"הבן של אלוהים". צילום: בנג'י כהן

פסטיבל סלוניקי ננעל אתמול ו"חיותה וברל" של עמיר מנור יצא ממנו עם ארבעה פרסים: פרס התסריט, ציון לשבח מטעם חבר השופטים על חדשנות ומקוריות, פרס חביב הקהל ופרס על ערכים אנושיים. הסרט המקסיקני-אמריקאי "אנחנו והם", שהופק על ידי הישראלי אורי דב גראץ', זכה בפרס הבימוי. הנה רשימת הפרסים המלאה.

אחד הנציגים הישראליים הקבועים בפסטיבל סלוניקי הוא מבקר הקולנוע של "מעריב" מאיר שניצר. ב-1.11, עם תחילת הפסטיבל, הוא כתב פריוויו למה צפוי שם, אבל תוך כדי הפסטיבל התחולל ליל הסכינים הארוכים של העיתון בו פוטרו כל עובדיו אחרי רכישת שלמה בן-צבי את העיתון, וחלק מהעובדים שולבו מחדש בעבודה. שניצר ראה את כל זה קורה מסלוניקי, כולל העדכון שמכתב הפיטורין שלו מחכה לו במערכת הנטושה. כך שאת סיכום פסטיבל סלוניקי מן הסתם לעולם לא נקרא שם. גם שמוליק דובדבני היה שם איתו בסלונקי, והוא כבר תייק את דיווחו מסיכום הפסטיבל. שניצר ממשיך לחופשה פרטית ביוון מהפסטיבל ויחזור לישראל רק בהמשך השבוע, כך שבינתיים לא ברור האם "מעריב" יתקיים עכשיו ללא מבקר קולנוע.

ועוד אפרופו סלוניקי: continue reading…

מתוך "גן עדן" של רן טל. צילום: דניאל קדם

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.11.2012

היתכן ו-2012 היא השנה הגדולה ביותר בתודות הקולנוע התיעודי הישראלי? ראשית, כמות עצומה של סרטים תיעודיים באורך מלא הופקו השנה, השוברים את התבנית הטלוויזיונית של הסרט התיעודי באורך 50 דקות שמופקת כאן בדרך כלל. שנים אני מתלונן שאין בישראל באמת "קולנוע תיעודי", כי הכל מופק לטלוויזיה – והנה, קולנוע! סרטים מושקעים, מופקים, חכמים, מרגשים, מאוד שונים זה מזה. continue reading…

"ארץ יבשה". לפני כמה שנים בטח הייתי שם בראש הביקורת תמונה מסצינת העירום של ג'סיקה צ'סטיין בסרט, אבל התבגרתי

continue reading…

מאז ינואר אני עוקב כאן אחרי "לא בתל אביב" הסרט המאוד עצמאי של נוני גפן, הזיית פשע רוקנרולית בשחור-לבן. בינואר הם קיבצו כמה שוטים כמעט רנדומליים למעין טריילר לא רשמי, אבל מאז הסרט הגיע לפסטיבל לוקרנו, יצא משם עם פרס, והשבוע הוקרן בפסטיבל AFI בלוס אנג'לס, שם הוא זכה לביקורת מצד טוד מקארתי ב"הוליווד ריפורטר": מקארתי כתב ביקורת דו-צדדית, מצד אחד הוא התקשה להתחבר למהלכים הדרמטיים של הסרט וההגיון (ברור, כי אין), מצד שני, הוא הבין ואף חיבב את הגרוב הרוקאבילי שלו, כך שזו ביקורת יעילה מבחינת אנשי ההפצה והמכירה של הסרט. המילה "גודאר" חוזרת בהקשר של הסרט הזה שוב ושוב (למשל, בהתרשמות הראשונית שלי ממנו ארי בכורתו בלוקרנו).

אז עכשיו יש טריילר קצת מאורגן יותר ויש גם תאריך יציאה: 13.12. אני רק מקווה שגפן והמפיק שלו, איתי תמיר, ימצאו דרך להפיץ את הסרט שתגבה את הגרוב הסהרורי וההפוך של הסרט ולא תחנוק אותו. אם הסרט ייצא בסינמה סיטי הוא ימות שם.

