רק וודי אלן יכול לביים סרט מרושל, כמעט מביך, ועדיין לצאת מזה בחן ולייצר לא מעט הנאה, חלקה מהסוג מעורר האשמה. הנה הביקורת שלי על "סקופ", מגיליון "פנאי פלוס", 15.11.2006

וודי בלי באז
"סקופ"? לא ממש. הסרט החדש של וודי אלן (וסקרלט ג'והנסון) הוא יותר ברווז

ג'ו סטרומבל הוא עיתונאי כל כך טוב. כמה הוא טוב? אפילו אחרי שהוא מת הוא מצליח להשיג סקופים. סטרומבל (איאן מקשיין) מת מהתקף לב, ועל הספינה שמובילה אותו אל עולם המתים הוא מצליח להשיג עדות לפתרון תעלומת רצח שמעסיקה זה שנים את משטרת לונדון. ועיתונאי שכמותו לא יוותר על סקופ כזה, או על הקרדיט. לכן סטרומבל חושף את עצמו כרוח רפאים מול פרח עיתונות צעירה (סקרלט ג'והנסון). אלא שסקרלט זהובת השיער ותמת המבע אמנם לומדת עיתונות וחולמת לכתוב במיטב עיתוני העולם, אבל היא ההפך המוחלט מסטרומבל, היא כנראה עיתונאית די מחורבנת (אופס, השוביניזם הוותיק של אלן מרים את ראשו): כבר בסצינה הראשונה אנחנו רואים אותה מתאהבת במושא כתבתה – במאי קולנוע נודע – שוכבת איתו ומחמיצה את הראיון שלה. וכך קורה לה גם עם המידע שהיא מקבלת מהגרון עמוק של העולם הבא: היא מתחילה לעקוב אחר החשוד שלה, מתאהבת בו ומטילה ספק באמינות המידע שקיבלה. האם ייתכן שבנו השרמנטי (יו ג'קמן) של הלורד האנגלי, עם טעם כה מעודן באמנות ובאיכות חיים, הוא רוצח סדרתי? הייתי מוסיף, "אח, איזה מתח", אלא שב"סקופ", סרטו החדש של וודי אלן – ושיתוף הפעולה השני שלו עם ג'והנסון ועם העיר לונדון – אין רגע של מתח. יחיו, ימותו, זה לא ממש משנה. "סקופ" הוא מחזה מוסר מעורבב בטרגדיה יוונית המולבש על עלילה קומית בלשית, שבה אלן עצמו מגלם את הסייד-קיק של סקרלט העיתונאית, בתור קוסם וודווילי המתחזה כאביה ולוקח לעצמו את רוב הבדיחות. שנה אחרי "נקודת מפגש", בו הציפה ג'והנסון את המיצים הקריאטיביים של אלן ליצירת דרמה אינטליגנטית וטעונה, נדמה שהמיצים עדיין גועשים, אבל הקריאטיביות התפוגגה. הסרט כתוב ומבוים באופן מרושל ומציג את רגעי המשחק המשונים והמביכים ביותר שבין סרטי אלן. רק מה: לחובבי וודי אלן הוא מהנה כמעט לכל אורכו (בצירוף פריטה עגומה, אך פילוסופית ומעוררת מחשבה בפני עצמה, על מיתרי ה"איך נפלו במאים דגולים לחלטורות כמעט סטודנטיאליות"). אה, גם כת לוטשי העיניים בסקרלט ג'והנסון, שחקנית שהצלמים צריכים לסגור צמצם כשהיא בפריים מרוב שהיא מסנוורת, זוכה בסרט הזה לסיפוק כמעט מקסימלי. אמנם בין הדמויות של אלן וג'והנסון אין שום קשר רומנטי או מיני, אבל קשה שלא לראות את אלן בן ה-70 עורג על שחקניתו בת ה-21 (וכבר בסצינת האקספוזיציה שלה הוא ביטא באופן בולט את הפנטזיה שלו שהיא תיכנס למיטה עם במאי שהיא מעריצה). מה עורג, מזיל ריר. הכימיה בין הבמאי והשחקנית כה בולטת, שקשה לא לראות אותם מפלרטטים מול המצלמה, מתבדחים בנינוחות איש על חשבון רעהו, וכמו שאלן עושה עם כל המוזות הקולנועיות שלו, איך היא מאמצת את תנועות הידיים ואת משיכת ההברות שלו. אפילו משקפיים גדולי זגוגית כמו שלו הוא נתן לה. אלן הוא האיש שהכניס את ה-PIG ל"פיגמליון" (ואני כותב את זה בהערצה גמורה, וכמובן גם בקנאה גדולה).
נותרה, אם כן, הבעיה הקטנה: פרט לחילופי השנינויות המבדרים מאוד בין ג'והנסון לאלן, "סקופ" הוא סרט כמעט לא מהנה. אולי זאת הבעיה: וודי אלן מצהיר שוב ושוב שהוא לא צופה שוב בסרטיו אחרי שהם הושלמו. מעריציו, לעומת זאת, כן צופים בהם פעם, פעמיים אולי אפילו יותר. וודי אלן – אולי זה הגיל, ואולי זה חוסר האמון שלו בקהל העכשווי – ממחזר את עצמו לא מעט. עלילת הסרט עצמה כבר מזכירה את "תעלומת רצח במנהטן" ואת "קללת אבן העקרב הירוקה" (שניהם, כמו "סקופ", הם הומאז'ים לקומדיית הבילוש המענגת משנות השלושים, "האיש הרזה" עם וויליאם פאוול ומירנה לוי), והאם שכח אלן את הפרק שלו ב"סיפורי ניו יורק", שגם בו הוא היה קוסם מצ'וקמק? הומאז'ים עצמיים? קריצות למעריצים? או תחילתו של אלצהיימר קולנועי? אבל ניחא: קומדיה של וודי אלן, גם אם היא חסרת ערך אמנותי, עדיין מצליחה לבדר אותי. בייחוד כשמופיעה בה אחת השורות הכי מצחיקות שלו: "נולדתי כיהודי, אבל כשהתבגרתי המרתי את דתי לנרקיסיזם".

