האמינו להייפ: "וול-E" הוא אחד הסרטים היפים שראיתי מימיי, וברבע השעה שעברה מאז צאתי מהסרט אני נדרש לייצר כאן כמה פסקאות ביקורת כשעיני עדיין לחות מדמעות התרגשות ומסונוורות מהיופי הוויזואלי ומלא הנשמה שהסרט הזה גדוש בו.
אנימציה שמנימציה, הסרט הזה הוא סוגה בפני עצמה. יש בו קטעי לייב-אקשן המוצגים בווידיאו (קטעים מ"הלו דולי" ונאומים של הנשיא לשעבר, בגילומו של פרד ווילארד) שרק מדגישים את העובדה שבמהותו זהו סרט שעוסק בפער שבין האנושי והמכאני, הישן וטהחדש, המתוכנת ובעל המחשבה החופשית, כשהבחירות שהסרט עושה, בין הצדדים, הן לאו דווקא הצפויות. אבל ההישג הגדול של "וול-E" הוא בהעזה שלו להיות – ברוב 90 דקותיו – קולנוע טהור. "קולנוע טהור" הוא קולנוע שמשחרר את עצמו מכוח הכבידה של העלילה והדיאלוגים ומצליח לייצר רגש ורעיונות באמצעות תנועה, מוזיקה וטקסטורות, ואת זה הוא עושה נפלא במערכה הראשונה שלו בה נאמרת מילה אחת בלבד: Directive. זה ה"2001: אודיסיאה בחלל" של פיקסאר, והסרט מצטט מסרטו של קובריק ישירות לא פעם, לרוב במסווה של פרודיה. אבל האמת היא שבדרכו הפופית, הקלה לעיכול, הנעימה לעין, הסרט הזה הוא ל-2008 מה ש"20001" היה ל-1968, עטיפה נוצצת, טריפית, טכנית שמנסה להגיד משהו די משמעותי על העולם בו אנחנו חיים. "2001" עסק באלוהות, בהבנה של האדם שהוא רק פרט קטן בתוך מערכת גדולה בהרבה ממנו. "וול-E" עוסק באנושות. ושניהם, בסופו של דבר מתנקזים לאותו מקום: חופש הבחירה, המתבטאות בסצינות דומות (כשהאחת בפירוש מושפעת מהשניה): ניטרול הרובוט אדום העין שעומד בין הצלחת האנושות לשגשג ובין נדודיה חסרי התכלית בחלל הריק, הוואקום.

היכולת של אנדרו סטנטון וחבורת המאיירים, המתכנתים והטכנאים במפעל הרובוטים של פיקסאר, לגרום לנו לצחוק, להתרגש ולחמול מ- ועל שני יצורים מכאניים – ועוד כאלה שהם רק מונפשים – הם מהפלאים הגדולים של האמנות. כשזה מלווה עם איזשהו מבט מפוכח, שמשלב בין האפוקליפטי לאופטימי, מתברר שהמחשבים של פיקסאר כנראה בנויים כמו וול-E עצמו: רובוטים עם נשמה.
הפתיחה תצמרר את מי שכדור הארץ עוד יקר לו: העתיד. כדור הארץ נטוש ומזוהם. הפתיחה של "אני, האגדה". הסוף של "AI". העולם של "בלייד ראנר". סרטים למבגורים משנים קודמות עכשיו כבר הופכים לחומרים שילדים צריכים – ויכולים – להתמודד איתם. בני האדם מייצרים כעצומה של אשפה (חלקה מוקרנת בבתי הקולנוע). כדור הארץ הפך בלתי ניתן למגורים. הסרט גם רומז לסיבה: תאגיד אחד ענק שקנה את הכל – מהסופרמרקטים, דרך בתי הספר ועד הנשיא – והפך את היקום לפסטיבל צרכנות ובזבזנות אחד ענק, בו בני האדם מתבקש להניח לחוש האחריות שלהם ולהתמסר ליצריהם הבסיסיים: לקנות, לצרוך ולעשות את המינימום האפשרי. האקולוגיה נהרסת? נו פרובלמו. כדור הארץ הוא פריט מתכלה כמו כל מוצר אחר. נשליך אותו הצידה כמו עטיפת ניילון משיך הלאה, לזהם את שאר היקום.
וכך נשארו מאחור רובוטים קטנים לניקוי כדור הארץ. אבל 700 שנה אחרי הם שבקו. חוץ מאחד ששורד כי יש בו משהו אנושי: הוא מלקט וממיין. אחת התכונות של יצור חי: ליקוט ומיון. וסקרנות. והוא צריך להטעין את עצמו פעם ביממה מאור השמש. במילים אחרות: הוא מכונה ישנה, מעין פח זבל על זחלים, אבל הוא מוצג כיצור אורגני. (והוא אמור לעורר את חיבתנו כי כשהוא נטען הוא משמיע את צליל ההדלקה של מק).

