אבי ניר וקשת זוכים לחתיכת ליטוף אגו מצד סינתיה ליטלטון מ"וראייטי" ששואלת "האם מדינה בת 7 מיליון תושבים יכולה להיות אינקובטור לתוכניות טלוויזיה המשווקות בכל העולם?". העילה לראיון עם ניר היא העלייה הקרובה של "האקס המיתולוגי" בסי.בי.אס, שנה אחרי ש"היורש" של אורי גלר עובד לאמריקאית באן.בי.סי. הבאה בתור של קשת לעיבודים אמריקאיים: "מה השטויות האלה" של עדי אשכנזי.

=======

ועוד הערצה מהכיוון הלא צפוי: "ולווט" דיווחה אתמול שמוריסי ביקש שליאור אשכנזי יראיין אותו לקראת בואו לישראל. בדרך כלל שולחים סלב מקומי שידוע בהערצתו לאמן זר (או סתם קשור איכשהו לעולם שלו – כמו מקרה יצפאן וסיינפלד) – והתוצאה היא אירוע בעל פוטנציאל הבכה גדול כי הרי לאמן הבינלאומי אין מושג שמי שיושב מולו הוא סטאר מקומי ולא עוד עיתונאי. והנה מוריסי, שראה את אשכנזי ב"חתונה מאוחרת" ונדלק, הוא על תקן המעריץ. מישהו קרא?

========

ניקי פינק מדווחת: קוונטין טרנטינו גמר סוף סוף לכתוב את התסריט לסרט המלחמה שלו "Inglorious Bastards" והעביר אותו אתמול ושלשום לוורנר, יוניברסל, פרמאונט וסוני שיתחילו להציע סכומים לקניית הזכויות להפקתו. טרנטינו רוצה את בראד פיט לתפקיד הראשי.

כאן: טרנטינו מספר לבי.בי.סי מוקדם יותר השבוע על התסריט שגמר לכתוב.

========

"הניו יורק טיימס" מדווח: הקולנוע האיטלקי זוכה בימים אלה להתעוררות, אחרי שנים של תרדמה, בזכות שני סרטים שזכו בפרסים בכירים בקאן והפכו ללהיטים במולדתם. האחד הוא "האלוהי" של פאולו סורנטינו, שיוקרן השבוע בפסטיבל ירושלים. השני הוא "קאמורה" של מתיאו גארונה, שזוכה להצלחה אפילו יותר גדולה. הזכייה הכפולה בקאן, מדווח ה"טיימס", זכה לכותרות בתקשורת השמורות בדרך כלל לזכייה באליפויות ספורט, ולהכרזות שסוף סוף, אחרי שנות בצורת (שנבעו מביטול התמיכה הממשלתית בקולנוע המקומי) נוצר גל איטלקי חדש.
ומהזווית המקומית: שני הסרטים נקנו להפצה על ידי סרטי אורלנדו. "קאמורה" יוקרן בפסטיבל חיפה ומנסים להביא לפסטיבל את גארונה.

ובינתיים: אחד השחקנים הלא מקצועיים שמופיעים ב"קאמורה" נעצר השבוע, בגלל תפקידו האמיתי, לא הקולנועי, בעולם הפשע המאורגן בנאפולי.

ואגב, ל"קאמורה" קראתי עד היום "עמורה", אך הסרט – העוסק במאפיה הנפוליטנית – מבוסס על ספר שיצא באחרונה בתרגום לעברית תחת השם "קאמורה" וכנראה שזה גם יהיה שם הסרט בעברית.

וסרטי אורלנדו הם אלה שיביאו גם את "פוניו" של היאו מיאזאקי.

======

קבלו ביטול מוחלט על האייטם הזה.
כן, זה היה סופשבוע צפוף בבתי הקולנוע, עם שבעה סרטים בהפצה של מעל 30 עותקים וארבעה סרטים עם מכירות של מעל 20,000 כרטיסים כל אחד. אז במקום שלושה סרטים שמכרו 120,000 כרטיסים יש לנו ארבעה סרטים שמכרו 110,000 כרטיסים. לא רע, אבל לא נראה לי היסטורי. מה גם שההערכות שהועברו לי ביום שני היו כולן קצת מוגזמות ("איים אבודים") או סתם שגויות ("קונג פו פנדה"). הנה הטבלה הרשמית והסופית של מכירות הכרטיסים בארץ בסוף השבוע האחרון, כפי שהמפיצים מעבירים בעצמם לאולפנים:

