נמצא הסרט שיזכה השנה באוסקר בקטגוריית האנימציה: "תזיזו ת'רגליים". זה לא רק סרט האנימציה הכי טוב שראיתי השנה, אלא אחד הסרטים החכמים והנבונים (והיפים והמהנים) שראיתי לאחרונה. מה הפלא: ג'ורג' מילר, הבמאי שלו, הוא עילוי. לא היה סרט שלו שלא אהבתי. ואם הטריילר של "תזיזו ת'רגליים" נותן תחושה שמדובר בסרט ילדותי ורך על פינגווינים מזמרים ורוקדים, הרי שהסרט עצמו מורכב ומתוחכם בהרבה. אני המום שהסרט הזה נמצא כבר שלושה שבועות במקום הראשון באמריקה. זו פשוט יצירה חתרנית להפליא. מי שחשב שמילר יתרכך אחרי הכשלון של "בייב בעיר הגדולה" שלו יופתע מאוד. הסרט הזה דומה במסריו לאלה של סרטו הקודם והמקולל. אלא שהפעם הקהל נוהר אליו. אני לא רוצה להסגיר יותר מזה כי אני עוד אכתוב עליו בהרחבה למדורי הבא, והשבוע ארוץ לראותו שוב בהקרנת העיתונאים הרשמית, אבל זה מאותם סרטים שלא רק התמוגגתי מהם בעת הצפייה, גם יצאתי ממנו במין אקסטזה, אושר אמיתי. לא רק בגלל שהוא כה נפלא, אלא כי יש לו מסר כל כך אופטימי שאי אפשר שלא לחוש, לשבריר שניה, שיש לאנושות שלנו תקנה. אני מאושר כשסרטים עושים לי את זה.

================

את "דז'ה וו" של טוני סקוט כבר ראיתי (משחק מילים שכזה). על הסרט, שהוקרן אתמול לעיתונאים המשת"פים עם גזרות פורום פילם, כתבתי כאן בקצרה כבר בשבוע שעבר. היום צועדים המשת"פים להקרנת העיתונאים של "הבושם", הפקת הענק האירופית על פי רב המכר באותו שם. תודה לאל לאקדמיה האירופית ולסקרינרים שהיא שולחת בדיוי.די לחבריה, כך כבר יכולתי לראות את הסרט קודם בזמני החופשי. טום טיקוור, הבמאי, הוא מקור אכזבה מתמשך. לאן נעלם הכשרון הקינטי החצוף של "ראן, לולה, ראן"? "הבושם" הוא סרט שיש בו עשייה קולנועית רהוטה, ויש בה רגעים של ברק, אבל זו הפקה כה כבדה וטרחנית שנדמה כאילו היא בוימה על ידי אחד מקשישי אירופה, ולא על ידי מי שעד לפני רגע היה הוונדרקינד של היבשת. מה שכן, יאמר לזכותו של טיקוור שבסרט העוסק בריח – חוש בלתי ניתן להמחשה קולנועית (קרי, בסאונד או בתמונה) – הוא מצליח ליצור באמצעות דימויים פלסטיים ועריכת מונטאז' מעוררת הלם ליצור דימויים של צחנה אמיתית. להגיד על הסרט הזה שהוא מסריח זו מחמאה.
(ואגב: מצחיק קצת החרם הזה של פורום פילם ונגזרותיה, לא? הם מחרימים מבקרים כדי שלא יכתבו על הסרט בסוף השבוע הראשון ליציאתו ומקבלים במקום זאת ביקורת עשרה ימים לפני יציאתו. גורם לבן אדם לחשוב למה זה היה שווה כל העסק הזה).