כהרגלי, אני מעריך פי כמה את הטקסטים עם הסתירות הפנימיות על פני אלה עם השכנוע הפנימי. "וול-E" הוא בהחלט סרט פרו-אקולוגי המציג את סכנות הזיהום, הצרכנות ודילול המשאבים הטבעיים. אבל האמנם? כי הוא, באותה מידה, סרט שמציג עולם מכאני, טכני, מתוכנת, נוצץ. בסרט הזה למכונות יש נשמה ובני האדם מתנהגים כמו רובוטים. הוא מציג עולם בו הטכנולוגיה היא הישועה. ואם הוא נאמן למטרה עליונה אחת, אפשר להגיד שהוא מקדם את הערכים של סטיב ג'ובס – הבעלים של אפל ושל פיקסאר – הרבה יותר משהוא מקדם את הערכים של אל גור. דווקא מה שנראה כמו סתירה, בין הנשמה הנוחה לתאגידים והמסר המבכה את עתיד העולם, היא שהופכת את "וול-E" לאחד המייצגים המרתקים של התרבות הפופולרית כעת, תרבות שנקרעת בין הרצון לחזור לעבר נקי ותמים יותר ובין השאיפה להיות חדשני יותר, נוח, נקי, אפילו עצל, ואולי גם עשיר.

המפגש בין וול-E, המיושן, האייטיזי, ובין איב, החדשנית, הבוהקת, האיי-פוד המעופף – כמו גם המפגש בין הגבריות הישנה והנשיות החדשה – רק מוסיף לשלל הנושאים שהסרט מקמפרס לתוכו והופך לקופסאות תוכן מדודות היטב מהם הוא בונה את מגדלי העלילה והרגש שלו. הוא מפנה אשפה, היא מחפשת צמחיה. הוא אדם, היא חווה. (ובסוף בני האדם בונים חווה). וכו' וכו' וכו'.

ולבסוף, בתור מי שרואה את "אי.טי" כטקסט מהותי לא רק בקולנוע של המאה העשרים אלא גם בתרבות בכלל, אי אפשר שלא לראות קרבה בין "וול-E" ובין "E.טי", כשהפעם העלילה מדמה המה היה קורה אם אליוט היה זה שנוחת בחללית ופוגש את אי.טי. וכשאני רואה את "וול-E" לא כמיחזור אלא כהמשך ישיר ל"2001" ול"אי.טי", שני סרטים שפרצו אל הקנון מחוץ לז'אנר הממוקד והמסוים שלהם, אני לא יכול שלא לתהות: האם כמותם גם הסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר? ואם כן, הרי שלאוסקר של סרט האנימציה הקצר הייתי מציע כמועמד את כותרות הסיום של הסרט, הברקה בפני עצמה, בו המשך הסיפור של וול-E, איב והאנושות מתואר בסגנונות אמנות מציורי המערות ועד אצמנות בת זמננו, ומציגה את הקשר הבלתי ניתן להתרה שבין אמנות והטבע.

לקריאה נוספת:
פרנק ריץ' קורא: וול-E לנשיאות!

