איזה תענוג. אני כותב ארבע מילים, אתם עונים עם 20 תגובות נפלאות. ועכשיו, בתמורה, אענה.
ליובל (1). רעיון מעולה, ואכן זו אחת המטרות המוצהרות של האתר. רשמתי לפני את הבקשה שלך: "להציל את טוראי ראיין", שעליו כתבתי באריכות ל"סופשבוע" של מעריב. אחפש בהארד דיסק. על "דוני דארקו" (הילה, 6) מעולם לא כתבתי יותר ממשפט או שניים, פשוט כי אף פעם לא היתה סיבה קונקרטית. הוא לא הוקרן בקולנוע, לא בסינמטקים, לא בפסטיבלים, לא הוקרן באף ערוץ סרטים ולא יצא בדי.וי.די עם תרגום לעברית. די מדהים, לא? אולי באמת צריך לכתוב עליו משהו, אבל נראה לי יותר דחוף לנסות למצוא עותק שלו ב-35 מ"מ ולשים בסינמטק לכמה הקרנות.
לדוד שליט (2), סיגל (5), עידו (12). לפני הכל, ברור לגמרי שכמו ששיפוט של סרט בצפייה ראשונה הוא עניין של טעם, כך גם שיפוטו בצפייה שניה, מאוחרת יותר. וכמו שאתה שואל מתי סרט קלאסי מתיישן, אני גם רוצה לשאול מתי סרט ישן מזדקן בכבוד. סרטים שנראו נחמדים בצפייה ראשונה, וכעבור שנים מתברר שהקדימו את זמנם, או שהיו נבואיים, או שנהייו צלולים יותר בצפיות חוזרות. אבל זה חלק מדיון מורכב יותר. השאלה שאתה מעלה בעצם היא האם אפשר להוציא סרטים מהקאנון.
שני דברים שקשה לי איתם עם הסיפור שלך על "איזה חיים נפלאים": 1. יוצא לי לראות את "איזה חיים נפלאים" מדי כמה שנים, ואני חושב שהוא נפלא ומרגש. מיושן? אני מניח שכן, אם משווים אותו לסרטים בני זמננו. בטמפו, במשחק, בנאיביות, באופטימיות. ובכל זאת בסוף, במשפט "אתה האיש העשיר ביותר בעיר" אני תמיד נשנק. מצד שני, כל סרט מתיישן בחלוף עשור. לפעמים התסרוקות חושפות את זה. 2. הבעיה היא שניסית למדוד את ערכו של הסרט על סמך תגובת ילדיך אליו, וזה נראה לי קצת לא הוגן עבור הסרט. "אילו חיים נפלאים" וגם "זה קרה לילה אחד" נוצרו עבור קהל שחי בעידן אחר. זה כמו להראות לילדיך סרט אפריקאי. זו תרבות שונה, עם גינונים אחרים לגמרי. האם הם יגלו סבלנות כלפיו? אולי, אבל רק אם תיתן להם תחילה כלים להבנתו, תן להם קונטקסט, תכוונן את ראייתם לסרט על פי תקופתו. כי זה הקטע עם קלאסיקה: היא כבר לא מוצבת במדף הפופ, היא לא נגישה לכל אחד, היא עוברת למדף המוזיאונים, היא דורשת רקע מוקדם בטרם צפייה, היא דורשת ריכוז אחר, מאמץ אחר. אולי אף בגרות. אם ילדיך אוהבי קולנוע, אני משוכנע שיבוא יום כשהם יהיו בתיכון, בצבא, באוניברסיטה שהם יגלו את הסרט הזה וישתנקו ממנו. אולי הם יקראו עליו משהו קודם. אולי הם יכירו סרטים אחרים של קפרה או של ג'יימס סטיוארט, אבל יהיה משהו שיכניס אותם לסרט, שייתן להם נקודות עיגון. ואז הם יראו בקלות שזה לא רק קלאסיקה, אלא גם היסטוריה. שיש משהו בסרט הזה ששינה במילימטר את הד.נ.א של הקולנוע האמריקאי לכל המשפחה שבא אחריו. שכמות הסרטים שמצטטים ממנו היא אסטרונומית. וזה נכון להמון סרטים, בשחור לבן ובצבע. יקח להם זמן עד שהם יעדיפו את "פסיכו" על פני "צעקה", כי "צעקה" מדבר לדור שלהם. ו"2001: אודיסיאה בחלל", להיט ענק של דור שלם ב-1968, הוא כיום כמעט כמו ציור מופשט שתלוי בפינה הכי נידחת במוזיאון. והאם העובדה שהמוני צופים צעירים יחשבו שמדובר בשיעמום מוחלט תגרום לסרט הזה להיות פחות ממופלא? לא. כי למרות שעברו רק 38 שנים, זה סרט שמדבר בשפה קולנועית שכיום כבר נכחדה. ואגב, אני מניח שבעוד 70 שנה גם ניניהם של ילדיך יבקשו רשות להפסיק באמצע את הצפייה ב"שודדי הקריביים" כי הוא יראה להם מיושן ואיטי, למורת רוחם של תאומיך שיזכרו אותו מנעוריהם בתור סרט הרפתקאות מבדר וקצבי.
