"משפחה". shoot your family
כבר שבע שנים שאני עוקב אחרי רוני קידר, מאז שראיתי לראשונה את סרטה הראשון "ג'ו ובל" והוקסמתי מהכשרון שלה – כשרון קולנועי שיש בו גם משהו מאוד מוזיקלי. היא מחזיקה מצלמה באופן שבו רוקריות מחזיקות גיטרה (הכרתי את סרטיה הקצרים לפני כן, את אלה שביימה בבית ברל ואת "פיתיון" של מיכל ויניק בו היא שיחקה, אבל רק ב"ג'ו ובל" ממש התחלתי לסמן אותה כהבטחה). הייתי אחד הלקטורים שבחרו ב"ג'ו ובל" להקרנה בפסטיבל קולנוע דרום וראיתי איך היא ממנפת באנרגיה עצומה את ההקרנה הזאת להפצה עצמאית בסינמטק – כולל טריילרים שונים מעשי ידיה שמקדמים כמעט כל הקרנה, ואז קמפיין מרשים מול חברי האקדמיה, שבחרו בסרט שלה כסרט הטוב ביותר מבין סרטי הקולנוע העצמאי של אותה שנה (וכך "ג'ו ובל" הפך למועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר). קידר עשתה בית ספר לוותיקי הקולנוע, באופן שבו היא לא רק ביימה את הסרט אלא הפכה את ההפצה עצמה לפרויקט אישי ועצמאי, כמעט יצירת אמנות בפני עצמה. ואז קליפים וסדרות רשת וסרטים קצרים ועוד פיצ'ר אקספרימנטלי וזכייה בפיצ'ינג בחיפה עם סרט אחד וזכייה בפרס חממת התסריטים של ירושלים עם סרט אחר, וככה עברו השנים. חמש שנים שאנחנו עוקבים כאן אחרי הפקת "משפחה", שלב אחרי שלב, נצחונות לצד מלחמות. ועכשיו הוא סוף סוף גם יצא לבתי הקולנוע.
את הביקורת שלי תקראו עוד רגע, אבל הנה הפאנץ' מבחינתי: אני מוכן להמר שבסיכומו של דבר יתברר ש"ג'ו ובל" הביא יותר צופים מאשר "משפחה". "ג'ו ובל" שהופץ בעותק אחד בסינמטק תל אביב על ידי הבמאית, שהצליחה ללא ניסיון מוקדם ליצור קמפיינים ויראליים בפייסבוק סביב סרטה ולגייס צופים – מול "משפחה", שיש לו מפיץ אמיתי, עם תקציב הפצה, שמופץ בכתריסר בתי קולנוע בכל הארץ, אבל נדמה לי שזו הפצה שמצליחה בכשרון עצום לפספס לחלוטין את כל קהל היעד הפוטנציאלי של הסרט. כן, זו עבודה קשה ומפרכת להפיץ לבד סרט, עם עותק אחד, ומי שעושה את זה בוודאי חולם שבעתיד יהיה מי שיביע אמון בסרט ויפיץ אותו בעצמו. אבל זה לא באמת עובד.
דיברתי על "משפחה" וניגנתי שני שירים מתוך הפסקול שלו (של דפנה קינן ואריה הספרי) בפודקאסט שלי, החל מדקה 34:00, כאן
הנה הביקורת שפורסמה השבוע ב"כלכליסט":
continue reading…
תגובות אחרונות