למתדייני "המעיין" בתגובות, ולמי שכבר ראה בחיפה, ולמי שרוצה לקרוא קצת על הסרט, הנה:
1. מדורי ב"פנאי פלוס" מהיום, בו אני כותב מילים ספורות וראשוניות מאוד על "המעיין", "מיס סאנשיין הקטנה", "שנה מופלאה", "מאהב בהשאלה" ו"תנועה מגונה".
2. הטקסט שלי מהבוקר שאחרי הצפייה בסרט. ניסיון ראשון לפרשנות, שמנסה לחמוק מאמירות קונקרטיות, כדי לא לקלקל לאלה שעוד לא ראו.
אני בהחלט זקוק לצפייה נוספת, אבל נדמה לי שהצלחתי לפענח את הסרט. אם וכאשר הוא ייצא בארץ, אנסה לכתוב עליו בהרחבה.
עצוב. ראובן דיין נפטר אתמול. איזה תפקיד נפלא הוא עשה ב"אביבה אהובתי" בתור האב הסובל בשקט של אביבה ואניטה. לבכורה של "אביבה אהובתי" הוא הגיע בקושי. חולה מאוד. לפחות הספיק לראות את עצמו גונב את ההצגה, בקול שקט ורך, מחוות קטנות, תגובות אנושיות.
===========
נרג' ממשיך להתבזות. מפרסם שלשום אייטם סנסציוני ומזיל ריר על הסרט החדש "האי". הסרט, שנקרא בארץ "איילנד", כבר עלה בשנה שעברה (ויה ולווט. ואם דואל שם הוא דואל מכאן, קבל הערה בתיק האישי על שלא פרסמת את הממצא כאן).
ועוד נרג'/מעריב. זה אייטם מאתמול: בערוץ 1 דורשים 10,000 שקל להפקת תוכנית הערב במקום 6,000 שהוקצבו. ההגשה בנרג' זועקת: אויה, כמה יקר, שופכים את כספי האגרה. ביזיון של עיתונאות: 10,000 שקל הוא סכום מגוחך להפקה של מגזין אולפני הנמשך שעה. אפשר להוציא מהמזכר הזה כותרת, אבל היא בטח לא על פזרנות. יותר על קמצנות.
כמובן שהוא מעלה את השאלה: האם הזכום הזה כולל גם את שכר המגישים? כי אם כן, גדי טאוב וג'קי לוי מכרו את עצמם לרוממה בזיל הזול.
========
רגע של השתוממות: כבר שבועיים שמדור הקולנוע של "רייטינג" נכתב על ידי מיכל יפה. אלא שהלוגו, הקרדיט והתמונה נותרו של דבורית שרגל, המבקרת הקבועה, כשמתחת כתוב "בהופעת אורח: מיכל יפה". מאוד משונה, ומאוד מבלבל. אז ככה: שרגל בחופשה, תחזור בשבוע הבא. ובשבוע שעבר נעדר יקיר אלקריב ממדור הקולנוע של "עיתון תל אביב" ואת מקומו תפס איתמר רוז. השבוע אלקריב כבר חוזר. ושאף אחד לא יתפוס לי את המקום: אני אהיה בשבוע הבא בחופשה, לא יהיה מדור בגיליון "פנאי פלוס" של ה-2 בנובמבר. אגב, לאלקריב נולדה בשבוע שעבר בת. פז. זה נדמה לי או שאפשר לספור על כף יד קטועה אחת את כמות מבקרי הקולנוע שהם גם הורים?
==========
לא הצלחתי להגיע היום להקרנה של "הטינה 2". מישהו היה? איך הסרט? ואני שומע תגובות חמימות מההקרנה של "מיס סאנשיין הקטנה" שהתקיימה אתמול (עבור הבלתי מוחרמים, ועורכיהם של המוחרמים). סרט מקסים. אכתוב עליו למדורי הבא.
