זה כרגע הגיע במייל ממשרד יחסי הציבור של וורנר בארץ:

תאריכי יציאת סרטי Warner Bros בישראל.
(שמות ותאריכים עשויים להשתנות)

ספטמבר 06
28 נערה במים

אוקטובר 06
?? Beerfest

נובמבר 06
9 Flags of our Fathers
The Departed 30

דצמבר 06
14 תזיזו ת'רגליים
21 Lucky You

ינואר 07
11 The Prestige
The Blood Diamond 25

פברואר 07
8 Letters From Iwo Jima
Music and Lyric 15

מרץ 07
1 Zodiac
The Good German 15

אפריל 07
5 300
26 The Reaping

יוני 07
7 Ocean’s Thirteen

יולי 07
19 Harry Potter and the Order of the Phoenix (5)
No Reservation 26

אוגוסט 07
2 License to Wed

נובמבר 07
8 The Visiting
Beowulf 22
The Assassination of Jesse James

דצמבר 07
6 I Am Legend

ינואר 08
10 BC10,000

אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה לקולנוע, מתקנת את המידע שקיבלתי אתמול ממשרד יחסי הציבור שלהם, בקשר לקטגוריות בהן מופיעים ששה סרטים:

רק תיקו במקום חמישי מתבטא בתוספת מועמד – 6 במקום 5.
במידה ויש תיקו בכל אחד מהמקומות מ- 1 עד 4 – אין מועמד נוסף והם כלולים ב- 5 המועמדים.

אוקיי, גם זה דורש בחינה מחודשת של ההימורים שלי, כי התחזית המקורית שלי היתה: צפוי תיקו. שיניתי אותה כי אתמול נמסר לי שרק בקטגוריות המכילות ששה סרטים מסתתר איפשהו תיקו. מתברר שזו היתה טעות. אם כן, זה יהיה מירוץ צמוד. אפילו ממש צמוד. לא יודע איפה עדיין. בפרס הבמאי? פרס השחקנית? אולי אפילו פרס הסרט?

אני שמח שהאתר הקטן שלי – שחגג לפני כמה שבועות חצי שנה להיווסדו (ושאתמול פורסם בו הפוסט המאתיים) – הופך בהדרגה לנקודת מפגש בין מעריצי קולנוע ובין יוצרי קולנוע, ושזה מקום בו קולנוענים מרגישים יכולת להתבטא. הנה תגובה שהשאירה הבוקר הבמאית דינה צבי ריקליס, שסרטה "שלוש אמהות" הוא אחד מחמשת המובילים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר:

למי שתהה (או אולי למי שלא תהה) איך זה שלסרט "שלוש אימהות" יש 9 מועמדויות ואף שחקן או שחקנית אינם נימנים עימם, זה הסיפור:
פניתי אל האקדמיה וביקשתי מהם לאפשר לי לשים שתי שחקניות המגלמות דמות אחת כמועמדות לשחקנית ראשית ולשחקנית משנה (בסרט "שלוש אימהות" יש 3 דמויות מרכזיות שהיום הן כבנות 60 ומגלמות אותן בצעירותן שחקניות צעירות). האקדמיה שלחה לי תשובה שלילית וכך גם כמחאה וגם בנסיון לשנות את התקנון, התנוססו ברשימת השחקניות המועמדות שלל שמות.
אני בטוחה שאם לא הייתי עושה זאת מירי מסיקה או ריימונד אמסלם או טלי שרון או גילה אלמגור היו מועמדות מן המניין.
אז זה לא שאני לא מסתפקת ב-9 מועמדויות אבל יהיה חבל אם המחאה הקטנה שלי היתה לשווא.

דינה, תודה על הדברים.
אבל אני ממשיך להקשות: הנה, אחת הבמאיות המובילות של פרס האקדמיה השנה מוחה נגד התקנון. איש קולנוע מוערך נוסף, המועמד השנה לפרס, כתב לי (בתשובה לסקר "למי הצבעת" שערכתי) שהוא כבר כמה שנים לא חבר אקדמיה. ועמית ליאור, מבכירי התסריטאים בארץ, שטח כאן את טענותיו נגד התנהלות האקדמיה. ואלה לא יוצרים מתוסכלים, אלא מבכירי התעשייה כאן. נו, אז אי אפשר לעשות משהו? האקדמיה היא גוף של הקולנוענים, אם יש כל כך הרבה תסכול על שיטת הבחירה (הבאמת רעה), האם זה לא הזמן, בחלל שבין הטקס השנה לטקס של השנה הבאה, כדי לארגן עצומות, לבחור הנהלה חדשה, ולהביא לשינוי התקנון?

============

אין לי איך לעשות סקרים באתר (יש אפליקציית סקרים לוורד-פרס? מישהו יודע?): אבל יש לי שאלה שדורשת השתתפות פעילה של כל קוראי הבלוג, מקווה שתשתפו פעולה:

האם אתם מתכננים לראות את "נחשים על המטוס" –
א. מחר-מחרתיים בטוח.
ב. מתישהו בקולנוע, אבל לא בסוף השבוע הראשון.
ג. בדי.וי.די.
ד. אין לי שום כוונה לראות את הסרט הזה.

=============

האם סרטי שפירא חטפו רגע עופר-ליברגלי בבואם לתרגם את "Conversation with other Women"? האם גם הם התבלבלו בין woman (אשה) ו-women (נשים). או שאולי זו החלטה מודעת? אני מודה, "שיחות עם אשה אחרת" נשמע יותר טוב מ"שיחות עם נשים אחרות", ולכאורה השם ביחיד נראה מתאים יותר לעלילת הסרט. אבל הבחירה בשם ביחיד מעידה או על ליקוי למידה, או על כך שמי שתרגם את הסרט לא ראה אותו (או חמור יותר: לא הבין אותו). כי הצירוף המתעתע "שיחות עם נשים אחרות" מוסבר בסרט.