מוחסן מחמלבאף מתוך סרטו החדש, "The Gardener", שצולם בישראל

לעיתים נדירות אני מוצא כתבה עיתונאית שמוחצת לחלוטין את חומות הציניות שלי וגורמת לי להגיד "וואו", להחכים ואף להתרגש. בזו בדיוק היא הכתבה הפשוט נפלאה הזאת של פבלו אוטין מ"עכבר העיר" שבראש ובראשונה נותנת לי מידע שהוא בבחינת חידוש גדול עבורי, ולא היה לי שום מושג לגביו: מוחסן מחמלבאף צילם סרט בישראל בשם "הגנן" (למקרא התקציר, יכול להיות שזה בעצם "הגננת"). זה מדהים. קודם כל כי הוא אירני, ואתם לא רואים הרבה במאים אירניים מסתובבים בישראל. ואכן, מספר מחמלבאף לאוטין (הם נפגשו בפסטיבל בוסאן בדרום קוריאה, שם הוצג הסרט בבכורה עולמית), הוא ובנו נכנסו לישראל כתיירים, וסיפור הכיסוי שלהם היה הזמנה ממרכז הבאהים בחיפה (דת שמקורה באירן, אבל שמרכזה בישראל, בחיפה ובעכו).

הסיבה השניה ל"וואו" שלי היא שמחמלבאף הוא בעיניי גדול במאי אירן בעת הזאת. הוא גם אחד האחראים לגל החדש האירני. יותר מקיארוסטמי, יותר ממג'יד מג'ידי, יותר מג'פאר פנאהי, הסרטים של מחמלבאף – והערבוב שלהם בין תיעודי ועלילתי, בין ריאליזם ופיוט, והקרבה שלהם לקולנוע של סרגיי פרדג'אנוב הגיאורגי – הם אלה שגרמו לי להתלהב מהקולנוע האירני. סרטיו "גאבה", "סאלאם סינמה" ו"רגע של תמימות" הם מהיפים בסרטים האירניים של היוצרים בני הדור הנוכחיים, וכולם שלו. וכבר במין טריילר הזה רואים שמחמלבאף נותר משורר קולנוע אדיר, גם כשהוא מצלם סרט תיעודי מאולתר ומחתרתי ללא אישור:

continue reading…

עשו לטריילר הזה כזה בילד-אפ בימים האחרונים – פרומואים וטיזרים לטריילר – כי כנראה שסרט אקשן עם בראד פיט גורם לעולם לרייר, וגם כי הסרט הזה צריך גם קצת כותרות חיוביות אחרי כל הדחיות והבלאגנים בהפקה שהתארכה והסתבכה. אז אני גם מצטרף לבליץ העולמי. את "World War Z" ביים מארק פורסטר – גרמני שגדל בשוויץ וב-23 השנים האחרונות חי באמריקה – ומאוד חשוב לו להבהיר לנו שהוא לא באמת במאי אקשן ואסונות, שהוא אינטלקטואל בווארי. אחרי הכל, הוא ביים את "מונסטר בול" ואת "למצוא את ארץ לעולם לא". אז נכון שהוא גם ביים את "קוואנטום של נחמה" וזינק לליגה של במאי הבלוקבאסטרים, אבל שימו לסצינה הראשונה בטריילר. בראד פיט, במשחק עם בתו, מזכיר את איתקה. בום! פורסטר מאותת לנו מיד: זה לא סרט זומבים, זו הגרסה העדכנית שלו ל"האודיסיאה" מאת הומרוס. בראד פיט, בתור אודיסיאוס בן זמננו, ייצא למסע מסביב לעולם, יילחם מלחמות מיתיות נגד יצורים משונים, אבל כל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה לאשתו, לאיתקה, לרגע שלפני כל הבלאגן התחיל. וזה שרולנד אמריש לא ביים את זה, זה סוג של הפתעה, ואולי אף אכזבה (אם כי, השאירו את מלאכת חורבן העולם בידיו של במאי גרמני. הסדר נותר על כנו). מקס ברוקס, הבן של מל ברוקס, כתב את הספר, דיימון לינדלוף עיבד לתסריט. ובקרדיטים יש כמה וכמה שחקנים ישראליים בתור חיילים וגנרלים בצה"ל. כי אם זומבים פולשים לעולם, who you gonna call?

הסרט מיועד ליציאה בארץ ב-27.6.2013. ועכשיו רק נשאר לנו לדמיין את עצמנו זבובים על הקיר בישיבה בה ייבחר שמו העברי של הסרט. "מלחמת העולם Z", כמו הסרט? מתבקש. אבל אולי מישהו יגיד שבישראל הצירוף "מלחמת העולם" יישמע יותר מדי נאצי. ואז מישהו יציע את "העולם נגד הזומבים" (על משקל "השכונה נגד חיזרים"). ואולי פשוט "מלחמת הזומבים". יהיה לנו למה לחכות.