==========
אני מסכים עם כל מילה מהטקסט הזועף של קשלס/שחורי על רשימת 50 הסרטים המועדפים על רוברט מקי. אבל אני חייב להבהיר משהו, פשוט כי נדמה לי שאלה מסוג הדברים שעדיין לא מלמדים בחוג לקולנוע בארץ: "רשת שידור" ו"פסק דין", שניהם של סידני לומט, אולי לא נחשבים (בעיני רבים, וביניהם קשלס/שחורי) לפסגת הקולנוע, אבל שניהם מבוססים על שניים מהתסריטים המושלמים והמהוללים ביותר בתולדות הקולנוע ההוליוודי. "רשת שידור" מאת פדי צ'ייפסקי, "פסק דין" מאת דיוויד מאמט. מכיוון שמקי סוקר את תולדות הקולנוע מנקודת מבט של חוקר תסריטאות, שילובם ברשימה נראה הגיוני מאוד. הרשימה של מקי היתה אישית מאוד, וככזאת היא היתה מנומקת למדי, הומוגנית ובדרכו של מקי, נחרצת וחפה מדיפלומטיה. לכל אחד יש הרשימה שלו. ואגב, כדאי לקשלס/שחורי לסור לסדנתו של מקי, ואולי אף לבלגג ממנה, שכן נדמה לי שהם יגלו שמקי מתייחס בהחלט לקולנוע לא אמריקאי בהרצאותיו ושהוא פחות דוגמטי ממה שהם חושבים עליו. אני, אגב, נרשמתי היום לסמינר הקומדיה של מקי (6 בנובמבר, 9:00 בבוקר עד 20:00).
=================
רוה לאודי אלוני: נכון, לא אהבתי את "מחילות". ובכל זאת, אם אתה רואה ביום שבת בפסטיבל טוקיו את "גיבורי הדגל" של קלינט איסטווד, סרט הפתיחה של הפסטיבל, אתה מוזמן לעדכן רשמים כאן או במייל. "מחילות" יתחרה בטוקיו בתחרות הרשמית. מול "מיס סאנשיין הקטנה".
סצינה שלא נכללה בסרט "בוראט", ושהיא לא פחות גאונית – כמעט כמו משל זן יפני – מאשר הסצינות שכן נכנסו לסרט. וזה מבריק בעיניי לשווק את הסרט (שייצא באמריקה רק בעוד שבועיים, ובישראל רק בעוד כחודש וחצי) באמצעות Deleted Scenes, שעד עכשיו זוהו בעיקר עם שיווק די.וי.די. בוראט וחבורתו כותבים מחדש את ספר השיווק ההוליוודי (רק מעניין אם מישהו יקנה).
ניסיון לסכם את פסטיבל חיפה.
1. כשחוזרים מפסטיבל יש תחושה של ג'ט לג. כנראה שהשהייה הממושכת באולמות מוחשכים גורמת לעירבול השעון הביולוגי. סטודנטים לרפואה או חוקרים הקוראים בלוג זה מוזמנים לחקור את התחום, לדעתי הממצאים יהיו מפתיעים.
2. היה פסטיבל מעולה. כמות הסרטים המסקרנים וכמות הסרטים הטובים היתה פשוט פנומנלית. עכשיו רק צריך לארגן אמצעי הקרנה וצפייה שיעמדו בסטנדרט של הסרטים. כל אולם שאינו רפפורט הוא סיוט בחיפה.
3. ראש העיר, בנאום הנעילה, הבטיח שבשנה הבאה יתווסף אולם נוסף. מישהו יודע איזה? איפה? איך? חיפאים, אנא עקבו אחרי העיתונות המקומית ודווחו אם נבנה או מוכשר אולם הקרנות חדש? האם מוריה יקום לתחייה? האם יפוצל האודיטוריום לשניים? אנא, פרטים.
