אל תנטשו את פוסט הגנוזים. המשיכו להציע שמות של סרטים מהשנים האחרונות שנקנו להפצה מקומית אך מעולם לא הופצו בבתי הקולנוע. הרשימה שם הולכת ומתארכת.
כשאני מביט ברשימה, בה ג.ג מסתמנת כגונזת הראשית, אני נזכר בפעם היחידה בה פגשתי את יגאל גלאי, מנכ"ל ג.ג. זה היה באולפן "תיק תקשורת" בטלוויזיה החינוכית. הנושא היה חרם המפיצים על המבקרים.
continue reading…
האייטם השני ב"מר משיב" הכניס אותי לדכדוך מוכר. אני לוקה בו אחת לתקופה: ההכרה שקהל הצרכנים של קולנוע איכותי ופורץ גבולות לא מקבל שירות ממפיצי הקולנוע בארץ. כמה מהסרטים המשמעותיים, החשובים, הנפלאים, המדוברים של השנים האחרונות כלל לא הופצו כאן. במקרה הטוב הם זכו להקרנה פסטיבלית או סינמטקית לפני שהתנדפו, במקרה הרע הם פשוט נעלמו מעל פני האדמה.
המפיצים הישראלים, בין אם בהחלטתם או בהחלטת האולפנים שהם מייצגים, גונזים סרטים על ימין ועל שמאל.
קבלו את יניב אידלשטיין, בשידור חי מפסטיבל ונציה, מדווח על שני הסרטים המסקרנים של הפסטיבל: החדש של דארן ארונופסקי והחדש של דיוויד לינץ'. עליהם הוא כותב שהם פשוט… נו, תקראו:
קצת שיפורים ושיפוצים: מצד שמאל הוספתי שתי תיבות, "מומלץ להמר" ו"עדיף לוותר". הראשונה תכיל את שמות הסרטים שכדאי לכם לראות עכשיו (לטעמי) ובשניה תמצאו את הסרטים שכדאי לכם לעשות מאמץ עליון להימנע מלצפות בהם. וגם תיבת הלינקים לבלוגים עמיתים מתעדכנת.
ואל תשכחו להירשם לעדכון המייל. רוב הבאגים נפתרו, העיצוב חינני, וכמעט כל יום בין שמונה לעשר בבוקר תקבלו לתיבת הדואר עדכון סינמסקופי מהיום שחלף. אפשר להפסיק את המנוי בכל רגע. 650 איש כבר נרשמו. אתם מוזמנים להצטרף.
==========
רגע של רכילות. הבוקר הקדישה מרב מיכאלי את האייטם האחרון בתוכנית הרדיו שלה לפרשת טום קרוז. על קו הטלפון היו נורית ברירו, קולגתי חובבת רכילות החו"ל מ"פנאי פלוס" ואני, חובב רכילות חו"ל בארון. בעוד אני מנסה להגיד שלטווח הארוך העובדה שפרמאונט העיפה את חברת ההפקה של טום קרוז משטחה תזיק לפרמאונט יותר מאשר לקרוז, ברירו ומיכאלי היו מודאגות מנושא אחר: איך ייתכן שעוד לא נצפו צילומים של סורי קרוז, בתם של טום וקייטי, והאם זה אומר שאולי התינוקת כלל לא קיימת. וראו מה כוחה של תפילה. לא עוברות דקות מתום האייטם ולדוכני העיתונים בניו יורק ולוס אנג'לס מגיע "ואניטי פייר" החדש עם זה השער:
רגועים? ראיתם אותה? אפילו חמודה, לא? עכשיו אפשר לחזור לקולנוע? ראיתם את קייטי הולמס ב"תודה שעישנתם"? כן, כן, רכלנים ניג'סים, זה הסרט שטום אסר עליה להתפשט בסצינות הסקס שלה בו. אבל היא היתה מקסימה ומלוהקת היטב. התפקיד של העיתונאית התמימה למראה אבל שתעשה הכל כדי לתקוע את הסקופ שלה היה מצוין.
