת את מדמוני אם הוא היה מופתע לגלות מישהו כמו יוסף אל-דרור כותב לטלונבלה הוא עונה לה: "יכול להיות שהוא יתחיל לכתוב אם הוא יצטרך כסף, אבל הוא לא יצליח לשרוד בזה. יכול להיות שאם אני הייתי צריך לממן ניתוח שיציל את הראייה שלי, הייתי ממשיך".
ואז מוסיף את משפט המחץ: "בכל מקרה הרווחתי שורה מצוינת ברזומה – ויתרתי על מאה אלף דולר וזה מכובד, ועוד עכשיו, כשיש תמלוגים. כשאני אומר את זה – אנשים נופלים מהכיסא".
אנשים שיש להם גלאי אינטגריטי כזה, שמצפצף להם במוח כשהם עושים משהו מחוץ לאלמנט שלהם, זוכים להערכתי, גם אם בטח יהיה לי לא נעים לראות אותם ברחוב הולכים בסחבות בלויות, בשעה שעמיתיהם התסריטאים נוסעים במכוניות יקרות ומשפריצים בוץ על המדרכה. (אבנר ברנהיימר סיפר בפאנל בבית ציוני אמריקה, שבזמן העבודה על התסריט של "יוסי וג'אגר" הוא נכנס לחובות של 700 אלף שקל, ושתוך חודשים ספורים של עבודה ב"פיק אפ" הוא כיסה את החוב).

כשתיחקרתי את הפאנל לקראת האירוע שאני קיימתי, ניסיתי לשכנע כמה תסריטאים בדרג זוטר יותר להתארח גם. התסריטאים הראשיים, שמתוגמלים היטב ומנסים לעצב את הסדרה על פי אופיים, הם גם שגרירי הסדרות בראיונות לעיתונות. אבל מתחתם יש לא מעט תסריטאים בתפקיד המכונה "דיאלוגיסטים", שהם חוטבי העצים ושואבי המים של התחום. הם אלה שמקבלים את תקציר הפרק מהתסריטאי הראשי וצריכים להפוך אותו לתסריט שלם של פרק, כולל דיאלוגים. הם, ולא התסריטאים הראשיים, אלה שתקועים באמצע. אף אחד מהם לא הסכים לבוא לפאנל. ביקורת יש להם בשפע, וגם לא מעט ייסורי מצפון. אבל הם זקוקים לפרנסה הזאת. זה כסף קל. נכון לשנה שעברה, דיאלוגיסט קיבל בין 500 ל-800 דולר לפרק. כתיבת פרק אורכת, על פי קצב העבודה של כל אחד מהם (ועל פי דרישות הסדרה), בין יום עבודה אחד לארבעה ימים.
אחד מהם (או אחת מהן) כתב לי מייל, על עבודתו נטולת הזוהר של הדיאלוגיסט. הוא התנה את הפרסום בשמירה על אלמוניותו, וכן מחיקת שמות הסדרות שבהן עבד:

