דברים לעשות:

1. להתלבט בקופות: "הענק הירוק" יוצא היום בקולנוע. סרט פעולה חביב מאוד, בעיקר בתחילתו. אבל ההפתעה הגדולה מבחינתי היא דווקא מצד "האי של נים", סרט הרפתקאות לקהל צעיר, שלמרות מערכה שנייה טיפה מקושקשת, הצליח לרגש אותי מאוד. שרבטתי עליו כמה מילים קצרצרות כאן.

2. לרוץ ולקנות את מארז טרילוגיית "הסנדק" שיצא שלשום למכירה בחנויות. 250 שקל הוא מחירו הקטלוגי. יש שם את שלושת הסרטים (כולל קומנטרי של קופולה על שלושתם) באיכות תמונה משופצת – אחרי שנגאטיבים עברו תיקונים וסריקה מחודשת השנה – ושני דיסקים עם בונוסים. דיסק אחד מכיל את התוספות מהמארז האמריקאי מ-2001 ודיסק שני תוספות ייחודיות למארז החדש. הסרטון על האופן בו צילם גורדון וויליס את הסרט, ואז איך הצילום הזה השפיע על תהליך שיחזור הנגאטיב, הדהים אותי. קצרצר אבל גדוש אינפורמציה טכנית פוקחת עיניים. ולידיעת רון מיברג: כן, אני יודע גם לך יש כבר בטח את המארז האמריקאי מ-2001. גם לי. ובכל זאת, אתה צריך גם את המארז הזה. הוא טוב יותר. רק מה, הפעם פיצו קודם את האירופים. המארז החדש יוצא קודם באיזור 2 ורק בהמשך השנה ייצא באמריקה.

3. ללכת להגיד שלום ליעל סיון שחוגגת החודש מלאת עשר שנים להשקת האתר החלוצי שלה "יעל מבקרת בקולנוע" ועושה את זה בצורה מקורית: מודיעה על סגירת האתר בעוד כחודש. מצד אחד, סיון ניבאה במידה מסוימת את גל בלוגי הקולנוע, והאופן המאוד משוחרר והמאוד אישי בו הם נכתבים. מצד שני, "יעל מבקרת בקולנוע", ממש כמו "עין הדג", הם "אתרים", לא בלוגים, ולפיכך יש בהם משהו שקצת מזכיר את הטלוויזיות הישנות, עם המחוג בצד, שהיה צריך לקום מהכסא כדי להחליף בהן ערוצים (ישראל, ירדן, מצרים). התוכניות אותן תוכניות, רק ממשק השימוש נראה כבר לא רלוונטי לתקופה. שאלתי את סיון איך זה יכול להיות שאחרי עשר שנים של כתיבה על קולנוע היא פשוט מפסיקה. הרי זה ברור שתוך כמה חודשים היא תכריז על השקת בלוג, לא? סיון עונה: "אני גם שואלת את עצמי. מה יקרה אם אראה סרט, וכל כך ארצה לומר משהו, למי אגיד אותו? ומי יקשיב לי? אם בתוך הוואקום שיווצר, יוולד חשק, או צורך או דחף, אמצא דרך לכתוב. אולי דברים אחרים לגמרי". בקיצור, אני מהמר על בלוג תוך חצי שנה. דיר בלאק אם הוא בישראבלוג, רשימות, דה מרקר קפה או בלוגלי. וחסר לה שאת הבשורה על ההשקה המחודשת היא תיתן קודם ל"עין הדג".
מה שכן, בזכות הודעת הסגירה גיליתי מחדש את האתר שלה והשתעשעתי כהוגן לקרוא את סיון כותבת על סרט ישראלי מדובר מאוד בו מככב אח שלה.

4. לקרוא את עצותיו של ורנר הרצוג לקולנוענים צעירים. "אין יותר תירוצים", הוא אומר.

5. לסמן ביומן: פסטיבל לונדון יפתח ב-15 באוקטובר עם הקרנת הבכורה העולמית של "פרוסט/ניקסון", העיבוד של רון הווארד למחזה (ולתסריט) של פיטר מורגן ("המלכה").