מי שקיבל ראשוניות על פרסום התמונות מ"ואניטי פייר" בתקשורת האלקטרונית היתה מהדורת החדשות של סי.בי.אס, אתמול (שלישי), בערב הבכורה של קייטי קוריק בכסא המגישה. והנה האירוניה: סי.בי.אס נמצאת בבעלות ויאקום, החברה שבבעלותה גם פראמונט. ויאקום הוא תאגיד התקשורת העצום שבראשו עומד סאמנר רדסטון, האיש שפיטר את קרוז במו ידיו מעל דפי ה"וול סטריט ג'ורנל", מבלי להתייעץ אפילו עם המנכ"לים שלו (טום פרסטון, המנכ"ל של ויאקום, שהביע כעס בפומבי על שהיו"ר שלו עקף אותו בקבלת החלטות ופרסומן, פוטר אתמול). מרב, אני חושב שיש לי אייטם בשבילך למחר.
===========
מה עושים מלחינים בין סרטים? מלחינים פתיחים לתוכניות ניוז. אחרי שג'ון וויליאמס הלחין את נעימת הפתיחה של חדשות הערב של אן.בי.סי, הגיע ג'יימס הורנר והלחין את נעימת הפתיחה החדשה של חדשות סי.בי.אס (שנוגנה לראשונה אמש). ועכשיו וויליאמס מכה שנית בחסות אן.בי.סי, והפעם עם נעימת הפתיחה לכבוד עונת הפוטבול החדשה ו"סאנדיי נייט פוטבול".
הנה היא:
SNF_Theme.mp3====================
ועוד ניוז ויה AICN. ההפקה של "30 ימים של לילה" יצאה לדרך. מדובר באחד הרומנים הגרפיים המבריקים בעיני של השנים האחרונות, קומיקס עם רעיון מופלא: עיירה קטנה באלסקה בחורף, השרויה בעלטה גמורה למשך חודש שלם. ובחודש הזה מגיעים אליה ערפדים מכל העולם לספק כנס שנתי ספק אורגיית מזון אינטנסיבית. השריף וזוגתו מנסים לטפל בבעיה. דיוויד סלייד ("הארד קנדי") מביים, סם ריימי מפיק. ובאתר של חברת ההפקה של ריימי, "גוסט האוס", כבר חודש מוצגים קליפים המתעדים את הפקת הסרט. הנה הפרק הראשון. יש עוד שלושה מאז
==================
אלה הרגעים בהם אני מחבב את הבלוג הקטן הזה: מתחיל עם פיסת רכילות על סורי קרוז, מסתובב סביב כמה ערפדים וגומר עם אוונגרד. הנה האוונגרד.
בסך הכל נכנסתי לבלוג של טום סוטפן כדי לראות אם הוא העלה פרק נוסף של הקלטות היצ'קוק/טריפו. הוא לא. אבל הוא כן העלה – מאיפה האיש הזה מוצא את החומרים המופלאים האלה – סרט קצר בן שבע דקות בשם "האקזיסטנציאליסט" שהופק ב-1963 בניו יורק על ידי יוצר שוליים עצמאי בשם ליאון פרוצ'ניק. מעולם לא שמעתי עליו. אבל הסרט הזה קסום לגמרי.
עזבו הכל, קחו הפסקה של שבע דקות וצפו באוצר הזה. ככה אני אוהב את הקולנוע האוונגרדי שלי: פורמליסטי, פילוסופי, אבל גם שנון, משעשע ונוגע ללב. עשה לי את היום.
לרוג'ר איברט יש מדור נפלא בשם "Answer Man", שבו הוא משיב לשאלות קוראיו. לפעמים הם רוצים להבין דבר מה בביקורותיו, לפעמים לשאול שאלות טריוויה, לפעמים לקטר על תנאי הקרנה והפצה ירודים. כן, גם באמריקה. הרבה לפני שמדורו היה באינטרנט, הוא היה אחד מהמדורים הראשונים שהציעו אינטראקציה בין מבקר קולנוע ובין קהל קוראיו.