4. אפרופו עיתונות מקומית: הכותרת הראשית ב"עיתון חיפה" בסוף השבוע האחרון, באותיות ענק, לבן על רקע אדום, עסקה במחאות וטענות נגד הפסטיבל. אלה הטענות שהובאו נגד פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של הפסטיבל:
continue reading…
שש דרכים להעביר את הזמן עד שאני אתאפס על עצמי:
1. לתהות בקול רם: לאן נעלם "הוליוודלנד"? הוא לא היה אמור לצאת השבוע? האם אחרי שהוא התגלה בפסטיבל חיפה כסרט משעמם ודי חסר פואנטה הוא הועף לסקציית הגנוזים?
2. לחזור ולעיין במועדון הגנוזים. צרפו לרשימה את "Taladega Nights", קומדיית המירוצים של וויל פארל (וסשה ברון כהן!) ואת "כל אנשי המלך" של סטיב זייליאן עם שון פן. "לילות טלדגה" הכניס 147 מיליון דולר באמריקה. אבל הוא כנראה לא היה מספיק טוב בשביל המפיצים הישראליים. האם יש לכם שמות נוספים להוסיף לרשימה?
3. לקרוא על סרטו האחרון של טרי זוויגוף, עוד גנוז, שיצא עכשיו בדי.וי.די. אולי גם לצפות בו.
4. . לשנן את השם טוני ג'ה.
5. לצחקק מול הפרק הרביעי של ג'יימי סטיוארט בדיווחיו מפסטיבל ניו יורק (שננעל היום). בייחוד מול הבדיחה שלו על השיער של דיוויד לינץ': "מי מעצב השיער שלו, פרנק גרי?". מחר בטח יעלה הפרק האחרון בסדרה, עד השנה הבאה.
6. להגיד "או-הו, לא מספיק שברדיו טוחנים כל היום שירים על גשם, אז גם בבלוג?", ואז להקשיב ל"Walking in the Rain" השיר המהפנט של Flash and the Pan, הרכב אוסטרלי נפלא מהאייטיז.
 |
| Walking In The Rai… |
| Hosted by eSnips |
המוח עובר איתחול מחדש אחרי הפסטיבל.
בקרוב: שני סיכומי הפסטיבל.
עד אז, הנה השיר ההיתולי "בדיחות קרש" מתוך הסרט המצוין של רוברט אלטמן, "המדריך לחיים בכפר". וודי הארלסון וג'ון סי. ריילי שרים.
|
| Bad Jokes.mp3 |
| Hosted by eSnips |
רגע, לפני שאני מתחיל עם הלהג הפסטיבלי, כמה שאלות:
– מישהו יכול לספר מה קורה באייקון? יש סרטים טובים? ניל גיימן הגיע? מישהו שוחח איתו?
– האם עוד מישהו כותב דיווחים בבלוגו מפסטיבל חיפה? אם כן, הפנו את תשומת ליבי, רוצה ללנקק לקונקורנטים.
11.10
"הכוכב הנעלם". ג'יאני אמיליו מביים סרט מסע של מכונאי איטלקי ברחבי סין, בכלי תחבורה הולכים ומצטמקים (מטוס, רכבת, ספינה, משאית, סירה, אופניים). מבט חביב על סין הפרולטרית, אבל הסרט רחוק מלהרשים.
"בשמיים אחרים". אוי. דרמת טלוויזיה בקושי שהפכה לפיצ'ר עם תסריט רע ומשחק בלתי נסבל שעושה סמטוכה שלמה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ומנסה לשלב בין סרט על מחבלים מתאבדים ודרמה רומנטית. התוצאה ממש תמוהה.
12.10
"נוזהת אל-פואד". אמממ… לא הבנתי כלום. אבל אפרת גוש היא תגלית נפלאה, וליעל הדר יש סצינה אחת ממש מצוינת. מה קורה בסרט? אין לי מושג. מה הוא אומר? אין לי מושג. למה הוא נראה ככה, כמו תיעוד של הפקת תיאטרון מתנ"סית? אין לי מושג.
"נערה מקסימה". סרט בלתי נסבל בעיניי. מהרעים שראיתי בחיפה.
"שומר הראש". מעניין, אבל צפוי ומונוטוני.