================

והנה מצטרף לטור הצד משמאל עוד לינק חדש: חברי היקר והמוכשר עידן אלתרמן השיק השבוע בלוג ב"רשימות" והפציץ עם הפתיחה בשני פוסטים כל כך מרגשים וכתובים היטב שאני לא יכול אלא להאיץ בכם לסור לשם ולקרוא אותם. ואני חשבתי שהוא רק מוצלח בכתיבת סמסים מצחיקים. הפוסטים שלו גרמו לי לעצור שניה ולחשוב: האינטרנט הפך לכלי ביטוי שמנקז אליו המון רוע ואלימות מילולית ותוקפנות ותגובות בטן מיידיות. ואני מודה שאני בין גדול החוטאים בתחלואים האלה. אבל יש גם איים של כתיבה זכה, מלאת רגש ונשמה. הבלוג הזה מסתמן כאחד הנדירים שבהם.

רותם דנון ב"וואלה" ושמוליק דובדבני ב"וויינט" כותבים נורא יפה. ונראה לי שדעתם על "הדברים שמאחורי השמש" די דומה – בימוי טוב, תסריט רע. אבל נורא מבלבל לקרוא אותם ברצף. דובדבני מלין על ריבוי הקלישאות. דנון מריע: אין קלישאות כלל, רק קלישות.
וכרגיל, המופע האמיתי הוא בתגובות שאחרי. אזרחים, או בעלי אינטרסים בעילום שם, שנזעקים על כך שהסרט הופק בכספי ציבור. קוראים, והאינטרנט חושף זן חדש של אנאלפבתיות, שזועקים "מבקר דביל, זה חרא סרט", ומיד אחר כך "המבקר מפגר, זה סרט גדול".

מה הפתרון? "עכבר העיר און ליין", עדיין בשלב ההרצה שלו, השיק השבוע טבלת מבקרים חדשה המרכזת את כוכביהם של מבקרי האינטרנט, בצירוף לינק לביקורותיהם. כך קודם תוכלו לבחור את המבקר על פי הציון ורק אז ללכת לקרוא את נימוקיו. אוסיף את הלינק הזה לרשימת הקישורים משמאל.

מיכל ויניק, אקס "וואלה" ואקס "מעריב", תחליף מהשבוע את אבנר שביט כאשת הקולנוע של "עכבר העיר". תיגל נשיא תחליף את שביט בכתיבת הפריוויואים בטלוויזיה. אתם יודעים שאתם מאבדים כותב מוכשר כשצריך שני אנשים לעשות את מה שהוא עשה לבדו. ותיגל נשיא, האין זה פשוט השם היפה ביותר בעיתונות כרגע? נשמע גם קצת כמו סאטירה פוליטית עכשווית. מי בדיוק תיגל לנשיא? ואיפה?

========

בתגובות לביקורת שלי על "הדברים מאחורי השמש" כתב מישהו, בטון גוער, שאני יודע מהו הסוד של משפחת גרוסמן ושאני מסגיר אותו בפסקה הראשונה. מה שגורם לי מיד לחשוש: האם אותו מגיב יודע מהו הסוד? לי אין מושג מהו (וראיתי את הסרט כבר פעמיים), ונדמה לי שהקונספט של הסרט הוא בזה שיש לכולם סוד שאנחנו לא יודעים מה הוא, ובכך נקודת התצפית שלנו על העלילה שקולה לזאת של בת הזקונים, זאת שכולם מדברים מעל ראשה. "את לא מבינה שלעולם תדעי מה הסוד", אומר לה האח הבכור באחת הסצינות, ונראה לי שזה משפט המפתח של הסרט. אותי כצופה זה תיסכל, אבל יתרונותיו של הסרט גברו על אכזבתי מכך שחוטי העלילה לא נארגו באופן מספק. ובכל זאת, אולי החמצתי: האם ידוע מה הוא הסוד ופשוט לא שמתי לב לכך? אנא עזרו לי.

=============

ותודה לערן ריקליס, המפיק של "שלוש אמהות", שעדכן כאן בתגובות לפני כמה ימים שהסרט כבר הביא לקופות 30,000 צופים. אם כל המפיצים והמפיקים היו כמוהו היינו יכולים להרים כאן טבלת שוברי קופות שבועית.