ליניב אידלשטיין (3). כן!! ואם יש לך מצלמה דיגיטלית או סלולרית, שלח גם תמונות. לשיקולך, העלאת רשמים דרך מנגנון התגובות או דרך המייל.
ליצחק (10). פוסט על חיי? Why on earth? לא מספיק שאני כותב כאן על ההעדפות שלי, העמדות שלי, הפוליטיקה שלי, אז לכתוב גם על החיים שלי? מה, הבלוג לא מספיק אישי? מצד אחד, אין לי עניין לכתוב כאן אוטוביוגרפיה, מצד שני לכתוב על אמנות היא מלאכה שעוסקת כל כך הרבה בהתנסחות סביב רגש ותפיסת עולם עד שהבלוג הזה, למי שקורא בעיון, מביך בחשפנותו. מצד שלישי, אלה הם חיי: סרטים והכתיבה עליהם.
ובכל זאת: אם יש סיבה בגללה קצת קשה לי יותר לכתוב על סרטים ביומיים האלה היא החרדה/התרגשות לקראת תחילת שנת הלימודים. עם ילדה אחת בגן חובה וילדה שניה שמתחילה גנון אני מוצף מחשבות על העולם מנקודת המבט שלהן. על חוויות חדשות. טראומות? פרידה ראשונה? מפגש עם עשרות ילדים זרים? המוח ניתך מרוב תחושות והרהורים, והרצון הוא לצאת לחופשה ארוכה ופשוט להיות שם בגן לידן, להשקיף, ללמוד וללמד, להגן, לראות אותן משתלבות בתנועה. לומדות לצוף בלעדיי.
לרובין (13). הנה רשימה של הסרטים שייצאו בארצות הברית בשלושת החודשים הקרובים, ולחלקם אני מחכה בציפייה דרוכה, וכלפי חלקם אני מגלה איפוק מתוך חשש להתאכזב. כן, זהו מדור פריוויו הסתיו, מתוך גיליון "פנאי פלוס" של היום. במוספי התרבות והמקומונים אוהבים לשמור את פרויקטי הפריוויו לתקופת החגים ולגיליונות המיוחדים עם הסגירות המוקדמות. אני משתדל ליישר קו עם המגזינים האמריקאים שמציינים את תחילת עונת הסתיו ההוליוודית בסוף השבוע הראשון של ספטמבר (לייבור דיי). ואכן, הנה פרויקט הפריוויו של מגזין "ניו יורק", גם הוא מהיום.
לאיתן (14). רוויה? מואה? אתה צוחק, אני מקווה. זה היה שבוע חלש בניוזים, וממילא אתמול כל תעשיית הקולנוע ועיתונות הקולנוע עפה בטרנס-אטלנטיות לוונציה ומשם בטרנס-אטלנטיות בחזרה לטורונטו. עונת הפסטיבלים הנפלאה מתחילה. נקווה שיהיה אקשן. ואל דאגה: לא קורה כלום מאחורי הקלעים של פרסי אופיר.
להארטלי (15). אוי, זה היה אייטם תמוה. מי רוצה להתערב שהסרט הזה לא ייצא לפועל, ואם כן אז לא עם הליהוק הזה? אני גם רוצה מתישהו להוציא קומוניקט לעיתונות על סרט חדש שלי, למרות שהתסריט שלו בכלל לא נכתב עדיין. אני חושב שיהודה לוי ונינט ובריטני ספירס וקווין פדרליין ישחקו בו. השארתי הודעה לאסיסטנטית של הסוכנים שלהם. מעניין כמה עיתונים יפרסמו את הידיעה. ואגב: מתי היתה "גבעת חלפון 2"?
לפ.ה (19). הנה סופיה קופולה ושות'.
תגובות אחרונות