קצת שיפורים ושיפוצים: מצד שמאל הוספתי שתי תיבות, "מומלץ להמר" ו"עדיף לוותר". הראשונה תכיל את שמות הסרטים שכדאי לכם לראות עכשיו (לטעמי) ובשניה תמצאו את הסרטים שכדאי לכם לעשות מאמץ עליון להימנע מלצפות בהם. וגם תיבת הלינקים לבלוגים עמיתים מתעדכנת.
ואל תשכחו להירשם לעדכון המייל. רוב הבאגים נפתרו, העיצוב חינני, וכמעט כל יום בין שמונה לעשר בבוקר תקבלו לתיבת הדואר עדכון סינמסקופי מהיום שחלף. אפשר להפסיק את המנוי בכל רגע. 650 איש כבר נרשמו. אתם מוזמנים להצטרף.

==========

רגע של רכילות. הבוקר הקדישה מרב מיכאלי את האייטם האחרון בתוכנית הרדיו שלה לפרשת טום קרוז. על קו הטלפון היו נורית ברירו, קולגתי חובבת רכילות החו"ל מ"פנאי פלוס" ואני, חובב רכילות חו"ל בארון. בעוד אני מנסה להגיד שלטווח הארוך העובדה שפרמאונט העיפה את חברת ההפקה של טום קרוז משטחה תזיק לפרמאונט יותר מאשר לקרוז, ברירו ומיכאלי היו מודאגות מנושא אחר: איך ייתכן שעוד לא נצפו צילומים של סורי קרוז, בתם של טום וקייטי, והאם זה אומר שאולי התינוקת כלל לא קיימת. וראו מה כוחה של תפילה. לא עוברות דקות מתום האייטם ולדוכני העיתונים בניו יורק ולוס אנג'לס מגיע "ואניטי פייר" החדש עם זה השער:

רגועים? ראיתם אותה? אפילו חמודה, לא? עכשיו אפשר לחזור לקולנוע? ראיתם את קייטי הולמס ב"תודה שעישנתם"? כן, כן, רכלנים ניג'סים, זה הסרט שטום אסר עליה להתפשט בסצינות הסקס שלה בו. אבל היא היתה מקסימה ומלוהקת היטב. התפקיד של העיתונאית התמימה למראה אבל שתעשה הכל כדי לתקוע את הסקופ שלה היה מצוין.
מי שקיבל ראשוניות על פרסום התמונות מ"ואניטי פייר" בתקשורת האלקטרונית היתה מהדורת החדשות של סי.בי.אס, אתמול (שלישי), בערב הבכורה של קייטי קוריק בכסא המגישה. והנה האירוניה: סי.בי.אס נמצאת בבעלות ויאקום, החברה שבבעלותה גם פראמונט. ויאקום הוא תאגיד התקשורת העצום שבראשו עומד סאמנר רדסטון, האיש שפיטר את קרוז במו ידיו מעל דפי ה"וול סטריט ג'ורנל", מבלי להתייעץ אפילו עם המנכ"לים שלו (טום פרסטון, המנכ"ל של ויאקום, שהביע כעס בפומבי על שהיו"ר שלו עקף אותו בקבלת החלטות ופרסומן, פוטר אתמול). מרב, אני חושב שיש לי אייטם בשבילך למחר.

===========

מה עושים מלחינים בין סרטים? מלחינים פתיחים לתוכניות ניוז. אחרי שג'ון וויליאמס הלחין את נעימת הפתיחה של חדשות הערב של אן.בי.סי, הגיע ג'יימס הורנר והלחין את נעימת הפתיחה החדשה של חדשות סי.בי.אס (שנוגנה לראשונה אמש). ועכשיו וויליאמס מכה שנית בחסות אן.בי.סי, והפעם עם נעימת הפתיחה לכבוד עונת הפוטבול החדשה ו"סאנדיי נייט פוטבול".