כבר מזמן רציתי לנסות להשיק גרסה משלי למדור זה: לקבץ את השאלות שמגיעות מקוראיי לתיבת האי-מייל שלי (לפחות את השאלות שיש לי תשובה עליהן) ולפרסמן. עכשיו, כשאיברט מאושפז ומתאושש מניתוחיו, נראה לי שאפשר לנסות לצאת לדרך. היתרון בגרסה הבלוגית: שאלות שאני לא יודע את התשובות להן, אוכל להשאיר פתוחות במקרה שקורא אחר (או קוראת) יידע לענות עליהן.
במקום "Answer Man" אני קורא לזה "מר משיב". וככה נראה מדור הבכורה:
צודקת סטיבי. קשה לקרוא התרשמות של אדם מסרט בלי שיהיו בידינו אמצעי כיול שיעזרו לנו לאמוד עד כמה אנחנו מזדהים עם טעמו. ובכל זאת, אני נהנה מדיווחיו של יניב אידלשטיין, למרות שהרדאר שלי מאותת שתגובותי לסרטים שהוא רואה יהיו אחרות. הנה הוא מקבץ לנו, כל הדרך מהלידו, עוד שלושה סרטים:
continue reading…
פסטיבל חיפה: 7 באוקטובר עד 14 באוקטובר. סרטים ראשונים שהשתתפותם אושרה:
"כשהרוח נושבת", קן לואץ' (זוכה דקל הזהב, פסטיבל קאן)
"הצגת הרדיו האחרונה", רוברט אלטמן (סרט מקסים. ראיתי)
"שכרון הכח", קלוד שברול
"פלנדרס", ברונו דומו
"אורות בין ערביים", אקי קאוריסמקי
"במאי החתונות", מרקו בלוקיו
"ימים של תהילה", ראשיד בושרב
"נוזהת אל פואד", ג'אד נאמן
ואולי גם "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, שבתחילה פורסם שיוקרן ואז הוכחש.
===============
מה המשותף לקיאנו ריבס ב"הבית באגם", אדם סנדלר ב"קליק", לוק ווילסון ב"הסופר אקסית שלי" ווירג'יניה מדסן ב"פריצה ברשת"? כולם גילמו אדריכלים. ולא רק הם, גם וודי הרלסון ב"הצעה מגונה", מישל פייפר ב"יום בהיר אחד", ריצ'רד גיר ב"הצטלבות", אלברט פיני ב"שניים לדרך", בריאן דנהי ב"כרס של ארכיטקט" ופול ניומן ב"המגדל הלוהט". מט דילון התחזה לאחד ב"הכל אודות מרי" וג'ורג' קוסטנזה חלם להיות אחד ב"סיינפלד". אני תכננתי לעשות אייטם קטן על ריבוי הארכיטקטים השנה בקולנוע, אבל ה"סן פרנסיסקו גייט" הקדים אותי בתיאור התופעה ובשיחות עם אדריכלים נודעים שמנסים להסביר אותה.
אז למה אדריכלים? יוקרה, כבוד, שיקול דעת. הכל נאמר שם. אבל יש שתי סיבות עיקריות בעיני, הסיבות שמושכות תסריטאים ובמאים לשים אדריכלים במרכז סרטם, שלא קשורות לנושא העיצובי או הכלכלי. האחת היא סיבה דרמטית: אדריכל הוא איש מקצוע שעבודתו מבוססת על תכנון קפדני של העתיד. זו עבודה שאמנם יש בה מקום ליצירתיות, אבל מרגע שהתוכנית נקבעה, אין מקום לספונטניות. סטייה של מילימטר מהתוכנית, והבניין קורס. זו דמות שמושלם להשליך לתוך סיטואציה לא צפויה בה אין תוכניות מוכנות מראש שאפשר להיעזר בהן, בה מדידות מתמטיות ונוסחאות פיזיקליות לא תופסות. לתת לאדריכל להתמודד עם הלא צפוי. והסיבה השניה: יש דמיון רב בין אדריכלים ובין במאים. שניהם יכולים להתפריע כל עוד הפרויקט על הנייר, אבל אז הם צריכים להתחיל לשכתב אותו כשזה מגיע לתיקצוב. ולבסוף, הם צריכים לקחת ספר תוכניות מודפס ולהנחות צות שלם של אנשי מקצוע, אמנים בעיני עצמם, להגשים את החזון על פי דרכם. יש הבדל עיקרי אחד בין במאים ואדריכלים: אצל אדריכלים אתם לא באמת רוצים להגיע לערב הבכורה ולגלות שיש חור בעלילה.
