אני לא לומד: הפוסט הזה נכתב לראשונה בשלישי בלילה, אבל לחיצת כפתור פזיזה (טעות אנוש. או כמו שאלן ברלינר היה קורא לזה "טעות מעייפות") העלימה את חציו. ומאז ועד עכשיו לא התפניתי לשבת ולכתוב אותו מחדש. הנה הוא.

==================

"אנשים לא קולטים שזה האורח הכי חשוב שהגיע השנה לפסטיבל", אומר לי אחד מבכירי התעשייה כשאני שואל אותו מי זה האלמוני שיושב בספריית סינמטק ירושלים ומשוחח עם מפיקים. וואלה? זה האיש הכי חשוב? אני מביט בו שוב. לא, אין לי מושג מי זה. זהו קרייג עמנואל, עושים לי היכרות עם האלמוני, הוא אחד מעורכי הדין הבכירים ביותר בהוליווד לחוזי תעשיית הבידור ומומחה לענייני תמלוגים. בין שאר לקוחותיו תמצאו את מייקל ווינטרבוטום, אלכס פרויאס, גארי אולדמן ורוברט רודריגז. הוא גם עורך דינה של קתי שולמן, המפיקה שזכתה באוסקר על "התרסקות", והוא גם מתמחה בסגירת קצוות בהפקות עצמאיות. הוא שותף במשרד לואב & לואב בלוס אנג'לס, הוא הגיע מיוזמתו הפרטית לפסטיבל והסכים לנצל את ביקורו כדי לספר לאנשי התעשייה משהו על ענייני תמלוגים. אז איך זה יכול להיות שבשעה שמתנהל כעת מאבק סביב נושא התמלוגים שבהרצאתו בסינמטק יושבים מולו לא יותר מעשרה אנשים, רובם מפיקים, מפיצים, במאי אחד ועורך דין אחד? איפה היוצרים (הם היו באותה שעה בהפגנה מול משרדי נגה תקשורת בתל אביב)?
אני חייב להודות שהשיחה עם עמנואל הותירה אותי מבולבל. האם המאבק של איגודי הבמאים והתסריטאים בהוט ושאר הזכיינים בכלל ממוען למקום הנכון?
עמנואל, שניהל משאים ומתנים בנושאי תמלוגים עם עשרות ואולי מאות תסריטאים ובמאים, טוען שבעל זכות החתימה מול הזכיין בעניין התמלוגים והזכויות הוא המפיק. היוצרים בחוזיהם מול המפיקים, מעבירים את זכות החתימה והייצוג בענייני תמלוגים למפיק. המפיק, בחוזה שלו מול הזכיין, מייצג גם את היוצר ואמור להבטיח לו את חלקו. המפיק, טוען עמנואל, הוא זה שאמור לגבות מהזכיין את התמלוגים ולהעבירם ליוצרים או לנציגיהם (תל"י, לצורך העניין). סכסוך בנושא תמלוגים, טוען עמנואל, ייפתר רק כשהמפיקים והיוצרים יתאחדו יחד נגד הזכיין. בשעה שכרגע מטה המאבק של היוצרים נלחם בזכיינים וגם במפיקים.
אסף אמיר, יו"ר איגוד המפיקים, נראה מבסוט. "זה מה שאני אומר כבר מזמן ליוצרים", הוא אמר במפגש, "אבל מאז שהיוצרים התנתקו מהמפיקים, הם ק הלכו ואיבדו את מעמדם מול הזכיינים".
האם מישהו מוכן להסביר לי סוף סוף מה קורה כאן? עד עכשיו הנחתי שאיגוד המפיקים הם בצד של הרעים: הם, כך הבנתי, עושים יד אחד עם הזכיינים כדי להכריח תסריטאים ובמאים לחתום על חוזים בהם עליהם לוותר על תמלוגיהם. התמלוגים נשארים בכיסם. עכשיו אני שומע מעמנואל, שאני מניח שיוצא לו לעבוד עם תאגידים חזקים וכוחניים בהרבה מהוט ומקשת, ומאסף אמיר, שאם היוצרים והמפיקים ישתפו פעולה, הרי שהבעיה אמורה להיפתר. המפיקים גובים מהזכיינים את רווחי ההפקה, ובתוכם מגולמים גם התמלוגים ליוצרים.
אז שמישהו יסביר לי מה קורה בפועל? למה חברות ההפקה מגישות ליוצרים חוזים בהם עליהם לוותר על זכויותיהם ותמלוגיהם? למה הוט לא מוכנה לשלם ליוצרים את התמלוגים? הרי נדמה, מהשיחה הסינמטקית, שכולם יודעים שתמלוגים צריך לשלם, האם השאלה שתוקעת את כולנו היא רק מאיזה כיס לאיזה כיס יעבור הכסף? יצאתי מבולבל.
שאלתי, בתום המפגש, את כתרי שחורי האם לקרן הקולנוע, בתור גוף הנמצא בעמדת פיקוח על הקשר בין המפיק, היוצר והזכיין, אין יכולת לאכוף – כתנאי מוקדם לכניסה להפקה – את חתימתו של הזכיין על חוזה המבטיח את כויות היוצרים. שחורי אמר שזה בדיוק מה שקורה. שזכיינים דווקא ניסו להתבכיין שבעבור הסכומים שהם משלמים על הסרטים להשאיר את כל התמלוגים בידיהם, אבל שהקרן לא מסכימה לאשר את החוזים האלה.
אז מה קורה פה? לפיצ'רים ישראליים המופקים דרך הקרן כן משולמים תמלוגים? האם לקרן יש חוזה שונה מול הזכיינים מאשר ליוצרים העובדים על תוכניות טלוויזיה ולא על סרטים? ואולי הפתרון הוא שכל יוצר יקח לעצמו גם קרדיט של מפיק, ובמקום לקרוא לזה "תמלוגים" יקראו לזה "רווחי הפקה". זה בטח יקפיץ את המפיקים.
בקיצור, המפגש עם קרייג עמנואל עשה אצלי דבר והיפוכו: מצד אחד, הוא הבהיר לי שהעסק הזה פתיר. שאת המלחמות והניסוחים החוזיים כבר עשו לפנינו. מצד שני, הוא בלבל אותי לגמרי. מי לא מסכים למה? מי דורש מה? מי הרעים ומי הטובים? עכשיו אסף אמיר הוא לצד היוצרים? למה זה לא נראה ככה קודם? ולמה אתמול, בהקרנה של "ידיים קשורות", סרטו של דן וולמן שהופק בתמיכת הוט, אני הייתי היחיד שלבש את חולצת המחאה נגד גזל התמלוגים של הוט?

===============

תיקון טעות לקוראי "פנאי פלוס": לדמות שמגלם צחי גראד ב"מישהו לרוץ איתו". קוראים פסח בית הלוי, ולא כמו שכתבתי אתמול במדורי. פדיחה.

===============

לפני כמה ימים בחדר העיתונות בסינמטק ירושלים: פרופ' זהר שביט, העוסקת בחקר ספרות ילדים ונוער, ניגשת נרגשת לעודד דוידוף, במאי "מישהו לרוץ איתו" ומספרת לו כמה היא אהבה את סרטו. "הוא אפילו יותר טוב מהספר של גרוסמן", היא אומרת לו. "וזה הספר הטוב ביותר של גרוסמן בעיני", היא מוסיפה. זו לא מחמאה זניחה כלל: את פרופ' שביט, שמדי פעם יוצא לנו לשוחח על קולנוע, מאוד קשה לרצות. לפחות כשזה מגיע לסרטים.