תראו מי חזרו: היצ'קוק וטריפו.

אם אתם נתקלים בהקלטות האלה בפעם הראשונה, הנה 11 הפרקים הקודמים.
הגענו, כמדומני, לאמצע הדרך. הפרק ה-12 מחולק לשניים: בחצי הראשון היצ'קוק נואם סולו על "Saboteur", ובחצי השני טריפו נואם סולו על "צל של חשד". היצ'קוק מאוד ביקורתי כלפי "Saboteur". הליהוק היה שגוי, האולפן רימה אותו בעניין השחקנית, התסריט היה "נטול משמעת", הנבל היה לא נכון. כדי שיהיה אכפת לקהל מהגיבור, הוא טוען, צריך שיהיה שם שחקן שיהיה אכפת להם ממנו. לכן הוא העדיף סרטים עם כוכבים. לכן "מזימות בינלאומיות" – שטריפו טוען שהוא נראה כמו רימייק של "Saboteur" – עבד טוב יותר. היה לו את קארי גרנט בתפקיד הראשי.
והסצינה ההיצ'קוקית המפורסת בו הגיבור אוחז בנבל ממרומי פסל החירות ושרוולו של הנבל מתחיל להיפרם חוט אחר חוט? "זו היתה טעות", טוען היצ'קוק. "הייתי צריך לשים שם את הגיבור, ולא את הנבל". אבל מבחינת המכאניזם הקולנועי זו עדיין סצינה מצוינת. "אבל אני חושב מנקודת מבטו של הקהל, היה להם אכפת יותר לגורל הדמות אם זה היה הגיבור". ואני חושב שהיצ'קוק טועה פה והוא מפריז בביקורת שלו על הסצינה, אולי משום חוסר חיבתו הכללית לסרט. אם זה היה הגיבור שתלוי שם, היצ'קוק לא היה מעז לתת לו ליפול, ואז זו סצינת מתח מופתית בלי פאנץ' ליין. כשזה הנבל שם, ופתאום הגיבור מאוד מתאמץ להציל אותו, וגם זה לא עולה בידיו, לסצינה יש מימד כפול: גם של מתח (האם יצליח הגיבור להציל את החבלן?) אבל גם של קומדיה (אנחנו קצת רוצים לראות את הנבל נופל ומריעים לחליפתו שנוקמת בו במקומנו). ובסופו של דבר זו סצינה שהיא לא רק מופת של מתח, אלא גם של אירוניה.
וחכו לסוף הקטע, בו מודה היצ'קוק שהילדים האמריקאים הם "מפלצות קטנות".

אהבתי את "הדברים שמאחורי השמש" ומאוד אהבתי את "בוראט" (בטח כבר הבנתם). הנה קטע מהמדור שלי השבוע.

קטנות

שירלי ווקר, שהלחינה את סרטי "יעד סופי" (ועבדה לפני כן עם קרמיין קופולה, האנס זימר ודני אלפמן), מתה שלשום בגיל 61 בעקבות שבץ.

פספסתי את זה, זה כבר בן יותר משבוע, אבל הנה הזדמנות להשלים: גריסון קיילור מספיד את רוברט אלטמן ב"לוס אנג'לס טיימס". עשרה ימים לפני מותו קיילור פגש את אלטמן שסיפר לו שהוא התחיל לעבוד על סרט חדש.
ובשבת שעברה הקדיש קיילור תשע דקות מהשעתיים של השידור החי של "A Prairie Home Companion" (ששודרה בסינסינטי השבוע) לזכרו של אלטמן. הספד קצר, סונטה לזכרו ושיר של ריצ'רד דבורסקי בשם "Make it Adequate" (יש הסבר משעשע לשם בהספד). ומיד אחר כך הוא גם מאזכר את בטי קומדן, שותפתו של אדולף גרין לכתיבת "שיר אשיר בגשם", שגם הלכה לעולמה בשבוע שעבר. וחובבי הרוקנרול צריכים להמשיך להקשיב למחווה של קיילור לחברת התקליטים "קינג רקורדס" שנוסדה בסינסינטי. כדי לשמוע את החלק הזה של התוכנית (באמצעות ריל-פלייר) לחצו כאן. לשמוע את התוכנית המלאה, עברו לכאן.