הברונכיטיס שלי מבקש את סליחתכם על שהפיל אותי היום ומנע ממנו להגיע למחשב. אבל הנה תרופת סבתא מצוינת לכל מיחוש והתקררות: הפייסבוק של דורית רביניאן הסגיר את העובדה שכבר לפני כמה חודשים העלה דורון צברי ליו-טיוב את כל "הבחור של שולי", דרמה בת 45 דקות שהוא ביים, שכתבה דורית רביניאן ושהופקה במסגרת הסדרה של חגי לוי "סיפורים קצרים על אהבה" ב-1997. הסרט מתרחש 20 שנה קודם לכן, ב-1977, ביום הבחירות שבסופו יעלה הליכוד לשלטון אחרי כמעט שלושים שנות שלטון מפא"י. אבל בבית קטן באור יהודה מתחולל מהפך אחר: של הלב. דני שטג מגלם נסיך שמחפש את הסינדרלה שלו (אסתי ירושלמי), אבל במקום סוס לבן, הוא מגיע רכוב על האוטו-גלידה שלו.

זה שיר אהבה מושלם לסרטי הבורקס של שנות השבעים (סרטים, שבאופן אירוני למדי, נמחקו ממפת הקולנוע בדיוק ביום הזה של עליית הליכוד לשלטון) – כולל הבחירה בנורית הירש ("השוטר אזולאי") כמלחינה והליהוק המתבקש של אריה אליאס.

אחד הדברים שאני מגלה מהצפייה בסרט שוב כיום הוא שמתברר ש"חתונה מאוחרת" לא היה הסרט הראשון שצולם באור יהודה. הנה, "הבחור של שולי" הקדים אותו בארבע שנים. ואם אני מזהה נכון את אור יהודה, אז שוט הפתיחה זה בדיוק הרחוב שבו מתקיימת רוב עלילת "מתנה משמים", לא? (הפנימים צולמו בחולון). הנה הסרט:

continue reading…

"סינמסקופ" ממשיך את התפשטותו הגלובלית, והיום אנחנו מתרחבים לארצות הברית ולבריטניה. בארצות הברית, הצטרפתי היום לקאדר המבקרים של CriticWire, ערוץ ריכוז הביקורות של IndieWire. בדף הזה תוכלו לעקוב אחר הדירוגים שלי, וכאן תוכלו לראות את הממוצעים של כלל הביקורות לסרטים המוצגים כרגע באמריקה ולהוסיף גם ציונים שלכם.

ובאנגליה: גוף בשם BICOM, מין לובי אנגלי להסברת ישראל בקרב הבריטים, השיק רבעון דיגיטלי (און ליין, פי.די.אף ואפליקציית אייפאד) בשם Fathom, הסוקר את המתרחש בישראל. והם פנו אליי שאכתוב להם טקסט רבעוני על הקולנוע הישראלי, בגיליון הבכורה כתבתי על הגל הדתי (שלא לומר ברסלבי) של הקולנוע הישראלי: "למלא את החלל", "המשגיחים" ו"טאטע" הקצר.

====================

התעצבתי לקרוא על פטירתו של דודיק סמדר, השחקן שתמיד נזכור בתור סימנטוב, מדריך הטיולים מ"עברית בסימנטוב" ששודרה ב-1975. continue reading…

זה הסרט היחיד מבין מועמדי אופיר שפשוט החמצתי בעקביות את כל הקרנותיו, אז אין לי מושג איך הוא. אבל מאוד אהבתי את "כיכר החלומות", סרטו הקודם של בני תורתי (מלפני 12 שנה!), והטריילר הזה – שנראה כמו מערבון מאריאצ'י – סיקרן אותי כהוגן. מפרסי אופיר הסרט יצא עם פרסים למוזיקה, לתלבושות, לסאונד ולאיפור. הסרט יוצא ב-6 בדצמבר.

גם אני – כמו כולם, אני מניח – אוהב לשוטט ביו-טיוב למחרת אירוע חדשותי גדול, בעיקר כזה הקשור למזג האוויר, ולצפות בסרטוני הסמארטפון שאנשים מעלים מחלון ביתם של עצים נופלים ומכוניות שטות ברחוב, לרוב זה רועד, ולרוב זה מלווה בצרחות "או מיי גוד!". אבל כמה ימים אחר כך מגיעים כבר הסרטונים המעט מלוטשים ומוקפדים יותר. לפני שנתיים, בסופת השלגים הגדולה של ניו יורק, יצר ג'יימי סטיוארט את אחד הסרטונים הקצרים הזכורים ביותר של אותה שנה. והנה, בימים שאחרי הוריקן סנדי מתחילים לצוץ כמה סרטים קצרים שמעבדים את כל מה שקרה שם באופן קצת אסתטי ויציב יותר.

למשל, ככה נראתה שדרה C באיסט ווילג' בשבוע שעבר, כשהאיסט ריבר גלש לתוך מנהטן:

continue reading…