אם פספסתם: "מדפים" ב-106FM בה התארחתי שלשום והספקתי לנגן שמונה שירים מתוך התריסר שתכננתי. סיפור חיי.

=============

אחרי שראיתי את "כמו אבא שלך": שלושה סרטים בתחרות פרסי אופיר צולמו בסינמסקופ. אני מאושר מזה. הצילום של גיורא ביח ("החוב") ב"כמו אבא שלך" הוא אחד הדברים המוצלחים בו. הסרט של מרקו כרמל – סרט צרפתי לחלוטין, שנחשב ישראלי רק בזכות הבמאי, השחקנית והצלם, שמסקרן אותי לשמוע איך הופק – חינני למדי בתחילתו ואז הולך ונחלש בהמשך, כשדמות ראשית אחת יוצאת מהתמונה ומותירה אחריה חלל עלילתי גדול. הקרנת האקדמיה לסרט היתה בקולנוע דיזנגוף, ואני מניח ששם הוא יוצג מסחרית. אחרי הכל, זה סרט עם גד אלמלח, רישאר ברי ויעל אבקסיס בתפקידים הראשיים, הקהל של "דיזנגוף" עשוי לחבב אותו.

===========

"ואלס עם בשיר" יצא בסוף השבוע שעבר בצרפת ב-157 עותקים ונכנס למקום השמיני בטבלת שוברי הקופות שם עם מכירות של 131,234 כרטיסים. הוא נמצא מקום אחד מעל "ברוז'", שיצא יחד איתו ובאותו סדר גודל של הפצה.

ו"שבעה" יצא אתמול בצרפת ב-55 עותקים.

============

"אל תתעסק עם הזוהן" מתחזק: את הסרט ראו בישראל עד יום שלישי 90,000 צופים. וה"ניו יורק ג'ואיש וויק" מוקסם מזה ש"זוהן" מצחיק את הישראלים.

==============

חמאס או חומוס? זוהן הולך בעקבות בוראט, ברונו הולך בעקבות זוהן?

===============

לקולנוע לב יש בלוג כבר כמה חודשים שאני לא ממש יודע איך להתייחס אליו. בלוג נמדד, בעיני, על פי רמת האמינות שלו. ובלוג שאמור להיות עצמאי אבל פועל תחת חסות של מפיץ איכשהו מאבד נקודות אמינות, בייחוד כשמי שכותב את הבלוג מסרב להזדהות (אם כי אני מהמר שאת הבלוג של לב כותב אביעד קדרון. עדכון: אביעד עונה: אני לא פראקסה). אין לי דרך לדעת מה שם אייטם שיווקי מוזמן ומה אייטם שמחשבה עצמאית עומדת מאחוריו. וקשה להתעלם מאלמנט החנופה שיש שם. בקיצור, מיזם משונה. אבל בעלעוליי באתר אתמול תפסה את עיני הפסקה הבאה מהפוסט הזה, שרק ממחישה עד כמה זה לא הגיוני שבלוגר ומפיץ יגורו תחת קורת גג אחת:

וידוי נאות, בלב הודיעו לי כי הם לא אוהבים את הפוסט הזה. הם חוששים שבפורום פילם, החברה המפיצה את "Wall-E" עלולים להיפגע, וחוץ מזה, מסתבר שללב היה סרט שהיה בשלב זה או אחר, מועמד לפתוח את הפסטיבל, ולכן הם משוכנעים שבפסטיבל ירושלים יחשבו שהפוסט הזה הוא פעולת נגד, משהו בסגנון "הוראה מלמעלה" מטעם "לב". אז הנה פרסמתי את הגילוי הנאות, ובאותה נשימה אני מזמין את מי שרוצה להיעלב שייעלב. הפוסט הזה יעלה בכל מקרה ואני אמשיך לצעוק "פסטיבלי סרטים לא צריכים לשים סרט אנימציה של דיסני על דגלם (או אם תרצו בשער התוכניה)". סרט שבלאו הכי נהנה מתקציב פרסום וחשיפה של מיליוני דולרים והוא תוצר תעשייתי, מכובד ומהנה כשלעצמו של תעשייה שתפקידה היחיד הוא לחלוב כסף מהורים וילדים ולא לקדם תרבות או עשייה קולנועית, מטרות שהן לפחות לדעתי התמימה, המנדט המקורי של פסטיבלי הסרטים.

עוד כמה פוסטים כאלה ואני עוד עשוי לחבב את הבלוג הזה. (אגב, הסרט של לב, שהתחרה על הפתיחה, היה "מונגול" ומשהפסיד את בריכת השולטן נדחתה יציאתו למועד לא נודע).

==========

"סלייט" מגלים: מבקרי קולנוע דווקא עוזרים לעסקי הקולנוע. כלי המחקר שלהם הוא דירוג הסרטים ב"רוטן טומייטוז" והשוואתו לממוצעי ההכנסות מ"בוקס אופיס מוג'ו".

==========

מיום ראשון בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב: אירועי שואו-ריל. ארבעה ימים של הקרנות של כל הפקות החוג לקולנוע בשנה האחרונה. הנה התוכנייה.