היום התקיימה בג.ג עזריאלי הקרנת העיתונאים של "סופרמן חוזר". בלי לשחרר הצהרות בומבסטיות מטעם התאחדות ענף הקולנוע נחתו ההזמנות, כאילו כלום, בתיבות הדואר של מבקרי הקולנוע. חרם? איזה חרם?
לשאלת מי ששאל: מי שהחרים היו המפיצים. הם היתנו את בואם של המבקרים להקרנות המוקדמות בהשהיית הביקורת עד יום ראשון שאחרי עליית הסרט. המבקרים, מצידם (מצידנו), סירבו לקבל תנאים מוקדמים כדי להשתתף בהקרנות האלה. והנה, "סופרמן חוזר" מוקרן למבקרים, לפחות לאלה שלא היו בירושלים (או שהגיעו להקרנה במיוחד מירושלים, כמוני), כאילו לא נשלחה הצהרת החרם מעולם. זהו, וורנר התקפלו, UIP התקפלו, עכשיו נותרו רק מטלון ופורום. ואולי גילו המפיצים שלא תמיד שיקול הדעת נמצא בידיהם. יש בהחלט סיכוי שהקרנת המבקרים הוכתבה לג.ג על ידי האולפן (וורנר) שלא מעניין אותו סכסוך דומסטי בין בעלי בתי קולנוע ועיתונאים. לא משנה מה הסיבה: ראיתי את הסרט ואני יכול לכתוב עליו מתי שאני רוצה. והאמת, זה יוצא לטובת המפיצים: כי מדובר, פחות או יותר, באחלה סרט. (ביקורת מעט יותר מפורטת, שתפרק את הסרט לגורמיו ותסביר למה ההתחלה טובה, האמצע רע והסוף מעלה, תפרסם במדורי ביום רביעי הבא).
אבל עד אז הנה שתי הערות ראשונות בשליפה: בריאן סינגר, הבמאי, מסוגל לנוע מרגעים של בינוניות מייאשת לרגעים של גאוניות מופלאה תוך שניות.
בראש ובראשונה, "סופרמן חוזר" נראה נפלא. זהו הסרט הראשון שצולם במצלמת ההיי-דפינישן החדשה של פנוויז'ן, "ג'נסיס". התוצאה נפלאה. תוסיפו לכך עותק 35 מ"מ פנומנלי, כנראה חדש וטרי לחלוטין ובאיכות הדפסה גבוהה, ותבינו ש"סופרמן חוזר", לפחות כפי שהוקרן הערב לתקשורת, גורם לעיניים להיפער ולבלוע את התמונה בתאווה.
ולבסוף: כשהסרט ייצא בשבוע הבא נשיק כאן שעשועון קטן בו ננסה לזהות את כל הציטוטים והמחוות שהסרט עושה לסרטים אחרים. הנה אחד שאהבתי במיוחד: באחד השוטים יוצא קלארק קנט מבניין "הדיילי פלאנט" והמצלמה עוקבת אחריו בשוט אחד מהפנים אל החוץ, כשבדרך חולפת דרך דלת הכניסה המסתובבת של הבניין. מחווה ל"הצחוק האחרון" של מורנאו? הסרט גדוש בכאלה, ולכן הוא משעשע לא פחות משהו דרמטי.
עמיתיי העיתונאים, חוות דעת ראשונות?

זה קרה שלשום (תכננתי להעלות את הדיווח הזה כבר בראשון בערב, אבל נרדמתי באמצע גמר המונדיאל, ולא מצאתי זמן אינטרנט מאז).
יום ראשון, 9 ביולי, ב-11:20 בבוקר נפתחה מסיבת העיתונאים עם רומן פולנסקי. אותן שאלות שכבר נשאלו, נשאלו שוב. פולנסקי, במצב רוח בהיר ונינוח, ענה בחן רב (קראו למשל את הדיווח הזה).

שעה אחר כך, זומנה לקבוצת מבקרי קולנוע הפתעה באמת יוצאת דופן: החלל בו התקיימה מסיבת העיתונאים אורגן מחדש, סודרו בו שולחנות ונערכו צלחות, והמבקרים הוזמנו לארוחת צהריים עם פולנסקי. זה אחד הרגעים המוצלחים ביותר ב-16 שנותיי בפסטיבל ירושלים.

מבקר אחד עושה בושות

כשהתקרבנו לשולחן ניהלו פולנסקי וליה ון ליר ויכוח מי הם יישב בראש השולחן, כל אחד מהם האיץ בשני לקבל את הכבוד. אני הבנתי מהוויכוח הקטן הזה שהוא נסגר בהסכמה שפולנסקי יישב בראש, ואילו ון ליר תשב מימינו, וכך תכננתי לכבוש את הכיסא משמאלו, וממולה, כדי שאוכל ללחוש לו באוזן, בזמן לעיסת הסלט, שאני עדיין לא מבין את סרטו "מה?", ואולי זו הזדמנותו להבהיר לי מה החמצתי. אבך כנראה פספסתי מה שסיכמו ביניהם ון ליר ופולנסקי כי כשהמשכתי את הכסא בו תכננתי להתיישב, התיישבה ון ליר בראש השולחן וסיננה לעברי "תן לפולנסקי לשבת שם". אה, הסמקתי במבוכה, חשבתי שהוא יישב בראש השולחן. כמובן שמיד קמתי ועברתי לכסר ליד. אבל שוב אני חוטף מבט מוכיח מגב' ון ליר, שמביטה בי כאילו מנסה להבין באיזה יער גידלו אותי. "תן לגברת לשבת שם", היא אומרת לי. "גברת?", אני לא מבין, "איזו גברת?". מה, פולנסקי הגיע עם מישהי ואני גוזל את מקומה? אני מביט סביב ולא רואה אף גברת. "לא", אומרת ון ליר, "בשולחן יושבים ג'נטלמן, ליידי, ג'נטלמן, ליידי. תן לליידי לשבת לידו". אה, אז ככה זה הולך באירועים האלה. אולי זה לא מקרי שהפסטיבל לא הזמין אותי עד היום לארוחות רשמיות.

עוד מבקר עושה בושות

וכך, בראש השולחן ישבה ליה ון ליר, משמאלה ישב פולנסקי. מולו, יהודה סתיו ואשתו. משמאלו של פולנסקי ישבה יעל שוב, ואז אני. ממולי, גידי אורשר ומאיר שניצר. דבורית שרגל, שאני לרוב מקפיד לשמור לה כסא לידי (וקיוויתי שתהיה הליידי שביני ובין רומן), ישבה בשולחן המרוחק יותר בגלל רגע של חוסר תשומת לב מצידי. (הנה דיווחה).
פולנסקי, כפי שכתבתי ב"7 לילות" לפני שבוע, ידוע כסרבן עיקש של מפגשים אינטימיים עם עיתונאיים, לכן הנכונות שלו לסעוד בניחותא עם מבקרים ישראליים היא עדות למצב הרוח איתו הגיע לפסטיבל. אולי כי מבחינתו העבודה על "אוליבר טוויסט", כולל מלאכת השיווק והיחתנות, כבר תמה, והוא התייחס לביקור בפסטיבל, בו קיבל פרס על מפעל חייו ("אשים את הפסל בארון עם שאר הפרסים שלי", אמר במסיבת העיתונאים כשנשאל האם יש לפרס הזה חשיבות מיוחדת עבורו), כאל חופשה.
יהודה סתיו ניהל עם פולנסקי שיחה ערה. בכל פעם שפולנסקי נזכר בסרט עלום שראה בילדותו, סתיו ידע לזהות את הסרט ואת המשתתפים בו (סרטים שאני אפילו לא שמעתי על קיומם). סתיו גם הכיר את אחת המורות לקולנוע של פולנסקי, שלימדה תקופה גם בישראל ("היא סיפרה שהיית שובב גדול") והזכיר לבמאי ראיון שקיימו לפני כשלושים שנה, בעת ביקורו הראשון בארץ בשנות השבעים.
באמצע השיחה ביניהם פתאום עוצר פולנסקי את דיבורו ומסתכל על סתיו במבט מופתע. "תרים שניה את הראש?", מבקש הבמאי מהמבקר. סתיו מציית. כל השולחן מסב את תשומת הלב אליהם. פולנסקי מביט בסתיו במבט בוחן למשך כמה שניות טובות. בזמן הזה אנחנו מנסים כלנו להבין על מה הוא מסתכל. "נראה שחיברת את יום שישי ליום ראשון", אומר פולנסקי. אף אחד לא מבין על מה הוא מדבר. "בחולצה שלך…", אומר פולנסקי. "חיברת את יום ראשון ליום שישי". סתיו לובש חולצת כפתורים בצבע אפרסק. אבל לא הוא ולא אף אחד מהיושבים סביבו לא מבין למה מתכוון הבמאי. ואז, בטון קצת יותר חד, פולנסקי אומר מפורשות את מה שניסה להגיד עד כה בשפת סתרים שנועדה למנוע מבוכה: "הכפתורים שלך. הם לא מיושרים". עכשיו כולנו כבר מבינים. מכיוון שהדיבור המעודן לא הביא אותו לשום מקום – ככה זה בישראל – כבר נהייה בוטה יותר. "נפער חור באמצע החולצה, זו חשיפה בלתי מהוגנת". סתיו, ג'נטלמן מושלם, מודה לו למרות שהסיטואציה בהחלט מביכה קם ומסדר את כפתורי החולצה שאכן כופתרו בצורה מעט אלכסונית. מביך אולי, אבל בהחלט רגע לספר לנכדים. "עכשיו אני מבין למה אומרים עליך שאתה פרפקציוניסט", אני אומר לפולנסקי.