6. להתלבט בין ירושלים וצ'כיה: כשניסיתי להמר לפני כחודשיים מה יהיו סרטי הפתיחה בפסטיבל ירושלים, הימרתי קודם כל על "קונג פו פנדה" (ראיתי. מקסים) ואז על "וול-e" (שהולך לשבור שיאי קופות כהוגן ממחר באמריקה). אבל תהיתי: אולי "מאמא מיה!"? ובכן, מתברר שקלעתי בול, רק שפספסתי ביומיים ובחצי יבשת. יומיים אחרי פתיחת פסטיבל ירושלים יוקרן "מאמא מיה!" בבכורה בתור סרט הנעילה של פסטיבל קרלובי וארי.

7. להתחיל לחפש ביקורות על "באטמן: האביר האפל". אולפני וורנר מתחילים להראות את הסרט. קודם היו בעלי בתי הקולנוע. ואז קיבל המבקר של "הרולינג סטון" את הפרס להיות הראשון שרואה את הסרט וכותב עליו. ומחר יתחילו הקרנות העיתונאים שלו באמריקה. כך שעד יום ראשון יתחילו לצוץ לא מעט התרשמויות מהסרט מכל מיני סוגים.

8. להתרגל ולהתמודד: "High School Musical" זה מה זה אאוט. עכשיו בני הטפשעשרה שלכם יטמטמו אתכם עם "קייטנת רוק" ("Camp Rock"), סרט הטלוויזיה החדש של ערוץ דיסני. הוא אמנם לא שבר את השיאים של "היי סקול מיוזיקל 2" מהשנה שעברה אבל השיג כמות עצומה של צופים כשהוקרן בשלושה ערבים רצופים בערוצים השונים של תאגיד דיסני: הבכורה בשישי שעברה בערוץ דיסני הביאה 8.9 מיליון צופים. לשידור השני, למחרת, ברשת הברודקסט איי.בי.סי הגיעו 3.6 מיליון צופים. ובשידור השלישי בערוץ הכבלים "דיסני פאמילי" הגיעו עוד 3.7 מיליון. סרט ההמשך אושר השבוע ועשוי לצאת לצילומים עוד לפני תום השנה. וכן, זה כנראה אומר שבקיץ 2010 נקבל את "קייטנת רוק" המיוזיקל הבימתי המעוברת.

9. להגיד שלום לשני הבלוגרים החדשים בשכונה: פטריק גולדסטין מ"הלוס אנג'לס טיימס" ופיטר בארט, עורך "וראייטי" (ולשעבר מראשי פרמאונט וסגנו של בוב אוונס בימי הפקת "הסנדק", חפשו אותו בבונוסים של המארז החדש). שניהם עיתונאים ותיקים שבעבר הביעו סלידה עזה מתרבות הבלוגים. והנה, כעת גם הם בלוגרים. ניקי פינק פשוט מביסה אותם במגרש שלהם בלי לקום מהכסא שלה בכלל, ועכשיו הם ינסו להשיב מלחמה.

10. לקחת בדי.וי.די את "בריק ליין" של שרה גברון, סרט בריטי על פי רב מכר שהוקרן בפסטיבל הבריטי אבל נזרק ישר לדי.וי.די על ידי קולנוע לב. השבוע יצא הסרט באמריקה והביקורות נעו מהסביר אל הככה-ככה. מישהו ראה ויכול להמליץ או להזהיר?

כבר כמה שנים – למעשה, מאז "Max Payne" (משחק שצריך לכתוב באנגלית כדי שלא ייראה בעברית כמו שם של תיכון טכני תל אביבי) – שאין לי זמן למשחקי מחשב. אבל הבשורה שלקראת חג המולד ייצא משחק "מלחמת הכוכבים" לקונסולת Wii, בו השלטים האלחוטיים של ה-Wii מתפקדים כלייט-סייברז, הצליח לגרום לי לזקוף אוזניים בציפייה. תמיד רציתי לייט סייבר משלי, ואולי זו ההזדמנות. אם אני נעלם בחג המולד דעו מה קרה לי. הנה הפרסומת למשחק:

AP מדווחים מהקרנות עם קהל של "אל תתעסקו עם הזוהן", ומדווחים שהקהל הישראלי מתמוגג מהייצוג הקומי של עצמו. הכתבה מציגה גם את איתן בן-דוד – חייל קרבי שהפך למעצב שיער בלוס אנג'לס – שעבד כיועץ להפקה. שאנן סטריט, סולן הדג נחש שארבעה משיריה מתנגנים בסרט, דווקא מבסוט מהסרט כי "אנחנו באמת מדינה מאוד מצחיקה". ורק אמיר קמינר עוכר שמחה.