==========

היה פעם ז'אנר כזה של עיתונות שבחיפוש אחר הלכלוך האמיתי, לא בחל בחיפוש בתוך הלכלוך האמיתי: סקירת פחי הזבל של העשירים והמפורסמים. טוני אורטגה מה"וילג' וויס" הלך ברחוב כשהוא נתקל בפח האשפה המלא מחוץ לדירתו של הארווי וויינסטין ומצא שם לא מעט ניירות מבצבצים. אסף אורטגה את שקית האשפה למערכת וגילה בה את המיץ של הזבל: טיוטות חוזים על ניקול קידמן, רשימת הודעות של אנשים שוויינסטין צריך להחזיר להם טלפונים, רעיונות לעונה הבאה של "פרויקט מסלול" ושאר סודות מביתו של מוגול. וויינסטין אפילו הסכים להגיב על הממצאים, בהומור עצמי מסוים.

===========

רגע, רגע. "הנקוק" הזה דווקא לא רע בכלל

עדן היה הראשון ואחריו – ואולי בהשפעתו – כל העולם הלך והתנפל על "הנקוק" ואפילו המבקר של "וראייטי" השתמש בדימוי – המוצלח, אגב – ל"אחרון גיבורי הפעולה". "הנקוק" הפך בשבוע האחרון לסרט הכי מושמץ בבלוגוספירה. רצח אופי או הברקה שיווקית שנועדה להנמיך ציפיות מפרויקט שממילא היה די מקולל?
אז כן, אני מודה, "הנקוק" עמוס פגמים כמו הנמשים על כתפיה של לינדזי לוהן והסרט הזה מציג את כל מה שרע במערכת הפיתוח ההוליוודית: התסריט עבר כל כך הרבה גלגולים, הסרט עבר כל כך הרבה עריכות, רשימת המפיקים כוללת כמה מהיוצרים הבולטים של הוליווד (מייקל מן, עקיבא גולדסמן, ג'ונתן מוסטאו), כל אחד העביר ויש בכתיבה ושקל לביים, וכל אחד דמיין משהו אחר, והתוצאה מישמשית להפליא. את העדות לכך שהתוצאה הסופית היא לא זו שאושרה להפקה אתם מוצאים עוד לפני שתקנו בכלל כרטיס: סרט שעלה 150 מיליון דולר נמשך 90 דקות? סרטי קיץ כאלה, עם תקציבים כאלה נמשכים לרוב באיזור השעתיים, לעיתים עד שעתיים ורבע, כדחי לתת תמורה מלאה לתקציב. סרט קיץ שנמשך 90 דקות הוא אות לכך שמישהו ישב וקצץ בו ללא רחם בחדר העריכה. אז או שמשהו שם לא עבד, או שמישהו פשוט לא אהב את מה שהיה שם, ואולי כן עבד. בסופו של דבר מפיקי "הנקוק" יצטרכו לדפוק את הראש בקיר: יכול להיות שאם הסרט היה נשאר – כפי שהיה אמור להיות בתחילה – סרט למבוגרים (עם סיווג R) הוא היה יוצא פחות שעטנזי, יותר נאמן לאופי האפל שקיים בו, ואז חלקיו היו מתגבשים באופן הגיוני יותר. למול ההצלחה העצומה של "מבוקש", סרט למבוגרים ולא לילדים שמעז לא לדפוק חשבון – הפחדנות של מפיקי "הנקוק" נראית מביכה, מיושנת. הם מקבלים מה שמגיע להם. רק שהסרט עצמו פשוט – אם להשתמש בטרמינולוגיה אקדמית – סבבה.
האמת, אין סיבה להיות בשוק מהברדק: על פי הדיווחים את השכתוב האחרון לתסריט עשה עקיבא גולדסמן, האיש שלא מפסיק להדהים אותי בכמה שהוא מחורבן. התסריטאי הכי יקר, הכי מהולל ועם אוסקר, וכל מה שהוא נוגע בו הופך לדרעק. אבל "הנקוק" הוא יצור משונה: החצי השני – זה שכה מקללים אותו – הוא הברקה, הוא מצוין, הוא נהדר. רק דבר אחד: לא לסרט הזה. כל החצי השני של הסרט היה צריך להיות "הנקוק 2". ואז זה היה מבריק ממש. כרגע, כמו שזה, יש לנו קומדיית גיבורי על עם נקודת מוצא עלילתית מבריקה – גיבור העל ששונא אנשים, בעל נטייה להרס עצמי, שבכל פעם שהוא מנסה לעשות משהו טוב הוא מצליח בעיקר להרוס, להחריב ולקלקל, בקנה מידה קולוסלי. הסיבה שהחצי השני כה משונה לא קשורה רק בטון שמשתנה, אלא בעיקר בעובדה שהסיטואציה המתגלית בחצי השני מבוססת על צירוף מקרים בלתי מוסבר שסטודנטים לתסריטאות בשנה א' מוזהרים להישמר ממנו, על אחת כמה וכמה צוות תסריטאי על, שכנראה היו ממש תקועים: הם לא ידעו איך לגמור את הרעיון הראשוני שהיה כה טוב.