ראיתי בחיי מספיק סרטים בבריכת השולטן, עם הרוח הנלכדת במסך והופכת את סרט לסרט המוקרן על מפרש, עם פנסי המכוניות שחולפים בכביש ממול ובעיקול מכוונות ישירות אל המסך, עם אורות החומות שצובעים הכל בכתמתמות מלכותית. יש משהו אדיר בצפייה בסרט תחת כיפת השמיים, על מסך גדול והכי חשוב: מול 5000 איש, קהל שכבר אי אפשר למצוא כיום כמעט בשום מקום בעולם. זה כיף אדיר להיות אחד מ-5000 בסרט, מרגישים את הוויברציות, כל מה שעובד ולא, הופכים לחלק מחוויה אנושית קהילתית שכבר לא קיימת. אבל כדי לראות את "וו-E" כמו שצריך – נגיד, בחושך – בקלות ויתרתי על ההקרנה בבריכת השולטן, ואפילו ליס פלאנט אני לא צריך לנסוע. את טקס פתיחת הפסטיבל הירושלמי אערוך במסגרת משפחתית מצומצמת הבוקר ב-11:00 מתחת לבית בקולנוע גת.

============

רגעים יפים בתולדות הקולנוע הישראלי, פרק 54

בכיר אתרי הקולנוע בצרפת, allocine, מרכז בטבלה את עשרת הסרטים שקיבלו את הציון המשוקלל הגבוה ביותר מהמבקרים בעיתונות הצרפתית. נכון לאתמול שלושה מעשרת הסרטים המציגים בצרפת ושמקבלים את הביקורות הכי טובות הם ישראליים. "ואלס עם בשיר" במקום השני (הוא היה במקום הראשון בשבוע שעבר אבל פינה את מקומו לטובת ההפצה המחודשת של "אגירה" של ורנר הרצוג), "שבעה" במקום השישי ו"עץ לימון" במקום העשירי.
הנה צילום מסך מאתמול, להנצחת הרגע:

וגם בטבלת שוברי הקופות הצרפתית, זו שנשלטת כבר שבועיים על ידי "הנסיך כספיאן" במקום הראשון, יש לקולוע הישראלי נוכחות נאה. במקום השביעי "ואלס עם בשיר" שעלה השבוע ל-204 עותקים ועלה מקום אחד מהשבוע שעבר. הסרט מכר 238,846 בצרפת והוא ממשיך להיות יותר מבוקש מ"ברוז'", שיצא לצידו ובהפצה דומה.
במקום ה-16: "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ, שיצא בסוף השבוע שעבר בצרפת ב-53 עותקים ומכר 28,368 כרטיסים.

==============

וויי, וויי, וויי. אחד התסריטאים של "קונג פו פנדה", שכותב בעילום שם, מספר בפירוט אכזרי איך זה לעבוד עם ג'פרי קצנברג וחבורתו על סרט אנימציה. אן תומפסון מפרסמת, את המסמך הלא מחמיא בכלל. סיפורים אימים על קצנברג הסתובבו בשפע בתחילת שנות התשעים, כשהיה בוס האנימציה בדיסני והיה אחראי על כל ההצלחות שם, מ"בת הים הקטנה" ועד "מלך האריות". אבל מאז שהוא בדרימוורקס היתה תחושה ששיטת הניהול שלו השתנתה. כנראה שלא.

אז מה יש לראות? אם אתם כבר בקיאים בעולם פסטיבלי הקולנוע – עולם שלם המכיל שמות של במאים הנחשבים אלילים נערצים בתוכו אבל כמעט ולא מוכרים מחוצה לו – הרי שרשימת שמות הבמאים שישתתפו לבדה אמורה לגרום לעיניכם לנצוץ: ארול מוריס, ורנר הרצוג, ז'אנג קה ג'יה, טרנס דיוויס, גאי מאדין, פאולו סורנטינו, ריימון דופרדון. ואם אתם זקוקים להדרכה יותר פרטנית לגבי כל מה שמעניין בפסטיבל, הבה נרד לפרטים. ברשימת ההמלצות הבאה שימו להבדל בין סרטים שכבר ראיתי ואני כותב את עתי עליהם ובין סרטים שעוד לא ראיתי ואני מחכה בכיליון עיניים לראותם בפסטיבל, בין אם קראתי עליהם ביוקורות נלהבות מפסטיבלים קודמים, או כי מדובר בבמאי שאני אוהב. continue reading…