המלצרים עושים בושות

מגיע מלצר אדיב לברר מה נרצה למנה עיקרית. הוא כמובן שואל את פולנסקי ראשון. האפשרויות הן סלמון ברוטב בצל או פסטה ברוטב עגבניות. "וזהו?", שואל פולנסקי. "אין בשר?". לא, מודיע לו המלצר, זו מסעדה חלבית כשרה. "אז אני לא יכול להזמין צדפים אני מבין". לא, עונה המלצר. אנחנו כשרים. "אז מה יש לי לאכול כאן?". סלמון או פסטה. פולנסקי נראה מאוד מאוכזב מהתפריט. הוא בוחר בסלמון.
בשלב הזה כבר הונחו על השולחן צלחות קיבוציות עם סלט. אבל לפחות 20 דקות חלפו ואף אחד לא הביא לצלחות המרכזיות כפות הגשה, וגם לא צלחות סלט אישיות לסועדים. המלצרים, מצידם, נעלמו מהאופק.
בשלב הזה, התחילו ון ליר וסתיו לספר קצת בדיחות. בגלל גמר המונדיאל מאוחר יותר באותצו ערב, נשאו הבדיחות אופי ספורטיבי (ון ליר סיפרה הלצה הקשורה ךגולף שלא הצלחתי לשנן). אורשר, שישב מולי, קפץ על הגל והוסיף בדיחה משלו. "שני סינים, לאחד קראו פינג ולשני קראו פונג, המציאו משחק עם כדור לבן ועם שולחן בצבע ירוק. איך קוראחים למשחק?". "פינג פונג", ענה פולנסקי. "לא", הנחית אורשר את הפאנץ' ליין: "ביליארד". בערך דקה אחר כך, פולנסקי אומר, ספק לאורשר ספק לעצמו, "זו היתה בדיחה לא רעה דווקא".
בשלב הזה נהייתי קצת רעב. ניצלתי את העובדה שיעל שוב מסתירה אותי מפניו של פולנסקי, כדי להעביר כמה עלי סלט אל הצלוחית האישית שאמורה לשמש למריחת הלחם בחמאה, ולאכול ממנה קצת סלט. הבנתי שצלחות סלט כבר לא נקבל. שוב עשתה כמוני. וכן עוד כמה מסובין ממולנו. פולנסקי, שכבר הבנו שנימוסי השולחן שלו מושלמים, הביט בנו מזועזע. "אבל זו צלחת הלחם. איפה צלחות הסלט?". בשלב הזה קם מישהו וניגש למטבח לאתר מלצר ולבשר לו שעריכת השולחן אינה שלמה.

מחכים לקינוח

במסיבת העיתונאים אמר פולנסקי שבנו בן השמונה אמנם חיבב את "אוליבר טוויסט" אבל אמר לו שהוא מעדיף את "ספיידרמן". בארוחת הצהריים הודה פולנסקי ש"ספיידרמן" היה דווקא סרט לא רע. "אתם יודעים איזה סרט חיבבתי מהעת האחרונה?", אוזנינו נדרכו. "את 'כפה אדומה, הסיפור האמיתי'". "הסרט המצויר?", אני שואל. "כן", הוא עונה, "הוא מאוד מצא חן בעיני. זה סרט מצויר שפונה לקהל מבוגר, שיודע מה זה סרטי בלש, שמכיר את חוקי הז'אנר. זה נראה לי כמו סרט אנימציה שאני היתי יכול לעשות". הסרט, אגב, יוצא השבוע בארץ. אולי פולנסקי הגיע לסיבוב היחצנות הלא נכון. אני, בכל אופן, לא חיבבתי את הסרט הזה.
הארוחה מתקרבת לסיומה. מאיר שניצר מספר לפולנסקי שהם למעשה קרובי משפחה רחוקים. יש להם איזשהו בן דוד רחוק משותף.
המלצרים מפנים מהשולחן את המנות העיקריות המאוד בינוניות ועורכים אותו מחדש לקינוח. פולנסקי היה אמור לבקר אחר הצהריים באירוע הפיצ'ינג, אבל הוא מתלבט אולי לחזור לחדרו במלון הר ציון ולנוח קצת. בין לבין הוא בודק סמ"סים בטלפון שלו, לראות אם משפחתו, שנשארה בפריז, חיפשה אותו.
הזמן חולף. פולנסקי כבר קצר סבלנות. מצב הרוח המשובח והידידותי שהפגין בתחילת היום פינה את מקומו לקוצר סבלנות. הקינוח, אנחנו מבינים, כבר לא יגיע. אנחנו קמים מהשולחן, מודים לו על חברתו, מתנצלים על הארוחה המזעזעת, לוחצים את ידו, ומסיימים את המפגש. ארוחת צהריים עם פולנסקי. מאז "סלח לי אתה נושך את צווארי" לא הרגשתי שילוב כזה של הומור ערפדי עם אימה חברתית.

שתי הערות מאוחרות:

תודה לרתם על הדיווח מהמפגש של פולנסקי באוניברסיטה.

שמעתי שהברדק סביב פולנסקי המשיך באותו ערב כשניסו להעניק לו את הפרס על מפעל חייו בסינמטק, והיה שם מופת של חוסר תיאום, חוסר תיזמון וחוסר אונים. פולנסקי, כך מדווחים מקורותיי בהקרנה, כבר נראה על קצה עצביו, למרות שהשיך לשמור על ארשת הומוריסטית ("היהודים הם העם הכי מבולגן בעולם", הוא אמר למיקרופון).

* צהריים
** רומן

(ותודה ליהודה סתיו שהיה מספיק אדיב, ועם הומור עצמי מספיק בריא, כדי להרשות לי לפרסם כאן את סיפור החולצה).

כשהיצ'קוק פגש את טריפו. פרק 7.

הפרק מתחיל בשיחה על "היפים והתמימים", שאני חייב להודות במבוכה שהוא אחד הסרטים הבודדים של היצ'קוק שמעולם לא ראיתי. אבל באמצע הדרך אנחנו מגיעים לעוד אחד מסיפוריו המפורסמים של היצ'קוק: על השילוב בין דולי וזום ליצירת תחושת הסחרחורת ב"ורטיגו". ושם הם עוברים ל"הגברת נעלמת".

האמת, אני יכול להמשיך להעלות את הקטעים (25 בסך הכל, בינתיים) אחת לשבוע, בלי להתחשב בקצב העידכונים של טום סוטפן. אבל כבר אין לי מספיק מקום על השרת כדי להעלות לשם 25 קבצי קול של 25 דקות, לכן אני מפנה לבלוג של סוטפן. אם למישהו מקוראיי יש שטח איחסון פנוי על שרת שלו, אפשר יהיה להעלות את הקטעים לשם. יש תורמים?