עוד סרטים שיוקרנו בינואר בסאנדאנס: החדשים של האל הארטלי, גרג אראקי, סטיב בושמי, טום דיצ'ילו, קרייג ברואר, רוד לוריא, מייק ווייט. הסרט של אדריאן שלי המנוחה. סרטי הבכורה של ג'ון אוגוסט (תסריטאי "גו" ו"סיפורי דגים") ושל בוב שיי (מנכ"ל ניו ליין), ושל ג'ייק פאלטרו (אח של גווינת).

ואם אנחנו כבר באינדי-ווייר: ג'ף וולס מדווח שדניס לים, עורך הקולנוע המפוטר של "וילג' ווייס", עובד על הקמתו לתחייה של משאל המבקרים השנתי הגדול שהוא יזם והרים מזה שבע שנים ב"ווייס" באתר אינדי-ווייר (כשדווח שהמשאל בוטל על ידי העורך החדש של העיתון הימרתי שמישהו יקים אותו לתחייה באינטרנט).

חמורבי

ראיתי השבוע את Jackass: Number Two. נכון שהתדהמה שאחזה בי כשראיתי את הסרט הראשון היתה פחותה בסרט השני, אבל עדיין יש שם כמה קטעים קורעים מצחוק (וכמה קטעים שלא הייתי מסוגל לצפות בהם מרוב שהם סדיסטים). במדורי בשבוע הבא אני מנסה למצוא קשר בין "ג'ק-אס" ובין ההצלחה של "בוראט" באמריקה, שנראית כמו נגזרת של מפעלות ספייק ג'ונז ושות'. "ג'ק-אס עושים מספר שתיים" כמובן שלא יגיע להקרנות מסחריות לארץ. הוא כנראה וולגרי מדי לג.ג, מפיצי פרמאונט בארץ. חבל, הוא מאוד מאוד מצחיק.
ראיתי גם את "דז'ה וו", הסרט החדש של טוני סקוט, שיגיע בשבוע הבא ארצה. מה עושים עם טוני סקוט הזה, אה? מהשבוע הבא יהיו לנו שני סרטים רעים של האחים טוני ורידלי סקוט. אי אפשר להוציא אותם לגלות או משהו? העצוב הוא שכל במאי אחר היה יכול להפוך את "דז'ה וו" לסרט לא רע. דבילי, אבל לא רע. אפילו פיטר הייאמס, ש"טיימקופ" שלו קצת דומה ל"דז'ה וו" ברעיון הבסיסי שלו, היה מביים את זה יותר טוב. וכרגיל אצל טוני סקוט: אם אתם סובלים מאפילפסיה אל תתקרבו לסרטים שלו. התזזיתיות חסרת הבטחון שלהם עשויה להעמיס לכם את הנוירונים במוח.

ומי מהעיתונאים שמסתובבים כאן ידווח על ההקרנה של "כרומופוביה" מאתמול בערב? איך הסרט?

תודה לחנן כהן

לא ממש הבנתי למה חנן כהן סגר את וובסטר שלו, אבל אני כן יודע את זה: 527 איש נכנסו ל"סינמסקופ" בנובמבר דרך הבלוג שלו ב"רשימות" ועוד 508 אנשים נכנסו אליי החודש דרך וובסטר. שזה 1,035 איש שהגיעו לאתר שלי דרך מפעלות חנן כהן בחודש אחד. תודה, חנן.

