לפני "וול-E" מוקרן סרט קצר ונטול מילים בן 5 דקות של פיקסאר בשם "פרסטו". הבמאי והתסריטאי הוא דאג סוויטלנד, שהלך עם כיוון צ'אק ג'ונסי/האנה-ברברה שפיקסאר עד כה התרחקה ממנו. הנה הסרט:

(ויה "Wired")

קליין
קשלס (הביקורת הכי יפה על הסרט)
דובדבני
אלקריב
(אני מניח שאלקריב בקיא בסיפור חייו האמיתי של רשף לוי, כי הוא קרא לדמות של עפר שכטר "חסה". חסה היה הכינוי האמיתי של החבר שעליו מבוססת דמותו של עפר שכטר, דמות שנקראת בסרט סבתא).

ואני:
continue reading…

אין לי מספיק נתונים מהעבר כדי לוודא, לכן זו תחושה בלבד אבל נדמה לי שבתי הקולנוע בישראל היו מלאים בסוף השבוע האחרון עם כמות צופים שכבר המון זמן לא נראתה בבתי הקולנוע. שלושה סרטים שברו קופות בבת אחת. 120 אלף צופים קנו כרטיסים לשלושת סרטים אלה. נדמה לי גם שזו פעם נדירה בה שלושה סרטים יצאו יחד, זה מול זה, בהפצות אולטרה-רחבות, של למעלה מ-30 עותקים כל אחד. ושלושתם מצאו את הקהל שלהם והצליחו באופן מרשים.

כפי שכבר פרסמתי הבוקר: "איים אבודים" מכר 30,000 כרטיסים. "הנקוק" מכר 40,000 כרטיסים. אבל שניהם לא היו הסרטים הכי קופתיים בסוף השבוע בארץ. זה היה "קונג פו פנדה". עכשיו מפרסם "בוקס אופיס מוג'ו" את הנתון ש"קונג פו פנדה" הכניס בשלושה ימים בישראל חצי מיליון דולר, שהם קצת יותר מ-50,000 כרטיסים.

וזה עוד לא הכל. מחר אני מקווה לקבל את הנתונים המדויקים, אבל "הענק הירוק" הולך לא רע, עם 30,000 כרטיסים בעשרה ימים. ו"האי של נים", מספרים לי, משגשג גם הוא, אבל אין לי עדיין נתונים.

על פי נתונים שהגיעו אליי הבוקר, "איים אבודים" מכר בסוף השבוע האחרון 30,000 כרטיסים ב-35 בתי קולנוע. זה נתון זהה למספר הכרטיסים שמכר "בופור" בסוף השבוע הראשון שלו במרץ 2007. אמש מכר "איים אבודים" 3907 כרטיסים, בשבעה כרטיסים יותר מ"בופור" ביום ראשון שאחרי סוף השבוע. "בופור" הגיע בסופו של דבר ל-300 אלף כרטיסים.
האולמות בהם הצליח "איים אבודים" הכי הרבה בסוף השבוע היו סינמה סיטי (למעלה מ-6000 כרטיסים בסוף השבוע) ולב דיזנגוף.

את "הנקוק" ראו בסוף השבוע 40,000 צופים.

Where the Hell is Matt? (2008) from Matthew Harding on Vimeo.

אריק לאנדגארד כבר כינה אותו "הסרט הטוב ביותר של 2008". הוא עלה לאוויר ב-20 ביוני ותוך שלושה שבועות צפו בו 10 מיליון פעם. הוא הסרטון השלישי – והמושקע ביותר – שצילם מאט הרדינג, מעצב משחקי מחשב שגדל בקונטיקט, עבד באוסטרליה וכעת גר בסיאטל, עם המון זמן וכסף פנויים, כשהפעם הסרט מומן על ידי חברת מסטיקים. הוא צולם ב-42 מדינות ב-14 חודשים (כולל ישראל). המוזיקה מקורית, לזמרת בת ה-17 קוראים פלבשה סידיק, היא גרה במיניאפוליס אבל נולדה בבנגלדש. מה הסיפור של הקליפ והפסקול? מי זה מאט הרדינג? איפה שאר הסרטונים שלו? ואיפה לעזאזל נמצא מאט היום?

הכותרת, אגב, מוקדשת כמובן לחלוצות הריקודים ביו-טיוב, על 23 מיליון צופיהן.