הנה היא:

====================

ועוד ניוז ויה AICN. ההפקה של "30 ימים של לילה" יצאה לדרך. מדובר באחד הרומנים הגרפיים המבריקים בעיני של השנים האחרונות, קומיקס עם רעיון מופלא: עיירה קטנה באלסקה בחורף, השרויה בעלטה גמורה למשך חודש שלם. ובחודש הזה מגיעים אליה ערפדים מכל העולם לספק כנס שנתי ספק אורגיית מזון אינטנסיבית. השריף וזוגתו מנסים לטפל בבעיה. דיוויד סלייד ("הארד קנדי") מביים, סם ריימי מפיק. ובאתר של חברת ההפקה של ריימי, "גוסט האוס", כבר חודש מוצגים קליפים המתעדים את הפקת הסרט. הנה הפרק הראשון. יש עוד שלושה מאז

==================

אלה הרגעים בהם אני מחבב את הבלוג הקטן הזה: מתחיל עם פיסת רכילות על סורי קרוז, מסתובב סביב כמה ערפדים וגומר עם אוונגרד. הנה האוונגרד.
בסך הכל נכנסתי לבלוג של טום סוטפן כדי לראות אם הוא העלה פרק נוסף של הקלטות היצ'קוק/טריפו. הוא לא. אבל הוא כן העלה – מאיפה האיש הזה מוצא את החומרים המופלאים האלה – סרט קצר בן שבע דקות בשם "האקזיסטנציאליסט" שהופק ב-1963 בניו יורק על ידי יוצר שוליים עצמאי בשם ליאון פרוצ'ניק. מעולם לא שמעתי עליו. אבל הסרט הזה קסום לגמרי.

עזבו הכל, קחו הפסקה של שבע דקות וצפו באוצר הזה. ככה אני אוהב את הקולנוע האוונגרדי שלי: פורמליסטי, פילוסופי, אבל גם שנון, משעשע ונוגע ללב. עשה לי את היום.

לרוג'ר איברט יש מדור נפלא בשם "Answer Man", שבו הוא משיב לשאלות קוראיו. לפעמים הם רוצים להבין דבר מה בביקורותיו, לפעמים לשאול שאלות טריוויה, לפעמים לקטר על תנאי הקרנה והפצה ירודים. כן, גם באמריקה. הרבה לפני שמדורו היה באינטרנט, הוא היה אחד מהמדורים הראשונים שהציעו אינטראקציה בין מבקר קולנוע ובין קהל קוראיו.
כבר מזמן רציתי לנסות להשיק גרסה משלי למדור זה: לקבץ את השאלות שמגיעות מקוראיי לתיבת האי-מייל שלי (לפחות את השאלות שיש לי תשובה עליהן) ולפרסמן. עכשיו, כשאיברט מאושפז ומתאושש מניתוחיו, נראה לי שאפשר לנסות לצאת לדרך. היתרון בגרסה הבלוגית: שאלות שאני לא יודע את התשובות להן, אוכל להשאיר פתוחות במקרה שקורא אחר (או קוראת) יידע לענות עליהן.
במקום "Answer Man" אני קורא לזה "מר משיב". וככה נראה מדור הבכורה:

continue reading…

צודקת סטיבי. קשה לקרוא התרשמות של אדם מסרט בלי שיהיו בידינו אמצעי כיול שיעזרו לנו לאמוד עד כמה אנחנו מזדהים עם טעמו. ובכל זאת, אני נהנה מדיווחיו של יניב אידלשטיין, למרות שהרדאר שלי מאותת שתגובותי לסרטים שהוא רואה יהיו אחרות. הנה הוא מקבץ לנו, כל הדרך מהלידו, עוד שלושה סרטים:
continue reading…

פסטיבל חיפה: 7 באוקטובר עד 14 באוקטובר. סרטים ראשונים שהשתתפותם אושרה:
"כשהרוח נושבת", קן לואץ' (זוכה דקל הזהב, פסטיבל קאן)
"הצגת הרדיו האחרונה", רוברט אלטמן (סרט מקסים. ראיתי)
"שכרון הכח", קלוד שברול
"פלנדרס", ברונו דומו
"אורות בין ערביים", אקי קאוריסמקי
"במאי החתונות", מרקו בלוקיו
"ימים של תהילה", ראשיד בושרב
"נוזהת אל פואד", ג'אד נאמן
ואולי גם "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה, שבתחילה פורסם שיוקרן ואז הוכחש.