============

ובהמשך לענייני התרגום. בואו נמשיך עם תחרות תרגומי "לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי". (ריקי בובי הוא שם הדמות שמגלם וויל פארל בסרט).
אני מזכיר: אני מבקש מכם להציע את התרגומים הגרועים ביותר. לכן מי שפסל רעיון כמו "הנהג מת מצחוק" פספס את הנקודה. תרגומים גרועים הם בדיוק כאלה שלוקחים תבניות של סרטים שכבר הצליחו, מאותו ז'אנר או של אותו שחקן, ומנסה למחזר אותם. אלא שאני טוען שאפשר למצוא רעיונות אפילו יותר גרועים מ"הנהג מת מצחוק". אני רוצה רעיונות שאם אתם הייתם מפיצים הייתם זורקים לפח ומפטרים את האיש שהציע לכם אותם.
האתגר שעומד בפני המפיצים, אני מניח, הוא כזה: איך נמנעים משימוש במילים "טלדגה" ו"בלדה". שתי מילים שמתכתבות עם המוטיב הדרומי של הסרט שלא יעבוד על קהל ישראלי. מה גם שהצירוף "הבלדה על ריקי בובי" יוצאת מנקודת הנחה שהקהל יבין את האירוניה של השם. אני בספק אם המפיצים בארץ רגישים לאירוניה, או שסומכים על יכולת ההבנה האירונית של הקהל בארץ.

הנה כמה מהרעיונות שלכם שאהבתי:

ריקי בובי: מהיר ומצחיק (חן חן)
נהג עם ביצים (ליאור)
קרוע/זרוק/שרוף/מוטרף על המירוץ/מסלול/מכונית/וכו’ (ליאור)
חלום ושמו ריקי בובי (עופר ליברגל)
הבלדה על ריקי ובובי (רונה)
המירוץ לצמרת של ריקי בובי (איה)

ובאדיבות "עין הדג" (שם הם ניסו להציע שמות אמיתיים. אני, כזכור, מחפש את השמות הכי גרועים שאפשר. שם שיגרום לכם לעשות "פחחחח" או לפרוץ בצחוק מיואש כשתראו אותו מודפס על כרזה):

איזה מין נהג (רד פיש)
ניפגש בסיבוב (הפינגווין)
ריקי בובי מחליף הילוך (סופי)
נהג על הזמן (assafTV) – מעולה!
ריקי בובי: נהג בצחוק (that dude)

כולם שמות איומים ונוראיים. אבל תביאו עוד. "גלגלים לוהטים"? "הנהג ש'שיגע' אותי"? "מירוץ עד סוף הדרך"? "מי מספר 1"? עכשיו תורכם.

בסוף הפוסט אני מכריז על תחרות חדשה שאינה נושאת פרסים, אתם מוזמנים להשתתף, ואף לשלוח לינק עליה לחבריכם.

==============

איזה כותרת לדעתכם היא החזקה ביותר מכל הכותרות שהנפיק פסטיבל לוקרנו – הנחשב, אך המעט מנומנם בדרך כלל – בשישי-שבת?
א. הפסטיבל השוויצרי, על גבול איטליה, העניק את הפרס הראשון לסרט שוויצרי, לראשונה מזה כשני עשורים וחצי. וזאת בשעה שרוב העולם בכלל לא ידע שקיים קולנוע שוויצרי.
ב. יום לפני ההכרזה על הפרס הודתה אחת השופטות שהיא שותפה לתסריט של אחד מסרטי התחרות, והחליטה לפרוש מצוות השיפוט. מה זכה? הסרט השוויצרי שהשופטת הפורשת השתתפה בכתיבתו.
ג. השופטת השוויצרית היתה השניה שפרשה מצוות השיפוט, אחרי שהשחקנית עמנואל דבוס פשוט לא הגיעה לפסטיבל "מסיבות אישיות". וכך מצוות של שבעה נעשה השיפוט לבסוף על ידי חמישה.
ד. מנהל הפסטיבל, שזו היתה שנתו הראשונה בתפקיד (ומנהלי לוקרנו הקודמים התקדמו במהרה לניהול פסטיבלים גדולים בהרבה), התמוטט יום לפני סיום הפסטיבל ואושפז בבית החולים במצב של תשישות. הוא התעלף על הבמה מול קהל בשעה שהציג את הסרט "ליטל מיס סאנשיין".

לא מעט ניוז מיום אחד בפסטיבל פסטורלי ונטול אקשן בדרך כלל. והידעתם שבשנה הבאה מתוכננת בפסטיבל תוכנית מרשימה של קולנוע ישראלי, במסגרת חלון אל הקולנוע של המזרח התיכון? בתקווה שלא תהיה מלחמה, כמובן.

==============

מאי 2007: "ספיידרמן 3", "שרק 3" ו"שודדי הקריביים 3" יוצאים באותו חודש. למה תלכו?

=============

ראו מה מצפה לכם בספטמבר אם אתם מנויים של ערוצי הסרטים של הוט: "טריסטרם שנדי" ו"קוד 46" של מייקל ווינטרבוטום, שניהם במסגרת מחווה די מקיפה לסרטיו של הבמאי המעניין הזה.
מחווה מעולה לסרטי וים ונדרס (10-16.9), מהסוג שבשנות השמונים היתה מוקרנת תדירות בסינמטקים. בין השאר תמצאו שם את "במהלך הזמן" ו"מצב הדברים", סרטים שאין סטודנט לקולנוע משנות השמונים או השבעים שלא ראה אותם, או הושפע מהם. וגם את "פריז טקסס" ו"מלאכים בשמי ברלין", שני סרטים שהרטיטו את תל אביב באייטיז.
והסרט הטוב ביותר של החודש: "השטן ודניאל ג'ונסטון" (25.9, הוט פריים), סרט תיעודי נפלא, מין "קראמב" מוזיקלי, על כותב שירים עם נפש מוטרדת ונשמה מיוסרת, שהפך לאחד האנשים האלמוניים המשפיעים ביותר ברוק האלטרנטיבי האמריקאי, מנירוונה ועד סוניק יות. סיפור מעולה שמועבר בסרט מצוין. הלוואי והוא גם יגיע להקרנות פומביות באוזן השלישית בסמוך להקרנתו הטלוויזיונית.

============

אוי, ומזה לגמרי שכחתי די בטיפשותי: אם אתם מנויי יס, האם אתם עוקבים אחר "בטלסטאר גלקטיקה" שהמיני סדרה ושתי העונות הראשונות שלה משודרות מאז שלשום מדי ערב בערוץ יס 2? לא תענוג?

