בסופרבול של 1984, לפני שלושים שנה, שודרה אחת הפרסומות הכי מפורסמות בתולדות הפרסומות: סרט קצר של רידלי סקוט בהשראת ״1984״ של אורוול שחשף את מחשב המקינטוש הראשון של אפל.

השבוע בסופרבול גייסה אפל את בנו של רידלי, ג׳ייק סקוט, כדי לציין 30 שנה למהפכה. הקונספט: לתעד אנשים מרחבי העולם, באותו יום, כשהם עושים שימושים שונים במוצרי אפל. הגימיק: כל הפרסומת מצולמת במצלמות של אייפון 5. אם עד לפני רגע היינו צריכים להתרגל לכך שהפילם מת והדיגיטל שולט, הנה מגיעה הפרסומת שצריכה להתחיל לגרום לנו להבין שאולי גם מצלמות הקולנוע תכף נכחדות. הכל בטלפון. רידלי סקוט, אגב, כבר הפיק סרט תיעודי בשם ״חיים ביום אחד״, שהופק למען גוגל, ובו נערכו לסרט אחד סצינות של אנשים שתיעדו את עצמם באותו תאריך (24.7.2010). אז זה אותו רעיון, אבל הפעם לאפל, בתאריך אחר (24.1.2014) וב-90 שניות בלבד, מזריחה עד שקיעה:

continue reading…

דינג דונג. זו קריאה אחרונה לנוסעי Done in Sixty Seconds: אם אתם רוצים להשתתף בתחרות, יש לכם בדיוק שבוע מהיום. שבוע בלבד. הפוסט הזה מוגש לכם בשיתוף ג׳יימסון וויסקי שמרימים יחד עם המגזין ״אמפייר״ את התחרות ליצירת גרסאות בנות דקה לסרטים מפורסמים. הזוכה מישראל ייסע עם חבר לגמר בלונדון. ואם הוא יעלה לגמר הבינלאומי שם, הוא יגיע לטקס פרסי ״אמפייר״, אחד מטקסי הפרסים החביבים לקולנוע בממלכה המאוחדת. לפני כמה שבועות הצגנו בפניכם את הצמד הישראלי שהיה שם בשנה שעברה. השנה זה יכול לקרות לכם.

אז זהו. זה השבוע האחרון להעלות את הסרטון שלכם לאתר התחרות. הדדליין הוא 13.2. יום חמישי הבא. ובשבוע האחרון הזה שימו טוב טוב לב: קראו את התקנון. ובעיקר את הסעיף העוסק במוזיקה שבה אתם משתמשים. אם אתם לוקחים מוזיקה מפסקולים אחרים או סתם שיר שאתם אוהבים אבל שאין לכם את הזכויות עליו, הסרטון לא עומד בתקנון. הסיבה שאני כותב את זה היא שחלק מההגשות הישראליות לאתר התחרות שהועלו עד כה התעלמו מהסעיף הזה ולכן נפסלו על ידי מארגני התחרות. אם יצרתם סרט ולא ראיתם אותו מופיע באתר התחרות, יש סיכוי שזו הסיבה. החליפו במהרה פסקול, או הסירו את המוזיקה, והעלו מחדש.

אני מביט על הדף המציג את הסרטונים שכבר הועלו ולומד שני דברים: continue reading…

שתי הערות בעניין סרטי עונת האוסקר הנוכחית, חודש לפני הטקס, ועל הפער שבין מציאות ובין אמנות.

continue reading…

אהרון קשלס (מימין) ונבות פפושדו. צילומים: אלירן קנולר. איפור: בר ברק

צילומי הסדרה שלנו על הקולנוע הישראלי ממש ממש מתקרבים עוד מעט לסיום. נשארו לנו עוד ימים ספורים שיפוזרו בשבועות הבאים כדי להצליח ללקט את כל מי שלא הצליח להגיע עד כה. ואיתם יעלמו גם הפוסטים האלה, על מפקד האוכלוסין שקיימנו לתעשיית הקולנוע הישראלי באולפנים של ברגר ברחוב עמינדב בתל אביב. וככל שאנחנו מתקרבים לסיום, אנחנו גם מתקדמים בציר הזמן ולרגעים כבר מדברים ממש על ההווה ועל העתיד הקרוב של הקולנוע הישראלי. הנה המקבץ שצילמנו השבוע, החל מצמד הזאבים הרעים בתמונה למעלה.

continue reading…

לפני כמה שבועות, כשננעל פסטיבל סאנדאנס, החל קמפיין פייסבוקי קצר בהנהגת אהרון קשלס להביא ארצה את ״The Raid 2״, סרט האקשן האינדונזי מאת הבריטי גארת אוונס. אבל מכיוון שאת הסרט הקודם ראיתי בפסטיבל ירושלים, אני מרגיש די רגוע שגם אם המפיצים בארץ ידלגו על הסרט, אנשי פסטיבל ירושלים (או חיפה) יביאו אותו.