אבל התגלית מהכתבה היא המקור ל"זוהן": מערכון ל"סטרדיי נייט לייב" שכתב רוברט סמייגל ב-1992, בו משתתפים טום הנקס ולצידו אדם סנדלר, רוב שניידר וכריס רוק. לדמות של הנקס במערכון קוראים אורי שלמסון, שזה גם שם הדמות שמגלם עידו מוסרי ב"זוהן", ומשפטים שלמים מהמערכון הגיעו גם לסרט, ובראשם הקאץ'-פרייז שהדביק גם אותי: "דיסקו דיסקו גוד גוד". הנה הוא:

בהמשך לדיון אתמול על הקשר בין הצלחה קופתית והצלחה בפרס אופיר, השנה יקרה דבר מעניין מאוד: הסרטים הבולטים ביותר בתחרות פרסי אופיר מגיעים לשלב ההצבעה כשהם כבר מוצגים בבתי הקולנוע (שזה, איך אומרים, כמו שצריך להיות). אבל יש בעיה אחת: מעולם בתולדות הטקס (ואם מישהו זוכר אחרת אנא תקנו אותי) לא קרה שזכה סרט שכבר הציג בבתי הקולנוע בזמן נעילת ההצבעה (תיקון ודיוק: "אביבה אהובתי" זכה בפרס האקדמיה אחרי שכבר זכה להצלחה בקופות. הוא יוצא הדופן. אבל כאילו כדי לתת תוקף, גם אם עקום, לתזה שלי הוצמד לו אז "אדמה משוגעת" כזוכה נוסף בתיקו – אירוע שעד היום נראה לי משונה עד תמוה. בהצבעה החוזרת לבחירת נציג האקדמיה לאוסקר זכה "אדמה משוגעת". אבל "אביבה" בכל זאת זכה בפרס האקדמיה). בתחילה הסרטים הזוכים היו יוצאים בספטמבר, שבוע-שבועיים אחרי הטקס, כשהשידור החי תיפקד כמין קידום מכירות לסרט הזוכה. בשנים האחרונות הסרט הפייבוריט יצא למסכים שבוע-שבועיים לפני הטקס, אבל בשלב בו הצבעת חברי האקדמיה היתה כבר סגורה. במילים אחרות: חברי האקדמיה לא ידעו בשעת ההצבעה מה יהיו הביקורות על הסרט והאם הוא יצליח או ייכשל בקופות. הפייבוריט לזכיה תמיד היה הסרט שעוד לא הופץ.
חמור מזה: כל סרט שיצא למסכים לפני ההצבעה והצליח קופתית הפסיד בסופו של דבר לסרט אחר שעוד לא יצא (ואוסיף גם את דעתי: שגם היה פחות טוב). מה שכן: זכייה באופיר כמעט תמיד הבטיחה לסרט הזוכה סוג של הצלחה כלכלית, בין אם גדולה (220,000 ל"ביקור התזמורת") או סבירה (160,000 ל"אדמה משוגעת", 140,000 ל"מדורת השבט").

השנה יגיעו לשלב ההצבעה באופיר "עץ לימון" (15,000), "חסר מנוחה" (כ-30,000), "ואלס עם בשיר" (אני מניח שעד סוף יולי הוא יגיע ל-20,000) ו"איים אבודים" (שאמור להגיע להצבעה באופיר כבר עם 100,000 צופים). ומי לא ייצא עדיין למסכים? "שבעה". ומי יזכה בוולג'ין? "שבעה". אז מי יזכה באופיר? "ואלס עם בשיר". או "איים אבודים". או, וזה ידהים אותי, לא הוא ולא הוא.
תוספת: ואולי תקדים "אביבה אהובתי" מסמן את העתיד לבוא? שכשיש סרט אחד שכבר הצליח מול סרט אחד שעוד לא יצא האקדמיה תדאג לזה שהתוצאה תצא תיקו? "בשיר" או "איים אבודים" יחד עם סרט נוסף?
מה דעתכם?

==============

היום יוצא "ואלס עם בשיר" בצרפת. הוא מתחיל עם 31 בתי קולנוע השבוע ומתרחב בשבוע הבא ל-100 בתי קולנוע בכל המדינה. מבקרי הקולנוע הצרפתיים בעד הסרט. "עץ לימון" של ערן ריקליס מציג כבר שמונה שבועות בצרפת, ב-107 בתי קולנוע, והביא לקופות יותר מ-232,909 צופים. האם "ואלס" יביא יותר?