ההודעה לעיתונות הגיעה לפני שעה קלה (בדיוק כשהאתר נפל לחצי שעה בגלל תקלה בשרת): דורית ענבר היא המנכ"לית של הקרן החדשה במקומו של דוד פישר. ענבר תהיה המנכ"לית השלישית של הקרן, אחרי פישר ואחרי אורנה בן-דור. היא גם תהיה הראשונה שאינה יוצרת דוקומנטרית מוערכת הנכנסת לתפקיד. אולי משום כך היא מצהירה שמשימתה הראשונה היא למנות לצידה מנהל אמנותי, תפקיד ששני המנכ"לים הקודמים מילאו בעצמם.
ביום חמישי דיווחה נירית אנדרמן על הישיבה לבחירת המנכ"ל. בשבת שמעתי שמבין השבעה נותרו ענבר וקובי גל-רדאי כמועמדים סופיים. לא אתפלא, לפיכך, אם גל-רדאי יהיה המנהל האמנותי.

דורית ענבר היתה יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ואז שימשה מנכ"לית טלעד בתקופת המכרז החוזר לערוץ 2, בו נכשלה הזכיינית. יהיה מעניין לראות כעת איך תגיב קהילת הדוקומנטריסטים בארץ – חבורה תוססת ולוחמנית מאוד – למינוי הזה, של אדם שמגיע מחוץ למערכת הקולנועית. האם יקבלו אותה בברכה, כמנהלת מקצועית חפה מניגודי עניינים וחברות בקליקות, או שיזעמו על חוסר הניסיון שלה בתחום? האם יתנו לה חסד להוכיח את עצמה או שינפנפו מולה כבר עכשיו בכשלון של טלעד במכרז, כשלון שעוזי פלד האשים אותה בו.

גילוי נאות: אחת המשימות הראשונות של ענבר בתפקידה כמנכ"לית יהיה לטפל בהצעה שלי ושל קסטינה תקשורת להפקת הסרט התיעודי "סרט לא גמור", הצעה שמונחת על שולחן הקרן זה מספר שבועות אך בהיעדר מנכ"ל עדיין לא טופלה.

מה דעתכם? האם ענבר תהיה טובה לקרן? האם נכונה ההפרדה בין מנכ"ל ומנהל אמנותי? ומה הייתם רוצים שישתנה בקרן החדשה אחרי עידן דוד פישר?

בעוד שבועיים ייצא ביפן הסרט החדש של היאו מיאזאקי, "פוניו על הצוק". וכשבועיים אחר כך ייצא בבתי הקולנוע בישראל סרטו של מיאזאקי מ-1988, "השכן שלי טוטורו" בדיבוב לעברית. הנה, מתוך איזושהי תוכנית בוקר יפנית (אללי, איך היפנים אוהבים לקשקש על מסך הטלוויזיה שלהם), השיר מתוך "פוניו", והשאלה: האם הסרט ישבור ביפן את השיאים של "הטירה הנעה" ו"המסע המופלא"?

============

מאיר שניצר ממליץ על הטרילוגיה של ריימון דפרדון שתוצג בפסטיבל ירושלים. רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטי דפרדון תגיע בקרוב לסינמטקים. ואגב, בעודי תוהה שלשום האם "שגרה מבצעית" של ארול מוריס הוא הסרט התיעודי הראשון בסינמקופ, מגיע "חיים מודרניים" של דפרדון ומצטרף למועדון: עוד סרט תיעודי בסינמסקופ. ויותר מזה: סרט תיעודי, בן זמננו, שצולם ב-35 מ"מ (רוב מוחלט של הסרטים התיעודיים, כולל "שגרה מבצעית" של מוריס, כבר מצולמים בהיי-דפינישן). דפרדון, שמצלם בעצמו את סרטיו, משתמש במצלמת "פנלופה" של אאטון, שלוקחת כל פריים 35 מ"מ וחותכת אותו לשניים, כך שגובה כל פריים הוא 2 פרפורציות, בכך חוסכת חומר גלם וגם מטביעה ישירת תמונה בפורמט סינמסקופי על הפריים, ללא שימוש בעדשות אנמורפיות. הנה ההסבר.

==========

מיד אחרי ההקרנה של הסרט התיעודי על פאטי סמית בירושלים הוא יוצג בשני פסטיבלי קולנוע נוספים בניו זילנד. לכבוד המאורע היא מתראיינת.