ראיתי את "קזינו רויאל" ובחיי, אני לא מבין את…

… רשת רב חן. לא היה סרט שיותר אנשים שאלו אותי עליו בשנה האחרונה מאשר "קזינו רויאל". הציפייה לו, בקרב הצופה הממוצע, היתה אדירה. והנה, הוא סוף סוף יוצא ואתם מתחילים לשבץ הקרנות ביום הבכורה רק מארבע אחרי הצהריים? חמש ברב חן דיזנגוף? וביום שלישי בצהריים באתר של רב חן ובקולנועפון עוד בכלל אי אפשר היה להזמין כרטיסים ליום הבכורה, 48 שעות אחר כך. ככה יוצרים ציפייה? עם סרט שאין לו הקרנות בוקר ואי אפשר להזמין לו כרטיסים יומיים לפני?

… א.ד מטלון. עזבו את העניין שאני לא מבין איך הצלחתם לדחוף א' לכרזת הסרט ולהפוך מילה פשוטה כמו "קזינו" ל"קאזינו". זה מכוער באופן בלתי רגיל. אבל זה לא העניין, העניין הוא החברים שלכם בפורום פילם. זה לא קל לנהל קמפיין לשיווק ג'יימס בונד החדש. מצד אחד יש ציפייה גדולה, מצד שני יש כאן עסק עם ליהוק חדש ולא שגרתי (שלא לומר, מחורבן) לתפקיד הראשי. ודווקא ביום הזה, מכל הימים בעולם, בוחרים החברים שלכם, העמיתים שלכם, בני הברית שלכם, מפורום פילם להוציא את "ידוע לשמצה", בו מגלם דניאל קרייג רוצח הומו מיוסר. דווקא ביום שבו אתם רוצים את תשומת לבה של התקשורת על קרייג הגברי, הסטרייט, המאצ'ו המחוספס, הם באים ותוקעים לכם מקל שיווקי בגלגלים. ואלה החברים שלכם, הפרטנרים שלכם לעסקים היומיומיים. לא תגידו רשת מתחרה זדונית.