1. "הנקוק" 40,600 כרטיסים. 30 עותקים. שבוע ראשון
2. "קונג פו פנדה" 37,200 כרטיסים. 47 עותקים. שבוע ראשון
3. "אל תתעסקו עם הזוהן" 23,000 כרטיסים. שבוע שלישי. 124,000 כרטיסים בסך הכל.
4. "איים אבודים" 20,678 כרטיסים. 38 עותקים. שבוע ראשון.
5. "הענק הירוק" 8,461 כרטיסים. 27 עותקים. שבוע שני. 30,647 כרטיסים סך הכל.
6. "סקס והעיר הגדולה" 8,000 כרטיסים. 31 עותקים. שבוע שישי. 185,000 סך הכל.
7. "האי של נים" 7,000 כרטיסים. 35 עותקים. שבוע שני. 20,000 כרטיסים סך הכל.
8. "נרניה: הנסיך כספיאן" 5,800 כרטיסים. 51 עותקים. שבוע חמישי. 108,000 סך הכל.
9. "אינדיאנה ג'ונס" 3,400 כרטיסים. 12 עותקים. שבוע שביעי. 131,000 כרטיסים בסך הכל.
10. "קח את זה כמו גבר" 2,100 כרטיסים. 13 עותקים. שבוע רביעי. 26,800 סך הכל.

מסקנות:
– "הזוהן" מחזיק מעמד מעולה והופך ללהיט הגדול והלא צפוי של הקיץ ואפשר להניח שהוא יחצה את ה-150,000 כרטיסים.
– "סקס והעיר הגדולה" הוא בינתיים שובר הקופות הכי גדול בארץ הקיץ והוא יצליח כנראה להגיע כמעט עד ה-200,000 כרטיסים. שזה מדהים עד כמה הדפוס המסחרי בארץ עקבי: הסרטים היחידים שמצליחים לשבור קופות הם סרטי ילדים וסרטים לנשים. איפה הבנים בני ה-15? לאיזה סרטים הם הולכים?
– אז מה הסיפור עם "איים אבודים"? גורם המקורב להפקה חשף בפני, אל מול תהייתי, מסמך פנימי של יונייטד קינג המראה שהסרט מכר 30,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון והוקרן ב-41 עותקים. אז למה אותה חברת יונייטד קינג העבירה למפיצים העמיתים את הנתון המופיע בטבלה הנ"ל? סתם טעות או שיש כאן אג'נדה כלכלית סמויה?

תוספת: משה אדרי, דרך נציג שלישי, מעדכן שהוא אינו מעביר נתונים למסמך הזה, שממילא מיועד לאולפנים ההוליוודיים שלא מתעניינים בסרטים הישראליים, ושהמספר המופיע בטבלה פשוט אינו נכון ומבוסס כנראה על הערכות בעלי בתי הקולנוע האחרים. "איים אבודים", על פי נתוני האמת של סינמה סיטי, מכר עד אתמול כבר 40,000 כרטיסים. אני מקווה לקבל בימים הקרובים את דפי המכירות הרשמיים של הסרט, רק כדי שאוכל להעיד שראיתי את הנתונים במו עיני.

לפני "וול-E" מוקרן סרט קצר ונטול מילים בן 5 דקות של פיקסאר בשם "פרסטו". הבמאי והתסריטאי הוא דאג סוויטלנד, שהלך עם כיוון צ'אק ג'ונסי/האנה-ברברה שפיקסאר עד כה התרחקה ממנו. הנה הסרט:

(ויה "Wired")

קליין
קשלס (הביקורת הכי יפה על הסרט)
דובדבני
אלקריב
(אני מניח שאלקריב בקיא בסיפור חייו האמיתי של רשף לוי, כי הוא קרא לדמות של עפר שכטר "חסה". חסה היה הכינוי האמיתי של החבר שעליו מבוססת דמותו של עפר שכטר, דמות שנקראת בסרט סבתא).

ואני:
continue reading…

אין לי מספיק נתונים מהעבר כדי לוודא, לכן זו תחושה בלבד אבל נדמה לי שבתי הקולנוע בישראל היו מלאים בסוף השבוע האחרון עם כמות צופים שכבר המון זמן לא נראתה בבתי הקולנוע. שלושה סרטים שברו קופות בבת אחת. 120 אלף צופים קנו כרטיסים לשלושת סרטים אלה. נדמה לי גם שזו פעם נדירה בה שלושה סרטים יצאו יחד, זה מול זה, בהפצות אולטרה-רחבות, של למעלה מ-30 עותקים כל אחד. ושלושתם מצאו את הקהל שלהם והצליחו באופן מרשים.

כפי שכבר פרסמתי הבוקר: "איים אבודים" מכר 30,000 כרטיסים. "הנקוק" מכר 40,000 כרטיסים. אבל שניהם לא היו הסרטים הכי קופתיים בסוף השבוע בארץ. זה היה "קונג פו פנדה". עכשיו מפרסם "בוקס אופיס מוג'ו" את הנתון ש"קונג פו פנדה" הכניס בשלושה ימים בישראל חצי מיליון דולר, שהם קצת יותר מ-50,000 כרטיסים.