אבל בסופו של דבר, יש כאן את "סופרמן" ו"סופרמן 2" דחוסים ביחד לסרט אחד. ותכל'ס: זה עובד יופי. כל החצי הראשון מושלם: הרעיון הבסיסי שמי שעוזר להנקוק – גיבור העל האידיוט – לפשפש בנפשו ולמצוא משמעות חדשה למעשיו ולקחת אחריות על השלכות פעולותיו הוא יחצן – ולא פסיכולוג, או בת זוג, או סבתא – הוא כבר הברקה. וזה כמובן אירוני להפליא שסרט שעוסק ביחצנות, שיווק ומיתוג נכשל בדיוק באלמנטים האלה. יש משהו ציני בסרט כולו, שמציג את עולמנו כחסר משמעות אם אין יחצן שיידע לבוא ולמקד אותם מבחינת דימוי ציבורי ותקשורתי. יש משהו סרקסטי בסרט המדבר על משהו מאוד בסיסי וקל להזדהות: אדם שלא מצליח לתפקד. וכשהאדם הוא גיבור-על, חוסר התפקוד פשוט גרנדיוזי יותר. ואז אם בתחילה הוא מבין שהוא אינו מתפקד בחברת בני אדם, בהמשך הוא מבין שהוא לא מתפקד גם בחברת בני סוגו (ומפענח את מהות הבעיה שלו). וכן, בראד בירד עשה את זה יותר טוב ב"משפחת סופר-על", לתת לגיבורי העל בעיות "ריאליסטיות", כאילו הם אחד האדם. "הנקוק" משחזר, ממחזר, אבל עושה את זה בחן גדול, ועם קצב די מסחרר. המערכה השלישית המקוללת, לצורך העניין, אינה פגומה יותר מהמערכה השלישית של "הענק הירוק", שלוקחת סרט בעל ניואנסים עדינים של חיבוטי נפש ומשליכה הכל לפח לטובת קרב מפלצות. וכך, דווקא בגלל הביקורות ההרסניות והאורך הקצר, "הנקוק" – עם אפס ציפיות לצידו – הוא פשוט סרט פעולה/קומדיה/יחסים זריז להפליא שעושה את מה שלא ציפיתם ממנו: עושה חשק גדול לסרט המשך.

בשורות הפצה: ג.ג מודיעים שהם תרגמו את שמו של "מאמא מיה!" בעברית ל"Mamma Mia!", באותיות לועזיות. ניסיון מעניין. הם כבר ניסו את זה פעם עם "Antz" ויונייטד קינג ניסו את זה עם "Shine a Light", אבל בפועל זה לא הלך, כי הכרזות והמודעות היו באנגלית אבל כשהייתם צריכים לבוא לבית הקולנוע או לטיקט-נט כדי לקנות כרטיסים הייתם מוצאים מיני חירבושי שמות. "Shine a Light" הפך בקופות סינמה סיטי ל"סקורסזה סטונס" (וזה, שיהיה ברור, בבית הקולנוע שנמצא בבעלות המפיץ עצמו!). "Antz" הפך ל"עבודת נמלים". והרי יודע כל איש שיווק שאם הפרסום לא משפיע בסופו של דבר על פעילות הלקוח, הקמפיין נכשל. אז אין בעיה: "Mamma Mia!" איט איז (ואני מתנצל שמערכת העברית/אנגלית של וורדפרס לא מאפשרת לי לשים את סימן הקריאה בצד הנכון של השם, אבל חכו חכו לראות מה קורה במעבר מאנגלית לעברית בעיתונים ובלוחות שעות ההקרנה). אבל האם זה יהיה גם שמו בקופות? ועל גבי הכרטיסים? בקיצור: האם נשייוק מסונכרן עם בתי הקולנוע?
אגב, חיבבתי גם את העובדה שאותם אנשי ג.ג השאירו את "Wanted" "מבוקש" ובכך הצהירו שהם לא סופרים בכלל את העובדה שלפני שנה היה לסרטי שפירא סרט עם שם עברי זהה.
ואחרי ש"מבוקש" לא הלהיב אותי כפי שקיוויתי, "Mamma Mia!" הוא עכשיו הסרט הנון-באטמני שאני הכי מחכה לו. יציאתו הוקדמה בארץ ל-31 ביולי.

"הגרגר והדג" של עבדלאטיף קשיש יופץ בארץ על ידי יונייטד קינג ב-17.7. אני שמח שלא אומץ השם האנגלי ("קוסקוס") או האמריקאי ("סודות הגרגר").

והמודעה של סרטי שפירא במוסף פסטיבל ירושלים של "הארץ" מבשרת ש"הבן של רמבו", סרט האייטיז המסקרן של גארת ג'נינגס, ייצא בארץ ב-31 ביולי. ובקרוב גם "ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן ו"האורח" של טום מקארתי ("אנשי התחנה") עם ריצ'רד ג'נקינס והיאם עבאס בתפקידים הראשיים.
"חולשה ליופי" ייצא, על פי המודעה, ב-7 באוגוסט. מה שמשאיר את השאלה: איך קוראים לבמאית? במודעה היא איזבל קויסייט. בתוכניית ירושלים היא איזבל קויצ'ט. אני קראתי לה איזבל קויסט. מומחית המדור לתעתוק מקטלנית מוסרת: קוישט.

וממחר בבתי הקולנוע "איים אבודים" נגד "הנקוק", שניהם בהפצה רחבה מאוד. ביס פלאנט, למשל, יוקרן מחר "הנקוק" 13 פעם ו"איים אבודים" 11 פעם. "איים אבודים" יוצא ב-40 עותקים ב-35 בתי קולנוע, כמו "בופור" לפני שנה וקצת. אז מי ינצח? אני מהמר על "איים אבודים", שיגמור את סוף השבוע עם מכירות של 25,000 כרטיסים.