===============

מה המשותף לקיאנו ריבס ב"הבית באגם", אדם סנדלר ב"קליק", לוק ווילסון ב"הסופר אקסית שלי" ווירג'יניה מדסן ב"פריצה ברשת"? כולם גילמו אדריכלים. ולא רק הם, גם וודי הרלסון ב"הצעה מגונה", מישל פייפר ב"יום בהיר אחד", ריצ'רד גיר ב"הצטלבות", אלברט פיני ב"שניים לדרך", בריאן דנהי ב"כרס של ארכיטקט" ופול ניומן ב"המגדל הלוהט". מט דילון התחזה לאחד ב"הכל אודות מרי" וג'ורג' קוסטנזה חלם להיות אחד ב"סיינפלד". אני תכננתי לעשות אייטם קטן על ריבוי הארכיטקטים השנה בקולנוע, אבל ה"סן פרנסיסקו גייט" הקדים אותי בתיאור התופעה ובשיחות עם אדריכלים נודעים שמנסים להסביר אותה.
אז למה אדריכלים? יוקרה, כבוד, שיקול דעת. הכל נאמר שם. אבל יש שתי סיבות עיקריות בעיני, הסיבות שמושכות תסריטאים ובמאים לשים אדריכלים במרכז סרטם, שלא קשורות לנושא העיצובי או הכלכלי. האחת היא סיבה דרמטית: אדריכל הוא איש מקצוע שעבודתו מבוססת על תכנון קפדני של העתיד. זו עבודה שאמנם יש בה מקום ליצירתיות, אבל מרגע שהתוכנית נקבעה, אין מקום לספונטניות. סטייה של מילימטר מהתוכנית, והבניין קורס. זו דמות שמושלם להשליך לתוך סיטואציה לא צפויה בה אין תוכניות מוכנות מראש שאפשר להיעזר בהן, בה מדידות מתמטיות ונוסחאות פיזיקליות לא תופסות. לתת לאדריכל להתמודד עם הלא צפוי. והסיבה השניה: יש דמיון רב בין אדריכלים ובין במאים. שניהם יכולים להתפריע כל עוד הפרויקט על הנייר, אבל אז הם צריכים להתחיל לשכתב אותו כשזה מגיע לתיקצוב. ולבסוף, הם צריכים לקחת ספר תוכניות מודפס ולהנחות צות שלם של אנשי מקצוע, אמנים בעיני עצמם, להגשים את החזון על פי דרכם. יש הבדל עיקרי אחד בין במאים ואדריכלים: אצל אדריכלים אתם לא באמת רוצים להגיע לערב הבכורה ולגלות שיש חור בעלילה.

והנה עוד תקדים: לראשונה אני מפקיד את הדיווח בידיו של זר. יניב אידלשטיין, המתרגם החביב על סטיבי, נמצא בפסטיבל ונציה וכבר ראה שלושה סרטים מדוברים. שניים הוא אהב, מהשלישי הוא התאכזב. לא ראיתי את הסרטים האלה אז אני לא מתווכח עם עמדתו (על הסרט הראשון כבר קראתי באתר אחר ביקורת מהללת). לתשומת לב הקוראים: אין ספוילרים בטקסט. המקומות בהם מסגיר יניב סצינות מוות של דמויות מרכזיות ידועות כבר מהתקציר.
הנה, בשידור חי ויה אימייל מפסטיבל ונציה, יניב אידלשטיין:
continue reading…

יומולדת קטנטן. הבלוג במתכונתו הנוכחית הושק ב-1 בפברואר (הוא הוקם פיזית ב-15 בינואר). השבוע, אחרי שבעה חודשים, נכנס אליו המשתמש ה-300,000. נחצה גם קו 750,000 הדפים הנצפים באתר. אלה לא מספרים אסטרונומיים, אבל אני חושב שהם די נאים. לוויינט נכנסים ביום אחד 600,000 יוזרים. אצלי המספר הממוצע הוא כ-2000 משתמשים שונים ביום. אבל בכל יום מצטרפים גם כ-200 קוראים חדשים. גרף הכניסות עולה בהתמדה ועד המלחמה בכל חודש נכנסו ב-50 אחוז יותר אנשים מהחודש שלפניו. המלחמה קצת האטה את קצב הצמיחה.