לא, הסרט שאני הכי מודאג שלא נראה אף פעם על מסך בארץ הוא ״The Trip to Italy״. ויש לי סיבה טובה לכך: גם זה סרט המשך לסרט שהסתובב בעולם ב-2011, בשם ״The Trip״ (״הטיול״? ״המסע״? ״הטריפ״?), שלא הגיע לישראל בשום קונסטלציה: לא בהפצה מסחרית, לא לפסטיבלים, ועד כמה שראיתי גם לא לשום ערוץ סרטים. ובסיכום השנה של 2011, הסרט ההוא כיכב בראש רשימת הסרטים הטובים ביותר שלא ראינו בארץ. הערצתי אותו מהסיבה הפשוטה שהוא היה קורע מצחוק.

ב״The Trip״ יוצאים סטיב קוגן ורוב בריידן למסע קולינרי בין המסעדות הכי טובות באנגליה והם הופכים את זה למסע אימפרוביזציה קומי שתועד על ידי מייקל ווינטרבוטום והפך תחילה לסדרת טלוויזיה לבי.בי.סי ואחר כך צומצם, בבישול ארוך, לסרט קולנוע.

ובפסטיבל סאנדאנס האחרון הוצג בבכורה סרט ההמשך, ״The Trip to Italy״, שבו השלושה – בריידון, קוגן וגם ווינטרבוטום – יוצאים למסע קולינרי, אבל הפעם באיטליה – מדינה שמזוהה עם אוכל משובח קצת יותר מבריטניה. הביקורות מסאנדאנס אמרו שזה פחות או יותר אותו דבר כמו הראשון, שזה בדיוק מה שאני רוצה: עוד מהדבר הטעים הזה.

בשבוע שעבר העלו מפיצי הסרט באמריקה קליפ מהסרט. אם לפני שלוש שנים אף אחד באמריקה לא ממש ידע מי זה סטיב קוגן (ההוא מ״לילה במוזיאון״, אולי), היום הוא כבר זה שמועמד לשני אוסקרים, בתור התסריטאי והשותף להפקה של ״פילומנה״, שביים סטיבן פרירס.

continue reading…

המייל שנשלח למפיצי הקולנוע בארץ, יממה לפני מותו של פיליפ סימור הופמן

מפיצי הקולנוע בארץ ובעולם בוודאי הרגישו הלם כפול עם היוודע הבשורה שפיליפ סימור הופמן מת אמש בביתו בניו יורק ממנת יתר של סמים. יממה לפני מותו קיבלו המפיצים, גם בארץ, מייל מסוכני המכירות הבינלאומיים, ״אקסקלוסיב מדיה״, שמזמין אותם לסור לדוכן שלהם בשוק הסרטים האירופי בפסטיבל ברלין (שייפתח ביום חמישי) ולהתעניין ברכישת זכויות ההפצה המקומיות לסרט ״Ezekiel Moss״ (״יחזקאל מוס״), שפיליפ סימור הופמן היה אמור להתחיל לביים בקרוב (מיד אחרי סיום הצילומים לשני סרטי ״משחקי רעב״ שהוא היה בעיצומם בעת מותו). כנהוג בקשר שבין סוכן מכירות ובין מפיץ בפרויקט שנמצא עדיין בכתובים בלבד, התסריט לסרט היה מצורף.

כל החבילה סביב ״יחזקאל מוס״ כבר היתה סגורה, עם תסריט שכתב קית בונין (אחד התסריטאים של ״בטיפול״ האמריקאית). אנתוני ברגמן הוא המפיק (הוא הפיק את ״סינקדוכה ניו יורק״ של צ׳רלי קאופמן עם הופמן בתפקיד הראשי, ואת ״שמש נצחית בראש צלול״ ואת ״דיברנו מספיק״ ועל פי האתר של המיזם הקולנוע בירושלים הוא אמור להיות המפיק של סרטו הבא של אבי נשר בירושלים). ג׳ייק ג׳ילנהול היה סגור לגלם את התפקיד הראשי של יחזקאל מוס, נודד באמריקה של שנות ה-20, עם יכולת לתקשר עם המתים, שמתיידד עם ילד בן 11 ועם אמו (בגילומה של איימי אדמס, ששיחקה עם הופמן ב״המאסטר״).