עלי מוהר נפטר אתמול. העובדה שהוא היה חולה בסרטן בחודשים האחרונים היתה ידועה, אבל מיעטו לדבר על זה בפומבי. בעיקר כי מוהר עצמו העדיף לשדר תחושה של עסקים כרגיל. אבל מה שאני לא מבין הוא איך הוא המשיך לעבוד כאילו כלום. אני אתמול ושלשום הייתי עם התקררות מעצבנת, תחושה כללית זיפטית ואיבדתי את הקול ובקושי הצלחתי לכתוב את המדור שלי. הוא נכתב בייסורים, לאט, וללא כשרון. ואילו מוהר, עם סרטן ואני מניח שעם ייסורי גוף חזקים מאלה של הצטננות זניחה, המשיך להנפיק בחודשים האחרונים מדורים כרגיל, וכולם היו מהטובים שכתב.
אחד הדברים שהכי ריגשו אותי בחמש השנים שעבדתי ב"העיר" זו האפשרות שלי לעבוד עם כמה מהאנשים שתמיד הכי החזקתי מהם בעיתונות, אנשים שהיו גיבורים שלי. גבי ניצן, עוזי וייל, אדם ברוך, רפי לביא, עמוס בידרמן. אבל הכי התרגשתי בכל פעם כשהייתי צריך לעבוד עם שניים: דודו גבע ועלי מוהר, ושניהם כבר לא איתנו. לא הייתי העורך של "מהנעשה בעירנו", אבל יצא לי בכמה הזדמנויות לעבוד עם עלי על פרויקטים שערכתי, ותמיד הרגשתי שאני נמצא בנוכחות של גאונות אמיתית. של מישהו שאתם מסתכלים עליו ולא מצליחים להבין מאיפה הוא שולף את המילים המופלאות שלו, ואיך כמו צורף הוא מצליח לחבר אותן זו לזו ליצירת מחזורות טקסט, לעיתים פיוטיות, לעיתים תקיפות, לרגעים ציניות. עלי מוהר הוא הכותב היחיד ב"העיר" שמדורו שרד את כל חילופי העורכים. מוהר כתב ב"העיר" מאז הגיליון הראשון, ב-1980. ועד השבוע שעבר. היום כבר לא מתפרסם מדורו.
ולתחזית. הפועל תל אביב – מכבי פתח תקווה: נפרק אותם!

הקמפיין של דרור שאול ו"אדמה משוגעת" לאוסקר מתחיל להציג סימני חיים. אחרי שפורסם שהסרט שלו, לצד "ימים קפואים" של דני לרנר, נכנס ל-Long-List של המועמדים למועמדות לסרט הזר בגלובוס הזהב, מגיעה הבוקר הבשורה ש"אדמה משוגעת" יתחרה בתחרות הקולנוע העולמי בפסטיבל סאנדאנס בינואר. זו תהיה סגירת מעגל: סרטו של שאול פותח בסדנאות התסריט והבימוי של מכון סאנדאנס.
מתמודד ישראלי נוסף יהיה "הבטחוניים", סרטו התיעודי רב העוצמה של שמעון דותן ("צלילה חוזרת", "חיוך הגדי"), המתעד את אגף האסירים הבטחוניים בכלא הישראלי, שם צומחת לה, מתחת לאפה של ישראל, ולמעשה בחסותה ובעידודה של המדינה, המנהיגות הפלסטינית הבאה. הסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון, שם ראיתי אותו והתפעלתי.
שם ישראלי נוסף ברשימה הסאנדאנסית הוא של אמיר בר-לב, שיתחרה בתחרות התיעודית הראשית, עם סרט בשם "גם הילד שלי מצייר ככה", על ילדה בת 4 שציוריה נמכרים במאות אלפי דולרים, ויש שכבר הישוו אותה לקנדינסקי. האם מדובר במוצרט של הציירים או בתרמית האמנות הגדולה?
פסטיבל סאנדאנס, מיסודו של רוברט רדפורד לעידוד הקולנוע העצמאי, ייפתח בסולט לייק סיטי ובפארק סיטי, יוטה ב-19 בינואר ויחגוג השנה 25 שנה להקמתו.