=============

אוקיי, הנה התחרות. או המירוץ. שימו לב: בחודשים הקרובים יגיע ארצה הסרט של וויל פארל, שנמצא כבר שבועיים במקום הראשון באמריקה, "Talladega Nights: The Ballad of Ricky Bobby". התרגום המילולי: "לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי". טלדגה היא עיר באלבמה, בדרום ארצות הברית, בה ממוקם מסלול מירוצי הנאסקאר הגדול והמהיר ביותר באמריקה. ריקי בובי (פארל) הוא נהג מרוצים. שמו מעיד על כך שהוא דרומי נבער. אספסוף. זו קומדיית מרוצים.
והנה האתגר: מכירים את זה שהמפיצים לפעמים מבקשים מהצופים לעזור להם לבחור שם לסרט? אז אני מבקש הפוך: אני רוצה שתציעו לי את השמות הגרועים ביותר, המביכים ביותר, המטופשים ביותר, שמפיצי הסרט יכולים לתת לסרט הזה. אבנר שביט מ"עכבר העיר" מציע למשל את "הנהג מת מצחוק". ואני אומר: זה יכול להיות גרוע יותר. אל תשכחו, אלה האנשים שהמטירו עליכם את "שטן על הזמן". טעם טוב והגיון אינם קריטריונים שעומדים מול עיניהם. הם מנסים להיכנס, נו, לראש שלכם. אז אתם כנסו לראש שלהם. כמה נמוך אתם יכולים לרדת? למקומות, היכון, צאו.

הבוקר פורסמו המועמדויות לפרס אופיר, המחולק על ידי האקדמיה הישראלית לקולנוע (או "הסזאר הישראלי", כפי שעיתונאים פרובינציאליים אוהבים לכנות אותו). הנה כמה תובנות על סמך הרשימה.

1. מי יזכה?
"אביבה אהובתי" נכנס למירוץ כפייבוריט. הוא המוביל במניין המועמדויות, זוכה לביקורות מצוינות לרוב ומסתמן כסרט הישראלי הקופתי של השנה (נכון לרגע זה) עם 60,000 צופים בשבועיים. ובעיניי הוא גם הסרט השלם והמרגש ביותר בחמישיה (אבל אני לא חבר אקדמיה). אבל מבדיקה שערכתי בשבועות האחרונים בקרב כמה חברי אקדמיה, מתברר שאנחנו מצויים בשנה המותחת והצמודה ביותר בתולדות הפרס. הפערים בין שלושת הסרטים המובילים מזעריים. במילים אחרות: המירוץ צמוד. לראשונה באמת יהיה מתח בטקס, אף אחד לא יגיע כזוכה ודאי, והשנה לא צפוי סחף פרסים, המחולק אוטומטית לסרט בודד. הפרסים יחולקו בין שלושת הסרטים הבולטים: "אביבה אהובתי", "אדמה משוגעת" ו"מישהו לרוץ איתו". אני תכף אניח את ראשי על הגיליוטינה ואנבא מנצח, על סמך מדגם שאין לו שום תוקף סטטיסטי, אבל אני מודיע מראש: ב-14 בספטמבר יש סיכוי שאף אני אצא מופתע. שלא לומר נבוך ומושפל.
אז מי יזכה? על פי המדגם שבידי מסתמן הפרש קטן, אבל שקשה להתעלם ממנו, לטובת "אדמה משוגעת".
כן, זו הכותרת שלי: "אדמה משוגעת" של דרור שאול יהיה הסרט שיזכה ב-14 בספטמבר בפרס אופיר ונציג ישראל לאוסקר האמריקאי. זה גם מתיישב עם דפוס ההצבעה של טקסי העבר: הסרט הזוכה הוא זה שלא הופץ מסחרית בזמן הצבעת חברי האקדמיה. חברי האקדמיה, כבר כתבתי, מעדיפים להכתיר סרט שעוד לא זכה לכתרים, מאשר להעניק פרס נוסף לסרט שכבר זכה להצלחה בקופות או בביקורת.

2. צריך לזכור: ההצבעה הסתיימה. הסרטים המוצגים כ"מועמדים" הם למעשה חמשת הסרטים שקיבלו את מירב הקולות המסודרים לפי סדר א'-ב' ואחד מהם הוא הזוכה, שזהותו תיחשף בעוד חודש בטקס חלוקת הפרסים. מהשנה הבאה, כפי שפורסם לראשונה ב"סינמסקופ" לפני עשרה ימים ואושר היום על ידי יו"ר האקדמיה מארק רוזנבאום, תתקיים הצבעה נוספת. כלומר: חמשת הסרטים המובילים יעמדו לבחירה חוזרת, בה הם יתמודדו בעיקר על קולותיהם של אלה שהצביעו ל-16 הסרטים האחרים.

3. אם כבר האקדמיה מתחילה לבחון מחדש את התקנון שלה, שלא תעצור עכשיו. תקנון ההצבעה כולו מכיל לא מעט סעיפים מטופשים. למה להגביל את המפיקים למועמד אחד בכל קטגוריה? למה לא לתת לחברי האקדמיה לבחור בעצמם את מי להציב כמועמד? למה, בשעה שיותר ויותר סרטים מופקים בארץ במסגרת קופרודוקציות, לא יכול איש צוות זר להיות מועמד לפרס? למה למנוע מ"אדמה משוגעת" פרס על הצילום שלו רק כי הצלם אינו ישראלי? זו לא חשיבה קצת מצומצמת? הפרס הוא על ההישג האמנותי המרשים ביותר, ולא אמור להיות לו קשר לדרכון שמחזיק האיש שחתום על המלאכה. וכרגיל: למה לא להפוך את פרס האקדמיה לפרס המוענק לסרטים שהופצו באותה שנה, ולא הופקו? עד שסוף סוף יצפה קהל בטקס השנה, כי הוא יכיר את "אביבה" ואת "מישהו" האם זה לא יהיה אנטי קליימקס אם יזכה בסוף "אדמה משוגעת" שהוא סרט שהציבור אינו מכיר? האם האופירים הם פרס פומבי או פנימי? ועוד ועוד ועוד.

4. ועוד עניין דבילי: מה העניין עם הקטגוריות שמכילות שישה שמות? מהאקדמיה נמסר שבקטגוריות האלה יש שני סרטים עם תיקו. שני הסרטים נספרים כאחד ואז מצרפים סרט נוסף לרשימה. ואם יהיו שלושה סרטים בתיקו, הרשימה תכיל שבעה שמות. אני משוכנע שהעולם הרחב הצליח להגות שיטות הגיוניות להכרעת שוברי שוויון בלי לחשוף מראש את הקטגוריות שבהן מסתמן תיקו.

5. למה תיקו?
בשנים קודמות לא יותר מ-400 איש, מתוך 700 חברי אקדמיה, הצביעו לפרס. השנה, בגלל שיש גם הרבה סרטים (21) וגם לא מעט סרטים שווי כוחות, 400 איש זו כמות קטנה מדי כדי ליצור מדגם באמת אמין. לכן ככל שיצביעו יותר חברי אקדמיה, כך התוצאה תהיה יותר אמינה. עם 400 מצביעים לא יהיה מופרך אם יהיו קטגוריות שבהן הזוכה יקבל בין 20 ל-30 קולות, והמקום השני יגיע ל-19 קולות. זה קצת מצחיק להכריע תחרות כה דרמטית עם תוצאות כאלה. מזכיר קצת את הקיבוץ בסרט של דרור שאול.