… דניאל קרייג. "קזינו רויאל" הוא שם עם מוניטין, אבל לא מהסוג הטוב. יש לו מוניטין של הסרט שניסה בסוף שנות השישים לעשות חוכא ואיטלולא מסדרת ג'יימס בונד, והפך בעצמו לפיאסקו הפקתי משונה ומביך. בסרט ההוא לעגו לג'יימס בונד, שגולם על ידי שלושה שחקנים – דיוויד ניבן, פיטר סלרס, וודי אלן – שכל אחד מהם מצהיר שהוא הבונד האמיתי. נו, לא היה ברור שהסרט הנוכחי יחטוף את מנת חלקו מאותה קללת "קזינו רויאל" מפורסמת? נגיד זאת כך: "קזינו רויאל" הסלפסטיקי ו"קזינו רויאל" הרציני מהנים במידה שווה. כאן יש אקשן נטול הומור, ושם היה הומור אבל גם טרחנות כבדת יד. אני מחכה שמישהו יערוך את שני הסרטים לסרט אחד. זה יהיה מלהיב ומצחיק.
וחוץ מז,ה דניאל, אתה לא מכיר את המתמטיקה? בונד אחד מצוין, בונד אחד איום. ואתה נופל על האיום: שון קונרי – מצוין, ג'ורג' לזנבי – איום, רוג'ר מור – מצוין, טימותי דלטון – איום, פירס ברוסנן – מצוין. דניאל קרייג – נו, זה כבר ברור. ובהרהור שני, יש דמיון לא מועט בין הסרט הזה ובין "בשירות הוד מלכותה", הבונד המשונה בכיכובו של ג'ורג' לזנבי.

… פול האגיס. טוב, נו, ברור למה הסכמת לשכתב את התסריט של בונד. מי לא היה רוצה? ואחרי האוסקר שלך במרץ על "התרסקות", בטח גם ראית מזה יופי של כסף. אבל לא היה כדאי שמישהו עם אוסקר ביד יבוא למפיקים, שנדמה שלא הגו מחשבה עצמאית מימיהם, ויגיד להם שאם כבר הם מחליטים סוף סוף לעבד את הספר הראשון שכתב איאן פלמינג בסדרת ג'יימס בונד, שאולי כדאי – יו נואו – להתייחס לספר? חוץ ממשחק פוקר, מקום בשם קזינו רויאל ונבל בשם לה שיפר, אין שום קשר. וגם זה שהביאו אותך לכתוב "בונד רציני". מה אני אגיד, זה לא עובד.

… ברברה ברוקולי. אבא שלך, קאבי, מתהפך בקברו. זאת סצינת הפתיחה שלך לסרט של בונד? זה סיקוונס הכותרות? כלום לא הבנת מהמורשת שלו? החלטת להשמיד את המותג ג'יימס בונד? ובכן, את עושה עבודה מצוינת. בלי שארם, בלי הומור, בלי סקס, בלי Q, בלי מיס מאניפני, הבונד שלך הוא ג'ייסון בורן ללא הכריזמה. אז מה מייחד אותו? וגם רעיון העוועים הזה, להתחיל את סיפורו של בונד מההתחלה, מקבלתו לשירות הביון האנגלי, אבל למקם את הסיפור בהווה – איזו מחשבה דבילית. מה, אחרי עשרים סרטים את רוצה שנשכח את כל מה שקרה עד כה? זה אפשרי, אם עושים התחלה מחדש של הכל, כמו שטאקשי קיטאנו עשה לסדרת "זטואיצ'י" ביפן. אבל כאן M היא עדיין ג'ודי דנץ', כמו בסרטים הקודמים, רק כל השאר סביבה השתנה. בחירה מאוד משונה ובעיקר מעידה על זלזול במעריצים הוותיקים ופניה לבני נוער שחושבים שזה הבונד הראשון בתולדות היקום. בלי כבוד למותג ולמעריציו לא תאריכי ימים כמפיקה.

… כריס קורנל. וואלה, זה מה שהיית רוצה שאנשים יידעו עליך? לא שהיית סולן של סאונדגרדן והאיש שהיה בלב הסצינה הסיאטלית בפריחת תקופת הגראנג', אלא שכתבת את שיר הנושא הגרוע ביותר בתולדות ג'יימס בונד? חראם.

… ניל פרוויס ורוברט ווייד. אתם כתבתם גם את שני הבונדים הקודמים וגם את זה, לפני שהתסריט שלכם נמסר לידיו של האגיס. הבונדים הקודמים שלכם נעו בין האיום לסביר. אבל בתסריט הנוכחי, בואו נודה, גנבתם חופשי מ"נשק קטלני 2". ובכלל, הפכתם את ג'יימס בונד למל גיבסון. קודם כל, הוא כל הזמן רודף אחרי מכוניות ברגל, כמו כלב רחוב. ממש כמו מרטין ריגס, דמותו של גיבסון בסדרה. ואז הוספתם סצינת עינויים. ולבסוף – בלי להכביר ספוילרים – גרמתם לאווה גרין הבונדית להפוך לפטסי קנזיט.