אבי ניר וקשת זוכים לחתיכת ליטוף אגו מצד סינתיה ליטלטון מ"וראייטי" ששואלת "האם מדינה בת 7 מיליון תושבים יכולה להיות אינקובטור לתוכניות טלוויזיה המשווקות בכל העולם?". העילה לראיון עם ניר היא העלייה הקרובה של "האקס המיתולוגי" בסי.בי.אס, שנה אחרי ש"היורש" של אורי גלר עובד לאמריקאית באן.בי.סי. הבאה בתור של קשת לעיבודים אמריקאיים: "מה השטויות האלה" של עדי אשכנזי.

=======

ועוד הערצה מהכיוון הלא צפוי: "ולווט" דיווחה אתמול שמוריסי ביקש שליאור אשכנזי יראיין אותו לקראת בואו לישראל. בדרך כלל שולחים סלב מקומי שידוע בהערצתו לאמן זר (או סתם קשור איכשהו לעולם שלו – כמו מקרה יצפאן וסיינפלד) – והתוצאה היא אירוע בעל פוטנציאל הבכה גדול כי הרי לאמן הבינלאומי אין מושג שמי שיושב מולו הוא סטאר מקומי ולא עוד עיתונאי. והנה מוריסי, שראה את אשכנזי ב"חתונה מאוחרת" ונדלק, הוא על תקן המעריץ. מישהו קרא?

========

ניקי פינק מדווחת: קוונטין טרנטינו גמר סוף סוף לכתוב את התסריט לסרט המלחמה שלו "Inglorious Bastards" והעביר אותו אתמול ושלשום לוורנר, יוניברסל, פרמאונט וסוני שיתחילו להציע סכומים לקניית הזכויות להפקתו. טרנטינו רוצה את בראד פיט לתפקיד הראשי.

כאן: טרנטינו מספר לבי.בי.סי מוקדם יותר השבוע על התסריט שגמר לכתוב.

========

"הניו יורק טיימס" מדווח: הקולנוע האיטלקי זוכה בימים אלה להתעוררות, אחרי שנים של תרדמה, בזכות שני סרטים שזכו בפרסים בכירים בקאן והפכו ללהיטים במולדתם. האחד הוא "האלוהי" של פאולו סורנטינו, שיוקרן השבוע בפסטיבל ירושלים. השני הוא "קאמורה" של מתיאו גארונה, שזוכה להצלחה אפילו יותר גדולה. הזכייה הכפולה בקאן, מדווח ה"טיימס", זכה לכותרות בתקשורת השמורות בדרך כלל לזכייה באליפויות ספורט, ולהכרזות שסוף סוף, אחרי שנות בצורת (שנבעו מביטול התמיכה הממשלתית בקולנוע המקומי) נוצר גל איטלקי חדש.
ומהזווית המקומית: שני הסרטים נקנו להפצה על ידי סרטי אורלנדו. "קאמורה" יוקרן בפסטיבל חיפה ומנסים להביא לפסטיבל את גארונה.

ובינתיים: אחד השחקנים הלא מקצועיים שמופיעים ב"קאמורה" נעצר השבוע, בגלל תפקידו האמיתי, לא הקולנועי, בעולם הפשע המאורגן בנאפולי.

ואגב, ל"קאמורה" קראתי עד היום "עמורה", אך הסרט – העוסק במאפיה הנפוליטנית – מבוסס על ספר שיצא באחרונה בתרגום לעברית תחת השם "קאמורה" וכנראה שזה גם יהיה שם הסרט בעברית.

וסרטי אורלנדו הם אלה שיביאו גם את "פוניו" של היאו מיאזאקי.

