הערב (20:30) יתקיים בקמרה אובסקורה (ריב"ל 5, תל אביב) פאנל של תסריטאים שידונו בשאלה: הטלנובלות – אסון תרבותי או פנינה אמנותית חתרנית? המשתתפים: דניאל לפין (יוצר "החיים זה לא הכל"), יוסי מדמוני ("בת ים – ניו יורק"), גל פרידמן (יוצר "רמת אביב ג'" ו"אהבה מעבר לפינה"), ורד שפירא (תסריטאית "אדומות"), סיגל אבין (יוצרת "טלנובלה בע"מ") וגל זייד (יוצר "האלופה"). הכניסה חינם.
הדיון נשמע מעניין למדי. מעניין עד כדי כך שלפני שנה ערכתי והנחיתי פאנל בבית ציוני אמריקה, במסגרת ערבי התרבות של איגודי הבמאים והתסריטאים, עם נושא דומה: תסריטאים וטלנובלות: שחרור או שיעבוד? גם חלק מהמשתתפים זהה: אבין, פרידמן ושפירא התארחו גם אצלי, ולצידם יואב צפיר ("השיר שלנו") ואבנר ברנהיימר ("פיק אפ"). אין כאן טענה כלל, רק רצון להצביע על כך שהנושא עדיין מעניין את העוסקים בתסריטאות.
העסק עם טלנובלות מסובך למדי. מצד אחד, נוצר כאן דבר שלא היה קודם: לראשונה לא מעט תסריטאים יכולים להתפרנס, ובכבוד רב, מהמקצוע שלהם. תסריטאים נהיו מצרך מבוקש ומתוגמל היטב. בתמורה, תסריטאים מוכשרים מאוד הלכו לעבוד בז'אנר טלוויזיוני נחות, במקום לפתח סדרות דרמה שבועיות עמוקות יותר, ובלית ברירה ניסו למצוא את העניין שלהם בתחום, וכך יצרו מעין זן ביניים שכנראה מאוד מספק את הקהל הישראלי של טלנובלות מודעות לעצמן, עם הומור עצמי. מצד שלישי: האם אפשר לעבוד בכתיבת טלנובלה בלי שזה ישחית את הכשרון ואת אמות המידה האמנותיות שהיו לתסריטאים בתחילת דרכם? האם תסריטאות הפכה למקור לעשיית כסף קל, ללא מחשבה אמנותית, ואנשים שחלמו על סרטים, דרמות וביטוי דק בניואנסים, משחיתים את כשרונם על סוגה טלוויזיונית שלא מסוגלת להכיל דקויות וסאבטקסט? ובמילים אחרות: האם מה שהפך את מקצוע התסריטאות כה מבוקש לא הורס בעצם את אמנות הכתיבה? ואולי בדיוק להפך: אולי עבודה נטולת אגו במערכת כותבים, תוך עמידה בדד ליין נוקשה ואספקה שוטפת של כספים לחשבון חיסכון, תאפשר לתסריטאים האלה להתפנות ליצירה אישית יותר בשלב מאוחר יותר. הדעות, כמובן, חלוקות. יש תסריטאים שהודו שאין קשר, שלטלנובלה כותבים באופן אחד ולדרמות באופן אחר, וכל כותב יודע להתאים את עצמו. והיו כאלה שהודו שלא יעזור, עבודה ממושכת בטלנובלות מקהה את כשרון הכתיבה, מרגילה את התסריטאי לסטנדרטים אחרים של בנייה דרמטית ועשויה להיות בעלת השלכות מצערות מאוד על עתיד הדרמה והקולנוע, שעשויים להידרדר בכתיבתם.
עדות לכך מצאתי היום בראיון המרתק שערכה סמדר שילוני עם יוסי מדמוני בוויינט. כשפורסם שמדמוני מצטרף לכותבי "האלופה" הרמתי לא גבה אחת, אלא שתיים. עם מדמוני בצוות, אמרתי לעצמי, אולי תהיה לי סיבה להתחיל לעקוב אחר הסדרה (אני, אגב, לא מסוגל פיזית לראות טלנובלות. אין שם דבר אחד שמצליח לעניין אותי, ואני לא מצליח לראות בהן עשייה הומוריסטית או מודעת לעצמה). אני מכיר את כתיבתו של מדמוני ועוקב אחריה. היא מרובדת, מורכבת, מרבה לעסוק בנקודות הצטלבות של גורלות, ויש בה כמעט תמיד ממד פילוסופי/אנליטי. היא מצליחה לספר סיפור קטן של כמה דמויות, אבל גם לגרום לנו להיות מודעים לכך שהן פרטים קטנים בתוך יקום שלם של אנשים נוספים, שלכל אחד מהם הסיפור שלו, וכולם נוגעים בכולם באופן כזה או אחר.
והנה, מדמוני פרש. על פי הגרסה שלו הוא הבין שזה לא מתאים לו. הוא אומר את זה מפורשות: "הז'אנר הזה לא מאפשר להגיע לניואנסים, ובסופו של דבר תקבל מוצר שטוח גם עם התסריטאי הכי מתוחכם".
כששילוני שואלת את מדמוני אם הוא היה מופתע לגלות מישהו כמו יוסף אל-דרור כותב לטלונבלה הוא עונה לה: "יכול להיות שהוא יתחיל לכתוב אם הוא יצטרך כסף, אבל הוא לא יצליח לשרוד בזה. יכול להיות שאם אני הייתי צריך לממן ניתוח שיציל את הראייה שלי, הייתי ממשיך".