תהליך העבודה הוא בערך כזה (עם שינויים קלים בין תסריטאי ראשי אחד למשנהו) – יש תסריטאי ראשי שהוגה (בדרך כלל עם העורך שלו) את קווי העלילה, מחלק אותם לסינופסיסים, יושב וכותב סינופסיסים שהם בערך נגיד… ארבעה-חמישה עמודים של סצינות, האמת שזה יותר טריטמנט מסינופסיס, לפעמים זה כולל אפילו חלק מהדיאלוגים, או הצעה לדיאלוגים. הוא מעביר את הסינופסיס הזה לתסריטאי שבונה את זה כמו שצריך – יענו מבנה של תסריט, עימוד כמו שצריך, כתיבת דיאלוגים, לפעמים קצת ניפוח של הסצינה – הוספה של אקשנים קטנים, ובעיקר השחזה ויצירה של דיאלוגים משעשעים ושנונים (לא במקרה של "אהבה מעבר לפינה", שם מונוטוניות דיאלוגיסטית היא שם המשחק). בקיצור, התסריטאי כותב דראפט ושולח הלאה, כלומר בחזרה לתסריטאי הראשי שמביא את הדראפט למצב של תסריט לצילום.
כתיבת דראפט כזה (מטעם הדיאלוגיסט) אמורה להתרחש בשלושה-ארבעה ימים בערך – לכל אחד יש קצב משלו – אני את "סדרה X" הייתי כותב בממוצע של ארבע שעות. "סדרה Y" דורשת השקעה רבה יותר.
עבודה של דיאלוגיסט זה כמו לעבוד בסרט נע במפעל כיסאות – דיאלוגיסט מקבל כיסא, תוקע בו מסמר, מעביר הלאה, מקבל עוד כיסא, תוקע מסמר, מעביר הלאה וכו' – זה מרתון, וככזה זה מונוטוני, טכני ודורש יעילות, חריצות, דייקנות וכושר סבולת נעלה ממש. לפעמים זה נורא מתסכל ברמת ה"אין מרחב ליצירתיות הפרטית שלך שבגללה רצית אי שם לפני מאתיים שנה להיות תסריטאי", אבל יש פה סוג אחר של יצירתיות יעילה שכזו, כי בתכלס אתה בעצם מפנים את סוג היצירתיות של הכותב הראשי כדי לדייק ולענות על הצרכים של המערכת וגם בזה יש משהו מאתגר ובהתחלה גם מעניין (כן, כן, גם התסריטאי הראשי הוא לפעמים דמות שצריך להיכנס לעורה). לפעמים זה מאוד נעים ומאוד נוח להיות מין טייס-כותב אוטומטי – אין אחריות, אין כמעט לחץ, אפשר גם לחיות קצת תוך כדי עבודה וזה טריק מדהים!
בקיצור, בית חרושת.

Categories: תסריטאות

08 נובמבר 2006 | 06:00 ~ 16 Comments | תגובות פייסבוק

השתויים

יש פשוט שבועות כאלה, לא? אתם מנמנמים כמה שעות ומגלים שעברו ארבעה ימים. לאן הם נעלמו? מה עשיתם באמצע? אני חווה שבוע כזה, בלי שום אמצעים כימיים או אלכוהוליים, לבד מהחיים עצמם. בחזרה לעסקים.

1. משונה שלא יצאה על זה הודעה לעיתונות: בסוף השבוע הראשון לצאתו ראו את "השתולים" בישראל 54,000 איש. כך על פי "בוקס אופיס מוג'ו".

2. עידכון בקשר ל"הדרך לגואנטנמו". חיליק מיכאלי, מפיץ הסרט, שלח מייל: "הסרט 'הדרך לגואנטנמו' כן נרכש להפצה בישראל על ידי אם אנד אם פילמס וחמישה כוכבים. הסרט הופץ בדי.וי.די בישראל בחודש אוקטובר וכן יוקרן באולמות ההקרנה באוזן השלישית בתל אביב. כמו כן ישודר בוי.או.די בהוט בחודשים הקרובים".

3. מה שמדהים אותי בקשר ל"בוראט" הוא לא ההצלחה הקופתית העצומה לה זכה בסוף השבוע הראשון – עבור קהל היעד של הסרט אין ממש הבדל בין "בוראט" ובין "ג'קאס", שניהם סרטי מתיחות קוואזי-תיעודיים שהולכות על הצד האקסטרימי – אלא הביקורות להן זכה. ב"מטה-קריטיק" זכה "בוראט" לציון של 90 מתוך מאה, מרחק נקודה אחת בלבד מהסרט עם הביקורות הטובות ביותר של העונה, "המלכה" של סטיבן פרירס. ומה שמדהים הוא שכמה מהמבקרים הקשוחים ביותר, הכי קשים לסיפוק, נתנו לסרט ביקורות זוהרות. (אופס: ירד ל-89).
ובכל זאת, המבקר הכי קשוח לא השתחווה בפני בוראט. ארמונד ווייט, מה"ניו יורק פרס", מבקר שיורק אש וגופרית (מנוסחים היטב) על מיטב התוצרת המיינסטרימית, מקיא על "בוראט" את הנשמה. ציטוט לדוגמה: It’s crazy that our culture is so screwed up that critics can’t discern Cohen’s stench.