==============

על התפריט של קקאו, המסעדה בסינמטק ירושלים, כתוב שהיא נסגרת בסוף יולי ונפרדת מלקוחותיה. בשורות טובות. המסעדה הזאת, עם המרפסת הכי יפה בעולם, הפכה בלתי נסבלת משנה לשנה. מישהו יודע מה ייפתח שם במקומה בקיץ הבא, כשבניין הסינמטק יסיים את שיפוציו?

==============

ג'ונתן רוזנבאום הוא אולי מבקר הקולנוע האהוב עלי באמריקה. הטעם שלנו שונה מאוד והוא סנוב ממני בהרבה (למרות ששנינו מעריצים את ג'ו דנטה), אבל אני תמיד אוהב לקרוא אותו ולראות את הסרטים שלא אהבתי מבעד לעיניו. הוא, להבדיל ממני, חשב ש"שלוש פעימות" של הו שיאו-שיאן הוא יצירת מופת, משיאיו של הבמאי. והטקסט שלו הצליח לשכנע אותי אולי לתת לאפיזודה הראשונה צפייה שניה. אבל הזדהיתי במיוחד עם פסקת הסיום של ביקורתו:

Late last year Three Times was voted the best undistributed film in critics polls held by the Village Voice and Film Comment. Most of Hou’s 16 other features have screened here at the Film Center, receiving their limited distribution thanks to Wendy Lidell, who acquired them for Wellspring. IFC Films picked up Three Times around the time Harvey and Bob Weinstein picked up Wellspring and promptly pulled from distribution most of its collection, including all its Hou films—resuming their Miramax practice of suppressing more films than they distribute, keeping competitors from showing the films they choose not to. And Harvey Weinstein, who likes to recut the few films he does distribute, has implicitly set himself up as the key artistic figure at Wellspring. All this helps explain why the works of Asia’s greatest living film master will now be harder to see than ever. Three Times, one of the peaks of his career, may be your last chance to see his work inside a movie theater.

=============

את הכתבה על המהפכה הנשית בהוליווד – על כך שיותר נשים ניצבות כיום בעמדות בכירות בהוליווד מאשר אי פעם, או מאשר בכל תעשייה אחרת באמריקה – כתבתי בחופזה רגע לפני סגירת הגיליון האחרון של "עלמה" (ביי דריה, ותודה על הכל). כך שלא כל הטיעונים בה זכו לליטוש. הטענה שלי היא כזאת: יש יותר נשים חזקות באולפנים, אבל לא ממש מרגישים את זה בתכנים שהן מפיקות. יותר מזה: יש פחות ופחות נשים בעמדות בכירות על הסטים (במאיות, תסריטאיות).
פעם ג'ון לנון שר שהאשה היא הכושי של העולם. אבל כשזה מגיע להוליווד אני לא יכול שלא לתהות: האם האשה היא היהודי של העולם? היהודים הקימו את הוליווד וניהלו את רוב האולפנים במשך תור הזהב של שנות הארבעים, אבל לא היה זכר ליהדותם על המסך. למעשה, היהודים – כבעלי האולפנים, המפיקים, התסריטאים והבמאים – עזרו לעצב את האתוס הפרוטסטנטי של אמריקה. הסיבות יכולות להיות ברורות: הרצון לפנות לקהל רחב ככל האפשר, לחמוק מתיוג אתני (אנטישמיות היתה ספורט לאומי גם באמריקה בשנות השלושים, לא רק באירופה), להשיג השפעה וכוח באמצעות התבוללות. סרט כמו "הסכם ג'נטלמני" היה יוצא דופן בהוליווד של שנות הארבעים ואלה שהתנגדו הכי הרבה להפקתו היו דווקא המפיקים היהודים. האם זה מה שקורה עכשיו עם הנשים בהוליווד? כפי שהיהודים רצו להיות וואספים, הנשים רוצות להיות גבריות?להוכיח שנשיותן אינה פקטור שיעמוד נגדן? ומה שהכי מדכא מהנתונים שאני מביא בכתבה הוא שהנשים בהוליווד הפכו מאוכלוסיה מדוכאת לאוכלוסיה מדכאת: לא תמצאו שחורים, אסיאתיים או היספניים בראשות האולפנים ההוליוודיים, ועוד פחות מכך נשים שאינן לבנות. עצוב, לא?

==============

אבנר שביט ב"עכבר העיר" ראה את "אאורה" של פביאן ביילינסקי המנוח .

סוף סוף נמצא אינטרנט אלחוטי בירושלים. העיר אולי חוברה לה יחדיו, אבל לא ל-wi-fi.

=========

הבשורה הראשונה שקיבלתי ברגע שנכנסתי למחשב היא על התאבדותו של חואן פבלו רביה, אחד משני הבמאים של "וויסקי", הסרט מאורוגוואי שהוקרן בפסטיבל ירושלים לפני שנה והוקרן מסחרית בסינמטק תל אביב. הוא היה בן 32. ובעין הדג, שכנראה לא נמצאים בירושלים או שבקיאים יותר ממני בפינות אינטרנטיות בעיר, כבר הקדימו אותי.