"המסור IV", הביקורת

ומחר יוצא גם "המסור IV" שחובבי האימה בטח כבר ראו בדי.וי.די לפני כמה חודשים. מצד אחד, נהדר שיונייטד קינג מפגינים דבקות בסדרה – אולי סדרת האימה המשמעותית ביותר מאז "סיוט ברחוב אלם" – מצד שני, קצת אידיוטי שהם מתמידים עם איחור של כמעט שנה בהבאת כל פרק. "המסור V" כבר תכף יוצא באמריקה.
חשבתי ש"המסור" ו"המסור II" היו די מבריקים. "המסור III" כבר גרם לי לחשוב שהסדרה מיצתה את עצמה. ועכשיו: החלק הרביעי. והשלישי בבימויו של דארן לין באוסמן, שנכנס בתור ממלא מקום של ג'יימס וואן (במאי הסרט המקורי) ולמעשה יצר מעין טרילוגיה שלמה המתמקדת בדמותו של ג'יגסו, הרוצח הסדרתי שמכין מלכודות מוות לאנשים שצריכים לעשות חשבון נפש מדמם, בו עליהם להקריב ליטרת בשר ודם אם ברצונם לשרוד, ובדרך הם מכפרים על חטאיהם ופגמיהם המוסריים.
כדי לכתוב על פרק 4 צריך לעשות ספוילר לפרק 3. מצד שני, אם עוד לא ראיתם את השלישי מה הסיכויים שהרביעי בכלל מעניין אתכם. אבל אם ראיתם את השלישי אתם בטח שואלים: רגע, ג'יגסו מת, איך יש סרט המשך? עלילת חלק 4, למעשה, מתרחשת במקביל לסוף של עלילת חלק 3 ויש בה שתי עלילות-משנה. העלילה האחת מתמקדת בבלש ריגס שמקבל משימה מג'יגסו להציל את הבלש אריק (דוני וולברג, שהופיע בחלק 2) ואת הופמן (קוסטס מנדילור, שאם הבנתי נכון הולך להיות הג'יגסו החדש בפרק 5 – הפרק הרביעי עושה לזה סט-אפ), אבל בדרך הוא צריך להציל קבוצה חדשה ואומללה של קורבנותיו של ג'יגסו, שממשיך לתפקד כשופט, מושבעים ותליין לאנשים שביצעו פשעים ולא נתפסו או שזקוקים לריענון בדבר העובדה שלחייהם יש משמעות.
ובמקביל, צמד חוקרי אף.בי.איי מתחקרים את בת זוגו לשעבר של ג'יגסו ומגלים את האמת האמיתית מאחורי מעשיו (האמת האמיתית שהתגלתה בחלק 2 היתה, מתברר, רק אמת חלקית).
והאמת, שחלק 4 מצליח להיות לא רע. פחות טוב מ-1 ו-2, יותר טוב מ-3. למעשה, זה מעין 3 מחודש: המערכה האחרונה של 4 מתרחשת במקביל לאירועי סוף חלק 3. והכיוון המוסרני של הסדרה מקבל משנה תוקף בסיום (לא אגלה מי ומה) כשהמסר של הסרטים נהייה בוטה עד כאב: מאחורי הרציחות המתוחכמות ומתקני העינוי לא עומד צמא דם, אלא מישהו עם תסביך אלוהי שרוצה ללמד לקח צמאי דם אחרים (לא רק הקורבנות, גם הצופים). זה לא סתם המסור 4, זה המסר של המסור כפול 4.

האזינו הערב לתוכנית "מדפים" ב-106 אף.אם בשעה 19:00. אתארח באולפן עם כמה דיסקים שאני אוהב. I take requests.

========

נדב לזר בישר בבלוגו לפני כמה ימים שבאוזן השלישית סוגרים את חדרי ההקרנה ופותחים חלל הופעות. נבהלתי. כבר התחלתי לחשוב על פוסט עצוב/כועס על יוזמות מבורכות שיורדות לטימיון ועל האשמים האפשריים בכך. ואז כמה ימים אחר כך הוא תיקן: הם יסגרו רק אולם אחד שמוסב בימים אלה לחלל הופעות קטן ואינטימי. אין בעיה. רק מה, האם אפשר יהיה לראות סרטים בזמן שמתקיימת הפעה באולם הסמוך? ובכל זאת, משהו מהדאגה נותר: האם חדרי ההקרנות יישארו מקום בו מוקרנים רק סרטי תעודה ישראליים? כי אם כן, סגירתם נראית עניין בלתי נמנע אי שם בעתיד. חדרי ההקרנה, שנתים אחרי הקמתם, עוד לא מצאו את הגרוב שלהם. רעיון מוצלח שעוד לא ממש יושם.

========

ועוד כותרות מהימים האחרונים:

מישל גונדרי בוחר את 25 הקליפים שהוא הכי אוהב. # "וניטי פייר" מציג את הדור הצעיר של הוליווד. # קריאה להוליווד: הפסיקו לשווק את סרטיו של אדי מרפי עם כרזות בהן שם הסרט באותיות אדומות. # האם הסרט החדש של דארן לין באוסמן ("המסור") גנוב ממערכון של מונטי פייתון? # ב"סינמטיקל" גילו את "התפוח" של מנחם גולן. # אבי לרנר מבקר את סרטי הקיץ: "מבוקש" – אחלה. "לאב גורו", "סקס והעיר הגדולה" ו"ביום שזה יקרה" – שנא אותם. תזכרו את זה ליום לרנר יפיק את סרטו הבא של מ' נייט שאמאלאן. # "Heathers" חוגג יום הולדת 20. # ונא להכיר: זוהר דביר, לוחם קומנדו.