6. המפסידים הגדולים:

א. ולנטין בלונוגוב. האמת, זה לא יאמן וגם די מביך. הייתי בטוח שבלונוגוב יזכה בפרס על הצילום הנפלא ל"הדברים שמאחורי השמש", אבל בלונוגוב, שצילם גם את "מכתבים לאמריקה" ואת "לרקוד", לא מועמד לכלום.
ב. "הבועה". אם אני הייתי גל אוחובסקי ואיתן פוקס לא הייתי בונה על חברי האקדמיה לבוא למשות אותם מהים אם הם חלילה יטבעו.
ג. "גיבורים קטנים". אפס מועמדויות לסרט חמוד.
ד. "ריקוד מסוכן". אפס מועמדויות לסרט מחפיר. אפילו "מלך של קבצנים", גם סרט איום, השיג מועמדות בודדה. עוד נטולי מועמדות: "סרט חתונה", "סינדרום ירושלים", "ילדי CCCP", "לרקוד".
ד. "נו אקזיט". המפסיד הגדול של הטקס השנה הוא "נו אקזיט" של דרור סבו. הסרט הפך בפסטיבל ירושלים מאנדרדוג לאחד הסרטים המדוברים השנה בארץ, ויש סיכוי שאם יוצריו היו רושמים אותו בזמן לתחרות האקדמיה הוא היה מצליח לעשות שם את מה שעשה בוולג'ין: להיות ברירת מחדל קצבית ועכשווית, וסרט שמצליח לייצר קונצנזוס בתוך המילייה של עצמו, מול שאר הסרטים, שהדעות עליהם מאוד מפולגות.

7. שאלה לרונה דורון (עיצוב תלבושות) ולישראל דוד (עריכת סאונד): לאיזה סרט הצבעתם?

8. ברכות לנדב לויתן. הבמאי שהנפיק את הסרטים הרעים ביותר שאי פעם צולמו בישראל יזכה לפרס על מפעל חיים. האמת, מאז שלויתן הוא בן זוגה של חווה אלברשטיין, וגם כותב לה שירים יפים, אני מתקשה לחשוב עליו דברים רעים. אבל סרטיו, צר לי, נעים באופן עקבי בין הרע לגרוע. "בנות" שלו הוא אולי הסרט הישראלי הרע בכל הזמנים. רק לדעתי. גם זה מפעל חיים.

9. אז מי עוד יזכה?
הנה עוד סדרה חסרת אחריות, המבוססת על שקלול תגובות אמיתיות של חברי אקדמיה מצביעים, של הימורים ונבואות על הזוכים בעוד חודש.

בימוי: צפו כאן לתיקו של שניים מבין השלישיה של שמי זרחין, דרור שאול ועודד דוידוף. ההימור שלי: זרחין ודוידוף.
תסריט: שמי זרחין. אם כי, שוב, גם כאן עשויה להיות הפתעה.
שחקנית: אסי לוי, "אביבה אהובתי". למרות ששמחתי לראות את שמה של ענת קלאוזנר מ"ימים קפואים" ברשימה. היא עושה את הסרט.
שחקן: דרור קרן. לא אסי דיין. כמו עם אסי לוי, גם אנשים שמביעים עמדה חמוצה כלפי "אביבה אהובתי" מדברים בשבחם של לוי וקרן, כנראה השחקנים האהובים ביותר בארץ כרגע.
שחקנית משנה: האמת, כאן אין לי מושג. גם כאן, בגלל ששת השמות, יש סיכוי לתיקו. הימור שלי: רותם אבוהב. אם יהיה תיקו, תצטרף אליה טס השילוני, הילדה הנפלאה מ"הדברים שמאחורי השמש".
שחקן משנה: צחי גראד, "מישהו לרוץ איתו". הוא כנראה מוביל בהפרש עצום על פני כל השאר.
צילום: כנראה שי גולדמן, "שלוש אמהות".
עריכה: עינת גלזר זרחין, "אביבה אהובתי".
עיצוב אמנותי: לא יודע. "אדמה משוגעת"?
עיצוב תלבושות: לא יודע. רונה דורון?
מוזיקה: כנראה "מישהו לרוץ איתו".
עריכת פסקול: לא יודע. "אביבה אהובתי"?
סרט תיעודי: מסתמן מירוץ צמוד בין "סובנירים" ל"שביתה". גם כאן, כמו בעלילתי, צפוי מתח ואולי הפתעה אם סרט שלישי יתגנב ויזכה. אבל נראה לי ש"סובנירים" הוא הזוכה הצפוי.

10. זו באמת שנה מוצלחת למדי. גם אם בר בלפר, רונית יודקביץ', יובל גורביץ', יובל שפרמן, ולנטין בלונוגוב, זוהר שטראוס, טלי שרון, איתן פוקס וג'ו סוויד לא יזכו בפרסים, או אפילו במועמדות, הם עשו – לפחות לטעמי – עבודה נהדרת.

.
.
.
רגע, אל תלכו. יש ערב פעלתני היום. פוסט מפתיע נוסף – שלושה ביום אחד?! – יעלה בסביבות 22:00 ובו תחרות שאינה נושאת פרסים אבל מבדרת מאוד. כדאי לבוא.

חמשת הסרטים המועמדים לפרס אופיר, כפי שהוכרזו לפני שעה קלה בבית סוקולוב:

"אביבה אהובתי"
"אדמה משוגעת"
"הדברים שמאחורי השמש"
"מישהו לרוץ איתו"
"שלוש אמהות"

"אביבה אהובתי" מוביל את התחרות עם 13 מועמדויות. אחריו "מישהו לרוץ איתו" עם 12.

תוספות ופרשנויות, תכף.