… אולפני סוני. אתם קניתם את אולפני MGM לא מעט בזכות מותג ג'יימס בונד והכסף שסרטיו העתידיים יכניסו לכם. ומה גיליתם? שזה עולה כל כך הרבה כסף, ושאחוזי חלוקת הרווחים בינכם ובין מפיקי הסרט יגרמו לכך שספק אם אי פעם תראו מזה הכנסה, לא משנה כמה הסרט יצליח בקופות. אז מה עשיתם? הפכתם את ג'יימס בונד לזונה של מוצרי סוני. הוא גולש במחשבי סוני ואיו, מצלם תמונות במצלמה דיגיטלית של סוני ומדבר בטלפון סלולרי של סוני אריקסון. ומה עוד מצחיק בכל זה? שעם כל האסמסים שהוא שולח ומקבל, ועם כל המעטפות החומות עם הוראות בלתי מוצפנות בפקס, ועם כל הגלישות האינטרנטיות שלו שמיד חושפות אותו לעיני הבוסים שלו בביון האנגלי, בונד שלכם הוא הסוכן החשאי הכי גלוי בתבל. כשהוא מגיע לוונציה, בניינים קורסים לתוך הגרנד קנאל. ומה זה? בונד נוהג במכונית אמריקאית? האם העולם הגיע לסופו?

אבל יש אדם אחד שאני כן מבין… את מרטין קמבל. הוא השיק את פירס ברוסנן כבונד ב"גולדן איי", את אנטוניו בנדרס כזורו וכעת את דניאל קרייג כבונד שני. אני מניח שתסריטים לא מעניינים אותו אלא רק הארגון של שלושה-ארבעה set-pieces מרשימים. ובזה, "קזינו רויאל" מצטיין, החל בסצינה הראשונה אחרי הכותרות, בה מתנהל מרדף נפלא באוגנדה, שמוכיח שקמבל ראה, הפנים ויישם היטב את סרטי "אונג באק" של טוני ג'ה. רק מה, דמות הנבל הכי טובה והכי מאתגרת של הסרט מתה תוך רבע שעה. אני מהמר שזה היה הסיקוונס טרום-קרדיטים במקור, כי אין לו קשר לעלילה הראשית, לפני שהוחלט להדגיש את הנושא העילג של "זו משימתו הראשונה של בונד כסוכן 007" והתווספה סצינת פתיחה חלופית ובינונית בשחור לבן. וכסרט פעולה נטול בינה, "קזינו רויאל" לא רע בכלל.

דיווח תמציתי מהקרנת החצות של "קזינו רויאל", אמש, יס פלאנט, אולם 6 (איזה אולם נפלא): כשלושים איש בקהל, מתוכם רק שלוש בנות. שעתיים ועשרים שנמתחות כמו יומיים. שלוש סצינות אקשן מעולות. הראשונה שבהן, על רב קומות בבנייה באוגנדה, שווה את מחיר הכרטיס לבדה ומהווה שיא שהסרט לא מצליח לשחזר בשעתיים ומשהו אחר כך. דניאל קרייג: שחקן חביב, ג'יימס בונד איום. האיש חסר סקס-אפיל. נראה יותר כמו ספין-אוף לדמות שלו ב"מינכן". הסרט? בסדר. רגעים טובים לצד קטעים מביכים. השמדה טוטלית של המותג "ג'יימס בונד". טעות קולוסלית בשיקול דעת של המפיקים והאולפן. כסרט אקשן, לאנשים שהשם "ג'יימס בונד" לא מזיז להם, הוא לא רע בכלל. קצת מזכיר את "נשק קטלני 2". הרחבה בהמשך היום.

==========

ועכשיו למשהו שונה לגמרי. קומוניקט משמח מסינמטק תל אביב שהגיע הרגע:

בעקבות בקשות הצופים וההצלחה הענקית! הקרנות חוזרות אחרונות בהחלט של סרטי פליני לפני שהם חוזרים לאיטליה! בדצמבר יוקרנו:
לה דולצ'ה ויטה
בשבת 2/12 בשעה 15:30
לה סטרדה
ביום ה' 7/12 בשעה 22:00
שמונה וחצי
בשבת 9/12 בשעה 17:15
ג'ולייטה של הרוחות
בשבת 30/12 בשעה 14:15