וזה עוד לא הכל. מחר אני מקווה לקבל את הנתונים המדויקים, אבל "הענק הירוק" הולך לא רע, עם 30,000 כרטיסים בעשרה ימים. ו"האי של נים", מספרים לי, משגשג גם הוא, אבל אין לי עדיין נתונים.

על פי נתונים שהגיעו אליי הבוקר, "איים אבודים" מכר בסוף השבוע האחרון 30,000 כרטיסים ב-35 בתי קולנוע. זה נתון זהה למספר הכרטיסים שמכר "בופור" בסוף השבוע הראשון שלו במרץ 2007. אמש מכר "איים אבודים" 3907 כרטיסים, בשבעה כרטיסים יותר מ"בופור" ביום ראשון שאחרי סוף השבוע. "בופור" הגיע בסופו של דבר ל-300 אלף כרטיסים.
האולמות בהם הצליח "איים אבודים" הכי הרבה בסוף השבוע היו סינמה סיטי (למעלה מ-6000 כרטיסים בסוף השבוע) ולב דיזנגוף.

את "הנקוק" ראו בסוף השבוע 40,000 צופים.

Where the Hell is Matt? (2008) from Matthew Harding on Vimeo.

אריק לאנדגארד כבר כינה אותו "הסרט הטוב ביותר של 2008". הוא עלה לאוויר ב-20 ביוני ותוך שלושה שבועות צפו בו 10 מיליון פעם. הוא הסרטון השלישי – והמושקע ביותר – שצילם מאט הרדינג, מעצב משחקי מחשב שגדל בקונטיקט, עבד באוסטרליה וכעת גר בסיאטל, עם המון זמן וכסף פנויים, כשהפעם הסרט מומן על ידי חברת מסטיקים. הוא צולם ב-42 מדינות ב-14 חודשים (כולל ישראל). המוזיקה מקורית, לזמרת בת ה-17 קוראים פלבשה סידיק, היא גרה במיניאפוליס אבל נולדה בבנגלדש. מה הסיפור של הקליפ והפסקול? מי זה מאט הרדינג? איפה שאר הסרטונים שלו? ואיפה לעזאזל נמצא מאט היום?

הכותרת, אגב, מוקדשת כמובן לחלוצות הריקודים ביו-טיוב, על 23 מיליון צופיהן.

ההודעה לעיתונות הגיעה לפני שעה קלה (בדיוק כשהאתר נפל לחצי שעה בגלל תקלה בשרת): דורית ענבר היא המנכ"לית של הקרן החדשה במקומו של דוד פישר. ענבר תהיה המנכ"לית השלישית של הקרן, אחרי פישר ואחרי אורנה בן-דור. היא גם תהיה הראשונה שאינה יוצרת דוקומנטרית מוערכת הנכנסת לתפקיד. אולי משום כך היא מצהירה שמשימתה הראשונה היא למנות לצידה מנהל אמנותי, תפקיד ששני המנכ"לים הקודמים מילאו בעצמם.
ביום חמישי דיווחה נירית אנדרמן על הישיבה לבחירת המנכ"ל. בשבת שמעתי שמבין השבעה נותרו ענבר וקובי גל-רדאי כמועמדים סופיים. לא אתפלא, לפיכך, אם גל-רדאי יהיה המנהל האמנותי.

דורית ענבר היתה יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ואז שימשה מנכ"לית טלעד בתקופת המכרז החוזר לערוץ 2, בו נכשלה הזכיינית. יהיה מעניין לראות כעת איך תגיב קהילת הדוקומנטריסטים בארץ – חבורה תוססת ולוחמנית מאוד – למינוי הזה, של אדם שמגיע מחוץ למערכת הקולנועית. האם יקבלו אותה בברכה, כמנהלת מקצועית חפה מניגודי עניינים וחברות בקליקות, או שיזעמו על חוסר הניסיון שלה בתחום? האם יתנו לה חסד להוכיח את עצמה או שינפנפו מולה כבר עכשיו בכשלון של טלעד במכרז, כשלון שעוזי פלד האשים אותה בו.

גילוי נאות: אחת המשימות הראשונות של ענבר בתפקידה כמנכ"לית יהיה לטפל בהצעה שלי ושל קסטינה תקשורת להפקת הסרט התיעודי "סרט לא גמור", הצעה שמונחת על שולחן הקרן זה מספר שבועות אך בהיעדר מנכ"ל עדיין לא טופלה.