======

קבלו ביטול מוחלט על האייטם הזה.
כן, זה היה סופשבוע צפוף בבתי הקולנוע, עם שבעה סרטים בהפצה של מעל 30 עותקים וארבעה סרטים עם מכירות של מעל 20,000 כרטיסים כל אחד. אז במקום שלושה סרטים שמכרו 120,000 כרטיסים יש לנו ארבעה סרטים שמכרו 110,000 כרטיסים. לא רע, אבל לא נראה לי היסטורי. מה גם שההערכות שהועברו לי ביום שני היו כולן קצת מוגזמות ("איים אבודים") או סתם שגויות ("קונג פו פנדה"). הנה הטבלה הרשמית והסופית של מכירות הכרטיסים בארץ בסוף השבוע האחרון, כפי שהמפיצים מעבירים בעצמם לאולפנים:

1. "הנקוק" 40,600 כרטיסים. 30 עותקים. שבוע ראשון
2. "קונג פו פנדה" 37,200 כרטיסים. 47 עותקים. שבוע ראשון
3. "אל תתעסקו עם הזוהן" 23,000 כרטיסים. שבוע שלישי. 124,000 כרטיסים בסך הכל.
4. "איים אבודים" 20,678 כרטיסים. 38 עותקים. שבוע ראשון.
5. "הענק הירוק" 8,461 כרטיסים. 27 עותקים. שבוע שני. 30,647 כרטיסים סך הכל.
6. "סקס והעיר הגדולה" 8,000 כרטיסים. 31 עותקים. שבוע שישי. 185,000 סך הכל.
7. "האי של נים" 7,000 כרטיסים. 35 עותקים. שבוע שני. 20,000 כרטיסים סך הכל.
8. "נרניה: הנסיך כספיאן" 5,800 כרטיסים. 51 עותקים. שבוע חמישי. 108,000 סך הכל.
9. "אינדיאנה ג'ונס" 3,400 כרטיסים. 12 עותקים. שבוע שביעי. 131,000 כרטיסים בסך הכל.
10. "קח את זה כמו גבר" 2,100 כרטיסים. 13 עותקים. שבוע רביעי. 26,800 סך הכל.

מסקנות:
– "הזוהן" מחזיק מעמד מעולה והופך ללהיט הגדול והלא צפוי של הקיץ ואפשר להניח שהוא יחצה את ה-150,000 כרטיסים.
– "סקס והעיר הגדולה" הוא בינתיים שובר הקופות הכי גדול בארץ הקיץ והוא יצליח כנראה להגיע כמעט עד ה-200,000 כרטיסים. שזה מדהים עד כמה הדפוס המסחרי בארץ עקבי: הסרטים היחידים שמצליחים לשבור קופות הם סרטי ילדים וסרטים לנשים. איפה הבנים בני ה-15? לאיזה סרטים הם הולכים?
– אז מה הסיפור עם "איים אבודים"? גורם המקורב להפקה חשף בפני, אל מול תהייתי, מסמך פנימי של יונייטד קינג המראה שהסרט מכר 30,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון והוקרן ב-41 עותקים. אז למה אותה חברת יונייטד קינג העבירה למפיצים העמיתים את הנתון המופיע בטבלה הנ"ל? סתם טעות או שיש כאן אג'נדה כלכלית סמויה?

תוספת: משה אדרי, דרך נציג שלישי, מעדכן שהוא אינו מעביר נתונים למסמך הזה, שממילא מיועד לאולפנים ההוליוודיים שלא מתעניינים בסרטים הישראליים, ושהמספר המופיע בטבלה פשוט אינו נכון ומבוסס כנראה על הערכות בעלי בתי הקולנוע האחרים. "איים אבודים", על פי נתוני האמת של סינמה סיטי, מכר עד אתמול כבר 40,000 כרטיסים. אני מקווה לקבל בימים הקרובים את דפי המכירות הרשמיים של הסרט, רק כדי שאוכל להעיד שראיתי את הנתונים במו עיני.