Allocine, אתר הקולנוע הבכיר בצרפת, ביקש מארי פולמן להוסיף קטעי קומנטרי לארבעה קטעים מתוך הסרט. בהם אנו למדים ששותפיו פולמן להפקה לחצו עליו לקרוא לסרט "פצ'ולי פטרול", שהוא שונא את האייטיז, וש"מטאל ג'אקט" של קובריק הוא בעיניו סרט המלחמה הגדול ביותר.

הנה הם (באנגלית עם תרגום לצרפתית):
continue reading…

אמש נפתח פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי השלישי בסינמטק תל אביב. מבין כל פסטיבלי הקולנוע שצצו בשנים האחרונות זה היחידי שבאמת מביא אלטרנטיבה קולנועית למסכים. יאיר הוכנר, האיש מאחורי הפסטיבל, מלקט מגוון מרתק של סרטים: מסרטי האיכות האסיאתיים שתוכלו למצוא בפסטיבל ירושלים, ועד סרטי אנדרגאונד הארד-קוריים שזו תהיה הזדמנות חד פעמית לראות אותם. באמצעות הפסטיבל הזה אני לומד, זו השנה השלישית, שהקולנוע הקווירי – אולי הקולנוע הבאמת עצמאי האחרון באמריקה – עדיין פעיל, גם אם בעוצמה נמוכה בהשוואה לתור הזהב האחרון שלו בתחילת שנות התשעים.

אחרי חגיגות הפתיחה אמש (מי היה?) היום אפשר כבר להתחיל לראות סרטים. מאוד חיבבתי את "ספיידר ליליז", סרט טיוואני של הבמאית הלסבית זירו צ'ו. סייבר סקס, אהבת נערות וכתובות קעקע, והכל בסרט עדין מאוד, עם רגעים של הומור בלתי צפוי. זה היום ב-17:00 (ויסקרן אותי לראות גם את "פרחים נסחפים", סרטה הקודם של זירו צ'ו, בשישי ב-18:00).

"אוטו, או: די לחיים-מתים" הוא הטראש-פסט החדש של ברוס לה-ברוס, והפעם הוא לוקח את סרטי הזומבים ומלביש עליהם עלילה הומואית. איך ג'ורג' רומרו לא חשב על זה. ברוס לה-ברוס לא רק הופך את הזומבים למטאפורה של אאוטסיידרים נרדפים, הוא גם צוחק על הקולנוע המחתרתי בעצמו – בין של סרטי אימה או של הומואים – עם סרט בתוך סרט שהוא כולו ניצול-ניצול-ניצול. פולחני למדי -חציו בצבע חציו בשחור לבן – וקאמפי כדבעי, ונדמה לי שלא יזיקו כמה בירות או שוטים של וודקה לפני הסרט, לשחרר את מנגנוני הגיחוך. (חמישי, 23:00)

בשישי יש שני סרטים שלא ראיתי ומסקרנים אותי: "יפאן יפאן", הבכורה הישראלית לסרט העלילתי/תיעודי/וידיאו-ארט של ליאור שמריז שכבר הוצג בשנה שעברה בלוקרנו (17:15) ו"אגודת איטי ביטי טיטי", סרטה האחרון של ג'יימי באביט ("אבל אני מעודדת"). (חצות). בשישי, כיאה לפסטיבל אלטרנטיבי-פולחני – ההקרנות ימשכו עד 4:00 בבוקר.

בשבת: ב-13:00 יוצג "Freeheld", הזוכה באוסקר השנה לסרט התיעודי הקצר. ב-19:00: "ללא חרטה", סרט קוריאני שהיו בו רגעים שמאוד אהבתי אבל בסופו של דבר לא נמשכתי לתוכו. ב-21:00, "לחיות" סרט מסע נשי ספרדי שאנסה לראות עד הקרנתו ולדווח איך הוא. ובחצות: "בוץ' ג'יימי", סרט עצמאי לחלוטין על הפקת סרט עצמאי לחלוטין בו השחקנית – לסבית בוצ'ית מלוהקת לתפקיד הגברי הראשי. זה נורא בוסרי, אבל נורא מתוק. מעין שילוב חצי אפוי בין וודי אלן לסבי ובין טורי "רישומון" הנפלאים של אילנה זפרן בסוף "עכבר העיר".

התוכנייה המלאה כאן.

קופון לרכישת כרטיס ב-20 שקל בלבד, כאן.