"לגמור את הנשיא". החצי הראשון מצוין. שילוב די וירטואוזי ומלוטש בין סאטירה פוליטית ומותחן פוליטי. החצי השני כבר מתבלגן ויוצא מפוקוס.
התפריט של אתמול:
הונגרי – "כפות ידיים לבנות". בילי אליוט על המקביליות המדורגות. סרט מאוד חביב, נציג הונגריה לאוסקר. יש בו מספיק מרכיבים טובים שעשויים לעזור לו להתברג לחמשת המועמדים (אם כי אוסקר הסרט הזר ילך השנה ל"לחזור" של אלמודובר, זה די סגור, לא?). אני לא ממש מבין למה היה צריך לביים אותו כמו סרט תעושה ריאליסטי עם מצלמת כתף רועדת שכל הזמן מחפשת את הפריים, זה פשוט נראה לי כמו גחמה סגנונית, ועוד כזאת שהפכה נפוצה יותר ויותר בקרב קולנוענים צעירים בשנים האחרונות (ע"ע "תנועה מגונה").
טורקי – "עונות השנה". ההפך הגמור: שוטים סטטיים ארוכים. אנטוניוני באיסטנבול. אהבתי פחות מאשר את "מרוחק", אבל עדיין סרט קטנטן פצפון זעום אבל יפה להפליא, ובעל יד אמן בוטחת.
ונעצור למבזק: צפו לרטרוספקטיבה של סרטי נורי בילג' ציילאן בשנה הקרובה בסינמטקים. אולי. הוא ביים בינתיים רק ארבעה סרטים, אפשר לדחוס הכל ביום אחד.
חטיף מארס + קולה. ארוחת צהריים. 15 שקל.
איראני-ניו יורקי: "איש דוחף עגלה". ניאו-ריאליזם אמריקאי. לא עשה לי כלום.
מזנון דרכים אמריקאי: "מיס סאנשיין הקטנה". מקסים לגמרי. דמיינו את "דרכים צדדיות" מעורבב עם "חופשה נעימה" של צ'בי צ'ייס (זוכרים את הסבתא שם?).
נקניקיה בלחמניה לחה. 13 שקל.
פינת החסות: טעמתי קצת מנותנת החסות הראשית של הפסטיבל שמייד עשתה לי כאב ראש נוראי. טוב, לכו תדעו מה עושה נותנת החסות של פסטיבל ירושלים לראש שלי.
ועוד מבזק: רטרוספקטיבה מקיפה לפליני, שתכלול את כל סרטיו, בקרוב בסינמטקים.
טקס-מקס: "השיירה" של פקינפה. השלאף-שטונדה שלי (ראו תגובות מאתמול).
שתי כוסות קפה בחדר העיתונות בפסטיבל.
קדירה פרובנסיאלית: "שנה מופלאה" של רידלי סקוט ("בציר טוב" הוא תרגום מדויק וטוב יותר). תייקו תחת "אוי ואבוי". רידלי סקוט עושה קומדיה רומנטית… ראסל קרואו מנסה להיראות קליל ולבבי… אווירה כפרית חייכנית… ברררר… זוועה.
בורקס עמיקם (תרד וגבינה) + קולה + נורופן לכאב הראש. 18 שקל.
בדי.וי.די על המחשב בחדר: "הפרחח ובת השריף" עם ברט ריינולדס וסאלי פילד. אולי האל נידהאם היה צריך לביים את "השיירה"?
היה יום טוב. כיבוי אורות.
היום, בגלל כתיבת המדור, לא אצליח לעמוד במכסת חמשת הסרטים ביום שלי. ספק אם אצליח לראות שניים.
===========
וככה ג'יימי סטיוארט ממשיך לעקוב אחר פסטיבל ניו יורק, שעדיין מתנהל בימים אלה במקביל לפסטיבל החיפאי. בפרק החדש: אלמודובר, פנלופה, וורן בייטי.