4. המפיצים לא משחררים את נתוני הקופות לסרטים בארץ? אל דאגה, אנחנו כאן כדי לעדכן בכל זאת. שני סרטי אנימציה עם חיות מדברות עלו בארץ יחד, "חברים על הכוונת" מול "בלאגן בחווה". מי מצליח יותר? הראשון, במעט. בשבועיים הראשונים להקרנתם צפו ב"חברים על הכוונת" 73 אלף צופים ו"בבלאגן בחווה" צפו 65 אלף. "השטן לובשת פראדה" ממשיך להיות הסרט הזר הכי קופתי בארץ כרגע עם 150 אלף כרטיסים בחמישה שבועות. "מיס סאנשיין הקטנה" הביא בארבעת הימים הראשונים להקרנתו 6029 צופים, אחרי שהופץ בכמות מזערית של ארבעה בתי קולנוע בלבד בארץ. "האמת המטרידה" התיעודי, שהופץ בשני בתי קולנוע בלבד, מכר כמות מטרידה של 494 כרטיסים בלבד בסוף השבוע הראשון לצאתו (הנתונים מהאתר "Box Office Mojo").
אבל הסרט הכי מצליח בארץ כרגע ממשיך להיות "אביבה אהובתי", שמכר 260 אלף כרטיסים, עקף את "כנפיים שבורות" והוא כרגע הסרט הישראלי השלישי הכי מצליח (אחרי "סוף העולם שמאלה" ו"חתונה מאוחרת") של 22 השנים האחרונות. "אדמה משוגעת" חצה השבוע את קו 100,000 הצופים. ו"ימים קפואים", למי ששאל, הביא 14,000 צופים.

5. אפרופו "אדמה משוגעת": רעיון מצוין בבלוג האישי/קולנועי של דבורית שרגל: היא שלחה לדרור שאול, במאי "אדמה משוגעת" כמה משאלות וטרוניות קוראיה, והוא ענה עליהן באופן מפורט וחשוף. התוצאה מענגת לקריאה.

6. מי שהולך ביום ראשון להקרנת העיתונאים ל"קזינו רויאל" שידווח כאן ביציאה. הביקורות הראשונות מחו"ל חצויות.

7. התחלתי לכתוב שלשום על סדנת הקומדיה של רוברט מקי ועל פתיחת הרטרוספקטיבה של פליני, ונתקעתי באמצע. אולי ארים ידיים. "לה סטרדה", 20 שנה אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה, נותר סרט משעמם למדי. אם זה היה הסרט הראשון של פליני שראיתי בחיי, ספק אם הייתי טורח הלאה. "לה דולצ'ה ויטה" ו"שמונה וחצי" נותרו הפייבוריטים שלי.

05 נובמבר 2006 | 15:06 ~ 41 Comments | תגובות פייסבוק

remember remember

V for Vendetta, the graphic novel

היום יומו של גאי פוקס. יום מצוין לצפות ב"ונדטה", עדיין אחד הסרטים הטובים של השנה לדעתי. או לקרוא את הרומן הגרפי V for Vendetta של אלן מור, עליו ביססו האחים וושאובסקי את סרטם. לפרטים נוספים על היום, מנהגיו, שורשיו, השפעותיו התרבותיות וחרוזיו – כאן.

(ותודה לסטארי נייט על התזכורת)

Categories: כללי