===========

ושני אגבים: ראיתי השבוע, לגמרי במקרה, שני סרטים נוספים שהיו יכולים להשתלב מצוין בפסטיבל הקווירי. רק מה: שניהם עוסקים ביחסים הטרוסקסואליים. אבל לדעתי האופן בו הם מבצעים דקונסטרוקציה למוסכמות מיניות, תוך שהם לוקחים את הקולנוע לקצה קצהו של הקצה, היו גורמים להם להרגיש בבית בפסטיבל הקווירי, ובוודאי שקהל הומו-לסבי היה מריע להם בזעזוע עמוק.
האחד הוא "ויוה", סרט הקוואזי-פורנו של אנה בילר שיוקרן בשבוע הבא בסינמטק תל אביב (פרטים נוספים בשבוע הבא).
והשני הוא "שיניים" (Teeth), קומדיית (?) האימה (??) הפוסט-פמיניסטית (???) של מיטשל ליכטנשטיין, הבן של רוי ולשעבר כוכב "מסיבת נישואים" של אנג לי. נדמה לי שזה הסרט המופרע ביותר שראיתי המון זמן. אולי אי פעם. ואהבתי כל שניה בו. הוא יצא השבוע להקרנות מסחריות באנגליה ויצא בחודש שעבר בדי.וי.די באמריקה. נדמה לי שזכויות ההפצה בארץ שייכות ליונייטד קינג, אבל אין סיכוי בחיים שהם יביאו את הסרט הזה. הוא חולני ומבריק. אני חייב לכם הרחבה עליו.

סחתיין על עדן שהביא כאן לפני יומיים את דעתו על "הנקוק" וניבא בעצם מילה במילה את פסקת הפתיחה של הביקורת של טוד מקארתי ב"וראייטי".
זה עדן משלשום.
וזה מקארתי מהיום:

An intriguing high concept is undermined by low-grade dramaturgy in "Hancock." This misguided attempt to wring a novel twist on the superhero genre has a certain whiff of "The Last Action Hero" about it

============

ועוד דברים לקרוא הבוקר:

– ג'רי סיינפלד כותב על ג'ורג' קרלין ל"ניו יורק טיימס". הם דיברו בטלפון לפני תשעה ימים, מספר סיינפלד, והם צחקו על כל המפורסמים שמתו כמעט בבת אחת באותו שבוע: בו דידלי, טים ראסרט. "ג'ורג' קרלין פחות או יותר המציא את הסטנד-אפ המודרני", הוא כותב.

– פרופיל עצום מידות ומצמרר לגמרי על שלדון אדלסון ב"ניו יורקר". כך מניע אחד התורמים הגדולים של בוש את הפוליטיקה הישראלית: מהניסיון להעפת אולמרט מהממשלה, השיחות הכעוסות עם חיים סבן והסחבקיה עם בוש, איתו הוא מנסה לטרפד את רעיון המדינה הפלסטינית.

– והנה חומר לעונה השנייה של "סרוגים": צרה צרורה באמריקה. הגברים כבר לא רוצים להיות רבנים ובישיבות האמריקאיות שמסמיכות לרבנות יש רוב של 60 אחוז לנשים. את מישהו ביהדות אמריקה הנתון הזה מבהיל.

===========

פסטיבל סילברדוקס, שמתקיים בוושינגטון די.סי בחסות מכון הקולנוע האמריקאי, חילק שלשום את פרסיו. את "המנתח האנגלי", זוכה התחרות הבינלאומית, תוכלו לראות בחודש הבא בפסטיבל ירושלים. את "שקרים אסורים", זוכה פרס התסריט, תוכלו לראות השבוע בסינמטקים במסגרת הפסטיבל האוסטרלי. כתבתי עליו כאן.

=============

ובשעה טובה: האתר של פסטיבל ירושלים כבר מכיל – ולא בטעות – את רשימת סרטי 2008.

ושם אני לומד ש:

– "האלוהי", סרטו החדש של פאולו סורנטינו – הבמאי האוהב עלי כרגע, יוקרן.
– "על הזמן ועל העיר" הכה מסקרן של טרנס דייוויס גם הצטרף לרשימה.
– "Into the Wild" של שון פן, נקרא עכשיו "עד קצה העולם".
– לסרטי התיעודיים/מוזיקליים על לו ריד ואהוד בנאי הצטרף גם הסרט על פאטי סמית, מפסטיבל סאנדאנס האחרון.
– חוץ מ"שטח פרטי" יוקרן גם "אגם טאהו", למתן תמונה כוללת למה שקורה עכשיו בקולנוע המקסיקני. משובח מאוד.
– "חולשה ליופי" יקרא בעברית סרטה החדש של איזבל קויסט ("החיים בלעדי"). במקור הסרט נקרא "אלגיה" והוא מבוסס על הנובלה "The Dying Animal" של פיליפ רות, מעין המשך ל"מורה התשוקה" שלו.