שאפו שני: "הוספנו לך עוד הקרנות של פקינפה, יא נודניק". פנינה בלייר, מנהלת פסטיבל חיפה חולפת על ידי ונותנת לי אגרוף בכתף. השאפו הוא לא לאגרוף, אלא לעובדה שעכשיו יש גם הקרנות בוקר לפקינפה. רביעי: "כלבי הקש" ב-9:30, "חבורת הפראים" ב-12:00, בסינמטק. שישי: "הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה" ב-9:30 בפנורמה 2.
פינת הפאדיחה:
נתחיל עם הפאדיחות שלי. בגלל שאני לא מצליח להתעדכן כאן באופן רצוף בקורה בבלוגים סביבי (כולל שלי), קורה ויקרה שאני חוזר על חומרים שכבר פורסמו לפניי. סליחה בדיעבד ולמפרע. כך קרה שהאייטם על נעם רותם ופוסטר "מחילות" פורסם כבר בשבת אצל ולווט ואצלי אחר כך (נרשמה הערה בתיקו האישי של הקורא שהעביר את התמונה לשני עיתונאים במקביל). ופה הפאדיחה היא גם דפיקת ראש בקיר: האייטם ההוא נכתב בשישי בלילה והיה אחד משלושה אייטמים שהכנתי מבעוד מועד שיעלו ברווחים של שלוש שעות זה מזה בשבת (יום שידעתי שלא אוכל לראות בו מחשב). רק אתמול בארקפה ראיתי שהוא לא עלה. מי שראה אותו עם פרסומו בוודאי גם הבחין שמותה של תמרה דובסון נכתב שם בתחילה כ"אתמול" עד שקלטתי את הטעות.
ולפאדיחות פסטיבליות: "המכונאי" מתחיל באיחור של 35 דקות. עולה עם כותרות התרגום הלא נכונות. הסרט עוצר. מתחיל מחדש, אבל הכותרות עד סוף הסרט לא מסונכרנות. והסאונד איום. ואם שיבחתי את ההקרנה ברפפורט על כך שנושא הקרנת הכותרות על גבי פריים הפילם טופל שם, הרי שבאודיטוריום זה לא קרה. וכך ברגעים הכהים בסרט, מרכז המסך מוצף ריבוע אור מציק, מסיח ושמפריע לצפייה. ובנוסף לכל, הסרט גם נתקע באמצע.
===========
שתי נשים מבוגרות, מאופרות, שיערן עשוי בקפידה, בעלות טעם יוקרתי ונוצץ בבגדים משוחחות ביניהם בפואייה של האודיטוריום. נשבע לכם, מילה במילה:
אשה א': מה ראית?
אשה ב': את הסרט הצרפתי. מאהב כפול, מחזר מושאל, משהו כזה. משהו, הסרט. כמה צחקנו. איזה סרט ברמה.
אשה א': אל תשאלי איזו מכה היתה לנו. היינו ב"דיני משפחה", איזה סרט משעמם, כמה סבלנו. ולא רק אנחנו, כולם סבלו.
עד כאן הציטוט, עכשיו פינת הלדפוק את הראש בקיר:
בשביל מה צריך מבקרי קולנוע? "מאהב בהשאלה", כמו רוב הסרטים של פרנסיס ובר, הוא סרט קצבי, מלוטש, ולרגעים מאוד מצחיק. אבל זה סרט בורקס, צפוי, מלאכותי, קומדיית טעויות שגרתית. כן, מהנה, בהחלט. בין אם תראו אותו בגרסתו הצרפתית, או ברימייק האמיקאי או בעיבוד הבימתי. זה קסמו של ובר, הוא מצליח להצחיק בכל מדיום. אבל סרטיו הם כמו מסטיק. מהנים, צבעוניים, מפיגים לחץ, אבל עושים חורים בשיניים. "דיני משפחה" הארגנטינאי הוא בעיני סרט מיינסטרימי חביב מאוד. לא מדובר באמנות גבוהה, פרט לאמנות הקסומה של התבוננות פקחית בחיים וניסוחה לכדי אנקדוטות קומי-טראגיות. זה סרט רהוט, קצבי, שנון, ומאוד אנושי (להבדיל מהמלאכותיות של ובר). והוא בעיני סרט טוב יותר ומהנה יותר. אבל הקהל הרחב, ולא תגידו עממי, הבורגני, העשיר, המוקפד, והמאופר, עדיין מעדיף סרטי בורקס. כי כשזה בצרפתית זה נותן להם תחושה שהג'אנק שלהם הוא איכותי. אם את אותו סרט בדיוק, אבל בדיוק, היה מביים זאב רווח בעברית (עם נופים תל אביבים ולא פריזאיים) אותה אשה מאופרת היתה מעקמת את פניה מולו, על הוולגריות שלו.