והנה עוד תקדים: לראשונה אני מפקיד את הדיווח בידיו של זר. יניב אידלשטיין, המתרגם החביב על סטיבי, נמצא בפסטיבל ונציה וכבר ראה שלושה סרטים מדוברים. שניים הוא אהב, מהשלישי הוא התאכזב. לא ראיתי את הסרטים האלה אז אני לא מתווכח עם עמדתו (על הסרט הראשון כבר קראתי באתר אחר ביקורת מהללת). לתשומת לב הקוראים: אין ספוילרים בטקסט. המקומות בהם מסגיר יניב סצינות מוות של דמויות מרכזיות ידועות כבר מהתקציר.
הנה, בשידור חי ויה אימייל מפסטיבל ונציה, יניב אידלשטיין:
continue reading…
יומולדת קטנטן. הבלוג במתכונתו הנוכחית הושק ב-1 בפברואר (הוא הוקם פיזית ב-15 בינואר). השבוע, אחרי שבעה חודשים, נכנס אליו המשתמש ה-300,000. נחצה גם קו 750,000 הדפים הנצפים באתר. אלה לא מספרים אסטרונומיים, אבל אני חושב שהם די נאים. לוויינט נכנסים ביום אחד 600,000 יוזרים. אצלי המספר הממוצע הוא כ-2000 משתמשים שונים ביום. אבל בכל יום מצטרפים גם כ-200 קוראים חדשים. גרף הכניסות עולה בהתמדה ועד המלחמה בכל חודש נכנסו ב-50 אחוז יותר אנשים מהחודש שלפניו. המלחמה קצת האטה את קצב הצמיחה.
אז זו תודה ל-300,000 איש, שזה בערך כל רוכשי הכרטיסים ל"חתונה מאוחרת" בארץ. אני מקווה שאתם נהנים, ועכשיו אני מפשיל שרוולים להמשיך לעניין אתכם, ולרגש את 300,000 הקוראים הבאים.
עכשיו אלך לפשפש קצת בארכיון להעלות בימים הקרובים כמה ביקורות משנים קודמות.
בינתיים, היכנסו לבית השני שלי, בו תוכלו לשמוע קצת מוזיקה משובחת.
איזה תענוג. אני כותב ארבע מילים, אתם עונים עם 20 תגובות נפלאות. ועכשיו, בתמורה, אענה.
ליובל (1). רעיון מעולה, ואכן זו אחת המטרות המוצהרות של האתר. רשמתי לפני את הבקשה שלך: "להציל את טוראי ראיין", שעליו כתבתי באריכות ל"סופשבוע" של מעריב. אחפש בהארד דיסק. על "דוני דארקו" (הילה, 6) מעולם לא כתבתי יותר ממשפט או שניים, פשוט כי אף פעם לא היתה סיבה קונקרטית. הוא לא הוקרן בקולנוע, לא בסינמטקים, לא בפסטיבלים, לא הוקרן באף ערוץ סרטים ולא יצא בדי.וי.די עם תרגום לעברית. די מדהים, לא? אולי באמת צריך לכתוב עליו משהו, אבל נראה לי יותר דחוף לנסות למצוא עותק שלו ב-35 מ"מ ולשים בסינמטק לכמה הקרנות.