כפי שהמייל הנ״ל אומר, הזכויות על הסרט היו זמינות למכירה בישראל וטרם ידוע לי אם אחד ממפיצי הקולנוע בארץ כבר הביע התעניינות בסרט. עכשיו יהיה צריך להרכיב את כל החבילה מחדש סביב במאי אחר.

הפרסומת לסרט החדש של ״החבובות״ (21.3) ששודרה הלילה בסופרבול מעניקה הצצה משעשעת לעתיד המאוד-לא-רחוק של שיווק סרטים, כשמצייצי טוויטר יחליפו סופית את מבקרי הקולנוע הרשמיים. ככה זה יראה:

אחד הרגעים החביבים עליי מהשנה שבה גרתי בניו יורק היה כשראיתי את פיליפ סימור הופמן הולך בשדרה השביעית, מול הדירה בה גרנו עם ספר בכיסו האחורי. לראות שחקן דגול הולך ברחוב ואיש לא מפנה את הראש אחריו (חוץ מהישראלי), זו היתה מנהטן בשבילי באותם ימים. הערב נמצא הופמן, בן 46, מת באמבטיה בדירתו בגריניץ׳ ווילג׳ כשמחט נעוצה בזרועו. עכשיו גם מתברר שכולם ידעו שהוא ג׳אנקי, אבל איש לא עשה כלום.

רשימת הסרטים הכבירים והתפקידים הנפלאים שהופמן עשה בכמעט 20 שנים של קריירה היא כבירה ונפלאה בפני עצמה, הוא היה כל כך טוב בכל כך הרבה סרטים: continue reading…

עוד בוקר של פרסים בהוליווד, הפעם מטעם אגודות שלא מהוות בהכרח אינדיקציה מהימנה למה שיקרה באוסקרים, ובכל זאת השמות מעניינים:

continue reading…

המדור ״5 הסרטים הטובים של…״ חוגג שנה. מה שאומר שמעכשיו צריך לצרף לכותרת גם את השנה, כדי להבדיל בין ינואר 2013 לינואר 2014. מעניין אם המדור הזה יהיה כאן גם בינואר 2015.

אנחנו נמצאים במוצאי שבת פרשת תרומה. ״מאת כל איש אשר ידבנו ליבו יקחו את תרומתי״, כתוב שם. ואכן, השבוע פניתי אליכם לבקש את תרומותיכם, או נדבותיכם. נראה לי שזה משהו שאצטרך לעשות מדי ינואר, כדי לחדש את דמי האחזקה על השרת, שבקרוב יהיה גדול, חזק ומהיר יותר (אבל גם יקר פי שניים), כדי להכיל את כמות התנועה שנוספה לאתר בשנה החולפת ושהביאה לכך שלראשונה האתר סבל כמה וכמה פעמים מקריסה. אעדכן כשנעבור לשרת החדש ואני ממש מקווה שההבדל אכן יורגש (אני גם מקווה שהשיפור בגלישה יביא ליותר טראפיק שיתבטא בהכנסות פרסום גבוהות יותר שיצליחו להחזיק את עלויות האתר בלי פניה אל הקוראים). ההיענות בארבעת הימים האחרונים היתה מרגשת. אנחנו מאוד קרובים לסכום היעד (וכמו שהזכרתי בפוסט הקודם, אם יהיה עודף, גם הוא יופנה לטובת שדרוגי האתר). אז אם אתם קוראים ונהנים ורוצים עוד מזה, ויותר טוב, אני קורא לכם לתרום עוד, כמה שאתם יכולים או רוצים. חשבונית תישלח לכל אחד מכם, למי שיכול להגיש את זה כהוצאות למס הכנסה.

ונעבור לעניין שלכבודו התכנסנו: הסרטים הטובים של ינואר. ספוילר: עם סרטים חדשים של אלכסנדר פיין והאחים כהן, חודש פברואר יהיה הרבה יותר מרגש. אבל הנה מה שאהבנו בינואר:

continue reading…