===========

ראיתם את "הנקוק" ותהיתם איך הסרט היה אמור להיראות? הנה התסריט המקורי.

העבר משוחזר בשני קטעי וידיאו ראויים לצפייה:

1.

"פגשתי את הניבתן", סרט האנימציה של ג'וש רסקין שהיה מועמד לאוסקר ויוקרן ביום ראשון הבא במקבץ האנימציה הבינלאומי של פסטיבל ירושלים:

ב-1969 ג'רי לויתן בן ה-14 הקליט ראיון מאולתר בן חמש דקות עם ג'ון לנון (בו הוא מספר לו, בין השאר, שהוא מנסה לשכנע את בני כתתו להאזין לביטלס אבל הם מעדיפים את הבי.ג'יז). בשנה שעברה לויתן העביר את ההקלטה לג'וש רסקין שביים ממנה סרט אנימציה שמחייה לתמונות את המילים של לנון. אהבתי יותר את הרגעים בהם הדימויים של רסקין מעניקים פרשנות אירונית למילים של לנון ולא סתם ממחישים אותן בדייקנות. כך, למשל, כשהוא עונה ללויתן על בני כתתו הוא אומר לו שהילדים מרובעים ועוד לא יצאו מתחת לכנפיים של ההורים. ובמילה כנפיים צצה עטיפת אלבום הלהקה שהקים פול מקרטני אחרי הביטלס, עקיצה יפה ורגע של שנינות מצד הבמאי.

2.

צ'אנל 4 הבריטי מקדיש את החצי השני של יולי לסרטיו של סטנלי קובריק והלך והפיק לכבוד העניין פרומו שהוא לא רק מושקע וחכם, הוא מפגין אהבה עצומה לסרט, מהסוג שבאמת מגרה לבוא ולצפות במחווה. הפרומו, שצולם בשוט סטדיקאם רצוף, משחזר את הסט ואת אחורי הקלעים של "הניצוץ" בהכנות לפני הצילומים של אחד השוטים המפורסמים בו. "הניצוץ", ראוי להזכיר, היה הסרט הראשון בו השתמשו בהמצאה החדשה הזאת שנקראת סטדיקאם. בישראל אני יכול לדמיין במאים שילכו וישחזרו שוטים מתוך סרטים, אבל זה יהיה כדי למכור יוגורט, ולא קלאסיקות.

קראו על עבודת השחזור כאן.

(תודה ליניב ולאיתן על הלינקים).

שבת, בוקר: הפוסט התעדכן

אבינעם חרפק, מנהל התוכנייה של פסטיבל ירושלים, עונה לטענות של כל מי שהתרעם "עוד פעם אנימציה?" ו"עוד פעם פיקסאר?!", נגד הבחירה ב"וול-E" לפתיחה: "חכה שתראה את הסרט". חרפק טוען שגם הם הלכו בהססנות רבה להקרנה של פורום פילם בה הציעו להם את "וול-E", "אבל אחרי רבע שעה היה ברור שמבחינה קולנועית הסרט הזה יוצא דופן".

========

שש שעות אחרי שהגעתי לירושלים ואולם 3 כבר נראה אחרת לגמרי: הבלגן מקודם פונה והאולם כבר היה מוכן לארח את אורחי הפסטיבל לפרזנטציה ראשונה. האולם, שנראה מצוין ממבט ראשון, מכיל 262 מקומות ישיבה ויש בו שיפוע נדיב יותר מזה של האולם הגדול בסינמטק. המקרנה עובדת, המסך במקומו, המיזוג מקפיא, ורק מערכת הסאונד עדיין קצת צורמת. 20 דקות מתוך "האלמנט החמישי" הוקרנו לצרכי התרשמות. התרשמנו.

אולם 3 החדש והמשובח מאוד בסינמטק ירושלים

בקומה מעל: אולם 4 המכיל 70 מקומות ומותאם להקרנת וידיאו בלבד. המקרן הוא Sharpvision מדגם Z2001 המוכן להקרנת היי-דפינישן, רק שכרגע אין נגן היי-דפינישן המחובר אליו, רק די.וי.די רגיל ונגן בטא דיגיטלי.

