שאפו שני: "הוספנו לך עוד הקרנות של פקינפה, יא נודניק". פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל חיפה חולפת על ידי ונותנת לי אגרוף בכתף. השאפו הוא לא לאגרוף, אלא לעובדה שעכשיו יש גם הקרנות בוקר לפקינפה. רביעי: "כלבי הקש" ב-9:30, "חבורת הפראים" ב-12:00, בסינמטק. שישי: "הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה" ב-9:30 בפנורמה 2.
פינת הפאדיחה:
נתחיל עם הפאדיחות שלי. בגלל שאני לא מצליח להתעדכן כאן באופן רצוף בקורה בבלוגים סביבי (כולל שלי), קורה ויקרה שאני חוזר על חומרים שכבר פורסמו לפניי. סליחה בדיעבד ולמפרע. כך קרה שהאייטם על נעם רותם ופוסטר "מחילות" פורסם כבר בשבת אצל ולווט ואצלי אחר כך (נרשמה הערה בתיקו האישי של הקורא שהעביר את התמונה לשני עיתונאים במקביל). ופה הפאדיחה היא גם דפיקת ראש בקיר: האייטם ההוא נכתב בשישי בלילה והיה אחד משלושה אייטמים שהכנתי מבעוד מועד שיעלו ברווחים של שלוש שעות זה מזה בשבת (יום שידעתי שלא אוכל לראות בו מחשב). רק אתמול בארקפה ראיתי שהוא לא עלה. מי שראה אותו עם פרסומו בוודאי גם הבחין שמותה של תמרה דובסון נכתב שם בתחילה כ"אתמול" עד שקלטתי את הטעות.
ולפאדיחות פסטיבליות: "המכונאי" מתחיל באיחור של 35 דקות. עולה עם כותרות התרגום הלא נכונות. הסרט עוצר. מתחיל מחדש, אבל הכותרות עד סוף הסרט לא מסונכרנות. והסאונד איום. ואם שיבחתי את ההקרנה ברפפורט על כך שנושא הקרנת הכותרות על גבי פריים הפילם טופל שם, הרי שבאודיטוריום זה לא קרה. וכך ברגעים הכהים בסרט, מרכז המסך מוצף ריבוע אור מציק, מסיח ושמפריע לצפייה. ובנוסף לכל, הסרט גם נתקע באמצע.
===========
שתי נשים מבוגרות, מאופרות, שיערן עשוי בקפידה, בעלות טעם יוקרתי ונוצץ בבגדים משוחחות ביניהם בפואייה של האודיטוריום. נשבע לכם, מילה במילה:
אשה א': מה ראית?
אשה ב': את הסרט הצרפתי. מאהב כפול, מחזר מושאל, משהו כזה. משהו, הסרט. כמה צחקנו. איזה סרט ברמה.
אשה א': אל תשאלי איזו מכה היתה לנו. היינו ב"דיני משפחה", איזה סרט משעמם, כמה סבלנו. ולא רק אנחנו, כולם סבלו.
עד כאן הציטוט, עכשיו פינת הלדפוק את הראש בקיר:
בשביל מה צריך מבקרי קולנוע? "מאהב בהשאלה", כמו רוב הסרטים של פרנסיס ובר, הוא סרט קצבי, מלוטש, ולרגעים מאוד מצחיק. אבל זה סרט בורקס, צפוי, מלאכותי, קומדיית טעויות שגרתית. כן, מהנה, בהחלט. בין אם תראו אותו בגרסתו הצרפתית, או ברימייק האמיקאי או בעיבוד הבימתי. זה קסמו של ובר, הוא מצליח להצחיק בכל מדיום. אבל סרטיו הם כמו מסטיק. מהנים, צבעוניים, מפיגים לחץ, אבל עושים חורים בשיניים. "דיני משפחה" הארגנטינאי הוא בעיני סרט מיינסטרימי חביב מאוד. לא מדובר באמנות גבוהה, פרט לאמנות הקסומה של התבוננות פקחית בחיים וניסוחה לכדי אנקדוטות קומי-טראגיות. זה סרט רהוט, קצבי, שנון, ומאוד אנושי (להבדיל מהמלאכותיות של ובר). והוא בעיני סרט טוב יותר ומהנה יותר. אבל הקהל הרחב, ולא תגידו עממי, הבורגני, העשיר, המוקפד, והמאופר, עדיין מעדיף סרטי בורקס. כי כשזה בצרפתית זה נותן להם תחושה שהג'אנק שלהם הוא איכותי. אם את אותו סרט בדיוק, אבל בדיוק, היה מביים זאב רווח בעברית (עם נופים תל אביבים ולא פריזאיים) אותה אשה מאופרת היתה מעקמת את פניה מולו, על הוולגריות שלו.