אז זו תודה ל-300,000 איש, שזה בערך כל רוכשי הכרטיסים ל"חתונה מאוחרת" בארץ. אני מקווה שאתם נהנים, ועכשיו אני מפשיל שרוולים להמשיך לעניין אתכם, ולרגש את 300,000 הקוראים הבאים.

עכשיו אלך לפשפש קצת בארכיון להעלות בימים הקרובים כמה ביקורות משנים קודמות.

בינתיים, היכנסו לבית השני שלי, בו תוכלו לשמוע קצת מוזיקה משובחת.

איזה תענוג. אני כותב ארבע מילים, אתם עונים עם 20 תגובות נפלאות. ועכשיו, בתמורה, אענה.

ליובל (1). רעיון מעולה, ואכן זו אחת המטרות המוצהרות של האתר. רשמתי לפני את הבקשה שלך: "להציל את טוראי ראיין", שעליו כתבתי באריכות ל"סופשבוע" של מעריב. אחפש בהארד דיסק. על "דוני דארקו" (הילה, 6) מעולם לא כתבתי יותר ממשפט או שניים, פשוט כי אף פעם לא היתה סיבה קונקרטית. הוא לא הוקרן בקולנוע, לא בסינמטקים, לא בפסטיבלים, לא הוקרן באף ערוץ סרטים ולא יצא בדי.וי.די עם תרגום לעברית. די מדהים, לא? אולי באמת צריך לכתוב עליו משהו, אבל נראה לי יותר דחוף לנסות למצוא עותק שלו ב-35 מ"מ ולשים בסינמטק לכמה הקרנות.

לדוד שליט (2), סיגל (5), עידו (12). לפני הכל, ברור לגמרי שכמו ששיפוט של סרט בצפייה ראשונה הוא עניין של טעם, כך גם שיפוטו בצפייה שניה, מאוחרת יותר. וכמו שאתה שואל מתי סרט קלאסי מתיישן, אני גם רוצה לשאול מתי סרט ישן מזדקן בכבוד. סרטים שנראו נחמדים בצפייה ראשונה, וכעבור שנים מתברר שהקדימו את זמנם, או שהיו נבואיים, או שנהייו צלולים יותר בצפיות חוזרות. אבל זה חלק מדיון מורכב יותר. השאלה שאתה מעלה בעצם היא האם אפשר להוציא סרטים מהקאנון.
שני דברים שקשה לי איתם עם הסיפור שלך על "איזה חיים נפלאים": 1. יוצא לי לראות את "איזה חיים נפלאים" מדי כמה שנים, ואני חושב שהוא נפלא ומרגש. מיושן? אני מניח שכן, אם משווים אותו לסרטים בני זמננו. בטמפו, במשחק, בנאיביות, באופטימיות. ובכל זאת בסוף, במשפט "אתה האיש העשיר ביותר בעיר" אני תמיד נשנק. מצד שני, כל סרט מתיישן בחלוף עשור. לפעמים התסרוקות חושפות את זה. 2. הבעיה היא שניסית למדוד את ערכו של הסרט על סמך תגובת ילדיך אליו, וזה נראה לי קצת לא הוגן עבור הסרט. "אילו חיים נפלאים" וגם "זה קרה לילה אחד" נוצרו עבור קהל שחי בעידן אחר. זה כמו להראות לילדיך סרט אפריקאי. זו תרבות שונה, עם גינונים אחרים לגמרי. האם הם יגלו סבלנות כלפיו? אולי, אבל רק אם תיתן להם תחילה כלים להבנתו, תן להם קונטקסט, תכוונן את ראייתם לסרט על פי תקופתו. כי זה הקטע עם קלאסיקה: היא כבר לא מוצבת במדף הפופ, היא לא נגישה לכל אחד, היא עוברת למדף המוזיאונים, היא דורשת רקע מוקדם בטרם צפייה, היא דורשת ריכוז אחר, מאמץ אחר. אולי אף בגרות. אם ילדיך אוהבי קולנוע, אני משוכנע שיבוא יום כשהם יהיו בתיכון, בצבא, באוניברסיטה שהם יגלו את הסרט הזה וישתנקו ממנו. אולי הם יקראו עליו משהו קודם. אולי הם יכירו סרטים אחרים של קפרה או של ג'יימס סטיוארט, אבל יהיה משהו שיכניס אותם לסרט, שייתן להם נקודות עיגון. ואז הם יראו בקלות שזה לא רק קלאסיקה, אלא גם היסטוריה. שיש משהו בסרט הזה ששינה במילימטר את הד.נ.א של הקולנוע האמריקאי לכל המשפחה שבא אחריו. שכמות הסרטים שמצטטים ממנו היא אסטרונומית. וזה נכון להמון סרטים, בשחור לבן ובצבע. יקח להם זמן עד שהם יעדיפו את "פסיכו" על פני "צעקה", כי "צעקה" מדבר לדור שלהם. ו"2001: אודיסיאה בחלל", להיט ענק של דור שלם ב-1968, הוא כיום כמעט כמו ציור מופשט שתלוי בפינה הכי נידחת במוזיאון. והאם העובדה שהמוני צופים צעירים יחשבו שמדובר בשיעמום מוחלט תגרום לסרט הזה להיות פחות ממופלא? לא. כי למרות שעברו רק 38 שנים, זה סרט שמדבר בשפה קולנועית שכיום כבר נכחדה. ואגב, אני מניח שבעוד 70 שנה גם ניניהם של ילדיך יבקשו רשות להפסיק באמצע את הצפייה ב"שודדי הקריביים" כי הוא יראה להם מיושן ואיטי, למורת רוחם של תאומיך שיזכרו אותו מנעוריהם בתור סרט הרפתקאות מבדר וקצבי.