אילן דה-פריז, המנכ"ל החדש של סינמטק ירושלים והפסטיבל, עידכן שהסיום הבנייה של האגף החדש מתעכב כי נפער גרעון של 4-4.5 מיליון דולר, "בגלל השינויים בשער הדולר והתייקרות עלויות הבנייה" (האדריכלית הפרטית שלי מהנהנת בהבנה ומעדכנת שמחירי חומרי הבנייה, ובעיקר המתכות, זינקו בשנה האחרונה ושכל אומדני המחירים התיישנו במהירות).
חוץ מאולמות ההקרנה שהוקמו, האגף החדש אמור להכיל משרדים חדשים לסינמטק, ארכיון סרטים חדשים ווידיאוטק.

אלון גרבוז, שהצטרף לסיור, הוסיף שגם האגף החדש בסינמטק תל אביב נמצא עכשיו, מאותן סיבות, בגרעון של כ-20 מיליון שקל.

=========

התחושה שמדובר בפסטיבל יוצא דופן מבחינת איכות הסרטים השנה מתעצמת אל מול הצפייה בסרטים עצמם: שלושה סרטים הוצגו עד כה, שלושתם היו נפלאים.
"שגרה מבצעית" של ארול מוריס – האם זהו הסרט התיעודי הראשון בסינמסקופ? – הוא עוד יצירה אדירה של הבמאי שממשיך בה את מסעו לתיעוד אנשים שמתבוננים, משתפים פעולה עם המוות, במוות ואיכשהו חיים איתו בשלום, כמעט אפילו בנוחות מצמררת.
"אגם טאהו" המקסיקני הוא כמעט כמו יצירה אחות ל"המנון" הישראל הקצר: שוטים ארוכים, הרבה הליכות, וסיור שנראה גחמני בתחילה אבל בעל השפעה שהולכת ומעמיקה מבחינה רגשית בהמשך.
"שביל החלב" של בנדק פילגאהוף ההונגרי – שממשיך לחקות בכשרון רב את המנטור שלו בלה טאר – הצליח להבריח את רוב הצופים מהאולם, אבל בעיני הסרט הזה היה מופתי. ללא דיאלוגים, עם עריכת קול מופתית, ו-12 וינייטות, כל אחד בשוט סטטי אחד הממשך כשבע דקות.

אני בהקרנות המוקדמות של פסטיבל ירושלים היום ומחר, נכנס תכף לראות את "שגרה מבצעית" של ארול מוריס (למרות שהסרט מוקרן באדיבות א.ד מטלון הוא לא יגיע להקרנות מסחריות בארץ אחרי הפסטיבל). למרות שלפני חודש טענתי שאין סיכוי שהאגף החדש יהיה מוכן בזמן לפתיחת הפסטיבל, המצב כרגע נראה שונה לחלוטין. אם היו כובעים להזמנה במסעדת הסינמטק הייתי עכשיו אוכל אחד. מחיצות הגבס הוסרו, האגף החדש מחובר לישן, ואולם 3 – הנמצא במפלס של אולם 1 – כבר כמעט-כמעט מוכן: הכסאות במקום (כשהצצנו פנימה בדיוק כיסו אותם כי התחילה נזילה מהגג), המקרנה במקום, המסך עוד לא תלוי וברגע זה ממש מחווטים את מערכת הקול. עדכונים על התקדמות הבנייה והצפיה בסרטים, במשך סוף השבוע. אולם 4 נמצא בקומה מעל.

ובחזרה לגוש דן:

בסינמטק תל אביב יוקרן הערב וגם מחרתיים הסרט "ויוה", דוגמה שכמעט לא מגיעה לחופינו של הקולנוע האנדגראונדי שעדיין מתקיים בקושי באמריקה, וממילא הוא כעת יותר נספח של אמנות הווידיאו והמיצב מאשר תעשיית הקולנוע. זה מהסרטים הכה מוקצנים ומופרכים – עיצוב התלבושות בוטה לא פחות מרמת המשחק – שהוא פונה לעדות חובבי הסרטים הקאמפיים, אלה שאוהבים כשסרט הוא "כל כך רע שזה טוב". אני מניח שאפשר לתת קרדיט לבילר הזאתי שהכל בסרט שלה – מההומאז'ים לראס מאייר ועד לאווירת הפורנו במשחק ובמוזיקה – מכוונים לחלוטין.

(בילר גם עיצבה את הסט ואת התלבושות וכתבה את השירים)

כתבתי על "ויוה" ועל "שיניים", שני סרטים שראיתי לגמרי במקרה בזה אחר זה, לגיליון "פנאי פלוס" משלשום:

continue reading…