הנה רשימה המלאה:

קטגורית הסרט העלילתי הטוב ביותר:
1. "אביבה אהובתי"- מפיק: איתן אבן
2. "אדמה משוגעת"- מפיקים: שרון שמיר, דרור שאול, פיליפה קוברסקי, אדגר טנמבאום
3. "הדברים שמאחורי השמש"- מפיקים: עינת ביקל, אורי סבג
4. "מישהו לרוץ איתו"- מפיקים: גבי רוזנברג, שמוליק שם טוב, אורלי ברוק, אוריאנה גבעולי, פיליפה קוברסקי
5. "שלוש אמהות"- מפיקים: יפעת פרסטלניק, ערן ריקליס

הבמאי הטוב ביותר:
1. שמי זרחין – "אביבה אהובתי"
2. דרור שאול – "אדמה משוגעת"
3. יובל שפרמן – "הדברים שמאחורי השמש"
4. דן וולמן – "ידיים קשורות"
5. עודד דוידוף – "מישהו לרוץ איתו"
6. דינה צבי-ריקליס – "שלוש אמהות"

השחקן הראשי:
1. דרור קרן – "אביבה אהובתי"
2. תומר שטיינהוף – "אדמה משוגעת"
3. אסי דיין – "הדברים שמאחורי השמש"
4. איתי טיראן – "מחילות"
5. רמי הויברגר – "מכתבים לאמריקה"

השחקנית הראשית:
1. אסי לוי – "אביבה אהובתי"
2. רונית יודקביץ' – "אדמה משוגעת"
3. גילה אלמגור – "ידיים קשורות"
4. ענת קלאוזנר – "ימים קפואים"
5. בר בלפר – "מישהו לרוץ איתו"

שחקן המשנה:
1. ששון גבאי – "אביבה אהובתי"
2. יוסף (ג'ו) סוויד – "הבועה"
3. זהר שטראוס – "הדברים שמאחורי השמש"
4. צחי גראד – "מישהו לרוץ איתו"
5. אלון אבוטבול – "רק כלבים רצים חופשי"

שחקנית המשנה:
1. רותם אבוהב – "אביבה אהובתי"
2. יעל פוליאקוב – "אין לה אלוהים"
3. טס השילוני – "הדברים שמאחורי השמש"
4. רינת מטטוב – "מישהו לרוץ איתו"
5. אוולין קפלון – "מכתבים לאמריקה"
6. איילת זורר – "רק כלבים רצים חופשי"

צילום:
1. איציק פורטל – "אביבה אהובתי"
2. רם שוויקי – "ימים קפואים"
3. ירון שרף – "מישהו לרוץ איתו"
4. דוד גורפינקל – "מלח הארץ"
5. שי גולדמן – "שלוש אמהות"

תסריט:
1. שמי זרחין – "אביבה אהובתי"
2. דרור שאול – "אדמה משוגעת"
3. יובל שפרמן – "הדברים שמאחורי השמש"
4. נח סטולמן – "מישהו לרוץ איתו"
5. עלמה גניהר, דינה צבי-ריקליס – "שלוש אמהות"

עריכה:
1. עינת גלזר-זרחין -"אביבה אהובתי"
2. יצחק צחייק, חליל אפרת, מיכל כהן – "אדמה משוגעת"
3. יוסף גרינפלד – "הדברים שמאחורי השמש"
4. רון עומר – "מישהו לרוץ איתו"
5. טובה אשר – "שלוש אמהות"

עיצוב אמנותי:
1. עידו דולב – "אביבה אהובתי"
2. אבישי אביבי – "אדמה משוגעת"
3. שחר בר-אדון – "מישהו לרוץ איתו"
4. אבישי אביבי – "מלך של קבצנים"
5. איתן לוי – "שלוש אמהות"

עיצוב תלבושות:
1. ענבל שוקי – "אביבה אהובתי"
2. רונה דורון – "אדמה משוגעת"
3. הדס רוביצ'ק – "מישהו לרוץ איתו
4. רונה דורון – "מכתבים לאמריקה"
5. רונה דורון – "שלוש אמהות"

מלחין:
1. יונתן בר-גיורא – "אביבה אהובתי"
2. צוף פילוסוף, עדי רנרט – "אדמה משוגעת"
3. עברי לידר – "הבועה"
4. רן שם-טוב – "מישהו לרוץ איתו"
5. שמוליק נויפלד, אורי זך – "שלוש אמהות"

עריכת פס קול:
1. אשי מילוא, אביב אלדמע, ישראל דוד – "אביבה אהובתי"
2. אלי ירקוני, יואב שריג – "אדמה משוגעת"
3. איתי אלוהב, גיל תורן, ישראל דוד – "הבועה"
4. דוד ליס, אביב אלדמע, ישראל דוד – "מישהו לרוץ איתו"
5. אשי מילוא, גיל תורן, ישראל דוד – "שלוש אמהות"

סרט תיעודי:
1. "אצלי הכל בסדר"- בימוי: ארז תדמור, ירון אמיתי
2. "בובות של נייר"- בימוי: תומר הימן
3. "מועדון בית הקברות"- בימוי: טלי שמש
4. "סובנירים"- בימוי: שחר כהן, חליל אפרת
5. "שביתה"- בימוי: אסף סודרי, אמיר טאוזינגר

אני מניח שלא מעט כותבים יתחילו עכשיו לחפש ציטוטים "טרגיים" ו"נבואיים" בספריו של דויד גרוסמן, ואני מניח שמהר מאוד זה יהיה מאוס מאוד. אבל הנה, בזכות indie מהתגובות אתמול, ציטוט באמת קורע לב:

“…פעם חשבתי ללמד את הבן שלי שפה פרטית. לבודד אותו בכוונה תחילה מהעולם המְדַבֵּר ולשקר לו מלידה, כך שיאמין אך ורק לשפה שאני אתן לו. ושהיא תהיה שפה חומלת. אני מתכוון – ללכת אתו יד ביד ולקרוא לכל מה שהוא רואה בשמות שיחסכו ממנו את כאבי הלב. שהוא לא יוכל בכלל להבין שיש למשל מלחמה, ושאנשים הורגים, ושהאדום הזה הוא דם. רעיון קצת שחוּק, אני יודע, אבל אהבתי לדמות איך הוא חוצה את החיים בחיוך תם ובוטח, הילד המואר הראשון”.
(דויד גרוסמן, “שתהיי לי הסכין”, עמ’ 15)

============

ומכאן, שינוי אווירה חד.