רגע, רגע, תראו מה קורה בטוקבקים: תגובות הנגד ל"ואלס עם בשיר" מרימות ראש. זה "בופור", סיבוב שני. לפני שנה "בופור" היה יקיר המדינה, עם פרס בברלין, ביקורות מעולות. הוא התגבר בקלילות על מכשול "השחקנים המשתמטים" שרדף אותו בעת הצילומים והעריכה. ואחרי כחודש וחצי של הצלחה אדירה בקופות התחילו ההשמצות על הסרט ועל כך שהוא לא ראוי לפרס אופיר.
והנה, זה קורה שוב. מתנגדי "בשיר" מתחילים משהו שנראה כמו קמפיין מתוזמן. התגובה בפוסט הקודם זועקת: הסרט כושל בקופות אז אין לו מקום לזכייה באופיר. וזה אחרי שכבר כמעט ארבע שנים דווקא הסרט הישראלי הקופתי של השנה הוא זה שמפסיד באופיר. אז מה סוכם, הקופתי לוקח אופיר או מפסיד?
ושניה רגע, האמנם "בשיר" נכשל בקופות? אני הערכתי ש"בשיר" הביא כ-4500 צופים בסוף השבוע הראשון. ברנש חמוד בתגובות עדכן: 3,785 צופים. מכיוון שאין לי מושג מי הוא, מאיפה הנתונים שלו ומה האג'נדה שלו אני צריך לקחת את המספר בערבון מוגבל, אבל בגלל שהוא מספק מספר שנמצא בשכונת הציפיות שלי, אני צריך להתייחס אליו ברצינות כלשהי. לכן בואו נעגל, לטובת המתימטיקה: 4000 כרטיסים. ב-8 עותקים. כלומר: 500 צופים לעותק. "בופור" הביא בסוף השבוע הראשון שלו 30,000 צופים ב-35 עותקים. כלומר: 857 צופים לעותק. בסופי השבוע הראשונים של "הסודות" ו"סוף העולם שמאלה" נמכרו כ-600 כרטיסים פר עותק. כלומר, ביחס לסרט עצמו – שהוא במובהק פחות מסחרי מ"בופור", "הסודות" ו"סוף העולם שמאלה" – זו פתיחה נאה מאוד. לא ענקית, לא היסטורית, אבל מכובדת. אם הוא היה מופץ ב-30 עותקים הוא היה מוכר כ-15,000 כרטיסים, כמו סוף השבוע הראשון של "סוף העולם שמאלה".
ואכן, זה סרט שהמסחריות שלו מצומצמת – גם בגלל תכניו וגם בגלל הפצתו. הוא צועד בדרכו של "מדוזות", שהופץ ב-6 עותקים, והגיע בסופו של דבר ל-75,000 צופים. אני מעריך שזה הכיוון אליו הולך "בשיר". ואם יזכה באופיר, הוא יקפץ אל מעבר ל-100,000 בזכות הפרסום.

ואחרי שפרסמתי קודם הערכות על פי הפירסומים ב"בוקס אופיס מוג'ו", הנה – טה דאם! – טבלת הקופות המלאה של ישראל, עם הנתונים הרשמיים. הבשורה: "זוהן" מכר קצת פחות ממה שהערכתי. ו"סקס והעיר הגדולה" מכר יותר ממה שהערכתי. (וכנראה זו הדרך להשיג את הנתונים הרשמיים מהמפיצים. להעריך נמוך מדי ואז הם מיד רוצים לתקן).
אז "הזוהן" מכר "רק" 37,000 כרטיסים. זה עדיין מספר פנומנלי לסרט כזה בארץ – בארץ רק סרטי דייטים או סרטי אנימציה (או "שודדי הקריביים" למיניהם) עושים מספרים כאלה. סרטים של אדם סנדלר בארץ לא מביאים מספרי צופים כאלה. למעשה, אף אחד מסרטיו הקודמים של סנדלר עבר את 100,000 הכרטיסים בארץ – כולם נעצרו באיזור ה-60 עד ה-80 אלף. כלומר "הזוהן" מכר בשלושה ימים חצי ממה שסרט ממוצע של סנדלר עושה בכל ימי הקרנתו. זהו שלאגר.
ו"סקס והעיר הגדולה", בניגוד למה שכתבתי קודם, משיג מאוד את "אינדיאנה ג'ונס". ואל תשאלו איזה פלופ הוא "ביום שזה יקרה".