ליניב אידלשטיין (3). כן!! ואם יש לך מצלמה דיגיטלית או סלולרית, שלח גם תמונות. לשיקולך, העלאת רשמים דרך מנגנון התגובות או דרך המייל.

ליצחק (10). פוסט על חיי? Why on earth? לא מספיק שאני כותב כאן על ההעדפות שלי, העמדות שלי, הפוליטיקה שלי, אז לכתוב גם על החיים שלי? מה, הבלוג לא מספיק אישי? מצד אחד, אין לי עניין לכתוב כאן אוטוביוגרפיה, מצד שני לכתוב על אמנות היא מלאכה שעוסקת כל כך הרבה בהתנסחות סביב רגש ותפיסת עולם עד שהבלוג הזה, למי שקורא בעיון, מביך בחשפנותו. מצד שלישי, אלה הם חיי: סרטים והכתיבה עליהם.
ובכל זאת: אם יש סיבה בגללה קצת קשה לי יותר לכתוב על סרטים ביומיים האלה היא החרדה/התרגשות לקראת תחילת שנת הלימודים. עם ילדה אחת בגן חובה וילדה שניה שמתחילה גנון אני מוצף מחשבות על העולם מנקודת המבט שלהן. על חוויות חדשות. טראומות? פרידה ראשונה? מפגש עם עשרות ילדים זרים? המוח ניתך מרוב תחושות והרהורים, והרצון הוא לצאת לחופשה ארוכה ופשוט להיות שם בגן לידן, להשקיף, ללמוד וללמד, להגן, לראות אותן משתלבות בתנועה. לומדות לצוף בלעדיי.

לרובין (13). הנה רשימה של הסרטים שייצאו בארצות הברית בשלושת החודשים הקרובים, ולחלקם אני מחכה בציפייה דרוכה, וכלפי חלקם אני מגלה איפוק מתוך חשש להתאכזב. כן, זהו מדור פריוויו הסתיו, מתוך גיליון "פנאי פלוס" של היום. במוספי התרבות והמקומונים אוהבים לשמור את פרויקטי הפריוויו לתקופת החגים ולגיליונות המיוחדים עם הסגירות המוקדמות. אני משתדל ליישר קו עם המגזינים האמריקאים שמציינים את תחילת עונת הסתיו ההוליוודית בסוף השבוע הראשון של ספטמבר (לייבור דיי). ואכן, הנה פרויקט הפריוויו של מגזין "ניו יורק", גם הוא מהיום.