============

ג.ג, מפיצי וורנר בארץ, משחקים משחק מעצבן עם עניין הקרנות העיתונאים. לכאורה הם כבר לא מחרימים מבקרים, בפועל – ככל שהאולפן מאפשר להם – הם עושים מניפולציות. ללכת עם (הקרנה) אבל להרגיש בלי. היום ב-19:30 יוקרן למבקרים הסרט "הבית באגם", שיוצא למסכים מחרתיים. התזמון אינו מקרי: כל עיתוני סוף השבוע כבר סגורים, כך שמי שלא ראה את הסרט בנסיבות אחרות לא יכול היה לכתוב עליו. למעשה זו הקרנת מבקרי אינטרנט, הם היחידים שיוכלו לעשות בה שימוש אקטואלי.
האמת, כשזה מגיע ל"הבית באגם" – האיחוד החלוטין מיותר של סנדרה בולוק וקיאנו ריבס (הוא הרי לא רצה להתאחד איתה ל"ספיד 2", למה שעכשיו נחשוב שמדובר בזיווג שיש מאחוריו ניצוץ של כימיה או רגש) – הרתיעה מהצגת הסרט למבקרים לחלוטין מובנת: מדובר בסרט איום ונורא. כמה איום? נגיד ככה: הוא אמור להיות רימייק לסרט הקוריאני "הים", אבל נראה יותר כמו שכפול דהוי ל"עיר של מלאכים", שהיה רימייק (מרגש, בעיני) ל"מלאכים בשמי ברלין". כמה איום? זה סרט שאפילו העריכה המוזיקלית שלו מחרידה. זה סרט שבפסקול שלו מתנגנן שיר של האילז, אחת הלהקות האהובות עלי, אבל באחד השירים הגרועים ביותר שלה. זה סרט בו לא נעשתה אף החלטה אמנותית מתקבלת על הדעת.
ואם הרעיון שלו – על שני אנשים שמרגישים שהגורל מחבר ביניהם, בשעה שחוקי הפיזיקה מפרידים ביניהם – נשמע לכם מוצלח, הנה רעיון: במקום ללכת לצפות בו, קחו בדי.וי.די את "הנאהבים מחוג הקוטב הצפוני", סרט עם כמה רעיונות דומים (בלי הטוויסט העל טבעי), אבל שכתוב ומבוים – על ידי הבמאי הספרדי/בסקי חוליו מדם – ביד מופתית ורבת חוכמה ועומק.

=============

ועוד סרט שעולה השבוע ללא הקרנות לעיתונאים: "שיחות עם אשה אחרת", סרט עצמאי קטן, המתרח ברובו בחדר מלון בין שני אנשים. אבל היעדרה של הקרנת המבקרים אינה הדבר הכי אווילי בסיפור: הסרט יוקרן בקולנוע דיזנגוף מדי.וי.די. אווילי: הוא כבר הוקרן מול מבקרים ובפילם בפסטיבל ירושלים. קולגה של המדור, שראה את הסרט מוקרן שם מדווח שמדובר בהקרנה באיכות נמוכה. אין שום הגיון ללכת לקולנוע לראות סרט מוקרן בדי.וי.די (אני כותב בפעם האלף: די.וי.די הוא פורמט ביתי, בעל רזולוציה נמוכה שנראה רע כשהוא מוגדלת למסך קולנוע). הסרט, אני שומע, ייצא בדי.וי.די מתורגם לעברית תוך שבועות ספורים. חסרי הסבלנות יכולים להשאיל אותו כבר היום בעותק די.וי.די מצוין (וחוקי לחלוטין) תוצרת תאילנד באוזן השלישית. דווקא כדאי, סרט לא רע.

============

אפרופו האוזן: השבוע התחילו שם הקרנות הסרט התיעודי הישראלי "בחברתו של חתול מת", שזכה בציון לשבח בפסטיבל ירושלים. למרות שזה אינו הסגנון התיעודי המועדף עלי – הוא קצת מזוהם מדי, מחוספס מדי ומותיר מעט מדי מקום לחסד – הערכתי מאוד את המחויבות האנושית והתיעודית של הסרט. הוא מצליח ללכוד רגעים די מופלאים ואינטימיים בשגרת לילם של חבורת הומלסים שיכורים בגן בדרום תל אביב. כמו יקום מקביל המתנהל מתחת לאפנו באשמורת אחרונה. כתבתי על הסרט כמה מילים גם כאן.

============

תגידו יפה שלום לענת זהר, שנראה שירשה מאיתי שטרן את מדור שוברי הקופות של נרג'. הי ענת, ברוכה הבאה לקהילת הקולנוע שלנו. מהמקום בו את מקבלת את המדור את יכולה רק לעלות. לשם כך, הנה כה עצות פרטיות באופן פומבי:
– "רווחים" הם מה שנותר למפיקי הסרט אחרי שמקזזים את ההכנסות מההוצאות. "רווחים" ו"הכנסות" אינן מילים נרדפות.
– ל"מרכז הסחר העולמי" יקראו בעברית "מגדלי התאומים". ובכלל, כל הפסקה השלישית לא ממש כתובה בעברית. אשמח להושיט יד בשכתוב אם תרצי. המייל שלי מופיע בראש הדף.
– כדאי לבדוק פעמיים את שמות הסרטים באנגלית שאת מעלה. כמעט בכל שם באנגלית בטקסט יש טעות. כן, גם אצלי יש טעויות. ואני מתבאס מזה נורא, אבל שמח כשיש מי שרואה ומעיר כדי שאוכל לתקן. קודם כל, כי זה אומר שמישהו קורא. וגם שהוא חכם וחד ממני, שככה הייתי מעדיף את קוראי. לפעמים, אגב, קוראים למישהו הזה עורך. היעזרי בו. באינטרנט אפשר להיעזר גם בקוראים ולתקן בדיעבד. כל עוד לא תירגמת אייטם מ"The Onion" זו לא בושה גדולה.
– באייטם על סרטים ישראלים בפסטיבלים: פרס וולג'ין הוא מה? והתקציר שלך ל"סימני דרך" לא ממש מתאר את הסרט. חבל, כולה 19 דקות. היית יכולה לצפות בו ולחסוך לך רצף שגיאות.

אבל אני משוכנע שבמהרה הכל ישתפר ותוך זמן קצר את תהי זו שתתקני את הטעויות שלי. אגב, אשמח. בהצלחה.

==============

ויותר מאוחר היום יתפרסמו כאן, ומן הסתם גם שם, המועמדים לפרסי אופיר. בהמשך היום אעלה כאן את דברי הפרשנות שלי לרשימת המועמדויות, כמו גם את תוצאותיו של הסקר הקטן והלא מחייב שערכתי בין חברי האקדמיה שהצביעו, ואפרסם את שמו של המועמד המוביל לזכייה.

20:00. 12 שעות להפסקת האש. זה הולך להיות ערב נוראי.