סיכום סרטי אתמול:
"פלנדרס": ראו פוסט מאתמול.
"המכונאי": בראד אנדרסון הוא במאי מוכשר אבל לא מאוד מעניין, יש בסרט דברים יפים – בעיקר באופן בו הוא מצליח לגנוב גם מהיצ'קוק ום מדיוויד לינץ' באותה נשימה – אבל המיסתורין שלו לא מחזיק אותו עד סופו. באמצע, כשהעסק מתחיל להיות ברור, הוא מתחיל לייגע. ומה הסיפור של כריסטיאן בייל? למה לעשות כזה דבר בשביל סרט? (בייל, למי שלא יודע, הוריד ממשקלו לתפקיד עד כדי הפיכתו לשלד אנושי). זה לא משחק בעיניי, זה איזשהו עניין הקשור למאזוכיזם שבכלל לא קשור לקולנוע. ואם כבר לעשות את זה, אז למה לסרט כל כך זניח?
"מאהב בהשאלה": משעשע, כאמור. אבל תכל'ס, זה סרט לפנסיונרים.
"המדריך לחיים בכפר": ראיתי את הסרט הזה כבר פעם שניה. הוא פשוט קסום בעיניי. נורא נהניתי, ואני לא חובב מוזיקת קאנטרי, אלא שבסרט הזה המוזיקה היא רק צלילה של שמחת החיים, כזו המתנגנת על השפתיים גם ברגעים של משבר ואובדן. השנינות המילולית והכאוס העלילתי מופלאים ממש.
"תנועה מגונה", במאי: צחי גראד.
תחרות הקולנוע הישראלי, 9.10, אולם רפפורט
כמה עניינים שמתאימים לבלוג יותר מאשר לביקורת דפוס:
1. לפני כחמש שנים קראתי את התסריט לסרט – מאת גל זייד ויעקב איילי. אז עוד קראו לו "מיכאל קליינהאוס", וממש התמוגגתי ממנו. הוא היה שנון, מצחיק, סאטירי, ארסי, וגם מותח ופעלתני. ראיתי בעיני קומדיית פעולה ישראלית קצבית, שגם אומרת דברים מאוד שנונים על הברדק הישראלי. במחזור בו קראתי תסריטים לקרן הוא לא אושר, למרות התלהבותי הרבה, ומאז אני עוקב אחרי הסרט מרחוק. כשהוא הגיע לידיו של צחי גראד נהייתי מודאג: יש לי בעיות קשות עם "ג'ירפות", סרטו הקודם. סרט המוסס על רעיון מצוין, אבל שהגשמתו היתה מסורבלת.
2. בשנה שעברה בנו של צחי גראד היה בגן עם בתי. במשך כל השנה הייתי מודאג מסיטואציה שלא הייתי חשוף לה קודם. מה יקרה אם ייצא סרטו במהלך שנת הלימודים, אני אשנא אותו, אכתוב ביקורת רעה ולמחרת בבוקר אפגוש את הבמאי ואת בנו בכניסה לגן? במסיבת יום הולדת? באסיפת הורים? מה עושים אז? אומרים שלום כאילו כלום? מתעלמים? מה, הבן שלו יציק לבת שלי ויגיד לה "אבא שלך קטל את הסרט של אבא שלי"? אולי למבקרי קולנוע, כמו לחרדים, צריכים לעשות בתי ספר נפרדים? בינתיים התחילה שנת לימודים חדשה, משפחת גראד עזבה את תל אביב ובגן החדש של בתי, ככל שהבחנתי, אין אף במאי.