עדכון: סליחה על טעויות ההקלדה בבוקר. יום צפוף של כתיבת מדור.

היכנסו ללינק "החנות שלי" בטור הצד או בראש הדף ותמצאו שם כמה שידרוגים. עכשיו כשאופציית "החנות שלי" באמזון יצאה משלב הבטא, אנסה להוסיף שם מדי פעם פריטים שאני ממליץ עליהם. חנות התסריטים התעבתה. בדף הראשון תמצאו 31 תסריטים שאני חושב שהם בגדר קריאת חובה. בבדף השני תמצאו את כל מלאי התסריטים והתסריטאות של אמזון. ויש גם חנות "אנדריי טרקובסקי" שם העליתי את כל המוצרים, בעיקר סרטים וספרים, הקשורים לבמאי הרוסי הגדול הזה, שהחודש ימלאו עשרים שנה למותו. אתם מוזמנים לבקר בחנות. כידוע, כל רכישה שאתם מבצעים באמזון דרכי מקנה לי עמלה בסך 4 אחוז.

==========

לפני כמה חודשים, כשעבדתי על "מר משיב 2", לפני שהקובץ התאדה, שאל כאן מישהו מה קורה עם הסרט "Wristcutters", על פי "הקייטנה של קנלר" של אתגר קרת, והאם הוא נקנה להפצה בישראל? שלחתי אז מייל לאתגר קרת, שענה לי שככל שהוא יודע אין לסרט מפיץ בארץ, ושהוא מקווה שהוא יוקרן בפסטיבל ירושלים בקיץ הבא. בתחילת השבוע שלח קרת מייל נוסף בו הוא מעדכן בצער שבתום שוק הסרטים האמריקאי (AFM) נראה שהסרט נותר גם ללא הפצה אמריקאית. "אלה בשורות עצובות לסרט ולי", כתב לי קרת. אבל נראה שאולי לא הכל אבוד. שלשום הוקרן הסרט במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA) במסגרת סדרת ההקרנות "הסרטים הכי טובים שלא מציגים בבית הקולנוע הסמוך" (ראו איזכור אוהד ב"ניו יורק טיימס"), והיום פורסמו המועמדויות לפרסי האינדיפנדט ספיריט, האוסקר של הקולנוע העצמאי, ובו מועמד הסרט גם בקטגוריית סרט הבכורה הטוב ביותר וגם בקטגוריית תסריט הבכורה. אולי זה ישנה משהו למישהו?

==============

דורון פישלר מ"עין הדג" שלח לי רשימת השלמות לסרטי 2006 שנשמטו מרשימתי. חלקם זניחים, אבל יש גם סרטים כמו "שורטבאס" שבהחלט ראויים להיכלל ברשימת סרטי השנה. אני מעדכן את הרשימה, ומשפר את המראה שלה. בשלב הבא, אוסיף לסרטים עליהם כתבתי לינקים לביקורות שלי. המשיכו לבדוק, ולבחור מהם את סרטי 2006 שלכם. שלחו את הבחירות שלכם למייל הזה.