לדוד שליט (2), סיגל (5), עידו (12). לפני הכל, ברור לגמרי שכמו ששיפוט של סרט בצפייה ראשונה הוא עניין של טעם, כך גם שיפוטו בצפייה שניה, מאוחרת יותר. וכמו שאתה שואל מתי סרט קלאסי מתיישן, אני גם רוצה לשאול מתי סרט ישן מזדקן בכבוד. סרטים שנראו נחמדים בצפייה ראשונה, וכעבור שנים מתברר שהקדימו את זמנם, או שהיו נבואיים, או שנהייו צלולים יותר בצפיות חוזרות. אבל זה חלק מדיון מורכב יותר. השאלה שאתה מעלה בעצם היא האם אפשר להוציא סרטים מהקאנון.
שני דברים שקשה לי איתם עם הסיפור שלך על "איזה חיים נפלאים": 1. יוצא לי לראות את "איזה חיים נפלאים" מדי כמה שנים, ואני חושב שהוא נפלא ומרגש. מיושן? אני מניח שכן, אם משווים אותו לסרטים בני זמננו. בטמפו, במשחק, בנאיביות, באופטימיות. ובכל זאת בסוף, במשפט "אתה האיש העשיר ביותר בעיר" אני תמיד נשנק. מצד שני, כל סרט מתיישן בחלוף עשור. לפעמים התסרוקות חושפות את זה. 2. הבעיה היא שניסית למדוד את ערכו של הסרט על סמך תגובת ילדיך אליו, וזה נראה לי קצת לא הוגן עבור הסרט. "אילו חיים נפלאים" וגם "זה קרה לילה אחד" נוצרו עבור קהל שחי בעידן אחר. זה כמו להראות לילדיך סרט אפריקאי. זו תרבות שונה, עם גינונים אחרים לגמרי. האם הם יגלו סבלנות כלפיו? אולי, אבל רק אם תיתן להם תחילה כלים להבנתו, תן להם קונטקסט, תכוונן את ראייתם לסרט על פי תקופתו. כי זה הקטע עם קלאסיקה: היא כבר לא מוצבת במדף הפופ, היא לא נגישה לכל אחד, היא עוברת למדף המוזיאונים, היא דורשת רקע מוקדם בטרם צפייה, היא דורשת ריכוז אחר, מאמץ אחר. אולי אף בגרות. אם ילדיך אוהבי קולנוע, אני משוכנע שיבוא יום כשהם יהיו בתיכון, בצבא, באוניברסיטה שהם יגלו את הסרט הזה וישתנקו ממנו. אולי הם יקראו עליו משהו קודם. אולי הם יכירו סרטים אחרים של קפרה או של ג'יימס סטיוארט, אבל יהיה משהו שיכניס אותם לסרט, שייתן להם נקודות עיגון. ואז הם יראו בקלות שזה לא רק קלאסיקה, אלא גם היסטוריה. שיש משהו בסרט הזה ששינה במילימטר את הד.נ.א של הקולנוע האמריקאי לכל המשפחה שבא אחריו. שכמות הסרטים שמצטטים ממנו היא אסטרונומית. וזה נכון להמון סרטים, בשחור לבן ובצבע. יקח להם זמן עד שהם יעדיפו את "פסיכו" על פני "צעקה", כי "צעקה" מדבר לדור שלהם. ו"2001: אודיסיאה בחלל", להיט ענק של דור שלם ב-1968, הוא כיום כמעט כמו ציור מופשט שתלוי בפינה הכי נידחת במוזיאון. והאם העובדה שהמוני צופים צעירים יחשבו שמדובר בשיעמום מוחלט תגרום לסרט הזה להיות פחות ממופלא? לא. כי למרות שעברו רק 38 שנים, זה סרט שמדבר בשפה קולנועית שכיום כבר נכחדה. ואגב, אני מניח שבעוד 70 שנה גם ניניהם של ילדיך יבקשו רשות להפסיק באמצע את הצפייה ב"שודדי הקריביים" כי הוא יראה להם מיושן ואיטי, למורת רוחם של תאומיך שיזכרו אותו מנעוריהם בתור סרט הרפתקאות מבדר וקצבי.