ואכן, ביום שני ב"לה דולצ'ה ויטה", האולם מלא לחלוטין, ובין 80 ל-100 איש בחוץ נותרים בלי כרטיסים. אתם לא יכולים לדמיין כמה אני מאושר שפליני שובר קופות בסינמטק. לא רק כי זו עדות לכך שיש עדיין עניין בקולנוע איכותי, אלא כי זה מאותת לסינמטק התל אביבי שיש קהל ליצירות מופת. הם רק צריכים לדאוג שיהיה לקהל הזה מה לראות. קדימה: ויסקונטי, אנטוניוני, פזוליני, וכו' וכו' וכו'.
רוה לאגם רודברג: איך היה ב"לה דולצ'ה ויטה". נהנית? רוצה לדווח? לא אירוני שבסרט העוסק בכתב רכילות ובצלמי פפראצי לא היו צלמי פפראצי באולם לתעד את מיטב מרוכלי ארצנו מגיעים להתעשר תרבותית? רוה לעולם: איך אפשר לראות "לה דולצ'ה ויטה" ואחר כך ללכת לעשות פסטיגל?

סצינת הפתיחה של "שמונה וחצי". גווידו, במאי קולנוע השרוי בעיצומו של משבר יצירתי, חולם. הוא נוסע במכוניתו. נתקע בפקק תנועה. מתחת לגשר. הוא מרגיש לכוד בתוך המכונית. קלאוסטרופובי. נחנק. הוא מכה על החלונות. מנסה לשבור אותם, או אולי למשוך תשומת לב למצוקתו מהנהגים במכוניות הסמוכות. הצילום והעריכה מצליחים להעביר את תחושת המחנק. במכוניות מסביב: אדישות. יש הצופים בו ולא עושים דבר. אחרים עסוקים בעניינים משל עצמם. באוטובוס סמוך נראים אנשים שכאילו מובלים ממקום למקום כמו עופות, גם הם כלואים וחנוקים, אבל הם כבר הרימו ידיים מלהיחלץ. גווידו מנסה להשתחחר מכלאו. ומצליח. הוא מרחף החוצה. מתרחק במעוף מהפקק, מהאנשים האדישים והלכודים. הוא מתרומם, עף, מרחף, חופשי. חוף ים. סוס. מוטיבים של חופש. גווידו על החול, נינוח. אבל לידו חבל. גווידו המרחף אי שם בשמים קשור בחבל שמקרקע אותו לגווידו על החוף. הוא בלון, או עפיפון. פתאום הגובה לא נראה סמל לשחרור, אלא סמל למצוקה. את הפחד ממקומות סגורים מחליף פחד גבהים. וברגע שגווידו על החוף מתיר את החבל, גווידו המרחף נופל, מתרסק אל הים.
גווידו מתעורר. הוא מוצא את עצמו בעיירת מרפא. הוא סבל מהתמוטטות עצבים. רופאיו ממליצים לו על מנוחה ועל שתייה יומיומית ממעיינות המרפא של האזור.
הנה, באדיבות המטמון האודיו-ויזואלי הכביר של יו-טיוב, הדקות הראשונות מתוך "שמונה וחצי". סצינת החלום. ללא מוזיקה.

שלוש שנים אחר כך, ב-1966, ביים אנדריי טרקובסקי את יצירת המופת שלו "אנדריי רובליוב". בפרולוג של הסרט, עוד לפני שאנחנו פוגשים את דמותו של צייר האיקונות רובליוב, אנו צופים באדם שחלומו הוא להמריא, לעוף. בעוד בני תקופתו רואים ביומרה הזאת חילול הקודש ורודפים אותו, ממריא האיכר על הבלון. כמו אצל פליני, גם כאן אנחנו חוזים בסצינות המעוף מנקודת המבט של האדם המרחף. בשני המקרים סופה של הסצינה בהתרסקות. המסר של שני היוצרים ברור: הגיבורים של "שמונה וחצי" ושל "אנדריי רובליוב" הם אמנים במשבר יצירתי, בחיפוש אחר משמעות, סיבה ליצירה, ובסופו של דבר הם מוכנים להקריב את חייהם לטובת האמנות שלהם.
הנה סצינת הפתיחה של "אנדריי רובליוב". והנה היא, באיכות טובה יותר, מלווה בערוץ פרשנות של חוקר קולנוע רוסי: לינק.

מעוף וריחוף הם חלומות נפוצים. כל מי שעוסק בתיאור חלומות בקולנוע מגיע מתישהו לנושא הריחוף בין שמים וארץ ולתחושת הדואליות שמתלווה אליו: שחרור ומצוקה. הדמויות של טרקובסקי מרבות לרחף בחלומותיהן. אבל הן גם שואפות להמריא ברגעי הערות שלהן. לגיבור של "סולאריס", למשל, יש על הקיר אוסף גדול של ציורי בלונים פורחים, כאילו הוא גלגול עתידני של אותו איכר מימי הביניים שהקריב את חייו למען כמה דקות של מעוף על בלון אוויר חם. איקרוס ודדלוס, המיתוס שלהם נשמר גם במאה ה-14, וגם אי שם בעתיד של "סולאריס".