לאיתן (14). רוויה? מואה? אתה צוחק, אני מקווה. זה היה שבוע חלש בניוזים, וממילא אתמול כל תעשיית הקולנוע ועיתונות הקולנוע עפה בטרנס-אטלנטיות לוונציה ומשם בטרנס-אטלנטיות בחזרה לטורונטו. עונת הפסטיבלים הנפלאה מתחילה. נקווה שיהיה אקשן. ואל דאגה: לא קורה כלום מאחורי הקלעים של פרסי אופיר.

להארטלי (15). אוי, זה היה אייטם תמוה. מי רוצה להתערב שהסרט הזה לא ייצא לפועל, ואם כן אז לא עם הליהוק הזה? אני גם רוצה מתישהו להוציא קומוניקט לעיתונות על סרט חדש שלי, למרות שהתסריט שלו בכלל לא נכתב עדיין. אני חושב שיהודה לוי ונינט ובריטני ספירס וקווין פדרליין ישחקו בו. השארתי הודעה לאסיסטנטית של הסוכנים שלהם. מעניין כמה עיתונים יפרסמו את הידיעה. ואגב: מתי היתה "גבעת חלפון 2"?

לפ.ה (19). הנה סופיה קופולה ושות'.

יש למישהו רעיון לפוסט?

התעשייה מדברת על זה כבר חודשים, אבל לראשונה – ככל שאני יודע – זה גם מופיע כנתון מוסמך בדפוס: סינמה סיטי אחראי כיום למכירת 40 אחוז מכרטיסי הקולנוע בישראל. כך מוסר גל אוחובסקי בראיון ל"מרקר-וויק".
עדכון/תיקון: 40 אחוז ממכירת הכרטיסים ל"הבועה" היתה בסינמה סיטי. סינמה סיטי אחראית למכירת 20-25 אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע במדינה.
זה נתון מדהים. קחו בחשבון דבר נוסף: חודש אחרי פתיחת סינמה סיטי יצאה מטעם יחצני המקום הודעה לעיתונות המספרת על התנפלות חסרת תקדים של הקהל על המתחם. כיום, 50 יום אחרי שנפתח יס פלאנט, לא נמסר עדיין שום נתון לגבי מידת הצלחתו. דממה תקשורתית מכוונת או סיבה לבהלה?
הראיון של אוחובסקי ב"מרקר-וויק" הוא יוזמה יפה: בהחלט יש מקום לדבר על קולנוע ישראלי במושגים של שיווק ומיתוג. ואוחובסקי הוא כנראה אדם נכון לדבר איתו על הנושא. אבל הראיון עצמו נקרא כאילו ב"מרקר" לא שמעו מעולם על קולנוע. ג'י וויז, הקימו ל"הבועה" אתר ב-MSN? במה זה שונה מכל סרטי ישראלי אחר שיוצא ומוקם לזכרו אתר באחד הפורטלים? מצד שני: העובדה שהסרט עלה 1.5 מיליון דולר והכניס בארץ 0.5 מיליון דולר אומרת מה? למי הולך הכסף? "60 אחוז בערך נשארים בבתי הקולנוע", מסגיר אוחובסקי. וכל השאר? מתי מגיע כסף ליוצרים? ומתי מתחילים להחזיר השקעות לקרנות? ומאיפה הנתון המופרך של 140 אלף כרטיסים שנמכרו ל"יוסי וג'אגר" בארץ? המספר הנכון: 30 אלף. עדיין מספר מרשים לסרט שהוצג רק בסינמטק תל אביב, אבל בכל זאת 110 כרטיסים פחות ממה שפורסם בעיתון.
ועם כל הכבוד ל-200 אלף הדולר שהושקעו ביחסי הציבור, כמה הושקע בפרסום? חברת יונייטד קינג, מפיצת הסרט (בבעלות משה אדרי, שהוא גם מבעלי סינמה סיטי), הציפה את המדינה בימי המלחמה בכרזות לסרטיה: "הבועה", "אביבה אהובתי", "מישהו לרוץ איתו" ו"גיבורים קטנים". לא ראיתי מימי קמפיין פרסומי כל כך מסיבי, על שלטי חוצות ענקיים, לסרטים ישראליים. כמה זה עלה? האם ההשקעה הצדיקה את עצמה? האם אדרי משקיע בשלטים האלה בתור מפיץ הסרטים (ככזה הוא שותף לנתח מתוך 40 אחוז מהכנסות הסרט) או בתור הבעלים של סינמה סיטי (וככזה הוא מכניס לכיסו, על פי הנתונים בכתבה, 60 אחוזים מתוך 40 אחוזים מכלל הכרטיסים שנמכרו לסרטים האלה)? והאם יש קשר בין העובדה ששוק הפרסום נפגע בימי המלחמה ובין מחירי מבצע שיונייטד קינג אולי השיגה לבליץ הפרסומי הזה, שכנראה היה אפקטיבי למדי?