=========

חמישי, בוקר. עדיין בגוש דן. ההצגה הראשונה של "מכוניות" ב"יס פלאנט". אולם 3. הכל מצוין. הכסאות, המרווחים, ההקרנה, המסך, הסאונד (טוב, כמעט מצוין, רמקול ימני אחד מאחורי המסך כנראה מנותק, שווה לבדוק). הסדרנים עדיין קצת מעופפים, לא ממש יודעים לתת לי פרטים על בית הקולנוע בו הם עובדים. איזו מערכת סאונד יש בכל אולם? מה האולם הגדול ביותר? מבטם חלול. שש עמדות הקופות מאוישות כולן ואפשר לשלם בכרטיס אשראי. מגוחך שב-2006 זה חידוש מרגש. יש גם עמדות רכישת כרטיסים אוטומטיות. אני מגיע עם קופון שהודפס באינטרנט בו הובטח שאוכל לבחור בין חולצת "שודדי הקריביים" או פופקורן גדול. אני בוחר פופקורן גדול. אה, לא, אומרים לי במזנון, בעצם אפשר לבחור רק בחולצה, לך לקופה. הולך לקופה, מקבל חולצה מאוד מכוערת. קונה פופקורן. סטנדרטי מינוס. למרות שזו הצגה יומית, והקהל עדיין מנמנם ולא הגיע בהמוניו לבוקר הפתיחה, יש סדרן בכל דלת, שחס וחלילה אף אחד לא יתפלח לסרט שלא לו (אם הם יהיו חכמים, הם ישימו סדרן אחד בלבד בכניסה לקומפלקס ובהצגות שאינן סולד-אאוט ייתנו לצופים לזפזפ בין האולמות. כשאין ממילא צופים, תמקסמו לפחות את הרווחים עם כמות הזמן שצופה אחד נמצא במתחם וקונה לעצמו אוכל ושתיה. הרי ממילא הרווח הגדול של בית הקולנוע בא מהפופקורן ולא מהכרטיסים, לא?). הסידור האדריכלי, בו הקומפלקס מחולק למעשה לשני אגפים, מאוד מאכזב. אולי בגלל שאין לחץ, הסדרנים מספיק אדיבים כדי לתת לי לבקר בכל 15 האולמות במתחם, לצפות בכמה דקות בכל סרט עד שיתחיל הסרט שלי. האולם הגדול ביותר, אני לומד, הוא אולם 6. אולם 7 הצמוד אליו, הוא הבא בתור בגודל. שאר האולמות אמנם קטנים יותר מבחינת כמות המושבים, אבל לכולם יש מסכים מרשימים ומוצלחים. אין מסכי בגודל פלזמה 42 אינץ' בקומפלקס הזה. "הבועה", בסצינה בה מגרש אוהד קנולר שתי חובבות בריטני ספירס מהאוזן השלישית, נראה מצוין, כשהדי.וי כשה-16 מ"מ שהוגדל ל-35 מ"מ מיייצר גירעוּן סקסי. ובשעה טובה, מעל דלת הכניסה של כל אולם יש מוניטור המציין מה הסרט המוקרן הבא ובאיזו שעה הוא מתחיל. בקשה: אנא הוסיפו למידע על המוניטור באיזה מיקס סאונד מוקרן הסרט. "מכוניות", להפתעתי, עובד בפעם השניה אפילו טוב יותר מהפעם הראשונה. כשלא מצפים לקומדיה היסטרית אלא לדרמת אמריקנה סנטימנטלית עם הומור, הסרט הארוך הזה עובר יותר טוב. ובכל זאת, הגרסאות עם המכוניות לכל סרטי פיקסאר, המופיעות בכותרות הסיום, מכילות את הבדיחות הטובות ביותר בסרט. הטריילר ל"ראטטוי", הסרט הבא של פיקסאר, על עכבר ביבים צרפתי החובב אוכל גורמה ולא מזון אשפתות, טריילר אותו החמצתי בצפייה הראשונה, נראה מבטיח.
ולסיכום: יס פלאנט? אחלה. אני חוזר ואומר: אני מניח שלא מעט צופי קולנוע ישראליים כבר ראו סרט או שניים בבתי קולנוע בחו"ל. אם זה קרה בצ'כיה, הונגריה או פולין, יש סיכוי שאפילו בבית קולוע בבעלות תיאטראות ישראל, החברה שהקימה את יס פלאנט (ואת רשת רב חן). מה שמוצג ביס פלאנט כשיא החוויה הקולנועית צריך להיות הסטנדרט. כסאות נוחים ומדורגים, מסך גדול, סאונד דיגיטלי צלול והיקפי, הקרנות איכותיות ללא הפסקה מהבוקר וקופות מאוישות המקבלות כרטיסי אשראי, הם מה שצריך לחכות לנו בכל אולם בכל בית קולנוע. אנחנו אמורים לקחת את זה כמובן מאליו, שככה זה בקולנוע, להבדיל מבבית. יס פלאנט נותן את זה, סינמה סיטי גם (אם כי, הוא התיישן והתבלה מהר מדי). האולמות הגדולים בגבעתיים, שבעת הכוכבים וארנה, גם – אבל עם הסתיגויות. המסר ברור: אל תלכו לראות סרטים בבתי קולנוע בהם אתם לא יודעים מראש שתקבלו את האיכות והשירות הטובים ביותר, בכל אולם ואולם. וזה, כרגע, רק 22 האולמות בסינמה סיטי ו-15 האולמות ביס פלאנט. דרושים עוד.

==============

חמישי, ערב. "מישהו לרוץ איתו" פותח את פסטיבל ירושלים בקור כלבים (משחק המילים מכוון). את ביקורתי המורחבת על הסרט תקראו ביום רביעי, אבל באופן כללי אני חושב שמדובר בסרט מהנה מאוד, עם כמה הברקות יפות, אבל לא הרבה יותר מזה. לא משובח, לא מעולה, לא גאוני, ולרגעים גם מאכזב, כשלא כל החוטים שהוא פורש מתחברים בסוף. אבל זה סרט קולנוע מוצלח (אני חושב שעדיף לו להיות סרט אחד מאשר סדרה בת שלושה פרקים). ובכלל, מעניין להשוות בינו ובין "הבועה". האחד מאוד תל אביבי, השני מאוד ירושלמי. שניהם צולמו על ידי אותו צלם (ירון שרף, שצילם כבר את רחובות ירושלים, באופן שונה לחלוטין, ב"קרוב לבית"). אין קרבה רעיונית או עלילתית בין הסרטים, רק מסקרן לראות איך שניהם משתמשים באופיה של העיר כדמות הממסגרת ומאפיינת את מעשי הגיבורים. והאם בר בלפר היא המאיה מרון החדשה? עשרה קבין של כריזמה נפלו על הסרט הזה, ובלפר הקטנה לקחה כמעט את כולם.

================

שישי, ערב. תחרות וולג'ין נפתחת עם "הדברים שמאחורי השמש", סרט הבכורה של יובל שפרמן. שננו את השם, הוא עוד יהיה גדול. יש המון בוסר בסרט, אבל טונות על גבי טונות של כשרון. כתסריטאי, הוא כותב סצינות יפות, אבל שלא תמיד מתחברות יחד. הוא מנסה להגיד משהו קטן, אבל עם מחוות גדולות מדי. הוא מנסה ליצור דרמה משפחתית על הדחקה, אבל משאיר דברים סתומים ופתרונות חצי אפויים, שמוציאים את הצופה בתחושה של "אז מה?". אבל, אבל אבל, הוא עושה קולנוע מדהים. הוא חושב בשוטים, בתנועות, בצבעים. לרגעים זה נראה כאילו פול תומס אנדרסון מביים תסריט של יצחק צפל ישורון (ועם פסקול שנראה כאילו נגנב הישר מההארד-דיסק של סיגור-רוס). אני מעדיף את אנדרסון ומקווה ששפרמן, בסרטיו הבאים, לא ירפה מהכוח העצום שהוא מחדיר לסצינות שלו. סרט פגום, אבל כמעט מושלם. נהניתי נורא. (אבל עמדתי קרוב מדי לשופטי וולג'ין ביציאה ושמעתי שכנראה הייתי יוצא דופן בהתלהבותי). ולנטין בולונוגוב, הצלם, עושה עבודה נהדרת. אני מהמר עליו כזוכה בפרס אופיר הקרוב. בקיצור, פתיחה מרהיבה, גם של התחרות, וגם של קריירה של במאי חדש.

================

שבת, צהריים. אני יושב לשיחה עם אלן ברלינר. אבל מה בעצם אעשה עם הראיון הזה? ברלינר – אולי כבר קראתם כשהשתפכתי עליו בעבר – הוא דוקומנטריסט מקסים, אבל די אנונימי. אולי אעלה אותו כאן בהמשך השבוע. נראה. ביום שני יוקרן סרטו החדש "ער לרווחה" ואחריו יתקיים איתו דיון, מומלץ מאוד להגיע.

===============

ראשון, המלצות:

סרטים שכבר ראיתי.

14:45 – "שלוש פעימות", סינמטק 1. אני די סבלתי. מצד שני, לא אהבתי אף אחד מסרטיו הקודמים של הו שיאו שיאן הטיוואני (ולא ראיתי את כולם).

16:00 – "לתוך דממה גדולה", לב סמדר. ראיתי רק מעט מהסרט הארוך הזה (שעתיים וארבעים) והוא נורא מרשים, אבל דורש סבלנות של נזיר, או של מודטים. סרט תיעודי דומם כמעט לחלוטין, בקול ובתנועה, על החיים במנזר צרפתי שכאילו פא בזמן אי שם במאה ה-16. הצילום, במצלמת די.וי.די פשוטה, מהמם. אבל הסרט לא זז. עם אתם באים עם מרץ הסרט יטריף אתכם. אם אתם עייפים, הוא ירדים אתכם. אבל אם יש לכם סבלנות, הוא בהחלט מרשים ויוצא דופן.

18:15 – "התפוח של אדם", תיאטרון ירושלים. סרט חביב מאוד מדנמרק, שנגמר יותר טוב משהוא מתחיל.

19:15 – "אוליבר טוויסט", סינמטק 1. עיבוד מוצלח של רומן פולנסקי לרומן של צ'רלס דיקנס. אני לא מחבב את ספרו של דיקנס, אבל חושב שפולנסקי עשה עימו חסד גדול.