סיכום סרטי אתמול:
"פלנדרס": ראו פוסט מאתמול.
"המכונאי": בראד אנדרסון הוא במאי מוכשר אבל לא מאוד מעניין, יש בסרט דברים יפים – בעיקר באופן בו הוא מצליח לגנוב גם מהיצ'קוק ום מדיוויד לינץ' באותה נשימה – אבל המיסתורין שלו לא מחזיק אותו עד סופו. באמצע, כשהעסק מתחיל להיות ברור, הוא מתחיל לייגע. ומה הסיפור של כריסטיאן בייל? למה לעשות כזה דבר בשביל סרט? (בייל, למי שלא יודע, הוריד ממשקלו לתפקיד עד כדי הפיכתו לשלד אנושי). זה לא משחק בעיניי, זה איזשהו עניין הקשור למאזוכיזם שבכלל לא קשור לקולנוע. ואם כבר לעשות את זה, אז למה לסרט כל כך זניח?
"מאהב בהשאלה": משעשע, כאמור. אבל תכל'ס, זה סרט לפנסיונרים.
"המדריך לחיים בכפר": ראיתי את הסרט הזה כבר פעם שניה. הוא פשוט קסום בעיניי. נורא נהניתי, ואני לא חובב מוזיקת קאנטרי, אלא שבסרט הזה המוזיקה היא רק צלילה של שמחת החיים, כזו המתנגנת על השפתיים גם ברגעים של משבר ואובדן. השנינות המילולית והכאוס העלילתי מופלאים ממש.
"תנועה מגונה", במאי: צחי גראד.
תחרות הקולנוע הישראלי, 9.10, אולם רפפורט
כמה עניינים שמתאימים לבלוג יותר מאשר לביקורת דפוס:
1. לפני כחמש שנים קראתי את התסריט לסרט – מאת גל זייד ויעקב איילי. אז עוד קראו לו "מיכאל קליינהאוס", וממש התמוגגתי ממנו. הוא היה שנון, מצחיק, סאטירי, ארסי, וגם מותח ופעלתני. ראיתי בעיני קומדיית פעולה ישראלית קצבית, שגם אומרת דברים מאוד שנונים על הברדק הישראלי. במחזור בו קראתי תסריטים לקרן הוא לא אושר, למרות התלהבותי הרבה, ומאז אני עוקב אחרי הסרט מרחוק. כשהוא הגיע לידיו של צחי גראד נהייתי מודאג: יש לי בעיות קשות עם "ג'ירפות", סרטו הקודם. סרט המוסס על רעיון מצוין, אבל שהגשמתו היתה מסורבלת.
2. בשנה שעברה בנו של צחי גראד היה בגן עם בתי. במשך כל השנה הייתי מודאג מסיטואציה שלא הייתי חשוף לה קודם. מה יקרה אם ייצא סרטו במהלך שנת הלימודים, אני אשנא אותו, אכתוב ביקורת רעה ולמחרת בבוקר אפגוש את הבמאי ואת בנו בכניסה לגן? במסיבת יום הולדת? באסיפת הורים? מה עושים אז? אומרים שלום כאילו כלום? מתעלמים? מה, הבן שלו יציק לבת שלי ויגיד לה "אבא שלך קטל את הסרט של אבא שלי"? אולי למבקרי קולנוע, כמו לחרדים, צריכים לעשות בתי ספר נפרדים? בינתיים התחילה שנת לימודים חדשה, משפחת גראד עזבה את תל אביב ובגן החדש של בתי, ככל שהבחנתי, אין אף במאי.