ומה עוד? אוחובסקי מספר ש-80 אלף איש כבר ראו את "הבועה". אני שומע ש-120 אלף איש כבר ראו את "אביבה אהובתי" (מה שהופך אותו כרגע לסרט הישראלי הקופתי של השנה), ושהוא היה בשבועות האחרונים גם הסרט הכי קופתי בארץ. במודעה של "מישהו לרוץ איתו" כתוב ש-50 אלף צופים כבר ראו (עם או בלי ה-7,000 בבריכת השולטן?). ואני שומע, ממקורות שיש מקום להטיל ספק בהם, ש"ימים קפואים" "פתח חזק".

=========

בסוף אפריל, כשיצא "סיילנט היל" בארצות הברית, התקשרתי ליחצנית יונייטד קינג דאז ושאלתי אותה מתי ייצא הסרט בארץ. הנחתי שכמו בכל הפקה בה שותף המפיק הצרפתי סמואל חדידה גם זכויות ההפצה של הסרט הזה נמצאות בידי יונייטד קינג (חדידה, שהיה מפיק גם ב"האויב שבפנים", "אחוות הזאבים" ו"סוף העולם שמאלה", הוא משקיע שותף בסינמה סיטי). אך היחצנית לא ידעה על מה אני מדבר. הסרט הזה לא היה ברשימותיה. היא לא ידעה אם הוא בכלל שייך ליונייטד קינג, וממילא האם יוקרן בארץ ואם כן מתי.
בשבוע שעבר ראיתי את הסרט, שיצא עכשיו בדי.וי.די איזור 1, וחשבתי שהוא אדיר. תכננתי לכתוב עליו ועל "The Descent" למדורי הקודם ב"פנאי פלוס" אלא שמצוקות מקום השאירו את האייטם בחוץ.
והיום מגיע מייל מיונייטד קינג: "סיילנט היל" ייצא בארץ בעוד חודש, 28.9. יצאו קצת טמבלים שם בסופו של דבר, אבל מזל שיש את חדידה לסמוך עליו. אם הוא משקיע בזה, זה יגיע לסינמה סיטי. חדידה מכריח. (וחבל שאין אף אחד שמכריח את קולנוע לב להוציא את "The Descent", אחד מסרטי השנה).

ועוד מסרטי יונייטד קינג לעונה הקרובה:

7/9 – "איש הקש" – Wicker Man של ניל לביוט
7/9 14/9 – "NO אקזיט" של דרור סבו
21/9 – "מחילות" של אודי אלוני
21/9 – "הצד האחר של החיים" – Look Both Ways
28/9 – "סיילנט היל"
28/9 – "הדליה השחורה" של בריאן דה פלמה
12/10 – "לבבות בודדים" – Lonely Hearts
12/10 – "הצגת הרדיו האחרונה" – A PRAIRIE HOME COMPANION של רוברט אלטמן.

אני כמעט בטוח שהסרט של אלטמן עוד יוצג לפני כן בפסטיבל חיפה, 7 עד 14 באוקטובר. ומה דעתי על השם בעברית? בינוני. לא איום. סתם בינוני. בעיקר נשמע כמו כותרת לכתבה על הסרט במקומון, ולא בתור השם הרשמי של אחד הסרטים היותר שנונים וחכמים שתראו השנה בקולנוע.

===========

אפרופו כותרות:

הכותרת שלי לביקורת על "ימים קפואים" היתה "אליס בארץ הפרעות". הכותרת של אבנר שביט לביקורת על "טיידלנד" של טרי גיליאם שיצא בדי.וי.די: "אליס בארץ הבלהות". מוחות גדולים או קלישאות קטנות?