20:15 – "המספיד", תיאטרון ירושלים. סרט קרואטי מייגע עם שוטים יפים מאוד. עירבוב משונה בין הומור ציני ורגעים של ייסורים בלתי נסבלים. אבל להעמיד שוטים הבמאי הזה יודע.

"פיג'מות פלנל" (22:00) מול "חברות עם כסף" (22:15). שני סרטים דומים, עצמאיים, זולים, דברניים, העוסקים בצד המריר-מתוק של החיים, על התפכחות מאשליות ואגדות. אבל "פיג'מות פלנל" של ג'ף ליפסקי מוצלח בהרבה מ"חברות עם כסף" של ניקול הולופסנר. להולופסנר, זה סרט השלישי, יש כבר גישה לשחקניות בעלות שם ואוסקרים (פרנסס מקדורמנד, ג'ניפר אניסטון, קתרין קינר), אבל היא בנתה סרט שמתחיל נחמד ולא הולך לשום מקום. ליפסקי, עם צוות שחקנים כמעט בלתי מוכר אבל מקסים, אינו מקורי יותר, אבל בסרטו הרבה יותר כנות ותעוזה. שניהם לא מייצגים קולנוע ויזואלי מרשים, אלא עבודה קמרית של סריט ומשחק. ליפסקי מוכשר יותר. ביחרו בו.

ואתם כבר יכולים לקנת כרטיסים ל"קלטות מלחמה" (שני, 13:30, תיאטרון ירושלים), סרט תיעודי מעולה – שמוקרן בימים אלה מסחרית באמריקה – בו חיילי מילואים המשרתים בעירק תיעדו את עצמם. הסרט הזה גדוש רגעים נדירים שלא יאומנו.

יש למישהו כאן המלצות נוספות?

רוג'ר איברט מחלים.

==============

שתי הביקורות שהתקבלו בלילה (בתגובות לפוסט הקודם) על "שודדי הקריביים" החדש כנראה מייצגות את הכלל. או כמו שכותב הבוקר דיוויד פולנד:

Pirates Of The Caribbean Receiving The Same Review, Negative Or Positive, Over & Over & Over Again… Too Long… Too Much Action… Too Many Effects… Too Much Fun

=============

אחרי הצהריים אני אורז את הלפטופ ועולה לירושלים לפסטיבל. זו השנה הראשונה בה אני גם אמור לכתוב שני מדורים בזמן הפסטיבל וגם לעדכן בלוג. ירושלמים: מי יודע אם יש אינטרנט אלחוטי בסינמטק או בסביבותיו? בכל מקרה: מי מכם שיהיה הערב בבריכת הסולטן מוזמן להעביר התרשמות ראשונית מ"מישהו לרוץ איתו" באתר אחרי ההקרנה.

==============

ראיתי אתמול בפעם השניה את "מסיבת שכונה של דייב שאפל" (שיוצא בשבוע הבא בקולנוע, ושכדאי לכם לראות אותו על מסך גדול למרות שהוא כבר קיים בדי.וי.די לא מתורגם באוזן, אותו מן הסתם תרצו מיד לרוץ ולקנות אחרי שתצאו מהסרט). בעודי אופורי מהגרוב הפנומנלי של הסרט, קלטתי שהפסטיבל הירושלמי פספס הזדמנות ענק. יום ראשון בערב מסתמן כערב מת בפסטיבל. יש גמר מונדיאל. עם צרפת בגמר נראה לכם שפולנסקי יגיע להקרנה של סרטו "אוליבר טוויסט" המשובץ לאותה שעה? אבל הנה פנטזיה פסטיבלית: אם אנשי הסינמטק ישאירו עומד את המסך הענק בבריכת הסולטן ויקרינו עליו את משחק הגמר, ומיד אחריו יקרינו את "מסיבת שכונה", סרט שפשוט יוצר אקסטזה בקרב צופיו, הייתם מקבלים חגיגת כדורגל-קולנוע-מוזיקה חד פעמית הנמשכת אל תוך הלילה. איזה פספוס. בכל מקרה, סרט אדיר.

==============

צ'ן קאיגה לא הגיע, אבל הראיון הקטן שלי איתו, שנערך בפסטיבל ברלין והתפרסם אתמול ב"פנאי פלוס", כן הגיע.

=============

השמועות אומרות שדברה ווינגר כבר בארץ. מישהו ראה?

============

סולידריות, ידידיי. גם אם הקשר היחיד שלכם לתעשיית הקולנוע הוא בתור צופים, זו החולצה איתה אתם צריכים להגיע השבוע לפסטיבל ירושלים:

מקדימה:

מאחורה:

השיגו לעצמכם עוד היום את הפריט האופנתי/פוליטי הרותח של הקיץ. רק 25 שקלים, כולל משלוח, כולם למטרה טובה. צלצלו ללילך במטה המאבק של היוצרים: 03-5602374.

===========

משהו מרתק קורה לקולנוע הישראלי מתחת לאפם של הקרנות הגדולות והמפיקים החשובים. עוד ועוד סרטים עצמאיים, זולים, אבל מסקרנים מאוד, מופקים ומתחילים להיראות כמו תנועה קולנועית שצריך לשים לב אליה. הנה טריילר מצוין לסרט פשע חדש שצילומיו הסתיימו באחרונה בשם "המפטיר". אותי הם סיקרנו.

============

הנה אחד ההבדלים הכייפיים בין עיתונות מודפסת לבלוג פרטי באינטרנט. בעוד במדורי לא אעז לקדם פרויקטים של חברים וקרובי משפחה, באתר הזה אני מרגיש שהמקום נכון ומוצדק להגיד, באופן הכי כן בעולם, כמה אני גאה באנשים הקרובים לי. אחד מהם הוא עדו פלוק, בן 25, שהתואר הרשמי לקשר בינינו הוא "גיס", אבל זה הרבה יותר מזה. עדו (אם זה היה בעיתון הייתי קורא לו פלוק) סיים השנה לימודי קולנוע ב-NYU וסרט הגמר יוצא הדופן שלו, "לבשל לריצ'רד" יוקרן ביום חמישי הבא, 13.7, ב-17:00 בבית שמואל, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, יחד עם עוד חמישה סרטים קצרים של במאים ישראליים שעובדים בחו"ל תחת הכותרת "ביקור מולדת".

הסרט, בן 15 דקות, מספר על אשה שמתקשה להיפרד מבעלה המנוח ומציבה מוניטור המשדר את תמונתו מארון המתים הישר אל חדר השינה שלה. אני קראתי לזה "ורד לאמילי" למאה ה-21, וזיהיתי השפעות של דיוויד לינץ'. אני חשבתי שזה סרט על חוסר היכולת של אנשים להיפרד. ורד, בת זוגי ואחותו, אומרת שזה סרט על מערכת היחסים האינטימית/נקרופילית שכולנו מקיימים עם מכשיר הטלוויזיה שלנו (דיוויד לינץ' היה מחבק אותה). ואני גאה לקדם קרוב משפחה מוכשר ולהציג לכם, באופן בלעדי ובלי בושה, סצינה מתוך הסרט. לחצו כאן. או כאן. או כאן.

טוב, להקת יוסלס איי.די התנצלה והתנצלה והתנצלה והפכה תוך ארבעה ימים לקווינסרייך, הרכב הבלדות הבלונדיני הדביק. פאנקיסטים לא מתנצלים. מה יצא בסוף, שיוסלס צריכים את הוט יותר משהוט צריכים את יוסלס. אני חוזר בי מכל ניסיונותי להגן על זכותם של אנשים להנחות תוכנית טלוויזיה בעברית בלי שיצטרכו להגיד לשם כך "אנחנו אוהבים את המדינה". next, לנושא הבא. אני מרגיש נבוך ומושפל שבכלל נכנסתי לזה. אני מרגיש לגמרי יוסלס. (נו, אז אם כבר בזבזתי על זה כל כך הרבה מילים, תנו לי לעשות ספין חיובי לסיפור ולהפנות אתכם לקליפ לשיר "Useless" של דפש מוד. הבמאי הוא אנטון קורבין הגאון, והקליפ פשוט ונפלא).