ויש לי תחושה שגם מחר לא תבוא הקלה גדולה. ואני לא יודע עד כמה תשרוד הפסקת אש שנדמה שהצדדים לא באמת רוצים בה. ויש בבשורה הזאת משהו כמעט מפלצתי באירוניה שלה, במטען הספרותי, המרטירי. בלתי נתפס. אולי יש משהו בקורבן הזה – איזו מילה איומה, "קורבן" – שאמור לסמל את נקודת המפנה של התודעה האזרחית לגבי המלחמה הזאת. לא יודע. מסורבל לי במוח. בשבועות האחרונים אנחנו קוראים בבית לפני השינה – שוב ושוב ושוב – את "איתמר פוגש ארנב". שיט, היתה כאן מטאפורה. היא התפוגגה לה. קראו את הספר.

נחמה יחידה כרגע: מוזיקה. שמעו איזה שיר יפה של זמרת חדשה בשם רג'ינה ספקטור. הוא נקרא "אנחנו". ואם אתם יכולים, אל תדליקו טלוויזיה.

עודכן ב-21:10. כשהשמועה הפכה לידיעה רשמית.

1. בעמודת הלינקים מצד שמאל תמצאו קישור לעמוד MySpace חדש שהקמתי. יש לי כמה תוכניות לגביו, אז כדאי לבדוק מדי פעם מה קורה שם. אבל כרגע כדאי לכם לבקר שם כי אני עושה קצת ניסויים עם נגן פלאש שמנגן רצפי שירים. כרגע תמצאו שם 20 שירים, רובם עכשוויים, שאני אוהב. העריכה המוזיקלית מנסה להיות מוקפדת, אבל גם אותה עוד אפשר ללטש. גם ההפסקות הארוכות מדי בין השירים עדיין קצת מציקות. אבל זה הצעד הראשון לקראת תוכנית הרדיו-אינטרנט של "סינמסקופ". עצות לשיפורים ושדרוגים, ולינקים לשירים מוצלחים (מפסקולים, אבל לאו דווקא), יתקבלו בברכה.

2. לכל מי שנרשם לעידכון המייל משמאל: אכן, משהו שם עוד לא ממש עובד. אם זה יעבוד זה יהיה דבר ממש חמוד, כדאי לכם לנסות. אתם מוזמנים להמשיך ולהירשם ואם הבעיה לא תיפתר אחליף את השירות, אבל כל מי שיירשם יעבור גם לעדכון החדש. ושוב: אם יש למישהו רעיון לספק עידכוני מייל מבוסס רשת שאינו זוקודה או פיד-בליץ, אנא עדכנו.

3. אם אתם חובבי סרטי אימה, או קוונטין טרנטינו, אל תחמיצו את הדיון שמתנהל בלהט כבר כמה ימים בתחתית הפוסט מיום רביעי.

טום ווייטס הוא חבר טוב. רוברטו בניני התקשר אליו לבוא ולהופיע בכמה סצינות בסרטו החדש "כשתראי נמר בשלג", והוא הסכים, ואף הלחין את השיר לסרט. הסרט עוסק, באופן די נלעג, בדרכו חסרת התחכום של בניני למחות נגד מלחמת עירק. מיותר לציין שהקטעים של ווייטס, בתור זמר החתונות של החלומות, הם הרגעים היחידים עם מעט עדינות וליריות בסרט המסורבל וחסר הרגישות הזה. מה שכן, זו לא הפעם הראשונה השנה שטום ווייטס הגיע לסרט על מלחמת עירק. זה קרה קודם ב"ג'ארהד". שם, לקראת סיום, מתנגן שירו של ווייטס, "חפצים של חייל", שיר אשכבה עגום על חיילים שחוזרים מהמלחמה בקופסאות וארגזים.
היום חוגגת מלחמת לבנון II יומולדת חודש. בוויינט מנו 123 הרוגים, אזרחים וחיילים. ביום ה-12 למלחמה קראתי כאן "אולי די?". ביום שלישי התחלתי לצרף לפוסטים שלי את הכרזה של ג'ון ויוקו "המלחמה נגמרה! אם תרצו". והשבוע מצטרפים אלי גם "טיים אאוט" ("אולי די?" בשערו), ו"העיר" – בגיליון שגרם לי להתגעגע לעבוד בו – עם ג'ון ויוקו וכרזתם על השער. והיום מצטרפת אלינו גם מועצת הבטחון. נו, אז אולי די?
הנה, בשביל מצב הרוח, "חפצים של חייל", במקור מתוך "טרומבונידגחרב" (נדמה לי שככה קוטנר תרגם את שם האלבום כשהוא יצא), אבל כאן מתוך פסקול "ג'ארהד".

טום ווייטס, "Soldier's Things"

=======

אפרופו יום הולדת: יום הולדת שמח.

========

אפרופו מתנות: שני קוראים נדיבים הציעו לי שטח איחסון בשרתיהם. אך אני, בפיזור דעת, מחקתי את המיילים שלהם. אם זה אתם ועדיין עומדים מאחורי ההצעה, או אם יש לכם שטח פנוי על שרת חמוד – משהו כמו 400 מגה – שיוכל לאחסן עליו את טריפו/היצ'קוק ואת השירים שאני משמיע כאן, צרו קשר בתגובות או באימייל. תודה.

========

על "בריק", סרט שנון למדי, עם כמה משורות הדיאלוג המוצלחות ששמעתי בעת האחרונה, תוכלו לקרוא במדורי בשבוע הבא. השבוע כתב עליו, בהתלהבות גדולה, יקיר אלקריב.

קחו ציטוט מהסרט, מתנה:

Laura: Do you trust me now?
Brendan: Less than when I didn't trust you before.

========

ולבקשת הקהל, הנה הביקורת שלי על "קליק" של אדם סנדלר. מאוד התלהבתי ממנו.