ואז מוסיף את משפט המחץ: "בכל מקרה הרווחתי שורה מצוינת ברזומה – ויתרתי על מאה אלף דולר וזה מכובד, ועוד עכשיו, כשיש תמלוגים. כשאני אומר את זה – אנשים נופלים מהכיסא".
אנשים שיש להם גלאי אינטגריטי כזה, שמצפצף להם במוח כשהם עושים משהו מחוץ לאלמנט שלהם, זוכים להערכתי, גם אם בטח יהיה לי לא נעים לראות אותם ברחוב הולכים בסחבות בלויות, בשעה שעמיתיהם התסריטאים נוסעים במכוניות יקרות ומשפריצים בוץ על המדרכה. (אבנר ברנהיימר סיפר בפאנל בבית ציוני אמריקה, שבזמן העבודה על התסריט של "יוסי וג'אגר" הוא נכנס לחובות של 700 אלף שקל, ושתוך חודשים ספורים של עבודה ב"פיק אפ" הוא כיסה את החוב).
כשתיחקרתי את הפאנל לקראת האירוע שאני קיימתי, ניסיתי לשכנע כמה תסריטאים בדרג זוטר יותר להתארח גם. התסריטאים הראשיים, שמתוגמלים היטב ומנסים לעצב את הסדרה על פי אופיים, הם גם שגרירי הסדרות בראיונות לעיתונות. אבל מתחתם יש לא מעט תסריטאים בתפקיד המכונה "דיאלוגיסטים", שהם חוטבי העצים ושואבי המים של התחום. הם אלה שמקבלים את תקציר הפרק מהתסריטאי הראשי וצריכים להפוך אותו לתסריט שלם של פרק, כולל דיאלוגים. הם, ולא התסריטאים הראשיים, אלה שתקועים באמצע. אף אחד מהם לא הסכים לבוא לפאנל. ביקורת יש להם בשפע, וגם לא מעט ייסורי מצפון. אבל הם זקוקים לפרנסה הזאת. זה כסף קל. נכון לשנה שעברה, דיאלוגיסט קיבל בין 500 ל-800 דולר לפרק. כתיבת פרק אורכת, על פי קצב העבודה של כל אחד מהם (ועל פי דרישות הסדרה), בין יום עבודה אחד לארבעה ימים.
אחד מהם (או אחת מהן) כתב לי מייל, על עבודתו נטולת הזוהר של הדיאלוגיסט. הוא התנה את הפרסום בשמירה על אלמוניותו, וכן מחיקת שמות הסדרות שבהן עבד:
תהליך העבודה הוא בערך כזה (עם שינויים קלים בין תסריטאי ראשי אחד למשנהו) – יש תסריטאי ראשי שהוגה (בדרך כלל עם העורך שלו) את קווי העלילה, מחלק אותם לסינופסיסים, יושב וכותב סינופסיסים שהם בערך נגיד… ארבעה-חמישה עמודים של סצינות, האמת שזה יותר טריטמנט מסינופסיס, לפעמים זה כולל אפילו חלק מהדיאלוגים, או הצעה לדיאלוגים. הוא מעביר את הסינופסיס הזה לתסריטאי שבונה את זה כמו שצריך – יענו מבנה של תסריט, עימוד כמו שצריך, כתיבת דיאלוגים, לפעמים קצת ניפוח של הסצינה – הוספה של אקשנים קטנים, ובעיקר השחזה ויצירה של דיאלוגים משעשעים ושנונים (לא במקרה של "אהבה מעבר לפינה", שם מונוטוניות דיאלוגיסטית היא שם המשחק). בקיצור, התסריטאי כותב דראפט ושולח הלאה, כלומר בחזרה לתסריטאי הראשי שמביא את הדראפט למצב של תסריט לצילום.
כתיבת דראפט כזה (מטעם הדיאלוגיסט) אמורה להתרחש בשלושה-ארבעה ימים בערך – לכל אחד יש קצב משלו – אני את "סדרה X" הייתי כותב בממוצע של ארבע שעות. "סדרה Y" דורשת השקעה רבה יותר.
עבודה של דיאלוגיסט זה כמו לעבוד בסרט נע במפעל כיסאות – דיאלוגיסט מקבל כיסא, תוקע בו מסמר, מעביר הלאה, מקבל עוד כיסא, תוקע מסמר, מעביר הלאה וכו' – זה מרתון, וככזה זה מונוטוני, טכני ודורש יעילות, חריצות, דייקנות וכושר סבולת נעלה ממש. לפעמים זה נורא מתסכל ברמת ה"אין מרחב ליצירתיות הפרטית שלך שבגללה רצית אי שם לפני מאתיים שנה להיות תסריטאי", אבל יש פה סוג אחר של יצירתיות יעילה שכזו, כי בתכלס אתה בעצם מפנים את סוג היצירתיות של הכותב הראשי כדי לדייק ולענות על הצרכים של המערכת וגם בזה יש משהו מאתגר ובהתחלה גם מעניין (כן, כן, גם התסריטאי הראשי הוא לפעמים דמות שצריך להיכנס לעורה). לפעמים זה מאוד נעים ומאוד נוח להיות מין טייס-כותב אוטומטי – אין אחריות, אין כמעט לחץ, אפשר גם לחיות קצת תוך כדי עבודה וזה טריק מדהים!
בקיצור, בית חרושת.
של אלן מור, עליו ביססו האחים וושאובסקי את סרטם. לפרטים נוספים על היום, מנהגיו, שורשיו, השפעותיו התרבותיות וחרוזיו – 
תגובות אחרונות