בחיי כעיתונאי ראיתי – כך נדמה לי, קומוניקטים מכל הסוגים. אבל קומוניקט כמו זה שהגיע אליי בשבוע שעבר מעולם לא קיבלתי. בחיי כצרכן עיתונים כבר נתקלתי באינספור אייטמים שהועתקו מילה במילה מקומוניקטים של יחצנים. אבל את הקומוניקט הזה איש מעמיתיי העיתונאים לא פרסם בקופי-פייסט תחת שמו. למה? כי אבי שושן, יחצן וורנר הום וידיאו, החליט לבשר לכתבי הקולנוע בארץ על צאת מארז "עמוק באדמה" עם טקסט לא שגרתי: אישי, בגוף ראשון, המספר חוויות לא שגרתיות. האיש שפך את רגשותיו על קומוניקט וחשבתי שחבל שרק כ-50 נמענים יוכלו לקרוא את זה. אז הנה, משל הייתי "אייס", אני עושה קופי-פייסט לזוכה פרס ההודעה לעיתונות הכי יוצאת דופן שקראתי מימיי. אם תפקידו של יחצן הוא למשוך תשומת לב לפרסומיו, שושן הצליח. מצד שני: בשביל זה אלוהים ברא את הבלוגים, לא? למרות שכל יעודו של יחצן הוא שעיתונאים ישתמשו בכמה יותר מהמיגע שהם מספקים לפרסומיהם, בכל זאת ביקשתי ממנו רשות לפרסם את הקטע. אחרי הכל, חושפני קצת.
אז הנה הוא לפניכם: "'עמוק באדמה' ואני", מאת אבי שושן.

continue reading…

אז מה קורה בהצבעות למועמדויות לפרס אופיר?

1.
העלילה מסתבכת. "שבעה" הוא סרט מצוין.
אם עד אתמול "שבעה" היה מבחינתי הסרט השלישי שיכול להתגנב מאחורי "איים אבודים" ו"ואלס עם בשיר" ולחטוף להם את הבכורה ולא מהסיבות הנכונות, אתמול ראיתי אותו והוא עומד לידם בראש זקוף ודורש מכם תשומת לב מלאה. האמת, הופתעתי שאהבתי אותו כי את "ולקחת לך אשה", סרטם הקודם של שלומי אלקבץ ורונית אלקבץ, לא מאוד אהבתי. הערכתי אותו, אבל הוא לא תיקשר איתי או ריגש אותי. "שבעה" הוא עסקר אחר לגמרי: קולנועי פי מאה, מדויק, ומצליח להיות גם מאוד קומפקטי (לוקיישן אחד) וגם מאוד רחב ידיים (המון דמויות). והוא מצולם בסינמסקופ.

2.
קל לנחש מה הסרטים הבולטים במירוץ לפרס אופיר: אלה שמגיע אליהם הכי הרבה מקהל חברי האקדמיה. הייתי בשוק כשנכנסתי אתמול לאולם הסינמטק, בדיוק בשעה בה התחיל משחק גמר היורו. באיזשהו שלב בצהריים חשבתי להתקשר לסינמטק לוודא שההקרנה לא בוטלה בגלל המשחק. ובדרך חשבתי שזה בטח נהיה אני וציפי מור לבד באולם. אפילו לא קרוב: האולם היה כמעט מלא לחלוטין. נדמה לי שהסרט שבה את צופיו.

3.
אבל בעוד "שבעה" מילא אולם בערב הגמר, "איים אבודים" מילא כבר כמה וכמה אולמות. נדמה לי שזה הסרט שהכי הרבה חברי אקדמיה כבר ראו. ביום שישי בצהריים הלכתי לראות אותו בפעם השנייה. הקרנת אקדמיה בסינמה סיטי, שישי בצהריים: האולם מלא. כמה מהבמאים הגדולים של ישראל בימינו אלה בקהל. התלבטתי בתחילה לאיזה הקרנה להיכנס: הקרנת טרום בכורה לקהל "רגיל" שהתקיימה במקביל (כי רציתי לראות איך הסרט עובד על קהל שאינו קשור בעסקי הקולנוע) או הקרנת האקדמיה, מול מפיקים ושחקנים שבאו להתרשם. בחרתי באקדמיה, כי סיקרן אותי לדעת האם הסרט מרגש גם את מה שאמור להיות קהל סנובי (זה שהפנה עורף ל"סוף העולם שמאלה"). ההקרנה היתה נהדרת. מה שנקרא: צחקו במקומות הנכונים.

4.
על הצפייה השניה שלי ב"איים אבודים" (וגם על הראשונה) אכתוב מחר (בלי נדר), אבל עד אז: אני ממש אוהב את הסרט הזה. הדמות של שמיל בן ארי ריגשה אותי עד דמעות. אני רוצה לנסות לכתוב על הסרט הזה בפרטנות רבה, כי בתחילתו יש בו כמה טעויות קטנות אבל אז הוא תופס תאוצה – סיפורית, קולנועית, רגשית – שהפתיעה אותי בצפייה השנייה אפילו יותר מאשר בפעם הראשונה.

5.
מבחינתי, יש כבר שני זוכים ודאים באופיר: שמיל בן ארי על תפקידו ב"איים אבודים". וירון שרף על הצילום של "שבעה", דוגמה מופתית לאופן שבו עיצוב תלבושות (בשחור) ועיצוב סט (בלבן) יוצרים עולם ויזואלי לתוכו נכנסת המצלמה שיוצרת קומפוזיציות דחוסות וצפופות, כמו ציוריו של מאוריציו גוטליב, ומנגד מבליטה את החלל הלבן הפתוח, החשוף, בסצינות בהן יש רק שני אנשים.