3. הצלם שי גולדמן צריך לקבל את פרס ישראל. הוא עושה דברים נפלאים בתנאים הכי בלתי אפשריים. הוא צילם השנה גם את "שלוש אמהות" המושקע והמסוגנן וגם את "תנועה מגונה" בעל הלוק המחתרתי. את שניהם הוא צילם ב-HDV, ואת שניהם בפריים סינמסקופי (שאני מניח שזה קצת כמו לצלם בסופר 35: את הפריים הסינמסקופי גוזרים מתוך הפריים המלא, ולא מצלמים בעדשה אנמורפית מכווצת). קל לנחש, על פי שמו של מדורי זה עשר שנים, שאני פשוט הרוס על הפריים הסינמסקופי הרחב, ממלא המסכים (הללויה: כל חמשת הסרטים שראיתי אתמול היו בסינמסקופ). זה אולי פטיש נפשי יותר מאשר טעם אסתטי, אבל יש משהו בפרופורציות המסך האלה שפשות מרגשות אותי בכל פעם מחדש.
4. למרבה ההפתעה, צחי גראד ואני קראנו אותו תסריט בדיוק ושנינו דמיינו אותו אחרת לגמרי. זה כנראה מה שעושה במאי. יוצק נימה לתוך המילים. אני ראיתי בסרט קומדיית פעולה קצבית. גראד ביים אותו כדרמה מרירה ומיוסרת. אני קראתי בו הומור עם עוגני דרמה ומצוקה, הוא ראה בו דרמה עם איים של הומור. הרי לכם תרגיל בבימוי. תנו את אותו תסריט לפרנסיס ובר או רוברט אלטמן, ובלי שהם ישנו בו מילה אחת, כל אחד מהם יביים סרט אחר לחלוטין. מהבחינה הזאת "תנועה מגונה" היה עבורי סרט חדש לחלוטין, כאילו לא הכרתי אותו כלל. והוא כלל לא רע. התסריט המצוין עובד גם כדרמה – אם כי כמה מבחירות הבימוי היו תמוהות בעיניי, והבימוי המחוספס והריאליסטי לא תמיד היה נעים לעין, או התאים לסיטואציה. אבל זה סיפורו החכם מאוד של איש קטן, שלא עושה כלום בחייו, שמהותו היא אי העשייה, וכשהוא נקלע למבוי סתום, מול גנגסטר שמאיים על חייו ועל משפחתו, הוא מחליט להרים את ישבנו מהספה ולצאת למסע נקמה. ברגע שהוא קם, הוא מבין סוף סוף איך המדינה הזאת מתנהלת באמת. מי שיוצאת נפסדת בהמרה של הסרט מקומדיה לדרמה היא קרן מור, המגלמת את אשתו של מיכאל. היא וצאת דמות מאוד מרירה שלא זוכה לרגעי חסד, ובסוף גם נעלמת, אחרי שהקריבה קורבן גדול מדי.
היה לי חסר מאוד אפילוג לסיפור. המקום בו הסרט נגמר (אין ספוילר) היה שגוי. לא מבחינת הדמות, אלא מבחינת הסאטירה. זה סרט עם המון אירוניה, והמקום בו הוא מסתיים קצת מעקר אותה הופך את האירוניה לסוג של גוספל. זו החמצה. אבל פרט לה, זה סרט שנון וחכם (וסינמסקופי), שברגעיו הטובים יש בו עוצמות סאטיריות של מעין "בדרך למטה" הישראלי או "רשת שידור", סרט על בנאדם שלא מוכן לסבול יותר את החיים כפי שהם, ומחליט לצאת למסע קיצוני.