============

אפרופו הוט: מי שרוצה טי שירט עם הכיתוב "זכויות יוצרים שייכות ליוצרים", שירים טלפון ללילך במטה המאבק של היוצרים, 03-5602374. המחיר הוא 25 שקלים וזה, נראה לי, הולך להיות הפריט האופנתי הרותח של הקיץ.

============

לפני שנעבור לענייני פסטיבל ירושלים, שתי מטלות צפייה למחר, יום רביעי:

1. אם אתם חברי אקדמיה, או מנויי סינמטק תל אביב, יוצא לכם מחר דאבל-פיצ'ר דוקומנטרי מעולה. בזה אחר זה: "מועדון בית הקברות" של טלי שמש ו"אחרי החתונה" של איילת בכר, לחלוטין שני הסרטים התיעודיים הטובים של השנה. אני מניח שהשיבוץ המשותף מקרי, אבל הוא מצוין: הסרטים האלה יעבדו היטב האחד ליד השני, שניהם נשיים מאוד, עם מבט סבלני וחד אבחנה. אל תחמיצו.

2. אם אתם עיתונאים וסלבריטאים, לא חלילה מבקרי קולנוע דעתניים עם אג'נדה, בוודאי קיבלתם הזמנה לאירוע ההשקה של מתחם "יס פלאנט" בקניון איילון, מגה-פלקס קולנועי עצום וחדיש. זה קורה מחר ב-21:30 (אם לא הוזמנתם, תוכלו לנסות להתפלח פנימה, יהיה מספיק צפוף), ויוקרן שם בבכורה מקומית "שודדי הקריביים: תיבה של איש מת". כרגיל, דיווח סמ"ס בזמן אמת, על הקולנוע, הסרט והאירוע, או טוקבקים ומייל אחרי חצות, יתקבלו בברכה ויועלו מיידית לאתר.

================

אז מה כדאי לראות בשבת בפסטיבל ירושלים? הנה ההמלצות (ואי-ההמלצות) שלי.

שבת, 8.7

סרטים שכבר ראיתי

9:45 – 37 שימושים בכבשה מתה, סינמטק 1. ראו המלצה בפוסט הקודם.

15:15 – ההבטחה, סינמטק 1. אל תלכו. סרט רע. וצ'ן קאיגה הבריז.

20:00 – תרשיעו אותי, תיאטרון ירושלים. ראו המלצה בפוסט הקודם.

20:30 – פיג'מות פלאנל, לב סמדר. סרט עצמאי זעום מידות שהליהוק שלו, התסריט והמשחק הופכים אותו למקסים ומרגש. זה לא סרט יוצא דופן בתכניו או בבימויו (הוא למעשה עשוי בצורה נורא סטנדרטית), הוא מתחיל כקומדיה רומנטית, ונגמר חלב חמוץ. אבל הדמויות כל כך מקסימות, והשחקנים שמגלמים אותן כל כך מושלמים, עד שקשה שלא להאמין לכל מילה שיוצאת מפיהם.

21:45 – Drawing Restraint 9, סינמטק 1. אחד הסרטים הבודדים בפסטיבל שהם בחזקת "חובה לראות". למעשה זהו וידיאו ארט עצום מידות, הנמשך שלוש שעות, שבמקור הוא חלק ממיצב אמנותי שלם של מתיו ברני, הסופרסטאר הנוכחי בעולם האמנות הפלסטית באמריקה. זה סרט של תחושות, טקסטורות וצלילים, ולא של עלילה. ביצירה הזאת בארני נוטש את מחזור סרטי "קרימאסטר", שטישטשו את הקווים בין וידיאו ארט וקולנוע, וחוזר למחזור עבודות קדום שלו, אותו התחיל עוד כסטודנט לאמנות. הסרט הזה, הפקת ענק שצולמה בהיי-דפינישן עם ציוד צילום סופר היי טקי מעורר קנאה (צפו בסרט התיעודי על בארני, "ללא ריסון" שיוקרן בפסטיבל בהמשך השבוע, לראות את גודלה של ההפקה הזאת), מומן על ידי לא מעט תאגידים יפניים, והוצג בבכורה עולמית ביפן. בארני עוסק בצבעים וקומפוזיציות, משתף פעולה עם בת זוגו, ביורק, שגם מופיעה בסרט וגם הלחינה את הפסקול. בארני, עוטה זקן בתחילה, נאסף על ידי ספינת דייגי לווייתנים, מסתפר, מתגלח, מבשל, מוצא את ביורק, עוקב אחר ההתנהלות בספינת הדייגים, וכן הלאה. הכל מוקפד, איטי, טקסי, ובכל קמצוץ של רגע ריאליסטי יש טוויסט ביזארי, פיסולי, אמנותי, שהופך את הסיטואציות למופרכות, אירוניות וסוריאליסטיות.

22:00 – בובות נייר, מרכז בגין. סרטו של תומר הימן, שנערך והודק מתוך חומר הגלם של סדרת הטלוויזיה של יס וזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבלים בברלין ובלוס אנג'לס. הקולנוע התיעודי של תומר הימן דורש ממני התייחסות נרחבת בהרבה, שמתישהו תגיע. לי יש בעיות עם חלק מהדברים שלו, אבל אני לא מכחיש שמרגש לראות יוצר שלא רק מסקר את גיבוריו, אלא חס עליהם ולוקח עליהם אחריות. מבחינה אנושית זה מרשים, מבחינה קולנועית זה לא תמיד עובד.

סרטים שעוד לא ראיתי אבל אני מתכנן לראות:

11:30 – מכוון הפסנתרים של רעידות האדמה, סינמטק 1. בתוכניה קוראים להם האחים קיי. אני מכיר אותם בתור האחים קוויי (כמו פינלי קוויי), אני כבר לא יודע מי צודק ומי טועה. הפיצ'ר השני של האחים האנימטורים הסוריאליסטיים, בהפקת טרי גיליאם, נשמע מסקרן ומטורלל (למרות שמי שבקיא בקריאת תוכניית ירושלים יודע לזהות שמדובר בתקציר מסויג).

22:15 – גבר לא מזוהה, בית שמואל. הסרט הזה יוקרן מיד אחרי הפסטיבל ביס-דוקו, אבל הוא בכל זאת אחד הסרטים התיעודיים המדוברים כרגע באמריקה (שם הוא הופץ להקרנות מסחריות).

22:30 – בריק, תיאטרון ירושלים. סתם, מסקרן אותי. לא יודע למה.

יום הולדת שמח, ארצות הברית. כבר בת 230.

===========

"בובות נייר" של תומר היימן זכה אתמול בפרס הקהל בפסטיבל לוס אנג'לס. הוא כבר זכה באותו פרס בדיוק בפסטיבל ברלין. תוכלו לראות אותו בשבת ב-22:00 במרכז מורשת בגין, במסגרת פסטיבל ירושלים (שאולי הגיע הזמן שישיק גם הוא פרס חביב הקהל?).

============

יום שלישי בבוקר. רוג'ר איברט עוד חי. מצבו קשה אך יציב.