6.
בביקורת שלי מחרתיים ב"פנאי פלוס" אני משווה בין "איים אבודים" ו"סוף העולם שמאלה". לפיכך, "שבעה" הוא מעין "חתונה מאוחרת". תמונת רנטגן של גינוני משפחה, בשוטים ארוכים, רובם סטטיים למדי, שמציגים את הסדקים בעצמות, שממילא נחלשו מבריחת סידן והן תכף מתפוררות. "שבעה", גיליתי אתמול, מתייחס כמובן לשבעת ימי האבל שאחרי ההלוויה, בהם מתרחשת עלילת הסרט, אבל השם מתיחס גם לשבעת האחים של משפחת אוחיון, שזה סיפורם.

7.
בעיתונים כמו "הניו יורק טיימס" ו"הוושינגטון פוסט" נהוג להביע תמיכה מערכתית באחד המתמודדים. Endorsement, זה נקרא. אני רוצה בזאת להביע את תמיכתי הפומבית והרשמית ב"ואלס עם בשיר" לפרס הסרט הטוב ביותר באופיר. הוא הסרט היחיד שאני לא יכול להשוות אותו לסרט ישראלי קודם, הוא יחודי, יוצא דופן, והוא משתמש בשפה ויזואלית – שלוקחת חירות על המושג הזה שנקרא "ריאליזם", והקולנוע הישראלי שבוי של ריאליזם, שפוט שלו. "בשיר" לא. הסרט הזה הוא הימור, והוא אקט אמנותי וקולנועי מובהק, מהסוג שמגיע לו תשואות ועידודים. בנוסף לזה, הוא גם סרט בעל השפעה עצומה על הצופה: הלם, אבסורד, הומור שחור. הסרט הזה לא מותיר את צופיו אדישים. אם הייתי חבר אקדמיה (אני לא) זה הסרט שהייתי מצביע עבורו.
אבל במקביל אני רואה בפואייה של סינמטק תל אביב ש"ואלס עם בשיר" מאבד את האחיזה שלו, שהוא כבר לא הפייבוריט המובהק לזכייה. "איים אבודים" משיג אותו, "שבעה" מדביק את הפער (אבל אני עדיין חושב שזו פחדנות לשמה, ושמרנות גדולה, לחכות עם יציאתו לבתי הקולנוע עד אחרי ההצבעה לאופיר).

8.
נותרו לי ארבעה סרטים לראות כדי להשלים את הצפייה בכל יבול 2008. שלוש פעמים בשבוע האחרון שמעתי מישהו אומר לי על הסרט "ברוריה" שמדובר ב"הפתעה גדולה". וכך סרט שהיה מבחינתי שולי הפך מסקרן. יש מקום לשני סרטים נוספים בחמישיה, לצד "ואלס עם בשיר", "איים אבודים" ו"שבעה". הייתי מהמר שאולי לסרט ההוא על המחבל המתאבד יש סיכוי, אבל אחרי המהלך האווילי של החלפת שם באמצע קמפיין בחירות מה הסיכוי שגם ראלה שחיבבו אותו יזכרו איך קוראים לו עכשיו. אז מי יהיה שם? "כמו אבא שלך"? "ברוריה"? "עץ לימון"? "חסר מנוחה"? "סוף שבוע בשביל אבא שלי, מרדונה"? "ג'וליה מיה"? הימורים?

9.
זו שנה בה העובדה שיש שני סיבובי בחירות – בסך הכל בפעם השנייה בתולדות הפרס – תעזור למירוץ, תחדד אותו. אני מקווה שהמצביעים אכן יצפו בסרטים המובילים פעם נוספת, אחרי פרסום המועמדים. ויהיה מרתק לעקוב לאן ינדדו הקולות של הסרטים שלא יכנסו לחמישיה. אם הייתי סקפטי בתחילת העסק הזה לגבי פרסי אופיר השנה, התברר בינתיים שזהו מירוץ אמיתי, צמוד ומותח, בין שלושה סרטים שונים מאוד, שכל אחד עובד על איזור אחר בגוף, כל אחד מצוין מסוגו. יהיה מרתק לגלות במי מהם יבחרו חברי האקדמיה.

כבר שבועיים שאני מנסה להשיג מספרים רשמיים של "ואלס עם בשיר" בקופות בארץ. ביום שלישי שעבר אמר לי גורם אחד בעולם ההפצה שהוא יודע שבתום שני סופי שבוע "בשיר" מכר 8,700 כרטיסים. מקור אחר המקורב לבעלי בתי הקולנוע אמר לי שהמספר, נכון ליום שלישי שעבר, הוא 13,000 כרטיסים בשני סופי שבוע. מי מהם צדק?
היום, בשעה טובה, מעדכנת אותי יחצנית "ואלס עם בשיר" עם הכותרת: הסרט מכר עד אתמול 22,000 כרטיסים. "איך זה מתיישב עם המספרים ששמעתי בשבועיים האחרונים?", שאלתי. "אלה המספרים, באחריות", היא ענתה.
ניסיתי לברר הלאה ואמר לי מישהו המתמצא בהפצה כך: "כשמפיצים מפרסמים מספר כרטיסים הם תמיד מגדילים אותו ב-30 אחוז. כולם עושים את זה. זה הסטנדרט המקובל". אם הוא צודק, הרי שבהפחתת 30 אחוז מהמספר הרשמי אנחנו מגיעים לקצת יותר מ-16,000 כרטיסים. מבחינת ההגיון זה נשמע לי המספר המדויק. מצד שני, מפיצים אוהבים לפרסם מספר צופים ולא מספר כרטיסים, כך שאם הסרט נקנה להקרנות סגורות בקיבוצים, חברות וימי עיון, גם הקהל שצפה בו נספר פנימה. גם זה נוהג שגרתי שכל המפיצים חוטאים בו. אבל חוץ משלל נתונים סותרים אין לי דרך להוכיח כלום. לכן, מעתה אמרו: את "ואלס עם בשיר" ראו עד כה 22,000 איש בארץ. מספר מכובד מאוד לסרט המוצג שלושה סופי שבוע ב-8 עותקים בלבד. מי שיש לו נתונים אחרים, ויכול לעמוד מאחוריהם בשמו, שיציג.