מה דעתכם? האם ענבר תהיה טובה לקרן? האם נכונה ההפרדה בין מנכ"ל ומנהל אמנותי? ומה הייתם רוצים שישתנה בקרן החדשה אחרי עידן דוד פישר?

בעוד שבועיים ייצא ביפן הסרט החדש של היאו מיאזאקי, "פוניו על הצוק". וכשבועיים אחר כך ייצא בבתי הקולנוע בישראל סרטו של מיאזאקי מ-1988, "השכן שלי טוטורו" בדיבוב לעברית. הנה, מתוך איזושהי תוכנית בוקר יפנית (אללי, איך היפנים אוהבים לקשקש על מסך הטלוויזיה שלהם), השיר מתוך "פוניו", והשאלה: האם הסרט ישבור ביפן את השיאים של "הטירה הנעה" ו"המסע המופלא"?

============

מאיר שניצר ממליץ על הטרילוגיה של ריימון דפרדון שתוצג בפסטיבל ירושלים. רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטי דפרדון תגיע בקרוב לסינמטקים. ואגב, בעודי תוהה שלשום האם "שגרה מבצעית" של ארול מוריס הוא הסרט התיעודי הראשון בסינמקופ, מגיע "חיים מודרניים" של דפרדון ומצטרף למועדון: עוד סרט תיעודי בסינמסקופ. ויותר מזה: סרט תיעודי, בן זמננו, שצולם ב-35 מ"מ (רוב מוחלט של הסרטים התיעודיים, כולל "שגרה מבצעית" של מוריס, כבר מצולמים בהיי-דפינישן). דפרדון, שמצלם בעצמו את סרטיו, משתמש במצלמת "פנלופה" של אאטון, שלוקחת כל פריים 35 מ"מ וחותכת אותו לשניים, כך שגובה כל פריים הוא 2 פרפורציות, בכך חוסכת חומר גלם וגם מטביעה ישירת תמונה בפורמט סינמסקופי על הפריים, ללא שימוש בעדשות אנמורפיות. הנה ההסבר.

==========

מיד אחרי ההקרנה של הסרט התיעודי על פאטי סמית בירושלים הוא יוצג בשני פסטיבלי קולנוע נוספים בניו זילנד. לכבוד המאורע היא מתראיינת.

===========

ראיתם את "הנקוק" ותהיתם איך הסרט היה אמור להיראות? הנה התסריט המקורי.

העבר משוחזר בשני קטעי וידיאו ראויים לצפייה:

1.

"פגשתי את הניבתן", סרט האנימציה של ג'וש רסקין שהיה מועמד לאוסקר ויוקרן ביום ראשון הבא במקבץ האנימציה הבינלאומי של פסטיבל ירושלים:

ב-1969 ג'רי לויתן בן ה-14 הקליט ראיון מאולתר בן חמש דקות עם ג'ון לנון (בו הוא מספר לו, בין השאר, שהוא מנסה לשכנע את בני כתתו להאזין לביטלס אבל הם מעדיפים את הבי.ג'יז). בשנה שעברה לויתן העביר את ההקלטה לג'וש רסקין שביים ממנה סרט אנימציה שמחייה לתמונות את המילים של לנון. אהבתי יותר את הרגעים בהם הדימויים של רסקין מעניקים פרשנות אירונית למילים של לנון ולא סתם ממחישים אותן בדייקנות. כך, למשל, כשהוא עונה ללויתן על בני כתתו הוא אומר לו שהילדים מרובעים ועוד לא יצאו מתחת לכנפיים של ההורים. ובמילה כנפיים צצה עטיפת אלבום הלהקה שהקים פול מקרטני אחרי הביטלס, עקיצה יפה ורגע של שנינות מצד הבמאי.

2.

צ'אנל 4 הבריטי מקדיש את החצי השני של יולי לסרטיו של סטנלי קובריק והלך והפיק לכבוד העניין פרומו שהוא לא רק מושקע וחכם, הוא מפגין אהבה עצומה לסרט, מהסוג שבאמת מגרה לבוא ולצפות במחווה. הפרומו, שצולם בשוט סטדיקאם רצוף, משחזר את הסט ואת אחורי הקלעים של "הניצוץ" בהכנות לפני הצילומים של אחד השוטים המפורסמים בו. "הניצוץ", ראוי להזכיר, היה הסרט הראשון בו השתמשו בהמצאה החדשה הזאת שנקראת סטדיקאם. בישראל אני יכול לדמיין במאים שילכו וישחזרו שוטים מתוך סרטים, אבל זה יהיה כדי למכור יוגורט, ולא קלאסיקות.

קראו על עבודת השחזור כאן.

(תודה ליניב ולאיתן על הלינקים).