============

ראיתי את זה אתמול ב"דיילי שואו: המהדורה הגלובלית" ביס פלוס, והתלהבתי: הראיון האולטימטיבי של סמיואל ל' גקסון על "נחשים על המטוס". הסיפור שלו, על הבמאי המקורי רוני יו*, החזון שלו וההתפטרות שלו, הוא מהלך די יוצא דופן ולא צפוי לראיון יחצני. גם הרגע שבו ג'קסון מתאר את האופן בו הוא ויוצרי הסרט ליבו את התגובות בבלוגוספירה הוא טוויסט מעניין (שנשמע קצת מופרך) על הסיפור המוכר. ההכרזה של ג'קסון "לא חתמתי איתם על חוזה לסרט המשך, אני אקרע אותם במשא ומתן" היתה מצחיקה מאוד ערב בכורת הסרט, וקצת יותר טראגית כיום, כשדי ברור שאם יהיה "נחשים על המטוס 2" זה יהיה סרט שייצא ישר לדי.וי.די.

*) סרטו החדש של רוני יו, "בלי פחד", עם ג'ט לי, יגיע לקולנוע לב ב-5 באוקטובר.

זו היתה בעיני הבשורה החדשותית החשובה ביותר של השבוע החולף, הרבה יותר מהעסק עם טום קרוז ופרמאונט: פלוטו איננו כוכב לכת יותר. הוא סתם ננס. אבן שהושלכה לחלל, נצפתה לראשונה ב-1930, ועכשיו תקועה בלופ אליפטי שלוקח לה 248 שנים להקיף את השמש והיא מצטלבת במסלוהו עם נפטון. יש לא מעט ידיעות קהילתיות, מקומיות, ארציות. יש גם חדשות בינלאומיות. אבל הידיעה הזאת צריכה היתה להיות הכותרת הראשית של העיתונים בכל מערכת השמש, ולא פרפראה מדעית הדחוקה בעמודים האחוריים של עיתוני ארצנו. ההתחכמות הפיקטוריאלית הבאה מתבקשת וצפויה, אבל זו כנראה הפעם האחרונה שיהיה אפשר להשתמש בה.

איה פלוטו?

פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו

ופלוטו שלנו שרוי במבוכה

========

והסיפור עם טום קרוז ופרמאונט? הוא לא כזה מהפכני או מרגש בעיני. כן, הוא מעלה דיון אפשרי בשאלה האם טום קרוז הוא כבר לא כוכב הלכת הכי זוהר במערכת השמש, או לחילופין האם סאמנר רדסטון, יו"ר ויאקום שהודיע את הבשורה (ולא בראד גריי, נשיא אולפני פרמאונט) הוא אסטרונום שראייתו צלולה או סתם אסטרונאוט שחושיו התערפלו משהייה ממושכת בסביבה דלילה בחמצן. אבל קרוז ופולה ווגנר, שותפתו, ימצאו מן הסתם במהרה בית חדש לחברת ההפקות שלהם, וממילא אירגון מחדש, קיצוץ ובחינה עצמית הם כולם דברים חיוניים שכדאי לעשות במהלך הקריירה, וממילא הם השתתפו בעבר בהפקות גם מחוץ לפרמאונט כך שגם כאן לא תהיה בעיה, וזה רק אומר שלא יהיה "משימה בלתי אפשרית 4" בקרוב. ובסוף, בעוד חמש שנים, אחרי שרדסטון ימות, פולה וואגנר תנהל את אולפני פרמאונט. ככה זה בהוליווד: יום אחד אתה כוכב, אחר כך סתם אבן מתגלגלת בחלל החיצון, ואז שוב כוכב. קרוז, למי שמודאג, יכול בטח לקנות את פלוטו עם כל הכסף שיש לו. (ואני מתפתה לכתוב שגם קרוז הורד השבוע לדרגת ננס, אבל אני מתאפק).

"וראייטי" סוקר את הפרויקטים שהיו בפיתוח אצל ווגנר וקרוז, ולא ברור עכשיו מי יקבל עליהם חזקת אבהות. (ויה MCN)
========

ובצד השני של מערכת השמש: ה"ניו יורק טיימס" מטייל במרפה, עיירה קטנה בטקסס, בה מצטלמים כעת הסרטים החדשים של האחים כהן ושל פול תומס אנדרסון.