מר חיים סבן שלום,
Dear Haim Saban*
רציתי לפנות אליך, בתור התורם הגדול ביותר של המפלגה הדמוקרטית באמריקה, אחרי שקראתי שסרבת לתרום כסף לקמפיין של ברק אובמה. לדעתי אתה עושה טעות. קראתי גם בפרופיל של הניו יורקר על שלדון אדלסון, את מסע השכנועים המאסיבי שהא מפעיל על אנשים כמוך כדי לקדם אינטרסים המזוהים – מבחינתי – עם חירחור מלחמה, הנצחת הכיבוש והשבת מחוגי ההיסטוריה לאחור על ידי שימור המצב בו ישראל תהיה לנצח הקורבן האגרסיבי. אבל, נו. מה לי ולפוליטיקה.
אבל ככל שעוברים הימים בשבוע האחרון אני רואה שההשפעה שלך על חיי גדולה יותר ויותר. מילא ברק, אבל מה עם בזק. מר סבן, עשיתי טעות איומה וחשבתי שתרצה לדעת. אחרי אינספור הודעות אלקטרוניות בטלפוני הסכמתי להצעה של בזק: שדרוג הרשת האלחוטית ל-5 מגה וקבלת ראוטר/מודם חדש – שניהם בחינם. מה אומר, החיים ב-5 מגה הם הנאה צרופה, אבל השירות של בזק שוחק את חיי לגרגרים. את הפוסט הזה אני כותב בעודי מחכה לטכנאי בזק שיבוא לסדר לי את הקו, כי האינטרנט כל הזמן נופל. התחלה אמרו לי שהפילטר תקול. החלפתי. ואז שהשקע של הראוטר תקול (אני מת על המילה הזאת, למרות שאין לי מושג באיזה שפה היא). הוזמן טכנאי. בא, ניענע, אמר שתוקן והלך. וכעבור חצי שעה: שוב מקולקל. הוזמן טכנאי נוסף. "אה", אומר המוקדן, "היית צריך להגיד שזו בעיה שלח ה-ADSL כי הוזמן לך טכנאי שמבין רק בקו טלפונים". "אבל אתם הזמנתם לי א הטכנאי על פי התקלה שתיארתי!". הוזמן טכנאי. לאתמול. לא הגיע. למה? אין זכר לשיחת התקלה שביצעתי ביום שישי. הוזמן טכנאי מחדש, להיום. עכשיו. אני יושב ומחכה לו. המוקדן, בינתיים, בישר לי שהוא הוריד לי את המהירות ל-4 מגה, כדי שלא יהיו נפילות על הקו. ואני חשבתי שאחרי כל זה מגיע לי צ'ופר, לא הורדה במהירות. כשאלחץ על כפתור ה-Publish בתחתית מסך העריכה אצטרך להתפלל שאין כרגע ניתוק בקו.
בקיצור, מר סבן. יש מקום לבדוק את העסקים מלמעלה ועד למטה. אם אתה חושב שברק אובמה מסוכן לישראל, שתף אותנו. אם הימין הישראלי מפעיל עליך לחץ לא לתמוך בו, שתף גם. הרעיון שישראל – כישות פוליטית – חושבת שמקיין ראוי להיבחר כי הוא "טוב לישראל", בגלל שימור עמדותיו הניציות של בוש, מהפכת את קרבי. אני מאמין שראש מדינה – כאן או שם – שבא במטרה להפסיק מלחמות ולא ללבות אותם, הוא הבחירה הנכונה, לכל העולם. ואחרי שתגמור להציל את העולם, לך למשרדך במגדלי עזריאלי ובדוק מה קורה שם בבזק. כי הפרסומים וההצעות נראות כאילו זו חברה חדשה לשירותים מתקדמים והיי-טקיים, אבל בשטח – ברמת חוויית הלקוח שיושב בבית – זה מרגיש ממש כמו 1981.

ובהזדמנות זו, האם אוכל לעניין אותך לתמוך בהקמת Saban Cinema Center? מרכז קולנוע אלטרנטיבי ועצמאי שמחויב לאמנות הקולנוע, ללא תכתיבים ממשלתיים, ויהווה חלופה מרעננת ומתפקדת לסינמטק הנוכחי? אשמח להיפגש ולהציג את הפרויקט בפניך.

בברכה,
יאיר

(הפנייה באנגלית נועדה ללכוד את שמו של סבן בגוגל-אלרטס שצוות דובריו בוודאי מנויים לו)

רוצים להתחיל את פסטיבל ירושלים כבר היום? קדימה. אלה הסרטים מהתוכנייה שכבר קיימים ברגע זה באוזן השלישית. נכון, אני רוצה שתראו את כל הסרטים בפילם ועל מסך גדול. אבל אם לא, תתחילו באלה ותשאירו לירושלים את הסרטים שעוד לא קיימים בדי.וי.די.