ג'ייק סקוט, בנו של רידלי סקוט, בקיא בפליני, כנראה גם בטרקובסקי. הוא קיבל את זה מאבא שלו (יש לא מעט מעיצוב התאורה, הסאונד, הטקסטורות והמים של קטעי החלום מ"מראה" של טרקובסקי בעולם הרטרו-עתידני של "בלייד ראנר" של רידלי סקוט). הקליפ היפה של ג'ייק סקוט ל"Everybody Hurts" של אר.אי.אם הוא יצירה פיוטית העומדת בפני עצמה, אך הוא גם מחווה מעולה לסצינת הפתיחה של "שמונה וחצי", ואולי גם לסצינות הנסיעה במכונית מ"סולאריס" של טרקובסקי.

"שמונה וחצי", מההתחלה עד הסוף, היום וביום שישי בסינמטק תל אביב. עיון נוסף במוטיבים מרכזיים בסרט כאן.

בפעם הבאה בתוכניתנו "פקקי תנועה בקולנוע": "וויקנד" של גודאר.

דיווח מהקרנת העיתונאים של "קזינו רויאל" שהתקיימה אמש, מאת חובב בונד שהצליח להסתנן פנימה: "סלקציה מטורפת בכניסה ואריה ברק במיטבו. דניאל קרייג מפתיע לטובה אך בסופו של דבר הדמות של בונד די פאתטית. אחלה צילומים.
סרט ארוךךךךךךךךך עלילה צולעתתתת אבל הפופקורן היה אחלה".

=========

מחר בסינמטק תל אביב: "שמונה וחצי" של פליני, הסרט שנע באופן עקבי בין המקום השלישי לחמישי ברשימת הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. סרט, שלדעתי, צריך להיות מוקרן באופן מסורתי לפחות פעם בשנה בסינמטק שמכבד את עצמו.
ב-1999, כשגרתי בניו יורק וכתבתי משם למוספי מעריב, שירבטתי מדי פעם ביקורות וכתבות קטנות למדור הקולנוע של "טיים אאוט ניו יורק". עורך המדור דאז, אארון גל (שעבר מאז לתפקידי עריכה וכתיבה ב"W" וב"ריידאר"), מיקם אותי תחילה בנישת "הישראלי", וכך כתבתי על פסטיבל הקולנוע הישראלי שהתקיים בעיר או על סרט חדש של אבי נשר שהוקרן בבתי הקולנוע. אבל בעוד המבקרים הוותיקים יותר נאבקו ביניהם מי יכתוב על שובר הקופות ההוליוודי המדובר של השבוע, אני ליקטתי את הפירורים משולחנם. וכך יצא לי לכתוב דווקא על יוצרים אלטרנטיבים, הוצאות מחודשות וקולנוע אירופי. אירונים החיים, לא? בשעה שבישראל מיצבתי את עצמי כהוליוודופיל, כמי שמוצא רגעים של אמנות גבוהה ומחשבה מתקדמת דווקא במיינסטרים התעשייתי, בניו יורק התחברתי לצד השני, הלא פחות נלהב בטעמי הקולנועי, אבל שהיה מודחק יותר בכתיבתי בעברית. וכך יצא שכשהגיע עותק משופץ של "שמונה וחצי" להקרנות חוזרות בקולנוע פריז הניו יורקי (הסמוך למלון פלזה, שהיה אז מזוהה יותר כלוקיישן של "שכחו אותי בבית 2" ולא כרכישת הנדל"ן האימתנית של יצחק תשובה) נתבקשתי, כמעט כאילו עושים לי טובה, אם לא אכפת לי לכתוב עליו איזו ביקורת קצרה. שאר המבקרים במגזין, כך הבנתי, נרתעו לכתוב על הסרט. או בכלל לצפות בו. הוא היה בשחור לבן. הוא היה בשפה זרה עם כתוביות תרגום. והוא היה ישן. ואילו אני: על "שמונה וחצי"? יצירת המופת? אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים? יהיה לי לכבוד. ואז נותר רק האתגר: איך כותבים ביקורת שתנסה לשכנע את קוראיי "טיים אאוט ניו יורק" ללכת לסרט? איך להישמע גם נלהב אבל גם אינטליגנטי? איך לכתוב משהו שהוא קצת יותר מקלישאות ידועות מאליהן? איך להעביר גם קצת מתקציר העלילה? ואיך לעשות את כל זה ב-250 מילה באנגלית. התוצאה אולי אינה מעמיקה במיוחד, אבל היא מעבירה את השורה התחתונה: מדובר באחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות הקולנוע.