=============

יש לי בשורות לא נעימות: פסטיבל ירושלים השנה לא מוצלח. או, אם למתן מעט את הנחרצות, לא מספיק מוצלח. יש אמנם כמה סרטים מומלצים מאוד (שניים של ורנר הרצוג, אחד על ורנר הרצוג, שניים של ג'ו טו ושני סרטים של ועל מתיו בארני) אבל הם גם מעטים מדי וגם מקובצים לקראת סוף השבוע השני של הפסטיבל, אחרי שנגמר המונדיאל.
הבעיה שלי כפולה: א. מהסרטים שכבר ראיתי לא מצאתי אף סרט שהוא בגדר חובה. יש לא מעט סרטים חביבים מאוד, נעימים, כשרוניים, אבל אף אחד מהם הוא בלתי נשכח. קצת מדכא שנכון לעכשיו הסרט שאני הכי ממליץ עליו בפסטיבל הוא "ער לרווחה" התיעודי של אלן ברלינר. זה סרט מקסים, משעשע וחכם, אבל הוא לא יצירת מופת, הוא לא סרט ענק, הוא סתם סרט מוצלח של יוצר מוכשר אבל מעט נידח. וזה ההיי-לייט של הפסטיבל?
ב. אין בפסטיבל מספיק מהשמות הממש מסקרנים מיבול 2005-2006. יש כמה מהם, הו שיאו שיאן החדש, למשל. או "גראבויצה", זוכה פסטיבל ברלין. או "בחירות" ו"בחירות 2" ההונג קונגיים. אבל לא מעט מהשמות המדוברים מפסטיבלי השנה האחרונה נעדרים. אעלה בהמשך השבוע (בלי נדר) את רשימת המשאלות שלי, של הסרטים המסקרנים של השנה שהלכו לאיבוד. אתם מוזמנים לטקבק למטה מה הסרטים שאתם קיוויתם למצוא בפסטיבל ולא מצאתם ואצרפם לרשימה.

============

בכל שנה אני נדרש לעזור לחבריי, ששולחים מייל או סמס או מתקשרים או דופקים על הדלת, באירגון סדרי העדיפויות מבין סרטי הפסטיבל, לפני שהם מארגנים לעצמם יום צפייה מרתוני ופונים לקופות. מהשנה הפעולה הפרטית הזאת הופכת ציבורית. הנה המלצות, אזהרות והימורים לסרטי שישי-שבת הקרובים בפסטיבל. הדפיסו לעצמכם והפיצו לידידיכם:

להמשך הקריאה…

מכיוון וכבר נכנסתי לעניין הזה, אני ממשיך לעקוב: עכשיו מתפרסם ב-NRG שחברי יוסלס איי.די יעשו שיחות הבהרה עם התקשורת כדי לתקן את הרושם שהותיר הראיון שלהם ב"7 לילות". ואולי, אולי, בסופו של דבר ירשו להם לעלות לאוויר.
ואני מכאן מריח הרבה "דברינו הוצאו מהקשרם" ו"לא התכוונו" ו"התקשורת הוציאה דברים מפורפורציות" ו"אנחנו אוהבים את המדינה". ואם זה קורה, אני לוקח בחזרה את כל מה שאמרתי להגנת הלהקה לפני כמה ימים.
אוקיי, חברי יוסלס איי.די, הנה תדריך העיתונות שכדאי לכם להדפיס ולקחת איתכם למפגשים האלה. אלה נקודות השיחה האמיתיות שצריכות לעמוד מול עיניכם. זה מה שהיתי רוצה לשמוע אתכם אומרים:
1. עם כל תודתנו לחברת HOT על האמון שהפגינו כשנתנו לנו להנחות את העונה הבאה של "אקזיט", אנחנו מוחים על ניסיונה של החברה ומנכ"לה לצנזר את קולנו. אותנו לא יצנזרו. אותנו לקחו לתפקיד כי אנחנו אומרים דוגרי את מה שאנחנו חושבים והקהל שלנו מזדהה עם זה.
2. מהות הפאנק-רוק היא להתריס, להיאבק בחזקים, לנתץ מקדשים, להגיד בבוטות את הדברים שאחרים לא מעיזים. גם אם חלק מהדברים שאמרנו בראיון הוצאו מהקשרם, אנחנו עדיין עומדים מאחורי רוח הדברים. חלקם נאמרו בהומור, חלקם באירוניה וציניות, חלקם ברצינות, אבל ככה אנחנו מתבטאים. אם ל-HOT לא נוח עם זה שייקחו את שי גבסו או את אורנה ומשה דץ להנחיית התוכנית. הם חמודים. אנחנו לא חמודים.
3. אנו מביעים בזאת חרדה גדולה מפני המשך עתידה של "אקזיט". אם ככה מבטל אותנו המנכ"ל יומיים לפני השידור בעקבות ראיון שנתנו, קל לדמיין מה יהיה מכבש הלחצים שהוא יפעיל עלינו ועל המערכת שלנו בשעה שהעונה תשודר. אנו חוששים שרוח הלהקה תעוקר, הפאן, הבוטות, אווירת ה"הכל הולך", הרצון לתת בראש ולהשפיע באמת. גם מבחינה מוזיקלית, אבל גם להשפיע על תפיסות עולם. יוסלס איי.די איננה כלב הפודל המאולף של מנכ"ל HOT. אם הוא טוען בכך שהוא שגה בליהוק, ניפרד כאן ועכשיו.
4. ברצוננו להזכיר למנכ"ל HOT שהחברה שלו עדיין מסרבת לשלם תמלוגים לתסריטאים ולבמאים. אנחנו אמנם פאנקיסטים, וככאלה אנחנו לא מאמינים בסולדיריות אלא באינדיבידואליות, אבל אנחנו גם מוחים נגד עוולות. נגד גזל. נגד כיבוש. והמצב הוא שבכל פעם שאנחנו ננגן בתוכנית שיר שלנו או של כל אמן אחר, נקבל תמלוגים מאקו"ם על ההשמעה. לעומת זאת, התסריטאים שכותבים לנו את דברי הקישור, אלה שבאמת שוברים את הראש מדי יום כדי שאנחנו נצא בשידור שנונים ומבריקים, לא יקבלו תמלוגים בכל פעם שמעריצי התוכנית יצפו בה בשידור חוזר או יצפו בה ב-VOD. מנכ"ל הוט יקבל את הכסף מהשידורים החוזרים לכיסו, ולא ייתן כמה פרוטות ממנו לאנשים שבזכותם התוכנית כל כך הצליחה.
5. מנכ"ל הוט, אתה לא משעה אותנו! אנחנו משעים אותך! אתה מתערב בתכנים, מצנזר אותנו, ומונע מהאנשים שעובדים מאחורי הקלעים של תוכניתנו להתפרנס בכבוד מכשרונם. לך תחפש לעצמך להקה אחרת.

עכשיו, יוסלס איי.די, נראה אתכם.

רוג'ר איברט, מבקר הקולנוע המפורסם ביותר באמריקה כרגע, מאושפז מאז שבת בבית חולים בשיקגו במצב קשה. הנה הידיעה כפי שפורסמה בעיתונו, השיקגו סאן-טיימס:

Chicago Sun-Times film critic Roger Ebert was in serious condition at Northwestern Memorial Hospital on Sunday following an emergency operation to repair complications from an earlier cancer surgery

איברט, בן 64, עבר לפני שלוש שנים ניתוח להסרת גידול סרטני מבלוטות הרוק שלו. במדורו הוא כתב בעבר שמאז הניתוח, ותהליך ההחלמה הארוך, אנשים הפנו את תשומת ליבו לכך שביקורותיו נהיו נדיבות ואוהדות יותר. ב-16 ביוני הוא עבר עוד ניתוח להסרת גידול נוסף באותו מקום, ובשבת חלה הסתבכות באיזור הניתוח כשכלי דם נקרע. בגלל הניתוח הראשון, ועוד לפני הסיבוך, הקליטו איברט ושותפו לתוכנית הקולנוע, ריצ'רד רופר, שש תוכניות, בתקווה שאיברט יחלים עד אז (שותפו הקודם של איברט להגשת התוכנית, ג'ין סיסקל, מת ב-1999 ממפרצת).

בכותרת הפוסט, אחרי שצנח ליבי מקריאת הידיעה, אני מביע פסימיות. אולי פזיזה. אבל עורכו של איברט מאמין שגם הפעם, למרות מצוקה בריאותית חוזרת, הוא יבריא במהרה וישוב לתפקידו:

"Roger has bravely and successfully fought health problems in the past," said Sun-Times Editor in Chief John Barron. "He's always accomplished it with an incredibly positive attitude. We're confident he'll do the same now. We're anxious to have him back."