אוקיי, זה הזמן. צריך להתחיל לסכם את שנת 2006 בקולנוע. מה היו הסרטים הכי טובים, הכי חשובים, הכי מהנים, וגם הכי גרועים, מביכים, מרגיזים.
כדי לעזור לנו במלאכת הסיכום העליתי את רשימת כל הסרטים שהוקרנו בישראל מאז ינואר ועד היום. תמצאו לינק לרשימה גם בתיבת "סיכומי השנה" בטור הצד משמאל. בשבועות הקרובים אמשיך לעדכן את הסרטים שיעלו בארץ עד סוף דצמבר.
הסרטים שלא מצורפת להם ביקורת או כוכבים, הם כאלה שלא ראיתי. אם יש משהו שאתם חושבים שאני חייב להשלים, ספרו לי. אם חסרים סרטים ברשימה שאתם זוכרים שהוקרנו השנה, ספרו לי.
שימו לב: למרבה הצער, בגלל שאנחנו בישראל, סיכום השנה הוא על הסרטים שהוקרנו מסחרית בישראל ב-2006. כלומר: "הר ברוקבק" זה מהשנה. "המעיין" לא. מבאס ולא עדכני, אבל זה המחיר שבמגורים ביבשת אחרת. אני שוקל לארגן רשימה נוספת, של הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו השנה בארץ, אבל לא בבתי הקולנוע המסחריים. למשל, בדי.וי.די. או בפסטיבלים. נראה.
אם אתם רוצים לשלוח לי את סיכום השנה שלכם, ולהשתתף בסקר קוראיי "סינמסקופ" לבחירת סרט השנה, שלחו מייל לכתובת הזאת.
בקיצור, תתחילו לרענן את הזכרון ולהשלים פערים של סרטים שהחמצתם. וענו על השאלה הכה קשה: מה הוא סרט השנה שלכם.
סיכום השנה שלי יתפרסם ב-28 בדצמבר ב"פנאי פלוס", וב-30 בדצמבר כאן בבלוג, בו אנסה גם להכריז על הזוכים בפרסי הפוליצרוסקופ והראזיסקופ לביקורות הקולנוע בעברית לשנת 2006.

ב-25 במאי השנה, אתמול לפני חצי שנה, קיבלו מבקרי הקולנוע מכתב במייל שהגיע מהתאחדות ענף הקולנוע והמכריז על פתיחתו של חרם המפיצים נגד מבקרי הקולנוע. מאז, רוב המפיצים כבר מיסמסו את החרם. ונותרה רק חברת תיאטראות ישראל, ושלוש חברות ההפצה הסמוכות לשולחנה – פורום פילם, סרטי שפירא וא.ד מטלון – שממשיכות להחרים. מה שמוכיח, לדעתי, את טענתי המקורית ש"התאחדות ענף הקולנוע" היא בעצם גוף העובד בשירותה של חברת תיאטראות ישראל ולא משרת את האינטרסים האמיתיים של ענף הקולנוע כולו. בשבוע שעבר שלחתי מייל לדני כפרי, מנכ"ל התאחדות ענף הקולנוע, בו ביקשתי מעט מידע לרגל סיכום הביניים של החרם. זה המכתב ששלחתי:

ביום ראשון ימלאו חצי שנה למכתב ששלחת למבקרי הקולנוע המכריז על החרמת המבקרים מהקרנות מוקדמות של המפיצים עד שלא יסכימו המבקרים לדחות את פרסום ביקורתם ליום ראשון שאחרי סוף השבוע.
חצי שנה אחרי, הייתי שמח לקבל איזשהו סיכום ביניים למטרות סיכום ביניים עיתונאי שאני מתעתד לקיים סביב סוגיית החרם:
– האם בחצי השנה האחרונה נרשמה עלייה במכירת הכרטיסים מול החצי השנה המקבילה אשתקד? ואם היתה עלייה, האם היא מיוחסת להצלחת החרם?
– מה היו הסרטים הקופתיים ביותר השנה בארץ? האם יש התאמה בין הסרטים המצליחים ביותר ובין הסרטים שהמבקרים הוחרמו מהם?
– כעת רק רשת תיאטראות ישראל ממשיכה את החרם, בעוד שאר המפיצים ובעלי בתי קולנוע כבר ירדו ממנו. האם התאחדות ענף הקולנוע מייצגת כעת רק את רשת תיאטראות ישראל?
– האם מתנהלים מגעים כלשהם בין התאחדות ענף הקולנוע ובין תא מבקרי הקולנוע בניסיון לגשר ולהביא לסיומו של החרם? האם יש נכונות מצד ההתאחדות לקיים מגעים כאלה?

תשובה מעולם לא הגיעה.