פורסם ב-8 באפריל, 1999

Review

8 1/2

Dir. Federico Fellini. 1963. N/R. 138mins. In Italian, with subtitles. Marcello Mastroianni, Anouk Aimée, Sandra Milo, Claudia Cardinale.

Thirty-six years after its initial release, 8 1/2 may seem uncannily familiar even to those who have never seen it, since Federico Fellini's 1963 masterpiece remains one of the most influential films ever made. Explicit references to it crop up in everything from Nikita Mikhalkov's Black Eyes and Woody Allen's Stardust Memories to Jake Scott's video for R.E.M's "Everybody Hurts," and more subtle echoes appear in hundreds of films dealing with acute artistic impotence; 8 1/2 has left an impact on world cinema second only to that of Citizen Kane.

A nonlinear narrative shot in magnificent black and white by Gianni Di Venanzo, the film follows the spiraling downfall of Guido (Mastroianni, in his most subtle performance), a film director who, after suffering a nervous breakdown, retreats to a resort clinic where he unsuccessfully tries to pull his life, and his next film, together. Beset by demands from his vulgar mistress (Milo), who's shacked up in a nearby hotel, his unloving wife (the delectable Aimée), and his producer and writer, who bully him to finish the film (he never does), Guido is a wreck. Unable to create, he immerses himself in childhood memories and sexual fantasies in which he is a whip-snapping harem master. Indeed, the suffocating strength of this film, its power to drown the audience in its hero's dilapidated existence, lies in its unorthodox free-form structure.

Having suffered such a breakdown himself after the success of La Dolce Vita, Fellini turned to 8 1/2 and came away with his most personal film. The title refers to Fellini's own filmography—this was his eighth and a half film (including shorts)—and serves as a midcareer meditation. Guido's memories are mostly the director's own, and the fantasies are vintage Fellini, particularly the mother-lover-whore view of women.

From the opening scenes of Guido trapped in a nightmarish traffic jam to the cathartic finale, in which he leads his cast in a congalike dance to Nino Rota's glorious score, 8 1/2 is a surreal, absurd and existential cinematic feat that begs to be seen over and over. As masterpieces go, this is as big as they come. (Opens Fri; see Index for venues.)—Yair Raveh

להתניע שבוע חדש. אוף.

הביטו שמאלה. יש תיבת חיפוש חדשה, תפורה לפי בקשתה של סטיבי. היא יודעת לחפש גם בתגובות ונותנת תוצאות נוחות וממוקדות יותר. ברירת המחדל היא חיפוש באתר, אבל אפשר לבקש ממנה לחפש באמצעות גוגל גם בכל האינטרנט.
ויש גם תיבת קישורים חדשה לפרויקטי סיכום השנה שלי מהשנים הקודמות. כן, דצמבר מתקרב. בקרוב נכין שם מקום לפרויקט סיכום השנה של 2006. תתחילו להתכונן עם הסיכומים שלכם.
ומגוגל שלחו לי מכתב אזהרה המדווח שהגיע לידיעתם שביקשתי מגולשיי להקליק על פרסומות. אז הנה, אני לא מבקש. זה אסור.

אז מה עוד קרה בזמן שישנתי?

– יש תביעה ראשונה נגד בוראט.

– והיום בערב "בוראט" כנראה יחגוג סוף שבוע שני בראש טבלת שוברי הקופות. יש אפילו סיכוי שבזכות הוספת מסכים הוא יכניס השבוע אפילו יותר מבשבוע שעבר, או כמעט אותו דבר.

– ג'ק פאלאנס מת. זוכרים אותו כשהוא קיבל את האוסקר שלו? מהרגעים הגדולים של האוסקר.

ועד שסוף סוף יוצא ספר של תומס פינצ'ון בעברית, מתעורר הסופר האדיר הזה ומוציא ספר חדש באנגלית. חלפו רק תשע שנים מהספר הקודם ועוד לא גמרתי אותו. לאן הוא ממהר פתאום? הספר החדש, "Against the Day", הוא בן 1000 עמודים. כמעט כמו ההארי פוטר האחרון.