"אשה אלמונית" של ג'וזפה טורנטורה
"ד"ר פלונק" של רולף דה הר
"אחים בדם" של אלכסי טאן
"חיים דוממים" של ז'אנג קיה ג'יה
"קאטין" של אנדז'יי ויידה
"מבצע קולנוען" של נינה דוונפורט
"החתונה של אח שלי" של צ'רלס ברנט

אלה הסרטים שקיימים ברגע זה בספרייה. בשבוע-שבועיים הקרובים אמורים להגיע גם "שטח פרטי" המקסיקני, "ג'ודהא אכבר" ההודי, "פאדוס", "ברלין של לו ריד", "בעיר של סילביה" הספרדי, "מתחת הפצצות" הלבנוני ו"הדורף" הקוריאני.

הנה דוגמה לשימוש יעיל בסרטי הדי.וי.די כהשלמה והעשרה לפסטיבל. קחו את "ג'ודהא אכבר": שלוש שעות וחצי של סרט שאמור להיות ספקטקולרי. אבל הוא מוקרן בפסטיבל פעמיים ורק בבית שמואל: אולם נחמד אבל לא מקום שנעים לשבת בו כל כך הרבה זמן ולא מסך שיעשה חסד עם סרט בסדר גודל כזה. אם יש לכם מסך גדול בבית, שמרו אותו לבית.
או הפוך: "עד קצה העולם" של שון פן. הוא קיים כבר בדי.וי.די, ואני ממליץ לכם לראות אותו ברגע זה. אני גם מאמין שאם תראו אותו בדי.וי.די תרצו לנסוע עד ירושלים ולצפות בו שוב בפילם על מסך גדול. כאן הוא באוזן. וכאן בפסטיבל ירושלים. זה בקלות יכול להפוך לסרט פולחן מקומי (אחרי הכל המשבצת של חמישי בחצות בסינמטק מתפנה תכף וזה סרט שיכול להציג שם בשנה הקרובה מול אולמות הולכים ומתמלאים בצופים שיבואו שוב ושוב.

============

פסטיבל הקולנוע ההומו לסבי ננעל אמש בחלוקת פרסים לסרטים המצטיינים.

פרס הסרט הישראלי הקצר הטוב ביותר:
"געוואלד". בימוי: נטעלי בראון

ציון לשבח לסרט ישראלי קצר:
"שרות עצמי". בימוי: דורון אלון

פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר:
"25 סנט להצצה". בימוי: סירוס אמיני

ציון לשבח לסרט עלילתי:
"אוטו, או: די למתים-חיים". בימוי: ברוס לה-ברוס

הסרט התיעודי הטוב ביותר:
"לפתע, בחורף האחרון". בימוי: גוסטב הופר, לוקה ראגאזי

ציון לשבח לסרט תיעודי:
"פריהלד". בימוי: סינתיה וייד

הסרט הבינלאומי הקצר הטוב ביותר: לסביות
"בפעם הראשונה שנהגתי". בימוי: רבקה פלדמן

הסרט הבינלאומי הקצר הטוב ביותר: גייז
"תמונת גוף". בימוי: פול סיקטה

יאיר הוכנר, מנהל הפסטיבל, מבשר שלמרות שהפסטיבל השנה היה קצר ביום משנה שעברה הוא מכר ב-35 אחוז יותר כרטיסים.
אגב, שני הסרטים התיעודיים הזוכים הוקרנו בשישי ובשבת בערוץ יס דוקו. ראיתי שם אתמול את "פריהלד", חתיכת ברזיית דמעות רצינית. סרט קורקטי בעשייתו – לא נטול בעיות – אבל הוא מספר סיפור של מלחמה ציבורית מול גוף קטנוני ושמרני, גוף טוטליטרי בעל סמכויות רחבות שהחזיר מחוז קטן בניו ג'רזי שנות אור לאחור במלחמה על שיוויון זכויות. וחוץ מזה, זה גם סרט מחלה המתאר גסיסה של גיבורת הסרט, ואולי התיעוד הכי בוטה של גסיסה מול מצלמה מאז "סילברלייק".

עלעול ב"מוסף הארץ" הבוקר הזכיר לי פתאום: "חיי אהבה" יצא לבתי הקולנוע. צריך לשלוח את הסרט הזה לתקוף את הכור באירן, איש לא ירגיש שהוא באיזור. המודעה בשלהי המוסף ממילא לא עושה חשק לראות את הסרט. ומה הקטע עם הכיתוב בתחתית העמוד: הופעת אורח של צרויה שלו. הרשו לי לעדכן: צרויה שלו היא סטטיסטית בסרט. מופיעה לשניה כספרנית. מי שיבוא לסרט כדי לראות שלו עושה את בכורתה כשחקנית עשוי להרגיש מרומה. מה שכן, הכיתוב הזה – אני מניח – מנסה לרמוז לכך ששלו, בהופעתה, נותנת את ברכתה לסרט. מעניין מה היא חושבת עליו כעת כשיצא.

הצפייה ב"חיי אהבה" הלכה ככה. אני יושב ומתפתל: זה סרט רע, זה סרט רע, זה סרט רע. ואז מגיע הסוף ואני אומר לעצמי: אה, לא כזה נורא, רק חבל – כי העלילה הזאת (זאת שמתגלה בסוף) היתה יכולה להיות מסופרת באופן הרבה יותר טוב. ומכיוון שהביקורת נכתבת אחרי שצפיתי בסרט במלואו היא באה כולה מהמקום הזה: אם הסוף היה מוצג בהתחלה לסרט היתה עוצמה אחרת לחלוטין.

זאת הביקורת שלי על "חיי אהבה", פרויקט גרמני/ישראלי שהיה צריך להיות יותר טוב.

continue reading…