3. הצלם שי גולדמן צריך לקבל את פרס ישראל. הוא עושה דברים נפלאים בתנאים הכי בלתי אפשריים. הוא צילם השנה גם את "שלוש אמהות" המושקע והמסוגנן וגם את "תנועה מגונה" בעל הלוק המחתרתי. את שניהם הוא צילם ב-HDV, ואת שניהם בפריים סינמסקופי (שאני מניח שזה קצת כמו לצלם בסופר 35: את הפריים הסינמסקופי גוזרים מתוך הפריים המלא, ולא מצלמים בעדשה אנמורפית מכווצת). קל לנחש, על פי שמו של מדורי זה עשר שנים, שאני פשוט הרוס על הפריים הסינמסקופי הרחב, ממלא המסכים (הללויה: כל חמשת הסרטים שראיתי אתמול היו בסינמסקופ). זה אולי פטיש נפשי יותר מאשר טעם אסתטי, אבל יש משהו בפרופורציות המסך האלה שפשות מרגשות אותי בכל פעם מחדש.
4. למרבה ההפתעה, צחי גראד ואני קראנו אותו תסריט בדיוק ושנינו דמיינו אותו אחרת לגמרי. זה כנראה מה שעושה במאי. יוצק נימה לתוך המילים. אני ראיתי בסרט קומדיית פעולה קצבית. גראד ביים אותו כדרמה מרירה ומיוסרת. אני קראתי בו הומור עם עוגני דרמה ומצוקה, הוא ראה בו דרמה עם איים של הומור. הרי לכם תרגיל בבימוי. תנו את אותו תסריט לפרנסיס ובר או רוברט אלטמן, ובלי שהם ישנו בו מילה אחת, כל אחד מהם יביים סרט אחר לחלוטין. מהבחינה הזאת "תנועה מגונה" היה עבורי סרט חדש לחלוטין, כאילו לא הכרתי אותו כלל. והוא כלל לא רע. התסריט המצוין עובד גם כדרמה – אם כי כמה מבחירות הבימוי היו תמוהות בעיניי, והבימוי המחוספס והריאליסטי לא תמיד היה נעים לעין, או התאים לסיטואציה. אבל זה סיפורו החכם מאוד של איש קטן, שלא עושה כלום בחייו, שמהותו היא אי העשייה, וכשהוא נקלע למבוי סתום, מול גנגסטר שמאיים על חייו ועל משפחתו, הוא מחליט להרים את ישבנו מהספה ולצאת למסע נקמה. ברגע שהוא קם, הוא מבין סוף סוף איך המדינה הזאת מתנהלת באמת. מי שיוצאת נפסדת בהמרה של הסרט מקומדיה לדרמה היא קרן מור, המגלמת את אשתו של מיכאל. היא וצאת דמות מאוד מרירה שלא זוכה לרגעי חסד, ובסוף גם נעלמת, אחרי שהקריבה קורבן גדול מדי.
היה לי חסר מאוד אפילוג לסיפור. המקום בו הסרט נגמר (אין ספוילר) היה שגוי. לא מבחינת הדמות, אלא מבחינת הסאטירה. זה סרט עם המון אירוניה, והמקום בו הוא מסתיים קצת מעקר אותה הופך את האירוניה לסוג של גוספל. זו החמצה. אבל פרט לה, זה סרט שנון וחכם (וסינמסקופי), שברגעיו הטובים יש בו עוצמות סאטיריות של מעין "בדרך למטה" הישראלי או "רשת שידור", סרט על בנאדם שלא מוכן לסבול יותר את החיים כפי שהם, ומחליט לצאת למסע קיצוני.
5. בכותרות הסיום כתוב שצחי גראד הוא גם עורך התסריט. אני יודע מה עושה עורך תסריט, אבל כשהבמאי עושה עריכת תסריט זה לא נקרא פשוט "בימוי"?
נ.ב:
אתמול פגשתי בפסטיבל את נאמני האתר, איתן וסטיבי. סינמסקופאים, אתם מוזמנים להגיד שלום. תזהו אותי לפי ילקוט ההלו קיטי המאוד מטופש שבואני סוחב את המחשב. שאר קוראי האתר שאינם בחיפה: עיינו קצת בפרסומת של גוגל למעלה משמאל. אני צריך רך לממן את הקפה האולטרה-יקר של ארקפה.
תגובות אחרונות