אני רוצה להיות חבר של אדם סנדלר. נראה לי שמי שחבר שלו, נשאר כזה לכל החיים. הוא מתמיד עם הבמאים שלו, למשל. זה הסרט השלישי שפרנק קוראצ'י ואדם סנדלר עושים יחד, אחרי "זמר החתונות" ו"נער המים", ונדמה שקוראצ'י רק הולך ומשתפר. או קחו את הנרי ווינקלר, מי שגילם בשנות השבעים את פונזי ב"ימים מאושרים". זה הסרט השני שלו עם סנדלר, ואיזה תפקיד מקסים הוא קיבל כאן. או, הכי חשוב, רוב שניידר. אחד מחבריו הטובים של סנדלר. ספק אם לשניידר היתה בכלל קריירה אילולא סנדלר, שבתחילה שיבץ אותו לתפקיד קטן בכל סרט ואז הפיק לו את סרטי "הג'יגולו מת מצחוק". זה כבר הפך לספורט פולחני, לחפש את שניידר בסרט של אדם סנדלר. כאן הוא מגיע די בהתחלה, בתור הנסיך חביבוּ, סעודי עשיר וחסר עידון (ושניידר מתענג על התפקיד כמו פנתר הטורף אנטילופה).
אבל הכי חשוב: סנדלר ממשיך לעשות סרטים עם הומור ילדותי בן זמננו, אבל עם לב ונשמה של תור הזהב ההוליוודי. סרטים שיהיו שיגידו שהם נאיביים, מלוקקים, מופרכים, אבל יש בהם כל כך הרבה טוּב לב שאני באופן אישי מתקשה לעמוד בפניהם. כשאני כותב "טוב לב", אגב, זה אחרי שמנקים מהסרט את הומור הביבים, הבדיחות הגזעניות וההטרדות המיניות הוויזואליות. אבל מה שמקסים אצל סנדלר זה שהוא מצליח לגרום לכל הדברים האלה להידבק: הוא מפריך מפריח בדיחת פלוצים (מעולה, אגב), תוך שהוא מנסה ללמד את צופיו שיעור בסדרי עדיפויות: המשפחה באה לפני הקריירה. הוא עוצר כדי לתת לנערים בדיחה (הורסת, אגב) בה הוא בועט באשכיו של שון אסטין (סם מ"שר הטבעות"), אבל דרכה הוא מנסה לפקוח את עינינו לכך שאנחנו מעבירים את החיים בהילוך מהיר, מנהלים את חיינו על טייס אוטומטי ומחמיצים את כל מה שחשוב. באמצעות שלט רחוק פלאי, המסוגל להריץ קדימה את כל הרגעים הלא נעימים בחיים, מגלה דמותו של סנדלר שמה שנדמה בתחילה כנס, הופך עד מהרה לקללה איומה שמחריבה את חייו. נשבע לכם שזה נשמע כמו עיבוד הוליוודי למעשייה ברסלבית, עם טוויסט סכריני כל-אמריקאי מתוצרת פרנק קפרה (או הרולד ראמיס). התוצאה, אינפנטילית ונאיבית כל שתהיה, מצחיקה מאוד ומחממת לב.

ממול לביקורת הזו, התפרסמה ביקורת לא פחות נלהבת ל"תודה שעישנתם", הנגטיב של "קליק", בבימויו של ג'ייסון רייטמן.

בעוד שנים מהיום, כשג'ייסון רייטמן יהיה אחד הבמאים המוכרים ביותר בהוליווד, נוכל להגיד "כן, אני זוכר שסימנתי אותו ככישרון גדול עוד בסרטו הראשון". גשו נא ל"תודה שעישנתם" וגלו כשרון גדול שהיה בן 28 כשכתב וביים את אחד הסרטים השנונים והארסיים שתראו כרגע בקולנוע. "תודה שעישנתם" הוא סרט שאם היה נעשה בסבנטיז היה קל לדמיין את רוברט אלטמן מביים אותו. הוא מתייחס בכבוד ובאמפתיה לגיבור נאלח: הדובר של לובי הטבק, האיש שמייצג את האנשים שמרעילים אותנו ומי שאמור לגרום לנו, הקורבנות, להרגיש רע עם זה. בתור סאטירה "תודה שעישנתם" אינו חשיפה ראשונה של מנגנוני הספין ויכולתו של כסף לקנות הסכמה. אבל כקומדיה בלתי פוליטיקלי-קורקטית, ההפך המוחלט של "קליק", הוא מציג לא את העולם כפי שאדם סנדלר היה רוצה לראותו, אלא את העולם כהווייתו: עולם בו כולם מתמקחים, משקרים, גונבים, משחדים, עולם ללא מוסר בו ערכו של האדם נמדד על פי הישגיו, על פי מעמדו, על פי קרבתו למעגלי שררה וכוח. עולם בו כת הממון שולטת. עולם ללא אלוהים (להבדיל מהעולם של אדם סנדלר, בו יש אלוהים, ובו לתפילה יש כוח). וג'ייסון רייטמן, בנו של אייבן רייטמן (שחוטף עכשיו מכות מהמבקרים על סרטו החדש), כתב תסריט שנון, שמציע חמלה לגיבוריו, אבל לא שופט אותם. טוב, אולי קצת כן שופט אותם. אבל הוא עושה את זה במודעות עצמית ("כמו בספר של ג'ון גרישם, רק בלי כל הריגול"). כי כולנו, בואו נודה בזה, סוחרים במוות.
באופן בלתי מתוכנן צפיתי בשני הסרטים האלה באותו יום. בעוד סרטו של סנדלר חימם את ליבי וגרם לי לקוות להיות אדם טוב יותר, סרטו של רייטמן כמעט הרגיע אותי. כן, זה העולם אותו אני מכיר. עולם שאת חוקיו אני מכיר היטב. נעים לצחוק עליו. אנחנו צוחקים עליו, כי הוא מפחיד אותנו. כי אנחנו יודעים שאנחנו שבויים של העולם הזה, ואולי אפילו משתפים פעולה עם שובינו. אבל זה עולם מצחיק. עד דמעות.

פורסם במקור ב"פנאי פלוס", 2.8.06

והכי משונה: לדמותו של אדם סנדלר ב"קליק" קוראים מייקל ניומן. לאחד המפיקים של "תודה שעישנתם" קוראים באותו שם.

ועוד יותר משונה: בביקורת של רותם דנון על "קליק" בוואלה התקבצו תוך זמן קצר תשעים תגובות, כמעט כולן מהללות. יותר מוזר: כמעט כולן מהללות בשורת הנושא. האם מעסיקה חברת פורום פילם או משרד הפרסום שלה, פרסום גולן, טוקבקיסטים בתשלום, כדי שתוכל, בשבוע הבע לצלם את מסך וואלה ולפרסם מודעת "הטוקבקים קרועים" על הסרט? ואם כן, האם אין כאן הטעיה בפרסום? פירסום ביקורות פיקטיביות במסווה של אמיתיות? אולפני סוני – שהפיצו את "קליק" באמריקה (בארץ הוא מופץ דרך רבולושן, האולפן הגוסס של ג'ו רות, שתכף נעלם מעל פני האדמה) – כבר חטפו על הראש כשהמציאו את המבקר הפיקטיבי דיוויד מנינג. האם יקום התחקירן שיחשוף את דיוויד מנינג הישראלי? אולי איתי שטרן? שמעתי יש לו סקופים בזמן האחרון.