הנה הטבלה המלאה:

1. "אל תתעסקו עם הזוהן"…… 37,529 כרטיסים.
30 עותקים. שהם 1,251 צופים פר עותק. שבוע ראשון.
2. "סקס והעיר הגדולה"……… 16,097 כרטיסים.
35 עותקים. 460 צופים לעותק. שבוע רביעי. סך הכל: 152,188 כרטיסים.
3. "נרניה 2: הנסיך כספיאן"…. 11,309 כרטיסים.
59 עותקים (!). 192 צופים לעותק. שבוע שלישי. סך הכל: 86,364 כרטיסים.
4. "אינדיאנה ג'ונס"……………. 6,613 כרטיסים.
32 עותקים. 207 צופים לעותק. שבוע חמישי. סך הכל: 117,074 כרטיסים.
5. "קח את זה כמו גבר"………. 4,393 כרטיסים.
18 עותקים. 244 צופים לעותק. שבוע שני. סך הכל: 17,353 כרטיסים.
6. "ביום שזה יקרה"…………… 3,415 כרטיסים.
22 עותקים. 155 צופים לעותק. שבוע שני. סך הכל: 12,651 כרטיסים.
7. "החבר החדש של אמא שלי"… 3,109 כרטיסים.
7 עותקים. 444 צופים לעותק. שבוע שלישי. סך הכל: 17,500 כרטיסים.
8. "ספיד רייסר"………………. 2,751 כרטיסים.
21 עותקים (!). 131 צופים לעותק. שבוע ראשון.
9. "מה שקורה בווגאס"……….. 2,539 כרטיסים.
12 עותקים. 212 צופים לעותק. שבוע שביעי. סך הכל: 83,360 כרטיסים.
10. "חסר מנוחה"…………….. 2,368 כרטיסים.
15 עותקים. 158 צופים לעותק. שבוע רביעי. סך הכל: 27,000 כרטיסים.

"מה שקורה בווגאס" ממשיך להיות הסרט המפתיע ברשימה והוא – כמו שהאמריקאים אומרים – סרט "עם רגליים". הוא הסרט עם הירידה הכי קטנה בעשיריה: ירידה של רק 25 אחוז מהשבוע שעבר. לעומת זאת, "ביום שזה יקרה" התרסק משבוע בכורה רע לשבוע שני איום. אחרי שמכר כ-8,000 כרטיסים בסוף שבוע ראשון, הוא ירד בשבוע השני ב-53 אחוזים. ו"ספיד רייסר": זה צורב. זה כמעט מעליב. הקהל אפילו לא מוכן לתת לסרט הזדמנות.
ומפיצי/מפיקי "ואלס עם בשיר" לא העבירו את נתוני סוף השבוע שלהם לשאר המפיצים ובעלי בתי הקולנוע, לכן הוא לא ברשימה.

"אל תתעסקו עם הזוהן" הוא הסרט מספר אחת בקופות בסוף השבוע האחרון בארץ, עם כ-40,000 כרטיסים שנמכרו בשלושה ימים ב-27 בתי קולנוע. מספר מדהים: יותר מ"אינדיאנה ג'ונס" בסוף השבוע הראשון שלו ובדיוק כמו "סקס והעיר הגדולה" בסוף שבוע הבכורה שלו.
את "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" ראו כבר 120,000 איש בחודש הקרנות. ואת "סקס והעיר גדולה", שקצת נעצר אחרי הפתיחה הסופר-גדולה שלו, ראו 130,000 איש בשלושה שבועות. "סיפורי נרניה: הנסיך כספיאן" גם הולך לא רע: 88,000 איש, בעיקר ילדים אני מניח, ראו אותו בשבועיים וחצי.