5. בכותרות הסיום כתוב שצחי גראד הוא גם עורך התסריט. אני יודע מה עושה עורך תסריט, אבל כשהבמאי עושה עריכת תסריט זה לא נקרא פשוט "בימוי"?
נ.ב:
אתמול פגשתי בפסטיבל את נאמני האתר, איתן וסטיבי. סינמסקופאים, אתם מוזמנים להגיד שלום. תזהו אותי לפי ילקוט ההלו קיטי המאוד מטופש שבואני סוחב את המחשב. שאר קוראי האתר שאינם בחיפה: עיינו קצת בפרסומת של גוגל למעלה משמאל. אני צריך רך לממן את הקפה האולטרה-יקר של ארקפה.
מצד שמאל: איתי טיראן בכרזת "מחילות". מצד ימין, נעם רותם על גבי דיסק הסולו שלו. יש למישהו רעיון איך זה קרה?
תודה לליאון פלדמן על הצילום ועל המידע.
===========
זה רק אצלי או ש"מחילות" נורא מזכיר את "עונת הדובדבנים" של חיים בוזגלו? דיבורי המחאה אל נמען לא קיים, וסצינת הקעקוע של איתי טיראן מול סצינת נעיצת אות המלחמה על בשרו של גיל פרנק. =אנחה=
============
תמרה דובסון, שגילמה ב-1973 את קליאופטרה ג'ונס, בסרט בשם זה (אחד מסרטי הבלקספלויטיישן החביבים עליי), מתה ביום חמישי בגיל 59 מסיבוכים ממחלת הטרשת הנפוצה. (CNN)
===========
כבר כתבתי לפחות פעמיים על הביקורות המצחיקות של אנתוני ליין ב"הניו יורקר", עכשיו יש לכם הזדמנות לשמוע את ליין עצמו מקריא אחת מהן. מדובר בביקורת ארסית ושנונה על "מלחמת הכוכבים 3: נקמת הסית" וההקלטה היא מערב ההומור של פסטיבל הניו יורקר מלפני שנה. מקסים לשמוע את הביקורת עם האינטונציות והפאוזות, וההגייה הבריטית של ליין, שבעצמו נשמע לרגעים קצת כמו C3PO. באותו עמוד תוכלו לשמוע גם את נוח באומבך (התסריטאי-במאי של "חיים בין השורות") מקריא קטע שכתב לעיתון בשם "כלבי הוא טום קרוז", את פול ראדניק (תסריטאי קאמפי והאיש מאחורי מבקרת הקולנוע הפיקטיבית של "פרמייר", ליבי-גלמן ווקסלר) מקריא קטע פרי עטו, ואת דיוויד רמניק, עורך המגזין, מקריא קטע מאת וודי אלן.
==============
הצרות של ה"ווילג' וויס" נמשכות. לפני כמה חודשים נקנה המקומון הניו יורקי על ידי רשת עיתונים מפלורידה המזוהה עם קו שמרני, גם פוליטית וגם כלכלית. הםקיצצו את תקציב מדור הקולנוע המפואר בחצי, פיטרו לא מעט מכתבי העיתון, וכמה מפרשניו הוותיקים, והשבוע הם הגיעו גם למבקרי הקולנוע. תחילה פוטר מייקל אטקינסון, אחד ממבקרי הקולנוע של העיתון, ובסוף השבוע פוטר גם דניס לים, עורך המדור ואחד המבקרים בו. עם זאת, ההנהלה מציינת (נכון לעכשיו) שמקומו של ג'ים הוברמן, מבקר הקולנוע הראשי של העיתון והאש הכי מזוהה איתו, מובטח שם ושהמחלקה תיבנה מחדש, עם עורך חדש, סביב שמו. ריי פרייד, בדיווחו על השתלשלות האירועים, מעדכן שהוברמן "אינו מאושר מהמצב". אנתוני קאופמן, שכתב מדי פעם למדור, מספר על הקדנציה של לים וחותם בבשורה המרה: "הווילג' וויס מת".
תגובות אחרונות