לפני "וול-E" מוקרן סרט קצר ונטול מילים בן 5 דקות של פיקסאר בשם "פרסטו". הבמאי והתסריטאי הוא דאג סוויטלנד, שהלך עם כיוון צ'אק ג'ונסי/האנה-ברברה שפיקסאר עד כה התרחקה ממנו. הנה הסרט:

(ויה "Wired")

קליין
קשלס (הביקורת הכי יפה על הסרט)
דובדבני
אלקריב
(אני מניח שאלקריב בקיא בסיפור חייו האמיתי של רשף לוי, כי הוא קרא לדמות של עפר שכטר "חסה". חסה היה הכינוי האמיתי של החבר שעליו מבוססת דמותו של עפר שכטר, דמות שנקראת בסרט סבתא).

ואני:
continue reading…

אין לי מספיק נתונים מהעבר כדי לוודא, לכן זו תחושה בלבד אבל נדמה לי שבתי הקולנוע בישראל היו מלאים בסוף השבוע האחרון עם כמות צופים שכבר המון זמן לא נראתה בבתי הקולנוע. שלושה סרטים שברו קופות בבת אחת. 120 אלף צופים קנו כרטיסים לשלושת סרטים אלה. נדמה לי גם שזו פעם נדירה בה שלושה סרטים יצאו יחד, זה מול זה, בהפצות אולטרה-רחבות, של למעלה מ-30 עותקים כל אחד. ושלושתם מצאו את הקהל שלהם והצליחו באופן מרשים.

כפי שכבר פרסמתי הבוקר: "איים אבודים" מכר 30,000 כרטיסים. "הנקוק" מכר 40,000 כרטיסים. אבל שניהם לא היו הסרטים הכי קופתיים בסוף השבוע בארץ. זה היה "קונג פו פנדה". עכשיו מפרסם "בוקס אופיס מוג'ו" את הנתון ש"קונג פו פנדה" הכניס בשלושה ימים בישראל חצי מיליון דולר, שהם קצת יותר מ-50,000 כרטיסים.

וזה עוד לא הכל. מחר אני מקווה לקבל את הנתונים המדויקים, אבל "הענק הירוק" הולך לא רע, עם 30,000 כרטיסים בעשרה ימים. ו"האי של נים", מספרים לי, משגשג גם הוא, אבל אין לי עדיין נתונים.

על פי נתונים שהגיעו אליי הבוקר, "איים אבודים" מכר בסוף השבוע האחרון 30,000 כרטיסים ב-35 בתי קולנוע. זה נתון זהה למספר הכרטיסים שמכר "בופור" בסוף השבוע הראשון שלו במרץ 2007. אמש מכר "איים אבודים" 3907 כרטיסים, בשבעה כרטיסים יותר מ"בופור" ביום ראשון שאחרי סוף השבוע. "בופור" הגיע בסופו של דבר ל-300 אלף כרטיסים.
האולמות בהם הצליח "איים אבודים" הכי הרבה בסוף השבוע היו סינמה סיטי (למעלה מ-6000 כרטיסים בסוף השבוע) ולב דיזנגוף.

את "הנקוק" ראו בסוף השבוע 40,000 צופים.

Where the Hell is Matt? (2008) from Matthew Harding on Vimeo.

אריק לאנדגארד כבר כינה אותו "הסרט הטוב ביותר של 2008". הוא עלה לאוויר ב-20 ביוני ותוך שלושה שבועות צפו בו 10 מיליון פעם. הוא הסרטון השלישי – והמושקע ביותר – שצילם מאט הרדינג, מעצב משחקי מחשב שגדל בקונטיקט, עבד באוסטרליה וכעת גר בסיאטל, עם המון זמן וכסף פנויים, כשהפעם הסרט מומן על ידי חברת מסטיקים. הוא צולם ב-42 מדינות ב-14 חודשים (כולל ישראל). המוזיקה מקורית, לזמרת בת ה-17 קוראים פלבשה סידיק, היא גרה במיניאפוליס אבל נולדה בבנגלדש. מה הסיפור של הקליפ והפסקול? מי זה מאט הרדינג? איפה שאר הסרטונים שלו? ואיפה לעזאזל נמצא מאט היום?

הכותרת, אגב, מוקדשת כמובן לחלוצות הריקודים ביו-טיוב, על 23 מיליון צופיהן.