את "ספיד רייסר" ראו בסוף השבוע האחרון בארץ כ-3,000 איש. הסרט הופץ בשבעה עותקים באנגלית ועוד ארבעה עותקים בעברית וכלום לא עזר. הסרט טוטאל-לוס. אני מעריך שאת "ואלס עם באשיר" ראו יותר מזה – בערך 4,000 צופים – בסוף השבוע הזה. (מפיצי "ואלס עם באשיר", משום מה, לא מספקים נתוני מכירות כרטיסים. וזה אף פעם לא סימן טוב. סרט שמצליח מתגאה במספריו. אני מעריך שהוא מכר כ-4,500 כרטיסים בסוף השבוע הראשון וכ-4,000 בסוף השבוע השני, וכולל הכרטיסים מאמצע השבוע הוא אמור להיות עכשיו איפשהו על הציר שבין 10,000 ל-15,000 כרטיסים בעשרה ימים. אם וכאר יגיעו אלי נתונים רשמיים אפרסמם).

"ספיד רייסר" הוא שברון לב ענק מבחינתי. הטריילרים שלו טמטמו אותי. האחים וושאובסקי מסעירים אותי. וכשהוא נכשל באמריקה, גם אצל הקהל וגם בביקורת, העזתי לחשוב שהם בוודאי לא מבינים כלום, שזו חייבת להיות יצירה כה מהפכנית שהיא ללא ספק מקדימה את זמנה. ואז ראיתי את הסרט, ואני אשכרה מתאבל עליו. האמת, נדמה לי שאיפשהו מתחת להריי הדקות, מסתתר שם סרט מוצלח בהרבה, שהיה יכול להיות מה שקיוויתי – כי הצד הוויזואלי מסחרר, מופלא, ויכול להיות שזה כל מה שהסרט הזה היה צריך להיות: טריפ ויזואלי. אלא שהאחים וושאובסקי פשוט התבלבלו לגמרי ויצרו סרט גדוש בעלילה במקום בו עלילה היא הדבר הכי מיותר. אני מקווה שהם עוד ישובו לסרט הזה ויערכו אותו מחדש. עד אז, אני אפילו לא שש לראות אותו שוב בדי.וי.די, עד כדי כך הוא ביאס אותי.

זו הביקורת שלי על "ספיד רייסר" מגיליון "פנאי פלוס", 18.6.2008
continue reading…

אי, סולן האילז, הקליט אתמול בביתו את קטע הווידיאו הזה, בו הא מבצע את "ריילרוד מן". הקטע יוקרן מחר בטקס לזכרו של אנתוני פוסאנו, מעריץ של האילז שמת לפני חודש מסרטן המוח ועמוד השדרה בגיל 15. אי כותב בבלוגו שפגש את אנתוני באחת מהופעותיו באפריל, וכעבור חודש נודע לו שהוא מת. בווידיאו מופיע גם בובי ג'וניור, הכלב של אי, שאנתוני הביא לו בובת צעצוע כשנפגש עם אי באפריל. לא יודע, המוזיקה של אי (מארק אוורט) והאילז פשוט שוברת את ליבי, ומחוות כאלה מנטרלות ממני כל גרם של ציניות. וחוץ מזה, זה באמת אחד השירים הכי יפים שלו:

שלט חוצות חצי גמור של "הנקוק", אתמול בלונדון (ויה Cinematical)

עדן מדווח מהקרנת העיתונאים של "הנקוק" אתמול:

ראיתי אתמול את “הנקוק” ומדובר בעיקר בסרט מוזר מאד. בערך באמצעו הוא תופס כיוון אחר עליו כמעט ולא רמז הטריילר, כיוון שלטעמי היה שגוי וכמעט חירב את הסרט בעודף מלודרמה.
זה לא סרט רע, הוא עדיין מהנה למדי ולעניות דעתי הוא גם יעשה בוכטות של כסף. אבל הוא הזכיר לי קצת את “אחרון גיבורי הפעולה”, וכמו שהסרט ההוא סימן את תחילת סוף מעמדו של שוורצנגר ככוכב הגדול ביותר בהוליווד כך, אם וויל סמית’ לא ייזהר, “הנקוק” יסמן את תחילת סוף המעמד שלו.

ועכשיו אני כבר לא יודע מה לחשוב. "הנקוק" נראה לי בתחילה נפילה של סרט, ואז יצאו הטריילרים שלו שהצליחו להלהיב אותי, ועכשיו הביקורת של עדן ושוב ירד לי החשק (אבל אני לוקח בחשבון שעדן – כנראה האיש היחיד בארץ שהודה שאהב את "רק כלבים רצים חופשי" – מפגין באדיקות טעם הפוך לחלוטין לשלי). אני זקוק להתרשמויות נוספות. למי יש?

======

ומי היה אתמול בהקרנה של "מפטיר"?