ליניב אידלשטיין (3). כן!! ואם יש לך מצלמה דיגיטלית או סלולרית, שלח גם תמונות. לשיקולך, העלאת רשמים דרך מנגנון התגובות או דרך המייל.
ליצחק (10). פוסט על חיי? Why on earth? לא מספיק שאני כותב כאן על ההעדפות שלי, העמדות שלי, הפוליטיקה שלי, אז לכתוב גם על החיים שלי? מה, הבלוג לא מספיק אישי? מצד אחד, אין לי עניין לכתוב כאן אוטוביוגרפיה, מצד שני לכתוב על אמנות היא מלאכה שעוסקת כל כך הרבה בהתנסחות סביב רגש ותפיסת עולם עד שהבלוג הזה, למי שקורא בעיון, מביך בחשפנותו. מצד שלישי, אלה הם חיי: סרטים והכתיבה עליהם.
ובכל זאת: אם יש סיבה בגללה קצת קשה לי יותר לכתוב על סרטים ביומיים האלה היא החרדה/התרגשות לקראת תחילת שנת הלימודים. עם ילדה אחת בגן חובה וילדה שניה שמתחילה גנון אני מוצף מחשבות על העולם מנקודת המבט שלהן. על חוויות חדשות. טראומות? פרידה ראשונה? מפגש עם עשרות ילדים זרים? המוח ניתך מרוב תחושות והרהורים, והרצון הוא לצאת לחופשה ארוכה ופשוט להיות שם בגן לידן, להשקיף, ללמוד וללמד, להגן, לראות אותן משתלבות בתנועה. לומדות לצוף בלעדיי.
לרובין (13). הנה רשימה של הסרטים שייצאו בארצות הברית בשלושת החודשים הקרובים, ולחלקם אני מחכה בציפייה דרוכה, וכלפי חלקם אני מגלה איפוק מתוך חשש להתאכזב. כן, זהו מדור פריוויו הסתיו, מתוך גיליון "פנאי פלוס" של היום. במוספי התרבות והמקומונים אוהבים לשמור את פרויקטי הפריוויו לתקופת החגים ולגיליונות המיוחדים עם הסגירות המוקדמות. אני משתדל ליישר קו עם המגזינים האמריקאים שמציינים את תחילת עונת הסתיו ההוליוודית בסוף השבוע הראשון של ספטמבר (לייבור דיי). ואכן, הנה פרויקט הפריוויו של מגזין "ניו יורק", גם הוא מהיום.
לאיתן (14). רוויה? מואה? אתה צוחק, אני מקווה. זה היה שבוע חלש בניוזים, וממילא אתמול כל תעשיית הקולנוע ועיתונות הקולנוע עפה בטרנס-אטלנטיות לוונציה ומשם בטרנס-אטלנטיות בחזרה לטורונטו. עונת הפסטיבלים הנפלאה מתחילה. נקווה שיהיה אקשן. ואל דאגה: לא קורה כלום מאחורי הקלעים של פרסי אופיר.
להארטלי (15). אוי, זה היה אייטם תמוה. מי רוצה להתערב שהסרט הזה לא ייצא לפועל, ואם כן אז לא עם הליהוק הזה? אני גם רוצה מתישהו להוציא קומוניקט לעיתונות על סרט חדש שלי, למרות שהתסריט שלו בכלל לא נכתב עדיין. אני חושב שיהודה לוי ונינט ובריטני ספירס וקווין פדרליין ישחקו בו. השארתי הודעה לאסיסטנטית של הסוכנים שלהם. מעניין כמה עיתונים יפרסמו את הידיעה. ואגב: מתי היתה "גבעת חלפון 2"?
לפ.ה (19). הנה סופיה קופולה ושות'.
תגובות אחרונות