– מחר בערב בסינמטק תל אביב: "לה דולצ'ה ויטה". הזמינו כרטיסים מראש, יהיה מלא.

– ולבסוף: אם הוזמנתם הערב להקרנה המוקדמת של "קזינו רויאל" עשו את הדבר הקולגיאלי, ודווחו כאן בשובכם איך היה הסרט. אלה שמפחדים מהיחצנים יכולים לעשות את זה בעילום שם. ע' וא', הכוונה אליכם.

"גרבאוויצה" ו"מים" הם שני סרטים שמשום מה חשבתי שאני אמור לאהוב יותר ממה שאהבתי אותם. לא התחברתי אליהם בכלום, למרות שאני שומע מסביבי על כאלה שאהדו אותם יותר. משהו שם חלף מעלי, או מתחתיי, ונראה לי צפוי, בנאלי, ומלא רחמים עצמיים. את "גרבאוויצה" ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה בברלין, שם נמתי באמצע, ובפעם השניה בתל אביב כשהבנתי שלא העייפות היא שהכניעה אותי בברלין אלא השיעמום של הסרט, שנוגע בנושאים חשובים אבל מטפל בהם ביד מגומגמת.
הנה הביקורת המעט מתוסכלת שלי על שני הסרטים, מתוך "פנאי פלוס" של 8 בנובמבר (וקראו גם את התגובה של איתן, העושה חיבור נכון ונבון בין "גרבאוויצה" ובין "הסוד שמאחורי המילים").
continue reading…

fed-ex

אני פשוט מת על התקופה בה אנחנו חיים. לעקוב אחרי חדשות הבידור זה כמו לראות סיטקום משובח בשידור חי. כשהתפרסמה הידיעה שבריטני ספירס החליטה להתגרש מקווין פדרליין פרצתי בצחוק. נו שיט, מתגרשים? איך לא ראינו את זה בא. ועכשיו מה מתברר: א) שספירס הודיעה לבעלה על הפרידה והגירושים ב-SMS (שזה כבר גדול). ו-ב) שפדרליין בדיוק היה עסוק בצילום פרק בסדרת ריאליטי קנדית ותועד מקבל את המסר. זהב, הכל זהב. והנה מגיע ג) הקטע נמצא כבר ביו-טיוב. אני פשוט צוחק את נפשי כבר שעות.

אינדיאנה ג'ונס והתסריט המקולל

דווין פראצ'י הוא גיק מחשבים שגר באטלנטה ומנהל כבר כמה שנים אתר בשם CHUD, שמרכז – כמו כולנו – ביקורות וידיעות מרחבי הרשת. אבל בזמן האחרון נופלים לידיו כמה סיפורים בלעדיים לא רעים. כמו למשל שיחת הטלפון הזו שהוא קיים בתחילת השבוע עם פרנק דרבונט. הסיבה: ראיון יחצני שגרתי לכבוד צאת "גרין מייל" של דרבונט בגרסת די.וי.די חדשה המכילה שני דיסקים. אבל פראצ'י, בתבונתו, הצליח להוציא מדרבונט שני ציטוטים שווים זהב, ומאוד עגומים, בקשר למוערבות שלו בתסריט של אינדיאנה ג'ונס הבא. או, בעצם, אי מעורבותו: continue reading…

במדור המודפס ב"פנאי פלוס" השלמתי השבוע את שלושת הסרטים המהנים של ימים אלה, ושלא הצלחתי לכתוב עליהם בזמן אמת. הגרסה בוויינט גזמה חלק מהביקורת על "שורטבאס". מייל בדרישה לתיקון עדיין לא ממש הועיל. אז הנה באדיבות עצמי, הביקורת המלאה, הבלתי נימולה, ל"שורטבאס". סרט נפלא:
continue reading…

בוקר טוב. הטריילר הראשון ל"ספיידרמן 3" הוקרן הלילה בו בזמן בכל הערוצים שבבעלות תאגיד ויאקום – מסי.בי.אס ועד VH1 – והנה הוא כאן עבורכם.

(תודה לאלון רוזנבלום)

==============

אני עדיין מחכה לגילויים נוספים בפרשת אדריאן שלי. זה לא נראה לי סיפור גמור. בתחילה אומרים "נמצאה מתה במשרדה" אחר כך "התאבדה בחדר השינה" ואז תוך שלושה ימים אומרים שזה היה רצח בחדר האמבטיה, אחרי ריב עם פועל בניין בן 19? משהו כאן לא נראה לי סגור.
continue reading…